אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן יד

על חו"מ סימן יג

א נעלה לב"ד הגדול וכו' עד אבל טענה ריקנית אין מחייבין את הנטען וכו'. דין זה צריך בירור כי נראה לפע"ד שהרא"ש והרמב"ם נחלקו בדינים אלו מה שלא נתעוררו האחרונים ז"ל כמו שאבאר וכך הם דברי הרא"ש פרק זה בורר שהקשה אהא דאמרינן התם דהלוה אינו יכול לומר נלך לבית הוועד ועל זה תירץ וז"ל דהתם בששניהם תובעין זה את זה אי נמי הא דאמר אבל לוה כופין אותו ודן בעירו היינו דוקא בידוע שזה לוה וזה מלוה כגון שהודה במקצת אי נמי טוען פרעתי אבל אם אמר להד"ם לא שייך עבד לוה לאיש מלוה ועוד נראה דב"ד הגדול ומקום הוועד תרי מילי נינהו עכ"ל. נמצינו למידין מדברי הרא"ש הללו דהיכי דלא שייך עבד לוה לאיש מלוה אף הלוה יכול לכוף למלוה כי מה שאין הלוה יכול לכוף הוא רק משום עבד לוה אבל בלא"ה לא וכן מסיק הרא"ש ז"ל וז"ל הילכך למקום הוועד וכו' נתבע לא מצי כייף והוא דידוע דאית ליה תביעה גבי' אבל לב"ד הגדול אפילו נתבע מצי טעין ע"כ ומה שהרכיב שני התרוצים ביחד צריך לומר דמה שתירץ לחלק בין פרעתי ללהד"ם לא שנתחדש לו סברא זו עכשיו אלא דתירוץ דהתם מיירי בכהאי גוונא והתירוץ השלישי הוא דאין צורך לאוקמא בהא דוקא רק ב"ד הגדול שאני הילכך לדינא שפיר הביא גם תירוץ ראשון דבעינן דוקא ידוע דאז שייך עבד לוה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להדיא להיפוך שהרי כתב בפי' כמו שזכר המחבר דהיכי דשייך עבד לוה אז יכול המלוה לכוף ללוה אבל בשאר הטענות שזה טוען וזה טוען דלא שייך עבד לוה אין שום אחד מהן יכול לומר לב"ד הגדול קא אזלינא וכן לבית הוועד נמצאו דבריו היפוך ממש דברי הרא"ש ז"ל ואמת דבהא מה שאמר מעיקרא דהתם בששניהם תובעין זה את זה היה מקום ליישב דבריו דשאני הכא דכוונתו שזה תובע את זה וזה לזה א"כ כל אחד יכול לכוף דלגבי תביעתו חבירו עבד לוה ובזה אפשר דגם הרמב"ם מודה אבל בתירוץ השני שכתב בלהד"ם הא וודאי היפוך דעת הרמב"ם דכיון דהיכי דלא שייך עבד לוה אין שום אחד יכול לומר נלך לבית הוועד א"כ מה הועיל במה דמתוקמא הך דהגוזל בלהד"ם דמ"מ האיך יוכל הלוה לומר נלך לבית הוועד נהי דהמלוה אינו יכול אבל פשיטא דלא עדיף לוה ממלוה ושאר בעלי דינים:

וביותר אני תמה על הטור שכתב להדיא וז"ל בד"א כשידוע שיש לו תביעה על הנתבע כגון שמודה במקצת או שטוען פרעתי אבל אם אין ידוע כגון כופר הכל אין שום אחד מהם יכול לכוף את חבירו הרי דעתו כדעת הרמב"ם ז"ל והאיך יפסוק הטור דלא כהרא"ש אביו מבלי זכר דעתו ז"ל והנה בוודאי נראין הדברים שהבין הטור כוונת אביו הרא"ש שכתב במסקנתו והוא דידוע דאית ליה תביעה גביה כגון מודה במקצת או שטען פרעתי אעיקרא דמילתא דכופין לילך לבית הוועד כתב כן דדוקא בכהאי גוונא כופין ולאו אדסמיך ליה קאי לגבי נתבע ולפי זה דבריו הם כדברי הרמב"ם אך קשה לי טובא לפי' זה דהא מעיקרא כתב הרא"ש בתירוץ ב' חילוק זה לתרץ הקושי' מפרק הגוזל דמוכח התם דאף לוה מצי אמר לב"ד הגדול אלף ועל זה חילק דוקא בידוע אז אין הלוה יכול לכוף משא"כ בלהד"ם אף הלוה יכול לכוף והאיך יעלה על הדעת דמיד בדסמוך ליה יחזור. הרא"ש ז"ל מסברתו ויסבור להיפך דבלהד"ם אין שום אחד מהם יכול לכוף לילך לבית הוועד הגם שכתב וז"ל הילכך למקום הוועד שאינו אלא מקום קיבוץ חכמים עבד לוה לאיש מלוה וכופין אותו לילך למקום הוועד אבל נתבע לא מצי כייף לתובע לילך למקום הוועד והוא דידוע דאית ליה תביעה גביה וכו' עכ"ל. הרי להדיא דהם ממש דבריו קודם דגבי נתבע דלא מצי כייף מחלק בין ידוע לאינו ידוע שאילו היה כאן דעתו לחזור בו דבאינו ידוע אף מלוה לא מצי כייף וכ"ש לוה היה לו להזכיר חילוק זה קודם גבי תובע ולא אחר שכתב דין הנתבע וברור דדעת הרא"ש כמו שכתבתי ודלא כמו שהבין הטור ז"ל דעתו וצע"ג ועוד יש ללמוד מדברי הרא"ש ז"ל דהכל תלוי בין איכא דררא דממונא או לא דכל היכי דאיכא דררא דממונא כגון שמודה במקצת או שטוען פרעתי אז שייך עבד לוה אבל בלהד"ם אפילו יש לו עדים וראיה לא מקרי עבד לוה שהרי התם אמרינן אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ועלה אמרו שיכול לומר נלך לב"ד הגדול וחילק הרא"ש דהתם לא הוי עבד לוה דמיירי בלהד"ם אבל הרמב"ם חילק בזה להדיא רק שחילק בין טענה ריקנית לטענה שיש בה עדים וראיה דטענה שיש בה עדים וראיה אף שלא נתקבלו בפני ב"ד הוי עבד לוה אבל טענה שאין בה עדים וראיה יהא טענתו להד"ם או פרעתי אינו בגדר עבד לוה כיון שלא נתברר שום ראיה שהוא חייב לו בטענה זו וזה ברור וכן מה שחילק הרא"ש בין ב"ד הגדול לבית הוועד חולק הרמב"ם דאין חילוק [וחליקה זו נזכר בש"ך וסמ"ע]:

ולענין הדין נראה עיקר כדעת הרמב"ם ז"ל בדינים אלו דלא כהרא"ש דבדין הראשון שחידש הרא"ש דבלהד"ם וכן במקום שזה טוען וזה טוען אף הלוה יכול לכוף לילך לב"ד הגדול. בש"ס פרק זה בורר מוכח להיפך דהכי איתא התם אחר אמימר הלכתא כופין אותו לילך למקום הוועד אמר ליה רב אשי לאמימר והא אמר ר"א כופין אותו ודן בעירו ה"מ היכי דקאמר ליה לוה למלוה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה ע"כ הרי להדיא דעל מה שאין הוה יכול לכוף למלוה לא נתנו שהטעם משום עבד לוה רק על מה שהמלוה יכול לכוף ללוה ולדעת הרא"ש הדבר בהיפוך דעל מה שהמלוה יכול לכוף אין צורך לטעם זה רק כל כמה שאין הוא עבד לוה יכול לכוף רק על מה שאין הלוה יכול לכוף היה להם לתת טעם זה והרי זה מבואר כדעת הרמב"ם ז"ל וזה ברור ובענין הדין השני ג"כ העיקר כהרמב"ם דהאיך יעלה על הדעת דפרעתי יהא עדיף מלהד"ם ויש לו ראיה שהרי כל הסברא שיש קצת רגלים לדבר שהוא חייב לו א"כ בלהד"ם ויש למלוה עדים אין לך רגלים לדבר יותר מזה ולפי זה נדחה תירוץ ב' של הרא"ש דהא התם בעדים מיירי דקאמר אין מקבלין עדים בלא בעלי דינים:

אמנם בענין החילוק השלישי שחילק הרא"ש בין ב"ד הגדול לבית וועד לכאורה הוא מוכרח דהא כבר בארנו שאי אפשר לומר כב' תירוצים של הרא"ש גם הרמב"ם חולק עליהם בהדיא וע"כ כתירוץ השלישי ובתומי' כתב ליישב דהרמב"ם סובר בנקט דיסקי מב"ד הגדול אז יכול לומר נלך לב"ד הגדול כשלא פתחו בדינא ואין זה נכון דהאיך השמיט הרמב"ם הך דינא לחלק בב"ד הגדול בנקט דיסקי ללא נקט ולפעד"נ בכוונת הרמב"ם כך דוודאי כיון דעבד לוה לאיש מלוה לא מצי אמר נלך לב"ד הגדול שאילו היה מקום לחלק בזה הוי להו לפרושי ועוד דהא התם סתמא קתני ומשמע אפילו בשאר הטענות ובאמת בשאר הטענות אין שום אחד מהן יכול לכוף ובע"כ דהך דהתם או שאין למלוה טירחא לילך לב"ד הגדול כגון בי דינא דר"ה ור"ח דקאמר מי קא מטרחנא לך וכן כתב בהדיא בעל התרומות או דהתם מיירי כשהמלוה יש לו דרך לשם בלא"ה וכבר כתב הרמב"ן בתשובה סי' מ"ז דבכהאי גוונא יכול הלוה לומר לב"ד הגדול אני הולך ובהכי מיירי סוגיא דהתם ולק"מ ודוק היטב בכל הנ"ל. ומ"ש המחבר כתבו ותלו לו מאיזה טעם דנתוני יתבאר בסמוך בס"ד (ב) בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען. עסמ"ע מה שתמה בזה והאריך לדחוק בפי' דברי הרמב"ם ומחבר ודבריו תמוהין כי דברי הרמב"ם פשוטין ומבוארין דודאי בדין מלוה ולוה לא ימלט שלא יהא אחד תובע ואחד נתבע והיינו טוען ונטען אבל בשאר הטענות יש במציאות ששניהם טוענין ואין שום אחד מהן נטען כגון בירושות שיש דין בין היורשין וכל אחד מהן טוען ולא נטען ובזה אין שום אחד יכול לכוף לילך לבית הוועד וכן בשאר טענות כגון שנים אוחזין בטלית שכל אחד טוען ואין לשום אחד גריעותא יותר מחבירו שיקרא נטען משא"כ במלוה ולוה וכן בהיזקות וגזילות שיש כאן טוען ונטען אנו מחייבין את הנטען לילך לב"ד הגדול ולא הטוען וזה פשוט:

ג כופין את הלוה עסמ"ע דוקא כשאין המלוה הולך בלא"ה ש מהרי"ק שורש צ'. והש"ך השיג עליו כי עיקר ראית מהרי"ק מתשובת הרשב"א ומהרי"ק טעה בהבנת דברי הרשב"א כי כוונתו בהיפוך דאם המלוה הולך בלא"ה לשם אף הלוה יכול לכופו כמו שכתב הרמב"ן סי' מ"ז ע"כ. ולפע"ד נראה עיקר כמהרי"ק אמנם הסמ"ע לא כיוון יפה במהרי"ק שהוא הבין דגם במלוה ולוה דעת מהרי"ק כן ולא כן הוא רק דוקא בפקדון ושכירות ולא בהלואה כמו שאבאר ובפקדון ושכירות בוודאי העיקר כמהרי"ק שהרי בהדיא כתב המרדכי. סוף פרק זה בורר וז"ל יש שרוצים לומר דוקא לוה אבל מקח וממכר ופקדון אין אחד מהם רשאי לכוף את חבירו וריב"א כתב וכן ר"י דה"ה ירושות ופקדון גזילות וחבלות [ומ"ש ירושות היינו בגוונא דאחד טוען ואחד נטען] דמסתמא לא על חנם מוציא מעותיו אבל הנתבע מערים ואומר נלך לבית הוועד כדי שלא יתבענו עוד והנה יש להבין הא בגמרא נתנו טעם משום עבד לוה והאיך נתנו הריב"א ור"י טעם אחר שלא נזכר בגמרא וצריך לומר דבגמרא נתנו טעם זה אפילו בגוונא. שאין ראיה מהמלוה שלא לחנם הוציא מעותיו כגון בגוונא שהולך בלא"ה לשם מ"מ יכול לכוף הלוה משום עבד לוה אמנם בשכירות ופקדון דבזה לא שייך עבד לוה בזה חילקו הריב"א ור"י בין היכי שנראה שהמלוה לא הוציא מעותיו בחנם או לא ולפי זה בשכירות כשהטוען הולך בלא"ה לשם דאז פשיטא שאינו נרא' שלא לחנם הוציא מעותיו אף הם מודים שאין הטוען יכול לכוף לנטען לילך לבית הוועד וכן מבואר להדיא במהרי"ק שורש צ' שכתב שם וז"ל הלא אפילו לדברי ריב"א ור"י שכתבו דה"ה ירושות ופקדון וגזילות וחבלות מ"מ בנידון הזה מודו דלא מצי' כייף ליה שהרי תלו טעם הדבר משום דלא על חנם מוציא מעותיו הא לאו הכי מודו לדברי האומר דדוקא בהלואה והכא לא שייך האי טעמא דלא על חנם מוציא מעותיו מאחר שאותו יעקב גראטא דר בטרעוויז וכו' עכ"ל. הרי להדי' דסבר אז דלא על חנם מוציא מעותיו לא נזכרה רק בשכירות ולא בהלואה כמבואר בש"ס הטעם משום עבד לוה ועובדא דמהרי"ק היה בשכירות כמו שכתב להדיא מודו לדברי האומר דדוקא בהלואה הרי דמודה בהלואה בלאו האי טעמא יכול לכופו ולפי זה הדין ברור כדעת מהרי"ק בשכירות והטוען הולך בלא"ה לשם אינו יכול לכוף לנטען מאחר שגם הריב"א ור"י סוברים כן וכן המרדכי אבל בהלואה פשיטא דלעולם יכול לכופו משום עבד לוה ודלא כהסמ"ע שהעתיק דעת מהרי"ק במלוה ולוה והא ודאי ליתא כמו שבארנו:

אמנם בתשובת הרשב"א גופא שהביא מהרי"ק יש לתמוה שאילו היה דעת הרשב"א כמו שהבין מהרי"ק א"כ מבואר כרשב"א אפילו במלוה ולוה לא מצי מלוה לכוף ללוה כשיש לו דרך לשם בלא"ה וזה היפוך דעת מהרי"ק בעצמו דמודה בהלואה שיכול לכופו כנ"ל ואולי סובר מהרי"ק דודאי אף שהריב"א לא סבר חילוק זה בהלואה אבל הרשב"א סובר כן גם בהלואה ומה שנתנו בש"ס טעמא משום עבד לוה משום דבלא"ה היה הנתבע ג"כ מצי אמר לב"ד הגדול אלך וסבירא ליה כדעת הרא"ש שהבאתי בס"ק א' וכן מבואר שם ברשב"א שכתב וז"ל ואין הלוה כופה למלוה משום דעבד לוה (ובאמת יקשה עליו מה שהקשיתי לעיל על הרא"ש) ולפי זה שפיר יש לומר דאפילו בהלואה אין התובע יכול לכוף ללוה רק:

אם נראה שלא על דרך הערמה עושה כן דלא על חנם מוציא. מעותיו אבל כשיש לו דרך בלא"ה לשם אינו יכול לכופו:

ומה שהשיגו על מהרי"ק בגוף הראיה מהרשב"א בלבד מה דלפי הנ"ל אין צורך לראיה דבלא"ה עיקר כמהרי"ק בשכירות כמו שבארנו אבל באמת גם הראיה שהביא מהרי"ק נכונה היא שהרי הרשב"א דייק וכתב הלוה יכול לעכב ולומר הרי אתה הולך מעצמך למקום ב"ד היפה ואינך צריך על דיני לא הוצאה ולא טורח ושומעין לו עכ"ל. והשתא אי ס"ד דכוונת הרשב"א להורות דאז גם הלוה מצי כייף ליה לאיזה צורך כתב ואינך צריך על דיני לא הוצאה דהא הך מילתא לא תליא בהוצאה כלל שהרי אפילו הלוה נותן למלוה כל ויציאותיו אינו יכול להכריתו לילך לבית הוועד:

וכמו שכתב הרמב"ן להדיא בתשובה סי' מ"ז הביאו הסמ"ע ס"ק א' א"כ מאי ענין הוצאה לכאן ומזה דייק מהרי"ק דכוונת הרשב"א בהיפך דאז אין המלוה יכול לכופו כיון שאינו צריך הוצאה על הדין אינו נראה שלא על חנם מוציא מעותיו ולא שייך סברת ריב"א:

ור"י הנ"ל. אמנם לענין דינא אף אם דעת הרשב"א כן מ"מ בהלואה כיון שכבר ביארנו לעיל ס"ק א' דלא כהרא"ש רק בהלואה מה שהמלוה יכול לכוף הוא מטעם עבד לוה א"כ פשיטא שאין חילוק בזה בין אם המלוה הולך בלא"ה לשם או לא וכמו שכתב מהרי"ק גופא וכמו שהוכחתי אבל בשכירות ופקדון וכדומה דלא שייך עבד לוה כלל כל שהמלוה הולך לשם שאינו נראה שלא על חנם מוציא מעותיו אינו יכול לכוף לנטען לילך לבית הוועד ותמה אני על והאחרונים שלא הרגישו בחילוק זה וזה ברור לדינא:

(ד יש אומרים כו' ואעפ"י שהוא קטן ממנו זהו מה שכתב הטור בשם ספר המצות והוא כתב עליו וז"ל ולא נהירא ונראה שאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו בשווין אלא מהקטן להגדול ממנו עכ"ל. והב"י הקשה על הטור שהרי הסמ"ק הביא ראיה לדבריו מש"ס ריש פרק זה בורר דקאמר כגון בי דינא דר"ה ור"ת משמע דבין מר"ה לר"ת בין מר"ח לר"ה יכול להסתלק ע"כ ולפע"ד נראה עיקר כדעת הטור בזה דלשיטת הסמ"ק יש לתמוה שם דפריך ואפילו לוה מצי מעכב והא אמר ר"א כופין אותו ודן בעירו והשתא קשה מאי קושיא מאן לימא לן דמתניתין דהכא מיירי שהלוה רוצה ב"ד מעיר אחרת עד שהוצרך לישני מעיקרא בערכאות שבסוריא ואח"כ כגון בי דינא דר"ה ור"ח ומאי מקום קושיא יש כאן מאחר שלא נזכר שום רמז רמיזא במתניתין שהלוה רוצה לילך למקום אחר ובוודאי מיירי באותו עיר ולשיטת הסמ"ק כל שהוא באותו עיר יכול הלוה לעכב ולומר לפני זה אני דן אפי' בקטן מב"ד של מלוה והוא תמוה מאד ועוד קשה דקאמר כגון בי דינא, דר"ה ור"ח והשתא לשיטת הסמ"ק עיקר התירוץ הוא שהוא באותו עיר א"כ מה מאוד קשה זה הציור עד שהוצרך להמשיל משלים כגון בי דינא דר"ה ור"ח הלא פשוט הוא כשהוא באותו העיר יכול לעכב ולק"מ ודוחק גדול לומר דר"פ לא בא רק לאשמועינן הך דינא דהסמ"ק אף שאין נ"מ בזה בקושית המקשן:

לכן נראה ברור דודאי אין כוונת המקשן משום דס"ד דמתניתין מיירי שהלוה רוצה ב"ד ממקום אחר דמנין לו דבר זה דבמתניתן לא נזכר מזה שום רמז רק דס"ד דאין הטעם במילתא דר"א דמחלק בין לוה למלוה משום טירחא דמטריח ליה מלוה דהא המלוה יכול להטריח ללוה רק הטעם משום דעבד, לוה לאיש מלוה לכך המלוה יכול להטריח ללוה ולא לוה למלוה ולפי זה ה"ה בשניהם שווין או אחד גדול בב"ד בעיר אחת גם כן יד המלוה על העליונה כיון דעבד לוה לאיש מלוה וכמו שיש חילוק ביניהם בעיר אחרת בב"ד הגדול שזה יכול לכוף ולא זה ה"ה כששניהם שווין ובעיר אחת יד המלוה על העליונה ויכול לכוף ללוה לדון לפני ב"ד שהוא רוצה ועל זה אתי ר"י ופריך בערכאות שבסוריא ואז אין המלוה יכול לכופו לדון לפני ב"ד גרוע כאלו אבל כל שהם ב"ד מומחין יד המלוה על העליונה משום עבד לוה ועל זה אתי ר"פ ומשני אפילו תימא מומחין כגון ר"ה ור"ח דקאמר ליה מי קא מטרחנא לך והכוונה דודאי בב"ד שווין יד המלוה על העליונה דעבד לוה רק בב"ד שאינן שווין כב"ד של ר"ה ור"ח דר"ה גדול אז אין המלוה יכול לכופו שידון דוקא לפני ר"מ מאחר שר"ה גדול ממנו וזה שדייק כגון וצייר ב"ד ר"ה ור"ח שאילו היה אומר סתם ב"ד הגדול ממנו היה משמע אף שהוא לגדול לערך ב"ד הגדול או בית הוועד לב"ד סתם ובזה אי אפשר אוקמא המשנה דהא קתני ושניהם בוררין להם עוד אחד והכוונה מפורש התם שכל אחד מעכב על חבירו ובוררין ב"ד המתרצה לשניהם ואם היה כן היה הלוה יכול לעכב ולומר איני רוצה לדון רק בפני זה ולא בפני ב"ד אחר שהו' ב"ד הגדול לזה מצייר ר"ה ור"ח שלא היה זה גדול מזה כ"כ עד שיהא בגדר שיוכל הלוה לומר איני דן רק לפני זה כיון שהוא בעיר הזה רק כיון שהוא משוב קצת אין המלוה יכול לכוף ללוה אף דעבד לוה ושניהם בוררין להם ב"ד אחר המרוצה לשניהם. נמצא לפי זה מבואר כדעת הטור אפי' בשניהם שווין אין הלוה יכול לעכב רק המלוה כופו לדון לפני מי שירצה רק אם ב"ד של הלוה גדול כנ"ל וזה ברור גם עיקר דברי הסמ"ק תמוה מאד דכיון שהמלוה יכול לכופו לב"ד הגדול הרחוק ק"ו לב"ד הגדול שבאותו עיר ומה שכתב התומים הטעם משום שהם יכולים לשאול לב"ד הגדול לא נהירא כלל דא"כ אם הלוה יאמר אני רוצה לשלם הוצאות שישלחו לב"ד הגדול לשאול שומעין והא וודאי ליתא א"כ כ"ש בב"ד הגדול בעיר והעיקר אפילו בשניהם שווין כדעת הטור כמו שבארנו. גם מה שכתב שם בתומים בכוונת הסמ"ק וכל יסודו על פי דברי התוס' שם דהיה חוץ לג' פרסאות עיקר קושית התוס' נראה לפע"ד דלק"מ והעיקר כפירש"י שפירש שהיו שניהם במקום אחד ומה שהקשו התוס' דהא ר"ח לא היה דן במקום ר"ה נלפע"ד דלק"מ ואדרבא לפי' התוס' קשה מלבד מה דלדבריהם צריך לומר דאחר כך היה ב"ד של ר"ח חוץ לג' פרסאות ומעיקרא לא ובלא"ה קשה מה לו לצייר בב"ד ר"ח ור"ה כיון שהם היו רחוקים באמת ומי הכריחו לזה הלא היה יכול לאוקמא בב"ד במקום אחד לכן נראה עיקר כפירש"י ומה שהקשו דהא לא היה מורה לפני ר"ה לק"מ דדוקא באו"ה שייך זה שיכול השואל לבוא לפני הרב לשאול ומיקרי מורה הלכה בפני רבו אבל בדין שיקבלו בעלי דינים לא שייך זה כיון שהם אינם רוצים לדון לפני הרב רק לפני התלמיד ובדין נתנה הברירה ביד בעלי דינים וה"ה כשהמלוה או הלוה בורר אותו ואינו רוצה באחר פשיטא דלא שייך בזה מורה הלכה בפני רבו ועוד שהרי יכול לשאול לפני ר"ה ולהציע הדין לפניו כמו ששולחין לב"ד הגדול ועיין לעיל סי' י' ס"ב הרי דעיקר טעמו של הסמ"ק משום שיכול לשאול לב"ד הגדול בקרוב א"כ פשיטא דלא שייך בזה מורה הלכה בפני רבו הילכך העיקר כפירש"י נמצא שאין לדינו של הסמ"ק קיום בש"ס. והנה בעל התרומות דעתו בשווים יכול הלוה לעכב ולא בקטן ממנו וזהו דלא הסמ"ק וטור וצריך לומר דהוא מפרש כמו שכתבתי מקודם דמעיקרא קס"ד דלא תלוי בטירחא רק כיון דעבד לוה יד המלוה לעליונה ואח"כ משני דקאמר מי קא מטרחנא לך אמנם בזה צריך לומר דסובר דר"ה לא היה גדול כללן מר"מ עד שיהא בגדר דבדינו של ר"ה הדין יוצא יותר לאמיתו רק הוא חשוב יותר שהיה רבו אבל אח"כ היו שניהם שווין וכיון דלא קא מטרח ליה יכול לומר אני דן לפני זה ומ"מ פשיטא דבשווין אינו יכול לעכב ולומר רק לפני זה אני דן ולא לפני אחר דהא התם קתני ושניהם בוררין להם עוד אחד ולפי זה אתי שפיר מה שהקשו על בעה"ת דהא פרק הגוזל אמרינן לב"ד הגדול משמע. דבשווין לא ולפי הנ"ל ניחא דהתם הכוונה שלא ירצה לדון לפני אחר כלל אז בעינן ב"ד הגדול דוקא אמנם יקשה על בעה"ת קושיא ב' שהקשיתי על הסמ"ק לכן נראה עיקר כדעת הטור:

ה אבל בלא"ה אין כותבין. עסמ"ע ס"ק כ"ה דאם מבקש טעם הדין וודאי יאמרו לו שהרי אפי' לא ביקש טעם רק ב"ד רואין שחושדין אותו צריכין להודיעו הטעם עכ"ל. ודבריו צ"ע ועירבב הדברים שהרי הרא"ש והמרדכי הביאו דעת ר"ת דמדקדק מסוגיא דפרק איזהו נשך דדוקא נתעצמו בדין אבל בלא כפיה לא דהא התם קאמר כי האי וודאי צריך להודיעו משמע דבעלמא לא ועל זה כתבו הרא"ש ומרדכי לדחות ראיית ר"ת חדא דהתם הפי' דהיה צריך להודיעו כשחלק ועוד דהתם הכי קאמר כי האי צריך להודיעו אפי' לא ביקש שיודיעו אבל בעלמא אם שאל כותבין ע"כ הרי להדיא שאם נחלק בין שאל טעם ללא שאל ממילא נדחה דעת ר"ת לחלק בין נתעצמו או לא ולעולם כותבין כמו שכתב הרא"ש להדיא והשתא כיון שהרמ"א פוסק כדעת ר"ת ממילא הפי' התם כפי ראיית ר"ת דכהאי גוונא שנראה ששני הדינים שווין ומ"מ פסק כל אחד להיפוך ועל, זה קאמר כי האי צריך להודיעו דיש מקום גדול לחשוד הדיין אבל בעלמא אפילו ביקש טעם אין צריך להודיעו ולפי זה מוכח ראיית ר"ת דהתם דוקא בנתעצמו וזה ברור וכן מבואר להדיא במרדכי סוף פרק זה בורר נמצאו דברי הסמ"ע הנ"ל מורכבין אתרי ריכשא: אמנם בגוף דברי הרא"ש אני תמה כי נראה מדבריו דעיקר ראיית ר"ת מהך סוגיא דפרק איזהו נשך, ועל זה כתב לדחות בשנים אבל באמת עדיין לא הועיל כלום דמ"מ ראית ר"ת מוכרח מהך סוגיא גופא דפרק זה בורר דאי ס"ד דבעלמא נמי כותבין ונותנין מאי ענין דין זה לשנים שנתעצמו בדין ב"ד הגדול הא בכל הדינים שייך דין זה ומדקאמר דין זה כאן מבואר דבעלמא לא וכן מבואר בתוס' פרק זה בורר דמתחילה העתיקו דעת ר"ת דדוקא נתעצמו וכתבו על זה וכן משמע פרק איזהו נשך ואם כוונתם דעיקר דיוקא של ר"ת הוא מהתם לא הוי להו למימר וכן משמע דמורה בלא"ה נמי מוכח ויש עוד משמעות שם והוי להו למימר וראיה מפרק א"נ או כדמשמע אלא וודאי דר"ת דייק מהתם גופא דוקא נתעצמו וכתב שכן משמע התם וא"כ אף דנדתה הראיה מהתם ראיה ראשונה בתוקפה. שוב מצאתי להדיא במרדכי פרק זה בורר שכתב דעת ר"ת וז"ל ופר"ת וכו' וראיה מדלא קבעינן האי מילתא רק בנתעצמו ועוד ראיה מפרק הריבית וכו' הרי להדיא כמו שכתבתי ולפי זה יש לקיים דברי הסמ"ע דוודאי אף אם הפי' התם כי האי ודאי צריך לאודועי היינו אפילו לא שאל אבל בשאל אפילו בעלמא צריך לאודועי מ"מ עדיין דברי ר"ת מוכרחין וצריך לחלק בין כפיה ללא כפיה עכ"פ בכתיבה דבלי כפיה אין כותבין דאל"כ למה נקט הך דינא בנתעצמו ושני הדינים אמת אך מ"מ כיון דקיימא לן כר"ת והוא באמת מביא ראיה משם ג"כ מ"כ סובר דאין חילוק בעלמא בין שאל או לא א"כ ממילא מנין לנו לחלק בזה כיון שאותן הפוסקים שכתבו לחלק לא כתבו כן רק לדחות דברי ר"ת לכן דברי הסמ"ע צ"ע לדינא:

ו חייב לפרוע. עסמ"ע ס"ק כ"ח דהיינו דוקא אם יצא הנתבע מחוייב בדין. ובתומים הקשה על זה דהא עיקר ראיית מהר"ם מהא דצריך לשלם שכר פתיחא והא התם פשיטא דאפילו יצא זכאי בדין חייב לשלם ואין כאן קושיא כלל דהתם צריך לשלם מיד שכר פתיחא להתירו מן הנידוי והוא גרם לעצמו שלא עמד לדין לפני הב"ד ואפילו יצא זכאי חייב לשלם קודם שנפסק הדין להתיר עצמו מן הנידוי משא"כ הכא שהוא עושה הוצאות כדי לכופו א"כ יכול לומר את הוא דאפסדת אנפשך שלא ידעת שאיבדת זכותך בדין ואני לא רציתי לילך בשביל זה שידעתי שאני איני חייב כלום וכיון דהוא עצמו אפסיד אנפשיה פטור אבל כשנתחייב בדין הוא עשה כהוגן שכפהו והוא שסירב גרם לו כל הוצאות לכך חייב וזה. ברור ועיין לעיל סימן י"א ס"ק ב' שם הקשיתי על עיקר ראיית מהר"ם וכעת מצאתי הקושיא בספר גי"ת ועיין שם מה שכתבתי להכריע בין אם נתחייב מכח הכחשה או בדין דעלמא וצריך עיון שלא נזכר חילוק זה בפוסקים ועיין סמ"ע ס"ק כ"ט מ"ש בשם הרא"ש ועיין לעיל סי' י"א ס"ק א' מ"ש שם שיש להתעורר בדברי הרא"ש הללו ומ"ש עוד המחבר הוא דעת הריב"ש סי' תע"ה וכ' שם הטעם דגרמא בניזקין פטור וע"ז הקשה על עצמו דהא מסרב ועמד אחר כך בוודאי חייב וכתב דזה מחייבין אותו ב"ד על שסירב ולא רצה ויש לתמוה דהא בהך דינא דיש מי שאומר שזכר המחבר כיון שלא היה יכול לכופו לדון בפני ב"ד אם כן הא נמי מחייבין אותו ב"ד הוצאות דמ"ש לכן נראה דהריב"ש מיירי שלא עשה ברשות ב"ד אף שהיה באופן שהיה מותר מכל מקום כיון שלא עשה ברשות ב"ד פטור משום גרמא בניזקין אבל בציווי ב"ד מודה דחייב ולפי זה אין כאן מחלוקת כיון דהכריע רמ"א ובלבד שעשאו ברשות ב"ד:

ז אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול עסמ"ע ס"ק כ"ט ובתומים כתב דאם אינו יכול לברר נשבע ונוטל. ונעלם ממנו מה שכתב בד"מ להדיא דאפילו אינו יכול לברר אינו נוטל בשבועה כי אם ב"ד ישומו כמה ראוי להוציא בזה. אמנם נראה לפע"ד דמה שלא האמינו כאן היינו לפי שאי אפשר שיוכל לישבע על זה בצימצום שכך היה ראוי להוציא ולא היה באפשרי בפחות ושישבע סתם כמה הוציא לאו כל כמיניה שיוציא מאי דבעי הילכך אם מברר כמה הוציא ממילא אנו רואין בכל דבר אם היה ראוי להוציא כך ואם לאו נוטל על כל פנים כפי שומת ב"ד כמה ראוי להוציא וזה חידש רמ"א מדעתו ומה שכתב קודם בבירור הוא מדברי הרא"ש דבזה ממילא רואין אם היה ראוי להוציא כך ולפי זה לא קשיא מידי קושית הש"ך:

טו (א)

צריך הדיין וכו' זהו ממה דאמרינן בש"ס סנהדרין פרק א' כקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה ופריך אילימא לעיוני ולמי פסקא פשיטא אלא לאקדומי והיינו להקדים דין הבא לפניו תחילה אפילו דין קטן לדין גדול. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בתרתי חדא דבפרק כ' מהלכות סנהדרין הלכה י' כתב אל תאמר שכל אלו הדברים בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה לעולם יהא דין אלף מנה ודין פרוטה שווין בעיניך לכל דבר והשתא תקשי למה הזכיר הך דינא דהא בש"ס פשיטא להו ואין צורך לאמרו גם קשה למה לא הזכיר מסקנת הש"ס להקדים דין הבא תחילה ואפי' של פרוטה למאה מנה דעלה הוצרכו בש"ס פסוק כקטן כגדול ואולם בפרק כ"א מהלכות סנהדרין הזכיר דין הקדימה אשה לאיש יתום לאלמנה ולא הזכיר דין הנ"ל [ועיין מה שכתבתי לעיל סימן י' אבל על הרמב"ם קשה שלא הזכיר להקדים כלל) ודוחק לומר דסובר דקושית הש"ס ללוי פרק הזהב דגמר דין צריך פרוטה אבל לדידן אין כאן פשיטות דקמש"ל אף דהגמר הוא פחות מפרוט' וצ"ע ותמהני על האחרונים שלא נתעוררו על הרמב"ם בזה:

ב שבא לפניו תחלה. עסמ"ע סק"א דלאו בביאה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין ודבר זה הוכיח בדרישה מדברי הריטב"א כתובות דף ק"י עד כאן. ובאמת מדברי הריטב"א מבואר להיפוך דבבא לפני הדיין תליא מילתא וכל שבא תחילה צריך להקדימו כמו שאבאר וזה לשון הריטב"א שם ודעת מורנו נרו דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי וכו' דבשלמא בחבר עצמו שרינן ברישא ואף על גב דפתחו בדינא דאחרים כדי שלא יתבטל מתלמודו ומשום כבוד דידיה אבל כבוד קרובו של חכם אינו אלא דרבנן ולא דחי עשה דאורייתא אבל הכא מדין לא פתחו באידך דינא ובכל חד איכא מצות עשה לדון וכיון דכן הוא עשה דקרובו של חבר עדיף דאיכא בהדי' עשה דרבנן דכבוד של חכם עד כאן לשונו. הרי להדיא דמוקי התם עובדא דר' ענן בלא פתחו ליה בדינא רק שבא לפניו תחילה ומכל מקום לא הקדים דין קרובו של תלמיד חכם רק משום עשה דרבנן כבוד קרובו של תלמיד חכם אבל בלאו הכי לא היה רשאי להקדימו כיון שהדין דיתמי בא לפניו תחלה אם כן בב' בעלי דינים שווין אסור להקדים הבא מאוחר אפילו עדיין לא פתחו להבא קודם בדינו. ועיין בדרישה ודבריו מגומגמין והעיקר כמו שכתבתי אמנם מה שכתב אחר כך שצריך להקדים דין תלמיד חכם זה וודאי לדעת ריטב"א לאו בבא לפניו תחילה רק אפילו פתחו ליה בדינא צריך להקדים תלמיד חכם. ואולי כוונת הסמ"ע דאפילו באו שניהם בשוה צריך להקדים אותו שעמד לפני הדיין תחילה אבל אין זה מוכח כלל מדברי הריטב"א:

ג אבל אם קרובו וכו' אם פתחו אין צריכין לפסוק. עיין ב"ח שהשיג על דברי רמ"א הללו כי דבריו הם מדברי הריטב"א והוא לא כתב זה רק לסלקא דעתך דשם אבל לפי האמת בקרובו של חלמיד חכם אפילו לא פתחו אין צריך להקדימו עד כאן. ואין דבריו נכונים כלל והעיקר כדעת רמ"א וצריך אני להעתיק דברי הריטב"א בקיצור ואז יתבארו דברי רמ"א על נכון דהקשה שם האיך אמרו ריש שבועות העדות דר' יוסף שלח לר' נחמן דעולא הוא תלמיד חכם למישרא בתיגרי' וקשה הא יש לחוש לאיסתם טענתיה דבעל דין ותירץ דאם ידוע שהוא חבר או קרובו של חבר אין לחוש לאיסתם טענתיה אבל התם איסתם שלא היה באמת חבר ולא קרובו של חבר רק ר' נחמן הוא דהיה חושב כן שהוא קרובו וכתב אחר כך ודעת מורנו נרו כמו שהעתקתי לשונו בס"ק לפני זה:

והנה מבואר דכוונת הריטב"א שהביא דעת מורו הוא ענין בפני עצמו להורות דין מחודש דקרוב אין להקדימו רק בלא פתחו ואפילו אי לא נימא כדעת מורו אתי שפיר תירוץ הריטב"א לפי דרכו רק שהביא דעת מורו להורות דין זה בקרוב בלא פתחו דינא. והכה לכאורה יש להבין אי נימא בכוונת הריטב"א כמו שהבין הב"ח דלפי האמת אפילו בלא פתחו אין להקדים קרוב של תלמיד חכם רק דר' נחמן טעה בזה ולפי זה קשה מה זה שהקשה הריטב"א מהך דשבועות העדות נימא דבאמת קרוב תלמיד חכם אינו בדין להקדימו כלל לכך איסתם טענתו ור' נחמן טעה במה שהקדימו אבל תלמיד חכם דמדינא להקדימו אין לחוש לאיסתם טענתיה ולק"מ. תו קשה דהא נראה מבואר דמעיקרא כתב הריטב"א דבריו אפילו בלי דעת מורו שהרי אח"כ כתב דעת מורו נרו א"כ קשה הא בלי דעת מורו אין כאן התחלת קושיא דהתם בלא פתחו ליה בדינא לכך אין לחוש לאיסתם טענתיה אבל עובדא דר"נ בפתחו ליה לכך איסתם טענתיה ור"נ באמת טעה דחשב אפי' בפתחו ליה צריך להקדימו כמו שאתה אומר עכשיו דטעה בלא פתחו ליה לפי הבנת הב"ח ובעל כרחך צריך לומר דכוונת הריטב"א בקושיתו דוודאי מדקאמר התם דר' ענן לאו. שפיר עביד ואיסתלק אליהו מגביה אבל בר' נחמן לא נזכר שעשה שלא כדין רק במה שחשב שהיה קרובו משמע שאילו היה באמת קרובו שפיר עביד שהקדימו ולזה הוצרך הריטב"א לתרץ דלכך איסתם לפי שלא היה באמת קרובו אבל ר' נחמן לפי הבנתו שהיה קרובו שפיר עביד שהקדימו ולפי זה ממילא מוכח דגם לדעת מורו ע"כ באמת בלא פתחו ליה צריך להקדים אפילו קרובו של תלמיד מכם ור' נחמן לא טעה בכלום רק במה שלא היה באמת קרובו ותימה הוא האיך ס"ד לומר דר' נחמן טעה בדין במה שאין צורך לזה כלום ופשיטא דיש לומר דודאי כך הדין בלא פתחו ליה אפילו קרוב צריך להקדים ובפתחו ליה לא רק תלמיד חכם בעצמו [ואין להקשות לדברי הריטב"א מכל מקום הא בלאו הך סוגיא דשבועת העדות נצטרך לומר דר"נ טעה בדין דהא באמת איסתם טענתיה ור"ע נענש על זה ואי נימא דאיסתם לפי שלא היה באמת קרובו א"כ הרי זה תירוץ הריטב"א ואף מהתם לא קשיא הא ליתא דלולי הך סוגיא דשבועות נאמר דבאמת עכשיו דחזינן דאיסתם כך הדין שלא להקדימו אף דראוי להקדימו מכל מקום אין להקדים כדי שלא יסתתמו טענותיו אבל ר' נחמן קודם הך עובדא כדין עביד שהקדימו שהוא ראוי להקדימו משום כבוד חכם וכן כתב בספר לחם משנה אמנם קושית הריטב"א דהתם קאמר בפשיטות למישרי בתיגרא ולא קאמר דבאמת אסור משום איסתם טענתיה ואף אי נימא דהך עובדא דר' נחמן דשבועות היה קודם מכל מקום בש"ס גופא הוי להו לאסוקי דאסור למישרי בתיגרא לזה תירץ דהתם שאני דהיה באמת תלמיד חכם וידוע אבל הכא לא היה חכם ולא קרובו) על כל פנים מבואר מדברי הריטב"א דפשיטא דר' נחמן לא טעה בשום דין רק במה שחשב שהיה קרובו אם כן מבואר כדעת רמ"א וזה ברור דלא כהב"ח וכן כתב הש"ך ס"ק ב' וז"ל ודלא כב"ח שמשיג על מור"ם בזה עד כאן לשונו. וכן הוא בסמ"ע ס"ק ה' והנה בסמ"ע משמע דסובר דאפילו לא פתחו רק באו לפניו תחילה צריך להקדים הבא לפניו תחילה כשאינו תלמיד חכם ולא קרובו ואולם בס"ק א' מבואר דעתו דלאו בבאו לפניו תליא מילתא רק אם העמיד עצמו לפני הדיין וכן מבואר יותר בדרישה שכתב וזה לשונו ומדכתב דצריך לומר דעדיין לא פתחו בדינא ולא כתב דצריך לומר שבאו לפניו יחד דאילו בא היתום קודם היה חייב להקדימו ש"מ דסבירא ליה דאין דין קדימה תלוי מן התורה בביאה לפניו רק כי אם בפתיחה בדין עד כאן לשונו. משמע דאם בא קודם אין לו דין קדימה רק אם העמיד עצמו וזהו היפך דעתו כאן בסמ"ע ס"ק ה' ובסמ"ע ס"ק א' יש לומר דכוונתו להיפך דאם באו בשוה גם כן צריך להקדים אותו שהעמיד עצמו לפני הדיין אבל בדרישה קשה לכוון דבריו כן ולענין דינא כבר הוכחתי לעיל ס"ק א' העיקר דבאו מתחילה קודם אף שלא העמיד שום אחד מהם לדיין צריך להקדים אותו שבא לב"ד תחילה וכמו שכתב הסמ"ע כאן ועיין תומים מה שהאריך בזה ודבריו מגומגמין דעיקר תירוץ הריטב"א הוא דר' נחמן טעה וחשב שהיה קרובו ובאמת לא היה אבל קרוב באמת או תלמיד חכם באמת צריך להקדימו ואין לחוש לאיסתם טענתיה והוא הקשה תירוץ זה בקושיא על הריטב"א ולא דק דהריטב"א באמת מתרץ זה ע"ש ובענין מה שהאריך בדברי הב"ח כבר הוכחתי העיקר דלא כהב"ח רק הריטב"א ומורו לדינא אמרו כן ועיין היטב בריטב"א ותראה שהתומים לא כוון יפה בזה שהבין דהריטב"א ומורו הם שני דיעות ולהריטב"א אפילו בלא פתחו אין להקדימו וזה אינו ואדרבא לדעת הריטב"א גופא אין חילוק כלל בין ת"ח לקרובו ואפילו בפתחו יש להקדימו ועל זה הביא דעת מורו דיש חילוק עכ"פ בין תלמיד חכם לקרובו בפתחו ליה בדינא ולפי זה בטלו כל דבריו שם בס"ק ב'. ולפי מה שכתבתי מקודם יש ליישב גם כן מה שיש להבין מה הקשה הריטב"א הא יש לומר דהתם היו שני ת"מ לכך אין לחוש לאיסתם טענתו מה שאין כן התם דשכנגדו לא היה ת"ח ובלא"ה כתבו התוס' בד"ה שודא דהיה שכנגדו תלמיד חכם ולפי הנ"ל ניחא דא"כ צריך לומר דר"נ דהיה מקדימו טעה בדין לבד מה שטעה שהיה קרובו שהרי היה מקדימו אף שלא היה שכנגדו ת"ח וזה לא ניחא ליה לריטב"א רק דר' נחמן וודאי כדין עביד לפי טעותו שהיה קרובו לכך הוצרך הריטב"א לתרץ דהתם לפי שלא היה באמת קרובו איסתם טענתיה ודוק היטב בכל זה:

ד היו לפניו דינים הרבה מקדימין

דין היתום וכו'. רבים תמהו בזה דהא בגמרא פרק שני דייני גזירות מבואר דאפילו קרובו של ת"ח קודם לדין היתום וכ"ש ת"ח בעצמו. ואולם לדעת הרמב"ם דין היתום קודם לת"ח מאחר שהוא קודם לדין האלמנה שהיא קודמת לת"ח והנה כולם כתבו ליישב דסובר הרמב"ם דר"נ טעה באמת דהא איסתם טענתיה והנה מלבד מה דהתם מבוא' דר"ע נענש שעל ידו טעה ר"נ שהי' קרובו ולפי הנ"ל ר"ע לא עביד מידי דכי היה צריך שיעלה על דעתו שר"נ יטעה בדין וע"כ דאם היה קרובו שפיר עביד שהקדימו וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה בשם הריטב"א אבל בלא"ה אני תמה נהי דהתם איסתם טענתיה היינו שלא היה ראוי להקדימו לדין היתום שבא לפניו תחילה אבל כששניהם באו בשוה מאן לימא לן דמקדימין ליתום ואדרבא האיך יעלה על הדע' דכ"כ טעה ר"נ שהקדים ת"ח כשבא יתום תחילה מה שאפי' בשוה יש להקדי' היתום ומי הכריחו להרמב"ם לומר שר"נ טעה בזה ובתומים כ' גם כן ליישב והוא ע"פ דבריו בפי' דברי הריטב"א וכבר בארנו בס"ק לפני זה שלא כיון יפה בכוונת הריטב"א לכן אין לדבריו קיום:

לכן נראה לפי עניות דעתי דעיקר מה שהוכיחו מדברי הרמב"ם דיתום קודם לת"ח נראה לפי עניות דעתי ברור דליתא דוודאי כיון שהיתום בעצמו מחוייב בכבוד החכם כמו ב"ד שוב אין אנו משגיחין בצערו מה שהוא מחוייב בצער הזה אמנם האלמנה דבלא"ה אשה קודמת לאיש דבושת האשה מרובה כמש"כ שם הרמב"ם וכיון דבושתה מרובה אינה מחוייבת בהאי גוונא בכבוד החכם דלאו אורחא דאשה בהכי [ומשמע לי דאשה ות"ח שניהם שווין להרמב"ם ע"ש ודו"ק] וא"כ כיון שהיא אינה מחוייבת ממילא באלמנה מקדימין אותה לת"ח דעדיף לן צער האלמנה מה שאינה מחוייבת מכבוד החכם אמנם צערו של יתום עדיף לן מצער האלמנה מקרא שפטו יתום ריבו אלמנה אמנם היינו דוקא נגד אלמנה אבל נגד החכם שהוא מחוייב בכבוד החכם לא איכפת לן בצערו של יתום מה שהוא מחוייב בו מן הדין ואפילו אי נימא דמשמע מדברי הרמב"ם שכתב היו לפניו בעלי דינים הרבה דהם כולם לפני ב"ד ומ"מ מקדימין היתום מכל מקום לא קשיא מידי ואדרבא בזה מדוקדק לשון הרמב"ם דגבי יתום כתב מקדימין וגבי אלמנה כתב קודם והיינו דאלמנה קודמת מצד עצמה אמנם היתום לא היה מהראוי להקדימו מחמת הת"ח רק לפי שנדחה הת"ח מפני האלמנה מקדימין היתום דעדיף מאלמנה ודו"ק ונראה דאפילו לדעת הכ"מ לדעת הרמב"ם דיתום קודם לתלמיד חכם מכל מקום היינו דווקא אם באו בשוה אבל אין לו דין קדימה שאפילו פתחו ליה בדינא של תלמיד חכם או שבא תחלה לבית דין יהא הוא קודם וכן מורה לשון הרמב"ם היו לפניו בעלי דינים הרבה משמע שהיו לפני הדיין בשוה אבל הא וודאי שאם בא התלמיד חכם קודם וכל שכן אם פתחו ליה בדינא ליכא למאן דאמר שיסלקו דין התלמיד חכם ויקדימו דין היתום דהא ר' נחמן הקדים דין קרובו של מכם אף שבא היתום תחילה אם כן נהי דלפי דעתם ר' נחמן טעה אבל לא שייך לומר דכל כך טעה עד שיהא הדין בהיפוך ממש דאפילו בא התלמיד חכם קודם מסלקינן ליה ובפרט דלפי מה שכתבתי אין ליתום דין קדימה כלל ור' נחמן לא טעה רק שהיה קרובו לכן הבו דלא לוסיף דדוקא אם באו שניהם בשוה מקדימין היתום וזה ברור:

ה ודין ת"ח קודם לדין ע"ה זהו אף דכבר פתחו ליה בדינא של ע"ה משא"כ בכלהו דוקא בלא פתחו כמו שכתבתי בס"ק לפני זה ונראה לי שאם יש דין אחד של שני ת"ח ובדין השני יש ת"ח אחד יש לב' ת"ח דין קדימה נגד האחד כמו ת"ח וע"ה כמו שאבאר. והנה התוס' כתבו שם בד"ה שודא דע"כ שהיה גם השני ת"ח דאל"כ אין זה שודא רק ת"ח קודם מדינא והנה יש להבין כיון דע"כ היה באמת ב' ת"ח א"כ האיך קאמר מעיקרא למישרי בתיגרא דהא בלא"ה היה מקדימו מכח הת"ח השני והנה בתומים ביקש לומר דבנתבע לא שייך דין קדימה ואינו נכון דהא הטעם שלא יתבטל מלימודו וזה שייך גם בנתבע והנה לכאורה היה נראה דכמו דר"נ נסתפק בכוונת ר"י אי למישרי בתיגרא או לשודא כמו כן לא ידע ר"י שזה תלמיד חכם או לא ועל זה קאמר דאי לא ידע שהוא ת"ח אם כן כוונתו למישרי בתיגרא ואי ידע א"כ כוונתו לשודא דדייני או דלא ידע רק היה חושב שמא הוא ת"ח ויש נ"מ לשודא אך קשה על זה למה ליה לר"נ למימר לשודא הא על זה הדרך הראשון דר"י לא ידע שהוא ת"ח היה יכול לומר שני ענינים או למישרי בתיגרא או לשודא כההוא עובדא דנכסיה לטובי' דת"ח קודם לפי שמצוה לההנות ת"ח מנכסיו ולמה לו לתפוס לשודא וע"כ דידע ר"נ דגם ר"י מכיר שזה שכנגדו ת"ח שהיה מפורסם לכך הוצרך לומר לשודא אם כן קשה קושיא הנ"ל ובע"כ צריך לומר כך דוודאי אף שהיה שכנגדו ת"ח יש נ"מ למישרי בתיגרא אם יהא עוד דין לפניו וגם שם ת"ח א"כ כיון דבכל אחד ת"ח אין כאן דין קדימה ומקדימין הבא לפניו תחלה לכך שלח ליה דעולא ת"ח ואז יש כאן שני ת"ח ויהא לעולא דין קדימה. אמנם זהו לפיר"ת בתוס' שם אבל לפירש"י דאין צורך לומר דהיה הב' ת"ח לא מוכח דין הנ"ל:

ואמת כי הרב מהרש"א שם נתקשה בכוונת התוספות ומתוך כך הכריח דגם לרש"י צריך לו' דהיה השני ת"ח וע"ש מה שדחק בכוונת התוספות אבל באמת נראה לפע"ד העיקר כפי' מהרש"ל והוא כי נלפע"ד פשוט דאפילו בת"ח וע"ה שנותנין לת"ח לפי שבוודאי היה כוונתו לזה שהמהנה ת"ח מנכסיו וכו' מ"מ אם נראה לב"ד בבירור שלא היה דעת זה האיש מתקרבת אצל החכם כלל רק לאותו השני היה מתקרב הרבה פשיטא דנותנין לשני ועכ"פ אין לת"ח דין קדימה והא דקאמר בפשיטות ת"ח קודם היינו דקמש"ל דהך אומדנא הוא אומדנא נכונה דוודאי לתלמיד חכם כיוון אבל היינו דוקא בששניהם שווין אבל אם יש אומדנא אחרת כנגדו דלשני כיוון מאי אולמי' האי מהאי ואם זו חזקה כפי הנראה לדיין נותנין לשני והשתא לפירש"י דשודא הוא גם כן שהדיין רואה באומדנא א"כ פשיטא דגם דין ת"ח וע"ה נקרא שודא דהוא גם כן על פי אומדנא ומה שלא נזכר מקודם שודא לפי שהיא סברא פסיקא לכל הדינים ואומדנא ידוע הוא אבל פשיטא דכל הנידון על פי אומדנא נקרא שודא לפירש"י וכמו שפירש"י ריש פרק שבועת עדות להדיא הרי שאילו היה כאן אומדנא להיפך לא היו נותנין לת"ח הילכך לפירש"י שפיר יש לומר שלא היה השני ת"ח משא"כ לפיר"ת דהנידון על פי אומדנא לא נקרא שודא כלל ע"כ שהיו כ' ת"ח. אמנם כיון דלפיר"ת מוכח דין הנ"ל ולא מצינו לרש"י שיחלוק בזה בוודאי כן עיקר ונראה דאפילו פתחו ליה בדינא מסלקינן ליה מפני כבודו של ב' כמו בת"ח וע"ה:

טז (א)

אמר אחד מבעלי הדין. דין זה הוא ממה דגרסינן בב"ק דף קי"ב מקיימין השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמר נקיטי לי זימנא עד דאייתינא ראיה ומרענא לשטרא נקטינן וכתב הרא"ש דמדלא פי' כמה הזמן מסתמא הוא שלשים יום. והנה לכאורה היה נראה כמו דהתם נקטינן ליה זימנא אף דעדים מעידין שזה כתב ידם כמו שפירשו שם ומ"מ נקטינן ליה זימנא דילמא אייתי סהדי ומרעי ליה א"כ ה"ה בעלמא נמי אפילו בגוונא דהמלוה יש לו עדים שהלוה חייב לו יכול הלוה לומר קבעו לי זימנא שאני אביא עדים להיפך. אבל באמת קשה לומר כן דהאיך יעלה על הדעת שיהא הוא נאמן לומר אייתינא סהדי במקום שעדים מחייבין אותו והרי זה כאילו עדים מעידין שאין לו שום עדות ולמה נאמינוהו ללוה הרי שאינו נאמן לומר בטל כל עדים קודם שישבע משום דכיון שהוא אומר אמת פשיטא שאין לו עדים דוודאי עדים לא משקרי וצריך לומר דדוקא התם הוא דקאמרינן הכי דודאי כל שלא נתקבל העדות עדיין אין כאן עדים על הקייום רק דבקייום הקילו לקיים שלא בפני בעל דין ועל זה קאמר דאם אחר נקיטי לי זימנא נקטינן ליה ואין מקבלין העדים עד שיושלם הזמן וכל כמה שלא נתקבל העדות נאמן הלוה בזה וכן נראה התם דאל"כ מאי ענין דין זה להך דמקיימין שלא בפני בעל דין דהא בכל הטענו' שייך האי דינא אלא וודאי דהכוונה דקיימא לן אם אמר לעדים זייפי לי שטר שוב לא מהני שום קייום אפילו עידי השטר בעצמן רק בזוכרין גוף הלואה א"כ אף כאן אם אומר שיביא עדים שבזה יבוא ריעותא לשטר עד שלא יהא מועיל קייום אבל מ"מ לא יכחיש העדים הילכך שומעין לו ולפי זה בעלמא אינו נאמן לומר נקיטי לי זימנא במקום שהעדים מכחישין אותו דאנן אמרינן בבירור דודאי אין לו עדים ולאישתמוטי הוא דעביד הכי ולפי זה צ"ע על הפוסקים שהוציאו דין הנ"ל מסוגיא הנ"ל מאחר שאין ענין זה להנ"ל כמו שכתבתי. ובתשובת הרשב"א מצינו שלמד דין זה ממשנה סנהדרין אמרו ליה הבא ראיה בתוך ל' משמע דיהבינן ליה זימנא שלשים:

ב פוסקין הדין נראה לפי מה דקיימא לן דנותנין לו אחר זמן תשעים יום כדמסיק בב"ק דף קי"ב היינו דוקא אם הנתבע ביקש זמן להביא ראיה אז שפיר אמרינן בתוך זמן זה שטרח בתר ראיה לא היה יכול לטרוח אחר זוזי ונותנין לו תשעים יום חוץ אותן הל' אבל אם התובע ביקש זמן ב"ד שיביא ראיה כגון שהלוה אומר להד"ם והתובע מביא עדים שלוה אז נראה פשוט דמנכין מן התשעים יום אותן השלשים דכיון שהביא עדים איגלאי מילתא למפרע שבאמת היה חייב לו א"כ היה לו לטרוח בזמן הזה אחר מעות ואם היה מודה או שהמלוה היה מביא אז עדים היו מחשבין מאז תשעים יום ועכשיו שכפר יתחילו התשעים יום לאחר זמן ב"ד וכי בשביל שהוא חוטא נשכר. ופשיטא דבשעה שהב"ד נותנין למלוה זמן ב"ד אומרים לו ללוה אם אתה יודע באמת שאתה חייב תטרח אחר מעות באלו השלשים יום ואם לא תטרח אין לנו ליתן לך זמן ב"ד שנית ואם יביא המלוה עדים הרי כאילו הביא אותם עכשיו. אמנם היינו דוקא אם הלוה כופר אבל בגוונא דטוען איני יודע אם נתחייבתי אז אין אנו מחשבין רק מיום שהביא העדים דכל כמה שלא הביא ראיה היה חושב באמת שאינו חייב לו ולא טרח בתר זוזי כנ"ל ברור. ועוד יתבאר ראיה לזה מדברי הר"ר ישעיה שבטור ועיין בסמוך: (ג) ואיני רוצה לקבל שבועתו עיין ב"ח מה שכתב נ"מ למלוה בזה שיוכל להתפשר עמו בזמן הזה ובתומים כתב דאין צורך לזה דהא קיימא לן בשעת שבועה קוראין סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה לכך אומר לא ישבע ואני אביא ראיה. ואין דבריו נכונים כי לפי דעתו באומר איני יודע אם הלויתני וצריך לישבע שאינו יודע אינו יכול לומר אביא ראיה דהא בזה לא שייך סורו נא דהא אינו משביעו בשקר כלל ואף המלוה חושב דבאמת נשבע ובטור ומחבר סתמא קתני אך באמת דברי הב"ח דחוקין מאוד דמ"מ גם לאחר השבועה ירצה להתפשר כיון שיחשוב שמא יביא ראיה. לכן נראה פשוט לפי מה דקיימא לן לקמן סוף סי' ע"ה דאם הלוה אינה רוצה לישבע עד שיבטל כל ראיותיו שיש לו שומעין לו ובעדים לא דכיון דהאמת אתו פשיטא שאין לו עדים אבל בטוען איני יודע שיכול להיות שיביא עדים והוא פרט העדים צריך לבטלם ג"כ עיין שם בש"ך א"כ לפי זה לפי מה שכתב ב"י בשם תשובת הריטב"א דהכא נמי אינו נאמן לומר אביא ראיה עד שמסיים המקום והעדים א"כ בכהאי גוונא אם ירצה אח"כ להשביעו צריך לבטלם קודם שישבע הילכך על זה הוא רוצה זמן ב"ד שאם ישבע יצטרך לבטל כל ראיה וכן עדים באופן הנ"ל לזה הוא מבקש זמן ב"ד ואז יהיו ראיותיו קיימין. גם יש לומר דבאמת גבי תובע מיירי שיביא ראיה רק הטור הזכיר עדים כיון דגם בעדים שייך באופן הנ"ל:

ד מה צורך ליתן לו זמן ב"ד. הנה דברי הר"ר ישעיה צריכין ביאור דמשמע מדבריו שהוא נותן חומרא למלוה שאינו יכול ליקח זמן ב"ד רק דוקא כשחייבוהו לישבע ואדרבא הוא קולא למלוה דהא עכשיו כל אימת דבעי יביא ראיה ואפילו יותר משלשים משא"כ אילו היה נותנים לו זמן ב"ד היה צריך להביאם לאחר שלשים דוקא ולא יותר הרי שכתבו כל הפוסקים דאין נותנין לתובע יותר משלשים שיכול הנתבע לומר אני לא בעינא שיהא עלי קול שאני חייב אלמא דזה קיל יותר לתובע מה שיש לו יותר מזמן ב"ד והאיך כתב הר"ר ישעיה דבזה אין נותנין לו זמן ב"ד רק כשיביא ישיב לו הנתבע ומה נ"מ לתובע אם ישיב לו מיד או לכשיביא ראיה כיון שאין נשבע עכשיו ומזה נראה ראיה ברורה למה שכתבתי בס"ק ב' דאם התובע מבקש זמן ב"ד להביא ראיה והביא ראיה מנכין אותן השלשים] ללוה מן התשעים יום וזהו דברי הר"ר ישעי' דדוקא כשכבר טענו ונפסק הדין אז נותנין זמן ב"ד ונחשב הפסק מיום תחילת שלשים כנ"ל אבל כשעדיין לא טענו אינו צריך הנתבע להשיב כלל על טענתו ואז פשיטא שמחשבין התשעים יום כשיביא ראיה כיון שלא טענו כלל מעיקרא וזה ברור:

ה יש מי שאומר כו' ואינו נאמן להביא עוד ראיה. זהו מה שכתב הטור בשם הר"ר ישעיה וכתב ב"י שלמד כן מסוגיא דפרק זה בורר שאם אמר אין לי ראיה שוב אינו נאמן לומר יש לי ראיה ועל זה דחה הוא ראיה דהתם שאני דאמר אין ראיה אבל הכא שאמר מעיקרא שיש לו רק שאינם מצויים עכשיו אם כן אמר כך גם כן לא היה כוונתו שאין לו ראיה כלל רק שאינו יכול להביאם עכשיו והב"ח חשב דהב"י כ"כ לפי שהיה לו נוסחא אחרת בטור ולא כן הוא דהא הב"י ציין על מה שכתב הר"י ואינו נאמן ולא על מה שכתב קודם יש לו להשיב כמו שכתב הב"ח] ונראה דעיקר מחלקותן דוקא שאם רוצה להביא ראיה קודם השבועה אבל לאחר השבועה פשיטא שגם הב"י מודה דכיון דקיימא לן שצריך לבטל כל שטר וכל ראיה קודם שישבע וכן עדים כשפרט אותם וכאן צריך לפרט העדים כנ"ל בשם הריטב"א א"כ כשבא ואמר אין לי ראיה והשביעו פשיטא שאינו יכול אח"כ להביא ראיה כיון שנשבע ביטל כל ראיותיו ופשיטא שאם היה כוונתו אין לי ראיה פי' שאינם מצויים עכשיו לא היה צריך לישבע אמנם באומר יש לי ראיה קודם שנשבע סובר הב"י דע"כ לא ביטל הראיה רק כשישבע עכ"פ אבל כל כמה שלא נשבע לא ביטל שום ראיה והר"י סובר דמיד שאומר אין לי ראיה הכוונה שאין לו ראיה כלל כמו במתניתין ועל זה השיג עליו דממשנה אין ראיה אמנם לפי זה לא ידעתי מאין יצא לו להרב ב"י שיפרש דברי הר"י דאפילו קודם שבועה לא יוכל להביא ראיה אדרבא משמע מלשונו דלאחר שבועה אינו נאמן להביא ראיה והיינו כנ"ל כיון שנשבע ביטל בהכרח כל ראיותיו ולענין הדין ברור כשאמר סתם אין לי ראיה יוכל לחזור בו קודם השבועה ולהביא ראיה שיכול לתרץ דבריו שלא אמר כן רק כדי שישבע אבל לאחר השבועה לא וגם הר"י מודה בזה כנ"ל:

ו שיפרע לו בלי דחייה כל תנאי שבממון קיים. עיין ש"ך דבתשובת ריטב"א איתא בלי השמטה ובלי תביעת שום זמן ב"ד תנאי קיים והרב קיצר נראה בכוונתו דלפי לשון הרב אינו במשמע שלא יוכל ליקח זמן ב"ד דיש לומר בכוונתו ליקח זמן ב"ד לתשלומין ועל זה כתב בלי דחיה אבל עכשיו דכתב בפי' בלי שום תביעת זמן ב"ד משמע אפילו להביא ראיה אבל מ"מ אפילו לדברי הש"ך צריך עיון דלא מבעיא כשטוען שיביא ראיה שיש בו שום זיוף פשיטא דלא מהני מה שכתוב בו כן דהא אפילו אם כתב בשטר בלא טפיסת טופס מזה השטר מ"מ נותנין לו טופס כשטוען שיש בו זיוף דמה בכך שכתוב בו כן כיון שיש חשש שהכל מזויף א"כ ה"ה הכא אלא אפילו כשיביא ראיה שהוא פרוע או שנמחל פשיטא דלא מהני ג"כ מה שכתוב בו כן דכל זה לא נכתב רק בעיקר הפרעון אבל פשיטא שלא היה כוונתו על שאם יש לו עדים שפרעו וכדומה מן הפסול שלא יוכל להביא' זה אינו במשמע כלל בלשון זה אם לא שנתן לו נאמנות כבי תרי שלא יועיל לו שום טענה אז אינו יכול לומר רק מזוייף אבל בלא"ה נראה פשוט דיכול לטעון יש לי עדים או ראיה שהשטר פרוע שהרי אם היה מביא עדים מיד היה נאמן אם כן יוכל ג"כ ליקח זמן ב"ד דכל מה שיש ריעותא וחשש בעיקר החייוב אינו נכלל בלשון זה כלל וצ"ע:

ז זיוף. עסמ"ע שכתב דמתשובת הרא"ש מוכח אפילו על טענה אחרת נותנין לו הטפסת השטר ובאמת על המחבר כאן פשיטא דלא קשיא מידי שהרי סיים אף על פי שכתוב בו בלא טפיסת טופס מזה השטר ובהא פשיטא דלא מהני רק טענת מזוייף דהא כל תנאי שבממון קיים כמו שכתב הרב בהגה' לעיל בשם הריטב"א רק טענת מזוייף יכול לטעון כיון שהוא מזוייף גם תנאי זה מזוייף רק קושית הסמ"ע על דברי הב"י בסימן ס' דשם כתב דהרא"ש לא כתב רק בטענת מזוייף ועל זה השיג הסמ"ע דאיפכא מוכח מהרא"ש ובזה נסתלקה השגת התומים על הסמ"ע ולענין הדין אם לא נכתב בשטר בלי הטפסת טופס יכול לטעון מזוייף ובשאר הטענות הוי ספיקא דדינא כי נראה ברור בכוונת הרא"ש כדברי הסמ"ע אבל אם כתוב בו בלי הטפסת טופס מזה השטר בהא לכ"ע לא מהני רק טענות מזוייף כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה