תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן ה
א אסור לדון בשב' ויו"ט המחבר סתם ולא ביאר החילוק בין היכי דאיכא דעדיף מיני' בין היכי דליכא דעדי' מיני' והוא מדגרסינן פרק משילין כל שהוא משום שבות משום רשות משום מצוה וכו' משום רשות לא דנין ולא מקדשין ופריך בש"ס לא דנין והא מצוה הוא ומשני דאיכא דעדיף מיני' ופירש"י והא מצוה הוא ואמאי קרי לי' רשות וכוונתו דלא נימא דהקושיא היא למה אסור לדון דהא בסיפא קתני דאף משום מצוה אסור רק הקושיא הוא דאמאי קרי לי' רשות ולפי זה אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' דהוי מצוה אסור ואחריו נמשך המחבר והנה התוספ' שם הקשו לפירש"י מהא דאמרינן בסנהדרין אין דנין בערב שבת משום דאין רציחה דוחה שבת תיפוק לי' דאין דנין בשבת ולפעד"נ דלק"מ דהא בהדיא גרסינן בירושלמי שם פרק משילין ר' אבהו אמר אסור לדון בערב שבת ויו"ט דיני ממונות ופריך ממשנה סנהדרין הנ"ל דקאמר לפיכך אין דנין דיני נפשות בערב שבת ויו"ט משום שגומרין ביום שלאחריו מבואר דדיני ממונות דנין ומשני כאן להלכה כאן לדברי תורה והנה המפרש שם פירש כאן להלכה שהדין כן כאן לדבר תורה שאם בא לשאול אין מורין כן ודבריו תמוהין ונעלם ממנו דברי הסמ"ג הביאו הב"י בהדיא סימן זה כאן להלכה כאן לדבר תורה פי' הא דרבנן הא דאורייתא וכן פי' הנ"י וכל הפוסקים [שוב ראיתי בסנהדרין נזכר ג"כ מימרא זו בירושלמי ושם חזר בו המפרש ופי' כמו שכתבתי] דמדאורייתא מותר לדון בערב שבת ומדרבנן הוא דאסר ר' אבהו והשתא ממילא לק"מ קושית התוספ' על רש"י דע"כ הוצרך לומר הטעם משום דאין רציחה דוחה שבת דאז הוי דאורייתא וממילא הדיוק דדיני ממונות דנין מדאורייתא אבל מדרבנן גם ד"מ אסור אבל אי הוי הטעם משום דאין דנין בשבת משום שבות א"כ מדאורייתא גם דיני נפשות דנין רק מדרבנן הוא דאסור א"כ מבואר דדיני ממונות מותר אפילו מדרבנן ואכתי קשה קושית הירושלמי לר' אבהו דאמר אפילו דיני ממונות אין דנין מדרבנן והכי קיימא לן וזה ברור ואדרבא מהך סוגיא דהתם יש להביא ראיה לפירש"י דאמרינן התם לדייני' בערב שבת וליקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ויש להבין מה זה שסיים בקושיא וליקטליה בשבת לאיזה צורך הזכיר הרציחה יהא אימת שיהיה וע"כ משום דתקשי שאם נהרגנו בלילה נגד השמש בעינן או למחר אתה מענה את דינו א"כ מאי מקשה אח"כ כיון דכבר ידע לה מעיקרא לכן נראה דהמקשה רמז בקושייתו דלא נימא אין דנין בשבת והוא על פי מה שכתבו התוספ' שם ליישב דבדיני נפשות לא חיישינן שמא יכתוב כיון שכבר כתבו מאתמול דברי המחייבין ודברי המזכין וקשה מ"מ כיון שלא גמרו אתמול א"כ עדיין צריכין לכתוב מה שנתחדש למחרת חיוב וזכות ובע"כ צריך לומר דלא חיישינן רק מאתמול שמא ישכחו למחרתו אבל למחרת שגומרין הדין לא חיישינן שישכחו בו ביום וזהו כוונת המקשן דליגמר בשבת ואי משום אין דנין בשבת נקטלי' בשבת ואז לא חיישינן שמא יכתוב ומזה מבואר כפירש"י דלפי' ר"ת בלא"ה דנין כיון דליכא דעדיף מינייהו כמו שכתבו התוספ' והא דפריך בתר הכי נקטלי' לאחר שבת היינו שבא להקשות שיהא איסור דאורייתא כמו שכתבתי:
אך אמנם פירש"י תמוה מאוד מטעם אחר דהא פשיטא דהך מצוה דנין ומקדשין היכא דליכא דעדיף מיניה וכשאין לו אשה ובנים עדיף טפי מהך מצוה דסיפא מקדישין ומעריכין דאילו התם אין המצוה להקדיש ולהעריך רק אם הקדיש והעריך עשה מצוה משא"כ דין היכא דליכא דעדיף מיני' וכן בקידושין כשאין לו אשה ובנים דהמצוה חל עליו לקדש ולדון וכן מוכרח מפי' ר"ת דא"כ תקשי לפירושו הא בסיפא מבואר דמצוה אסור וע"כ דהך מצו' עדיף א"כ אי ס"ד דקושית הש"ס היא הא מצוה הוא ואמאי קרי לה רשות והוי ליה למחשבינהו בהדי הנך דסיפא א"כ מאי משני על זה לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ויש לו אשה ובני' וקש' מה בכך מ"מ אדתני סיפא מעריכין ומקדישין לתני רבותא טפי דלא דנין היכי דליכא דעדיף מיני' ולא מקדשין כשאין לו אשה ובנים דזהו ההיפוך מרישא דרשות ועכ"פ הוי להו למחשבינהו בהדי הנך דסיפא והאיך שביק הנך גופא דמיירי ברישא דאיכא בהו גוונא דמצוה דהוי רבותא טפי ומפרש מילתא אחריתי מה דלא הוי מצוה כ"כ אלא ברור כדעת ר"ת דהקושיא משום מצוה יהא מותר לדון ולא דמי להנך דסיפא כמו שכתבתי ולפ"מ שכתבתי יש לומר דגם רש"י מודה לשיטת ר"ת ומ"מ בקושיא לא היה יכול לפרש דיהא מותר לדון דהא בסיפא מבואר דאסור אפילו מצוה ואי משום דיש לחלק בין הך מצוה להך דבסיפא מ"מ מנא ליה למקשה להקשות כיון דחזינן דאפילו מצוה אסור ומנין לנו לחלק בין מצוה למצוה אבל לפי מה דמשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה אבל בדליכא דעדיף מיניה הוי שפיר מצוה אם כן תקשי באמת קושיא הנ"ל דהוי ליה למחשבינהו בסיפא דהוי רבות' טפי וע"כ דבאמת בזה מותר כדעת ר"ת ודו"ק ומה שהקשו התוספ' לפי' ר"ח מהא דגרסינן בירושלמי דיומא פרק ראשון גבי כהן גדול מתקינין לו אשה אחרת ופריך והא אין קונין קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ואמאי לא משני כיון שמתה אשתו מצוה לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ע"כ: (הגה ולכאורה יש גימגום בתוס' דמעיקרא הקש' לרש"י ותרצו דניחא לי' שאסור מדאורייתא א"כ מה זה דאחר כך כשהקשו לר"ת כתבו ולא קשיא לרש"י הא בלא"ה לא קשיא וצריך לומר דוודאי לר"ת יש ליישב כמו לרש"י דניח' לשנוי' משום דבמקדש ליכא שבות ועל, זה כתבו דלרש"י בלא"ה אתי שפיר ודו"ק):
והנה קושיא ראשונה נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דוודאי כל המצוה לישא אשה כשיש לו אשה ובנים הוא משום בבקר זרע זרעך כמו שפירש"י וכמו שכתבו התוס' רפ"ק דכתובות א"כ משום האי מצוה אמרינן הכא דאסור ורשו' קרי לה כמו שפירש"י א"כ האיך אפשר לתרץ גבי כהן גדול משום מצוה לישא אשה דא"כ כהן גדול שיש לו בנים לא משכחת לה שיעבוד עבוד' ביום הכיפורים גם קושיא השניה דקא עביד מצוה וכפר בעדו ובעד ביתו נלפע"ד ג"כ דהך מצוה לא הוי רק כמו מצוה דסיפא מקדישין ומעריכין שאם הקדיש והעריך מצוה אבל אינו מוכרח להקדיש ולהעריך וה"ה כהן גדול כיון שמתקינין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול א"כ אין צורך להקנות לו בשבת שאם תמות אשתו יעבוד כהן אחר שהתקינו לו וזה לא חיישינן שמא תמות גם אשתו השני' דהא אין לדבר סוף הלכך לא הוי מצוה שיהא מותר בשבת וי"כ והמעיין בתוס' יראה שהכירו חולשת דבריהם ולא הקשו בשני קושיות רק כתבו ועוד קאי עביד מצוה משמע דכוונתם לכלול תרווייהו ובצירוף הוי עכ"פ מצוה אבל מ"מ מבואר דאין מזה קושיא לפיר"ת כנ"ל ולפי זה דינו של המחבר צ"ע בפרט שכבר הוכחתי דיש לומר דגם רש"י מודה לפיר"ת ופיר"ת עיקר בש"ס כנ"ל:
ב אין דנין בערב שבת ובעיו"ט עש"ך בשם הר"ן דוקא לדון אסור אבל לקבל הטענות מותר מצד הדיינים אלא שאין יכול לכפות בעל דין שיבוא ובתומים תמה על זה כיון שאינו יכול לכפות בעל דין א"כ לא הועיל הר"ן בתירוץ שלו דמותר לישא ביום ה' שיכול לבוא לב"ד ביום ו' לקבל הטענות א"כ היא לא תרצה לבוא ושמוע בין אחיכם כתיב ויתקרר דעתו ולפעד"נ דלק"מ לא מבעי' לפי' התוס' ריש כתובות דמשום אשת כהן ופחותה מג' תקנו בכל הנשים שינשאו ביום ד' א"כ כל האיסור מטענות בתולים הוא משום ספק שאסרה על עצמו א"כ בכהאי גוונא לא שייך שמוע בין אחיכם דהא אינו בא לב"ד רק לומר שמצא פתחה פתוח ובין אם תכחיש או שלא יבואו עדים כלל תהא אסורה לו מצד דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסור' א"כ פשיטא דיכולין לקבל טענותיו ואף לפירש"י התם משום שמא יתברר ע"י עדים א"כ לא שייך ג"כ שמוע בין אחיכם כיון שהעיקר הוא להוציא קול כדי שיבואו עדים ואין זה דין כלל וכל שיבוא לב"ד אפילו יבואו עדים לאחר שבת שוב לא איכפת לן:
ג בניסן ותשרי למי שאינו בעיר זהו דעת הרמ"ה ולפע"ד דין זה צ"ע דבגמרא משמע דהני דמי להדדי לא קבעינן זימנא במעלי שבתא ולא ביומי ניסן ותשרי ולא מפליג בינייהו רק בענין אם הזמינו לאחר כן ולא בא דבזה קונסין ולא בזה משמע דבשאר מילי שווין וכמו דבערב שבת אין חילוק בין עיר לעיר כן ביומי ניסן ותשרי ומה שהביא הב"י ראיה מהא דאמרינן במועד קטן דדנין בחול המועד אין כאן ראיה כלל דפשיטא דלא נחית התם רק לאשמעינן דאין בזה איסור לדון מצד אין דנין בחול המועד אבל מצד טירדא לא מיירי התם כלל ומשכחת לה כשהבעלי הדינים רוצין שניהם לדון כמו שכתב הסמ"ע להדיא ס"ק ו' דבכהאי גוונא אפי' מעיר לעיר דנין ובהא קמש"ל במ"ק דדנין ולית בזה משום אין דנין ביו"ט דלא חיישינן שמא יכתוב וצ"ע. ועש"ך דלאחר הרגל מותר ובפרישה חולק דאפילו לאחר הרגל יש טירדת המועדות ונראה לי עיקר כדבריו דהא בלא"ה פירש"י הטעם משום זמן קציר ובציר ולדבריו פשיטא שאין חילוק ונראה דרש"י דייק ליה מהאי טעמא דמשום טירדת יו"ט האיך פסיק וקאמר יומי ניסן ותשרי הא לאחר הרגל ליכא טירדא והרמב"ם והרי"ף שפרשו כן סבירא להו דלאחר הרגל ג"כ יש טירדא אבל עכ"פ כיון דלרש"י בוודאי אסור לאחר הרגל וברמב"ם לא מצינו שיחלוק בזה ראוי לחוש לדבריו:
ד אין דנין בלילה עסמ"ע הטעם דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו את העם בכל עת הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין והוא בש"ס פרק ד' מסנהדרין אבל הרמב"ם כתב הטעם וז"ל אין מתחילין הדינין בלילה מפי השמועה למדו כל ריב וכל נגע מה נגעים ביום אף ריבים ביום והקשו עליו דהא בגמרא מוכח להדיא דהאי קא יליף ר"מ מהיקשא ואפילו גמר דין ולרבנן מביום הנחילו נפקא להו כמו שכתב הסמ"ע והנה בכ"מ תירץ דלפי מה דמסיק דביום הנחילו איצטרך לשלשה שנכנסו לבקר את החולה א"כ לרבנן נמי להכי איצטרך וע"כ דמהיקשא ילפי דאין דנין בלילה ודבריו אינם מובנים כלל דמ"מ תקשי למה ליה לשנויי' לרבנן מביום הנחילו לישני מהיקשא דכל ריב וכל נגע ותו קשה תנא להו לגמרא דר"מ פליג אמתניתין כיון דרבנן נמי היקשא דרשי וסבירי להו מושפטו דגמ' דין לא א"כ ר"מ נמי לא דריש רק לתחילת דין בתומי' כתב ליישב קושיא ב' דהרמב"ם לטעמיה דדנים בקרובים בתחילת דין ומהאי טעמא סבירא ליה דנגעים נמי בקרובים דלא דרשינן היקשא לגמר דין כיון דבתחילת דין מיירי ור"מ דדריש היקשא דנגעים בקרובים לא ע"כ דדריש היקשא אגמר דין ולכך קאמר מתניתין דלא כר"מ ע"כ ואין זה נכון דפשיטא דהיקשא לכל מילי איתקש ומה בכך דמעיקרא דייק לתחילת דין ואח"כ לגמר דין הא כיון דאקשינהו רחמנא כל מה שיש בנגעים יש בריבים ומה שיש בריבים יש בנגעים ומעיקרא קאמר דמקשינן ריבים לנגעים לענין דין ביום וגלי קרא ושפטו דגמר דין בלילה נמי ואח"כ מקשינן נגע לריב מה ריב גמר דין אינו בקרובים כן נגעים קרובים לא ומה נפק' מינה אלו היה דין אחר בריבים הוי מקשינן נגעים לאותו דין ולמה יגרע דין זה ששמענו בריבים שאסור לגמור הדין בקרובים ופשיטא דבכל כי האי אין היקש למחצה גם מה שהקשה דמאי פריך לר"מ ביום הנחילו למה לי הא איצטרך חד לגמר דין וחד לתחילת דין ותירץ דא"כ מנא ליה לר"מ נגעים בקרובים לא דילמא היקשא לתחילת דין ויום הנחילו לגמר דין וממילא לא ילפינן נגעים בקרובים לא דהוא גמר דין ע"כ. והנה מלבד לפי מה שכתבתי דזה אין ענין לזה ובהיקש לא שייך לומר כן אבל בלא"ה אין דבריו נכונים בזה דהא חזינן לרבנן דבלי הך קרא דושפטו הוי דרשי מהיקשא בין תחילת דין בין גמר דין רק מכח קרא דושפטו ממעטינן גמר דין מהיקשא דלא אזיל רק אתחילת דין והשתא בשלמא לרבנן שפיר איצטרך ביום הנחילו כיון דקא דרשי קרא דושפטו אבל לר"מ דע"כ דלדידיה קרא דושפטו את העם בכל עת קאי לאתויי יום המעונן א"כ אכתי לא איצטרך ביום הנחילו דבלא"ה ממילא היקשא בין אתחילת דין בין אגמר דין כמו לרבנן ואי נימא דקושיתו כך דבלי קרא דביום הנחילו ס"ד דושפטו קאי למעוטי גמר דין מהיקשא כמו לרבנן קמש"ל קרא דביום הנחילו דהך ושפטו קאי לאתויי יום המעונן אבל לפי זה לא תירץ כלום דאכתי תקשי כיון דכתיב ביום הנחילו א"כ ע"כ דושפטו לא קאי אהיקשא א"כ ממילא היקשא גופא לגמר דין נמי אתי כמו לרבנן כיון דליכא קרא דושפטו רק לולא יום הנחילו ס"ד דושפטו אהיקש קאי והיקשא לא קאי אגמר דין קמש"ל יום הנחילו דאגמר דין נמי קאי ושפיר יליף נגעים בקרובים לא בגמר דין וע"כ דלר"מ לא ס"ד כלל דושפטו אהיקש קאי רק איום המעונן א"כ קושיתו מעיקרא ליתא גם מה שכתב ליישב קושיא א' הנ"ל דזה תלוי אי דבר תורה בג' או בחד ולר"מ בג' שפיר איכא למילף מועמדו דאין עד נעשה דיין ויום הנחילו לתחילת דין והיקשא לגמר דין אבל לרבנן ליכא למילף מומעדו דאין עד נעשה דיין דא"כ תקשי ביום הנחילו למה לי דתחילת דין לא איצטרך דהא נמי מועמדו מוכח דאל"כ לא משכחת לה אין עד נעשה דיין דלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל לר"מ משכחת בשנים משא"כ לרבנן דבר תורה בחד כשר ע"כ ת"ד. אין דבריו נכוני' דפשיט' דאפי' לרבנן משכחת לה בגזילו' וחבלו' דלכ"ע בעינן שלשה ובהא קמש"ל קרא אין עד נעשה דיין [גם מה שכתב עוד דלר"מ ע"כ היקשא לגמר דין וכו' ע"ש וזה ג"כ אינו נכון דמ"מ כיון דלר"מ ע"כ אין עד נעשה דיין לאו מביום הנחילו נפקא לן רק מועמדו א"כ לרבנן נמי ניהו דאיכא למילף מביום הנחילו מ"מ מועמדו ג"כ מוכח וע"כ דביום הנחילו לת"ד והיקשא לגמר דין ואי נימא דיש שום סברא שיחלקו ר"מ ורבנן בזה אי מוכח מועמדו או לא א"כ אין צורך לכל דבריו דלר"מ כיון דמצי יליף מועמדו לא איצטרך ביום הנחילו רק לת"ד ולרבנן לא ודו"ק
אבל לפעד"נ דלק"מ על הרמב"ם ודבריו מוכרחין בש"ס כמו שיתבאר דוודאי יש להבין שם מעיקרא פריך מנא ה"מ ומשני דכתיב ושפטו את העם בכל עת ופריך אי הכי תחילת דין נמי ומשני כדרבא וקשה אי דמעיקרא לא ידע מהך קרא דביום הנחילו א"כ אדפריך מה"מ דגמר דין מותר בלילה ליפרוך בהיפך מה"מ דתחילת דין בלילה לא גם מאי פריך אי הכי משמע דמעיקרא לא קשיא הא כיון דלא ידע מקרא דביום הנחילו מעיקרא נמי קשה תחילת דין נמי גם קשה דקאמר מתניתין דלא כר"מ דתנא ר"מ אומר ואח"כ הביא ההוא עובד' דסמו' דהוי בשיבבות' דר"י דהוי דאין ושקיל וטרי ואח"כ פריך ור"מ האי ושפטו מאי עביד לי' וקשה למה הפסיק באמצע בעובדא דההוא סמי' מיד שהבי' דברי ר"מ דחולק הוי ליה להקשו' האי ושפטו מאי עביד לי' וכן ביום הנחילו גם עיקר ההוא עובדא איתא בש"ס נידה פרק בא סימן כי שם נאמר במשנה ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ופריך לאתויי מאי ומשני לאתויי סומא באחד מעיניו ור"מ והביא הך היקשיא דר"מ ועלה מביא עובדא דהאי סמי' דר"י גופא קא שביק ליה למידן ושקיל וטרי כל מה שהביא הכא ולאיזה צורך חזר ושנאה כאן מה שאינו ענין לכאן כלל דלא מיירי רק מאין דנין בלילה ולא מסומא ולא מביא היקשא דסומא רק אגב גררא ועכ"פ לא הוי לאתויי רק אח"כ ולא להביאה באמצע דבריו עד שלא פי' דברי ר"מ דמאי עביד בקרא דושפטו וביום הנחילו וכל רואה יראה דהך קושיא ור"מ והאי ושפטו מאי עביד ליה נולד לו מהך עובדא דההיא סמי' שהביא קודם גם קשה האיך ס"ד דר"מ דוקא דריש היקשא ורבנן לא דרשי היקשא דהא הך היקשא ילפינן משום דמה ענין ריבים אצל נגעים א"כ לרבנן תקשי באמת מה ענין ריבים לנגעים וליכא למימר דאתי לשאר מילי דהא סומא באחד מעיניו כשר ובשתי עיניו ידעינן מכ"ש מלילה וסבירי להו ג"כ כל הנגעים אדם רוא' אפילו מקרוביו א"כ מה ענין ריבים לנגעים: לכן נראה לפע"ד ברור דוודאי פשיטא דרבנן נמי אית להו היקש' דכל ריב וכל נגע ועל זה מקשה בפשיטות מה"מ דגומרין בלילה אבל הא דאין דנין בלילה לא קשיא ליה דמהיקשא ילפינן כנ"ל ועל זה אתי ר"פ ומשני דושפטו את העם בכל עת מורה דגומרין בלילה ואהא פריך אי הכי ת"ד נמי דהא וודאי אי הוי ילפינן דאין דנין בלילה מייתורא א"כ ע"כ הוי צריכין לומר דושפטו רק אגמר דין אבל השתא כיון דכל הילפותא הוא מהיקשא א"כ שפיר יש לומר דאפילו תחילת דין בלילה מקרא דושפטו דמשמע בין בתחילת דין בין בגמר דין ואי קשיא היקשא למה לי דהא רבנן באמת לא קאמרי היקשא אהא ואתי היקשא לשאר מילי דהיינו אסותא בשתי עיניו ובשלמא אי אין דנין בלילה שוב לא איצטרך אסומא בשתי עיניו דלא עדיף מלילה אבל אי נימא דקרא דושפטו מורה דדנין בלילה שפיר איצטרך היקשא אסומא בשתי עיניו דמ"מ פסול ואהא דמשני דמקרא ביום הנחילו מוכח דאין דנין בלילה הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין והשתא אתי שפיר דפריך אי הכי דמעיקרא לא מצי להקשות דכיון דאקשינהו רחמנא להא נמי אקשינהו אבל השתא דכתב קרא ושפטו אין צורך לן לאפוקי קרא דושפטו מפשטי' ולאוקמא אגמר דין כיון דמצי לאוקמא היקשא אסומא בשתי עיניו הרי דמשום קרא דאחד מבניו הכהנים נפיק מהיקשא דנגעים אפילו אחד דלא כריבים ולפי זה שפיר יש לומר דאפילו לפי מה דמשני ביום הנחילו ידע רבא דרבנן נמי דרשי היקשא ואי קשיא מה צורך היקש הא מביום הנחילו נפקא דידע רבא דאיצטרך ביום הנחילו לשלשה שנכנסו כמו שכתב הכ"מ הנ"ל וממילא מוכח דאין דנין בלילה רק דאי לאו היקשא הוי שמעינן מביום הנחילו דאין דנין בלילה ולשלשה שנכנסו לא ידעינן השתא דכתיב היקשא שפיר שמעינן מביום הנחילו לשלשה שנכנסו ומ"מ לא מצי רבא לשנויי' מכח היקשא גופא דמהא גופא הוי מוקמינן היקשא לסומא בשתי עיניו מכח קרא דושפטו דמשמע בין גמר דין בין תחלת דין לזה הוצרך לשנוי' מכח דביום הנחילו דבין אי נימא דקרא אשלשה שנכנסו בין אאין דנין בלילה גרידא סוף סוף מוכח דושפטו רק אגמר דין רק כיון דאתית לקרא דביום הנחילו ממילא ליכא לאוקמא היקשא לסומא בשתי עיניו דלא איצטרך כיון דאין דנין בלילה וע"כ דהיקשא איצטרך לומר דביום הנחילו לשלשה שנכנסו ולק"מ [והמקשה לא ידע באמת מהך דשלשה שנכנסו ומ"מ אתיא ליה שפיר לרבנן דבלא"ה איצטרך ביום הנחילו דבלא זו לא שמעינן מהיקשא מכח קרא דושפטו רק לר"מ דקרא ושפטו מורה איום המעונן קשיא ליה ביום הנחילו למה לי ומשני לשלשה שנכנסו ורבא לעיל באמת יש לומר דידע אפילו לרבנן כן ודו"ק] ועל דרך זה צריך לומר בפירש"י שפירש לילה לגמר דין דעיקר משפט היינו גמר דין וצריך לומר כוונתו דקשיא ליה קושית התוס' שם דילמא איפכא לילה לתחילת דין על זה קאמר דכן מורה לשון ושפטו דעיקר משפט גמר דין והנה לכאורה קשה לפי זה מאי פריך אי הכי תחילת דין נמי הא ושפטו אינו רק גמר דין דהוא עיקר משפט וצריך לומר דדוקא מעיקרא עד דידע דיש קרא מפורש דאין דנין בלילה א"כ פשיטא דטפי יש לומר דושפטו קאי בין אגמר דין בין מתחילת דין משנאמר אגמר דין גרידא אבל השתא דכתיב ביום הנחילו ח"כ הא פשיטא דליכא למימ' דושפטו קאי בין על גמר דין בין את"ד מכח קרא דביום הנחילו רק דיש לומר אחד מהם א"כ פשיטא דטפי יש לומר אגמר דין גרידא משנאמר מתחיל דין גרידא דעיקר משפט הוא גמר דין ובהכי וודאי מיירי טפי קרא דושפטו משנא' דקאי אתחילת דין וזה ברור:
וזהו דקאמר לימא מתניתין דלא כר"מ ומייתי הך דר"מ דדריש היקשא דדין וסומא ומייתי עלה עובדא דר"י שפירש המשנה דכל הכשר לדון בסומא באחת מעיניו וכר"מ דבשתי עיניו וכרבנן גם לעדות פסול א"כ לפי זה ממילא ע"כ דלא דריש קרא דושפטו דגמר דין מותר כמו שכתב הרי"ף ורש"י וכל הפוסקים שם דאי גמר דין כשר בלילה אף סומא באחת מעיניו כשר וכיון דר"מ פוסל סומא באחת מעיניו ע"כ דלא דריש ושפטו וליכא למימ' דר"מ באמ' בשתי עיניו מיירי דכיון דאין דנין בלילה סומ' בשתי עיניו פשיטא ולא צריך היקשא גם ממשנה גופא דכל הכשר לדון מבואר דר"מ פוסל באחת מעיניו ומהאי טעמא מביא באמת הך אוקימתא דמזה מבואר דר' מאיר פוסל באחת מעיניו א"כ על כרחך דלא דריש ושפטו והיינו דפריך אחר כך ור' מאיר האי ושפטו מאי עביד ליה כיון דפוסל סומא באחת מעיניו ע"כ דלא דריש ושפטו אגמר דין כנ"ל ומשני ליום המעונן והדר פריך האי יום הנחילו מאי עביד דוקא לרבנן בעינן יום הנחילו דאי לאו הכי קרא דושפטו עקר ליה להיקש' כנ"ל אבל לר"ח דושפטו ליום המעונן לא צריך קרא ביום הנחילו דמוכח מהיקשא, ומשני לשלשה שנכנסו ולפי זה יש לומר דגם לרבנן איצטרך ביום הנחילו להכי וממילא מוכח דושפטו רק אגמר דין ומביום הנחילו גרידא לא שמענו לשלשה שנכנסו לכך איצטרך היקשא ומוכח הכל וזה שהביא הרמב"ם לדידן נמי היקשא דכל ריב וכל נגע דביום הנחילו לשלשה שנכנסו אבל אח"כ גבי סומא בשתי עיניו לא זכר ההיקש כיון דאין דנין בלילה פשיטא דסומא בשתי עיניו פסול בלי היקשא ולכך ר"מ דדריש ליה היקשא לא דריש רק על אחת מעיניו דלית ליה ושפטו וזה ברור ולק"מ ומעתה לפי זה ליתא למה שכתב בסמ"ע להכשיר על ידי נרות דולקות בלילה כיון דילפינן מהיקשא דנגעים אם כן בנגעים פשיטא דאפילו נרות דולקות אסור דהא סומא באמת מעיניו גם כן פסול והא עדיף טפי מנרות דולקות אם כן כ"ש בלילה בנרות דולקות אסור א"כ כיון דמקשינן ריבים לנגעים בריבים נמי אסור בלילה אפילו בנרות דולקות ועל דרך זה ג"כ י"ל ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל ע"ד הנ"ל והוא דוודאי רבא לא ידע משלשה שנכנסו וסבירא ליה ביום הנחילו לרבנן לאין דנין בלילה גרידא ומ"מ איצטרך היקשא דבלי היקשא כיון דמקרא ושפטו מוכח דסומא באמת מעיניו כשר א"כ יש לומר דבלילה ג"כ ע"י נרות דולקות מותר כמו שכתב הסמ"ע לזה איצטרך היקשא דמקשינן לנגעים דאסור באחת מעיניו דכתיב לכל מראה עיני הכהן א"כ כ"פ דאסור בלילה ע"י נרות דולקות א"כ ה"ה ריבים אסור בלילה אפי' ע"י נרות ומ"מ לא מצי רבא ליישב מהיקשא גופא דלולי קרא דביום הנחילו קרא דושפטו עקר לי' להיקשא לגמרי מהא על דרך הנ"ל ודוק היטב:
אך אמנם עדיין צריך יישוב מה שהקשו עליו דבפרק מצות מליצה אמרינן לימא בהא קא מיפלגי מר סבר מקשינן ריבים לנגעים ומר סבר לא מקשינן וקאמר לא דכ"ע לא מקשינן דאי מקשינן אפילו גמר דין נמי משמע בהדיא דהא בהא תליא ולהרמב"ם אפילו אי מקשינן גמר דין לא לרבנן לכן נראה דוודאי סובר הרמב"ם דרבנן נמי דרשי אין דנין בלילה מכל ריב וכל נגע ועל דרך הנ"ל דאל"כ לפי המסקנא דביום הנחילו לר"מ לשלשה שנכנסו לרבנן שלשה שנכנסו מנא להו וע"כ דדרשי ג"כ מכל ריב וכל נגע ומ"מ מחולקין שפיר אי לגמר דין אי לתחילת דין כמו שבארנו קודם רק דעדיין קשה אי ס"ד דסבירי להו ג"כ היקשא כר"מ א"כ קיימא לן אין היקש למחצה ובאמת הם לא דרשי היקשא כלל דסומא באחת מעיניו כשר לדידהו גם בנגעים רואה אפי' נגעי קרוביו א"כ מתניתן דלא כמאן לכן סבירא ליה לרמב"ם דבהא פליגי ר"מ דריש היקשא וממילא אין היקש למחצה ודרשינן נמי על סומא באחת מעיניו ושפטו ליום המעונן וכן מקשינן להיפך נגעים לריבים אבל רבנן לא דרשי היקשא כלל רק מיתורא דקרא דהתם קאמר ונגשו בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע הרי דחשיב כל הנהוג בבני לוי הכהנים ומאי ענין ריבים לכאן דקא נהוג בכל ישראל ומזה מוכח דלכך נקט כאן ריב להורות דין מחודש בריב כמו בנגעים וכיון דלאו מתורת היקשא אתינן עלה רק מיתורא לא מוכח רק דאין דנין בלילה ולא לשארא ור"מ סבירא ליה היקשא והשתא אתי שפיר דלר"מ ע"כ גמר דין נמי כיון דדריש סומא באחת מעיניו ולרבנן אתחילת דין כיון דלא דרשי סומא בא' מעיניו ומכח קרא דושפטו:
הכל כנ"ל ודו"ק. והשתא ניחא הא דקאמר התם פ' מצות חליצ' מר סבר מקשינן ומר סבר לא מקשינן דאי מקשינן אפילו ג"ד נמי והיינו דאין היקש למחצה כנ"ל וא"ש. ועיין עוד בתומים מה שהאריך בדברי רשב"ם ואין דבריו נכוני' בעיני ואין להאריך כאן ולקמן ס"ז יתבארו דברי רשב"ם שם ע"ש:
ה דאם עברו ודנו דיניהם דין. זהו דעת הרשב"ם מירושלמי והתוס' פרק מצות חליצה
כתבו דא"א לכוון הפי' בירושלמי אם לא שנהפוך הגירס' [ובאמת לפי מה שהוא בירושלמי שלפנינו מנ"ל ושפטו וכו' א"א להפך הגירסא ודו"ק] ועיין תומים מה שכתב לפרש הירושלמי ולשון ואית קרא לשעבר לא משמע כן. ולפעד"נ לפרש הירושלמי דוודאי ס"ל לירושלמי דהא דמחלק במשנה בין תחילת דין לגמר דין אין הטעם משום דעיקר משמע הוא תחילת דין דהא כתב רש"י להדיא דעיקר משפט הוא גמר דין וע"כ דהכוונה לחלק דלכתחילה אין לו לדון בלילה אבל אם התחיל ביום גומר הדין אפי' בלילה דזה הוי כמו דיעב' כיון שכבר התחיל לדון ביום ועל זה פריך ואית קרא לשעבר פי' וכי מצינו קרא שיאמר דין מה שלכתחיל' אינו כן רק דיעבד ועל זה קאמר ר' שב"י כיני מתניתין פי' דכן הוא במתניתא מנין שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין שנא' ושפטו את העם בכל עת אלמא דיש קרא לשעבר וממילא אם התחילו ביום מותר לגמור לכתחילה בלילה דזה הוי כמו דיעבד כיון שכבר התחילו ביום ומה שהקשו על רשב"ם מפרק מצות חליצה ומקידוש החודש נראה לפע"ד דלק"מ דדוקא גבי דין שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד דסברא הוא שלא יחזור כיון שהדין כן באמת משא"כ חליצה ודו"ק אמנם צ"ע במה שהחליט הרב לדעה זו דאם עברו ודנו ובאמת מירושלמי והפוסקים משמע דוקא אם טעו ודנו בלילה ולא בעברו ודנו:
ו עד סוף שעה חמישית. והרמב"ם כתב עד שעה ששית. ועסמ"ע מה שכתב ליישב דבריו ובאמת לשון דלא טעים מידי בצפרא לא משמע כן אלא כל שלא טעם בבוקר ממש הוי לאמר שעה ששית כזורק אבן לחמת. ולפע"ד נראה דהרמב"ם הוכיח דינו דהתם קאמר עד זמן סעודה ואמרינן עלה מאי קרא דכתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתי' של יין והשתא אי כוונת המקרא למאכל כל אדם שאז יעסקו הם בגבורה של תורה א"כ מנא לן עד זמן סעודה והיינו עד זמן סעודת ת"ח כל שהוא לאחר זמן שהוא סעודת כל אדם סגי ועד שעה חמישית סגי וע"כ דכוונת המקרא בזמן סעודת ת"ח יעסקו הם בגבור' של תורה דהיינו בדין ואי משום דהוי כזורק אבן לחמת מביא עלה עובדא דאביי דאי טעים מידי בצפרא ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר פי' הפסוק ושריך בעת יאכלו פי' הדיינים בעת שהם ראויין לאכול שהוא זמן סעודת ת"ח אעפ"י כן בגבורה של תורה ולא בשתי של יין: