תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן יב
א ואם היה ממונה לרבים וכו' אם היו שניהם חזקים דין זה צריך עיין לפע"ד כמו שאבאר. והנה מקור הדין הוא דאיתא התם אמר רש"ל שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה וכו' שמא יתחייב החזק ונמצ' רודפו אבל אם אתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים וכתבו התוס' ונמצא רודפו פי' לדיין הא דנקט אחד רך שאם שניהם חזקים חבירו יסייעו ע"כ והנה נראה מבואר כוונתם שבאו לשלול שלא נפרש נמצא רודפו לבעל דין ואז הוי שפיר אחד רך שאם היה קשה אין לחוש שמא ירדפנו ואתא כתבו דהפי' רודפו הוא לדיין כדמוכח בתר הכי דקאמר לא תגורו ואהא קשיא להו מאי אוירי' אחד רך ותירצו דבשניהם קשין אין לחוש שירדוף לדיין אף שהדיין אינו קשה דחבירו יסייע לדיין והנה עדיין לא נתברר כוונת התוס' אי נימא דכוונתם דדוקא באחד רך קתני רישא דמותר למנוע עצמו אבל בשניהם חזקין אפי' ברישא אסור למנוע או נימא דכוונתם דלכך נקט. אחד רך משום סיפא דקמ"ל אף שחבירו לא יוכל לסייעו מ"מ אינו רשאי למנוע עצמו שנאמר לא תגורו מפני איש אבל ברישא כיון דלא שייך לא תגורו קודם גמר דין א"כ מהיכי תיתי יהא אסור בשניהם חזקים איברא דבהגהת אשרי כתב להדיא בשם ריב"א ורשב"א דבשניהם חזקים אפי' ברישא אסור וכתב הב"י סימן זה שכן דעת התוס' והיינו דמפרש כוונת התוס' כפי' א' הנ"ל. אך אמנם בהגהת הרא"ש הרגיש במה שכ' דכיון דלא תגורו לא שייך רק ביודע להיכן הדין נוטה וא"כ למה יהא אסור ברישא בשניהם חזקים ועל זה פי' הטעם דאסור משום דמצוה לדון דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכלל כמה שאין לו הפסד אסור לו למנוע עצמו והן הן דברי הרב בהגה' כאן ולפע"ד דבריהם תמוהין מתרי טעמא חדא דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל טעם הרדיפה שמא יהרוג בנו או ישרוף תבואתו וכדומה ופשיטא דדבר זה לא נעשה בפרהסיא רק בפתע פתאום ובהחבא דאל"כ מי יניח לו לעשות מעשים כאילו ואם אין בעל דינו קשה כמה קשים אחרים יש בעולם שלא יניחו לו ע"כ שירא מצד שהוא רשע יעשה בערמה שלא ירגישו ויזיק ממונו ויהרוג בנו א"כ פשיטא דאפי' בשניהם קשים יש לחוש להיזק זה רק באחד רך איכא רבותא יתירה דאפי' להדיין בעצמו יוכל לרדוף להפוך הדין כמו שפירש"י אבל מ"מ פשיטא דגם בשניהם קשין יש חשש הפסד וכיון דאינו בכלל לא תגורו למה לא יוכל למנוע עצמו ועוד קשה לי הא בהדי' כתבו הטור ומחבר לעיל סי י' והרמב"ם פ"ב בהלכות סנהדרין כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהא הדור צריך לו אבל ידע שיש שם אחר ראוי להוראה ומונע עצמו מהוראה פורק ממנו וכו' ופי' ב"י שם דהא קשיא להו בהא דקאמר במשנה וכל המונע במאי עסקינן אי בהגיע להוראה הא מוכרח לדון דעצומים כל הרוגיה ואי בלא הגיע הא אסור להורות דרבים חללים הפיל' ומזה דייקי לחלק בין יש אחר ראוי להוראה או אין אחר ראוי להוראה דאז אסור למנוע עצמו כל שהגיע להוראה אבל בלא"ה מצוה למנוע כמתניתין דאבות והשתא תקשי הכא היכי דמי אי בהגיע להוראה ואין אחר במקומו להורות א"כ תקשי מאי אירי' שניהם קשים אפי' אחד רך ואחד קשה אסור למנוע עצמו אפי' קודם שיודע היכן הדין נוטה כמו שכ' הרמב"ם ואם הי' ממונה לרבים חייב להזקק להם ופי' הב"ח סי' זה משום דאל"כ יהא העולם חרב כיון שהוא המומחה אם לא ידונו לפניו לפני מי ידונו והשת' כ"ש כ"ש בהגיע להוראה ואין אחר ראוי' להוראה פשיט' דעדיף טפי ממונה לרבי' דהא אחר אינו רשאי משום כי רבים חללים הפיל' א"כ אם הוא לא ידון לפני מי ידונו הרי דעליו אמר קרא ועצומים כל הרוגיה וזה ברור וע"כ דמיירי בהגיע להוראה ויש אחר ראוי להוראה א"כ תקשי מאי מצוה יש משום בצדק תשפוט עמיתך הא אדרבא מבואר באבות דכל המונע עצמו מהוראה הרי זה משובח ומוקמינן לה בראוי להוראה ויש אחר ראוי להוראה ואין לומר דכוונת הרמב"ם ז"ל בממונה לרבים משום דאין לחוש להפסד בעל דין קשה דרבים יסייעו לו כיון שהם המחוהו עליהם הא ודאי ליתא שהרי כתב הרשב"א בתשובה הביאו הב"י סי' זה באחד שאיים על הב"ד שלא יטפלו בדינו וכתב דאין להם למנוע משום זה דכתיב לא תגורו מפני איש והשתא תיקשי הא האי טעמא לא מתוקמי בגמרא רק ביודע להיכן הדין נוטה והתם לא היה כן וע"כ משום דהיו ממונים לרבים כמו שפי' ב"י דבריו אלמא דאף בממונים לרבים נתן הרשב"א טעם דלא תגורו ש"מ דהטעם הוא משום שהוא ממונה ואין אחר לדון הרי הוא בכלל לא תגורו ודוקא אם אינו דיין אז תלוי לא תגורו בגמר דין משא"כ אם הוא דיין אפי' קודם שייך בי' לא תגורו והשתא בהגיע להוראה ואין אחר ראוי להוראה שזה צריך להיות דיין משום ועצומים כל הרוגיה א"כ פשיטא דהוי בכלל לא תגורו אפי' קודם גמר דין כמו ממונה לרבים ומדברי התוס' כבר הוכחתי שאין ראי' כלל ובפרט לסברת הרמב"ם דגם בשניהם חזקים יש לחוש להפסד כנ"ל הילכך נראה ברור דבהגיע להוראה אפי' אחד רך ואחד קשה חייב להורות כיון שהוא כמו ממונה לרבים אבל בהגיע להוראה ויש אחר בעיר ראוי להוראה אז לאחר גמר דין דהיינו כשיודע להיכן הדין נוטה אסור למנוע דאז גם הוא בכלל לא תגורו אבל קודם שיודע בין שניהם קשים בין אחד כל המונע עצמו הרי זה משובח כמו שבארנו:
ב שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר. האחרונים טרחו ליישב דברי מהרי"ו דהא בהדיא איתא בספרי דאפי' בחשש נפשות לא ימנע עצמו משום לא תגורו מפני איש וכן הרמב"ם כתב בהדיא שמא יהרוג בנו וכו'. ולפע"ד נראה דלק"מ דודאי יש לתמוה לכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות עדות והמחבר לקמן סי' ל"ז סכ"א וז"ל דברים אלו תלויין בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו ואפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכן לא יהא דיין בדבר עכ"ל והשתא תקשי והכא שיש חשש ספק נפשות לדיין או ספק ממון דחושש דהוא אדם קשה ויגיע לו היזק מזה א"כ אין לך נגיעה גדולה מזו והאיך יוכל להיות דיין בדבר זה מה שהוא נוגע וגבי עד אמרו השני נוח לי והראשון קשה הימנו מיקרי נוגע כ"ש הכא שירא מבעל דין קשה ממסירה וכדומה שהוא ספק נפשות וספק ממון הרי הוא נוגע גמור ולשון הרמב"ם ז"ל וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות משמע דכל שיש שום צד הנאה אפי' בדרך רחוק לא יהא דיין א"כ כ"ש הכא וצ"ע לכאורה ואמת דיש לומר דלאחר שיודע להיכן הדין נוטה שוב אין לחוש כיון שכבר גמר הדין וקודם שיודע באמת מותר למנוע עצמו אך אכתי קשה הא קרא דלא תגורו על הדיינים הממונים קאי כדכתיב ואצוה את שופטיכם והם אסורין למנוע אפי' בתחילת דין כמבואר ברמב"ם ומחבר א"כ תקשי הא הוי להו נוגעין כנ"ל לכן נראה ברור דמהאי טעמא דקדקו הרמב"ם ובספרי שמא יהרוג בנו והיינו כמו שאמר תורה לא תגורו וזה המאמ' לא שייך רק בדבר שיש ספק וחשש שמא יגיע לו היזק וע"ז אמר' תור' שלא יגור ממנו ולא יחוש לזה וממילא אינו נוגע משא"כ אם הוא דבר הקרוב להיזק וראוי לחוש עליו כי מוחזק האיש לעשות כמעשים אלו ממסירה וכיוצא בזה א"כ הרי זה הפסד גמור והוא נוגע גמור ואסור לו לדון דין זה כנ"ל ולפי זה כיון דע"כ קרא דלא תגורו אינו מדבר בהיזק היותר קרוב שיבוא א"כ ממילא בעוברי עבירה ג"כ כיון דכל האיסור משום לא תגורו וכהאי גוונא דברי הזיקא ושכיח לבא אינו בכלל לא תגורו כלל ולפי זה ה"ה אפילו לאמר שיודע הדין ונתברר לו שהוא קשה ויגיע לו הפסד קרוב לודאי שמותר לו למנוע עצמו אף שאינו נוגע מ"מ קרא דלא תגורו לא אתי להכי רק בחששא בעלמא וכדומה משא"כ בזמן הזה דיש חשש דמסירה פשיטא שאסור לדונו מצד נגיעה דקרוב שיבוא הפסד וזה ברור והנה סברא הנ"ל דיש לפסלו מצד נגיעה הוא דבר חדש לא נמצא לאחרונים ז"ל שהעירו בזה ויש להתיישב הרבה בדבר זה כי הוא נוגע בהרבה מקומות וביותר לקמן סי' כ"ה ואין כאן מקומו להאריך בזה:
ג הדין אתם רוצים או הפשרה עסמ"ע ס"ק י' שהעתיק מה שכתב בדרישה שמצוה להסביר לבעלי דינים ולדבר על לבם שיסכימו לפשרה. ולא נהירא כלל דהא בגמרא פריך עלי' דרב דקאמר דינא בעיתו או פשרה בעיתו מהא דאמר ריב"ק מצוה לבצוע ומשני מאי מצוה מצוה לאמר דינא בעיתו או פשרה בעיתו משמע להדיא דמעיקרא קס"ד דמצוה לבצוע הפי' שמצוה לדבר על לבם שיסכימו לפשרה ומסיק דכך הפי' מצוה להזכיר גם פשרה וזה ברור והיינו דמעיקרא לא פריך היינו ת"ק דפשיטא דאיכא בינייהו דלת"ק מצוה לבצוע ואח"כ דמסיק דאין המצוה לבצוע רק שיאמר דינא בעיתו או פשרה בעיתו בזה משמע לי' דגם ת"ק לא פליג דיש לומר כן להזכיר פשרה ועל זה קאמר דלת"ק גם בזה אין מצוה וכן משמע מפירש"י להדיא דאין מצוה רק להזכיר פשרה בלבד וכן משמע מלשון הטור ומחבר שוב ראיתי בט"ז בשם מהר"ל מפראג שכתב דמדרב הונא מוכח שאין לרדוף כ"כ אחר הפשרה רק דאמרינן להו דינא בעיתו והיינו כמו שכתבתי:
ד בד"א קודם גמר דין וכו' איש פלוני אתה זכאי. לפי שנראה לפע"ד שהאחרונים לא כיוונו יפה בכאן מוכרח אני להאריך קצת דשם בסנהדרין דף ו' ע"ב אמרינן נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ופירש"י שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכן אמרו בגמרא שם היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי וכתבו התוס' בד"ה נגמר וז"ל כגון שדקדקו בדין כבר היטב וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא איש פלוני אתה חייב דכיון דנתברר כ"כ אין להטותו לעשות פשרה שאילמלא היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה לפשרה בשום ענין ופי' בקונטרס שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ולשון הש"ס מוכח כן בוודאי אבל קשה מה ביצוע שייך השתא אחר שנפסק הדין לגמרי ובדוחק יש לומר שלא יטעו אותו לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין ומיהו כשמחייבין שבועה וכו' כדי ליפטר מעונש שבועה עכ"ל התוספות. והנה האחרונים הבינו מדברי התוספות דהם מחולקים עם פירש"י דלרש"י מותר לבצוע עד אחר גמר דין גמור דהיינו איש פלוני אתה זכאי ולשיטת התוספות אף מקודם גמר דין גמור כל שנתברר לדיינים הדין על בוריו אסור לבצוע. אבל לפע"ד נראה ברור דהא ליתא דאי סלקא דעתך דכוונת התוספות במה שהביאו פירש"י הוא להורות שהוא חולק על אותו הדין שהזכירו קודם אלא אף שגמרו בדעתם מותר לבצוע עד שיאמרו איש פלוני אם כך לא הוי להו לומר ופירש בקונטרס רק ובקונטרס פי' כדרכם בכל מקום שמביאין פירש"י היפך דעתם ומדכתבו ופי' בקונטרס מבואר דבדין שזכרו קודם לא חולק רש"י כלל רק שזכרו ענין מחודש מפירש"י דאף לאחר גמר דין גמור אסור לבצוע ואהא קשיא בשלמא קודם גמר דין גמור שייך לומר שיטעוהו אבל כשאומרים להם הדין מאי הטעאה שייך בזה כיון שמודיעים להם הדין והם רוצים בפשרה ועל זה דחקו ליישב דעתו דאף לאחר גמר דין גמור שייך הטעאה שיאמרו שמא טעינו בדין אבל בדין הראשון פשיטא דמודה רש"י דבהא שייך טפי הטעאה שאם היו יודעין הדין לא היה מתרצין בפשרה רק דקשיא לי' לרש"י לישנא נגמר הדין כמו שכתבו התוס' בעצמם דהלשון משמע כן וכן מדקאמר לקמן היכי דמי' גמר דין איש פלוני וכו' לזה פי' כוונת השואל אי הפי' גמר דין שגמרו בדעתם דבזה שייך הטעאה ואסור לבצוע אבל לאחר שאמרו להם הדין והם מתרצין בפשרה מותר או הפי' נגמר הדין כמשמעו ועל זה קאמר דפי' נגמר הוא איש פלוני דגם בזה שייך הטעאה ולכך מעיקרא כתבו התוס' הפירוש באמת כמות שהוא שגם רש"י יודה בזה ואחר כך כתבו פי' הקונטרס דלאחר גמר דין אסור ופירשו דבריו משום דגם בזה שייך הטעאה וזה ברור ונכון נמצינו למדין דקודם גמר דין כל שנתברר הדין עם מי על נכון אסור לעשות פשרה אפי' לדעת רש"י שהרי לאחר גמר דין גמור הטעם משום שהוא הטעאה א"כ כשאין מודיעים להם הדין כלל אין לך הטעאה גדולה מזו רק לאחר גמר דין גמור בזו נחלקו רש"י ותוספות דלשיטת התוספות אז לא שייך שיטעוהו כיון שיודעין גוף הדין והוא מתרצה ולדעת רש"י אף בזה אסור משום שמטעין לבעלי דינים שהם חוששין שמא טעו והמדקדק בטור יראה ג"כ שלא זכר רק אף שיודע שהדין נוטה לזה דהיינו שעדיין לא נתברר על נכון דאז מותר דלא קיימא לן כרבי שמעון בן מנסי' רק כל כמה שלא נתברר על נכון מותר לבצוע ומכל מקום הזכיר גם לאחר גמר דין גמור אסור שהוא סובר כדעת רש"י כנ"ל נמצא דמה שכתב הש"ך ס"ק ד' להשיג על הב"ח ליתא רק העיקר כהב"ח ולא מטעמי' רק משום דבזה אף לרש"י אסור לבצוע כמו שבארנו ועוד יש להעיר בדברי התוס' הללו ויתבאר בסמוך: (ה) אינו רשאי לעשות פשרה. עש"ך ס"ק ו' בשם הש"ג והב"ח ובתומים השיגו דהא בתר הכי קאמר המחבר בשם אגודה והרשב"א בתשובה דאחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה שלא במקום המשפט והשתא אותו אחר פשיטא דעל ידי ריצוי מיירי דמי שמהו לשר ושופט ומ"מ דוקא אחר אבל דיין לא ש"מ דדיין אפי' בכהאי גוונא אסור ע"כ. ודבריו תמוהין כי לפי דעתו היה לו להקשות מדיין גופא דהא פשיטא דבע"כ של בעלי דינים אסור לעשות פשרה אפילו במקום דמצוה לבצוע זולת במקום שאין הדבר יכול להתברר על ידי דין כמו שכתב המחבר סעיף ה' בשם תשובת הרא"ש וכתב הסמ"ע שם וז"ל ור"ל וכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בע"כ של בעלי דינים הרי להדיא דבעלמא אסור לעשות פשרה בע"כ א"כ ע"כ דפשרה דהכא היינו ברצון בעלי דינים ומ"מ קאמר דאחר גמר דין אסור וזו היא להדיא דלא כש"ג אך באמת הא ליתא ופשיטא דלק"מ דהא העיקר הוא דאסור לאחר גמר דין כבר פירשו התוספות שהבאתי בס"ק לפני זה דהיינו שלא יטעו את בעלי דינים לומר שמא טעינו והיינו דבלאו הכי כיון שיודעין הדין ומתרצין בפשרה האיך יעלה על הדעת דאסור וע"כ דהכל שאסור להטעותם וזו הוא כוונת הש"ג דדוקא על ידי הטעאה אסור אבל כשאומרים להם הדין ואומרי' שכן הדין באמת רק מפייסין אותן בדבר שאין בו שום הטעאה רק רדיפת שלום שלא יהא חבירו שונאו ומבקש רעתו וזהו דבר הגלוי לפני בעלי דינים הא וודאי מותר ומצוה לעשות כן ומה שכתב המחבר דאחר יכול לעשות פשרה שלא במקום המשפט היינו דאחר אפילו בהטעאה כנ"ל מותר לעשות פשרה משא"כ דיין אבל בלי הטעאה פשיטא דאף דיין מצוה לעשות פשרה ואדרבה לא הי' לו להש"ך להביא מש"ג שכן מבואר בדברי התוס' הנ"ל וזה ברור:
ו כדי ליפטר מעונש שבועה. עמ"ש הב"ח בזה [ודברי הש"ך ס"ק ז' מגומגמין בזה שהעתיק דעת הב"ח מה שבב"ח נזכר להדיא להיפוך וצריך לדחוק ולהסב דבריו לדעת הב"ח ודו"ק] דמדברי הגהת אשרי מבואר דדוקא לשיטת התוספות יש לעשות פשרה בשבועה אבל לפירש"י לא וכתב שיש להחמיר כהג"א וגם בזה אין דבריו נכונים כמו שאבאר והנה התוס' אחר שזכרו פירש"י ופירשו דבריו דלאחר גמר דין שייך לומר ג"כ שיטעו אותו שמא טעינו כתבו וז"ל ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה. ויש לתמוה דמאי ענין זה למחלוקת רש"י ותוס' בפי' גמר דין דהא זהו ענין אחר דמחמת עונש שבועה שרי לעשות ביצוע בשלמא בדברי הג"א יש מקום לפרש כמו שכתב הב"ח דדוקא לפי' התוס' קאמר דמיהו בשבועה שרי משא"כ לרש"י אבל התוספות שזכרו זה אחר פירש"י וכתבו ומיהו קשה כנ"ל. לכן נראה ברור דכוונת התוספות כך דכבר כתבתי לעיל ס"ק ד' דכוונת התוס' דלדעתם לא שייך הטעאה רק קודם גמר דין הגמור שאילו היה יודעין שנתברר הדין שהוא זכאי לא היה מתפשר בשום אופן אבל כשהם מודיעים להם הדין ומתרצין שפיר דמי רק שכתבו ליישב פירש"י דהוא דעתו אף לאחר גמר דין גמור שייך להטעות דהיינו שיטעו אותם שטעו בדין ועל זה כתבו דהיינו דוקא בדליכא עסק שבועה בהא סובר רש"י דאף לאחר גמר דין שייך להטעות אבל בשיש עסק שבועה בהא גם רש"י מודה דלאחר גמר דין שוב ליכא שום חשש כיון שהם מודיעין אותם הדין שנתחייב שבועה מותרין לומר לו שיתפשרו מחמת עונש שבועה דהא גם דיין בעצמו אינו יודע עם מי האמת רק שחייב שבועה וכיון שהם מתרצין בוודאי באמת יראים מעונש שבועה זה שהשבועה חל עליו ירא שלא ישבע לשקר וחבירו ירא שמא ישבע לשקר ויפסיד וזה ודאי מותר אפילו לרש"י וזה שכתבו ומיהו פי' דבשבועה מודה רש"י כנ"ל ולפי זה היינו דוקא בשבועה לאחר גמר דין גמור אבל קודם גמר דין גמור שעדיין לא הודיעו הדין פשיטא דאסור להתפשר דמ"מ שייך שמטעין אותם שאלו היה יודע שנפטר בשבועה לא היה מתפשר כלל א"כ כיון שכבר ביארנו דהעיקר בזה דקודם גמר דין פשיטא דאסור לעשות פשרה דבזה וודאי שייך שמטעין אותו א"כ ממילא בכהאי גוונא אפילו בעסק שבועה אסור להתפשר כנ"ל ברור בזה
ומה שכתבו המחבר בענין מחלוקת המרדכי פ"ב דב"מ והרא"ש עיין תומים מה שכתב לפרש דברי המרדכי ודקדק במה שכתב המרדכי אם היכולת וכו' ע"ש ודבריו תמוהין. דהמעיין יראה מבואר דכוונת המרדכי דאין היכולת ביד בעל דין שכתב וז"ל גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות הרי מבואר דאבעל דין קאי גם אפילו אם נפרש דבריו על כפיית מילי ג"כ לא מוכח מפרק הגוזל דהתם באמת בדיני שמים באמת חייב אבל הכא אין כאן חיוב כלל ואין כופין ודו"ק:
ז אסור לבקש צדדין וכו' אינו יוצא ידי שמים. דין זה כתב הרב בעל תרומת הדשן מסברא דנפשי' והקשו עליו מהא דפרק שור שנגח דו"ה דף מ' ונימא לי' אי אהדרתי' ניהלי' הוי מעריקנא לי' לאגמא והקשו בתוס' מאי טענה היא זו שהי' גוזל שורו לניזק ותירצו דלכל הדברים שהיה עושה היה הניזק מתפשר עמו משמע דכהאי גוונא שרי לעשות וזהו דלא כת"ה הנ"ל והרב בעל ת"ה בעצמו כתב ליישב זה בתרתי חדא דמ"מ הבעלים יכולין לטעון כן על השומר דמ"מ אתה גרמת לי היזק דנגד הניזק הייתי עושה תחבולה להבריחו לשור עד שיתפשר עמי ואי דאין אני רשאי לעשות כן מאי איכפת לך אם אתחייב בדיני שמים ותירוץ ב' דיכול לומר אני לא הייתי עושה כן רק הניזק מחמת פחד הי' מתפשר עמי שמא אעשה כן והי' ברצונו והרב מהרש"ל תמה על דבריו דהאיך יכול המשאיל להוציא ממון מיד השואל בטענה כזו שהיה עושה שלא כדין והיה מתחייב בדיני שמים וכ"ש בתירוץ הב' הוא רק ספק ואינו יכול להוציא ממון בספק ועיין תומים מה שדחק בזה ואין צורך להשיב על דבריו כי הדוחק מבואר דוודאי לא משמע ליה בלית ליה נכסי דוקא מיירי בגברא ערטלאי אבל בכהאי גוונא דמלוה ישנה דהוא מילתא דלא שכיח כלל פשיטא דברייתא לא מיירי בכהאי גוונא אבל לפענ"ד נראה פשוט דוודאי קושית מהרש"ל הנ"ל בלא"ה לק"מ ודברי הת"ה נכונים בזה וכוונתו כך דהא זה השואל ששאל מהמשאיל הרי נתחייב להחזיר לו שורו ועכשיו הוא רוצה לסלקו במה שטוען שנתנו לב"ד בעד הנגיחה א"כ אינו בדין שיהא חזרתו חזרה רק אם הדבר ידוע בוודאי שהמשאיל היה מתחייב אבל עכשיו שהדבר בספק ואולי לא היה המשאיל מחוייב כלל א"כ הוי ליה החיוב וודאי ופרעון ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמו כן אם יש ביד המשאיל לפשר עצמו בדיני אדם אינו בדין שיפטר השואל ממה שנתחייב הוא בדיני אדם במה ששילם שלא ברצון המשאיל במה שנתחייב בדיני שמים ואפילו למ"ד הפורע חובו של חבירו חייב היינו דוקא בחוב מדיני אדם דלא סבירא לי' מפייסינא הוינא ומחיל לי' אבל בחוב בדיני שמים פשיטא דלכ"ע פטור א"כ הכא שהשואל מחוייב להחזיר לו שורו ששאל האיך יפטור במה שבלא"ה היה המשאיל מחוייב לצאת ידי שמים וכ"ש תירוץ שני של הת"ה שאפילו בדיני שמים אפשר שהיה פטור וכיון שהחיוב וודאי אינו יכול לפטור עצמו בספק רק בודאי כנ"ל ברור בזה:
אף אי קשיא הא קשיא ויש לתמוה על הרב בעל תרומת הדשן והתומים כי נראה מדבריהם שהם הבינו קושית התוספ' לגבי משאיל ובאמת מבואר דקושית התוספות על הא דקאמר מעיקרא גבי שואל ולימא ליה אי תם הוי מעריקנא ליה לאגמא ועל זה הקשו התוס' הא גוזל שורו לניזק ותירצו דלכל הדברים שהיה עושה היה הניזק מתפשר והשתא גבי שואל תקשי כיון שהוא חייב לצאת ידי שמים ואסור לעשות כן א"כ מה טענה היא זו לפטור עצמו ממה שנתחייב בוודאי להחזיר שורו ששאל או שווי' בטענות כאלה מצד ספק או שהיה עושה שלא כדין בשלמא המשאיל יכול לומר סוף סוף היה לך להחזיר השור לידי ששאלת ממני ומה לך לפרוע בשבילי להניזק משא"כ גבי שואל לא שייך זה וכן התוס' הקשו קושיא זו גבי שואל ע"ש:
אבל באמת נראה לפע"ד ברור דלק"מ ואדרבא מסוגי' דהתם יש להכריח דינו של הרב בעל תרומת הדשן כמו שאבאר דיש להבין דפריך התם ונימא ליה אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא וכתבו התוספות דלא הבריחו עכשיו דהוגד לו מיד אחר נגיחה שהוא מועד וצריך לומר הא עכשיו דהוא מועד ג"כ היה לך להעריקו וע"כ דמועד דמשלם מעלי' לא היה מועיל הערקתו ולפי זה עיקר ההכרח שהוכרח לאוקמא בתפסו ב"ד הוא משום דאינו מועיל הערקתו א"כ קשה מאי פריך אח"כ מיד בתר הכי אי הכי נימא לי' משאיל אתפסתי' לתוראי וכו' והשתא תקשי הא כל זה שהוכרחנו לאוקמא בתפסו ב"ד הוא משום דבמועד אינו מועיל שום הערקה א"כ מה זה שחזר והקשה גבי מועד שהיה מעריקו וצ"ע לכאורה לכן נראה ברור דודאי לא היה קושיות המקשן מעיקרא משום דבמועד אינו מועיל שום הערקה דסוף סוף מעלי' משלם כדמסיק בגמ' ואפילו לית לי' נכסי מדר"נ דהא אכתי לא אסיק אדעתי' כנ"ל רק דכוונת המקשן בפשיטות דוודאי עכשיו שהוא מועד לא יכולתי להבריחו שלא רציתי לעשות שלא כדין כמו שכתבו התוס' ואפילו לעשות טצדקי ולהתפשר אסור כדעת תרומת הדשן הנ"ל משא"כ אילו הי' תם הייתי יכול להעריקו כי אז מותר לעשות טצדקי ולהתפשר והטעם דמועד אפילו הוא משתלם מגופו מ"מ ממון גמור הוא בחיוב גמור ואסור לעשות צדדים להכריח הפשר משא"כ תם למ"ד קנסא כיון דמדינא פטור רק רחמנא קנסיה כי היכי דלינטרי' לתורא הילכך כל כמה דעביד טצדקי ונתפשר שפיר דמי וכ"ש למ"ד ממונא כיון דחזינן דהתורה חסה עליו לשלם פלגא אף דהיה בדין לשלם הכל א"כ אף אותו פלגא אינו רק לפי שבעל דינו עומד וצווח ואי אפשר לפוטרו בלא כלום אבל כל כמה דעביד טצדקי ונתפשר עם בעל דינו שפיר דמי כיון דאכתי לא אייעד תורא משא"כ כשהוא מועד שהוא חיוב גמור והתורה לא חסה עליו כלום פשיטא דאפילו אי היה עביד טצדקי היה מועיל מ"מ אסור לעשות כן כנ"ל וזו טענתו של שואל ואמנם כל זה גבי שואל שהוא חייב חיוב גמור אינו יכול לפטור עצמו אם לא בטענה ברורה משא"כ להיפוך גבי משאיל שהשואל חייב לו בוודאי ורוצה ליפטר עצמו בחזרה זו כל שאין כאן פירעון גמור לא נפטר מחיובי שנתחייב בוודאי כנ"ל כסברת הת"ה ועל זה מקשה בגמרא אי הכי נימא ליה משאיל לשואל אי הדרתי' ניהליה הוי מעריקנא לי' ואף שאינו ברור מ"מ כיון שהחיוב וודאי ופרעון ספק אינו מוציא מידי וודאי חיוב ואהא משני דבמועד אינו מועיל שום הערקה אפילו בלית לי' נכסי מדר"נ וזו היא כוונת התוס' ג"כ שהקשו גבי שואל מה טענה היא זו וכתבו דלר' ישמעאל ניחא וקשה הא מ"מ עושה שלא כדין שהרי אסור לעשות כן כיון שהוא חייב לצאת ידי שמים ולפי הנ"ל ניחא דגבי תם שאני כיון דהתורה חסה עליו כיון דלא אייעד תורא א"כ אף אותו חצי כל כמה שיפטר בדיני אדם יצא ידי חובתו ועל זה תירצו דאפילו לר"ע יכול לעשות טצדקי ולהתפשר ודו"ק ואפילו אי נימא דלמ"ד קנסא אסור לשואל לעשות טצדקי לפטור מן הקנס מ"מ למ"ד ממונא בוודאי יכול לעשות כן כיון שגם התורה חסה עליו שלא כדין רק מפני שבעל דין עומד וצווח חייב פלגא וכיון שנתפשר לא איכפת לן וא"כ יש לומר דכוונת הש"ס כך דלמ"ד קנסא קשה דהי' מודה ואפילו אי נימא כמ"ד ממונא קשה דהי' מעריקו כנ"ל:
ח דפשרה צריכה קנין. כתב נ"י ריש סנהדרין אהא דאמרינן והאי דקאמר תרי כי היכי דליהוי עלי' סהדי וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל עלה מהא שמעינן דפשרנים יכולין להיות עדים וה"ה לדייני' והנה אם נפרש דבריו דכוונתו אף דבדין אין [עד נעשה דיין בפשרה עד נעשה פשרן והוא תמוה דהכא שאני דהכוונה אחר שנעשה פשרן ועשה פשרה נאמן לומר כך וכך היתה פשרה ובכהאי גוונא אף בדין נאמן הדיין לאמר לזה זכיתי וכו' וצריך לומר דכוונת הנ"י כך מהא שמעי' דהפשרנים יכולין להיות עדים אח"כ והיינו כדאמרינן בגמרא דלאחר הפשרה נאמן לומר כיצד היתה וכמו שכתב הש"ך דהפשרנים נאמנין שהיה קנין ועל זה קאמר וה"ה לדיינים שאף דיינים לא פשרנים יכולין להיות עדים בכהאי גוונא ולא אמרינן בזה אין עד נעשה דיין ולפי זה מוכח מהנ"י דלא כמו שכתב מהר"א ששון בתשובה סי' ע"א דאם הבעלי דינים מכחישין לדיינים בעלי דינים נאמנין כי מהנ"י הנ"ל מוכח להיפך ודו"ק:
ט' דדוקא בשנים דין זה צריך בירור ודקדוק היטב כי נראה לפע"ד שהאחרונים ז"ל לא כיוונו יפה בכאן בפירוש דברי הרמב"ם כמו שאבאר והנה זה לשון הרמב"ם פכ"ב מהלכות סנהדרין יפה כח פשרה מכח דין ששני הדיוטות שדנו אין דיניהם דין ואם עשו פשרה וקנו מידו אינו יכול לחזור ופי' בכ"מ וב"י דסובר הרמב"ם כרשב"ג בברייתא דפשרה בשנים ובגמרא לא קאמר ה"ה חד אלא לדחויי' בעלמא אבל פשטות דברי רשב"ג אינו כן רק שנים דוקא ועל זה תמה למה פסק כרשב"ג ולא כחכמים והאחרונים ז"ל טענו עליו דוודאי הרמב"ם ז"ל פוסק כחכמים רק משום דין דאפילו בשנים לא מהני ולפע"ד דבריהם תמוהים דמלבד מה שנראה להדיא מדברי הרמב"ם שהזכיר מימרא דרשב"ג כצורתה ואם כחכמים היה לו להזכיר מילתא דחכמים בפשיטות דדין בשלשה ופשרה ביחיד אבל בלא"ה כיון דבגמרא ס"ד דתלתא תנאי בפשרה עד דאתי ר' שלמי' ופי' דלאו דוקא שנים אלא חד א"כ האיך השמיט הרמב"ם אוקימתא זו מה שנתחדש בש"ס לרשב"ג אפילו חד נמי וליכא למימר משום דבלא"ה הקשה בכ"מ למה לא פסק כחכמים לזה סבירא להו כיון דהך לא נזכר בגמרא רק לרשב"ג א"כ כיון דחכמים קאמרי בהדיא ביחיד ובוודאי קיימא לן כוותייהו לא חש הרמב"ם להזכיר מה שנתחדש לרשב"ג כיון שאין נ"מ בדינו הא וודאי ליתא כמו שאבאר לקמן בס"ד דלולי מה שתירץ רב שלמי' דגם רשב"ג מודה ביחיד היה בדין לפסוק כרשב"ג ולא כחכמים כמו שאבאר שכן מוכח להדיא ברא"ש ובע"כ דהרמב"ם בכוונה לא הזכיר תירוץ ר' שלמי' להורות דרשב"ג בדוקא נקט שנים והלכה כוותיה ולפי זה מה שתמה הב"י אינו תמוה דהוצרך לפסוק כרשב"ג כל שאין הלכה כר' שלמי' אך הא קשיא לפירוש ב"י כיון דר' שלמי' קאמר דרשב"ג מודה ביחיד ובגמרא לא נדחו דבריו מנין נדע אשר לא ידעו ולאמר דתלתא תנאי בפשרה:
אבל לפענ"ד נרא' בכוונת הרמב"ם בפשיטות ולק"מ כמו שאבאר דיש להבין לרב אשי דקאמר התם ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאל"כ למ"ד תלתא בתרי ובקנין סגי והלכתא פשרה צריכה קנין ע"כ. ואשתומם על המראה דנראה דההכרח שהכריח רב אשי באמת מוכח ולא נדחו דבריו א"כ האיך קאמר מיד תוך כדי דיבור דהלכה צריכה קנין ובאמת קשה קושית רב אשי והנה התוספות שם נראה שהרגישו בזה דכתבו משום דהוי כמו קנין בטעות אבל אכתי קשה אם היה דעת בעלי הש"ס לומר דלא כרב אשי היה מהראוי לדחות בפירוש ההכרח שלו ואח"כ להפך ההלכה כמו בכל הש"ס דקאמר ולא היא וכהאי גוונא הקשו התוספות גופא שם כדקאמר לימא כתנאי וז"ל תימה דהוי להו למימר לשמואל וודאי תנאי לר' אבהו מי לימא תנאי כדרך כל הש"ס ובאמת התם אינו קושיא דלשמואל יש מקום לומר דהכל לכתחילה דאז בעי ג' אבל לר' אבהו דמיירי בדיעבד ע"כ תנאי הוא) וא"כ הכא נמי יש לתמוה האיך שביק מילתא דרב אשי שהכריח בהכרח וקאמר הלכתא להיפך ולא דחה ההכרח של רב אשי:
ועוד קשה לי קושיא עצומה ותמהני שלא הרגישו בה האחרונים ז"ל דהא התוספות שם בד"ה יפה הקשו וא"ת במה יפה הא כח דין נמי דומיא דפשרה שהיה מדעת שניהם נמי מהני ותירצו דמיירי כגון דאמרי דון לנו כמו שרגילין לעשות דין וכן בפשרה עשו לנו פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה ע"כ ולפי זה ממילא אי פשרה צריכה קנין ע"כ שהיה הקנין שיעשה פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה והשתא תקשי מה זה הכרח שהכריח רב אשי דפשרה אינה צריכה קנין דאי צריכה בתלתא בתרי ובקנין סגי ע"ש פירש"י וקשה מנא לן לעולם פשרה צריכה קנין ומ"מ שפיר נחלקו אי עיקר הפשרה בשנים או בשלשה כגון שקבלו עליהם בקנין שיעשו פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה דלמ"ד בשנים סגי בב' ולמ"ד בג' לא מהני רק בג' דעת רשב"ג דהא' בהכי איירי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלעיל והכי נמי פליג בהא ולא מוכח מידי והוא תמוה לכאורה תו קשה הא דקאמר תלתא תנאי בפשרה מאי נפקא מינה כיון דחכמים סברי פשרה ביחיד והלכה כחכמים מה בכך אי תלתא תנאי בפשרה או לא גם קשה במה שכתבו התוס' לשמואל דאמר שנים משום ב"ד חצוף ולא קאמר כדמסיק כי היכי דלהוי עליה סהדי ועיין מהרש"א שם ודברי הרשב"א שהבי' ב"י סי' זה צ"ע שהקש' כיון דפשרה צריכה קנין במה יפה כחה הא דין נמי וע"ש מה שתי' קשה במה נפשך אי לא סבירא ליה תירוץ התוס' אדמקשה בקנין הא בלי קנין ג"כ קשה דסוף סוף בעינן דעת בעלי דינים ואי סובר כתירוץ התוס' גם בקנין לק"מ וצ"ע]:
ועל כל אלה נראה לפע"ד דכך הפי' בסוגי' והוא דהמקשה פריך לימא תלתא תנאי בפשרה כוונתו כך והוא דבריש פרק קמא דסנהדרין נחלקו ת"ק ור"א ור"ע בהא דזאב וארי ודוב והנחש מיתתן בעשרים ושלשה ר"א אומר כל הקודם להורגן זכה ר"ע אומר מיתתן בכ"ג ופריך בגמרא ר"ע היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו נחש דלר"ע נחש אינו בכ"ג ופסק הרמב"ם בזאב וארי ודוב כת"ק ובנחש כר"א וכתב בכ"מ הטעם משום דבנחש הוי להו ר"ע ור"א תרי לגבי ת"ק ובשאר הוי להו ת"ק ור"ע תרי לגבי ר"א והשתא הכא נמי מבעי ליה אי תלתא תנאי בפשרה הוי להו רשב"ג וחכמים תרי לגבי ר"מ ור"מ ורשב"ג תרי לגבי חכמים א"כ לא נשאר רק בשנים דבזה גם לחכמים מהני והוי להו תרי לגבי ר"מ או נימא דגם לרשב"ג ביחיד א"כ כן הלכה דהוי להו תרי לגבי ר"מ ואמנם דבר זה תלוי אי נימא שיש הפרש בפשרה ג"כ כמו בדין בין רב למעט דברב יוצא הפשרה לאמיתה א"כ פשיטא שאין להוציא דברי רשב"ג מפשטן דב' בעינן משא"כ אם נאמר דלמ"ד בג' עיקר הטעם דאז אינן יכולין לחזור מאחר שהם ב"ד וכן כתב במרדכי בשם הרמב"ן הביאו ב"י וחלק בזה דכל שראויין לדון והם ב"ד אף שעשו פשרה אינן יכולין לחזור משא"כ פחות מג' יכולין לחזור בהם כיון שאינם ב"ד ולפי זה ממילא כל דלא בעינן ג' ממילא אפילו בחד סגי דמ"ש הא תרי אינם ב"ד כמו ג' לזה דחק לאוקמא מילתא דרשב"ג דאפילו בחד סגי ועל זה בא רב אשי ואמר כי לפי דעתו דליכא תלתא תנאי בפשרה והיינו דעיקר המחלוקת דבעינן שיהא ב"ד אבל בלא"ה יכולין לחזור א"כ יהא מוכח דפשרה אינה צריכה קנין דאי' צריכה למה לי תלתא הא בתרי בקנין ג"כ אינו יכול לחזור והשתא לא שייך לומר בקנין כמו שרגילין לעשות פשרה דזה לא שייך רק אם יש הפרש בעצם הפשרה בין רב למעט משא"כ כיון דכל הטעם כיון דהם ב"ד שלא יוכלו לחזור א"כ בקנין דלא שייך זה ממילא אף שנים רגילין לעשות פשרה שהרי יודעין לפשר כמו בג' והם קבלו בקנין שלא יוכלו לחזור ולפי זה מוכח דאינה צריכה קנין ועל זה מסיק רב אשי גופא דהלכה אינה כן רק צריכה קנין א"כ ע"כ באמת דיש הפרש בפשרה בין רב למעט דהם בקיאין טפי וטובים השנים מן האחד ולפי זה ממילא תלתא תנאי בפשרה ולא מוכח דפשרה אינה צריכה קנין דמיירי בקנין כמו שרגילין ועל זה פליגי דשנים בקנין וזה סובר דאף יחיד בקי בפשרה והשתא אתי שפיר פסק הרמב"ם שכתב ג"כ יפה כח פשרה מכח דין ולפי זה ע"כ דמיירי ג"כ בקנין כמו שרגילין דאל"כ יקשה עליו קושית התוס' הנ"ל לזה שפיר פסק הרמב"ם דבעינן ב' כיון דלפי המסקנא הלכה תלתא תנאי בפשרה וממילא הלכה כרשב"ג כמו שהוכחתי מפ"ק דסנהדרין ותרי בקיאי ולא חד הילכך לא מהני הקנין ולפי זה דוקא בקנין כי האי גוונא לא מהני ביחיד אבל בקנין סתם שקיבל בפי' יחיד לפשרה פשיטא דאינו יכול לחזור אפילו להרמב"ם וע"כ לא מיירי רק בקנין כמו שרגילין ומשום דהלכה כרשב"ג וזה ברור. והמעיין ברא"ש פ"ק דסנהדרין יראה שכתב דהלכה כחכמים וכרשב"ג דקאמר בגמרא תרי אפילו חד נמי הרי להדיא דלולי מה שאמרו בגמרא לרשב"ג אפילו חד נמי היה בדין לפסוק בתרי והיינו כמו שכתבתי מההיא דנחש ולפי זה כיון דלהרמב"ם נדחה באמת הך אוקימתא ותלתא תנאי בפשרה פסק כרשב"ג וכל זה ברור ולק"מ מכל הקושיות ועיין תומים מה שביקש ליישב דברי הרמב"ם ותורף דבריו דר"א ברי' דרבא בא לפרש לשיטתו דשנים שדנו דיניהם דין לכך בא לפרש דברי רשב"ג כשיטתו דלא ניהוי רשב"ג ור"מ בחדא שיטה דאין דיניהם דין משא"כ לדידן אתי שפיר דברי רשב"ג כפשטיה ע"ש ודבריו תמוהין ונעלם ממנו הברייתא במקומו דבהדיא קאמר רשב"ג שנים שדנו אין דיניהם דין ובגמרא פריך מיניה לשמואל ומתרץ דרבנן פליגי ופליגי דר' אבהו ולפי זה ליתא לדבריו ותימה על הרב הנ"ל שלא השגיח בדברי רשב"ג ונעלם ממנו גוף הסוגיא והעיקר בכוונת הרמב"ם כמו שכתבתי ולפי זה קנין סתם שקיבל יחיד לכ"ע בחד סגי אבל בקנין כמו שרגילין לעשות פשרה לא מהני רק בב' וכן עיקר לדינא ומה שכתב הרב בהג"ה עיקר כוונתו לאחד משאר דרכי הקניות דבשטר כתב המחבר גופא סעיף ט"ו דלא כסמ"ע:
י מחילה אינה צריכה קנין. אם יש ביד המוחל שטר יש מחלוקת בין הפוסקים ועיין תומים דהקשה ממוחל שטר חוב כשמכרו דמהני מחילה בלי קנין ומה שנראה בזה דזה תלוי במחלוקת דאי מכירת שטרות דאורייתא רק שיכול למחול לפי ששני שיעבודים יש ושיעבוד גוף לא נמכר וכשהוא מוחל הגוף הערב נפקע א"כ ע"כ שאותו שיעבוד הגוף אינו בשטר כלל שהרי השטר מכר רק שיעבוד הגוף הוא בעל פה דאפילו בלי שטר כלל נשתעבד שיעבוד הגוף א"כ ממילא בעלמא נמי אפילו יש בידו שטר כשהוא מוחל שיעבוד הגוף ועל זה אין בידו שטר ממילא שיעבוד נכסים שבשטר ע"כ נפקע אבל למ"ד מכירת שטרות דרבנן ומה שיכול למחול הוא שנשאר לו זכות מחמת קלישת המכירה למחול אבל מ"מ לא נשאר לו שום זכות בשטר שלא הועיל המחילה דמ"מ הכל נמכר לכך יכול למחול לפי שאין בידו שטר משא"כ בעלמא כשיש בידו שטר לדעה זו אינו יכול למחול בלי קנין כן נלפע"ד:
יא בקנין וקנס. דין זה צ"ע דכיון שקיבל עליו בקנין וקנס א"כ פשיטא דהי' כוונתו דהקנס יפטר הקנין דאל"כ לאיזה צורך התחייב בקנס כיון שבהכרח יצטרך לקיים מחמת הקנין וכמו שנכריח אותו לקיים הקנס כן נוכל להכריחו לקיים הקנין וע"כ דהי' כוונתו דהקנס יפטר הקנין ונראה דהרשב"א מיירי שחילל עליו בקנין וקנס השליש ביד שליש דאז אמרינן דלכך התחייב הקנס שאם לא ירצה לקיים הקנין ולא נוכל להכריחו יצטרך השליש ליתן הקנס לזה שכנגדו משא"כ הוא לא נפטר באמת מן הקנין אבל בלא"ה כשקיבל קנין וקנס כל שמשלם הקנס נפטר מן הקנין ודוקא בתנאים בחרם וקנס שפיר אין הקנס פוטר החרם דתרי חיובי נינהו לקיים התנאים משא"כ קנין וקנס וזה ברור לפע"ד:
יב שנים חלוקים בבנין שבקרקע וכו' עסמ"ע ועיין בספר נ"מ מה שהקשה בזה ומה אעשה שלא ראה מה שכתב הרשב"א גופא בתשובה שהמעשה היה בשנים שהיה להם דין ודברים בבית ועלי' ונתפשרו בלי קנין שיקח ראובן הבית ושמעון עלי' ובאופן שיבנה ראובן בעליתו של שמעון ושמעון יבנה בביתו של ראובן ועל זה בנאו שניהם והמזיקו כל אחד זה בבית וזה בעליה ובתוך הבנין חזר אחד מהם והשיב כיון שכבר החזיקו בבית ועליה שוב אין לאחר חזקה כלום והטעם כיון שזה החזיק ברשות על פי הפשרנים ושניהם בנאו א"כ אח"כ כשחזר שוב החזיק זה קודם שחזר משא"כ כשבנה אחד והשני לא בנה יכול השני לחזור בו שזה החזיק שלא כדין שהוא חזר בו מיד שהרי לא בנה כלום וחזקתו של זה לאמר חזרה ולא מהני. ובזה תבין דברי הסמ"ע על נכון ולק"מ: