תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן יג
א אחד מבעלי דינים זהו מה דגרסינן ריש פרק זה בורר מאי זה בורר בתלתא סגי ומסיק מתוך שזה בורר לו אחד וכו' יוצא הדין לאמיתו והפי' דמעיקרא קס"ד דע"כ דהא דשניהם בוררין להם אחד היינו ב"ד שלם דאי יחיד קשה מאי דפריך בתר הכי מ"ש דעבדי הכי פו' למה לא יבררו כל הב"ד כמו שבוררין שניהם זה השליש דכמו שאותו השלישי צריך שיהא ברצון שניהם כן השנים וע"כ שהם בוררין ב"ד שלם ואהא מקשה הא בתלתא סגי ולמה יבררו כל אחד בפני עצמו הא באותו ב"ד שבררו מדעת שניהם סגי ואהא משני כשזה בורר וכו' ודו"ק והנה הכ"מ פי' דברי הרמב"ם דמסקנת הגמרא הוא דהמשנה לא קתני בחיוב שיצטרכו לברר דיינים רק אם אירע הדבר כן אזי שניהם בוררין להם עוד אחד והביאו הסמ"ע ס"ק א' ולפע"ד דבריהם תמוהין דהא בגמרא מקשה התם ועוד הא זה בורר קתני ופירש"י דמשמע דהכי דינא והשתא ע"כ דלפי מאי דמשני באמת הפי' שכן יש להם לעשות מתחילה ועל זה פריך באמת מ"ש דעבדי הכי ולא יבררו כולם מדעת שניהם ומנ"מ בזה ואהא משני מתוך שזה בורר לכך יוצא הדין לאמיתו ומהאי טעמא יש להם לעשות כן וכן הרב מהרש"א הגיה שם ומחק מלת כשזה בורר במסקנא וכיוון למה שכתבתי ועיין לקמן ס"ק ג':
ב אפילו היה האחד שבירר. עסמ"ע ס"ק ג' וז"ל והיינו כשדיבר עמו ופייסו להיות בורר שלו אבל אם בא ואמר לחבירו בוא ונדון לפני החכם שבעירנו אין לו שם בורר והוא דיין של שניהם עכ"ל. ודבריו לקומין מדברי הטור ולפי שנראה לפע"ד שלא היה זאת כוונת הטור מוכרח אני לברר דברי הטור על נכון. והנה ז"ל הטור וכתב הרמב"ם אפילו היה אחד שבירר הבעל דין חכם וסמוך אינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה אלא גם הוא בורר את מי שירצה ואני כתבתי למעלה שהמומח' דן את האדם בע"כ ואפשר לומר שדעת הרמב"ם אינו אלא דוקא כשבירר כבר האחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאל"כ לא יהא הדין שוה דכמו שבירר האחד כן יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו עכ"ל ועיין פרישה מה שהאריך בביאור דבריו ותורף פירושו דלדעת הטור מומחה יכול לדון בע"כ אפי' בזה בורר ודוקא שלשה אין יכולין לדון כשרוצה לדון בזה בורר משא"כ מומחה הלכך ממילא כשהוא מוממ' יכול לכוף לדון לפניו לבדו ועל זה כתב לחלק בין כשביררו בתורת בורר גמור דאז מודה להרמב"ם משא"כ כשלא ביררו רק אמר רצוני לדון לפניו לא נעשה בורר שלו ויכול לכוף השני לדון לפניו בע"כ והן הן דברי הסמ"ע כאן ואין דבריו נכונים כלל ודבר ברור הוא דהטור מודה דבמקום זה בורר אין יחיד מומח' יכול לכוף לדון לפניו לבדו וכן מבואר להדיא ברא"ש פ"ק דסנהדרין שכתב שם דן אפילו יחידי ויכול לכוף את האדם בע"כ ומכאן יש ללמוד דשלשה הדיוטות יכולין לכוף את האדם לדון בע"כ כשאינו רוצה לבוא לב"ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי הרי דעיקר ג' הדיוטות למד הרא"ש מיחיד מומחה וכיון שכתב דוקא כשאינו רוצה לבוא לב"ד ש"מ דגם יחיד מומחה דוקא בכהאי גוונא יכול לדון בע"כ וגדולה מזו דעת הרמב"ם דג' הדיוטות עדיפי טפי מיחיד מומחה דהם ב"ד גמור לענין הודאה כדלעיל סי' ג' משא"כ יחיד מומחה וכיון דג' אינן יכולין לכוף בזה בורר כ"ש יחיד מומחה וכן הטור סי' ג' כתב בהדיא על דברי הרמב"ם דמדברי א"א ז"ל נראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' לכל דבר הרי דדעתו לדעת הרא"ש דאין חילוק כלל והאיך יסתור הטור עצמו ויסבור בכאן חילוק גדול בין יחיד מומחה לג' הדיוטות ועוד דהא דעת רש"י פ"ק דסנהדרין ד"ה דיחיד מומחה אינו דן רק למ"ד אין עירוב פרשיות והטעם דבי' לא שייך תקנתא דרבנן כיון דג' הדיוטות שכיחי יכול לדון לפני ג' והשתא אפילו לדעת התוס' והרא"ש דגם בי' שייך שייך תקנתא דרבנן מ"מ פשיטא דהיינו דוקא כשאינו רוצה לבא לדין אבל אם רוצה לדון לפניו רק לברור עוד אחד לישב עמו והשנים יבררו עוד אחד מה תקנתא דרבנן שייך בזה שיוכל לכופו לדון בדוקא ביחידי ואדרבא כבר אמרו אל תהי דן יחידי ופסקו הרמב"ם והמחבר דהוא בעצמו לא ידון רק יושיב עמו אחרים א"כ פשיטא כיון שבעל דין עומד וצווח שרוצה שידונו עמו עוד ב' דאינו יכול לכופו לדונו ביחידי וכן מבואר בתוס' שם ובהג"א בשם א"ז וז"ל ריש פרק זה בורר הכא מיירי ששניהם מתרצין ואז אין לנו לכופו לדון רק לפני מי שמתרצין אבל מסרב ואינו רוצה לדון כלל ג' הדיוטות או יחיד מומחה יכול לדונו בע"כ הרי להדיא דגם יחיד מומחה אינו דן רק כשמסרב ואינו רוצה לדון כלל ולא כשרוצה להצטרף עמו עוד ב' וזה ברור. ועיין בפסקי הרא"ש ריש סנהדרין מבואר ג"כ דיחיד מומחה דוקא כשאינו רוצה ע"ש:
לכן נראה לפע"ד בכוונת הטור כך שהוא הבין דעת הרמב"ם מדקאמר ויכול לברור מי שירצה דמשמע אף שזה חכם גדול וסמוך יכול הוא לברר דיין שירצה אפילו הדיוט שאינו ראוי לישב עם זה וממילא לא יוכל המומחה לדונו כמבואר בגמרא דדעת הדיינים בעינן שאסור לישב רק בהגון לישב עמו ולזה דעת הרמב"ם דוקא באותו השלישי דעת בעלי דינים לא בעינן אבל בשנים שהם בעצמן בוררין הכל תלוי בדעת בעלי דינים וכל אחד יכול לברר מי שירצה ואם חבירו בורר חכם גדול שלא ירצה לישב עמו יוכל לומר מה לי ולך בחר לך דיין אחר שירצה ואני בררתי דיין כשר בשבילי איני רוצה רק בו וגם אתה בחר לך אשר תרצה וגם הוא ירצה אבל הטור סובר מדלא הזכיר הרא"ש חילוק זה בין רוצה לאינו רוצה בפי' ביחיד מומחה כמו שהזכיר בג' הדיוטות וע"כ דהיינו טעמא דמה נפשך אם חבירו רוצה ובורר לו דיין הראוי לישב עמו האיך יעלה על הדעת שיוכל לכופו שידון לפניו ביחידי דוקא כנ"ל ואם אינו רוצה לדון לפניו כלל רק לפני ב"ד אחר אם מומחין הן פשיטא שיכול כדאמרינן כגון בי דינא דבי רב הונא ור"ח דקאמר מי קא מטרחנא לך ואם אינן מומחין אינו יכול אפילו כשרוצה שידון הוא ובורר שלו דכיון שהוא מומחה ואינו ראוי לישב עמו יכול לכופו שיברר דיין הראוי לישב עמו ולכך לא הזכיר הרא"ש דבזה בורר אינו יכול לכוף לדון דבאמת אפילו בזה בורר כיון שהוא נברר מן התובע יכול לכופו שיברר גם הוא דיין הראוי לישב עמו וידון אותו בצירוף שנים ובזה וודאי יכול לכופו דהא עדיף בית דין מומחין מב"ד הדיוטות ואפילו הסמ"ק לא נחלק רק בשניהם אחד גדול ואחד קטן אבל לא במומחה והדיוט שאינו ראוי לישב עמו וכן דקדק הסמ"ק שני ת"ח ע"ש בטור סי' י"ד וזה שכתב הטור ואני כתבתי למעלה דהמומחה יכול לכוף בע"כ ואפילו בזה בורר ואין כוונתו ביחידי דפשיטא והאיך יעלה על הדעת שיוכל לכוף לדון ביחידי כשרוצה לצרף עמו דיינים הראויין לישב עמו אלא כוונתו דסוף סוף הוא יכול לכופו שידון הוא ובע"כ יצטרך לברור דיין הגון וראוי לישב עמו ולא מי שירצה כמו שכתב הרמב"ם [אבל לקמן סי' י"ד חלק על הסמ"ק טפי אפילו בשניהם ת"ח רק זה קטן מזה יכול הגדול לכופו לדון לפניו ואינו יכול לומר אדון לפני הקטן אפי' הוא ת"ח ג"כ ושם לא מיירי שנבררו לישב ביחד רק כל אחד בפני עצמו ודו"ק] ועל זה כתב הטור דאפשר דדעת הרמב"ם כאן דוקא בזה נברר כבר לדיין א"כ שוב אי אפשר להכריח חבירו שיברר גם הוא דיין הגון מאחר שנתנה הברירה לבעל דין זה ממילא גם חבירו יכול לברור מי שירצה שלא יהא כחו של זה גדול מזה אבל כשלא נברר לדיין רק הוא אומר אני דן לפני זה והוא אינו רוצה רק לצרף עמו שאינו הגון כדי שלא יוכל המומחה לדונו אז גם הרמב"ם מודה שיכול לכופו לדון לפניו ואם אומר אני רוצה לברור עוד צריך לברור דיין הגון וראוי לישב עמו ואז פשיטא דאין המומחה יכול לכופו לדון לפניו לבדו והשתא לק"מ והי' אפשר לכוון דבר זה בסמ"ע אלא שבפרישה מבואר להדיא כמו שכתבתי כוונתו לעיל לכן דבריו צ"ע והעולה מזה שאם כבר נברר לדיין והיינו שבא אצלו וביקש ממנו שיהא בורר שלו שכבר קבלו עליהם מעיקרא לדון בזה בורר אז אי אפשר לכוף חבירו ויכול גם הוא לברור מי שירצה אבל אם לא קבלו עליהם בזה בורר רק הוא רוצה לדון עמו לפני מומחה והוא יכול לכוף לדון לפניו ביחידי וחבירו אומר בזה בורר ורוצה לברור דיין שאינו הגון וראוי לישב עם המומחה אז יכול המומחה לכופו לדון לפניו ביחידי או לברור דיין הגון וראוי לישב עמו ודו"ק היטב והש"ך ס"ק ב' כתב על הסמ"ע וז"ל ודבריו לא נהירין ונראה שכיון למה שכתבתי וכן עיקר:
ג יכולין להשוות עצמן כו' יש אומרים דאין צריכין לברור שלישי עיין תומים ס"ק א' שפיקפק על דין זה ואין בכל דבריו דבר ברור לדחות דברי הרב בשם מהרי"ו כי מה שהקשה הא במשנה קתני דיני ממונות בשלשה ופשיטא דמיירי במומחין בדעה דאל"כ פשיטא ואפילו למ"ד ב' דנין אם אין מסכימין לדעת אחת פשיטא דצריך הכרעה וע"כ בשווין וקתני שניהם בוררין שלישי באמת לק"מ דפשיטא דאם ישבו ונשאו ונתנו ביחד ונגמרה דעתם לדעת אחת והם חזקין בדעתם שאינן רוצין שלישי הרשות בידם אבל במשנה שלא נשאו ונתנו כלל ביחד ורוצין מיד לישב מתחילת הדין עם עוד שלישי ועל זה נאמר ושניהם בוררין עוד אחד ועוד דעיקר כוונת המשנה להשמיענו מחלוקת ר"מ ורבנן דדעת בעלי דינים לא בעינן רק דעת הדיינים ומיירי באין שווין או אחד אינו יודע. גם מה שהקשה דמאי פריך בש"ס מ"ש דעבדי הכי הא שפיר עבדי הכי כדי שלא להרבות בדיינים ובשנים סגי לק"מ דעיקר קושית הגמרא כמו שפירש"י התם דהלשון משמע דדינא הכי וראוי לעשות כן טפי ממה שיבררו מדעת שניהם כל הב"ד כמו שבוררין השלישי לר"מ רק ראוי שכל אחד יברור אחד ואהא מקשה מ"ש דעבדי הכי ומה תועלת יש בזה ועל זה קאמר דהדין יוצא בזה לאמיתו לכך דינא הכי לעשות כן ועוד דמשום הא יכולין שניהם לברור שניהם שידונו בלבדם ולא יצטרכו להוסיף דיינים [ובאמת הא לא קשיא רק לשיטתו כמו שיבוא בסמוך]. גם מה שהקשה לטעמו של הסמ"ע דא"כ כששני בעלי דינים קבלו שנים שידונו דין תורה כפי הראוי אף הם לא יהיו צריכין עוד שלישי וההיפוך מבואר בתוס' דאם קבלו דון לנו כמו שרגילים צריך שלשה בדוקא ע"כ. ואין דבריו נכונים כלל וכוונת הסמ"ע כך דדוקא אם זה בורר אחד וזה בורר אחד וכל נברר מעיין יפה בדין זה שבררו ואפי' כשרואה שהוא מתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו אלא ממתין שיתברר הדבר יותר ויוכל לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יוצא הדין לאמיתו וכן כתב הנ"י להדיא הילכך כששניהם שווין בדין פשיטא דוודאי יוצא הדין לאמיתו שכל אחד אם היה שום צד ספק לזכותו לא היה מודה והיה מחזיק בצד שביררו והיה מוסיף דיין וכיון שהודה לו בודאי יפה דנו בלי שום ספק משא"כ כששניהם בררו שנים אין כל אחד מחזיק בשום צד יותר ואז אין הדין יוצא לאמיתו כמו בזה בורר ולק"מ. ומה שכתב בט"ז ותומים דמהרי"ו מיירי בקבלו מתחילה שנים ולא ג' הא ליתא דא"כ למה לו למהרי"ו לחלק בין דיינים לבוררים הא גם בדיינים כהאי גוונא אין צריכין שלישי וע"כ דכוונתו אפילו לא נחתי בפי' לשנים דוקא רק סתמא בבוררים לא בעינן שלישי לכן אין לזוז מדברי הרב בהגה' הנ"ל:
ד וי"א דמשטענו בפניהם אינן יכולין לחזור וכו' נראה דלאו דוקא משטענו אלא אפילו התחילו לטעון וכן מבואר ברשב"א ור"ן ורא"ש. והנה הטור לא הזכיר דין זה ותמה הב"ח על מה שהשמיטו כיון שהרא"ש הזכירו ולפעד"נ דלק"מ דהמעיין ברא"ש שם יראה שגם הוא לא הזכיר גוף דין זה אלא שזכרו בלשון שלילה כי נתן טעם למה כותבין פלוני בירר פלוני לפי שאם לא היו כותבין היו יכולין לחזור קודם שטענו א"כ אם לא היו כותבין היה נ"מ בין קודם שטענו לאחר שטענו אבל עכשיו דהדין כותבין שטרי ברורין א"כ אין לחילוק זה שורש דהא קודם הטענות כותבין וממילא אפילו לא התחילו לטעון אינן יכולין לחזור והרא"ש לא כתב רק שאם לא היה כותבין היה יכולין לחזור קודם שטענו ומשום זה כותבין והא ודאי אין להקשות על הטור שלא זכר דין זה במציאות כגון שלא כתבו ועשו שלא כדין. אמנם בגוף דברי הרא"ש נראה לי שאין להכריח מדבריו כלל דסבירא ליה כדעת הרשב"א והר"ן דכל שהתחילו לטעון אינו יכול לחזור דיש לומר דכוונתו דשם ביקש ליתן טעם למה כותבין ואי משום שלא יוכל לחזור מה בכך שיחזור יקח בורר אחר ועל זה כתב שם הרא"ש דבלי כתיבה כיון שיכול לחזור יש לחוש שמא אינו עושה רק לדחות הדין מעליו ואישתמוטי הוא דעביד הכי וכן מבואר שם ברא"ש והשתא חשש זה לא שייך רק במה שיש לחוש שיחזור קודם טענות ואינו רק לאישתמוטי משא"כ כשיחזור לאחר הטענות אז פשיטא דלאו לדחוי' קאמר שאינו רוצה בו דא"כ לא היה עומד עמו לדין כלל שהרי היה יכול לחזור קודם ומדלא חזר ש"מ דבאמת:
נפל לו עכשיו ריעותא בדיין זה שאינו רוצה בו ועיקר הכתיבה הוא מחשש שיחזור קודם שיתחיל לטעון ואין זה רק לדחוי' שלא יכופו אותו לדון גם הראיה שהביא הנ"י מירושלמי פרק זה בורר לאו ראי' הוא כלל לפע"ד דשם לא מיירי בענין החזרה אימת הוא רק שמחלק בין קיבל עליו קרוב חוץ לב"ד או בב"ד ובלא"ה היה נראה לי פי' אחר בירושלמי דהפי' קיבל עליו בפני שנים היינו שידון לפני אביו ועוד אחר עמו שיהא אביו כב' יכול לחזור אפילו לרבנן קיבל עליו בפני ג' דהיינו שידונו ג' ואביו לא יהא רק במקום אחד דהוי חדא לריעותא אז אינו יכול לחזור לרבנן והיינו ממש מילתא דר' דימי בש"ס דילן שם דקאמר כגון דקיבליה עליו בחד ולקמן סי' כ"ב יתבאר בזה בס"ד. והנה מה שחילק הרב בין מקום שנוהגין לכתוב או לא לא משמע כן מנ"י דלפי זה לא היה לו להנ"י להביא ראיה מירושלמי דשם לא מיירי מכתיבה כלל בקיבל קרוב ודו"ק ומה שכתב הרב שאינו יכול להוסיף היינו דוקא בזבל"א אבל בכפי' יכול להוסיף כדאיתא בספרי וכן הוא בתומים:
ה בפסול משפחה אין שומעין לו. עיין תומים מה שהקשה על זה דהא קיימא לן כר"י בערכאות שבסורי' ולא כדמוקי ר"א בבא הוא ואחר לפוסלן ש"מ דבדיינים לא שייך נגיעה דאיכא בי דינא אחריתי ובפיסול משפח' וודאי מהימן בצירוף אח' ע"כ ולפעד"נ דלק"מ דהא דלא משני כן אדיין משום דמעיקרא התם הביא ברייתא תניא נמי הכי לעולם פוסל והולך עד שקיבל עליו ב"ד המומחה לרבים ש"מ דפלוגתייהו בערכאות שבסורי' ואין לזוז ממנה רק דבגמרא מקשה באמת על הברייתא גופא דהא עדים כמומחין ור"מ פליג ואהא מסיק בבא הוא ואחר לפוסלן וה"ה לדייחנים רק דיינים לא מיירי בהכי כיון דמכשיר מומחה לרבים ובזה אין חילוק ומהאי טעמא נמי אף דמסקנת הגמרא דרבנן דפליגי בפסול עדים ודיינים מ"מ פסק הרמב"ם כר"י משום ברייתא הנ"ל (ו) דהא בעינן. עיין תומים שהקשה מסי' קכ"ד בנשים יקרות ות"ח דשולחין סופרי הדיינים ומ"ש ב"ד דלא ובזה לא שייך תירוץ הסמ"ע ע"ש ולפענ"ד דלק"מ דהתם היינו שאם הנתבע אינו רוצה לילך לב"ד רק שולח טענותיו בכתב אין כופין אותו לילך דוקא לב"ד כשהוא ת"ח או נשים יקרות אבל הוא ברצונו דאל"כ יכופו אותו לבוא לב"ד והוא ביקש זאת מידם שידונו אותו שלא בפניו אבל כשאינו רוצה פשיטא שאין לדונו שלא בפניו ולק"מ מהתם רק מדברי המחבר סי' י"ח ושפיר כתב הסמ"ע לחלק דהתם כבר טענו בפני ב"ד וזה ברור ולק"מ ומה שכתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דבריו מגומגמין וקיצר בדברי מהרי"ק וצריך לעיין שם במהרי"ק בעצמו שורש ע"ט ושם מבואר על נכון: