אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן ז

על חו"מ סימן ו

א שהיה אחד מהן גר זהו ממה דגרסינן ביבמות אמר רבא גר דן את חבירו הגר וכו' ופירש"י בדיני נפשות אבל בדיני ממונות דן ואפי' אין אמו מישראל והביא ראיה מהא דאמרינן בסנהדרין פ"ד הכל כשרין לדיני ממונות ואמרינן לאתויי גר והכי איתא בנדה פרק בא סימן והנה כל הפוסקים הרבו להשיב על פירש"י והוא מבואר בתוס' והרא"ש ופסקו דאפילו לדיני ממונות בעינן שתהא אמו מישראל וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ואחריהם נמשכו הטור ומחבר להלכה אבל לפעד"נ ליישב פירש"י ואדרבא לפי' התוס' והרא"ש קשה טובא כמו שאבאר חדא דהאיך אפשר דהא דקאמר לאתויי גר היינו באמו מישראל דאיזה צד גירות יש לו לזה דהא אביו עדיין עכומ"ז הוא ואמו ישראלית גמורה היא והוא עצמו א"צ גירות כמו שהסכימו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ושפיר דייק רש"י כיון דקאמר לאתויי גר דבאין אמו מישראל מיירי ועוד לדבריהם תקשי אמאי לא מוקי משנה דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון בגר שאין אמו מישראל ולא נצטרך לומר ר"מ ולחלוק עלינו את הסתמות. ולכאורה היה נראה ליישב לפי מה שכתבו התוס' שם דלכך לא קאמר אוהב ושונא משום דלכל העולם כשרים א"כ גבי גר נמי כיון שיכול לדון גר חבירו ולא פסיק ליה כמו אוהב ושונא אבל באמת הא ליתא ודוקא אוהב ושונא כיון דלכל העולם כשרים רק לזה לא שייך לומר ואינו כשר לדון כיון דבאמת כשר הוא רק לזה וכל העולם בגדר פסול זה שכל אחד פסול לאוהבו או לשונאו משא"כ גר שהוא פסול באמת מצד עצמו רק שהוא כשר לגר חבירו מצד גריעותא דחבירו מכח קרא דעליך א"כ כיון דפסול מצד עצמו לכל העולם פשיטא שי"ל לאתוי גר הרי דהכל כשרין לדון לשיטת התוס' הוא רק לדון חבירו הגר וכ"ש הכא שיש לפרש ואינו כשר לדון לבר מגר) וכן מבואר בל' התוס' שכתבו דלא פסיקא ליה כיון שכשר לכל העולם והיינו כמו שכתבתי ואין לו' הא גם לשיטת רש"י קשה לימא בד"נ ולאתויי גר הא ליתא דא"כ תקשי השתא דקאמר לאתויי סומא ור"מ למה לא קא' לאתויי סומא בדיני נפשות ואפי' לרבנן וע"כ או דבדיני נפשות לא מיירי או דרוצה לומ' מילתא דשייך בתרווייהו א"כ לשיטת רש"י פשיטא דלק"מ אבל לשיטת התוס' והרא"ש קשה [שוב מצאתי לרמב"ן ז"ל בחידושי יבמות שלו שהקשה קושיא זו וכתב ליישב וז"ל ויש לומר אין הכי נמי והא דלא אמרי בגמרא לאתויי גר שאין אמו מישראל משום דשם גר בעולם כשר לדון כגון שאמו מישראל או לדון חבירו הגר עכ"ל ולא הבנתי דבריו דכיון שאמו מישראל איזה שם גר יש לו לזה כנ"ל. ועוד דלדבריו תקשי הא דמוקמינן הך משנה מקודם לאתויי גר א"כ תקשי הא שם גר אשכחן דכשר אפי' לנפשו' כגון באביו מישראל והוא וודאי יש לו שם גר טפי דלולא דאמו נתגיירה הוי עכומ"ז גמור גם כיון דחזינן דמעיקרא קאמר לאתויי גר אף דמצינו גר דפסול אפי' לד"מ א"כ מ"ש דכאן לא קאמ' לאתויי גר בפרט שלא יצטרך לחלוק את הסתמות] ויותר היה נראה לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה לאתויי ממזר וא"ת לימא לאתויי בעל מום דפסול לדיני נפשות דכתיב ומום אין בך ותרצו דמשמע לי' דמתניתין בפסול יוחסין קא מיירי והביאו ראיה ע"ש. והנה לכאורה קשה הא בהך משנה גופא אח"כ קאמר ר"י לאתויי סומא אלמא דנקט לאתויי בעל מום ומ"ש מעיקרא דמשמע לי' בפסול יוחסין וצריך לומר דמשמע ליה דברישא קתני כל הראוי לדון מיירי בפסול יוחסין ובסיפא דקתני כל הכשר לדון מיירי שפיר בשאר פסולים והשתא מהאי טעמא גופא לא קאמר לאתויי גר כיון דקתני בסיפא לישנא אחרינא מרישא ש"מ דבסיפא לא מיירי בפסול יוחסין דאל"כ הוי לי' למיתני כל הראוי לדון כמו ברישא ותירוץ זה היה נכון לכאורה אבל אכתי קשה על זה הא בסנהדרין קאמר הכל כשרין לדון ומ"מ קאמר לאתויי ממזר ש"מ דבלא"ה משמע ליה דבפסול יוחסין קא מיירי ואפשר דהתם דייק פסול יוחסין ממאי דמסיק כהנים ולוים וישראלים והכא דייק מדקתני כל הראוי לדון וצ"ע. והנה התוספת שם כתבו ליישב על הקושיא מאוהב ושונא דבלא"ה ע"כ מתניתין לא אתיא כרבנן דקתני כל הכשר לדון כשר להעיד ולרבנן סומא בשתי עיניו כשר לדון דלא דרשי היקשא דריבים לנגעים ולעדות פסול ולפי זה יש ליישב ג"כ קושיא הנ"ל כיון דבלא"ה ע"כ רישא ר"מ ולא רבנן מוקי נמי סיפא דיש כשר להעיד ואינו כשר לדון ג"כ כר"מ:

אך באמת דברי התוס' גופא נפלאו ממנו דהא התם קאמר ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ומוכיח מיני' דסומא באחת מעיניו כשר הרי דדייק כיון דגמר דין בלילה כשר דין הוא דסומא באחת מעיניו דעדיף טפי מלילה דכשר וכן כתבו הפוסקים להדיא והרי"ף פ"א ד"מ ורש"י שם והשתא מה בכך דרבנן לא דרשי היקשא דריבים לנגעים מ"מ כיון דסבירי להו תחילת דין בלילה לא א"כ אי ס"ד דסומא בשתי עיניו כשר לדון א"כ כ"ש דבלילה דיכול לדון דזה עדיף טפי מסומא בשתי עיניו ביום יותר ממה דעדיף סומא באחת מעיניו מלילה וע"כ דלרבנן באמת סומא בשתי עיניו פסול אפי' בלי היקשא וכן פסק הרמב"ם להדיא והטור ומחבר סי' זה א"כ הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל. ואמת כי התוס' לשיטתם פרק א' ד"מ משמע דלא סבירי להו הך סברא לדמות סומא ללילה אבל לשיטת הרמב"ם והרי"ף וכל הפוסקים דמדמי סומא ללילה ופסקו באמת סומא בשתי עיניו פסול קשה כנ"ל ועיין מה שכתבתי סי' ה ס"ק ד' שם הארכתי ומבואר בהדיא דלרבנן סומא בשתי עיניו פסול וצע"ג ליישב קושיא הנ"ל על נכון ועוד קשה מה שהקשו התוס' והרא"ש גופא אהא דקאמר רשב" אנא גר אנא ותנינא בישראל ולא בב"ד של גרים ולמה לו מהברייתא תיפוק ליה דאפילו דיני ממונות גר פסול כשאין אמו מישראל. והנה התוס' והרא"ש תירצו דאיצטרך הברייתא לחליצת בני גרים ובאמת הוא תמוה דמנא ליה באמת מהברייתא לחליצת בני גרים דהא איצטרך בישראל דאפי' אמו מישראל פסול כדאמר בתר הכי הרי דמהאי טעמא לא הקשו התוס' אברייתא למה לי בישראל רק קשיא להו על רשב"י שהביא הברייתא והטעם דהברייתא שפיר קא אמרה בישראל דאפי' אמו מישראל פסול אבל לר' שמואל בר יהודה שהיה גר בעצמו לא הוצרך להביא הברייתא א"כ תקשי באמת מנא ליה חליצת בני גרי' מהך בישראל גם מה שתרצו התוס' פרק בא סימן והרא"ש פרק מצות חליצה כיון דלדיני ממונות כשר גר בקבלה א"כ בחליצה נמי ס"ד בקבלה כשר קמ"ל בישראל דלא והנה מלבד מה דגם בזה קשה כנ"ל אבל בלא"ה אני תמה הא התם ממעטינן חליצה בלילה משום היקשא דריבים לנגעים לר"מ או לרבנן מביום הנחילו א"כ תקשי הא בד"מ בקבליה עליה לדון בלילה כשר כמו שכתבו הסמ"ע והב"ח להדיא לעיל סי' ה' א"כ בחליצה נמי בקבליה לחלוץ בלילה תכשר וע"כ צריך לומר דהא ליתא דמ"מ כיון דחליצה הוי כמו דין פסולה בלילה ממילא אפילו בקבלה פסולה ודוקא, בד"מ שייך קבלה כמו מחילה אבל בחליצה לא שייך קבלה ומחילה א"כ ממילא אפי' בקבלה פסולה א"כ הכא נמי כיון דבלי קבלה גר פסול בד"מ ה"ה בחליצה אפילו בקבלה. גם מה שתרצו התוס' פרק מצות חליצה והרא"ש שם דבלי כפיה יכול לדון דיני ממונות משא"כ בחליצה גם כן קשה דהא בירושלמי מבואר להדיא בעובדא דהוי יתיב דיין לגרמיה דכל שבאו לפניו כקבלוהו הוי וכן פסק הב"ח להדיא א"כ בלי כפיה הוי כקבלה וקשה ג"כ קושיא הנ"ל ואמת כי בתוס' יש לומר דכוונתם כיון דכתיב שום תשים משמע דוקא במילתא דשייך בהו שימה דהיינו דיני ממונות בעינן מקרב אחיך אבל בחליצה לא שייך שימה לא בעינן מקרב אחיך קמ"ל בישראל דאפילו בחליצה גר פסול אבל ברא"ש אי אפשר לומר כן שהוא תירץ מקודם בקבליה ואח"כ תירץ בלי כפיה משמע דכוונתו דבלי כפיה לא הוי כקבליה וקשה עליו מהירושלמי הנ"ל ובאמת צריך לומר דסובר הרא"ש דבירושלמי כיון דר' אבהו מדינא היה יכול לדון רק משום אל תהי דן יחידי הילכך בקבליה כל דהוא סגי אבל בעלמא בעינן קבלי' בפי' אבל לדידן דקיימא לן בקבליה באתו לגביה סגי א"כ בלי כפיה הוי כקבליה ואם כן ליתא להאי תירוצא מכח קושיא הנ"ל אבל לשיטת רש"י אתי שפיר ולק"מ דאיצטרך להביא הברייתא דבד"מ גר כשר אפי' אין אמו מישראל גם על עיקר מה שתרצו התוס' הרא"ש דהא דקאמר לאתויי גר היינו לדון גר חבירו וממזר אפילו לאחר יכול לדון א"כ האיך קאמר וצריכא כיון דלא דמי כלל גר וממזר ומה שכתבו התוס' משום דסתמא קתני במתניתין לא הבנתי דמכל מקום כיון דקא עביד צריכותא ובחד צד עדיף גר מממזר משמע וודאי דלפי האמת עכ"פ לא עדיף חד מחבריה ודו"ק וכן הרמב"ן אף שנראין לו דברי התוס' לדינא הודה שאין דבריהם מחוורין בזה רק שכתב דלאתויי גר היינו כשאמו מישראל והא נמי צ"ע דאיזה שם גר יש לו לזה כנ"ל:

ומעתה אבוא ליישב מה שהקשו על פירש"י חדא מהא דר' מרי בר רחל דהוי ממונה על פירסי דבבל וקאמר התם כל שימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך ולפעד"נ דלק"מ דפשיטא דכל ענין שצריך התמנות ושררה שייך למעט משום תשים כל שימות שאתה משים אבל דיני ממונות כיון דקיימא לן אפילו חד הדיוט דן מן התורה וכ"ש ג' א"כ כיון שהם יכולין לדון בע"כ אפילו דיינים שאינן קבועין בעיר אם כן האיך שייך בזה כל שימות שאתה משים דאיזה התמנות יש להם בזה הא כל שלשה יכולין לדון בע"כ ומי עשאם שר ושופט עד שנאמר עליהם כל שימות שאתה משים ובאמת הרב הנ"י שהקשה קושיא זו דקדק כיון דמדאורייתא בעינן סמוכים אבל באמת אפילו לדעה זו לק"מ דמה בכך דבעינן סמוכין וכי ענין הסמיכה הוא שררה והתמנות דפשיטא דאפי' אין לו שום התמנות יכול להיות סמוך וממילא כל שהוא סמוך יכול לדון בע"כ ואם יש מאה סמוכה בעיר נאמר עליהם שהם כולם ממונים ויש להם שררה הא וודאי ליתא ופשיטא דלא שייך בכלל שימה בד"מ וכ"ש לפי מה שפסק הרמב"ם כר' אחא דדבר תורה בחד הדיוט סגי א"כ פשיטא דאין זה בכלל שימה ומעתה ממילא לא קשיא מה שהקשה הרא"ש דדיני נפשות מאתך בדומין לך נפקא דפשיטא דאיצטרך שום תשים לכל דבר שיש בו שררה והתמנות כעובדא דר' מרי בר רחל גם בלא"ה לק"מ קושית הרא"ש דוודאי עיקר דרשה מאתך בדומין לך נפקא והכא לא יליף רק דגלי קרא עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו הגר ואם באנו להקשות כיון דכתיב קרא בקרב אחיך אתך בדומין לך למה לי הא ליתא הא איצטרך באמת לשאר מילי לבר מגר וממיל' גר נמי נפקא וקרא דמקרב אחיך להורו' דגר דן חבירו הגר ועוד דהא כתבו התוס' פרק אחד ד"מ דמאתך בדומין לך לא הוי ממעטינן בעלי מום רק כיון דגלי קרא ומום אין בך והכא נמי אי לאו קרא דמקרב אחיך לא מסתברא למעט מאתך גר ואדרבא לשיטת התוס' והרא"ש קשה דלדעתם אפי' אמו מישראל פסול לדון דיני נפשות והא פשיטא דאינו בכלל המיעוט מקרב אחיך דהא כשר לד"מ וע"כ דנפקא ליה מאתך בדומין לך וקשה הא שם ממעטינן ממזר מהך קרא והוא מה שאמרו הכל כשרין וכו' אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה א"כ גר שאמו מישראל דמשיא לכהונה הרי הוא בכלל אחך בדומין לך ואפילו גר שאין אמו מישראל משיא לכהונה רק כהנים נהגו סלסול בעצמן ועיין בכ"מ פ"ב מה"ס הלכה ט' ולפירש"י ניחא דגר מקרב אחיך נפקא ומהאי טעמא פירש"י סנהדרין ד' ל"ו דהכל כשרין ועשרים ושלשה חדא מילתא הוא היינו לאפוקי ממזר דנפיק מונשאו אתך ולא גר דהוי בכלל ונשאו אתך ודוק ולא ירדתי לסוף דעת הנ"י שכתב דמודה רש"י דגר אינו דן שור הנסקל ובאמת רש"י פי' בהדיא ממזר דנפיק ונשאו אתך ולא גר דמקרב אחיך נפקא לשיטתו דסובר דגר הוי בכלל ונשאו אתך כדברי הכ"מ כנ"ל ואינו נפסל כלל משום דבעי כ"ג דהא מקרב אחיך אפילו בד"מ כתיב והא דלא חשיב י"א משום דבדיני נפשות גופא גר כשר לדון הגר לא שייך לומר בזה דשור הנסקל כד"מ ודו"ק וצ"ע לדינא:

ב או אביו וכו' וגר דן את חבירו הגר אעפ"י שאין אמו מישראל כתב הכנה"ג דדוקא לגר גמור יכול לדון אבל לגר שאמו מישראל אינו יכול לדון וכתב עוד דלגר שאביו מישראל יכול לדון. והוא תמוה דהא כתב הרב דאביו מישראל עדיף טפי מאמו מישראל א"כ פשיטא דאין גר גמור דן אותו ובאמת לק"מ דכוונתו על פי מה שכתב שם לחלק דבאמו מישראל אפילו בא עליה בגיותו הוי מקרב אחיך דולדה כמותה [מ"מ צ"ע למאן דאמר דצריך גירות אי חשיב מקרב אחיך] אבל באביו מישראל דוקא כשבא עליה כשנתגיירה אבל בגיותה אין זרעו מתייחס אחריו דולדה כמותה ועל זה קאמר דלגר חבירו כשאמו מישראל אסור לדונו אפילו בא עליה בגיותו אבל כשאביו מישראל אם בא עליה בגיות' יכול גר גמור לדונו ופשוט אמנם בגוף הדין שכתב הרב בשם התוספת דאביו מישראל מהני ג"כ ואדרבא עדיף טפי צ"ע כי מדברי הרמב"ם והטור משמע דבעינן דוקא אמו מישראל שכתב עד שתהא אמו מישראל ואי איתא האיך לא אשתמיט לכתוב עד שיהא אביו או אמו מישראל ובשלמא בגמרא דקאמר ואם היתה אמו יש לומר דרבותא קאמר אבל הרמב"ם והטור שכתבו עד שתהא אמו משמע דאביו לא מהני. גם בגוף דברי התוספת שהביאו ראיה לזה מפרק עשרה יוחסין נראה לפענ"ד שיש לדחות דהתם הכל תלוי ביחס שתהא לה אב דהוא עיקר זרע מבית ישראל אז כשרה אבל בלא זה אף שהיא ישראלית גמורה לא מהני ולרבנן אפילו מקצת זרע אבל לענין דין תליא אם יש בו צד גירות או לא ובהא פשיטא דאביו מישראל יש בו צד גירות טפי מאמו ישראלית כנ"ל ס"ק א' ודוק וכן מדברי הכ"מ פ"ב מה"ס משמע דגבי נפשות צריך שיהא ישראל מכל צדדיו ע"ש אמנם הרמב"ן בחידושי יבמות הביא ראיה מרחבעם שנעשה מלך א"כ כ"ש דכשר לד"מ:

ג וגר דן וכו'. כתב בד"מ בשם המרדכי דוקא בלי כפיה אבל בכפיה אין יכול לדון גר חבירו ועסמ"ע שכ' שלא מצא במרדכי משמעו' זה ובקצה"ח תמה עליו דבהגהו' מרדכי מבואר כן להדיא וסיים ומשה אמת ודבריו תמוהין ולא דק במרדכי וז"ל הגהת מרדכי פרק מצות חליצת אנא גר אנא גר פסול אפי' לחליצת גרים ולממון יכול לדון בלי כפיה עיין בתוס' פרק מצות חליצה עכ"ל וכוונתו פשוט ומבואר דשם בתוס' בד"ה אנא גר אנא הקשו למה לו להביא ברייתא תיפוק ליה דאפילו לדיני ממונות גר פסול כשאין אמו מישראל ותרצו חדא דאיצטרך לפסול לחליצת בני גרים ועוד דבממון יכול לדון בלי כפיה דלא שייך שום תשים רק בכפיה וזהו כוונת הגהת מרדכי דגר פסול בחליצה אפילו לחליצת גרים והוא תירוץ ראשון בתוס' ולממון יכול לדון בלי כפיה זהו תירוץ שני אפילו לישראל וזה שסיים עיין בתוס' פרק מצות חליצה ובקצה"ח הביא לשון אחר קצת ולית' וגרם לו זה שלא העתיק דברי המרדכי כצורתו גם הסמ"ע ראה הגהת מרדכי שהרי כתב ומשמעות לשון זה לא מצאתי ובאמת במרדכי לא נזכר מידי רק שראה דברי הג"מ הנ"ל ועל זה כתב דלא משמע מיניה דינו של הרב: (ד) בשתי עיניו הב"ח פסק להכשיר בדיעבד והיינו על פי דעת התוספת פרק בא סימן ובאמת כבר הוכחתי לעיל ס"ק א' דסומא בשתי עיניו אפי' לרבנן פסול וכן הוכחתי לעיל סי' ה' ס"ק ד' באריכות א"כ אפילו בדיעבד פסול אך יש לדון מטעם אחר להכשיר בדיעבד לדעת רשב"ם דאם דנו בלילה דינם דין מן הירושלמי אם כן ה"ה בסומא משתי עיניו כיון דלרבנן נלמד סומא בשתי עיניו מלילה:

ה מבן י"ח ומעלה והביא שתי שערות עיין תומים שהקשה הא דאמרינן פרק בא סימן כל הכשר להעיד כשר לדון ואמר ר"י לאתויי סומא באחת מעיניו ור"מ לימא לאתויי פחות מבן י"ח והביא שתי שערות דכשר להעיד ופסול לדון ומתוך כך ביקש לומר דכוונת הטור ומחבר דוקא לכתחלה אבל בדיעבד לכ"ע דינו דין ואין דבריו נכוני' דהא הטור הביא ראיה מהא דאמרי' כל דין שהיה דן עד י"ח החזיר וכתב אח"כ אבל בירושלמי מכשיר לדון בן י"ג אפילו לא הביא שתי שערות וכתב על זה ויאשי' חומרא יתירה קא עביד שהחזיר משמע דלדעה קמייתא מה שהחזיר יאשי' היה מן הדין ולא משום חומרא ולדעתו דבדיעבד דינו דין אפילו לדעה קמייתא צריך לומר שלא החזיר רק משום חומרא והאיך לא זכר הטור קודם משום חומרא כלל. אבל לפע"ד נראה דלק"מ דוודאי פשיטא דלענין עדות אין זה בגדר שום גריעותא מה שאינו בן י"ח כיון שהביא שתי שערות דהא כל הסברא פחות מבן י"ח שאינו גבר בגוברין להציל עשוק מיד עושקו כמו שכתב הסמ"ע וזה אינו ענין כלל לעדות כיון שהביא ב' שערות ומתניתין דקתני ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון משמע שיש קצת גריעות' לענין עדות ומ"מ כשר ולענין דין פסול ועל זה קאמר סומא באחת מעיניו דבשתי עיניו לעדות ג"כ פסול ס"ד באחת מעיניו ג"כ יפסול קמ"ל דלענין עדות מ"מ כשר ולדין פסול מהיקשא דריבים לנגעים אבל לא שייך לומר ויש שכשר להעיד שאינו גבר בגוברין דמאי ענין זה לעדות ואם אתה פוסל זה כ"ע פסולים דאין הפרש לענין עדות שיש בו כח להציל או לא ולא שייך לומר ויש שכשר רק אם יש בו חשש פסול וזה ברור:

אך אמנם לענין הדין תמהני מאוד על כל הפוסקים שהביאו ראי' מהא דיאשי' שהחזיר כל דין עד י"ח והאיך נעלם מהם מה שפירש"י שם במקומו עד י"ח שמצא חלקיהו הכהן ספר בבית ה' והבין בתורה שבכתב והיה חושב שטעה קודם בדין ולכך החזיר ואמת שכן נאמר במלכים ויהי בשמונה עשרה שנה למלך יאשי' וגו' ספר התורה מצאתי בבית ה' הרי שהרניש הרב מה ענין בן י"ח דוקא לכאן ועל זה כתב שאז מצא חלקיהו הכהן הספר וקודם שהיה הספר חשב שמא טעה ולכך החזיר אבל עכשיו פשיטא דהכל תלוי בגדלות וקטנות וכל שהוא גדול יכול לדון כמבואר בירושלמי לכן נר' להכשיר בדיעבד מטעם הנ"ל. וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכיר דין זה ממימרא דשמואל והיינו שמפרש כפירש"י וזה ברור (ו) דמבן י"ג ומעלה כו' שתי שערות עיין תומים שהקשה דהא מלך ישראל לא היה דן מטעם שאין דנין אותו א"כ קטן שאין דנין אותו האיך יוכל לדון הא בעינן התקוששו וקושו ומתוך כך ביקש לחל' בין קרקע למטלטלין דבקרקע אינו דן כיון שאין דנין אותו ובאמת הא ליתא דהאיך לא אשתמיט הטור ומחבר להזכיר זה החילוק ובקצה"ח כתב דלא בעינן התקוששו רק שיהא בגדר שדנין אותו ולא דוקא באותו דבר שהוא דן וגם זה אינו הא כל הטעם קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים וזה שייך כל שאין דנין אותו בדבר שהוא רוצה לדון ולפעד"נ דלק"מ דדוקא גבי מלך ישראל שייך קשוט עצמך שבאמת הוא עושה מעשה רע רק שאי אפשר לדונו להוציא גזילה מתחת ידו לכך שייך שפיר קשוט עצמך אבל בקטן לא שייך זה כלל דהא במטלטלין באמת דנין ובמקום שאין דנין אותו כך הדין באמת לא מיקרי הקטן גזלן כי בקרקע אין מקחו מקח באמת וכיון שאין נקרא גזלן לא שייך התקוששו וקושו וזה ברור ולק"מ הילכך לענין הדין לדעה זו בכל מקום דינו דין והנה הטור מסיק בשם הר"ר יהודה ברצלוני שנסתפק בזה אי הלכה כשמואל אי כירושלמי בשם ר' אבהו והנה יש לתמוה מה זו ספק פשיטא דהלכה כבבלי נגד הירושלמי והנה נדחקו בכוונת הטור דכוונתו אי מימרא דשמואל הוא הלכה או משום חומר' ובאמת הא ליתא שלא היה לו לומר אי הלכה כר' אבהו. ולפע"ד דכוונת הטור דבאמת אמרו בגמרא דידן נמי דרב פליג וסובר שמה שנאמר וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב היינו שבאמת חטא ואח"כ שב וזה שנסתפק או הלכה כשמואל שלא חטא יאשי' רק שהחזיר אם כן דינא הוא שאין לדון רק עד י"מ או שאין הלכה כשמואל ויאשי' באמת חטא א"כ ממילא הלכה כר' אבהו בירושלמי דיכול לדון פחות מי"ח ומה שהקשה דלמה לא נסתפק הר"ר יהודה ברצולני במילתא דשמואל גופא אי משום חומרא קאמר או מדינא כמו שכתב הטור קודם בהדיא דלהירושלמי משום חומרא החזיר ולפע"ד נראה דוודאי אין כוונת הטור דלדעת שמואל משום חומרא החזיר דוודאי שמואל ור' אבהו פליגי בדין זה כמו שכתב אמ"כ רק דקשיא לי' הא ע"כ שהיה מקובל אצלם דבר זה שהחזיר עד י"ח דאל"כ האיך דייק שמואל דין זה מכאן הא יש לומר שעד י"ג החזיר ומנא ליה עד י"ח וע"כ שהיה מקובל אצלם שהחזיר עד י"ח ודעת שמואל דכוונת הכתוב אשר שב לזה ולא חטא ורב סובר דחטא אבל זה שהחזיר כ"ע מודים מצד הקבלה ועל זה כתב הטור דלר' אבהו זה שהחזיר משום חומרא אבל לשמואל מדינא החזיר ודו"ק. ולענין הדין כיון שהטור מסיק בספק גם המחבר מביא שני הדיעות הילכך אם לא הביא שתי שערות נראה דאפי' בדיעבד לא מהני דמתניתין דכל הכשר לדון כשר להעיד מורה דקטן פסול לדון כיון שפסול לעדות אבל אם הביא שתי שערות רק פחות מבן י"מ כיון שכבר הוכחתי בס"ק לפני זה דמהך דשמואל אין כאן ראיה כלל דכל שדן קודם שמצא חלקיהו הכהן הספר החזיר הילכך אף דלכתחילה אין להכריע נגד דעה ראשונה שהביא הטור ומחבר מ"מ בדיעבד פשיטא דדינו דין מטעם הנ"ל ואני תמה בזה הירושלמי שהביא הטור דאפילו לא הביא שתי שערות כשר ולפי זה צריך לומר דמתניתין דכל הכשר לדון כשר להעיד הכוונה כל גדול הכשר לדון כמו שכתבו התוס' פרק בא סימן גבי אשה וכמו שכתב הב"ח ובתומים לא ראה דברי הב"ח) א"כ תקשי הא בירושלמי דיומא דייק פסול אשה לדון כיון דלעדות פסולה מעתה אין אשה דנה דכל הכשר לדון כשר להעיד א"כ קטן נמי למה יוכשר כיון דפסול להעיד הילכך כיון דקיימא לן כירושלמי דאשה פסולה לדון פשיטא דכל שלא הביא ב' שערות פסול לדון אפילו בדיעבד:

ו אשה פסולה לדון הטור ומחבר כתבו זה בסתם בלי חולק ואני תמה דפשיטא דדבר זה במחלוקת שנויה ג"כ כמו קטן בסעיף הקודם דהירושלמי שהביא הטור דקטן כשר לדון מן התורה א"כ ע"כ דמפרש כל הכשר לדון כל גדול כמו שכתב הב"ח א"כ פשיטא דגם אשה לא מוכח שתהא פסולה לדון ואדרבא בזה עיקר תירוץ התוס' דכל איש הכשר לדון קאמר ובירושלמי דיומא קאמר ג"כ להדיא למדנו שאין אשה מעידה מעתה אין אשה דנה ופי' מהרש"א ומפרש שם דמכח משנה דנדה קאמר דכל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דמכשרינן קטן ממילא אשה כשירה. ובאמת יש לתמוה על הירושלמי גופא כמו שכתבתי בס"ק לפני זה דהוא סותר עצמו להירושלמי שהביא הטור ואמת כי בירושלמי פרק זה בורר הלכה ז' ופרק שבועת העדות נזכר אותה סוגיא גופא דיומא בשם אותו מ"ד ר' חגי בשם ר' יוסי ושם מבואר הגירסא דדין גופא מועמדו שני אנשים ולא מכח כל הכשר לדון וכן כתבו התוס' פרק בא סימן ואפשר דמהאי טעמא כתב הע"ש טעם אחר דלא כפרישה שנתן טעם משום משנה דכל הכשר לדון מטעם הנ"ל אלא שגם בזה אני תמה דשם מבואר להדיא דגם קטנים ממעט מועמדו שני האנשים וא"כ הא לדעת הירושלמי קטן כשר כמו שכתב הטור להדיא וצע"ג:

ח דשתויי יין זהו ממה דגרסינן בש"ס סנהדרין לא היו. שותין יין כל כל היום ופריך בגמרא יין מ"ט לא ומשני דכתיב) ולרוזנים אי שכר לעוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו. וכתבו התוספ' בד"ה ברזו של עול' היינו דוקא לדיני נפשות. אבל דיני ממונות לא והא דאמרינן בעירובין שתה רביעית אל יורה היינו בהוראת איסור והיתר והן הן דברי המחבר והנה לכאורה יראה מפשט לשון התוספות שהם הוכיחו מדקתני דין זה גבי נפשות ש"מ בדיני ממונות לא ועל זה קשיא להו מסוגיא דעירובין ועל זה פרשו בהוראות איסור והיתר וכן. הבין בתומים כוונת התוספת ועל זה כתב ליישב דאין מזה ראי' וע"ש דמסיק להחמיר והשיג על הרב בעל כנה"ג שמפרש שהתוספות הוכיחו, מדנקט אל יורה דלדון מותר דלא כן משמע בתוס' רק דקשיא להו משם ותרצו דמיירי באו"ה אבל לולא הראיה מסנהדרין פשיטא דמודים שיש לפרש אל יורה אפי' בדיני ממונות ע"כ ואין דבריו נכונים כלל דפשיט' דהתוס' הוכיחו דלשון אל יורה משמע להו דוקא איסור והיתר ולא דין והיינו דבמדרש נקט בפי' אל יורה אל ידון דאל"כ אלא מכח המשנה דנקט גבי דיני נפשות משמע להו דיני ממונות לא ואהא הוכרחו לפרש אל יורה דוקא איסור והיתר קשה חדא דהא פשיטא דדיני נפשות לא היו שותין יין כלל אפילו פחות מרביעית וכן מבואר בלשון המשנה לא היו שותין יין כל היום וכן פסק הרמב"ם פרק י"ב מהלכות סנהדרין: ולא הוזכר רביעית כמו שהוזכר גבי הוראה באו"ה ועוד דאי ס"ד דוקא רביעית לא הוי מקשה מ"ט לא הא לא גרע מאו"ה אלא ברור דקושית הגמרא דמשמע להו שלא היו שותין יין כלל ואהא מביא הפסוק ולרוזנים אי שכר והשתא תקשי מאי קשיא להו לתוס' מהך סוגיא דעירובין הא וודאי הא דנקט הכא בדיני נפשות היינו מפני שלא היו, שותין אפילו פחות מרביעית אבל בדיני ממונות פחות מרביעית מותר לשתות והתם דקתני שתה רביעית אל יורה אפי' בד"מ ולק"מ. ועוד אי ס"ד דכוונת התוספת להוכיח ההכרח מסוגיא דהכא דנקיט גבי נפשות כמו שכתב בתומים הוי להו להעמיד עצמם במשנה גופא דקתני ולא היו שותין יין משמע בד"ח היו שותין ולמה נטרו עד הכא שהביא הפסוק ולרוזנים אי שכר וברור דכוונת התוס' כך דוודאי משמע להו דאל יורה היינו דוקא הוראת איסור והיתר ולא ד"מ לכך לא הוצרכו לפרש במשנה כלום כיון דבדיני נפשות קמיירי רק דאח"כ דמייתי הפסוק ולרוזנים אי שכר והי' ס"ד לפרש גם אדיני ממונות שהם ג"כ רזו של עולם ובזה נצטרך לאפוקי לישנא דאל יורה מפשטיה דגם דיני ממונות אסור על זה כתבו דרזו של עולם הוא ג"כ דיני נפשות ולא ד"מ ואל יורה הוי שפיר או"ה דוקא ולא ד"מ וזה ברור ולפי זה נהי שיש לדחות הראיה מסוגי' דידן מ"מ מהך דאל יורה מוכח דד"מ לא כדברי הכנה"ג דמהאי טעמא הוצרכו התוספת לפרש רזו של עולם דיני נפשות דוקא ולפי זה בע"כ שהמדרש חולק על ש"ס דילן וכן הלשון שבמדרש מורה כן ששם נאמר שתה רביעית אל יורה שתה רביעית אל ידון הרי דדין אינו בכלל יורה וכיון דבש"ס דילן לא נזכר רק אל יורה ש"מ דין לא כנ"ל ומ"מ כיון דבמדרש מבואר להדיא שלא ידון ובש"ס דילן לא נזכר בפי' להיפך יש להחמיר לכתחילה כדברי המדרש:

ט אפילו כיונו ראייתן בתורת עדות. זהו ממה דגרסינן פרק יש נוחלין שלשה שנכנסו לבקר החולה רצו כותבין רצו עושין דין ופי' רשב"ם דבדיוק נקט לבקר החולה אבל אם כיונו להעיד אפילו ראו ביום אין עד נעשה דין והביא ראיה מהא דנמצא אחר מן העדים קרוב ופסול עדותן בטלה ומבואר שם דכל שנתכוונו להעיד בטל כל העדות א"כ הכא נמי כשנתכוין להעיד הוי לי' עד ואינו נעשה דיין [ועוד הביא ראיה מתשובת רש"י ומבואר לקמן] והנה התוספת שם הרבו להשיב על פירושו חדא דהתם שאני דגזירת הכתוב הוא דנמצא אחד קרוב ופסול עדותן בטלה אבל הכא כיון שהטעם או דבעינן עדים שאי אתה יכול להזימם והם לא יקבלו הזמה על עצמן או משום ועמדו שני האנשים לפני ה' וזה לא שייך בנתכוין להעיד לבד והביאו ראיה על זה דאל"כ תקשי לר' יוסי דאפי' בראיה בעלמא נמצא קרוב ופסול עדותן בטלה א"כ לא משכחת לה לא תהא שמיעה גדולה מראי' ובראש השנה פריך בפשיטות לכ"ע ועוד הא הא ר"י סובר כר' יוסי וסבירא ליה הכא רצו עושין דין ע"כ ולפעד"נ דלק"מ על רשב"ם דוודאי אילו היה הדין כר' יוסי דבנמצא אחד קרוב ופסול אפי' בראיה בעלמא בטל כל העדות שפיר שייך לומר גזירת הכתוב הוא ואין ללמוד לעד נעשה דיין אבל לדידן באמת דקיימא לן כרבי ומחלקין בין נתכוין להעיד או לא אלמא דלא סבירא לן מצד הגזירה רק הא מילתא גופא שאם הנמצא אחד מן העדים אבל הא בעינן שיהא גם הוא עד ולא רואה בעלמא א"כ כיון דבנתכוין להעיד לבד חשבינן לי' בגדר עד ופוסל השאר אלמא דנתכוין להעיד מיקרי עד אם כן ממילא נתכוין להעיד אינו נעשה דיין דאל"כ אלא שאינו בגדר עד למה יהא בגדר עד לפסול השאר דמ"ש. נמצא קושית התוס' מיושב חדא בחברתה דלר' יוסי באמת אין ללמוד משם לעד נעשה דיין דגזירת הכתוב הוא ואם באנו להקשות מ"מ האיך דיקדק הרשב"ם בדברי ר' יהודא דהכא שלשה שנכנסו לבקר הא לר' יהודא דפסק כר' יוסי אין צורך לזה הא וודאי לא קשיא דר' יהודא בא לומר דאפי' לרבי עושין דין והתוס' לא הקשו בזה על רשב"ם רק לפי דלדעתם לר' יוסי אין עושין דין כלל והאיך נקט מלתא מה דאיהו לא שמיעא ליה אבל השתא כיון דלדידי' פשיטא דמהני ונקט לבקר אפי' לרבי ועוד דאפי' לר' יוסי מ"מ בעלמא מודה דתלוי בנתכון להעיד ושאני קרוב ופסול דגזירת הכתוב הוא כנ"ל] ומה שהקשו התוס' הא כל הטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימם וזה לא שייך רק בבא להעיד בב"ד לא ידענא מאי קאמרי דמ"מ כיון ששמענו מהך דקרוב ופסול שכל שנתכוין להעיד כחד עדות שווינן להו ופוסל השאר א"כ בראוהו שלשה דהם ב"ד רק בלילה דאמרינן יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד פשיטא דהדין עם הרשב"ם דבעינן שלא נתכוין להעיד דאי נתכוין להעיד הרי גם הוא עד וקיימא לן אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו כולם א"כ זה היחיד אי אפשר שיזומו אותו שלא יקבל הזמה על עצמו א"כ ממילא אף הם לא נעשו זוממין והוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימם וכמו כן בשלשה שנכנסו ביום רק נתכוונו להעיד הרי הם עדים וכיון שהם עדים בעינן שיכול להזימם וכן לטעם דועמדו שני האנשים כיון שהוכחנו בנתכוין להעיד הרי הוא פוסל השאר אלמא דאין חילוק בין העיד בב"ד או לא דסוף סוף עד גמור מיקרי לפסול השאר א"כ ממילא אינו נעשה דיין כיון דשמעינן מועמדו שאין עד נעשה דיין ולא נשאר לדחות דברי רשב"ם רק בתירוץ אחרון שכתבו התוס' דהתם נמי בעינן שיעידו בב"ד א"כ לפי מה שהכריע הש"ך לקמן סי' ל"ו דבנתכוונו להעיד לבד פוסל השאר וא"כ ראיית הרשב"ם בתוקפה ולקמן סי' ל"ו אבאר בס"ד בזה ע"ש:

אך באמת נראה לפע"ד דבלא"ה אין דברי הרשב"ם נכונים כלל ולא ידעתי מנין לו לרשב"ם שזה שאמרו עד אינו נעשה דיין הכוונה שכל שהוא עד אינו נעשה דיין אלא כך הכוונה כל שע"י עדותו נגמר הדין ובלי עדותו לא היה הדין כך והוא העד הוא הדיין בזו אמרו אין עד נעשה דיין אבל כל שאפי' בלי עדותו היה נאמן בדבר זה רק שהוא עד ג"כ למה יגרע שלפי שהוא עד ג"כ לא יוכל להיות דיין ובין לטעם הזמה ובין לטעם ועמדו מ"מ דל ממנו תורת עדות הרי בלא"ה נאמן פשיטא שיכול להיות דיין הילכך התם דאמרינן נמצא קרוב עדותן בטלה שפיר קאמרינן לפי שנתכוונו להעיד הרי הוא עד ופוסל השאר ובטל כל העדות ואף כאן נאמר כיון שנעשו דיינים בטל כל העדות ומ"מ נשאר מה שאפי' בלי תורת עדות היו נאמנין משא"כ התם כל שבטל העדות אין כאן עדות כלל הילכך הכא בשלשה שראו ביום דע"כ הא דמכשרינן להו לדיינים היינו משום שהם אין צורך להאמינם בתורת עדות דאל"כ תקשי גם בהו הא לא שייך בהו הזמה ומה בכך דלא תהא שמיעה גדולה כיון דאתה צריך להאמינם בתורת עדות ואי אפשר להזימם וע"כ דבראו ביום אין צורך להאמינם בתורת עדות א"כ מה בכך דנתכוונו להעיד דהם עדים גם כן מ"מ נעשו דיינים וממילא כל העדות בטל שאין עד דיין ונשאר מה שהם נאמנים בלי תורת עדות ובזה יכולין להיות דיינים אמנם לפי זה היינו דוקא לטעם ועמדו אבל לטעם הזמה נהי דבשלשה שראו ביום לא איכפת לן כיון דבלי עדותן נאמנים ג"כ לא מגרע להו מה שהם עדים ג"כ אבל בראוהו בלילה ואחד מהן נעשה דיין לטעם הזמה ונתכוין להעיד נראה עיקר כרשב"ם מטעם הנ"ל דבעינן בעדים שיזומו כולן וכיון שגם הוא עד וא"א להזימו הם ג"כ אינן בכלל הזמה והם אי איפשר להאמינם רק בתורת עדות ועדות שאי אתה יכול להזימם לאו עדות הוא. וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא דלמ"ד בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימם א"כ פשיטא דאותו יחיד שנעשה דיין אי אפשר להזימו א"כ אף השנים המעידין לא נעשו זוממין כיון שנתכוונו להעיד ונכלל עמהם בעדות וכמו שפוסל את השאר כן לענין זה וזה ברור ולא אוכל לידע מה היה כוונת התוס' בתירוצם על זה אם לא שנאמר שגם התוס' לא הקשו רק על ג' שראו ביום ולא משמע כן בתוס' א"כ לפי מה שהכריע הש"ך בנתכווין להעיד הוי עד לענין קרוב ופסול ה"ה לענין זה ודוקא ביחיד אבל בג' שראו ביום אף שנתכוונו להעיד אין דברי רשב"ם נכונים מטעם הנ"ל. ומה שהביא רשב"ם ראי' מתשובת רש"י שכתב דלא בעינן אתם עידי דאל"כ דין זה של ר"י אמר רב היכי משכחת לה דאי באמר אתם עידי הא בהדיא סהדי שווינהו והאיך קאמר רצו עושין דין ע"כ ולפע"ד נראה דלק"מ מתרי טעמא חדא דהכי כוונת רש"י דאי ס"ד דבעינן דוקא אתם עידי א"כ כל הטעם דעד נעשה דיין בראו ביום משום לא תהא שמיעה גדולה מראי' וזהו דוקא אי ראי' בלבד מהני אבל אי בעינן שיאמר אתם עידי א"כ במה נפשך אי משום עדות הרי אינו נעשה דיין ואי בלי עדות רק מכח ראי' הרי לא מהני כיון שאמר אתם עידי דהם אינם עדים כלל וע"כ דהם עדים א"כ אינם נעשים דיינים אבל לפי האמת דלא בעינן אתם עידי ממילא אף בנתכוונו להעיד נעשו דיינים משום דדל עדו' מכאן נאמנים על פי ראי' שלא בתור' עדות כנ"ל ועוד בלא"ה נראה דלאו ראיה היא כלל דכוונת רש"י כיון דבהדיא סהדי שווינהו אמרינן לקפידא קאמר הכי שהם יהיו עדים ולא דיינים וכהאי גונא אמרי' בגיטין סוף פרק האומר אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי שנים חותמין כולכם כתובו כולם חותמין ומבעי' לן בגמרא מנה אותן מהו ופירש"י מספקא לן אי לקפידא קאמר דכלהו סהדי שווינהו או לא ואמרינן עלה שאם מת אחד הגט בטל אלמא דאמרינן דלקפידא קאמר שהם יהיו עדים א"כ הני נמי כיון דבהדיא סהדי שווינהו לא מהני רק בתורת עדות א"כ אין עד נעשה דיין ודו"ק:

י אם ראוהו ביום. הב"ח כתב דאפילו בשבת ויו"ט הוי כמו ראוהו בלילה והש"ך כתב דצ"ע לדינא ולפעד"נ דזה תלוי בפי' רשב"ם בשמעתין הנ"ל ובפי' התוס' שם כי לפי' התוס' דלכך בראו בלילה לא נעשו דיינים משום שאין קבלת עדות בלילה דהוי כתחילת דין א"כ לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' שהרי גם על שמיעה בלילה לא היו יכולין לדון ביום רק אם נתקבל עדות מחדש א"כ ה"ה בראו בלילה שאין יכולין לדון על פי ראייתם ביום א"כ פשיטא שאם ראו בשבת וי"ט דיכולין להיות דיינים מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראי' דהא אם היו שומעין עדות בשבת וי"ט היו יכולין לדון על פי אותה עדות א"כ כ"ש שיכולין לדון על פי ראייתם ואף דקבלת עדות כתחלת דין ואין דנין בשבת מ"מ היינו משום שבות אבל אם עבר וקיבל פשיטא שיכול לדון למחר ואין צורך לקבל עדות מחדש אלמא דאותה הקבלה מצד הדין הוי קבלה מעלי' א"כ פשיטא דראי' מהני דלא תהא שמיעה וכו' ואף דאיכא מ"ד בלילה דיעבד דינו דין היינו אם כבר דן בלילה הכל אבל אם קיבל עדות בלילה אף דהוי כתחלת דין קיימא לן לקמן סי' כ"ח דאין דנין על פי אותה קבלה אלמא דלאו קבלה מעלי' היא א"כ לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' א"כ ממילא ע"פ ראי' ג"כ אין יכולין לדון ביום אבל בשבת וי"ט דאם קיבל עדות יכול לדון ממחרת שאינו אלא מקח שנעשה באיסור דהמקח קיים אלמא דקבלה מעלי' היא א"כ כ"ש בראוהו בשבת דיכול לדון ממחרת על פי אותה ראיה וזה ברור אבל לדעת רשב"ם שפי' שם דיכולין לקבל עדות בלילה ג"כ ומ"מ אם ראו בלילה לא אף דשייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' שהרי על פי שמיעה בלילה היו יכולין לדון לדעתו ועל פי ראי' לא וצריך לומר דסבירא לי' דע"כ לא מחשבינן לראיה כשמיעה רק כשיכולין לדון מיד אבל כשאינן יכולין לדון מיד אז ראי' גרע משמיעה וכן כתב שם להדיא וא"כ ה"ה בשבת ויו"ט כיון שאינן יכולין לדון מיד לא הוי ראי' דידהו כשמיעה ולפי זה לדידן דקיימא לן דלא כרשב"ם לקמן סי' כ"ח רק אם קבלו בלילה אינו דן ע"פ הקבלה ביום רק צריך לקבל מחדש א"כ ממילא הכי נמי בראו בשבת וי"ט יכולין להיות דיינין כמו שבארנו:

ודע דלכאורה יש לומר דלמ"ד לעיל בדנין בלילה בדיעבד דיניהם דין וא"כ יש לחקור הכא דאף דאין עד נעשה דיין בלילה מ"מ אם עבר ונעשה דיין בלילה יהא דינו דין מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראי' דאלו בשמיעה וגמרו ביום או בלילה על פי אותה שמיעה דיניהם דין וכ"ש בראו בלילה וגמרו בלילה או ביום דדינם דין אמנם זהו דוקא לשיטת התוס' הנ"ל שהבאתי אבל לשיטת הרשב"ם שהבאתי מקודם דכל שאינן יכולין לדון על פי ראי' מיד לא מיחשב ראי' דידהו כשמיעה א"כ הכא נמי כיון שלא היו יכולין לגמור בלילה לכתחילה עדיף שמיעה מראי' ואף דבשמיעה אם גמרו ביום מהני אבל בראי' לא ודעה הנ"ל דבדיעבד מהני בלילה הוא ג"כ דעת רשב"ם א"כ לרשב"ם לשיטתו לא מהני ולשיטת התוס' הלא הם סוברים באמת דבלילה לא מהני בדיעבד ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל ליישב הירושלמי על פי שיטת רשב"ם מ"מ הכא נראה דלא מהני כיון דלדעת רשב"ם גופא לא מהני הכא כנ"ל הגם שנראה מהירושלמי דוקא טעו ודנו בלילה אבל אם לא טעו לא מהני ע"ש וצ"ע בזה. והנה התוס' הקשו על רשב"ם דקבלה בלילה מהני מהא דאמרינן קבלת עדות כתחילת דין ואין דנין תחילת דין בלילה מביום הנחילו ולדעתי נראה דרשב"ם לשיטתו מהירושלמי דזהו הכל לכתחילה אבל אם דנו בדיעבד מהני אך לשון רשב"ם לא משמע קצת כן ע"ש ויתר דיני עד נעשה דיין בדבר דרבנן כגון בקיום שטרות הכל יתבאר לקמן סי' מ"ו בס"ד כי שם מקומם:

ועיין תומים ס"ק ז' מה שהאריך בזה. והנה מה שהשיג על הט"ז מהא דמהני בדיעבד בליל' לק"מ דדוק' לילה הא דלא מהני לכתחל' הוא גריעותא בדין גופא הילכך לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' כיון דבשמיעה גופא אינו יכול לדון לכתחלה ה"ה בראי' אבל בשבת ויו"ט דמה שאסור לדון לכתחילה אינו משום גריעותא בדין גופא רק משום איסורא דשבת א"כ אכתי כ"ש בראי' דדין הוא דמהני כיון דלית בה משום איסור שבת והוי כמו שמיעה בחול וכמו דבשמיעה אי לאו משום איסור שבת הוי מהני אפי' לכתחילה והיה מותר לקבל עדות ולדון כ"ש בראי' דדין הוא דידון לכתחילה כיון דלית בזה איסור שבת ועוד דאם קיבל עדות בשבת וודאי מהני ויכול לדון למחרתו כ"ש בראי' בשבת דיכול לדון למחרתו משא"כ בלילה אם קיבל בלילה אינו יכול לדון למחרתו על פי אותה קבלה כמבואר לקמן סוף סי' כ"ח אפי' לדעת רמ"א דבדיעבד מהני דין בלילה ע"ש בסמ"ע והעיקר בזה כמו שכתבתי מקודם. ומה שהביא ראי' מדברי התוס' פ"ק דמכות מלבד מה שהוא עצמו דחה פי' זה בלא"ה אינו נראה כלל כיון דהתם אולי התוס' בשיטת ר"ת כמו שכתב מהרש"א שם ולר"ת היה יכול לדון בד"נ אפי' בשבת וי"ט כמבואר בתוס' פרק בתרא דביצה וכמו שכתבתי לעיל סי' ה' ס"ק א' גם מה שכ' הוא לפרש בתוס' אין דבריו נכונים כלל דפשיטא כיון ששמענו בתורה דלא חיישינן למיעוט שמא הוא טריפה דאל"כ לא משכחת לה מיתה א"כ ממילא אפילו במקום דשייך מיתה לא חיישי' לטריפה היכי דליכא למבדקה כיון ששמענו בהכרח דלא חיישינן למיעוט זה והאיך יעלה על הדעת דנקבה שחיללה שבת' אין ממיתין אותה וחיישינן שמא היא טריפה משום דמשכחת מיתה כשנתעברה וזכר שחילל שבת היו ממיתין אותו דחיישינן שמא הוא טריפה הא ודאי ליתא ופשיטא כיון דבהכרח לא חיישינן לטריפה ממילא אפי' בגוונא דשייך מיתה כגון שקרום של מוח מגולה מ"מ ממילא אפי' כי אינו מגולה ל"ח לטריפה ואמת כי מדברי תוספות ומהרש"א שם יש להוכיח כסברתו דמהרש"א כתב דמה שתירצו התוס' דיש לחוש דהמחלל טריפה הוא לשיטת ר"ת [ודבריו צריכין ביאור כי לכאורה נראה כי קושיתו על תירוץ אמצעי של התוס' דהי' מרבה בבדיקות כדי שיכחישו עצמן ועל זה כתב דליכא למיקם עלה דמלתא ובאמת מבואר בדברי התוספות דמעיקרא הוי ס"ד דגם בהרוג ליכא למיקם עלה דמלתא ומ"מ תירצו שהי' מרבה כדי שיכחישו זה לזה וצריך לומר דכוונתו להקשות על ב' התירוצים חוץ פי' ר"ת ועל תירוץ ראשון מקשה דהא המחלל חי לפנינו ולא שיכחישו עצמן ועל תירוץ ב' מקשה דהא הכא ליכ' למיקם עלה דמילתא) אבל לתירוץ דאיכא למיקם עלה דמילתא הכא ליכא למיקם שהמחלל חי. והנה יש לתמוה מ"מ תקשי לתירוץ התוס' דאיכא למיקם עלה דמילתא הא מחלל שבת ע"כ דלא חיישי' לטריפה דהא לא היה משכחת לה שיהרג וע"כ דלא חיישינן וכיון דבהכרח דלא חיישינן לטריפה ממילא אפי' ברוצח דין הוא שלא נחוש ועוד בהרוג גופא תקשי כיון דאם אין ראשו מגולה לא נהרג דחיישינן לטריפה א"כ אפי' בראשו מגולה הא אינן ראויין להזימם שאם יזומו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכיון שהוא חי אי אפשר להרגם שמא טריפה הוא ואי נימא כיון דלא אפשר שהרי בפי' נכתב בתורה דין עדים זוממין א"כ ממילא אפי' בהרוג שאין ראשו מגולה יהרג הרוצח כיון דבהכרח ידעינן דלא חיישינן לטריפה מעדים זוממין והאיך יעלה על הדעת שיגרע דין העדים שבקשו להרגו מדין הרוצח גופא כשאין ראשו מגולה לא נהרג מחשש טריפה והעדים נהרגים והוא תמוה מאוד. לכן נראה דודאי בלא"ה יש להבין מה שכתבו התוס' מעיקרא לתרץ דלא שכיח ואח"כ כתבו ועוד יש לומר דיש לחוש דהמחלל טריפה וקשה הא ודאי כ"ע מודים דמחלל טריפה פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימם א"כ כמו דחיישי שמא הרוג טריפה כן יש לחוש דמחלל טריפה וכן העובד ולמה להו הך תירוץ דלא שכיח וצריך לומר דודאי להך תירוץ ב' שכתבו מקודם ע"כ צריך לומר דסברי ר"ע ור"ט דטריפה שהרג חייב דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימם דאל"כ מוכח דלא חיישינן לטריפה דאי חיישינן מחלל שבת ועדים זוממין היכי משכחת לה ועל זה כתבו תירוץ א' דלא שכיח ואח"כ כתבו לפי' ר"ת שפיר יש לומר דחיישינן למחלל שמא הוא טריפה וכיון שאינן יודעין פטור כמו שכתב מהרש"א. עכ"פ הא ודאי פשיטא שכל ששמענו דאין לחוש לטריפה שוב לא חיישינן לטריפה כלל אפי' היכי דאפשר וזה ברור גם בעיקר דברי התומים מה שכ' בכוונת התוס' דלכך נקטו מחלל ולא עובד ורוצח משום דמחלל איפשר באשה כשנתעברה וילדה משא"כ עובד ורוצח דכתיב איש בהדיא ודבריו תמוהין ונעלם ממנו מקרא מלא במחלל שבת סוף פרשת שלמדנו מקושש במיתה והוא צלפחד בן חפר לדעת ר"ע גופא ונאמר כי לא פורש מה יעשה לו ופירש"י יודעין היו שהוא במיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה ולפי דבריו אין זכר במיתה בחילול שבת שמא הוא טריפה. ומה שהשיג על הב"ח דבריו נכונים אך לכאורה יש להבין בדברי רבא שאמר טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דבעינן עדות שאתה יכול להזימם ויש להבין כיון דכל הטעם דטריפה שהרג בפני עדים פטור משום דאין יכול להזימם א"כ בב"ד שראו כיון דקיימא לן דלא כר"ע ואפי' בד"נ עד נעשה דיין בראו ביום א"כ כל היכי דעד נעשה דיין ביום פשיטא דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימם שהרי לא יקבלו הזמה על עצמן וע"כ דלא בעינן בזה יכול להזימם א"כ קרא דבערת למה לי ומזה היה מוכח לכאורה כהב"ח דבא לומר אפי' לר"ע דאינו נעשה דיין מ"מ לא נפטר משום שהוא טריפה כיון שסנהדרין בעצמם ראו שייך ובערת הרע מקרבך וצריך לומר דודאי השתא דכתיב ובערת לא פטרינן לטריפה רק לפי שאי אפשר להזימם אבל לולא קרא דבערת היה ס"ד לפטרו בלא"ה משום דטריפה אינו בכלל חיוב מיתה וגברא קטילא הוא וצ"ע בזה:

יא מי שתובעים אותו לדון לפני דיין קטן ממנו וכו' ומעיינים בינייהו דין זה כתבו הטור בשם רב האי גאון והב"י ג"כ לא ציין מקומו בש"ס רק מדברי הגאון ויש לתמוה הא גמרא מפורשת הוא פרק עשרה יוחסין דקאמר מיזל לא צריכת דגברא רבה את מיהו משום יקרא דבי נשיאה ופירש"י גברא רבה את גדול מר"ג דהוא ראש בפומבדיתא ור"נ בנהרדעי ע"ש הרי בהדיא שאינו צריך לילך לפני דיין קטן ממנו. והנה ראיתי שהפרישה והב"ח הביאו סוגיא הנ"ל אבל לא כתבו ליישב מה שלא זכרה הטור רק בשם הגאון וצריך לומר דסובר הטור דמהתם אין ראי' דיש לומר דאין כוונתו שהיה גדול מר"נ ואדרבא אילו היה כן לא היה לו לומר בפשיטות דגברא רבה את וכי ר"נ לא היה גברא רבה והיה לו לומר טפי מר"נ גם היה לו לומר לא צריכת למיזל לגבי' מדקאמר בסתם לא צריכת למיזל משום דגברא רבה את ש"מ דכוונתו מצד שהוא תלמיד חכם א"צ לילך לב"ד לומר בין יהא גדול או קטן כל שאין בעל דינו ת"ח אלא ב"ד שולחין לו סופרי הדיינים לביתו כמבואר בסי' קכ"ד והתם בעל דינו פשיטא שלא היה ת"ח כיון שכ"כ זילזל בשלוחא דרבנן וכן משמע התם ע"ש תדע דאל"כ למה היה לו באמת לומר הטעם דר"נ קטן ממנו כיון שיש לו טעם נכון שלא לילך מצד שבעל דינו אינו ת"ח וזילא בי' מילתא לדון עמו לפני ב"ד ועוד נראה דבלא"ה אין מהתם ראיה דאפילו אי נימא דהתם היה כוונתו דהיה גדול מר"נ מ"מ לא מוכח רק שיהא דינו כמו ת"ח וע"ה שאינו צריך לילך עמו לב"ד לדון רק ב"ד שולחין לו סופרי הדיינין אבל מנא לן שיהא כ"כ אלים עד שיוכל לומר שאינו רוצה לדון כלל בחיתוך הפסק שלו וזה שהביא הטור בשם הגאון דיכול לומר שאינו רוצה כלל בפסק שלו בין ילך בין לא ילך וזה באמת לא נשמע מסוגיא הנ"ל ומ"מ צריך לומר בכוונת רש"י הנ"ל דכיון דקאמר משום יקרא דבי נשיאה משמע דמניעת הליכה היה לפי שהוא גדול מר"נ דאל"כ מאי חשש יקרא דבי נשיאה יש כאן הא בעל דינו באמת לא הי' ת"ח ויחשוב כי מכח זה אינו רוצה לילך וע"כ שהוא לא היה רוצה כלל הפסק שלו ועל זה היה חושש משום יקרא דבי נשיאה דמשום בעל דינו עכ"פ היה צריך לשמוע הפסק בביתו ובזה מיושב ג"כ קושי' השנית דמנא לן דיכול למנוע עצמו מדינא מכל וכל דאי ס"ד דצריך לשמוע הפסק שלו רק לא לילך לפניו א"כ אכתי מאי חשש יקרא דבי נשיאה יש כאן אך אכתי קשה דמ"מ למה הטריחו לילך היה לו לומר שיצוה לשלוח לו סופרי הדיינים מצד שבעל דינו אינו ת"ח ובזה אין לחוש ליקרא דבי נשיאה וע"כ דבכל גוונא יש חשש יקרא דבי נשיאה שיחשוב על היותו גדול ממנו בעיניו אינו רוצה לבא לפניו א"כ ממילא לא מוכח מידי ופירש"י צ"ע:

ופי' מעיינין בינייהו נראה פשוט דהכוונה דאין דבר זה תלוי בבעל דין גופא שיוכל לומר אני גדול מן הדיין אלא מכנפי חכמי העיר ומעיינין בינייהו אם הוא באמת גדול אין כופין אבל אם לא נראה להם שהוא גדול כופין אותו ואיפשר דמהאי טעמא הלך ר' יהודא ג"כ לשאול לר"ה אם הוא ראוי לילך ולא סמך על עצמו ועוד נראה דפי' מעיינין בינייהו הכוונה שמעיינים בדינם ואם רואין כפי הנראה שהדין עם הת"ח אז אין כופין אותו אבל אם נראה להם שהדין עם שכנגדו רק שאין יכולין לחתוך הדין שלא בפניו בלי טענותיו אז כופין ופי' הב"ח אינו נראה כלל כי לפירושו למה ליה כנופי' חכמים הגם שהוא עצמו צריך לילך ולהתייעץ אם לילך כעובדא דהנ"ל גם לשון בינייהו לא שייך והעיקר כנ"ל:

יב אסור לאדם לדון וכו' שאינו שושבינו וכו' דין זה צריך בירור כי דעת הטור הוא דבשושבינו אפילו בדיעבד אין דינו דין ואוהב סתם לכתחילה לא ובדיעבד מהני וכתב הב"י שהרמב"ם חולק עליו בתרתי חדא דאין חילוק בין אוהב סתם לשושבינו ובתרווייהו מדינא אסור ובדיעבד מהני ובזה תמה על הטור שהעתיק דברי הרמב"ם משמע דלא פליג ובאמת פליג כנ"ל והנה בספר לח"מ תמה על הב"י שבכ"מ כתב להדיא על דברי הרמב"ם והקשה עליו שלא הזכיר גבי אוהב ושונא איזהו אוהב שושבינו וכו' ולפי מה שכתב בב"י דהרמב"ם לא מחלק כלל בזה וחילוק זה דוקא לר"י ע"כ. ובאמת לק"מ דעיקר כוונת הכ"מ שם שהיה לו להזכיר מה דמסיק שם דמיום א' ואילך בטל שושבינות והתם ליכא אהבה בפני עצמה רק שושבינות וכיון דבטל שושבינות שוב ליכא אהבה ואינו בגדר אוהב כלל וכן מבואר בלשונו שכתב במה ששנינו ואם כוונתו כמה שהבין הלח"מ היה לו לומר מה ששנינו אלא ודאי דכוונתו על מה דמסיק וזה ברור:

אך אמנם בגוף הקושיא נראה דסובר הרמב"ם אף שאמרו מיום א' ואילך בטל שושבינות מ"מ אכתי מאן דרחים לי' מיקרי ואסור לכתחילה כמו מי שאינו שושבינו כלל]:

אבל לפע"ד דברי הב"י תמוהין ופשיטא דדעת הרמב"ם דשושבינו אפילו בדיעבד פסול כדעת הטור כמו שאבאר חדא דהא בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ז מהלכו' עדות וז"ל כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב והשונא והגר והמשוחרר וכן הזקן והסריס והממזר וסומא באחת מעיניו כשרין להעיד ואינן כשרין לדון דיני נפשות כמו שבארנו עכ"ל ומעתה יש לתמוה בדברי הרמב"ם דהא גר וכל הני דקא חשיב פשיטא דאפי' בדיעבד פסול והאיך קא חשיב אוהב ושונא בהדי הנך דאינו רק לכתחילה וליכא למימר דהכא דוקא בדיני נפשות קא פסיל בדיעבד אבל בד"מ בדיעבד כשר הא ודאי ליתא חדא דהא עיקר הלימוד דאוהב ושונא גבי דין הוא מקרא ולא אויב לו ולא מבקש רעתו והאי קרא בדיני נפשות כתיב וסובר הרמב"ם דזה הלימוד אינו אלא בדיעבד כמו שכתב הכ"מ לדעתו ואפי' אי נימא דסובר הרמב"ם באמת דמאי דילפינן מהאי קרא הוא אפי' בדיעבד כמו שכתבתי לעיל סי' ה' בשם הירושלמי דלא מוקמינן קרא בלכתחילה דוקא רק הוא דוקא בדיני נפשות דאיירי בי' קרא אבל דיני ממונות מדאורייתא אפילו לכתחילה מותר רק מכח מימרא דר"פ כתובות דף ק"ה הוציא הרמב"ם פרק כ"ג חה"ס דאפי' בדיני ממונות יש איסור עכ"פ מדרבנן לדון וזהו רק לכתחילה ובזה באמת אין חילוק בין שושבין או לא אבל בדיני נפשות דאורייתא שפיר יש חילוק בין שושבין או לא כמו לר"י ואז בשושבין אפי' בדיעבד פסול ופי' זה היה נכון לכאורה ואין צורך למה שכתב ב"י דסובר הרמב"ם לרבנן אין חילוק בין שושבין או לא מכח מימרא דרבא הנ"ל ואדרבא מהתם מוכח דרבנן מקילי טפי מר"י ע"ש ולפי הנ"ל אתי שפיר דהתם בדיני נפשות ואפילו בדיעבד יש חילוק אבל בדיני ממונות לענין לכתחילה אין חילוק אלא כל שהוא אוהבו אין לדונו ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה הלח"מ דבפרק י"ג מהלכות עדות פסק האוהב והשונא כשר לעדות אעפ"י שפסול לדיינות ולשון פסול משמע דיעבד ולפי הנ"ל ניחא דלדיני נפשות ודאי פסול בדיעבד מכח קרא דלא אויב לו כנ"ל ותימא על הב"י שנטה מפי' זה ודחק עצמו כי לפי דעתו הי' לו לפרש בפשיטות כהנ"ל:

אך באמת כל זה ליתא ופשיטא דדעת הרמב"ם דאפי' בדיני ממונות פסול בדיעבד והוא כאשר נדקדק עוד בדברי הרמב"ם שכתב האוהב והשונא והגר ומשוחרר וכן הזקן והסריס וכו' ויש להבין למה כתב מילת וכן היה לו לומר והמשוחרר והזקן והסריס ולמה הפסיק גבי זקן בתיבת וכן. ודבר ברור הוא דכוונת הרמב"ם כך שהוא העתיק המשנה דכל הכשר לדון כשר להעיד ומפרשינן לה לאתויי סומא באחת מעיניו ור"מ והיינו בדיני ממונות דבדיני נפשות אפי' לרבנן פסול דכתיב ומום אין בך ולפי זה לדידן דקיימא לן כר"מ רק סומא כשר בדיני ממונות אי אפשר לחשוב סומא וכן כל הני דפסולין לדיני נפשות דוקא בהך כללא דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון וזהו כוונת הרמב"ם דמעיקרא קאמר כללא דכל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון והוא בין בד"מ בין בדיני נפשות ועל זה חשב האוהב והשונא והגר ומשוחרר ואח"כ כתב דכמו דבהנך יש חילוק בין עדות לדין בין בממון בין בנפשו' כן יש חילוק בזקן וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו בין עדות לדין בדיני נפשות אבל בד"מ אין חילוק בהו רק בהני דחשב מעיקרא דהיינו גר ומשוחרר וזה ברור בכוונת הרמב"ם ומיושב ג"כ מה שהקשה בכ"מ דהא הך לאתויי סומא אתיא כר"מ ונדחה הך סתמא מפני סתמא דסנהדרין ולמה פסקה רבינו ולפי הנ"ל לק"מ ואדרבא חזינן דמהאי טעמא לא קא חשיב סומא בהאי כללא כיון שאינו פסול לרבנן רק לנפשות ולא קא חשיב בהאי כללא רק הנך דפסולין אפילו לד"מ וזהו ברור. ומעתה דברי רבינו מבוארין דמה שכתב פרק כ"ג מהלכות סנהדרין אוהב אף שאינו שושבינו הוא ממימרא דר"פ כתובות ק"ה מה אסור לכתחילה דוקא אבל דין האוהב הגמור שהוא שושבינו זה ביאר בפי' פרק ט"ז מהלכות עדות דזהו בכלל פסול לדון אפילו בד"מ מקרא דלא אויב לו והיינו דחשיב להו בהדי גר דפסול בדיעבד ומה שלא הזכיר בפי' שושבינו וכן בשונא שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה הוא משום שכבר הזכיר פי' שונא בהלכות רוצח פרק ו' הלכה י' וז"ל ואיזהו שונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה וכן ממה שכתב פרק כ"ג מהלכות סנהדרין אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף. שאינו שושבינו וכו' הרי דסתם אוהב ושונא הוא שושבינו ולא דיבר ג' ימים באיבה הילכך התם פרק ט"ז מהלכות עדות שכתב אוהב ושונא סתם פשיטא דכוונתו אוהב ושונא שושבינו ולא דיבר עמו ג' ימים באיבה נמצא ברור דדעת הרמב"ם כדעת הטור דשושבינו סתם אפילו בדיעבד פסול ואוהב שאינו שושבינו אסור לכתחילה וכל זה ברור וכן עיקר לדינא כדעת הטור והרמב"ם (יג) ויש אומרים דכל שאינו אוהבו ממש וכו' וזה בורר לו אחד ופי' הסמ"ע דדעה זו חולקות על דעה א' דגם בזה יש איסור וקמש"ל דאינו אלא מידת חסידות ולפענד"נ דליכא מאן דפליג בהא שהרי גם הטור כ' אח"כ דמי שאומר על דיין שהוא שונא בעל דין צריך להבי' ראיה וכ' עוד שצריך להביא ראי' שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה והנה לכאור' קשה למה לי שיביא ראי' כולי האי תיפוק לי' דכל שמביא ראי' שהוא שונאו אסור לדון לכתחילה אלא ברור דדוקא באיבה גמורה דאסור מדינא יכול לפסלו כשמביא ראיה אבל באיבה שאינה גמורה אף דדיין גופא אסור לדונו אבל הוא אינו יכול לפסלו ולא ידעתי למה הביא הרב דבר זה בשם מהרי"ק כיון שהטור גופא כתב כן וכ"ע מודו וזה ברור. ודע דהסמ"ע ס"ק י"ח פי' שושבינו בז' ימי חופתו נקראים המטפלים עמו שושבינו ואז דוקא הוא דאסור לדונו נראה מדבריו דפוסק דכל ז' ימי חופתו נקרא שושבינו ולא ידעתי למה פסק כן הא בש"ס פרק זה בורר מסיק משמי' דרבה דמיום א' ואילך בטלה שושבינות ופירש"י וכשר להעיד וא"כ ה"ה לענין דין פשיטא דבטל מיום א' ואילך גם עיקר דבריו מגומגמין שכתב ואז דוקא הוא דאסור לדונו דמשמע דוקא שושבין ובאמת הכא באין שושבינו עסקינן ומ"מ אסור ואולי כוונתו דלאחר ז' אפילו מאן דרחים לי' לא מיקרי ומותר לכתחילה ולענין הדין בודאי מיום א' ואילך בטלה שושבינות ובדיעבד מותר אבל מ"מ לכתחילה אסור כיון דאיכא מ"ד דכל ז' נקרא שושבינו א"כ אפילו למאן דפליג לא גרע ממאן דרחים לי' שאינו שושבינו כלל דאסור לכתחילה וכן משמע מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דיני' דרבה דיום א' דוקא משום שכבר כתב פרק כ"ג מהלכות סנהדרין דאפילו מאן דרחים לי' אסור לכתחיל' לא גרע יום א' ואילך ממאן דרחים לי': (יד) משום אהבה ושנאה יכול להושיב דיינים אחרים. כתב הסמ"ע דבדוקא נקט אהבה ושנאה אבל משום קורבה לא ובתומים פיקפק עליו דהא כל ראיית מהרי"ק שורש כ"א מהא דפרק קמא דסנהדרין דאישפזוכני' דרב שלא רצה לדון בעצמו ומ"מ שלחו לפני רב כהנא א"כ כמו כן יש ראי' מהא דפרק שני דייני גזירות בעובדא דר' ענן דשלח לר"נ וחשב ר"נ שהי' קרובו ש"מ דאף בקרוב יכול להושיב ב"ד ע"כ ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דהדין עם הסמ"ע דדוקא פסול משום חומרא או מידת חסידות יכול להושיב ב"ד אחר אבל לפסול גמור לא וכן מבואר בהדיא במהרי"ק שם שכתב וז"ל דאפילו נאמר שלא יהא מן הראוי שהאלוף מוהר"ר שמעון כהן יצ"ו ידון משום חומרא או מידת חסידות מ"מ לא יפסול מלברר דיינים כדמוכח בהדיא פרק קמא דסנהדרין וכו' הרי לך בהדיא דאע"ג דרב היה מחמיר על עצמו שלא לדונו משום שעשה עמו האישפזוכני' חסד כמו שפירש"י אפ"ה לא נמנע מלמנות ר' כהנא לדיין וכו' משמע בהדיא דדוקא בדבר שהוא משום חומרא או מידת חסידות אבל בפסול גמור לא. ומה שהקשה בתומים מהך דסוף פרק בתרא דכתובות לק"מ דודאי בלא"ה יש להבין במהרי"ק אי נימא דראיית מהרי"ק דבעל דין אינו יכול למחות ביד הדיין לברר דיינים א"כ תקשי מאי ראיה מהך דרב כהנא מאן לימא לן דהתם היה שכנגדו מוחה שלא ישב רב כהנא אדרבא אפילו ברב עצמו היה רוצה רק רב מחמיר על עצמו שהיה ירא שמא יתקרב דעתו אל אישפזוכני' טפי אבל בעל דין לא הי' מוחה כלל בין ברב בין ברב כהנא ועובדא דהתם דמהרי"ק דאיירי בי' לא רצה בעל דין שר' שמעון כהן יצ"ו ידון ולא שיברר דיינים כדאיתא התם במהרי"ק להדיא ובע"כ צריך לומר דעיקר כוונת מהרי"ק להביא ראיה דהך חומרא או מדת חסידות לא שייך רק לדון בעצמו אבל לא שיברר דיינים אפילו חומרא אין כאן ועל זה הביא ראיה מהך דרב שהיה מחמיר על עצמו ובזה לא החמיר שלא לברר דיינים וא"כ במה נפשך אי בעל דין לא היה רוצה פשיטא דמוכח דאין בזה חומרא ואי לא היה בעל דינו מקפיד מ"מ כמו שהיה מחמיר שלא לדון בעצמו כן היה לו להחמיר שלא למנות דיין ובע"כ דלא שייך להחמיר רק לדון לפי שדעתו נוטה מצד הטבע להפך בזכותו כמו שכתב ב"י בשם הרא"ש באוהב ושונא אפילו אינו שושבינו אבל למנות דיין כיון שהוא אינו דן לא שייך זה וזה מוכח מרב כהנא הנ"ל וה"ה בעובדא דהתם דהיה ר' שמעון כהן מחותנו שאינו פסול רק משום חומרא כמו שביאר שם מהרי"ק מקודם זה א"כ נהי דגבי הוא עצמו שייך חומרא אבל למנות דיין אפילו חומרא אין כאן א"כ פשיטא דאפילו בעל דין לא משגיחין בי' כיון דאין כאן חומרא וזה ברור למעיין שם והשתא פשיטא דהיינו דוקא בחומרא או מדת חסידות אבל בדבר שהוא פסול מצד הדין ובעל דין יכול למחות בידו א"כ פשיטא דאם מוחה שלא יוכל לברר דיינים הרשות בידו ומהא דר' ענן דכתובות אין כאן ראיה כלל דמנין לנו דאותו שכנגדו הי' מוחה אדרבא התם ר' ענן גופא היה כשר באמת ולא היה יכול למחות ולא מיחה רק שהוא הרחיק עצמו ממידת חסידות א"כ ר"נ דחשב שהיה קרובו ג"כ שפיר חשב כיון שלא ראה בעל דין מוחה שלא ידון הוא א"כ אז פשיטא דאינו אלא חומרא שלא ידון הוא בעצמו ולברר דיינים אפילו חומרא אין כאן כו' אבל היכי שהוא פסול גמור ובעל דין מוחה שלא יברר דיינים פשיטא דלכ"ע אינו יכול לברר דיינים בע"כ והרב מהרי"ק הביא התם ראיה דבעל דין אינו יכול למחות במקום שהוא רק חומרא אפילו שידון הוא בעצמו רק הוא מצד עצמו ג"כ אין לו להחמיר רק לדון בעצמו אבל לא שימנה דיין ועל זה הביא מעובדא דרב ורב כהנא אבל היכי שהוא יכול למחות ביד הדיין ה"ה שיכול למחות שלא יוכל לברר דיינים וזה ברור לפע"ד וכמו שכתב הסמ"ע ועיין היטב מהרי"ק שם (טו) (המנד' חבירו משום שזילזל בכבודו יכול לדונו מאחר שאינו שונאו דין זה כתבו בד"מ ודייק לה מההיא עובדא דפרק עשרה יוחסין דר' יהודא שקראו בר שוויסקיל ואח"כ אכריז עלי' דעבדא הוא. ובתומים פיקפק על ראייתו דהתם לא הי' הנידוי בשביל זה רק שציער שלוחא דרבנן והשיג על מהרש"א בחידושי אגדות שכתב דמשום ענותנותא קאמר הכי. ולפע"ד ראיית הרב נכונה חדא כיון דמעיקרא לא אכריז עלי' ולא ידע דעבדא הוא והנידוי היה קודם א"כ פשיטא כיון דביזה אותו וביזה שלוחא דרבנן א"כ טפי חייב הנידוי משום שזילזל בי משלוחא דרבנן ומנין ידע ר' יהודא שיצטרך לדונו עד שימחול כבודו ועוד דהא פשיטא דהרב מיירי כאן שהוא יודע בעצמו שאינו שונאו א"כ מאי הפרש יש בין אם נדהו על כבודו או על שלוחא דרבנן סוף סוף הרי אינו שונאו בעצמו רק נדהו מצד האיסור שעשה ובע"כ דכוונת הרב להביא ראיה שיש לו לדיין לסמוך בדבר זה על דעתו והי' ס"ד כיון שכ"כ ביזהו עד שהיה חייב נידוי מסתמא יש לו שנאה כבושה ולא יוכל להפך בזכותו על זה מביא ראיה מעובדא דהתם כיון שהיה חייב נידוי על שציער שלוחא דרבנן א"כ פשיטא שהיה חייב נידוי על ביזיון ר' יהודא בעצמו ומ"מ דנהו אח"כ ש"מ דיש בידו לעמוד בזה על דעתו ואם יודע בעצמו שאינו שונאו ומחל לו רק הנידוי לא היה רק מצד הדין והוא כשאר בני אדם אצלו יכול לדונו וא"כ נסתלקה השגת התומים דר' יהודא מחל הא זה עיקר ראיית הרב שהדיין יכול לעמוד על דעתו בזה ולסמוך עליו לדין וזה ברור:

אך אמנם יש לדון מטעם אחר כיון דכל הטעם באוהב ושונא משום חומרא בעלמא א"כ יש לומר דזה לא שייך רק גבי ד"מ משא"כ התם שהיה עבד ואסור לבוא בקהל ישראל לא שייך להחמיר שלא לדונו כי כל שעתא ושעתא עובר איסורא וראוי להכריז עליו כדי שיבדל מקהל ישראל ואין ללמוד למקום אחר:

טז שני ת"ח השונאים זה את זה. הב"ח פסק להכשיר בדיעבד וקרא אסמכתא בעלמא ולא נהירא כלל דהתם קאמר מעיקרא חד לעדות וחד לדיין ופריך לרבנן ומשני חד לדין ואידך לשני ת"ח וכו' והשתא אי כוונת הכתוב באמת לא היה לזה רק אסמכתא בעלמא א"כ מאי קושיא לרבנן כיון דהשתא נמי קרא לאו להכי אתי דאי אתי להכי פשיטא שאפי' בדיעבד אין דינם דין ודבר ברור הוא שזה תלוי במחלוקת שכתבתי לעיל ס"ק י"ב דלדעת הרמב"ם לפי הבנת ב"י דאוהב ושונא גמור בדיעבד כשר וקרא לא אתי רק לכתחילה א"כ הכא נמי רק לכתחילה אבל לפי דעת הטור דאוהב ושונא גמור בדיעבד פסול פשיטא דהכא נמי דמ"ש ולפי זה לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק י"ב דאפי' להרמב"ם אוהב ושונא גמור בדיעבד פסול פשיטא דהכא נמי הדין כן שאם הם שונאים גמורים אפילו בדיעבד אין דיניהם דין ואי לא אסור לכתחילה וזה ברור ומ"ש הרב שדיינים לא יהיו קרובים לעדים עיין מה שכתבתי לקמן סימן מ"ו בזה ושם הארכתי:

יז אלא א"כ יש להם ס"ת אחרת משמע אפילו בלי סילוק אבל בטור לא משמע כן דמעיקרא כתב בסתמא דאם נגנב ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר ואח"כ גבי סילוק כתב וגבי ס"ת אין מועיל סילוק כי א"א להם להסתלק שלא ישמעו קריאת הספר אלא א"כ יש להם ספר אחר משמע דבלא סילוק אפי' יש להם ס"ת אחר לא מהני דאל"כ היה לו להזכיר חילוק זה של ספר אחר מקודם כשהזכיר גוף הדין דבני העיר אין דנין. והנה יש להבין באמת מה מהני ספר אחר הא כתב הרמב"ם ומחבר לקמן סי' ל"ז סכ"א דאפילו יש נגיעה בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וכן לא יהא דיין א"כ הכא נמי פשיטא דיש נגיעה בדרך רחוקה כגון שיפסל זה הספר וכדומה או שיגנב שלא יהא להם במה לקרות וצריך לומר דעד כאן לא חיישינן לדרך רחוקה אלא אם הוא לפנינו ואנו רואין הנגיעה אף שהוא רחוק אבל לא חיישינן למה שיארע נגיעה לאחר זמן כל שאין עכשיו נגיעה אפילו בדרך רחוקה ולפי זה לק"מ ג"כ מה שהקשה בתומים ולקמן סי' ל"ז יתבאר עוד בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה