תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן יח
א דטוב להתחיל מן הקטן. דין זה לא נהירא כלל מכמה טעמים כמו שאבאר חדא דכל זה לפי מה שהבין הנ"י דאין איסור אפילו בדיני נפשות (הערה היינו בימים הקדמונים בעת שהיו דנים דיני נפשות) לענות על רב רק דהכתוב מזהיר שיעשו באופן שלא יצטרכו לענות על רב ולא משום כבודו אלא שמא לא ירצה התלמיד לחלוק שיתבייש ממנו וחששו החשש' דוקא בדיני נפשות דחמירי ולא בדיני ממונות הילכך טוב להתחיל מן הקטן. דמ"מ טוב לחוש גם בדיני ממונות אבל לפי מה דמוכח בתוס' דיש איסור לענות על רב א"כ צריך לומר דבדיני ממונות אין איסור כלל וכ"כ התוס' להדיא א"כ אין מקום לחוש להתחיל מן הקטן. ואמת כי דברי התוס' תמוהין לפע"ד דהא בגמרא פריך אהא דכהן גדול מעיד בפני מלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וקשה הא בדיני ממונות לא שייך לענות על רב ושפיר מושיבין מלך בצירוף אחרים כיון שהאחרים יכולין לענות ולחלוק עליו ע"ש. אך מ"מ אפילו אי נימא כפי' ראשון בתוס' מ"מ עכ"פ מבואר מסוגיא הנ"ל דבדיני ממונות אסור להתחיל מן הצד דאי ס"ד דמותר ואדרבא טוב יותר אם כן קשה קושיא הנ"ל למה לא יעיד לפני מלך בדיני ממונות דאי משום לא תענה על רב הא יכול להתחיל מן הצד אלא ברור דמשמע ליה למקשה מדקתני בכולה מתניתין דיני ממונות בין כך ובין כך ודיני נפשות דוקא בכך ואולם בהך נקט דיני ממונות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מן הצד משמע דלעיכובא נקט כן כאן מן הצד כאן מן הגדול דאל"כ הוי ליה למימר דיני ממונות מתחילין בין מן הצד בין מן הגדול דיני נפשות מן הצד והטעם הוא דוודאי היה ראוי להתחיל לעולם מן הגדול דוקא כדי שישמעו הקטנים ממנו סברתו ויודו לדבריו משא"כ הקטן שאינו בקי כ"כ ויאמר סברא מה שאין הגדול יודה בה ועביד אינשי לאחזוקי דיבורייהו לכך יותר טוב להתחיל מן הגדול ואם יהא נראה סברתו יודה לו. אמנם בדיני נפשות יש לחוש אבל בדיני ממונות אין לחוש ולפי זה ממילא אפילו לפי' הנ"י מ"מ כיון דבמתניתין לא חששו להך חששא האיך ניקום אנן וניחוש ונעביד היפך הדין ומה נדע אשר לא ידעו גם מדפריך עלי' דרב דקאמר דבמנינא דרבי הוי מתחילין מיני' מהא דקתני מתחילין מן הגדול מבואר כהנ"ל דאסור להתחיל בדיני ממונות מן הצד. ומה שכתב בתומים לא נהירא כלל דהא רש"י פי' בהדיא דכל מנינייהו מן הצד הוי לפי שהי' עניו מאוד מבואר דאין כאן מקום להתחיל מן הצד רק לפי שהיה עניו ולסברת הנ"י בלא"ה טוב להתחיל מן הצד אלא וודאי דהא ליתא גם מה שכתב הסמ"ע דדעת רש"י דאין איסור לענות על רב ודיקדק כן מלשון רש"י אומר אני דכד מעיינת ההיפך מבואר מלשון רש"י שם בגמרא שכתב וז"ל לא תענה על רב כתיב בלא יו"ד ומשמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד הילכך לא מתחילין מיניה דילמא חזי עלי' חובה ולא פלגינן עלי' עכ"ל. מבואר מדבריו דיש איסור לענות על רב. ולפי זה ממילא מה שכתב במשנה ולא ירצה לחלוק עליו משום לא תענה על רב כוונתו משום איסורא דאית ביה משום לא תענה על רב ועוד נראה דכוונת רש"י דסובר דדרך שאלה מותר כמו שכתבו התוס' אבל עכ"פ ברור דיש איסור לענות על רב דלא כנ"י הנ"ל וכן בזה להתחיל מן הקטן נראה דלא טוב לעשות כן מאחר שאין בזה חומרא רק קולא כנ"ל וצ"ע:
ב ונמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר. כל זה הוא לשון הרמב"ם פ"ח מהלכות דיינים ולפי שראיתי שערורי' בזה בדברי הפוסקים ובהבנת דברי הרמב"ם הנ"ל גם הראב"ד והרשב"א השיגו על הרמב"ם מן הירושלמי וש"ס דילן גם דברי הרמב"ם גופא סותרין עצמן למה שכתב בפי' המשנה לכן אבאר דברי הרמב"ם על נכון והנה לשון הרמב"ם הוא מה שכתב המחבר שנים אומרים זכאי כו' עד הולכין אחר הרוב ותמה הראב"ד ז"ל דהא בגמרא אמרינן דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא והאיך קאמר הוא נמצאו חמשה נושאין ונותנין גם מדהוצרך לומר שלשה זכאי מבואר דאותו שאומר איני יודע כמאן דאיתא דלכך הוצרך שלשה שיהא רוב כנגדו ג"כ ועל זה השיג הרשב"א והביא הירושלמי ופי' בו מה שפירש וכלל דבריו דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא הילכך כל ששנים מזכין ואחד מחייב שיש כאן שלשה שאומרין דעתם בבירור הולכין ביניהם אחר הרוב ולא משגחינן באותן השנים האומרים איני יודע אמנם בשלשה מזכין ושנים אומרים איני יודע נראה דסובר הרשב"א דגם להרמב"ם זכאי ולא מוסיפין דכיון דאותו שאומר איני יודע כמאן דאיתא הרי בטל במועט נגד ג' המזכין אמנם בדברי הרמב"ם לא נזכר רק שלשה מזכין ואחד מחייב ואחד איני יודע מבואר לכאורה דמצריך ארבעה דיעות מבוררות וביניהם הולכין אחר הרוב דאל"כ הוי ליה למימר רבותא טפי אפילו אין כאן רק ג' דיעות מבוררות דהיינו שלשה מזכין ושנים איני יודע. גם הקשו עליו דבפי' המשנה מבואר דאפילו ארבעה מזכין או מחייבין כל שאחד אומר איני יודע מוסיפין וזה בהדיא היפך דעתו בהלכות והנה הרב בעל כ"מ ולח"מ פירשו דברי הרמב"ם דסובר דלא אמרינן כמאן דליתא רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע"ש. ובאמת שכן מוכח מדברי התוס' שהקשו הא באמר אחד מן התלמידים זכות מעלין אותו וכו' והאיך יגרע אותו שאומר איני יודע מאחד מן התלמידים ותירצו דהתם לחובה ואחד מן התלמידים לזכות ולפי זה בדיני ממונות שיכול לומר לזכות ולחובה ממילא גם באינו וידע יכול לומר לזכות ולחובה וזה ברור: אך גוף דברי התוס' נפלאו ממני חדא דמאי קושיא הא אחד מן התלמידים אינו רק מזכיר דברים ואם יש ממש בדבריו מעלין אותו והוא אומר דבריו לפניהם והם נושאין ונותנין ומי שמקבל דבריו נחשב לדעה אחת ואם רוב מקבלין יוצא זכאי אבל אין הוא נחשב לדעה בפני עצמו שיצטרף לרוב לבטל למי שלא יקבל דבריו הא וודאי ליתא כיון שאינו מן המנויים בכלל הסנהדרין הרי דהרוצח בעצמו היה יכול ללמוד על עצמו זכות והיינו כהנ"ל אבל פשיטא שאינו נחשב לדעה ואף זה שאומר איני יודע דאמרינן כמאן דליתא היינו שאינו נחשב בכלל המנויים להטות אל הרוב רק איש בפני עצמו ככל המלמד זכות וכאחד מן התלמידים ואי נימא דכוונת התוס' כיון דאותו שאומר איני יודע יכול לחזור וללמד זכות כאחד מן התלמידים א"כ ממילא ראוי שיהא נחשב לדעה ג"כ שהרי הוא מן המנויים א"כ מה זה שתירצו התוס' כאן לזכות כאן לחובה מה בנך דהוא לחובה מ"מ האיך אתה אומר שהוא כמאן דליתא כיון שיכול ללמד זכות ויהא נחשב אז בכלל המנויים ודעתו דעה כשאר המנויים א"כ האיך הוא כמאן דליתא ותו קשה הא קיימא לן דאפי' המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה בשעת גמר דין א"כ הרי הוא ג"כ כמאן דאיתא ללמד חובה בשעת גמר דין דלא גרע ממלמד זכות גמור גם לשון הרמב"ם בפרק תשיעי ואותו שאומר איני יודע הרי הוא כמו שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ופי' הכ"מ ולח"מ דבריו דהיינו על פי' התוס' הנ"ל דלזכות יכול ללמד:
והדבר תמוה דא"כ האיך הוא כמו שאינו כיון שיכול ללמד זכות והלח"מ כתב שם כיון דאפילו אחר יכול ללמד זכות שפיר מחשב כמאן דליתא אבל הוא תמוה דהא הוא בכלל המנויים משא"כ אחר וליכא למימר דבאמת אפילו לזכות אינו בכלל המנויים ושפיר הוי כמו שאינו הא ליתא דא"כ למה כתב לפי שאינו מוזר ומלמד חובה במאי איירי אי שיהא כאחד מן המנויים אף לזכות אינו יכול ואי כאחד מן התלמידים אף אם היה יכול לחזור וללמד חובה הרי הוא כמו שאינו וע"כ דכל שיכול לחזור וללמד חובה הרי הוא כמו שישנו אם כן תקשי הא לזכות יכול גם הלח"מ העתיק דברי הרמב"ם שהרי אינו יכול לחזור וללמד חובה לכך פי' מה שפירש ולא כן לשון הרמב"ם רק שהרי אינו חוזר ומלמד חובה:
ומה שנראה לי בכוונת הרמב"ם פשוט הוא כך דרש"י פי' שם גבי הא דאמר ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וז"ל ואי אמר טעמא מראה פנים לחובה ומראה פנים לזכות ומשום הכי מספקא ליה עכ"ל. וכוונתו פשוט ומבואר דוודאי כל כוונת הסוגיא הוא אם נחשוב אותו שאומר איני יודע לדעה בפני עצמה שהרי הוא אומר טעמא למה הוא מסופק ומאיזה צד בא לו הספק א"כ הרי לפי ספיקו יצא זכאי א"כ צריך שיהא ברוב המחייבין רוב כנגדו ג"כ מאחר שנותן טעם לדבריו למה הוא מסופק דבשלמא בלי טעם אין להחשיבו כדעה כלל משא"כ כשאומר טעמו ועל זה קאמר דמ"מ כיון שאומר איני יודע לא נחשב כדעה ולא נצטרף לא למחייבין ולא למזכין וצריך שיהא מועט ורוב בלי אותו המסופק ודין זה הוא נוהג בין בד"מ בין בד"נ ואין חילוק כלל וזהו דקאמר התם דבמוסיפין עושין ב"ד שקול דכיון שאין דעת האומר איני יודע נחשבת לכלום ואינה מצטרפת הרי יש כאן ב"ד שקול אמנם אם יחזור בו אותו שאומר איני יודע ויאמר דעתו לזכות או לחובה בהא לא איירי התם כלל וכבר נתבאר הדין שבין דיני ממונות לנפשות לדיני ממונות בענין החזרה ריש פרק אחד ד"מ ואדרבא נראה לפע"ד שיכול לחזור בו דמה בכך שאמר איני יודע הלא כולם מתחילה אינן יודעין רק אחר העיון והשתכלות אומרין דעתם וזה נתברר לו אח"כ ובשלמא כשכבר אמר דעתו לזכות בבירור אינו יכול לחזור מאחר שכך נגמר בדעתו משא"כ כשלא אמר כלום רק איני יודע וזהו בכולם בתחילת העיון. ומה שכתב פרק תשיעי שהרי אינו חוזר ומלמד חובה כוונתו לפי שאינו חוזר רק עומד בדיבורו איני יודע לכך הרי הוא כמו שאינו שאינו מצטרף לא למזכין ולא למחייבין ומה ומה שכתב לחובה הוא משום דלזכותו לא איירי התם כלל דאי היה חוזר לזכות לא היה מוסיפין כלל רק לפי שאומר איני יודע אבל לחובה עדיין היו מוסיפין כגון אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד איני יודע א"כ אפילו חוזר בו אותו המסופק כל שחוזר לחובה עדיין מוסיפין רק אם חוזר נחשב לדעה משא"כ אם עומד בספיקו אינו נחשב לכלום משא"כ בחוזר לזכות אין מוסיפין כלל ודוק היטב] וזהו שכתב הרמב"ם נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר והיינו שיכול להיות שאותו שאומר איני יודע יחזור בו לזכות או לחובה ואז שומעין לו ודוקא כשאומר איני יודע אינו מצטרף ולא נחשב לדעה משא"כ כשחוזר לברי אמנם בהא סובר הרמב"ם דכיון דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא א"כ כל היכי שהראשון אומר איני יודע ומוסיפין שנים ואותן השנים מחולקים שפיר אזלינן בהארבעה אחר הרוב ואותו איני יודע הראשון כמאן דליתא אבל אם גם בשנים הנוספין אחד אומר דעתו ואחד איני יודע כיון שאותו שאומר איני יודע לא נחשב כדעה הרי אין כאן הוספה ואנן מוסיפין שנים בעינן שיהא כאן ארבעה ואותו שאומר איני יודע לאו כלום הוא ואין כאן רק ג' לכך כתב דבעינן ג' מזכין ואחד מחייב או ארבעה מזכין או מחייבין דבעינן ארבעה דיעות ואיני יודע לאו דעה היא כלל וזה הוא ששנינו בתוספתא על השנים הנוספים אחד אומר חייב ואחד איני יודע מכיון שאמר איני יודע אין כאן רק אחד פי' דאותו שאומר איני יודע אינו כלום ואין כאן נוסף רק אחד ואנן בעינן ארבעה שנים הנשארים ושנים נוספין ובירושלמי נמי בהכי אמרי' דת"ק סובר דכל שאחד מן האחרונים מגלה דעתו בבירור לא איכפת לן במה שהשני אומר איני יודע ועל זה פליג ר' אילא דמכיון שנראה דינו בארבעה אין גומרין בשלשה והיינו כהך דתוספתא לכך פוסק הרמב"ם כר' אילא כיון שהתוספתא כוותיה וכן הוא דעת הרמב"ם בפי' המשנה להדיא שכתב וז"ל ויוסיפו הדיינים שיוסיפו שנים ויהיו חמשה ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו ואמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד איני יודע או שאמר הארבע זכאי או חייב ואחד איני יודע יוסיפו שנים וכו' עכ"ל. והנה הרב בעל לח"מ הבין דעתו דאפילו (כן הוא בש"ס בדפוסים הישנים ועכשיו הוגה שאמרו והוא משובש לפע"ד כמו שכתבתי]) ארבעה אמרו זכאי ואחד איני יודע יוסיפו דלא כמו שכתב בהלכות וכן הבין בתומים ואני תמה שהרי הרמב"ם כתב או שאמר הארבע ואי כוונתו כדבריהם היה לו לומר או שאמר ארבעה זכאי כמו שכתב בהלכות ומה זה שכתב אמר לשון יחיד וכתב הארבע דאין לו שחר כלל היה לו לומר שאמרו ארבעה הזכיר ועוד אי כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הם לאיזה צורך דין מחצה על מחצה מאחר שדעתו כל שאחד אומר איני יודע מוסיפין והוא תמוה לפע"ד. אבל באמת כוונתו פשוט ומבואר כהך דתוספתא וירושלמי הנ"ל דוודאי מיירי בשנים אומרים זכאי ואחד איני יודע דעלה אמרינן יוסיפו ועל זה קאמר שאם אח"כ עדיין הם מחצה על מחצה ואחד איני יודע או שאמר הארבע זכאי או חייב וכוונתו בתיבת הארבע היינו הרביעי הנוסף ואחד אומר איני יודע וכן הוא בתוספתא להדיא ועל זה פסק דמוסיפין דאף שיש כאן רוב ומועט בין אלו הג' היינו שנים הראשונים עם הרביעי מ"מ כיון שהשני הנוסף אומר איני יודע אין כאן נוסף רק אחד ועדיין מוסיפין והטעם שכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ודבריו בפי' המשנה ובהלכות עולין כאחד וזה ברור. ולפי זה נסתלקו כל הקושיות על הרמב"ם גם קושית הרשב"א והראב"ד דאדרבא דעת הרמב"ם דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא ואין חילוק בין ד"נ לד"מ כלל ובזה תבין מה שכתב הרמב"ם שם הביאו המחבר כאן דאותו שאומר איני יודע אין צריך ליתן לו טעם לדבריו מאיזה צד בא לו הספק ויש לתמוה מאין הוציא הרמב"ם דין זה והרב בכ"מ לא כתב שורש ומקור דין זה כלל ולפי הנ"ל ניחא דכיון דהוא מפרש כמאן דליתא היינו כל שאומר איני יודע ואי אמר טעמא הכוונה שמפרש מאיזה צד בא לו הספק א"כ מבואר דלעול' אינו צריך לגלות דעתו רק סתם דאל"כ האיך קאמר ואי אמר טעמא הא לעולם צריך לומר דעתו קודם הוספה וע"כ דאינו צריך וזה ברור והטעם כיון שאף אם יאמר דעתו לא נחשב לדעה לאיזה צורך יאמר כיון שאינו נחשב לכלום. ודוק היטב בכל הנ"ל ובס"ק שאחר זה יתבאר עוד בזה:
ג ואפשר דעתו לחלק. עיין תומים שתמה על הרב הא כפי הנראה מלשון הרמב"ם ומחבר אינו רק באחד אומר איני יודע א"כ הא גם מעיקרא לא נחתי רק אארבעה לכך סגי בארבעה אבל התם דבררו להם עשרה צריך עשרה ומה קושיא גם על הרמ"ך שהביא ב"י תמה שכתב דרבותיו לא פירשו כן והביא ראיה מש"ס דקאמר שאני הכא דמעיקרא אדעתיה דג' נחתי א"כ הכי נמי אדעתא דחמשה נחתי והוא תמוה הא האחד אומר איני יודע א"כ לא נחתי רק אדעתא דארבעה והרי הרמב"ם נקט ארבע דיעות ברורות ע"כ ועיין מה שהאריך ובאמת לק"מ דכוונת הרב ורמ"ך בפשיטות דהא הרמב"ם נקט הרי חמשה נושאין ונותנין ש"מ שאף אותו שאומר איני יודע הוא בכלל לענין אם יחזור לברי א"כ שפיר הקשו דבשלמא אם אותו שאומר איני יודע מקודם אומר עכשיו ג"כ שפיר מהני דהא אדעתא דהכי נחתי או שיחזור בו או שיעמוד בספיקו אבל אם הוא באמת חזר לברי רק אחד מן הארבעה נסתפק שפיר יש לומר דהא אדעתא דחמשה נחתי אותו שאומר איני יודע שמא יחזור וארבעה דיעות ברורות ועכשיו זה שחזר הרי אדעתא דהכא נחתי וזה מן הארבעה שנסתפק אינו מן המנין ולא מהני דהא אדעתא דד' דיעות ברורות נחתי ולא לספק שאינו בכלל כלל והרמב"ם ומחבר כתבו להדיא בין שהוא אותו שאמר תחילה איני יודע בין שהוא אחר הולכין אחר הרוב ועל זה הגיה הרמ"א וכן נראה לי עיקר דלא כמו שכתב לעיל סי' י"ג לפי זה היה הדין כשאחר מחדש מן הארבעה אומר איני יודע לא מהני דהא נחית לד' וע"ז כ' לחלק בין אם מתחילה נחית יותר מג' בין אם מתחילה נחית לג' רק אח"כ נעשה ד' וע"ז כתב דאינו נראה וזה ברור בכוונת הרב ורמ"ך ולפי זה נדחו דברי התומים בזה גם מה שכתב שם עוד בכוונת הרמב"ם הכל ליתא ועיקר כמו שכתבתי בס"ק לפני זה:
ד עד ע"א. עיין תומים מה שהקשה הא דאמרינן בהוריות מאה שישבו להורות הא אין סנהדרין יותר מע"א ותירץ דמשכחת לה באמר אחד מן התלמידים ע"ש. ואין דבריו נכונים דברור דלא אחרינן באחד מן התלמידים רק דשומעין דעתו ומה שהוא מצדד לזכו' ומי שמקבל דבריו הוא יהא דעה ומי שלא יקבל לא יקבל ורואין אם נתקבל בין הרוב שומעין לו אבל פשיטא דהוא אינו בכלל המנויים להיות הוא נחשב לדעה הרי. הרוצח בעצמו היה יכול ללמד עליו זכות ומ"מ פשיטא דאינו מן המנויים וכן משמע להדיא בגמרא דאפילו אין ממש בדבריו מעלין אותו ויושב שם כל היום והיינו שכל היום הוא מצדד בזכותו ואם רואין שיש בדבריו ממש שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו אבל פשיטא שהוא אין לו דעה בפני עצמו כשאר המנויי' וזה ברור ובעיקר הקושיא נראה דדוקא לענין דינים אמרינן שאין סנהדרין יותר מע"א אבל באו"ה פשיטא שאין מקפידין על המנין ואפילו מאה יושבין ומורין וז"ב ומה שכתב המחבר ס"ד בשם הגהת הרא"ש עש"ך ס"ק ה' ועיין תומים בזה והנכון אתו ומ"ש המחבר ס"ו עיין מה שכתבתי לעיל סי' י"ג בזה: