תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן יז
א בעמידה לכתחילה וכו' והעדים לעולם בעמידה דין זה צ"ע כי נראה לפע"ד דכל זה מעכב אפילו בדיעבד כמו שאבאר. והנה ז"ל הר"ן [הביאו הב"י סימן זה) כדמוכח פרק שבועות העדות דת"ח מעיד מיושב ובשלמא אי אמרינן דכלהו אנשי בדיעבד עדותן עדות אלא דלכתחילה מצוה בעמידה בת"ח אפילו לכתחילה מיושב דכבוד תורה עדיף אבל אי בעלמא אפילו בדיעבד עדותן בטילה ת"ח האיך מושיבין אותו וכי מכשירין עדות פסול (מפני כבוד תורה הוי למימר דלא לסהיד כלל כדאמרינן גבי מלך אלא לאו ש"מ בדיעבד כשר והרשב"א הביא ראיה לדין זה ממאי דאמרינן פרק מי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות דגרסינן בירושלמי אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר וכיון שכן בעלי דינין יושבין בשעת גמר דין כשר דהא עדים כגמר דין וכן נמי דיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין והכי איתא בירושלמי פרק ד' מיתות וכו' מכאן לדיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין וכיון שכן ה"ה לדיינים שגמרו דינם כשהן עומדין וכו' עכ"ל וכן כתב הרא"ש ואחריהם נמשכו הטור ומחבר. אבל לפע"ד נראה דלאו ראיה הוא כלל ואדרבא נראה ראיה להיפך חדא מה שהביאו ראיה מירושלמי פרק מי שאחזו תמהני מאוד דאדרבא מזה להיפך מוכח דהא בגמרא דידן פריך עלי' דאביי דקאמר מפיהם ולא מפי כתבם מהך ברייתא דקתני דבודקין אותו לעדות ומשני בעדות אשה דאקילי בה רבנן ופירש"י דהא אפילו עבד ואפילו שפחה כשר והשתא פשיטא דלגמרא דידן אין ראיה להכשיר עדות מיושב דהא בעדות אשה פשיטא דמהני עדות מיושב דאפילו עבד ושפחה כשר ומפי כתבם אבל בעלמא כל היכי דבעינן עדות שלם לא מהני עדות מיושב כלל ולפי זה מירושלמי מוכח להיפך דוודאי יש לתמוה על הירושלמי דהאיך קאמר זאת אומרת דהא הכא ע"כ בעדות אשה דמפי כתבם פשיטא דלא מהני בעלמא וע"כ דבאמת כך כוונת הירושלמי דמכאן מוכח דיש עדות מיושב והיינו בעדות אשה דבהכי איירי ברייתא הרי דקאמר מעידין מיושב ולכתחילה פשיטא דלא מהני בעלמא וע"כ דבעדות אשה מיירי דאפילו לכתחילה מקבלין ואפילו אי נימא דר"ל חולק באמת על ש"ס דילן ויש לו איזה תירוץ אחר ולא מוקי הברייתא בעדות אשה מ"מ פשיטא דלש"ס דילן אין כאן ראיה מירושלמי להכשיר עדות מיושב בעלמא לבר מעדות אשה והוא תימה על הרשב"א והר"ן לפע"ד. ומה שהביא הר"ן ראיה מדמכשרינן ת"ח בישיבה תמהני מאוד דהא בפ"ב דזבחים פריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני ביושב ת"ח א"כ מבואר להדיא דהא דת"ח כשר לעדות בישיבה הוא מדאורייתא דאל"כ האיך פריך מינה א"כ מאי קושיא כיון דמן התורה מותר וכל הפסול בישיבה הוא רק גזירת הכתוב ואינו נוגע לעיקר העדות א"כ מה מקום יש להקשות אם התורה לא גזרה בת"ח [תדע דהא הך דינא דאין מקבלין עדות שלא בפני ב"ד לכ"ע מעכב אפילו דיעבד ומ"מ בעדים רדופין או מולי' מותר לקבל א"כ וכי גרע עשה דכבוד תורה מעדים רדופין] ודוקא מלך שחכמים גזרו עליו מכח מעשה שהיה עם ינאי מלך ישראל שפיר אמרינן שלא יעיד כלל משא"כ ת"ח דמותר מדאורייתא דעשה דכבוד תורה עדיף מה מקום קושיא יש כאן מה שלא רצתה התורה שהת"ח יכבוש עדותו רק בטלה עשה דעמידה מפני עשה דכבוד תורה וזה ברור ולק"מ והדבר מבואר שהבין הר"ן דהכשר ת"ח מדרבנן הוא וזה אינו כמו שהוכחתי: ומה שהביא ראיה מירושלמי פרק ד' מיתות נראה לפע"ד דלאו ראיה כלל דהא פשיטא דבהא כ"ע מודו דמה דאסור [עכ"פ לכתחילה] הוא מדאורייתא ולא מדרבנן דהא פ"ב דזבחים רוצה ללמוד לפסול זר לעבודה מדאורייתא מק"ו מיושב ודחי מה ליושב שכן פסול לעדות א"כ מבואר דמדאורייתא פסול והשתא תקשי הא בגמרא דילן דייק רבא ש"מ אף אני כמוהו כשר וכו' ורבנן מעלה עשו והיכי דאי אפשר אוקמוה אדאורייתא דאי ס"ד דבעלמא פסול וכי משום דלא אפשר קטלינן גברא והשתא תקשי הא עומד פסול לכתחילה מדאוריי' בדיינים כמו עדים בישיבה דתרווייהו שווין כמבואר בגמרא והשתא וכי משום דלא אפשר עבדינן לכתחילה לקטול גברא וליכא למימר דדוקא בפסול דיעבד תמה רבא וכי משום דלא אפשר משא"כ בפסול לכתחילה מלבד מה שאין טעם לזה כלל דמ"מ אסור מן התורה לכתחילה ובדיני ממונות פשיטא דאין מקבלין לכתחילה כלל אפילו אין כאן עדים אחרים א"כ דיני נפשות נמי לקטול גברא נקבל לכתחילה מה שאסור מדאורייתא אבל בלא"ה אי אפשר לומר כן דא"כ תקשי האיך דייק רבא דאף אני כמוהו מדאורייתא שרי רק רבנן הוא דאסרו דהא יש לומר דאסור מדאורייתא רק בדיעבד מותר לכך היכי דלא אפשר אף לכתחילה מותר וע"כ דהא ליתא דכיון דאסור מדאורייתא לא משגיחין במה דלא אפשר למיקטל גברא א"כ ה"ה בקבלת עדות מיושב ובע"כ צ"ל דגמרא דילן ס"ל כיון דעיקר הלימוד מעגלון מלך מואב שעמד כשאמר לו אהוד דבר סתר אליך מאלהים וכתיב ויקם מעל הכסא ובאמת התם משמע שאחר שהזכיר לו שם אלהים עמד ואף כאן בשעה שהוא אומר אינן צריכין לעמוד שהרי עדיין לא אמר ואפשר שלא יאמר שהרי אז עיקר העדות א"כ עיקר העמידה כשגמר השם א"כ הרי הקבלה מיושב ולא מוכח מידי וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' פ"ב דזבחים דבדיני נפשות אפילו בדיעבד לא מהני א"כ קשה הא התם דיני נפשות וע"כ כנ"ל ולפי זה כיון דלגמרא דילן לא מוכח מידי אין לסמוך על הירושלמי בזה בפרט לפי מה שאבאר בסמוך דבש"ס דילן משמע להיפך:
ומעתה אביא ראיה דאפילו בדיעבד פסול בישיבה בע"ה דהא בפ"ב דזבחים פריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני בתלמידי חכמים ופריך מה לשם יושב דפסול לעדות ומשני שם יושב לא פריך ואת"ל דפריך וכו' והנה מלבד מה דדוחק גדול לומר דלשון פסול יהא לכתחילה [והם דחקו מכח ראיות הנ"ל אבל כבר בארנו דלא מוכח מידי] אבל בלא"ה קשה דוודאי יש להבין מאי משני בת"ח הא עיקר הדחיה הוא דפסול זה אינו פסול כמו יושב דהא חזינן דיושב פסול לעדות וזה כשר וא"כ מה בכך דת"ח מותר בישיבה וכי בשביל זה לא עדיף זה מיושב כיון דע"ה עכ"פ פסול בישיבה ובאמת בגמרא אמרו שם יושב לא פריך ויש להבין מ"ש וצריך לומר דהכוונה דאין ללמוד מקבלת עדות דהא חזינן ת"ח כשר בישיבה ואולם בעבודה אפי' ת"ח מיושב פסול א"כ מבואר דאי ענין עדות לעבודה א"כ ממילא אין ללמוד משם כלל והיינו דקאמר שם יושב לא פריך כיון דחזינן דאין ענין עדות לעבודה שוב ליכא למיפרך מינה מידי והדר קאמר את"ל וכו' והשתא אי ס"ד דיושב דוקא לכתחילה פסול א"כ למה לו למימר ביושב ת"ח דבאמת מזה אין כ"כ ראיה דלא דמה עבודה לדין דיש לומר דת"ח כשר בישיבה משום עשה דכבוד תורה שהדיינים מצווים בכבודו משא"כ במזבח הוא מחוייב לעמוד ואין המזבח מצווה בכבודו ומהאי טעמא באמת קאמר את"ל ולמה לא משני בפשיטות דהא יושב כשר בדיעבד בדין ואולם בעבודה אפילו בדיעבד פסול כמבואר במשנה כל הזבחים שקיבלו דמן יושב פסול וא"כ מבואר דאין ענין דין לעבודה כלל וליכא למשמע מינה מידי ולמה לו בת"ח מה שהיה יכול למצוא אפילו בע"ה ואתי שפיר טפי אלא ברור דיושב פסול מדאורייתא אפילו בדיעבד ולזה הוצרך להמציא אפילו בת"ח והתוס' פ"ב דזבחים ג"כ נסתפקו אם יש לפסול בדיעבד וע"ש שהביאו ראיה מן הירושלמי ולפי מה שכתבתי דאין מהירושלמי ראיה ממילא העיקר דפסול בדיעבד:
והנה מדברי התוס' פ' שבועות העדות וביבמות פ' מצות מליצה מבואר להדיא דעדים בישיבה אפי' בדיעבד פסול שכתבו שם דאפי' לר"י מודה בגמר דין ובעדים והקשו על זה דהא במועד קטן מוכיח קריעה מעומד מדכתיב גבי איוב ויקם ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר אלמא תניא בין עומד בין יושב ומשני מי כתיב ויעמוד ויאמר כדכתיב ויקם ויקרע והשתא היכי יליף הכא מועמדו דבעינן מעומד [וכוונתם דבלא זה הוי מצינו למימר דהך דהתם כר"י לכך קדמו לומר דר"י מודה] ותירצו דדוקא התם דכתיב עמידה ומעשה אחריו לא משמע עמידה רק כמו עמדה ונשאת משא"כ הכא דכתיב ועמדו ואין מעשה אחריו בוודאי משמע עמידה דוקא וכתבו דהא דקאמר פרק מצות חליצה בתי עמודי לאו משום דכתיב ועמד ואמר דהא הא לא משמע עמידה דוקא ועוד דכתיב ככה לעיכובא והתם בדיעבד מותר וע"כ משום דהוי כגמר דין ע"כ. והנה יש להבין מאי ענין זה דבתי עמודי לכאן דהא בלא"ה קשה מסוגיא דמועד קטן דמבואר להדיא דלא דרשינן מועמד ואמר א"כ בע"כ דלאו משום ואמר ועמד נגעו בה גם קשה מברייתא דקתני בין עומד בין יושב עיין מהרש"א שהרגיש בזה וע"כ צריך לומר דבלא זה יש לומר דהתם פריך דקריעה אפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרוע כדמוכח מעובדא דאמימר דהתם דקרע ונזכר שקרע מיושב וקרע פעם שנית והיינו משום דכתיב ויקם ויקרע ועל זה פריך אלא מעתה ועמד ואמר נמי יהא צריך לחזור ולחלוץ כשחלץ מיושב ותנן בין עומד בין יושב מבואר דעכ"פ בדיעבד מותר ועל זה מחלק דבכהאי גוונא דויקם ויקרע משמע לעיכובא אפילו בדיעבד אבל כל היכי דלא כתיב כי האי לישנא לא משמע לעיכובא אבל מ"מ לאו בכדי נכתב ועכ"פ לכתחילה אסור והיינו דקאמר בתי עמודי ועל זה כתבו התוס' כיון שתירצו דכל היכי דכתיב ועמד במעשה אחריו לא משמע כלל רק כמו עמדה ונשאת א"כ אפילו לכתחילה אינו במשמע ועל זה כתבו דבתי עמודי לאו משום ועמד ואמר רק דהוי כגמר דין ודוק היטב. ולפי זה יש לתמוה בדברי התוס' מאי התחלת קושיא יש כאן עד שהוצרכו לחלק בין עמידה למעשה שאחריו לעמידה סתם הא כאן נמי אין איסור לכ"ע רק לכתחילה וא"כ התם שפיר קאמר דועמד ואמר לא משמע דיעבד רק לכתחילה כמו דבאמת הדין דבדיעבד כשר רק לכתחלה אסור והתם פריך מויקם ויקרע דלא מהני אפילו בדיעבד וליכא למימר דהתוס' דייקי דועמד ואמר לא דרשינן כלל אפילו לכתחילה דאל"כ הא כתיב ככה דמעכב דהא לא כן מבואר בתוס' דמעיקרא לא אסיק אדעתייהו כלל מככה ע"ש היטב וביותר יש לתמוה בדברי התוס' פרק מצות חליצה דף ק"ג בד"ה בין עומד בין יושב שכתבו שם דמ"מ בעינן עמידה לכתחילה דכתיב ועמד ואמר מיהו עכובא ליכא דכתיב ויעמוד ויאמר והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני אנשים אע"ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתוב שם מעשה אח"כ אבל הכא אחר ועמד כתיב מעשה כמו עמדו וקידשו עמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודא דשמא לכתחילה בעי הכי כדפרישית ע"כ והשתא יש לתמוה הא דברי התוס' סותרין זה את זה מניה וביה דכיון שכתבו באמת דועמד ואמר הוא לכתחילה ויעמוד ויאמר דיעבד א"כ לאיזה צורך כתבו לחלק בין עמידה שיש עמה מעשה לעמידה שאין עמה מעשה מכח קרא דועמדו דהאי ועמדו ג"כ אינו רק לכתחילה ולכתחילה שפיר דרשינן עמידה אפילו מועמד ואמר ולק"מ וכן מוכח מתירוץ ראשון בתוס' שם דהוי כגמר דין מבואר דבגמר דין פסול דיעבד ואי קשיא באמת לתירוץ ראשון למה בחליצה כשר לק"מ דוודאי לא דמי עמידה ללילה ואפילו לענין לכתחילה נסתפקו התוס' פרק שבועות העדות אם יש לדמותה לגמר דין כמו לילה וע"ש היטב בתוס' שם בסופו ותראה שאי אפשר לפרש כוונת התוס' ביבמות באופן שלא יקשה קושיא הנ"ל ודוק היטב] אלא ברור דדעת התוס' פרק שבועות העדות והתוס' פרק מצות חליצה דהך ועמדו אפילו בדיעבד מעכב כמו שכתבתי. והנה לכאורה יש לתמוה על הרא"ש פרק מצות חליצה שכתב ג"כ כדברי התוס' וחילק בין עמידה שיש בה מעשה ואולם בפרק שבועות העדות דעתו דעדות מיושב כשר בדיעבד והוא תמוה לכאורה כנ"ל. אך אמנם המעיין ברא"ש יראה שדיקדק דהך ועמד ואמר אסמכתא בעלמא הוא הא דדרשינן בספרי ולא דרשה גמורה הרי שלא רצה הרא"ש לומר שיהא במשמע ועמד ואמר לדרשה אפי' לכתחילה א"כ היכי דלכתחילה אסור מדאורייתא הוצרך לחלק בין אמירה שיש בו מעש' אבל בתוס' א"א לומר כן שהם כתבו שני טעמים חדא דדמי לגמר דין ועוד דכתיב ועמד ואמר מבוא' דלכתחילה דרשי' מועמד ואמר א"כ לאיזה צורך כתבו לחלק בין עמידה למעשה שלאחריו וע"כ דעדות מיושב פסול דיעבד
אך מ"מ תסתיים קושיא גדולה על הרא"ש דהא בש"ס במועד קטן דייק קריעה מעומד ואפילו דיעבד מעכב מדכתיב ויקם ויקרע א"כ כמו דפריך מועמד ואמר כן הוי ליה להקשות מועמדו דאינו רק לכתחילה ומ"ש הכא דבדיעבד הרי דלשיטת התוספות באמת הכי מקשה מהך דועמד ואמר אף דלכתחילה אסור מ"מ בדיעבד מותר א"כ כן היה לו להקשות לשיטת הרא"ש מועמדו דאינו רק לכתחילה ואי נימא דסובר הרא"ש דיש הפרש אף באמירה שאין בה מעשה בין ויקם ויקרע דזה רק לכתחילה א"כ מה צורך לו להרא"ש לחלק בין אמירה שיש עמה מעשה הא בלא"ה אתי שפיר דלכתחילה שפיר דרשינן מועמד ואמר (וכ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן פרק אלו מגלחין ומבואר דסובר דמככה לא דייקינן רק מה שיש במשמע לכאן ולכאן אבל ועמד דלא משמע רק לכתחילה לא חיישינן לככה ועכ"פ היה לו להרא"ש להזכיר מככה כאן] וע"כ דמשמע ליה דאי דרשינן דרשינן הכל ואי לא לא א"כ קשה כנ"ל ודברי הרא"ש צ"ע ועכ"פ כיון שביארנו דמירושלמי אין ראיה כלל ואדרבא הבאתי ראיות להיפך גם מדברי התוס' מבואר דאפילו דיעבד פסול א"כ נראה ברור דיש להחמיר אפילו דיעבד גם בפ"ב דזבחים גופא נסתפקו התוס' בזה ע"ש ומה שכתב ב"י דמדברי הרמב"ם משמע דדיעבד כשר לפענ"ד לא מוכח מידי דאכתי תקשי כיון דוודאי לכתחילה אסור מדאורייתא האיך נהגו להיפך מאיסור תורה כדי לסלק המחלוקת וברור דסובר הרמב"ם כדעת הר"ר אליעזר בר' שמשון שהביא המרדכי דלא שייך הך דינא רק בסמוכים דכתיב לפני ה' אמנם אף עכשיו היה נכון לעשות כמו שהיה עושין בזמן שהיו סמוכין רק מפני המחלוקת נהגו להושיב נמצא בזמן הזה דליכא סמוכין אין להחמיר בדיעבד כדברי הר"ר אליעזר הנ"ל אבל בזמן שיש סמיכה או בסמיכה מכל ישראל דמהני אפילו בזה"ז להרמב"ם נראה פשוט שאין להקל בדיעבד בישיבה כמו שבארנו (ב) והעדים לכתחילה לעולם בעמידה נראה לי דכל דינים אלו דוקא בדאוריי' אבל בדבר דרבנן כגון בקיום שטרות וכהאי גוונא אפילו לכתחילה נראה דלא בעינן עמידה בעדים וראיה לזה מהא דפרק האשה שנתארמלה והובא בטור ומחבר לקמן סי' מ"ו שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהן מכירין חתימות העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם וכתב הסמ"ע שם ס"ק נ"ד דאע"ג דקבלת עדות דעלמא בשלשה וכאן מקבל האחד מפי השנים הקילו בקיום שטרות ואמרו דנעשה אלו העדים דיינים בשעת הגדה וכאילו ישבו לקבל עדות מפי אחרים עד כאן והנה יש לתמוה דהא עדים בעמידה ודיינים בישיבה א"כ האיך יכולין להיות דיינים לקבל עדות עצמן דמה נפשך אי בעמידה אין דיינים ואי בישיבה אין כאן עדים וע"כ כיון דקיום שטרות דרבנן אפי' לכתחילה יכולין להעיד בישיבה ומשמע עוד אפילו ליכא עיכובא דהא התם יכולין להעיד לפני ב"ד שלם וע"כ כיון דהוא דרבנן אין לחוש אפילו במקום דאפשר [ואמת דלשיטת הש"ך סמיכה מותר בעד ודיין יש לדחות ראיה הנ"ל אך ראייתו מהא דיתי' כמאן דשרי מסאני יש לדחות] אמנם זהו לפי הבנת הסמ"ע הנ"ל אבל כבר בארתי לקמן סי' מ"ו שם דלא כהסמ"ע והקשיתי שם קושיא חזקה על הסמ"ע עד שנדחה פירושו ואי אפשר לאומרו והעיקר הפי' על פי דעת הרא"ש שם דקבלת עדות זה שלא בפני זה מהני ואותן השנים כבר קבלו עדות עצמן מקודם דידיעתן הוי כקבלה לפניהם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ולפי זה אין כאן ראיה לדין הנ"ל אבל מ"מ נרא' כן כמו שאמרו בעדות אשה הקילו גבי נשתתק והא התם הוי בישיבה ש"מ כיון דרבנן הוא הקילו גם בזה א"כ ה"ה בקייום שטרות דאינו רק דרבנן ורבנן הקילו בכמה דברים נראה שאין להקפיד לקבל עדות בישיבה וכ"ש בדיעבד ודו"ק:
ג מותר לעמוד לפניו. דוקא ת"ח אבל אשת חבר לאחר מיתה אף שצריך לעמוד לפניה מ"מ יש לחוש לאיסתם טענתיה כן איתא בש"ס פרק שבועות העדות ויש לתמוה על הרב שהשמיטו והעתיק דין שזכר הר"ן דבת"ח גופא לא שייך איסתם טענתיה. ואיתא התם דבגמר דין יתי' כמאן דשרי מסאני לפירש"י לא עומד ולא יושב והקשו בתוס' שם דאמאי לא הושיבה דהא עשה דכבוד תורה עדיף ותירצו משום איסתם טענתיה עוד תירצו דבאשת חבר ליכא עשה דכבוד תורה דעדיף. ויש לתמוה לס"ד דגם באשת חבר יש עשה דכבוד תורה למה הקשו על הישיבה הוי להו להקשות על עמידת הדיין דמאי קשיא ליה לר"נ היכי קאים הא עשה דכבוד תורה עדיף ותירץ מהרש"א לגבי אחרים לא אמרינן כן ולפי זה יצא לנו הדין דבת"ח דמותר לעמוד מפניו דיש עשה דכבוד תורה וגם לאיסתם טענתיה אין לחוש מ"מ בגמר דין אין לעמוד מפניו רק להושיבו לת"ח דעשה דכבוד תורה אינו מדחה רק עשה דבעלי דינים בעמידה ולא עשה דדייני' בישיבה. ולפעד"נ דבלא"ה לק"מ דוודאי ר"נ ג"כ היה ת"ח ואיכא נמי עשה דכבוד תורה שישב ולא יעמוד ואף שהוא היה רוצה לכבדה מ"מ לא דחי עשה דידה עשה דכבוד תורה וגם עשה דדיינין בישיבה רק דקשיא להו שהיה לו להושיבה ועל זה שפיר תירצו ודו"ק עוד הקשה מהרש"א שם שהיה לו להושיב גם בעל דין ותירץ דאסור להושיב בגמר דין רק הת"ח לבד וגם בזה יש לתמוה דהא שייך בזה התירוץ א' דלא נדחה העשה דאחרים אך אמנם לפי מה שכתבתי מקודם צריך לומר כתירוץ מהרש"א ועיין היטב במהרש"א שם:
ד ותלמיד שיש לו דין לפני רבו. זהו מה שכתב ב"י דהרמב"ם והטור בדוקא נקטי רבו אבל איניש אחרינא לא והסמ"ע כתב דאינו מוכרח דיש לומר לרבותא נקטי רבו ונראה עיקר כהסמ"ע. וכן מבואר להדיא ברש"י שפי' אהא דקאמר ואי קבעי' ליה זימנא בעידנא טריד ופירש"י שהיה רבו משמע להדיא דמעיקרא לאו ברבו משתעי וכיון דמרש"י מוכח להדיא אפילו אינו רבו א"כ מה שכתבו הרמב"ם והטור רבו ממילא ג"כ הוא לרבותא דאם אין לו זמן קבוע ללמוד באותה שעה אף שלומד שם באקראי לא מהני וכן נראה מבואר מלשון שסיים ובא בזמנו דמשמע דאף שלומד שם כל שלא בא בזמן הקבוע לא מהני וכן עיקר:
ה אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע זהו מה שכתב בד"מ ודייק לה מעובדא דרוני' ב"ב ד"ה ובאמת המעיין שם יראה דלאו ראי' הוא כלל דהתם רבינא לא היה רוצה לבוא לב"ד לדון עמו לכך היה רוצה להתפשר עמו בכל מה דאפשר ומבואר שם דידע רבינא דחייב ליתן לו לפי מה שגדר ורוני' אתא לרבא לשאול והשיבו שיתפשר עמו כמו שהוא רוצה דאל"כ כשיבוא עמו לדון ואז בוודאי יטעון רבינא לשלם לו לפי מה שגדר וידון לו כר"ה אליבא דר"י כי רבינא לא היה רוצה להתפשר רק להנצל מזילותא דבי דינא אבל אם יהא מוכרח לבוא לב"ד פשיטא:
שיטעון כפי הדין כיון שהיה יודע הדין:
אמנם בתוס' שם משמע שהיו מפרשים כפי' הרב אך לא כדברי הרב ממש כמו שאבאר שכתבו שם דהכא שלא להפחידו אמר כן רק מדינא דאל"כ היה לו לומר מחינא לך בסילא דלא מבע דמא או מגבינא לאפדנא ועוד דהא קאמר זיל פייסי' במה דאיפייס משמע שהיה לו יותר מזה רק מחמת שנתפייס יתן לו כך ויש לתמוה דהא התם סובר ר"ה לפי מה שגדר ורחב"ר דמי קנים בזול ורבנן פליגי אליבא דרחב"ר דמי אגר נטירא ורבינא הי' תובע אותו מתחילה לפי מה שגדר ואח"כ דמי קנים בזול ואח"כ אגר נטירא א"כ מנין להו לתוס' דסובר דהדין לפי מה שגדר דילמא דמי קנים בזול ושפיר קאמר זיל פייסי' במה שלא היה נותן לו כי אם אגר נטירא והא דקאמר דיינין לך כר"ה אליבא דר"י הוא להפחידו. והוא תמוה לכאורה ותמהני על המפרשים שלא הרגישו בזה ועוד כיון דמה שאמר דיינין לך כר"ה אליבא דר"י משמע להו שפיר בתירוץ ב' דלהפחידו קאמר א"כ מאי קשיא להו במה דקאמר זיל פייסי' הא נמי להפחידו קאמר שיהא סובר דזהו רק מחמת הפיוס אבל מדינא יש לפסוק כר"ה אליבא דר"י. לכן נראה ברור דוודאי מה שנסתפקו התוס' אי להפחידו קאמר או מדינא לא נסתפקו רק במה דסובר ר"ה אליבא דר"י לפי מה שגדר או דסובר באמת כרחב"ד דמי קנים בזול ולהפחידו קאמר אבל בהא לא נסתפקו במה דקאמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י דוודאי סובר כן דאין חילוק כלל בזה רק במה דפליגי אליבא דר"י נסתפקו ואהא קשיא להו אהא דקאמר זיל פייסי' מה שהוקשה לו להרב בהגה' דלמה לא פסק כדין בין אי הדין באמת דמי' קנים או לפי מה שגדר סוף סוף היה לו לפסוק כן ולא אגר נטירא ומזה הוכיחו דבאמת הלכה כר"ה אליבא דר"י והשתא שפיר פסק דוודאי רבינא דלא תבע רק אגר נטירא לאו משום שהיה טועה בדין עשה כן דהאיך ס"ד דרבינא דהוא גברא רבה יטעה כ"כ בתרתי חדא דהלכה כת"ק ועוד דלר"י דמי קנים בזול דאי לפי מה שגדר ממילא לרבנן דמי קנים בזול והאיך טעה רבינא כ"כ אלא וודאי דלאו משום טעות עשה כן רק ידע ומחל משא"כ אי באמת הדין דמי קנים בזול ורבינא לא טעה רק אגר נטירא כרבנן בזו יש מקום לומר דטעה דהלכה כרבנן א"כ האיך קאמר זיל פייסי' באגר נטירא היה לו לפסוק הדין האמת דמי קנים בזול אלא וודאי דהלכה לפי מה שגדר ושפיר קאמר זיל פייסי' דוודאי ידע ומחל כן נראה ברור כוונת התוס' ולפי זה מבואר מדברי התוס' דכל היכי שיש לתלות בטעות וחסרון ידיעה שפיר יש לו לדיין לפסוק כדין האמת דלאו כ"ע דיני גמירי משא"כ בת"ח והטעות רב עד שרחוק שנאמר שטעה כ"כ אז אין לו לפסוק רק כמו שתבע דוודאי ידע ומחל ואתי שפיר מה שכתבו התוס' פרק לולב הגזול דרבינא ידע ומחל והיינו כמו שכתבתי דוודאי לא טעה וזה ברור ודלא כהרב שפסק בפשיטות אף לפי פי' הש"ך דכל דתבע כך אמרינן דמחל ומספיקא לא מפקינא ממונא ולא כן דעת התוס' כמו שבארנו: אך אמנם יהא הפי' איך שיהיה קשה מה שהקשה הסמ"ע דהאיך קאמר ואי לא דיינין לך כר"ה אליבא דר"י דהאיך יכול לפסוק כן כיון דרבינא ידע ומחל כנ"ל וביקש הסמ"ע לומר דמ"מ מטעם קנס ביקש לחייבו כפי הדין או מדינא דלא נתרצה רק אם יהא ציית דינא וישלם מעצמו אבל ע"י כפיה שפיר רוצה בכל והש"ך דחה דבריו דכוונת התוס' דהדין באמת כר"ה אליבא דר"י אבל מ"מ עכשיו להפחידו אמר מאחר שידע ומחל. ואין דבריו נכונים כלל דהא התוס' הביאו ראיה דלא להפחידו קאמר מדלא קאמר מחינא לך בסילא דלא מבע דמא או מגבינא אפדנא. ופי' מהרש"א דכוונתם דלמה לו להפחידו בדבר שלא יוכל לעשות באמת היה לו להפחידו בדבר שיוכל לעשות. וא"כ לפי' הש"ך מה זו ראיה הא הא עכשיו נמי להפחידו קאמר ולמה לו להפחידו במה שאינו מן הדין דהא ידע ומחל ובע"כ דכוונת התוס' באמת דהכל מדינא קאמר ולא להפחידו וקשה כנ"ל. לכן נראה עיקר בזה כהסמ"ע דדוקא כשציית דינא אמרינן דמחל אבל לא כשיסרב על פסק דין לא היה בדעתו למחול כלל ואומדין דעתו בכך לכך היה אומר לו זיל פייסי' ואז יהא הדין אגר נטירא דידע ומחל משא"כ כשתסרב אין כאן מחילה וכל זה דוקא במקום דלא שייך לומר דטעה כעובדא דר"ה אבל במקום דיש לומר דטעה וכ"ש בע"ה דלא ידע דינא כלל נראה פשוט דיש לדיין לפסוק כפי הדין בפרט לפי הנראה אין ראיה מהתם כלל כמו שכתבתי דרבינא לא היה לפני רבא כלל א"כ ממילא הבו דלא לוסיף יותר מהנראה מתוס' הנ"ל: