תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן כב
א מי שקיבל עליו. עש"ך בשם הגהת הרא"ש דדוקא בקיבל בב"ד אבל חוץ לב"ד לא והש"ך הביא סייעתא לדבריו מהירושלמי פרק זה בורר דאיתא התם קיבל עליו בפני שנים יכול לחזור קיבל עליו בפני שלשה אינו יכול לחזור ולפע"ד דאין כאן ראיה מירושלמי כלל דאין כוונת הירושלמי דקיבל אותו קרוב בפני שנים או שלשה אלא כך הפי' דהא בש"ס דילן קאמר ר' דימי על הך משנה כגון דקיבלו עלי' בחד פי' דכל המחלוקת רק בקיבל הקרוב לאחד ושנים אחרים עמו אבל אם קיבל הקרוב כמו שנים ואין כאן רק שנים יכול לחזור דהוי תרתי לריעותא כפי' התוספות וסייעתם ולפי זה בירושלמי נמי הכוונה כך קיבל עליו אותו הקרוב שידון בפני שנים והיינו שיהא הוא כשנים ועוד אחר עמו יכול לחזור קיבל עליו בפני ג' פי' שקיבל הקרוב לדון בפני ג' אינו יכול לחזור דהוי חדא לריעותא ולפי זה הוא ממש מימרא דר' דימי בש"ס דילן ולפי זה ניחא מה שיש לתמוה הא לשמואל שנים שדנו דיניהם דין א"כ מאי הפרש בין ב' לג' ואי בחוץ לב"ד גם בג' כן לפי שיטת הש"ך אבל לפי הנ"ל ניחא דלא מיירי התם כלל מזה ולקמן יתבאר עוד בפי' הירושלמי הזה ובמילתא דשמואל ור"י אח"כ ובתומים הביא ראיה מן תשובת הרא"ש כלל נ"ו דין א' ובס"ק שאחר זה, יתבאר דלאו ראיה הוא ולענין הדין העיקר בוודאי כדעת הרא"ש אף דמירושלמי הנ"ל אין ראיה [וכן צריך לומר לפי גירסת רש"י ריש פרק זה בורר לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב"ד שמומחה לרבים וע"כ דהפי' שיקבל עליו לדון בפני ב"ד מומחה א"כ בירושלמי נמי הפי' קיבל עליו בפני ב' הכוונה קיבל עליו לדון בפני ב' כנ"ל וזה פשוט) מ"מ כיון דרוב הפוסקים מסכימים לדעת הגהת הרא"ש הכי נקטינן:
ב דאיכא תרתי לריעותא. עסמ"ע ס"ק ו' דאם קיבל עליו כשר במקום ג' לא הוי רק חד לריעותא דאין כאן רק שם ריעותא חד והביא ראיה מתשובת הרא"ש והש"ך השיג עליו ודחה ראייתו ובתומים הביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין א' ושם אי אפשר לדחות כמו שדחה הש"ך ובאמת לק"מ דשפיר יש לומר דתשובה הנ"ל מיירי שהיה אחר עמו ואי קשיא הא יש כאן, שנים והאיך יוכל הוא להכחישם דהא הם נאמנים יותר מעדים לק"מ דיש לומר דמיירי בגוונא דכשר לדון ופסול לעדות כגון פחות מבן י"ח ולא הביא שתי שערות כדעת הטור לעיל סימן ז' בשם הירושלמי דכשרים לדין ולעדות פסולין לכך אין נאמנין לומר שקיבל את מהו' יעקב דזהו בתורת עדות אבל הקבלה היה שפיר חדא לריעותא שהיו עוד אחרים עמו ודו"ק ומה שהביא עוד בתומים ראיה מדברי התוספות ריש פ"ק דסנהדרין לאו ראיה היא כלל דפשיטא דאי יחיד מומחה אינו יכול לדון רק בקבלה אם כן לשיטת הש"ך הוי תרתי לריעותא דאין לך ריעותא גדול מזה דהא שלשה בוודאי יכולין לדון בע"כ א"כ זה שאינו יכול הוא מצד שיש בו ריעותא ואינו ב"ד וצריך קבלה א"כ כיון דצריך ג' מומחין ויחיד במקום ג' הוי תרתי לריעותא לשיטת הש"ך ועוד לפי דעתו כיון דראוי לדין לא הוי בכלל ריעותא א"כ אכתי תיקשי על התוספות הא יש לומר דאינו יכול לכוף לדין רק בקבלה ומ"מ אין כאן ריעותא א"כ אם הוא קרוב הוי חדא לריעותא ומהני קבלה מה שאין כן אינו מומחה קרוב הוי תרתי לריעותא וע"כ צריך לומר דאם אין מומחה יכול לדון בע"כ ע"כ משום דאינו ב"ד גמור דהא ב"ד גמור פשיטא דיכולין לכוף לדין א"כ אין לך ריעותא גדול מזה א"כ בקרוב אפילו מומחה הוי תרתי לריעותא ולפי זה ממילא נהפוך הוא דמדברי התוס' הללו יש ראיה לשיטת הש"ך דע"כ דהוי תרתי לריעותא דאי חדא לריעותא אכתי לא מוכח דיש לומר בקבלה ונ"מ דלא הוי רק חד לריעותא דשם ריעותא חד משא"כ אינו מומחה הוי תרתי לריעותא דיש כאן שני שמות אינו מומחה וחד אלא וודאי דאף בשם חד הוי תרתי לריעותא א"כ ממילא אפילו מומתה הוי תרתי לריעותא ושפיר דייקי התוספות דדן בעל כרחו והא ליכא למימר דמומתה אינו בכלל ריעותא כלל אף אי אינו דן בע"כ א"כ תקשי קושיא הנ"ל דהא נ"מ בקרוב דמומתה הוי חד לריעותא ובאינו מומחה הוי תרתי לריעותא וזה ברור ויש לתמוה על התומים שהכריע נגד דעת הש"ך מה שהוא מוכרח להיפך כדעתו ממש:
ועוד נראה לפענ"ד ראיה ברורה מדברי התוספות והרא"ש כדעת הש"ך והוא דיש להבין בתוס' והרא"ש שם שכתבו ומכאן דשלשה הדיוטות יכולין לדון בע"כ דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ויש לתמוה הא מרישא גופא דקתני דיני ממונות בשלשה ש"מ דיכולין לדון בע"כ דאי קבלי' אפי' בחד ומהרש"א כתב שם ליישב בדון לנו כמו שרגילים לעשות דין ודבריו תמוהין דא"כ גבי מומחה ג"כ יש לומר כן ועיין לעיל סימן ג' מה שהארכתי ליישב דבריו אבל כל זה לדעת מהרש"ל שם אבל לדעת רוב הפוסקים כדמוכח בירושלמי ליכא למימר הכי ע"ש באריכות. ומה שנראה ברור בכוונת התוספות הוא כך דוודאי יש להבין לשיטת הש"ך מ"ש מג' רועי בקר דלא הוי רק חדא לריעותא לדעת הפוסקים דבתרתי לריעותא גם רבנן מודו וכן הקשה בתומים אבל באמת לק"מ דשאני התם דלא מיקרי רק חד לריעותא כיון דבכל אחד אין כאן רק חדא לריעותא מהני קבלתו להכשירו משא"כ באחד שיש בו שני ריעותות אין כח בקבלתו להכשירו שלא יוכל לחזור וזה ברור. וכן מבואר להדיא בר"ן פרק זה בורר שכתב וז"ל וא"ת הא שלשה רועי בקר שהוא מאמין שלשה פסולין כשלשה כשרים ולא העלה אותם אלא מחדא מעלה ואפ"ה יכול לחזור וא"כ מאי חזית לך ר' דימי ע"ש בחידושי הר"ן הרי להדיא דשלשה רועי בקר כיון שאינו מעלה כל אחד רק בחד דרגא חשוב חדא מעלתא לשיטת התוספות ודו"ק [ובסמוך יתבארו עוד דברי הר"ן הללו] ומדברי הר"ן הללו יש ראיה לשיטת הש"ך דאל"כ מאי צורך לו להר"ן לומר משום דלא העלה כל אחד רק חדא מעלתא הא בלא"ה שם ריעותא חד הוא וע"כ דבאיש אחד כהאי גוונא הוי תרתי רק משום דג' הם לכל אחד הוי חדא לריעותא: ומעתה לפי זה באו דברי התוספות והרא"ש הנ"ל על נכון והוא דוודאי מג' הדיוטות גופא ליכא להוכיח כלל דיכולין לדון בע"כ דיש לומר לעולם דאין דנין רק בקבלה ואי קשיא מ"ש ג' הא יחיד ג"כ דן בקבלה לק"מ דיחיד וקבלו הוי תרתי לריעותא כשיטת הש"ך משא"כ ג' לא הוי רק חדא לריעותא וליכא למימר הא ג' נמי תרתי לריעותא הוא דהא אפילו היה כאן יחיד מומחה או ב' אינן דנין בע"כ הא ליתא דמ"מ לא חשיב רק חד ריעותא כמו ג' רועי בקר הנ"ל דלכל אחד נחסר מעלת המומחה ואז היו ג' מומחין יכולין לדון בע"כ לכ"ע משא"כ יחיד שיש לו שני ריעותות אפילו בשם אחד הוי תרתי לריעותא ועוד דהא יש לו שני שמות חד ואינו מומחה [רצוני לומר בזה דאפילו אי נימא דמ"מ מוכח מג' הדיוטות גופא לפי מה שאמרה הברייתא דיחיד מומחה יכול לדון ובזה שפיר מוכח דדן בע"כ א"כ גם באינו מומחה לא הוי רק חד ריעותא ועל זה אמרתי דמ"מ הוי תרתי לריעותא לשיטת הש"ך ולפי זה פשיטא דג' אינו רק חד ריעותא דהא יחיד מומחה דן בע"כ ועכ"פ בין אם יחיד דן בע"כ או אינו דן מרישא ליכא הוכחה דג' דנין בכפי'] משא"כ מיחיד מומחה שפיר הוכיחו התוספות דדן בע"כ דאי אינו דן רק בקבלה א"כ אינו מומחה נמי וליכא למימר דנ"מ לענין חזרה לאחר גמר דין דביחיד מומחה אי אינו דן בע"כ רק בג' דוקא א"כ הוי יחיד מומחה נמי תרתי לריעותא ואין חילוק בין יחיד מומחה לאינו מומחה וכדעת הש"ך הנ"ל באחד שיש לו שני ריעותות אף משם אחד כגון אחד במקום ג' הוי תרתי לריעותא ועל זה הוצרכו התוס' והרא"ש להוכיח ג' הדיוטות בע"כ דבמקום יחיד מומחה קיימי אבל ג' הדיוטות מצד עצמן לא מוכח מידי וזו היא ראיה ברורה לשיטת הש"ך אם לא שנדחוק ליישב דברי התוספות כמו שכתב מהרש"א וכבר בארנו דהא ליתא. ולפי זה כיון שבארנו שדעת התוספות והרא"ש כהש"ך גם לפירש"י לפי מה שאבאר בסמוך בס"ד דג' רועי בקר הוי תרתי לריעותא א"כ כ"ש כאן. ולפי זה יצא לנו דין מחודש דג' שיש ביניהם פסולים שונים לכל א' פסול אחר לא הוי ג"כ רק חדא לריעותא כיון שבארנו העיקר כדעת הש"ך דלא תליא בשם אחד ושני שמות א"כ ע"כ דהטעם בג' רועי בקר כמו שכתבתי לעיל בשם הר"ן כיון שהם אנשים נפרדים ולכל אחד יכול להעלותו חד דרגא א"כ ממילא אפילו בפסולים שונים אמנם לדעת רש"י דג' רועי בקר הוי תרתי לריעותא כ"ש בזה ויתבאר בסמוך:
ג וכן הסכמת רוב הפוסקים. עש"ך ס"ק ג' דין זה צריך בירור ודיקדוק היטב על פי סוגית הש"ס פרק זה בורר ומתוך הביאור יתבארו קצת דינים מחודשים לכן מוכרח אני להאריך קצת והנה שורש המחלוקת דרש"י פירש מילתא דר' דימי לר"מ אבל לרבנן אפילו בתרתי לריעותא פליגי והתוספות פירשו דמילתא דר"ד לרבנן דבתרתי לריעותא מודו רבנן דאינו יכול לחזור והנה לכאורה יש להכריח מסוגית הש"ס כפירש"י והוא דאמר התם שמואל אמר מחלוקת במחול לך אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו ור"י אמר באתן לך מחלוקת ומבעי לן אי דוקא באתן לך או בין בזו בין בזו ופשיט מרבא וקאמר דרבא טעמא דנפשיה קאמר ופריך עליה דרבא מהא דקאמר היה חייב לחבירו שבועה ואמר דור לי בחיי ראשך דפליגי ש"מ במחול לך פליגי ומשני לא באתן לך ובנשבעין ונוטלין ופריך והא קתני ליה רישא ומשני לחלק בין תולה בדעת:
עצמו לתולה בדעת אחרים ע"כ סוגית הגמרא. והנה יש לתמוה מאי קושיא לרבא ממתניתין הא' בתר הכי קאמר רבא גופא מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין ד"ה יכול לחזור בו הילכך רישא שפיר לא מוקמת לה רק באתן לך כיון דמיירי לאחר גמר דין אבל סיפא מיירי לפני לפני גמר דין כדמשמע פשטא דלישנא דעדיין לא נשבע הרי שהוצרכו התוס' לפרש וכן מהרש"א שם דהך דור לי מיירי לאחר שבועה ולמה לא נימא באמת דמיירי קודם שבועה והוי קודם גמר דין לכך פליגי אפילו במחול לך כיון דסובר רבא במחול לך כ"ע מודו דאינו יכול לחזור הרי שיש כאן מקום: לומר דאפילו אליבא דר"מ אינו יכול לחזור רק לפני גמר דין דבזה אפילו רבנן מודו באתן לך א"כ במחול לך ולפני גמר דין פליגי וכן כתב הרא"ש להדיא דראוי היה שיהא מחול לך לפני גמר דין כמו אתן לך לאחר גמר דין ומה שכתב הרא"ש לדחות זה מדקאמר רבא באתן לך מחלוקת אבל במחול לך כ"ע מודו משמע באותו ענין דהיינו לאחר ג"ד אבל לפני ג"ד יכול לחזור ואפי' במחול לך ואני תמה הא אין כאן ראי' כלל אדרבא מדקאמר אבל במחול לך כ"ע מודו הכוונה דוקא באותו ענין כ"ע מודו אפי' לר"מ דאינו יכול לחזור אבל לפני ג"ד פליג ר"ח אפי' במחול לך אבל מנין לנו דאפילו רבנן יודו במחול לך לפני גמר דין ודי בזה שנאמר דר"מ פליג במה שמודה לאחר גמר דין והוא תמוה מאוד. וליכא למימר דמדקאמר רבא באתן לך מחלוקת ש"מ במחול לך ליכא פלוגתא כלל דאל"כ הוי לי למימר דבמחול לך נמי פליגי ואפשר שזאת היתה כוונת הרא"ש דפלוגתא וודאי ליכא למימר במחול לך רק שנאמר דאפי' לפני גמר דין יודו כ"ע דאינו יכול לחזור ע"ז כתב דמיירי באותו ענין א"כ דוקא לאחר גמר דין וכיון דר"מ פליג ש"מ דגם רבנן מודו דאל"כ איכא פלוגתא גם במחול לך אבל באמת הא ליתא דהא בתר הכי פריך הא תנא ליה רישא ויש להבין הא בלא"ה תקשי לי' לשמואל דקאמר במחול לך פליגי א"כ ע"כ סיפא נמי במחול לך א"כ תיקשי הא תנא ליה רישא וצריך לומר דלשמואל לא קשיא דסובר דסיפא לא מתוקמא רק במחול לך דכיון דקתני היה חייב לחבירו שבועה מבואר דבנשבעין ונפטרין מיירי דבנשבע ונוטל האיך שייך חייב שבועה שהרי בידו לישבע אימת שירצה או שלא ישבע כלל וע"כ דבנשבעין ונפטרין מיירי והיינו מחול לך ולפי זה שפיר תנא סיפא לגלויי ארישא דבמחול לך פליגי דאי ברישא לבד ס"ד באתן לך פליגי משא"כ לרבא דמוקי סיפא באתן לך א"כ האיך אפשר דתנא סיפא לגלויי ארישא אדרבא מסיפא מחול לך מוכח ולא אתן לך וכי משום דמוקמינן לה באוקימתא דחיקא נאמר דהא קמ"ל המשנה מה שמבואר להיפך ושפיר פריך הא תנא ליה רישא וזה ברור. ולפי זה ממילא שפיר יש לומר לרבא נמי דסובר דסיפא רק במחול לך מתוקמא כמו לשמואל ולפי זה כיון דסיפא מתוקמא במחול לך ולפני גמר דין א"כ ע"כ דרישא לאחר גמר דין ובאתן לך דאי רישא במחול לך ולפני גמר דין תיקשי הא תנא ליה רישא לכך מוקי רישא באתן לך דוקא וסיפא במחול לך דוקא ורישא לאחר גמר דין וסיפא לפני גמר דין:
ומצאתי ראיה ברורה לזה דבמחול לך ולפני גמר דין פליגי ג"כ מהא דגרסינן בתוספתא דסנהדרין פ"ה וז"ל אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר יכול לחזור בו עד שישמע מפי הדיין וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו והנה יש לתמוה לר' יוחנן ורבא דהכי קיימא לן דבלאחר גמר דין פליגי אבל לפני גמר דין מודו רבנן לר"מ הא בהדיא מבואר בברייתא הנ"ל דבלפני גמר דין פליגי והאיך פליגי ר"י ורבא אברייתא דקתני בהדי' עד שישמע מפי הדיין ובש"ס פרק זה בורר מייתי נמי להך ברייתא בהא דקאמר לא כל המיני' לפסול דיין שמומחה לרבים וכן בירושלמי פרק זה בורר מייתי לה וצריך לומר דבאמת בהא פליגי ר"י וריש לקיש דריש לקיש סובר דהך ברייתא כפשטא דבלפני גמר דין פליגי ור' יוחנן סובר דברייתא במחול לך מיירי אבל באתן לך לא פליגי רק לאחר גמר דין אם כן מבואר דעכ"פ במחול לך לפני גמר דין פליגי אפילו לר' יוחנן ורבא א"כ קשה קושיא הנ"ל ובאמת ראיתי במרדכי פרק זה בורר דמייתי הך תוספתא ונראה שמפרש לה בענין אחר וז"ל עד שישמע מפי הדיינים וחכמים אומרים עד שהועד העדות וכן פסק רבינו מאיר דאחר שהעידו העדים הוי כגמר דין עכ"ל מבואר שפירש הך דתוספתא בעדים וסובר ר"מ דלא מהני רק אחר פסק הדיינים והיינו דסובר אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו ורבנן סברי דלאחר גמר דין אינו חוזר הילכך משהעידו העדים אינו יכול לחזור דהוי כגמר דין אבל באמת מעולם לא נזכר בתוספתא הך משהועד העדות אלא וחכמים אומרים אינו יכול לחזור תדע דהא קתני ג' רועי בקר והא וודאי לאו בעדים משתעי רק בדיינים ומ"מ קתני עד שישמע מפי הדיין ש"מ דאפילו בדיינים מודה ר"מ לאחר גמר דין וע"כ דבמחול לך מיירי וש"מ דבלפני גמר דין פליגי ובאמת היה קשה בעיני דבר זה לפי שלא מצאתי לי עזר לשום אחד מהפוסקים ואדרבא הסכימו כולם דאפילו במחול לך יכול לחזור לפני גמר דין ואף שדחיתי ראיותיהם עד שמצאתי להגהת אשר"י פרק זה בורר בשם הא"ז וז"ל ובאור זרוע כתב לפני גמר דין ומחול לך לא ידענא מה אידון בי' הרי שהרגיש במה שכתבתי וכיון שיש מקום לומר כן קשה מאי פריך לרבא נימא דבאמת רבא סובר הכי ולמה לו, לדחוק בנשבעין ונוטלין דלישנא דהיה חייב לחבירו שבועה אינו סובל זה כלל וראיתי להר"ן ז"ל בחידושיו שהביא ראיות דבמחול לך לפני גמר דין אפילו לרבנן יכול לחזור חדא מהא דאמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו משמע בין תובע בין נתבע וכו' ע"ש ולא נהירא כלל דהא התם אמילתא דר"י ר"ל קאי דמהאי טעמא לא קאמר רבא טעמא דנפשיה קאמר כמו שכתבו התוס' ורש"י שם אם כן ר"י ור"ל וודאי באתן לך קאמרי לאחר גמר דין מחלוקת וע"כ באתן לך דוקא א"כ רבא נמי באתן לך דעלייהו קאי גם מה שהביא ראיה מהא דקאמר לפני גמר דין וקנו מידו מהו ואי ס"ד במחול לך לפני גמר דין פשיטא דלא בעי קנין וכו' ע"ש ולק"מ דהא כבר כתב הנ"י פרק זה בורר דהכא לאו במחול לך בפי' עסקינן דבהא לא הוי פליג ר"מ דמחילה אינה צריכה קנין רק הכא באומר הריני מקבל עלי לכך פליג ר"מ א"כ שפיר מיבעי ליה לפני גמר דין וקנו מיניה דבמחול לך לפני גמר דין נמי בעי קנין תדע דהא לשמואל במחול לך ופשיטא דמיירי בלא קנין דבקנין האיך פליג ר"מ באופן שדברי הר"ן הללו תמוהין לפענ"ד ועכ"פ הדרן להנ"ל כיון דבא"ז נמי מספקא לי' ומתוספתא הנ"ל מוכח כן בוודאי יש להבין למה לא תירצו כן מילתא דרבא ועוד תיקשי ליה לאור זרוע מאי מספקא ליה הא כיון דלא תירצו כן לרבא אם כן ניפשוט ספיקו של הא"ז ודו"ק]:
לכן נראה ביישוב קושיא הנ"ל דבלא"ה הקשו התוספות בהא דאמר לאחר גמר דין מחלוקת דהא בפרק יש נוחלין קאמר עבדי גנבת רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו ש"מ דאפי' קודם שבועה דהוא לפני גמר דין אינו יכול לחזור בו ור"ת הגיה ונשבע אינו יכול לחזור בו דהיינו לאחר שבועה ומן הטעם הזה פי' הר"ן גם דור לי בחיי ראשך דמתניתין בשנשבע אבל באמת התם נאמר בלא וא"ו. לכן נראה ביישוב קושיא זו לשיטת רש"י בפשיטות והוא דע"כ לא נחלקו ר"י ור"ל אי פליגי לפני גמר דין או לא משום דחכמים פליגי אפילו בתרתי לריעותא דאינו יכול לחזור לדעת רש"י והיינו משום שלשה רועי בקר דלדעתו הוי תרתי לריעותא כמו שיתבאר) וזה פליג ר"י על ר"ל דבלפני גמר דין וודאי לא הוי פליגי רבנן בתרתי לריעותא דאינו יכול לחזור אבל בחדא לריעותא מודה ר"י לר"ל דאפי' לפני גמר דין פליגי רבנן כיון דליכא רק חד ריעותא אינו יכול לחזור מקבלתו ולפי זה לא קשיא מהך נשבע ואינו יכול לחזור בו דהתם לא הוי תרתי לריעותא כיון דצריך לישבע ולא חשבו כב' עדים כמו שכתב הנ"י גם בלא"ה נראה לי דהתם לא הוי תרתי לריעותא שלא אמרו תרתי לריעותא רק במקבל אחד לעד או לדיין וקבלתו הוא שיהא כמו שאר עדים ודיינים ואפשר שיעידו כך או כך או ידון כך או כך ולעד גמור קיבל וכל דיני עדות ודיינים נוהגין בו הילכך כשיש בו תרתי לריעותא גריע קבלתו שהוא מקבל לעד ודיין מי שאינו ראוי ויש בו תרתי לגריעותא משא"כ התם שקיבל לבעל דבר והאמינו בשבועה אין עליו תורת עד כלל שהרי צריך לישבע ועד הצריך לישבע אינו עד כלל ועוד שהרי הוא אינו אומר רק שלא גנב כמו שהוא טוען ולא שייך עד כלל בזה רק בתורת בעל דבר הימני' ומהאי טעמא נמי דהימני' כבי תרי מהני אפילו בלא קנין לפירש"י גופא פרק שבועת הדיינין דכיון שקיבל בעל דבר בעצמו כל אימת שיאמר לא פרענא אין זה בתורת עדות כלל עד שנאמר שיש בו ריעותא שאינו ראוי לעדות לכך מהני משא"כ הכא שקיבל אותו לכל עדות שיהיה עד או דיין לא מהני כיון שאינו ראוי ויש בו תרתי לגריעותא וזה ברור ונכון ונסתלקה קושית הראשונים ולפי זה התם אפילו לפני גמר דין מודה ר"י לר"ל דאינו יכול לחזור לרבנן והשתא אתי שפיר קושיא הנ"ל ושפיר פרכינן דוודאי היה מהראוי לומר במחול לך לפני גמר דין פליגי כיון דלאחר גמר דין לכ"ע אינו יכול לחזור בו א"כ קודם גמר דין אינו מהראוי שיוכל לחזור בו לכ"ע רק דפליגי משא"כ השתא דשמעינן בחדא לריעותא אפילו באתן לך פליגי קודם גמר דין דהתם בעבדי גנבת מיירי בהדיא באתן לך א"כ כל היכי דבאתן לך פליגי במחול לך מודו א"כ דור לי בחיי ראשך דלא הוי רק חדא ריעותא א"כ באתן לך לפני גמר דין פליגי א"כ במחול לך כ"ע מודו דאינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין והאיך קתני במתניתין דפליגי במחול לך ועל זה הוצרך לישנוי' דדור לי באתן לך לכך פליגי בלפני גמר דין דהוי חדא לריעותא ודו"ק היטב בכל הנ"ל. ולפי זה יצא לנו הדין לדעת רש"י במחול לך לפני גמר דין אינו יכול לחזור אפי' בתרתי לריעותא ובחדא לריעותא לכ"ע אינו יכול לחזור אפילו לר"מ ובאתן לך לפני גמר דין בתרתי לריעותא יכול לחזור ובחדא לריעותא אינו יכול לחזור דבהא מודה ר"י לר"ל כהך ברייתא דעבדי גנבת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא בכל הנ"ל להיפך דבמחול לך לפני גמר דין יכול לחזור בו ובאמת בזה היה מקום לומר דסובר דוודאי אילו היה מצינו ליישב דברי רבא שלא נצטרך לומר בנשבעין ונוטלין הוה משנינן כן אבל השתא דאפילו לפי זה לא אתי שפיר כנ"ל א"כ ממילא הדבר בספק כדמספקא ליה לא"ז הנ"ל א"כ כיון דשמעינן ליה לר"מ בודאי בהא דיכול לחזור ולרבנן לא שמעינן שיחלקו בזה לכך פסק דיכול לחזור [אבל מתוספתא הנ"ל קשה לדעתו] אבל הא קשיא שפסק אפילו בחדא לריעותא לפני גמר דין חוזר בין במחול לך בין באתן לך ש"מ דלא סבירא ליה לכל הנ"ל אם כן לדעת הרמב"ם אין ראיה מהנ"ל לשיטתו דבתרתי לריעותא פליגי רבנן ג"כ אבל לשאר פוסקים שפסקו ג"כ כרש"י פשיטא דיש לומר דסבירא להו כהנ"ל ויש להם ראיה ברורה:
ומעתה אבא לברר דעת התוס' והרי"ף וסייעתם והוא דבש"ס ריש פרק זה בורר מוכח להדיא כדעתם כמו שיתבאר דפריך אהא דקתני זה פוסל עדיו של זה ומשני תני עדו ופריך מאי קמש"ל דיכול לחזור הא תנינא חדא זימנא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו' ואמר ר' דימי בריה דר' יוסף כגון דקבלי' עלי' בחד ומשני דאי קתני אבא ואביך דחזי לעלמא וכו' והקשו התוס' והר"ן בחידושיו דהא בלאו מילתא דר' דימי נמי קשה ותרצו דבלי מילתא דר' דימי ס"ד דוקא התם דהוי תרתי לריעותא פליג ר"מ אבל בחדא לריעותא מודה קמש"ל דאפילו בחדא לריעותא פליג אבל לר' דימי דמוקי אבא ואביך בחדא לריעותא קשה וכן כתב הר"ן והנה לכאורה יש לתמוה דא"כ לר' דימי נמי מאי קשיא לן דהא ר' דימי נמי אמורא הוא וממשנה גופא דריש פרק זה בורר באמת קא דייק לה דר"מ אפילו בחדא לריעותא פליג אבל אי לאו הך משנה באמת ס"ד דבתרתי לריעותא דוקא פליג וצריך לומר דוודאי ר' דימי אכולה מתניתן קאי וסובר דפלוגתייהו דוקא בחדא לריעותא כפי' התוס' הנ"ל א"כ ע"כ צריך לומר דר' דימי דייק' ממשנה גופא דקתני ג' רועי בקר ואבא ואביך וסבירא ליה דג' רועי בקר לא הוי תרתי לריעותא דאי הוי תרתי לריעותא לא הוי ליה למיתני בהך גוונא דהא אפי' בתרתי לריעותא באיש אחד פליגי וליכא למימר דנקט לרבותא לר' מאיר דהא' אפילו בחדא לריעותא פליג דהא קתני אבא ואביך וכל שכן ברועי בקר דהוי טפי מחדא לריעותא ועל כרחך צריך לומר דר' מאיר פליג בחדא לריעותא ורבנן נמי בחדו' דוקא ולכך נקט אבא ואביך לרבותא לר' מאיר ורועי בקר לרבותא לרבנן אף דהוי טפי מחדא לריעותא דכלהו פסולים לא מצי הדר ביה אבל מ"מ מוכח דבקיבל חד כבי תרי או כתלתא מודו רבנן דאל"כ הוי ליה למיתני רבותא לרבנן אפילו בכהאי גוונא ולא בג' רועי בקר ולפי זה אתי שפיר דבלי ר' דימי ס"ד דשלשה רועי בקר הוי תרתי לריעותא ואין חילוק בין שני ריעותות בשני אנשים או באיש אחד א"כ בלי הך משנה דריש פרק זה בורר ס"ד דבתרתי לריעותא פליגי קמ"ל דאפילו בחדא לריעותא פליג ר"מ ואי קתני הך משנה דריש פרק זה בורר ס"ד דדוקא בחדא לריעותא פליגי רבנן אבל בתרתי לריעותא מודו קמ"ל הך משנה דנאמנין עלי שלשה רועי בקר דאפילו בתרתי לריעותא פליגי רבנן אבל השתא דחדית לן ר' דימי דבאמת לא פליגי ר"מ ורבנן רק בחדא לריעותא והיינו כמו שכתבתי דסובר ג' רועי בקר חדא לריעותא ולא דמי לקיבל חד כבי תרי א"כ לא איצטרך רק חדא משנה או הך דריש הפרק או הך משנה דנאמן עלי אבא דבכל חדא מוכח דבחדא לריעותא פליגי ולא בתרתי. ובהכי ניחא נמי מה שיש לתמוה דהא מ"מ בלי ר' דימי נמי הוי מצי להקשות דהוי ליה למיתני הך משנה דריש פרק זה בורר ושפיר שמעינן דבחדא לריעותא פליג ג"כ ר"מ ולפי הנ"ל ניחא דבלי ר' דימי הוי ס"ד דרבנן באמת אפי' בתרתי לריעות' הילכך אי הוי קתני הך משנה דריש הפרק ס"ד דבהא פליגי רבנן אבל בתרתי לריעותא מודו ואי קתני אבא ואביך ס"ד דוקא בתרתי לריעותא פליג ר"ח אבל בחדא מודה לכך איצטרך תרווייהו אבל לר' דימי קשה כנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א לתירוץ התוס' הא שלשה רועי בקר הוי חדא לריעותא כדמוכח מדברי התוס' שם דבתרתי לריעותא מודו רבנן ותירץ דניחא ליה להקשות מאבא ואביך ואין זה נכון כלל דא"כ השתא נמי לר' דימי מאי קושיא דילמא באמת לולא הך משנה דריש פרקן הוי מוקים לה בתרתי לריעותא וליכא למימר דהקושיא לר' דימי ליתני הך משנה דריש פרקן לחוד א"כ קשה חדא מה משני דאי קתני אבא ואביך הא לא קשיא דאי הוי קתני אבא ואביך הוי מוקמינן בתרתי לריעותא ועוד קשה דא"כ בלי ר' דימי נמי הוי מצי להקשות דהוי ליה למיתני הך משנה דריש פרקן ושפיר שמעינן בתרתי לריעותא ובע"כ צריך לומר דבלי ר' דימי ס"ד דפליגי בין בחדא בין בתרתי לכך איצטרך תרווייהו דאי הך משנה דריש פרקן ס"ד בחדא דוקא פליגי ומתניתין דנאמן עלי אבא ס"ד דבתרתי דוקא פליג ר"מ אבל השתא דחדית לן ר' דימי דדוקא בחדא פליגי שפיר קשה דלא איצטרך תרווייהו ולפי זה ממילא לא קשיא קושית מהרש"א דבלי ר' דימי כיון דהוי סבירא לן דבתרתי לריעותא נמי פליגי רבנן פשיטא דהוי סבירא לן דשלשה רועי בקר הוי תרתי לריעותא וע"כ לא כתבו התוספות דהוי חדא רק לפי האמת לר' דימי דלא פליגי רק בחדא ולק"מ ודו"ק היטב ותמהני על מהרש"א שלא שם לבו להעמיק בכוונת התוס' כנ"ל. ולפי הנ"ל מוכרח לומר ג"כ דסבירא להו לתוס' דר' דימי דייק לה למילתא מהך משנה גופא דנאמן עלי אבא מדיוקא דממניתין כמו שכתבתי מקודם דאל"כ תקשי מאי קושיא לר' דימי דילמא הא דמוקי ר' דימי פלוגתייהו בחדא היינו מכח המשנה דריש פרקן דמיירי בחדא דליכא למימר דכוונת התוס' דלר' דימי הקושיא דלימני משנה דריש פרקן דליכא למימר דס"ד דרבנן מודו בתרתי דהא לר' דימי באמת מודי בתרתי ומאי איכפת לן הא ליתא דא"כ קשה קושיא הנ"ל מאי משני דאי קתני אבא ואביך הא מאבא ואביך לא קשיא כנ"ל רק ממשנה דהתם ובע"כ דבאמת ר' דימי ממשנה קא דייק לה כנ"ל והקושיא דבין הך משנה בין הך משנה הוי שמעינן שפיר וליכא למיטעי ושפיר משני דאיצטרך תרווייהו ודו"ק היטב בכל זה כי הוא ברור ונכון:
ומעתה לפי זה מבואר להדיא כדעת התוס' דלפירש"י קשה כל הנ"ל כיון דבאמת ר' דימי לא בא לחדש רק דלר"מ בחדא לריעותא חוזר אבל רבנן באמת פליגי אפילו בתרתי לריעותא א"כ מאי נ"מ בקושיא במילתא דר' דימי כמו דבלי ר' דימי הוי מצי למימר דלא קתני אבא ואביך משום דהוי תרתי אבל בחדא מודה השתא נמי יש לומר כן ור' דימי גופא מהך משנה יליף לה דבחדא נמי פליג ר"ח אבל לולי הך משנה מנא ידעינן ואדרבא כיון דרבנן וודאי פליגי אפילו בתרתי מנין לנו לעשות פלוגתא רחוקה דר"מ פליג אפי' בחדא דחוזר ולרבנן אפילו בתרתי אינו חוזר רק משום הך משנה ידעינן לה ולק"מ ועוד דאפילו אי נימא דסובר הרב ז"ל דמשמע ליה למקשה דר' דימי קא דייק לה מהך משנה גופא דנאמן עלי אבא [והיינו מדקאמר כגון ולא קאמר לא צריכא משמע דקשיא ליה מידי במשנה עד שהוצרך לאוקמא דקבלו בחד ואפשר דדור ליה בחיי ראשך קשיא ליה דלא הוי רק חדא כמו שכתבתי לעיל ודו"ק] מ"מ תקשי אכתי איצטרך תרווייהו דאי הך משנה גופא דריש פרקן קס"ד דוקא בחדא פליגי רבנן ולא בתרתי ואי הך משנה ס"ד נמי דוקא בחדא כיון דבחדא מיירי לר' דימי לכך איצטרך תרווייהו חדא בחדא דפליג ר"מ וחדא דבתרתי פליגי רבנן ובע"כ צריך לומר דסובר רש"י דבתרתי לא איצטרך ג"כ דכולהו מהך משנה נאמן עלי אבא מוכח דשלשה רועי בקר הוי תרתי לשיטת רש"י כמו שכתב הר"ן ופליגי רבנן ור' דימי דייק דבחדא פליג ר"מ א"כ תו לא איצטרך הך משנה דזה פוסל עדיו של זה ולפי זה קשה מאי משני דאי הוי תני אבא ואביך משום דחזי לעלמא וקשה קושית מהרש"א דהא שלשה רועי בקר לא חזי לעלמא דליכא למימר כמו שתירץ מהרש"א דבשלשה רועי בקר לא פליגי רבנן דהא לשיטת רש"י עיקר הקושיא משום דבשלשה רועי בקר פליגי ובלא"ה אין כאן התחלת קושיא א"כ לא תירץ כלום וזו היא קושיא גדולה לתירוץ מהרש"א:
הן אמת דבזה נראה לפע"ד ליישב פירש"י והוא דבלא"ה תירוץ מהרש"א לא נהירא כלל אפילו לשיטת התוס' דהאיך ס"ד דבשלשה רועי בקר לא פליגי רבנן א"כ לאיזה צורך קתני לה וליכא למימר לרבותא לר"מ דהא אפילו בחדא לריעותא ממש וחזי לעלמא סובר דיכול לחזור כ"ש בשלשה רועי בקר דלא חזי והוא תמוה לכאורה לכן נראה ליישב קושית מהרש"א והוא דיש להבין הא דקאמר התם דר' יוחנן סובר באתן לך מחלוקת וקאמר דרבא טעמא דנפשי' ור"י סובר דבין בזו בין בזו מחלוקת והיינו בין במחול לך בין באתן לך ולפי זה יש להבין מאי פריך כאן הא תנינא חדא זימנא דהא איצטרך חדא במחול לך וחדא באתן לך וקמש"ל במחול לך רבותא לר"מ ובאתן לך רבותא לרבנן וכהאי גוונא משני בכמה מקומות וצריך לומר דהתם פריך לרבא דמוקי סיפא בדור לי בחיי ראשך בנשבעין ונוטלין הא תניא ליה ברישא וצריך לומר דלשמואל ור"י לא קשיא לשמואל כמו שכתבתי לעיל ולר"י חדא במחול לך וחדא באתן לך ולפי זה ממילא שפיר מקשה דהא מהך נאמן עלי אבא שמעינן תרווייהו מחול לך ואתן לך ואהא משני דע"כ שמעינן פלוגתייהו אפילו באתן לך רק באבא ואביך דחזי לעלמא לכך אפילו באתן לך אינו יכול לחזור אבל היכי דלא חזי לעלמא לא מהני רק במחול לך אפילו לרבנן ולפי זה לא קשה משלשה רועי בקר דבזה באמת מיירי במחול לך ולא באתן לך כיון דלא חזי לעלמא ולפי זה לק"מ קושית מהרש"א ואתי שפיר גם לפירש"י. ועוד נראה דבלא"ה לק"מ קושית מהרש"א דשלשה רועי בקר חזי לעלמא מיקרי כיון דיכול להיות שילמדו ויוכלו לדון משא"כ חד כבי תרי לא משכחת כלל דמהני אך מ"מ קשה מאוד בעיני לומר דפשיטא ליה להמקשה דר' דימי דייק דר"מ פליג אפילו בחד ממשנה גופא דבשלמא לפירוש התוס' שפיר יש לומר דדייק כמו שכתבתי לעיל אבל לפירש"י כיון דרבנן פליגי בתרתי לריעותא אדרבא כל היכי דמצי להשוות המחלוקת ו יש לומר כן ולא שנאמר דפליגי בסברות הפוכות אם לא שיצא לו כן ממשנה דריש פרקן א"כ אין כאן קושיא ואיצטרך תרווייהו נמצא לפי הנ"ל כיון שביארנו דמסוגיא הנ"ל מוכח פירוש התוס' וכבר כתבתי לדחות ראיית הפוסקים מהך דשורי גנבת ומהך דמהימנת עלי כבי תרי א"כ אין כאן מקום לשיטת רש"י אם לא שנכריח מסוגית הש"ס הנ"ל א"כ נצטרך לומר כל הדינים הנ"ל ובאמת כל הפוסקים פסקו בהיפך וכן הרמב"ם והר"ן גופייהו ובע"כ צריך לומר דסבירא להו דפשיטא ליה למקשה דלרבא במחול לך לפני גמר דין לא פליגי דלא כספיקו של א"ז א"כ ממילא אינו לדינו של רש"י ורמב"ם שורש וקיום בהלכה אלא דהתוספתא קשיא ליה כמו שכתבתי קודם הילכך נראה עיקר דבמחול לך לפני גמר דין הוי ספיקא דדינא כספיקו של ר"י א"ז ובפרט שכבר דחיתי ראיית הרא"ש. והר"ן בטוב טעם אבל מ"מ במחלוקת תרתי לריעותא אין בידי כח להכריע מאחר דסוגיא הנ"ל אינה מתיישבת רק לשיטת התוס' וסוגיא בכאן לפירש"י הילכך גם בזה הוי ספיקא דדינא אבל בהך דינא בחדא לריעותא לפני גמר דין אף דלפי הנ"ל היה מהראוי לפסוק דאינו יכול לחזור אבל כיון דלדעת הפוסקי' דוקא בחדא לריעותא פליגי בוודאי אינו יכול לחזור ולהפוסקים דאפי' בתרתי לריעותא ג"כ מבואר בהו להדיא דאפילו בחדא לריעותא לפני גמר דין כמו שכתב הרמב"ם להדיא א"כ הכי נקטינן:
וראיתי להמרדכי ריש פרק זה בורר שהביא ראיה לשיטת התוס' דבתרתי לריעותא מודו רבנן דהא בריש פרקן מוקמינן לה במקבל חד כבי תרי וקאמרו רבנן אימת בזמן שמביא ראיה שהם קרובים או פסולין מבואר דאם קיבל קרוב או פסול כבי תרי יכול לחזור אפילו לרבנן וזו כמעט ראיה מוכרחת אף שהמרדכי קיצר בלשונו זו היא כוונתו והיינו דדוחק לומר דהביא ראיה אחר הקבלה שלא ידע בשעת קבלה פשיטא ומה צורך להשמיענו והא הוי קבלה בטעות אבל באמת הדבר מוכרח אפילו לשיטת התוספות ע"כ צריך לומר דאין מהתם ראיה כלל דאל"כ תקשי קושית התוספות והר"ן שם דבלי ר' דימי הוי ליה לאקשויי תרתי למה לי וליכא למימר דמשום דס"ד דוקא בתרתי לריעותא דמ"מ ליתני הך משנה דריש פרקן ומשנה דנאמן עלי אבא למה לי וע"כ צריך לומר משום דבלי ר' דימי ס"ד דרבנן גם בתרתי פליגי א"כ לולא הך משנה דנאמן עלי אבא ס"ד בחדא פליגי קמ"ל הך משנה דבתרתי פליגי ואי הך משנה ס"ד דוקא בתרתי קמ"ל בחדא פליג ר"מ ולפי זה להמרדכי הנ"ל אכתי תקשי דהא התם מבואר דרבנן בתרתי לא פליגי א"כ אכתי ליתני רק הך משנה ולא משנה דנאמן עלי אבא וע"כ דלאו ראיה הוא דמיירי שהביא אחר קבלה וקמ"ל דנאמן לומר שלא ידע בשעת קבלה אבל בידע לא מצי הדר ביה ואדרבא מדקתני בזמן שמביא עליהן ראיה דמשמע לאחר קבלה הא אפילו ידע מעיקרא מצי הדר ביה וזה ברור:
ד איזה מקרי גמר דין ולאפוקי ממה שכתב הרמב"ם נגמר הדין והוציא ממון והיינו כמו שכתבו האחרונים דהרמב"ם לאו דוקא נקט הוציא והב"י דייק לה מהא דדור לי בחיי ראשך דמודה הרמב"ם כל שנשבע הוי גמר דין ובאמת לאו ראיה הוא כלל דוודאי סבירא לי' כשקיבל עליו בוודאי הוי כוונתו שיעשה כל מה שהדיין צריך לעשות והיינו להוציא ממון אם יצטרך וסבירא לן שכל כמה שלא גמר הדיין קבלתו יכול לחזור א"כ כל כמה שלא הוציא ממון עדיין לא נגמר קבלתו ויכול לחזור משא"כ כשאמר דור לי בחיי ראשך גמר קבלתו של זה הוא שישבע וכל שנשבע הוא צריך לשלם ותשלומין הללו אין להם שייכות אצל הקבלה שהוא בידו לשלם והקבלה הוא שישבע חבירו ומשגמר שבועתו נגמר קבלתו ואינו יכול לחזור אבל כשקיבל לדיין קבלה זו היא שיהא דיין ויעשה כל מה שהדיין עושה א"כ הוצאת הממון ג"כ בכלל הקבלה וכל שלא הוציא לא נגמר הקבלה ויכול לחזור. אך לפי זה יש להבין בעדות דכל הקבלה רק להעיד א"כ לאחר שהעיד נגמר הקבלה ומ"ש מדור לי בחיי ראשך דלא מהני להרמב"ם רק לאחר שהוציא וצריך לומר דסבירא ליה להרמב"ם דבקיבל לעדות הוי ג"כ כמו קיבל לדיין שהרי מקבל על עצמו שהדיינים ידונו על פי אותו עדות הפסול א"כ בעינן לאחר גמר דין דהיינו הוצאת הממון:
והנה האחרונים ז"ל נתחבטו מאין הוציא הרמב"ם דין זה דהא בעלמא אמרינן גמר דין איש פלוני אתה זכאי או צא תן לו והנה הלח"מ והש"ך כתבו שיצא לו להרמב"ם מן הירושלמי פרק זה בורר דאיתא התם שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור כן הגיה המפרש תיבת אינו לפי הענין ור"י ור"ל אמרי אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור מבואר דגמר דין הוא הוצאת הממון. אך יש לתמוה על זה דהא בש"ס מבואר דלר"י ור"ל לאחר גמר דין אינו חוזר וכתב הלח"מ דבאמת פליגי והש"ך כתב דלא פליגי רק התם בקיבל בפני שנים וש"ס דילן בקיבל בפני ג' ובאמת לא הועיל כלום דאכתי תקשי הא בגמרא דילן מבואר לשמואל דבמחול לך פליגי ובאתן לך כ"ע מודו ולירושלמי מילתא דשמואל באתן לך וכבר האריך מפרש הירושלמי לתמוה בזה על הש"ך וע"ש דמסיק דע"כ דש"ס דילן פליג על הירושלמי:
אבל לפענ"ד נראה לפרש הירושלמי בדרך אחר ולק"מ ושפיר מוכח דינו של הרמב"ם ז"ל כמו שיתבאר והוא דשם בירושלמי נאמר שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו ר"י ור"ל אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו. והנה מבואר שיש כאן ט"ס וצריך להיות באיזה משניהם אינו יכול במקום יכול ולזה המפרש שם לפי פשיטת הענין הגיה במילתא דשמואל אינו יכול אבל באמת נראה לפע"ד להיפך דבמילת' דשמואל הגירסא יכול ובר"י ור"ל אינו יכול כמו שאבאר והוא דבש"ס פרק זה בורר קאמר על הך משנה אמר ר' דימי כגון דקבלי עליה בחד פירוש דהוא חדא לריעותא אבל תרתי לריעותא מודו רבנן [או כפירש"י] ואח"כ מייתי פלוגתא שמואל ור"י שמואל אמר מחלוקת במחול לך אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו ופירש"י דאין כח ביד דיין זה להוציא ממון ור"י אמר באתן לך מחלוקת פי' אפילו להוציא ממון. והנה לשיטת הרמב"ם דגמר דין הוצאת הממון צריך לומר דהמחלוקת באתן לך שכבר הוציא דאי לא הוציא אפילו לר"י חוזר דהוא לפני גמר דין והנה בענין המחלוקת במחול לך ואתן לך יש להבין הא תמיד צריך שיקבלו שניהם ויש כאן תובע ונתבע אם כן הרי יש כאן מחול לך ואתן לך וצריך לומר דוודאי בקבלי' הוי מחול לך ואתן לך לעולם רק לגבי חזרה מיירי איזה משניהם חוזר והיינו אם פסק הדיין והוציא ממון והיינו שחייב את הנתבע א"כ אותו שקיבל באתן לך חוזר ורוצה שיחזירו לו מה שהוציא ממנו דלאחר שהוציא מיירי דהוא גמר דין ואם פטרו לנתבע ולא הוציא מ"מ הוי גמר דין דבפטור זה גמר דין ואז התובע רוצה לחזור והוא אותו שקיבל במחול לך וזה פשוט. ובזה נחלקו שמואל ור"י דלשמואל דוקא כשלא הוציא ממון דהיינו שפטרו לנתבע פליגי אבל כשהוציא ממון חוזר שאין כח ביד דיין פסול להוציא רק לפטור ור"י סובר דאף להוציא יש כח בידו ודוקא כשכבר הוציא דזהו גמר דין דאל"כ חוזר ומעתה אתי שפיר הירושלמי והוא ממש כש"ס דילן דמעיקרא קאמר קיבל בפני שנים פי' קיבל קרוב ופסול לדון בפני ב' יכול לחזור דהוי תרתי לריעותא קיבל עליו בפני ג' פי' לדון בפני ג' ואין כאן רק חדא לריעותא אינו יכול לחזור [ומזה ראיה לשיטת התוס' והרמב"ם מפרש לה בענין אחר] וכבר הבאתי לעיל ראיה מפירש"י ריש פרק זה בורר שפירש עד שיקבל עליו בפני ב"ד פי' שיקבל עליו לדון בפני ב"ד והיינו כנ"ל והוא מימרא דר' דימי בש"ס דילן ואח"כ מייתי מחלוקת שמואל ור"י שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה דהיינו שלא הוציא ממון אבל נטל מזה ונתן לזה דהיינו שהוציא ממון חוזר דאין כח ביד דיין פסול להוציא ממון כמימרא דשמואל בש"ס דילן ור"י ור"ל קאמרי דאפילו נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור דאפי' באתן לך פליגי ויכול להוציא ממון ודוקא כשכבר הוציא אבל אם לא הוציא חוזר דהוי לפני גמר דין כן נראה לי פי' הירושלמי על נכון ולק"מ ודברי הרמב"ם מוכרחין ובגמרא דילן מבואר אח"כ פלוגתא דר"י ור"ל משמע דמעיקרא גם ר"ל מודה לר"י ולזה נקט בירושלמי ר"י ור"ל דבהך תרווייהו מודו ודו"ק כי זה ברור לפע"ד (ה) ולענין עדות מיד שהעידו וכו' זהו מה שכתב המרדכי בשם ר"מ ודייק לה מהא דתוספתא והוא גורס עד שהועד העדות אבל כבר הוכחתי לעיל דהעיקר כמו שהוא בתוספתא שלפנינו דאל"כ שלשה רועי בקר מאי איכא למימר וע"כ או דתוספתא במחול לך או דאתיא באמת אליבא דר"ל דלפני גמר דין פליגי א"כ אנן דקיימא לן כר"י ליתא להך דינא ובאמת נראה דר"מ הוציא ג"כ דין זה מהא דאמרינן פרק שבועת העדות דעדים לעולם בעמידה והיינו דהוא גמר דין דידהו אבל באמת אין זו ראיה כלל דהתם לענין שיצטרכו:
(שוב ראיתי בתוס' שבועות דף ל' בד"ה שאם להדי' כמו שכתבתי אמנם בסנהדרין פ' כהן גדול כתבו בחד תירוץ כדעת מהר"ם ע"ש) הדיינים ליישב והם לעמוד פשיטא דלדידהו הוי גמר הענין שהרי אין להם עוד מה לעשות בב"ד רק להעיד ובשעת עדותן הוא גמר שלהם משא"כ הכא שיהא נקרא גמר אבל בעל דין לא שמענו דאצל בעל דין לענין חזרה לא הוי רק אחר פסק ב"ד ויש לומר דסובר רבינו מאיר כמו שכתבתי לעיל דכמו בדור לי בחיי ראשך הוי הגמר כל שגמר זה קבלתו א"כ כל שגמרו העדים קבלתם מיקרי גמר דין הרי דאפי' הרמב"ם דמצריך הוציא מודה בשבועה א"כ ה"ה בעדות ומה שכתבתי לעיל לחלק לדעת הרמב"ם לא סבירא ליה לר"מ ובאמת בלא"ה יש לתמוה על מהר"ם ומרדכי דמיד בדסמוך ליה הביא המרדכי בשם הר"מ גופא גבי מי שאמר אשתך נאמנת עלי דלאחר שהעידה יכול לחזור כיון שלא נגמר הדין א"כ מבואר דהר"מ גופא חזר בו והנה המרדכי שם מסיים ונראה לי שפסק זה חולק על פסק מהר"ם דריש פרקן וכוונתו לאותו שקיבל עליו כותי דאי כוונתו לדברי מהר"ם הנ"ל זה מיד קודם מעשה זו ולא בריש פרקן וכן הבין בהגהת מהר"ם שם אבל באמת הא לא קשיא מידי דשם מבואר דהי' בקנין וכן כתב בהגה' שם אבל הא קשיא שהוא סותר עצמו לחיד בדסמיך ליה ואיפשר לומר דהתם קאמר מהר"ם אח"כ דבלא"ה חוזר דהוי תרתי לריעותא כשיטת התוספות ולפי זה יש לומר דאפילו לשיטת רש"י מ"מ כיון דהוא תרתי לריעותא מודה מהר"ם דבעינן גמר דין דוקא או אפשר דהתם שאני שאינו בגדר עדות כלל רק בעל דבר הילכך לא מהני עד שנגמר הדין משא"כ כשקיבל אחר לעד ממש וצ"ע. ולענין דינא תמהני על רמ"א שסתם כדעת מהר"ם ובאמת הרב הנ"י חולק בזה בהדיא דכתב פרק זה בורר וז"ל וכן גבי עדות בעלמא הוי גמר דין כשפסקו] הדבר על פיהם וכוונתו דהא אין העדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין א"כ כל כמה שלא נגמר הדין אין כאן עדות דהא אינו יכול להזימם א"כ זה שקיבל עליו לעד עדיין לא נגמרה קבלתו עד שנגמר הדין כי אז עיקר העדות [ובזה יש מקום לומר בכוונת הרמב"ם דבשבועה פסק לאחר שבועה ובעדות הוצאת ממון והיינו משום דבעדים לא מיקרי עדות עד שיהיו ראויין להזימם אך עדיין צ"ע דהא דאין העדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין נראה דהוא בפלוני אתה זכאי משום כאשר זמם לא כאשר עשה לכן עיקר ברמב"ם כמו בס"ק לפני זה] ובלא"ה כבר דחיתי ראיות מהר"ם ואדרבא מוכח להיפך ומדברי מהר"ם גופא מוכח להיפך לכן נראה עיקר דלא כמהר"מ בזה:
ו נגמר הדין. עסמ"ע בשם תשובת הרא"ש דבנגמר הדין אפילו שניהם רוצים אינן יכולין לחזור ותמהו האחרונים דכיון ששניהם רוצים מי ימחה בידם. ובתומים כתב דכוונת הרא"ש שהם רוצים לדון לפני אחר אבל העדות והודאה שהי' לפניו קיים כמו בפני ב"ד ואינן יכולין לחזור בהם אע"פ ששניהם מתרצין בכך ע"ש. והנה לפי פירושו אין יכולין לחזור הכוונה מהודאה ועדות ומתרצין הכוונה על גמר דין ובאמת ברא"ש נאמר ששניהם מתרצין בכך הרי דהריצוי קאי על החזרה ולפי פירושו אין ענין זה לזה גם עיקר דבריו אינם נכונים כיון דבלתי רצונו אינו יכול לחזור כלל אם כן אם רוצה גם בעדות והודאה מי ימחה בידו ואי אינו רוצה פשיטא מי יכריחנו הא בידו שלא יחזור כלל לכן עיקר כתירוץ הש"ך אך מה שחילק הש"ך דבלפני גמר דין וקנין לא שייך חב לאחרים לא נהירא כלל ואפילו לפני גמר דין בקנין אינו חוזר כשחב לאחרים ותשובת הרא"ש מיירי שקיבל אחר עמו כמו שכתב הש"ך ס"ק ב':
ז אבל אם כבר דן. עש"ך ס"ק ט"ו מה שהשיג על הרב דהא במרדכי מביא זה לראיה דעת רב אלפס דקנין מהני בתרתי לריעותא א"כ ע"כ דהך עובדא הוי קודם גמר דין ועיין תומים מה שרצה ליישב דברי הרב ואין דבריו נכונים דהא דעת הרי"ף דהביא מילתא דר' דימי ש"מ דבתרתי לריעותא לא פליגי רבנן והביא מילתא דגאון דאפילו קנין לא מהני וכתב הוא דקנין מהני מהא דנאמנות א"כ מבואר דלפני גמר דין מיירי כמו שהביא מנאמנות א"כ מאי ראיה מהתם דמיירי לאחר גמר דין דאיכא מ"ד דאפילו בתרתי לריעותא בלא קנין מהני וברור דהמרדכי לפני גמר דין מיירי גם גוף דברי המרדכי מורין בלפני גמר דין כמו שכתב הש"ך אבל באמת נראה לפע"ד ליישב דברי הרב בפשיטות וגם הב"י מודה לזה והוא דאין כוונת הרב במה שאמר וכבר דן היינו דוקא לאחר גמר דין דא"כ היה לו לומר בפשיטות אבל לאחר גמר דין. אבל כוונת הרב פשוט ומבואר דוודאי אין הקנין יכול להכריח לעבור באיסור אבל כל שעבר האיסור ובא לדון לפניו שוב חל הקנין לקיים כל מה שפסק וכן מורה לשון המחבר לקמן סי' כ"ו דעיקר האיסור במה שבא לדון לפניו א"כ כל שעבר חל הקנין ודו"ק. ונראה ברור שגם הב"י מודה לזה שכתב בב"ה דמיירי בעדות דאם לא כן אסור לדון לפניו והיינו דלכתחילה אסור לדון ולא משמע ליה דהמעשה מיירי שעברו וטענו לפניו באיסור ועוד דלשון שהיה מטה דבריו משמע לו כן דבדין היה לו לומר מטה דין גם מנין ידע כיון שהיה קודם הפסק ועוד דהא אם טעה חוזר בלא"ה וע"כ שפסק כדין א"כ פשיטא שלא הטה המשפט ולזה פי' דמיירי בעדות והרב סובר דמיירי שטעה בשק"ה וכהאי גוונא שאינו חוזר כדלקמן סי' כ"ה או בעובדא דריב"י ור"ח אבל לדינא מודה הב"י להרב וזה שלא העתיק הרב בלשון פלוגתא על המחבר דבאמת גם המחבר מודה לכן נראה עיקר דאפילו לא נגמר הדין רק שכבר טענו לפניו אינו יכול לחזור וכל זה שפסק כדין אבל. אם טעה חוזר כנ"ל בשלשה רועי בקר ונפקא מיניה שלא יוכל לחזור לטעון לענין פירי דעל זה מהני הקנין כל שכבר טען: (ח) אם קנו מידו וכו'. עש"ך ס"ק ז' שהשיג על הב"ת ומהר"ם לובלין שהבין כוונת הב"י דהרא"ש סובר כהרמב"ם אלא כוונת הב"י דבהא סובר כהרמב"ם דקבלה בב"ד לא מהני לכך קתני ונשבע אבל בהא פליג עליה דכשיצא מב"ד אינו חוזר ואין דבריו נכונים כלל דא"כ מי הכריחו לגרוס ונשבע כיון דבכל הספרים כתוב נשבע רק ר"ת מכריח הגירסא מכח קושיא א"כ לשיטתו לק"מ דהתם מיירי שכבר יצא מב"ד וכיון דהרא"ש דחק עצמו וגריס ונשבע ש"מ דאפילו יצא חוזר כל שלא נשבע וכן מבואר להדיא בפיסקי הרא"ש פרק זה בורר גם בטור אי אפשר לומר כהבנת הב"ח וכבר האריך בתומים והכריע דדעת הרא"ש לחלק בין מחוסר מעש' לאינו מחוסר כלום וכמו שכתב הש"ך ס"ק י"ח לדעת הרב אך מה שנתן טעם משום מחוסר מעשה לא נהירא לדעת הרא"ש וטור דהא הטור כתב ואפילו לפי זה מי שנתחייב היסת ושתק אף שכבר יצא מב"ד חוזר ולפי דעתו דבמחוסר מעשה בעינן ונשבע דוקא א"כ מ"ש הכא הא אפילו פי' בהדיא חוזר וכן לפי דעת הש"ך ס"ק י"ז דהכא לא הוי כמו שקיבל עליו מ"מ קשה למה לי תיפוק ליה דמחוסר שבועה ונראה שזה הכריחו להב"ח והש"ך לפרש כוונת הטור דאכלהו פליג אך באמת אי אפשר לומר כן שהרי מיד אח"כ כתב דהכל תלוי בשבועה [עיין היטב בטור. לכן נראה בכוונת הרא"ש וטור כך דוודאי בקיבל עליו בדבר התלוי בשכנגדו שישבע ויטול או ישבע ויפטר א"כ כל כמה שלא נשבע שכנגדו אין כאן גמר דין שהרי לא נתחייב בכלום עכשיו רק לאחר שישבע וכיון שכל החייוב לאחר שישבע אז הוי גמר דין כי עיקר החייוב הוא גמר דין משא"כ כשקיבל על עצמו שבועה הרי זה גופא עיקר החייוב שהוא חייב לישבע ועל זה אנו דנין ולא על תשלומין רק תשלומין ממילא באין כשלא ירצה [ומ"מ לא נחתינן לנכסי' בהיסת] א"כ כיון שזה עיקר החייוב ס"ד דדמי להא דקאמר הריני משלם דכיון שמיד נתחייב לשלם הרי כבר נגמר הדין שהרי הוא חייב לשלם וה"ה בשבועה ועל זה כתב הטור דמ"מ כיון ששתק יכול לחזור אף שכבר יצא ודוקא התם שאמר הריני משלם משא"כ כששתק או לפי דעת הש"ך ס"ק י"ז דאין זה קבלה שלא יוכל להפך רק כאילו אומר אני עומד בטענתי ולדידי בלא"ה דברי הטור נכונים דעיקר כוונת הטור דדוקא התם שהוא מקבל על עצמו דבר שאינו מן הדין הרי קיבל לשכנגדו להיות נאמן עליו אבל כל שקיבל עליו מה שפסקו לו הב"ד שהיה השבועה מל עליו והוא קיבלה פשיטא שיכול לומר שהיה כוונתו שלא יסרב על הפסק אבל מ"מ יכול לומר מעיקרא לא עלה על דעתי להפוך ועכשיו יש לי איזה טעם שאני רוצה להפוך וכי בשביל שקבלתי עלי פסק ב"ד לא אוכל להפוך מה שהוא מצד הדין וגם זה בכלל הפסק שאוכל להפוך] ועכ"פ ברור דדעת הרא"ש וטור דברור לי וכהאי גוונא מודה הרא"ש דדוקא כשנשבע וזה ברור: ולענין הלכה הכריע בתומים כהש"ך ואין דעתי נוחה בזה דכיון דדעת הרא"ש וטור ורמב"ם וראב"ן ור"מ רקנטי בשם ר"י א"ז דבעינן ונשבע דוקא גם מרש"י לא מוכח רק שם שהחייוב הוא מיד והרב ב"י והרב בהג"ה הסכימו ג"כ לזה א"כ פשיטא דהכי נקטינן. ומה שהביא הש"ך ראיה מהתוספתא דקתני וכן היה ר' יהודא אומר היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך וקיבל עליו אינו יכול לחזור בו תמהני מאוד דאדרבא מהתם מבואר להדיא להיפך דהא התם קתני מקודם ג"כ נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר"מ אומר יכול לחזור בו עד שישמע מפי הדיין וח"א אינו יכול לחזור בו משמע בהדיא דפלוגתייהו דר"מ ורבנן בלפני גמר דין וע"כ דהתוספתא הוא אליבא דר"ל דבלפני גמר דין פליגי ועלה קתני הך דור לי בחיי ראשך א"כ בהא נמי בלפני גמר דין פליגי א"כ מבואר דהך לפני גמר דין מיקרי א"כ לדידן דקיימא לן כר"מ דבלאחר גמר דין פליגי מבואר דבהא לא מהני אפילו לרבנן רק כשנשבע וזה תמוה מאוד ובאמת כאשר עיינתי בתוספתא מצאתי לכאורה ראיה אחרת לדעת הש"ך והוא דשם נאמר היה חייב לחבירו שבועה ואמר דור לי בחיי ראשך בקיטא במקטורין דנקיט ר"ח אומר יכול לחזור בו עד שיקבל עליו שבועה לפני הדיין וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ולפי זה מבואר לכאורה דאחר קבלה לפני הדיין הוי גמר דין דאל"כ הוי פליג ר"מ אפילו בהא רק חכמים סברי לפי דעת התוספתא אליבא דר"ל דאפילו קודם גמר דין אינו מוזר ולפי זה מה שאמר ר"י אח"כ אינו יכול לחזור בקיבל עליו הוא כר"מ דבעי דוקא קבלה וזהו הכל לפי התוספתא דלפני גמר דין פליגי אבל לדידן דלאחר גמר דין פליגי גם לרבנן בעינן קבלה בב"ד ועכ"פ מבואר מן התוספתא דקבלה בב"ד הוי גמר דין לשבועה ואולי גם הרב הש"ך נתכוון לזה אבל קשה עליו שהיה לו להביא מהך שהבאתי שזו הוא ממש פלוגתייהו דר"מ ורבנן ומבואר מינה דזהו גמר דין אבל באמת המעיין היטב בתוספתא יראה מבואר שאי אפשר לומר כן דהא מבואר דבהך פלוגתייהו סובר ר"י התם כרבנן ורבנן דר"מ ר"י הוא דאיתא התם אמר להן אין אדם דן יחידי אמרו לו אין לנו אלא דעתך וקבלו אינו יכול לחזור והיינו כרבנן וא"כ איך קאמר אח"כ כר"מ והוא סותר עצמו ודבר ברור הוא שאין כוונת התוספתא עד שיקבל שבועה לפני הדיין הכוונה שהוא יקבל עליו שיפטר חבירו בשבועה הא ליתא דא"כ לא היה לו לומר שבועה דהא בדור לי קא משתעי ובשבועה בלא"ה נפטר גם לשון עד שיקבל עליו שבועה הלא הוא אינו נשבע רק חבירו לכן נראה ברור דכוונת התוספתא שזה שאמר דור לי יכול לחזור שלא ישלם עד שיקבל עליו חבירו שבועה גמורה בפני הדיין ואם לאו אינו חייב לשלם או להיפך וכן, מבואר מתוך דברי הש"ך גופא דר"י כרבנן סובר א"כ פשיטא דהפי' בתוספתא כנ"ל ולפי זה מבואר בתוספתא להיפוך דזהו לא מקרי גמר דין רק תחילת דין והתוספתא סובר כר"ל דרבנן בלפני גמר דין נמי פליגי אבל לדידן דפליגי בגמר דין פשיטא דלא מהני לרבנן ג"כ עד שישבע ועכ"פ ברור דהוי ספיקא דדינא כיון שדעת הרבה פוסקים כן ומן התוספתא יש להם ראיה ברורה כמו שבארנו:
ט אלא הריני משלם. עסמ"ע דאם אמר לא אשבע אינו במשמע שלא יוכל להפוך והב"ח השיגו דהא בגמרא קאמר בפשיטות אם אמר איני נשבע פוטרין אותו ולכאורה הוא השגה גדולה על הסמ"ע והש"ך כתב דהתם שאני דלא שייך היפוך ודבריו תמוהין דמ"מ תקשי למ"ד מהפכינן וכן התוס' הביאו דעת הרבה פוסקים חולקין בדין היפך בשבועה דאורייתא והאיך אישתמיט להו ברייתא הנ"ל ובתומים כתב דמ"מ העיקר כהסמ"ע והוא תמוה דכיון דלמר בר רב אשי ע"כ דלא כהסמ"ע א"כ כיון דלא מצינו חולקין עליו בזה האיך נחלוק אנחנו ואפילו אם נאמר דאנו חולקין הא קיימא לן הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה א"כ מבואר דבהא הלכתא כמר בר רב אשי ודברי הסמ"ע צ"ע לכאורה:
אך באמת תמהני על האחרונים ז"ל דהא פשיטא דבלא"ה אין כאן מקום קושיא על הסמ"ע והוא דהא התם מיירי שנתחייב שבועה דאורייתא ורוצה לישבע וקתני בברייתא כשמשביעין אותו מאיימין עליו ומודיעין אותו עונש השבועה שהוא מכלה ביתו ועציו ואבניו ושאר האיומים הנזכרים שם ועל זה קאמר דאם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד והיינו דהא סילק עצמו מן השבועה מחמת האיום שהרי רצה לישבע עד שאיימו עליו א"כ פשיטא שאנו דנין כוונתו בוודאי שיטול חבירו בלא שבועה כלל או שאינו רוצה לישבע לשקר מחמת שבועת שקר או שאינו רוצה לישבע אפילו באמת מחמת גודל עונש השבועה דליכא למימר שבאמת נשבע ואינו רוצה לישבע מחמת עונש השבועה ורוצה שישבע חבירו הא כיון שהוא שקר א"כ ישבע חבירו בשקר א"כ השבועה חלה על שניהם כדאיתא התם א"כ נוח לו יותר שישבע הוא באמת משישבע חבירו בשקר וע"כ דרוצה שיטול חבירו בלא שבועה כלל לכך פוטרין אותו מיד משא"כ הכא לא מיירי שאמר מחמת האיום רק מיד אחר הפסק בלי איום אמר לא אשבע ובזה פשיטא שיש לומר דהיה כוונתו לא אשבע רק אהפוך. וכן עיקר לדינא דכל שאמר לא אשבע מחמת האיום בוודאי היה כוונתו שלא יוכל להפוך ושוב לא מהני היפוך אבל אם בלי איום אמר כן יכול לומר שהיה כוונתו שיהפוך וזה ברור ומ"ש הש"ך בס"ק י"ז במה שכתב הטור ושתק הנכון אתו דפשיטא דבזה לא שייך לחלק בין שתק לקיבל דבזה לא שייך קיבל כלל כיון שכך הדין והוא מקבל על עצמו הדין מה יאמר הריני מקבל עלי פשיטא כיון שפסקו לו הב"ד כן בוודאי יקבל ודו"ק ועיין בס"ק ז'. ומ"ש עוד הש"ך ס"ק י"ח כבר הכרעתי לעיל ס"ק ז' העיקר דבאמר הריני משלם הכל תלוי אם יצא מב"ד ובדור לי וכהאי גוונא הכל תלוי בשבועה ע"ש שהכרעתי בראיות ועכ"פ ספיקא דדינא וודאי הוי: