תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן ד
א להכותו זהו דעת הרא"ש והטור אבל ברמב"ם פ"ב מהלכות סנהדרין לא נזכר זה ולפע"ד דין זה צ"ע ונלפע"ד פשוט ומוכרת בש"ס דדוקא היכא דאית ליה פסידא יכול להכותו אבל בלא"ה משום טירחא דיליה לא מצי רק לאפוקי מיני' ולא להכותו כמו שאבאר מכמה טעמים ובזה יתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות עבדים כמו שיתבאר והנה הצעת הסוגי' פרק המניח דף כ"ז ע"ב הוא כך דר"ח שלח לר"נ לפנדא דמרא מאי והשיב אפילו לא עביד אינש דינא לנפשי' במקום פסידא עביד דינא לנפשי' ומייתי עלה דר"נ ור' יהודא ובאיכא פסידא לא פליגי רק בליכא פסידא ופריך עלה מברייתא שור שעלה על גבי חבירו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא לא בתם דאיכא פסידא אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת וכו' אמאי חייב שהי' לו לשמטו ולא שמטו והנה לכאורה יש לתמוה חדא מה שהקשו התוספ' דמאי פריך אי הכי הא אפילו מוקמת לה במועד וכר"נ דעביד אינש דינא לנפשי' ג"כ קשה סיפא אמאי חייב הא עביד דינא לנפשי' וכמו לר' יהודא בדאיכא פסידא כן לר"נ בדליכא פסיד' והנה התוס' תרצו דהמקשה ידע מסברא שהי' לו לשמטו רק דס"ד דוקא מועד שאינו בהול על ממונו אבל בתם מתוך שהוא בהול על ההיזק לא מחייבינן לי' בשביל שהיה לו לשמטו ולפע"ד תירוץ זה צ"ע דמלבד מה דבסוגי' משמע דלא אסיק אדעתיה כלל שהיה לו לשמטו אבל בלא"ה קשה מאי פריך מהך ברייתא הא פשיטא דאפילו למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשי' מ"מ אי (הגה אמר המחבר ראיתי לרבינו אפרים ז"ל הובא בתמים דעים סימן ס"ח דכתב דהלכתא כר"י דר"נ ור"י לאו בדינא פליגי רק ביאסור והיתר כיון דאי עבד לא מהדרינן וזו היא סיוע גדולה למה שכתבתי אבל מ"מ אני תמה דהא כלהו מתנייתא דקא מקשה מנייהו מיירי בפטור וחיוב ותליא בהאי פלוגתא אם כן ע"כ דבדינא פליגי ויש לתמוה על הפוסקים שלא זכרו דעתו) עבר ועבד אם יכולין להוציא מידו מוציאין ממנו עד שיעמוד בדין אבל אם אינו בגדר להוציא ממנו ובאמת הב"ד רואין שעשה, כדין מה לנו לעשות וכי בשביל זה יפסיד שלא כדין רק כל המחלוק' אם הזיקו מכח זה דאי עביד אינש דינא לנפשי' פטור ואי לא חייב אם כן הכא דעבר ועשה ניחזי אם השור המועד עולה יותר משור התחתון אז שפיר הזיקו וחייב כיון דלא עביד אינש דינא לנפשי' אבל אם התחתון שוה יותר או שניהם שויין מה בכך דלכתחילה לא עביד אינש דינא הא כאן עבר ועשה ובמה יתחיוב כיוון דסוף סוף לא הזיקו כלום שהרי הי' מתחייב על פי ב"ד גם כן בסך הזה וליכא למימר דסבירא לי' למקשה דע"כ דהמועד שוה יותר דאל"כ מאי קמש"ל פשיטא דפטור הא ליתא דטובא קמש"ל דכיון דלית לי' פסידא חייב לשלם משום שאפשר שלא היה הרגו לתחתון אפילו לא היה שומטו וכיון דשלא כדין עביד חייב קמש"ל כיון שעלה על חבירו להרגו לא מחייבינן לי' בשביל חשש מועט כזה דשמא לא הי' הרגו כיון דמועד הוא וצ"ע לכאור' וצריך לומר משום דבכהאי גוונא תיקשי סיפא דחפו לעליון ומת אמאי חייב הא אכתי לא הזיקו כלום דאי משום שהיה לו לשומטו ואז היה מציל שניהם הא בס"ד לא אסיק אדעתי' שהיה לו לשומטו והשתא לפי תירוץ התוספ' דכל היכא דלא בהול על ממונו אף בס"ד ידע שהיה לו לשומטו רק בתם דבהול לא ס"ד א"כ הוי מצי לאוקמא כנ"ל ודחפו לעליון חייב שהיה לו לשמטו וע"כ דלא ידע בס"ד כלל מסברא שהיה לו לשמטו ולפי האמת בלאו הכי אתי שפיר א"כ קושית התוספ' במקומו דמאי אי הכי הא אפילו מוקמת לה במועד וכר"נ ג"כ קשה סיפא ודוק:
לכן נראה דוודאי יש להבין במה שהשיב ר"נ, אפילו למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשי' היכא דאיכא פסידא וכו' דבשלמא אי הי' נחלקו שאר אמוראים בדין זה שפיר קאמר לי' דאפילו למ"ד וכו' אבל השתא דר"נ גופא הוא החולק וסובר דאפילו היכא דליכא פסידא עביד אניש דינא לנפשי' מה לו להשיב שיהא הדין אפילו לאותו מ"ד מה דלדעתו ברור שאין הדין כן ובוודאי לא היה הדין רפיא בידו עד שהיה חושש לדעת החולק עליו דהא אנן קיימא לן באמת כר"נ משום דהלכה כר"נ בדינא אלמא דפשיטא ליה לר"נ הא מילתא ומה צורך לו להשיב דאפילו לר"י כן הדין לכן נראה דוודאי אף דסובר ר"נ עביד אינש דינא אפילו בלי פסידא היינו דוקא דינא אבל להכותו אינו יכול משום טירחא שלו וכן להזיק של חבירו [וכ"ש בההוא דשור שעלה שחבירו אינו חב בדבר זה כלל למה לו להזיקו בחנם משום טירחא שלו ואין לו היזק) לכך השיב ר"נ דאפילו למ"ד לא עביד אינש דינא במקום פסידא מודה אלמא דבמקום פסידא עדיף טפי א"כ לדידי נמי אף דהיכי דליכא פסידא מודינא דלא מצי להכותו הכא דאיכא פסידא דעדיף טפי שפיר יכול להכותו ועל זה מקשה משור שעלה ושמט את שלו בשלמא לר"נ כיון שלא היזיק בשל חבירו רק שהציל את שלו וחבירו ממילא נפל ומת פטור כיון דעביד אינש דינא לנפשי' אבל לר"י אמאי פטור ומשני בתם והשתא פריך אי הכי דחפו אמאי חייב בשלמא במועד לר"נ לא קשיא כיון דליכא פסידא אף דמצי עביד דינא מ"מ אין לו רשות להזיק בשל חבירו הילכך כיון דדחפו לעליון בידים ומת חייב כנ"ל אבל לר"י בתם אמאי חייב כיון דאית לי' פסידא עביד דינא לנפשי' ומשני שהי' לו לשומטו ולק"מ קושית התוספ' ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בספ"י דאמאי לא משני כגון דליכא עדים בשעת מעשה ואיכא פסידא דשמא יכפור והביא ראיה מסי' ד' [והנה עיקר ראייתו אינו כמו שאבאר לקמן] והנה לכאורה אין כאן התחלת קושיא דוודאי יש להבין מאי ס"ד דמקשה במועד ובע"כ משום דקשיא לי' סיפא ולא אסיק אדעתי' שהיה לו לשומטו וא"כ מהאי טעמא גופא משמע לי' דאיכא עדים דאל"כ תיקשי סיפא דחפו לעליון וצריך לומר דכוונתו להקשות על פי דברי התוספ' דע"כ ידע שהיה לו לשמטו רק בתם לפי שהוא בהול קשיא לי' וא"כ אכתי הוי מצי לאוקמא במועד ואיכא פסידא דשמא יכפור ומ"מ אינו בהול כמו בתם והיה לו לשמטו ולפי הנ"ל ניחא דוודאי בס"ד לא ידע שהיה לו לשמטו א"כ ממילא לא מצי לאוקמא כהאי גוונא דתיקשי סיפא ובהכי ניחא מה שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות חובל ומזיק הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן אפילו הכניסם ברשות הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור הרי זה נכנס ויוצא כדרכו וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהם ואם שברם בכוונה אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשו' הרי זה חייב לשלם ומעתה קשה במה נפשך אי סובר דהך קושיא דפריך הכא מהך ברייתא הוא בין לר"נ בין לר"י [כמו שחשבו האחרונים ויתבאר סתירתם לקמן] א"כ היה לו להביא אוקימתא דר"נ בר יצחק משבר ונכנס להביא זכיותיו ואי סובר דהקושיא לרב יהודא ולא לר"נ משום דעביד דינא לנפשי' א"כ בכוונה ליפטר אפילו היכי דליכא פסידא ולפי הנ"ל ניחא דוודאי לר"נ נמי כל היכא דליכא פסידא אסור לו להזיקו ומ"מ הקושיא הוא דוקא לר"י דלר"נ הפירוש כמו שכתב הרמב"ם משבר ויוצא שלא בכוונה וכיון שלא קיבל עליו לשמור פטור אבל לר' יהודא דלא מצי עביד דינא לנפשי' כלל אם כן אסור לו לילך מחשש שמא ישבר, רק על פי ב"ד ועל זה משני ר"נ ב"י להביא זכיותיו ואנן דקיימא לן כר"נ אין צורך לזה רק הפי' שלא בכוונה כדברי הרמב"ם:
ומעתה אבוא ליישב דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות עבדים שכתב נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע זמנו ורוצה להוציאו מביתו והוא אינו רוצה וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה ותמהו כל האחרונים הא בגמרא לא נזכר הך דשפחה כנענית רק אליבא דר"י אבל לר"נ בלא"ה לא קשיא דעביד אינש דינא לנפשי' א"כ הרמב"ם דפוסק כר"נ למה הביא בשפחה דוקא והנה הרב בעל לח"מ ביקש לומר ג"כ דלהרמב"ם כל היכא דליכא פסידא אסור לו להכותו והקושיא בגמרא לתרווייהו ע"ש והנה מלבד מה דמבואר התם בתוספ' בד"ה טעמא דלא ניחא להו לפרש דיהא הקושיא לתרווייהו כמו שפירש הרב בעל פ"י שם:
הן אמת כי נראה לפע"ד ברור שלא היה זאת כוונת התוספ' כמו שפי' הרב הנ"ל דהא אח"כ פריך בברייתא דוקצותה את כפה והתם וודאי קשיא לתרווייהו והא וודאי ליכא למימר כיון דליכא פסידא דידה גופא רק דבעל לא מיקרי פסידא וכן מוכח להדיא מדברי התוספ' שם בד"ה לא שכתבו וכיון דיכולה להציל ע"י דבר אחר אפילו דין אינו והשתא אי ס"ד דהקושיא רק לר"נ משום דליכא פסידא אם כן הא דמשני לא בשיכולה להציל הכוונה דאז אפילו דין אינו א"כ מה חדשו התוס' הוא הוא עיקר התירוץ דס"ד דהוי דין בשאינה יכולה ואהא משני דיכולה ודבר ברור דכוונת התוספ' דהא וודאי מיקרי פסידא והקושיא לתרווייהו ואהא משני בשיכולה ואהא כתבו התוספות דתירוץ זה אפילו לר"נ דאפילו דין לא הוי וזה ברור אבל כוונת התוספות בד"ה טעמא נראה לפע"ד פשוט דלא כהרב הנ"ל והוא דבלא"ה יש להבין מה פריך מהך משנה הא פשיטא דלא קשיא רק לאוקימתא דרב בממלא רשות הרבים כולה חבית אבל לאוקימתא דשאר אמוראי לק"מ כמו שפירש"י א"כ מאי קושיא לר"נ ור"י וכי הם אחראין לפרש כרב וליכא למימר כמו שפירש"י פ"ק דכתובות והרשב"א התם דמאדם חשוב כרב או כשמואל פרכינן לכלהו אמוראי והכי נמי פריך מהאי טעמא הא ליתא דהיינו דוקא היכא דאמר מימרא בלי חולק אבל הכא כיון דשמואל ושאר אמוראי פליגי עלי' פשיטא דהם יכולין לפרש כשמואל או כעולא דהכי קיימא לן אך יש לומר דהקושיא הוא דמ"מ כיון דרב' ע"כ סובר ג"כ דלא עביד איניש דינא לנפשי' א"כ אכתי יש להקשות מרב דלא מצינו בזה שמואל שיחלוק עליו רק בפירושא דמתניתין אבל לא שיחלוק בדין זה היוצא מכלל דברי רב אך זהו דוקא אי נימא דהך לא מיקרי פסידא והקושיא רק לר"נ אבל אי נימא דהא מיקרי פסידא והקושיא לתרווייהו א"כ הך ברייתא שור שעלה בע"כ פליגי אדרב א"כ אכתי לא קשה מידי ובע"כ דלר"נ גופא פריך דליכא פסידא והשתא ברייתא ושאר אמוראי לא נחלקו אדרב ושפיר פריך דניהו דלא סבירא לך אוקימתא דרב בפירושא דמתניתין דשמואל פליג עלי' אבל בדין היוצא ממנו דלא עביד דינא במקום דליכא פסידא בהא לא פליגי עלי' כלל וזו היא כוונת התוספ' שטרחו לפרש דלא פריך לתרווייהו ולפי זה דוקא הך קושיא דפריך מרב אבל אח"כ דפריך מוקצותה את כפה פשיטא דיש לומר דפריך לתרווייהו ולפי זה שפיר יש לומר דהא דפריך מנרצע ג"כ לתרווייהו פריך כמו שכתב הלח"מ:
אך אמנם בלא"ה אין תירוץ הלח"מ נכון כמו שיתבאר בסמוך והנה המשנה למלך ביקש לומר ג"כ כנ"ל רק דכתב דמ"מ הקושיא רק לר"י דלר"נ שפיר יש לומר אפילו בדליכא פסידא יכול להכותו מ"מ פסק הרמב"ם בנרצע כר"נ ב"י משום מימרא דר"פ פרק שור שנגח ניהו דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות ודייק הרב הנ"ל דע"כ התם בשאינו יכול להוציאו בענין אחר דאי בשיכול להוציאו פשיטא דמה במקום דאיכא פסידא כל שיכול להציל בענין אחר חייב כדמוכח מבריית' דוקצותה את כפה א"כ כ"ש בלית ליה פסידא וע"כ בשאינו יכול להוציאו בענין אחר וקתש"ל כיון דלית ליה פסידא אסור לו להזיקו וכיון דהכי סובר ר"פ א"כ תיקשי ליה ברייתא דנרצע וע"כ כר"נ ב"י א"כ ממילא יש לנו לומר דר"נ נמי הכי סבירא ליה כיון דלא מצינו דפליג דיכול להכותו ע"כ תורף דבריו ואין דבריו נכונים כלל דוודאי גבי אשה שאין לה רק להציל בעלה מן המכה אם כן כל שיכולה להציל בענין אחר חייבת חשא"כ התם שזה נכנס לחצירו שלא ברשות ס"ד כיון שאינו רוצה בו שיבוא לחצירו א"כ רוצה להכותו כדי שלא יבוא עוד פעם שנית לרשותו בלי רשות ועל זה אמר ניהו דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות ושפיר מיירי בשיכול להציל ולאפוקי בלי הכאה ועוד נראה דהתם לא מיירי כלל שזה אמ' לו מתחיל' לצאת וסירב והכהו רק שנכנס לרשותו והכהו הילכך חייב לשלם ואפילו אית ליה פסידא וכן משמע מל' המחבר סי' תכ"א ע"ש
אך בלא"ה אני תמה על האחרונים ז"ל. הלא המה הרב מוהרש"ך והלח"מ ומשנה למלך דהאיך יעלה על הדעת דלכך לא פרי' לר"נ משום דיש לומר דלדידיה יכול להכותו אפילו היכא דליכא פסידא וכן לפי דבריהם דלתרווייהו פריך דוודאי יש לתמוה מאי פריך כלל מנרצע דהא התם פשיטא דלא משו' עביד אינש לנפשיה נגעו ביה דהא אמרינן דוקא בדיעבד חבל בו ועשה בו חבורה פטור ואי משום דיכול לעשות דין ולהכותו הא מותר אפילו לכתחילה לחבול בו גם קרא למה לי לא תקחו כופר לשב הא בלא"ה אפילו בעלמא עביד אינש דינא לנפשיה ואפילו לכתחילה מותר לחבול גם האיך דייק מינה שאני התם דקרא כתיב לא תקחו כופר לשב ולישנא דברייתא וחבל בו פטור משמע בהדי' דלכתחילה אסור וע"כ דלאו משום עביד דינא לנפשיה נגעו ביה ועוד דמשום עביד אינש דינא לנפשי' יש חילוק בין שהיה יכול להציל ע"י דבר אחר או לא ואלו קרא דלא תקחו כופר לשב משמע שאין חילוק כלל דבשב ליכא כופר כלל לכן נרא' ברור דפשיטא דאליבא דר"נ כל היכא דליכ' פסיד' אינו יכול להכותו ושאני נרצע דקרא כתיב לא תקחו כופר לשב ופירש"י למי שדינו להיו' שב אל משפחתו רק דקושית הגמר' בשלמא לר"נ דבעלמ' עביד אינש דינא לנפשי' א"כ ה"נ מצי לאפוקי מרשותי' א"כ אף דאינו יכול להכותו גלי קרא דאם הכהו בדיעבד וחבל בו פטור משום לא תקחו כופר לשב אבל לר"י דבעלמא אינו יכול להוציאו מרשותו כלל בעצמו דלא עביד אינש דינא לנפשיה א"כ האיך גלי קרא לא תקחו כופר כיון דלא מצי עביד דינא כלל להוציאו ולא שייך לשב למי שדינו להיות שב אל משפחתו דמ"מ לא מצי עביד דינא לנפשיה והא וודאי לא שייך לומר דכ"כ הוי גזירת הכתוב אף דבעלמא לא מצי עביד דינא כלל ופשיטא דאם הכהו חייב הכא מצי עביד דינא ואם הכהו פטור ואדרבא כיון דחזינן דלא גלי קרא רק לענין כופר משמע דעד השתא שוה לשאר דינים ולר"י צריך לומר דגם בלאו הכי אינו שוה דמצי עביד דינא משא"כ בעלמא ואדרבא עכ"פ יש לנו ללמוד מכאן לעלמא וניהו דכאן גלי קרא אבל לענין עביד דינא בלבד למה לא נלמד בכל מקום דעכ"פ מצי עביד דינא ולמה נאמר דכאן היה הגזירה כ"כ בתרתי חדא בגוף הדין וגם בהנאה וזה ברור ועל זה משני ר"נ ב"י בשפחה כנענית ולפי זה לס"ד דלא ידע משפחה כנענית הוצרך לומר אליבא דר"נ דקרא גזירת הכתוב הוא משא"כ בעלמא אבל השתא דחידש ר"ג ב"י שפחה כנענית ממילא גם לר"נ נאמר כן אבל כל דלא לאפרושי מאיסורא שוה דינו לדעלמא דאם הכהו חייב וזה שהביא הרמב"ם מימרא דר"ג ב"י אפילו לדידן לר"נ וזה ברור ולק"מ:
אך עדיין אני חוכך קצת במה שכתב הרמב"ם פ"י מהלכות חובל ומזיק שור שעלה על חבירו להורגו ושמט את שלו ונפל עליון ומת בין תם בין מועד פטור דחפו לעליון ומת אם היה יכול לשומטו ולא שמטו חייב אבל אם לא היה יכול לשומטו פטור והנה כיון דכתב בין תם בין מועד ולא כתב אח"כ שום חילוק משמע דבתר הכי נמי הדין בין תם בין מועד והשתא מקשי לפי הנ"ל הא הך תירוץ דהיה לו לשומטו לא נזכר רק לר"י אבל לר"נ במועד דליכא פסיד' בלא"ה חייב משום דלית ליה רשות לאזוקי בידים כיון דלית ליה פסידא כנ"ל וא"כ היה לו לרבינו לחלק דבמועד אפילו לא היה יכול לשומטו חייב כיון דלית ליה פסידא לא היה לו להזיק של חבירו וקושיא זו קשה ביותר לפי פי' המשנה למלך מהך דרבא ניהו דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לא ש"מ דאפילו להזיק ממון חבירו אינו יכול כל היכא דלית ליה פסידא והכא כתב בלא היה לו לשומטו פטור אפילו במועד לכן נראה לפע"ד לחלק דוודאי כל היכ' דליכא פסידא אינו יכול להכותו לתפוס משל חבירו את שלו אבל מ"מ כשחברו רוצה לגזול ממנו מה שתחת ידו פשיטא שיכול להכותו ולהשחט ממנו א"כ הכא נמי בשור שעלה עליו להרגו יכול להציל את שלו אפילו ע"י הכאה ונזק בממון חבירו רק בס"ד לא קשיא לר"נ דיש לומר אפילו בלא היה לו לשומטו חייב שאינו יכול להכותו אפילו בכהאי גוונא והוכרח לומר כן כיון דלא ידע שהיה לו לשומטו אבל לפי מה דמסיק אף במועד דוקא בכהאי גוונא חייב ועיין תומים מה שהאריך בזה וכל דבריו דחוקין מאד וכל יסודו מדברי המרדכי שכתב דכ"ש אדם דעלמ' שיצא עליו שם שהו' גנב ולדידי לק"מ דהמרדכי בא לו' כ"ש שיהא הדין ובלא זה אין כאן כ"ש וגרע מינה ודוק הילכך לענין הדין נראה לפע"ד ברור שאין יכול להציל את שלו מיד חבירו ע"י הכאה היכ' דלית ליה פסידא אבל כשחבירו רוצה לגזול מידו יכול להשמט ממנו אפילו ע"י הכאה כמו שור שעלה על חבירו כנ"ל בפרט שהרב מוהרש"ך והלח"מ והמ"ל כתבו כן כמו שבארנו (ב) בחפץ המבורר לו וכו' עד י"א דלא מקרי וכו' יוכל לעשות בכל ענין וכו' דין זה הוא מהמרדכי פרק המניח והרב מהרי"ק שורש קס"א האריך בביאור דברי המרדכי ומתוך דבריו העלה שלא אמרו המרדכי רק דוקא בדב' אחר אבל באותו דבר עצמו יכול לתפוס אפי' אינו מבורר ועל זה הקשה מדברי המרדכי פרק הגוזל והעלה דלהכות או להפסיד אסור אפי' באותו דב' עצמו אבל לתפוס סתם יכול באותו דבר עצמו ע"ש שהאריך. ולפע"ד כל דבריו צ"ע ומתחילה אבאר דברי המרדכי [עיין תומי' ס"ק ב' שהעתיק לשונו]. ראשונה מה שכתב בשם מהר"ם דוק' בחפץ המבור' שהוא שלו והנה לכאור' משמע דכוונתו שאינו יכול לברך כלל שהוא שלו אפילו אח"כ ע"י ב"ד ובאמת הוא תמוה דכהאי גוונא האיך יעלה על הדעת שיכול לתפוס בעדים הא הוי גזלן גמור דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ואינו נאמן לומר דידי חטפתי כל זמן שאינו מברר שהוא שלו ואי נימא דכוונת המרדכי שאינו יכול לברר שהוא שלו ממש אבל עכ"פ יהא הדבר בספק ויוכל לטעון קים ליה אם תפס כההיא עובדא שהביא מהרי"ק שם ועל זה כתב המרדכי דבכהאי גוונא אינו יכול לתפוס ולעביד דינא לנפשיה כיון שלא נתברר לו באמת שהוא שלו ממש הא ליתא דא"כ תקשי' מה שכתב המרדכי ראיה דאל"כ לא שבקת חיי' לכל בריה שכל אחד יתפוס מחבירו ויכנו ויאמר שלי אני נוטל ולפי הנ"ל לאו מילתא הוא דהתם כיון שאינו שלו כלל לא מהני תפיסתו כלל משא"כ כשהוא שלו רק שאינו מבורר הרי דאם תפס לאחר שנפסק בב"ד ונשאר הדבר בספק בוודאי מהני א"כ מצי עביד דינא לנפשיה ולתפוס וע"כ דכוונת המרדכי דכיון שיהא הדין דאפילו בחפץ שאינו מבורר וידוע בשעת תפיסה שהוא שלו יכול לתפוס על סמך זה שיברר בב"ד אח"כ ששלו נטל א"כ כל אחד יגזול מחבירו על פי עדים ויאמר שלי אני נוטל ואח"כ לא יברר כלום רק בשעת תפיסה יאמר שיברר ולא נוכל להוציא מידו אמ"כ לכך אף מי שיודע באמת שיוכל לברר כל כמה שאין הדבר ידוע ומבורר שהחפץ שלו שגזל ממנו לא מצי עביד דינא לנפשיה עד שיהא מפורסם בשעת תפיסה. ועדיין יש לתמוה במה שהביא המרדכי ראיה מפרק המקבל דהמלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד דמה ענין זה לזה התם שאני דהא קרא כתיב לא תבא אל ביתו וזה לא שייך רק בהלואה ולא בגזל וגניבה וכן הרא"ש שהעתיק דין זה לא חילק רק בין הלואה לדבר אחר והוא מה שכתב המחבר ומ"מ אינו יכול למשכנו בחובו אבל חילוק זה בין מבורר לאינו מבורר לא שמענו גם קשה מה שכתב אח"כ וראיה מפ"ק דברכות בתר גנבא גניב וטעמא טעים ואי ס"ד דכוונת המרדכי מעיקרא להביא ראי' לחילוק הנ"ל הוי ליה למימר ועוד ראיה מפ"ק דברכות גם האיך שייך להביא ראיה ממימרא דגמרא אחר שהביא משנה וקרא דפרק המקבל ודבר ברור הוא דאין כוונת המרדכי להביא ראיה על דינו אלא להורות דר"נ לאו בכל גוונא קאמר עביד אינש דינא לנפשיה דהא, חזינן גבי הלואה אינו כן ואח"כ הביא ראיה מפ"ק דברכות ועיקר החילוק בחפץ המבורר ולפי זה מבואר דמה שחלק המרדכי בין מבורר לאינו מבורר אין חילוק בין אותו דבר עצמו לדבר אחר וזיל בתר טעמא דלא שבקת חיי' שכל אחד יגזול מחבירו וזה הטעם שייך טפי באותו דבר עצמו ואם אתה אומר שיכול לתפוס אפילו שאינו מבורר אותו דבר עצמו א"כ עדיין כל אחד יתפוס מחבירו ויכנו ויאמר שלי אני נוטל שלקחתי ממנו או שגזל ממני וע"כ דכוונת המרדכי דאפילו אותו דבר עצמו שהוא טוען עליו אינו יכול לתפוס באינו מבורר וידוע שהוא שלו וזה ברור:
ומעתה אבוא להשיג על כל דברי מהרי"ק שורש קס"א והנה ראשית דבריו כתב דהא לא מיקרי דינא לנפשיה אלא שעשה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר או להכו' את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון בכהאי גוונא שייך למימר דינא לנפשיה אבל בכהאי גוונא לא מיקרי אלא תופס בכול' תלמודא משמע מדבריו דבהא אין חילוק בין אותו דבר לדבר אחר שהרי אח"כ כתב ולפי דבריך שאתה מחשבו כעביד דינא לנפשיה נבהלתי שהרי רצית לומר אפילו בממון שהוא בעין וכו' משמע דמעיקרא לא נחית לחילוק זה אלא בתופס בכל גוונא לא מיקרי דינא לנפשיה ולכאורה יש לתמוה דאח"כ כשהקשה מדברי המרדכי פרק הגוזל דהאי שותא כתב להדיא דתרתי בעינן שיתפוס אותן דבר וגם בתפיסה בלי הכאה כמבואר במרדכי שם גבי שותא דאפילו באותו דבר לא מהני רק בתפיסא בעלמא ולא בהכאה כעין דיין וכן בדבר אמר לא מהני אפילו בתפיסה וכמו כן קשה לרמ"א כאן שהעתיק דברי מהרי"ק אפילו בדבר אחר אפילו אינו מבורר יכול לתפוס וזהו היפך דברי מהרי"ק גם קשה דבד"מ העתיק דינו של מהרי"ק דוקא באותו דבר עצמו ועיין סמ"ע מה שדחק בזה אבל באחת דברי מהרי"ק והרב נכונים בזה כי המדקדק במהרי"ק יראה שחילק בין היכ' שהוא לוקח ממנו בתורת גוביינא כעין דיין שכתב שם וז"ל וכן אי הוי מצינא למימר דאפילו בחפץ שאינו מבורר כלומר שאין לו תביעה על אותו ממון אפ"ה מצי שקיל לנפשיה בתורת גוביינא אז הוי שייך עביד או לא עביד וכו' הרי להדיא דעיקר החילוק אם הוא עושה כעין דיין שהוא תופס בתורת גוביינא אז הוי דינא לנפשיה אבל אם תופס למשכון ורוצה לירד עמו מיד לדין בהא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה כלל אפי' בדבר אחר והן הן דברי מהרי"ק מתחילה שהבאתי מקודם וזה שכתב רמ"א כאן בשם מהרי"ק ומה שכתב בד"מ הם דברי מהרי"ק אח"כ דאותו דבר עצמו יכול לתפוס בלי הכאה אפילו בתורת גוביינא כי זה לא מיקרי דינא כלל במה שלוקח את שלו וזה ברור ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על מהרי"ק כי לפי מה שכתבתי מקודם ס"ק א' לדעת הרמב"ם דאפילו לר"נ היכא דלית ליה פסידא לא מצי רק לתפוס ולא להכות ולהפסיד לחבירו א"כ מבואר דאפילו בלי הכאה והיזק מיקרי עביד דינא לנפשיה ולפי הנ"ל ניחא דוודאי בלי גוביינא רק שתופס לירד עמו לדין אין זה בכלל דינא לנפשיה לשיטת מהרי"ק אבל כשתופס לגוביינא הא וודאי מיקרי דינא לנפשיה וזה שדיקדק הרב בהגה' שתופסו למשכון ויורד אח"כ עמו לדין וזה ברור ולחנם נדחק הסמ"ע בזה ומה שכתב בד"מ במקום דמהני תפיסתו כוונתו אף שאין עכשיו מבורר שהוא שלו מ"מ אח"כ יהיו שלו מכח מוחזק וכדומה ואין כוונתו כלל למיגו כמו שחשב הסמ"ע ודו"ק:
אך מה שכתב מהרי"ק לחלק בין אותו דבר לדבר אחר לא נהירא כלל דמה שכתב וז"ל שהרי כל ראיותיו שהביא ממתניתין דפרק המקבל לא מיירי בכהאי גוונא וכו' עד היכא שיש לו תביעה על גוף הממון בעצמו לא דיבר רבינו מאיר כלל עכ"ל. והא ליתא שהרי כבר בארנו דפשיטא שלא היה כוונת רבינו מאיר להביא ראיה מפרק המקבל לעיקר החילוק בחפץ המבורר שעל זה התחיל להביא ראיה אח"כ שכתב וראיה מפרק קמא דברכות רק כוונתו להביא ראיה דר"נ לאו בכל גוונא מיירי א"כ אין כאן ראיה לדינו של מהרי"ק ודו"ק גם בלאו הכי כבר הוכחתו דמדנתן המרדכי טעם דלא שבקת חיים וזה שייך באותו דבר עצמו ומהא גופא מוכח ג"כ שלא הביא המרדכי מפרק המקבל לחפץ המבורר שהרי בזה הטעם משום לא שבקת חיי' ובהך דפרק המקבל אין הטעם כלל משום לא שבקת חיי' כמבואר וזה ברור:
גם מה שכתב מהרי"ק וז"ל וכן מוכח גם מתוך דברי סה"ת וכו' עד הא למדת שלא בא רבינו מאיר אלא לאפוקי היכא שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו עכ"ל והנה הרב בעל משנה למלך פ"ב מה"ס תמה עליו דהא פשיטא שיש לומר דספר התרומות איירי בידוע ומבורר שהוא שלו ומ"מ חילק בין זוקפן במלוה דבנזקף למלוה אפילו במבורר אסור אבל באינו מבורר אפילו לא נזקף לא מצי תפיס לנפשיה ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דמ"מ מוכח דינו של מהרי"ק דאי ס"ד דכוונת רבינו מאיר במה שחילק בחפץ המבורר היינו באותו דבר עצמו ומ"מ בעינן מפץ מבורר א"כ האיך מייתי ראיה מתוך דברי ספר התרומות כיון דספר התרומות לא מחלק רק בין נזקף למלוה או לא נזקף א"כ שפיר יש לומר דבלא נזקף לא בעינן חפץ מבורר וכי בשביל שנוכל לומר דסה"ת סובר באינו מבורר אפילו לא נזקף לא עביד דינא לנפשיה אבל פשיטא שאין להביא ראיה כלל דוודאי יש לומר דסה"ת לא מחלק כלל בין מבורר לאינו מבורר רק הכל תלוי בין נזקף ללא נזקף ומדהביא רבינו מאיר ראיה מסה"ת ש"מ דגם כוונת רבינו מאיר רק לחלק בין אותו דבר לד"א ועל זה מביא ראיה מסה"ת דמחלק כן וזה שסיים מהרי"ק הא למדת שלא בא רבינו מאיר אלא לאפוקי היכי שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו אך באמת בלא"ה אין כאן ראיה כלל לפי מה שבארנו דפשיטא שלא היה כוונת רבינו מאיר להביא ראיה מסה"ת לחילוקו בחפץ מבורר דזה לא נזכר בסה"ת כלל רק כוונתו להביא שגם בסה"ת כתב דכל שנזקף למלוה לא עביד דינא לנפשיה ש"מ דמלתא דר"נ לא נאמרה בכל גוונא כמו שבארנו לעיל ואם באנו ללמוד דבר זה מתוך דברי סה"ת גופא מדלא חילק בין חפץ מבורר ש"מ שאין לחלק בזה הא ליתא דבזה שפיר יש לומר דסה"ת בא לומר דאפילו במבורר ונזקף למלוה לא מהני:
גם מה שכתב מהרי"ק וז"ל ותדע שכן הוא דלפי דעתך קשה שסיים שם המרדכי וז"ל וראיה מפ"ק דברכות בתר גנבא גניב וטעמא טעים וכו' ומדהביא רבינו מאיר ראיה מדברי רבינו קלונימוס משמע בהדיא שרבינו מאיר ורבינו קלונימוס סבירי להו היכא שיש לו תביעה על גוף הממון עצמו שפיר מצי עביד דינא לנפשיה דאי לא תימא הכי למה הוצרך רבינו קלונימוס לומר שלקח זמורות אחרות לא נוציא לעז על אותו צדיק ונאמר דלא לקח אלא הזמורות בעצמן שגנב האריס ומ"מ אמרינן ליה בתר גנבא וכו' משום דלא הוי ידוע להם וכו' עכ"ל והנה האחרונים תפסו על מהרי"ק בזה דהא בגמרא משמע להדיא שלקח זמורות אחרות ובתומים כתב ליישב דמ"מ דייק מהרי"ק שפיר מדחילק בין זמורות לזמורות ולא חילק כפשוטו כיון שלא היה מבורר ש"מ דאפילו באינו מבורר יכול לתפוס אותו דבר עצמו ע"כ ואין זה נכון דהמעיין בלשון מהרי"ק יראה שעיקר הוכחה שלו דוודאי יש לומר דרבינו קלונימוס בא לומר דאפילו ידוע שגנב מ"מ לא מהני בזמורות אחרות רק דקשיא ליה למה לו לרבינו קלונימוס תירוץ זה דנצטרך לומ' שלקח זמורות אחרות לא נוציא לעז על אותו צדיק ונתרץ דהת' לא ידוע כדמשמע פשטא דמלתא התם אלא וודאי דמתוך כך הוצרך רבינו קלונימוס לתרץ ולומר דר"ה לקח זמורו' אחרו' משום דאותן זמורות שגנב אפילו אינו ידוע לא שייך בתר גנבא גניב ולפי זה שפיר תפסו עליו דהא בגמרא משמע להדיא שלקח זמורות אחרות א"כ שפיר מחלק ר"ק בין זמורות לזמורות שלא היה יכול לחלק בין ידוע לאינו ידוע דבזמורות אחרות אפילו מבורר לא מהני וע"כ הוצרך ר"ק לומר האמת משום שלקח זמורות אחרות וזה ברור: אך לכאורה יש לדון מטעם אחר דמ"מ מוכח כדברי מהרי"ק דאי ס"ד דכוונת רבינו מאיר לחלק באותו דבר עצמו בין מבורר לאינו מבורר א"כ האיך מייתי ראיה מדברי ר"ק כיון דהוא לא מחלק רק בין אותו דבר לדבר אחר א"כ יש לומר דבאותו דבר אפילו אינו ידוע לא מהני ומנין לנו מדברי ר"ק חילוק זה בין מבורר לאינו מבורר אלא וודאי דגם רבינו מאיר לא נחית כלל לחילוק זה רק בין אותו דבר לדבר אחר ושפיר מייתי ראיה מדברי ר"ק וזה נכון לכאורה ונראה שזה נרמז בכלל דברי מהרי"ק שכתב ומדהביא רבינו מאיר ראיה מדברי רבינו קלונימוס משמע בהדיא שרבינו מאיר ור"ק סבירי להו וכו' והיינו כמו שכתבתי ודו"ק:
אבל באמת נראה לפע"ד דאין כאן ראיה כלל דוודאי אין כוונת רבינו קלונימוס לחלק בין זמורות לזמורות דהתם לא שייך חילוק זה דעיקר החילוק בזה הוא במלוה ונזקף למלוה משום לא תבוא אל ביתו וכן כשתופס דבר אחר דמאן שם לי' משא"כ התם כיון דר"ה ידוע לו דלא שביק לי' מידי ויותר גנב זמורות מהעולה על חלקו א"כ מה הפרש יש בין זמורות לזמורות ומה נ"מ אם היה לוקח זמורות אלו או אלו וזה פשוט ומזה דייק רבינו מאיר דעיקר כוונת רבינו קלונימוס דוודאי כל מה שאמרו לר"ה בתר גנבא גניב הוא רק מפני שהיה לוקח זמורות אחרות והי' ידוע להם שלא נתן חלקו בזמורות והגניבה לא היה ידוע להם א"כ כיון שאינו מבורר לא עביד דינא לנפשי' אבל אם היה נותן חלקו בזמורות שלו רק שהיה תופס ממנו זמורות שגנב בזה פשיטא שכדין עביד כיון שיודע שגנב והוא תפסם ממנו והפה שאס' הוא הפה שהתיר ודוק היטב ולפי זה ממילא נדחו דברי מהרי"ק ג"כ מה שהקשה מדברי המרדכי פרק הגוזל ומתוך כך הוצרך לחילוקו בין אותו דבר לדבר אחר ובין ע"י הכאה לשלא בהכאה אלא דברי המרדכי כפשוטו דאפילו אותו דבר שייך שפיר עביד אינש דינא לנפשי' כל שאינו מבורר ואינו יכול לעשות דין לנפשי' כמו שבארנו אמנם בענין החילוק הראשון שהביא מהרי"ק מסברא דנפשי' דבתופס שלא בתורת גוביינא לא מיקרי דינא כלל רק תופס בזו יש לקיים דבריו כי מדברי המרדכי אין להוכיח להיפך אמנם הר' מהרש"ל ביש"ש תמה גם בזה דלא שבקת חיי' דכל אחד יתפוס מחבירו בעדים ויאמ' שלו הוא ובאמת נלפע"ד דלק"מ דוודאי יש להבין במרדכי דפשיטא דלא מיירי המרדכי בחפץ שאינו מבורר שאינו יכול לברר לעולם דא"כ פשיטא דמה לו לתפוס הלא יוציא ממנו בב"ד כדין כל תופס בעדים שאינו יכול לברר בעדים שהוא שלו שמוציאין ואפילו בעד אחד אם אמר שלי הוא חייב להחזיר כדין נסכא דר"א וע"כ דכוונת המרדכי שבאמת אח"כ יוכל לברר או שיהא שלו על פי קיים לי' מ"מ כיון שאינו מבורר וידוע בשעת תפיסה לא מהני ולפי זה יש להבין מה זה שנתן טעם משום לא שבקת חיי' במה נפשך אם הם יתפסו ג"כ באופן הזה שיבררו אח"כ ויזכו בדין אם כן אין לחוש כלום ואם באנו לחוש שיתפסו בלי שום בירור אז באמת נוציא מידם ואין כאן חשש כלל ובע"כ צריך לומר דכוונת המרדכי שיש לחוש שמא כל אדם יתפוס מחבירו בחזקה ע"י הכאה וכהאי גוונא ואם יאמרו לו מה תעשה אז ישוב למחר אני עומד עמו לדין ואברר ששלי הוא ואחר כך ישמט עצמו או שיוציא גזילה מתחת ידו עד שלא נוכל להוציא מידו לכך כתב דלא מצי תפס רק בידוע ומבורר וזהו כוונת מהרי"ק דזהו דוקא ע"י הכאה שהוא תופסו בחזקה אבל בלי הכאה בזה לא שייך לחוש דכל אדם יתפוס דבמה נפשך אם ע"י הכאה הרי אינו יכול ובלי הכאה לא ירצה ליתן ואם באנו לחוש שיתפוס בפתע פתאום ואח"כ ישמט עצמו עד שלא יוכל להוציא ממנו א"כ זה יוכל לעשות לעולם ואפילו אי לא עביד דינא לנפשי' וזה ברור ולפ"ז גם עובדא דר"ה בזמורו' הי' המעש' דר"ה הי' יכול לברר אח"כ שגנב רק כיון דבשעת מעשה לא הי' ידוע הגניב' ומפורס' אמרו לי' בתר גנבא גניב וטעמא טעי' תדע האיך חשדו באח' לר"ה למה לא חשבו דבאמ' יכול לברר שגנב ואי משום שנחמץ לו היין הא כתבו התוס' שם דמזה אין ראי' דהרבה צדיקים מגיע להם כמעשה הרשעים רק לפי שהיה קשה באמת להם שהיו יודעין שאינו נותן לאריס ועושה דין לעצמו אם כן אי ס"ד דכשמברר שפיר עביד שמא היה יכול לברר וע"כ דאפילו כשיכול לברר לא מהני כיון שאינו ידוע בשעה שעושה דין וכמו שכתב המרדכי וזו היא ג"כ ראיית המרדכי [ובזה נדחו דברי התומים בזה במה שהשיג על הש"ך] נמצא לפי זה דבזה יש לקיים דברי מהרי"ק שכל זמן שאינו תופס לגוביינא רק שרוצה לירד לדין אפילו תופס דבר אחר ואפילו אינו ידוע יכול לתפוס כמו שכתב הרב בהגה' אבל בחילוק הנ"ל בין אותו דבר לדבר אחר לא נהירא וכמו שבארנו ונרא' שגם הרב בהגה' כיון לזה ולכן לא העתיק דברי מהרי"ק בזה אף שהביאו בד"מ רק בחילוק הראשון כמו שבארנו:
עיין בספר פ"י בב"ק שם שהקשה אהא דפריך משור שעלה מאי לאו במועד דליכא פסידא דלוקמא שאין עדים ואית לי' פסידא מחשש שמא יכפור והביא ראיה דהא מיקרי פסידא ממה דאמרינן הכא שיכול לתפוס שלא בעדים שיהא נאמן במיגו והיינו מחשש שמא יכפור והנה מלבד מה דבלא"ה כבר כתבתי לעיל ס"ק א' דלק"מ עיקר דבריו אינם נכונים כלל דע"כ לא אמרו רק בתפיסה בעלמא אבל פשיטא שאינו יכול להזיק ממון חבירו מחשש שמא יכפור וכי בשביל שאתה מחזיקו לשקרן תזיק את שלו וכ"ש התם בשור שעלה שאין חבירו חייב לו כלום רק עכשיו אירע המעשה ששורו רוצ' להזיק שורך א"כ פשיטא דמחשש זה אינו יכול להזיקו וזה ברו' ובגוף הדין אי יכול לתפוס לכתחילה עיין תומים שהביא מחלוקת בזה: