תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן ג
א אין ב"ד פחות מג'. עסמ"ע וש"ך דמדאורייתא בחד סגי דכתיב בצדק תשפוט ורבנן אצרכו שלשה וכן דעת הרא"ש ע"כ. והנה מה שכתב שכן דעת הרא"ש אינו נכון אף דמה שהביא הש"ך ראיה ממה שכתב הרא"ש דלא קיימא לן כשמואל דרבא הוא בתרא אין ראיה כ"כ דיש לומר דסובר הרא"ש ג"כ כתירוץ הכ"מ א"כ אף דקיימא לן כרב אחא ברי' דרב איק' דמדאורייתא' חד כשר היינו לפי שהסוגי' דפרק ראוהו ב"ד מוכחת כדבריו אבל בהא דלית הלכתא כשמואל כיון דלר"א אינו מוכרח דאיתא לדשמואל דיש לומר דאלים תקנתא דרבנן משום יושבי קרנות דאפילו בדיעבד אין דינם דין כמו שכתב הכ"מ שם ורבא דהוא בתרא בע"כ חולק עליו קיימא לן בהא כרבא דלא כשמואל אך הא קשיא דהא בהדי' כתב הרא"ש על הך ברייתא דדיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי וז"ל ומאן דאית ליה עירוב פרשיות מדאורייתא בעינן שלשה מומחין וחכמים תקנו דסגי בג' הדיוטות אי ביחיד מומחה עכ"ל והשתא הא הרא"ש פי' במילתא דר"א בריה דר"א דלא כפירש"י דסובר אין עירוב פרשיות אלא דסובר עירוב פרשיות רק לענין הדין נפקעו מהך קרא דבצדק תשפוט א"כ אי ס"ד דהוא פוסק כר"א היה לו לומר דלמ"ד עירוב פרשיות נמי מדאורייתא יחיד מומחה דן ואפילו ג' הדיוטות לא אצרכו רבנן רק משום יושבי קרנות אבל מדאורייתא בחד הדיוט סגי כמו שכתב הרא"ש בהדיא אליבא דר' אחא ומזה מבואר להדיא דהרא"ש פוסק כרבא ולא הביא דברי ר"א רק להורות בחד גמיר סגי וזה ברור:
אמנם בדעת הרמב"ם נלפענ"ד ברור כמו שכתב בכ"מ דוודאי רבא בע"כ חולק אדשמואל אבל ר"א ברי' דר"א יכול לסבור דינא דשמואל אבל מ"מ אנן לא קיימא לן כשמואל כיון דהסוגיא דפרק ב' דכתובות מוכח דלא כשמואל א"כ אף דקיימא לן כר"א בדר"א מוכח הסוגי' דפרק ראוהו ב"ד מ"מ בהא לא ס"ל כשמואל אלא דאלים תקנתא דרבנן משום יושבי קרנות דאפי' בדיעבד לא מהני פחות מג' וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם פ"ב מהלכות סנהדרין הלכה י' כמו שיתבאר בסמוך ודלא כהתומים בזה כמו שאבאר:
אמנם תירוץ זה אינו מספיק רק להך קושיא דבגמרא משמע דתירוץ ר"א בדר"א תליא בדשמואל אך הא וודאי קשיא מה שהקש' הש"ך דהא בהדיא כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות סנהדרין דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו ואי סובר כר"א לא בעינן לשליחות כלל דהא בלאו הכי יכול הדיוט לדון מדאורייתא והנה הש"ך כתב שנעלם מהב"י קושיא זו ובאמת נעלם ממנו דברי הכ"מ פרק ה' מהלכות סנהדרין שהביא קושיא זו בשם הרמ"ך וציין לעיין בתשובת הרשב"א שהביא פ"ב שם ובאמת בתירוץ הרשב"א שם לא נתיישב קושיא זו כלל כמבואר. גם יש לתמוה על הרשב"א שכתב דהרמב"ם סובר אין עירוב פרשיות אליבא דר"א כמו שפירש"י ובאמת מבואר להדיא ברמב"ם פ"ב מהלכו' שכירות דעירוב פרשיות ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשיטא דאפילו אי מפרש כפי' התוס' והרא"ש אליבא דר"א אתי שפיר דאפילו למ"ד עירוב פרשיו' גלי קרא בצדק תשפוט דלענין זה לא נתערבו ומ"מ אף לפי פי' זה קשה קושיא הנ"ל. אבל באמת נלפע"ד דלק"מ ואדרבא בזה יתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם סוף פ"ה מה"ס שכתב דיחיד מומחה לרבים אף שדן דיני ממונות אפי' ביחידי אין ההודאה בפניו חשוב הודאה אבל ג' הדיוטות הוי כב"ד סמוך לכל הדברים וכן הכופר בפניהם אינו יכול לחזור בו אם באו עדים והוחזק כפרן משא"כ לפני יחיד מומחה לרבים. וכתב הטור דהרא"ש חולק דאין חילוק בין יחיד מומחה לג' לכל דבר ובאמת יש להבין דברי הרמב"ם כיון דג' הדיוטות אף שאינן סמוכין עבדינן שליחותייהו והוי כב"ד סמוך לכל דבר והיינו משום נעילת דלת א"כ אי ביחיד מומחה שייך ג"כ נעילת דלת למה לא יהא גם הוא כב"ד סמוך ואי משום דביחיד מומחה לא שייך נעילת דלת א"כ למה יוכל לדון ביחידי ובאמת מהאי טעמא דעת הרא"ש דאין חילוק כלל לכן נראה פשוט דוודאי סובר כמו שכתבתי לעיל סימן א' ס"ק א' דדוקא בג' הדיוטות שייך נעילת דלת שלא ימצא מומחין לכופו לדין משא"כ יחיד מומחה גם לא שייך ביה שליחותייהו עביד ע"ש רק הטעם דיחיד מומחה דן דיני ממונות דכתיב בצדק תשפוט דאפילו יחיד דן ואפילו הדיוט כיון דאפקי קרא מב"ד רק מדרבנן בעינן ג' הדיוטות משום יושבי קרנות אמנם היינו בגוף הדין דאין צריך ב"ד דאפקי קרא אבל לענין שיהא המודה בפניו הודאה גמורה שלא יוכל לחזור וכן הכופר בפניו ובאו עדים שיהא מוחזק כפרן בהא לא אפקי קרא רק לגוף הדין דבעלמא לא הוי הודאה והוחזק כפרן רק בב"ד וב"ד לא מיקרי רק סמוכין וג' אמנם בג' הדיוטות משום תקנתא דרבנן הוא דהוי ב"ד דשליחותייהו דקמאי עבדינן אבל ביחיד דלית ביה תקנתא א"כ בדין דעלמא יכול לדון בעצמו בדין תורה דלא שייך בי' משום יושבי קרנות אבל במה שמן התורה צריך ב"ד דוקא ביחיד מומחה דליכא נעילת דלת לא תקנו ואין הודאה לפניו חשוב הודאה ולא הוחזק כפרן וזה ברור ומעתה נימא מה שכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות סנהדרין דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו היינו לענין זה שיהא המודה בפניהם כמודה בב"ד סמוכין ולא יוכל לחזור וכן אם כפר ובאו עדים הוחזק כפרן וכן מבואר להדי' בדבריו דמעיקרא כתב דיני גזילות וחבלות אין דנין אותן אלא שלשה מומחין הסמוכין בארץ ישראל אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפי' שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותם ומה שכתב הודאות והלואות כוונתו או שיש עדים שהודה בפניה' באתם עדי שחייב לו או שראו שלוה ממנו מעו' לפיכך דנין בהודאו' והלואות וכיוצא בהן בחוץ לארץ אף שאין ב"ד של חוץ לארץ אלהים שליחות ב"ד של ארץ ישראל עושין וכוונתו מבואר דמעיקרא כתב סתם דבשאר דיני ממונות דנין שלשה הדיוטות ואפי' יחיד מומחה והיינו דבזה לא בעינן סמוכין מקרא דבצדק תשפוט אח"כ הקשה למה דנין בהודאות והלואות ב"ד של חוץ לארץ והיינו בדבר הצריך ב"ד שיהא מוחזק כפרן והודאתו הודאה שלא יוכל לחזור אף שאין סמוכין דשליחות ב"ד של א"י עושין ובזה לא הזכיר יחיד מומחה דבזה אינו דן כיון דמדאורייתא בעי ב"ד לא שייך בי' תקנתא דרבנן ולא מצי עביד שליחותייהו דקמאי כמו שכתב להדיא סוף פרק ה' מה"ס הנ"ל ועיין תומים מה שכתב בישוב דברי הרמב"ם ותורף דבריו דאפילו לר"א ברי' דר"א ורבא מן התורה חד סגי משום קרא דבצדק תשפוט רק דעכ"פ סמוך בעינן כיון דעירוב פרשיות ור"א ברי' דר"א מתרץ למ"ד אין עירוב פרשיות ואפילו סמוך לא בעינן לכך ר"א אית ליה דשמואל ורבא לית ליה דשמואל כיון דבעינן סמוך ובטל שליחות כיון דליכא ג' לכך פסק הרמב"ם כרבא דלא. כשמואל עכ"ד ואין דבריו נכונים כלל חדא כיון שכתב דביחיד מומחה לא שייך תקלתא דרבנן להרמב"ם א"כ למה יוכל לדון אם אינו סמוך כיון דסמוך בעינן לרבא ובאמת מבואר ברמב"ם דיחיד מומח' גמיר וסביר אפי' אינו סמוך יכול לדון ועוד קשה כיון דמדאורייתא בעי סמוך א"כ לא מהני ג' הדיוטות מדאורייתא רק מדרבנן א"כ האיך כתב הרמב"ם אף שאין ב"ד פחות מג' מ"מ מן התורה יכול לדון אפי' אחד ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה והנה מה שכתב עד שיהיו שלשה היינו הדיוטות והאיך שייך עד שיהיו שלשה הא מדאורייתא אף בשלשה לא מהני רק בסמוך גם קשה למה כתב דיחיד מומחה שאין הודאה לפניו חשיב הודאה ובג' הדיוטות חשיב הודאה א"כ במה נפשך אי ביחיד מומחה בלתי סמוך למה יוכל לדון כלל הא לא שייך ביה תקנתא דרבנן ועוד הא כתב בהדיא אפילו סמוך א"כ בסמוך מותר לדון דבר תורה וג' הדיוטות אינו מדאורייתא רק משליחות והך עדיפי הם מיחיד מומחה סמוך לכן אין לדבריו קיום כלל והעיקר בכוונת הרמב"ם כמו שכתבתי מקודם ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס"ד בזה:
ב חד דיודע סברות בדינים. בזו נחלקו הרמ"ה והרא"ש דלהרמ"ה לא מהני רק ג' דגמירי ולהרא"ש בחד דגמיר ויודע סברות בדינים וטעמו של הרא"ש דהא בגמרא אמרינן אי איפשר דלית בהו חד דגמיר והרמ"ה סובר דזהו לר"א אבל לרבא דמן התורה ג' בעינן בעינן ג' דגמירי ודברי הב"ח מעורבבין בזה דמעיקרא כתב דגם הרא"ש סובר דתליא בזה רק דפוסק כר"א והרמ"ה כרבא והקש' דהוי לי' למימר הך איכא בינייהו ומתוך זה וחזר בו דלהרא"ש לא תליא בהא כלל ופוסק כרבא כרבא וכ' דלהרמ"ה לא קשיא האי איכא בינייהו משום דה"ה דהוי מצ"ל כן ועדיפא מינה קאמר ע"כ ולפי זה גם להרא"ש מעיקרא לא קשיא מהאי טעמא וצריך לומר דוודאי מעיקר' להרא"ש קשיא לי' שפיר דליכא למימר דהך איכא בינייהו עדיפא לי' דהא הרא"ש פוסק דלא כשמואל א"כ בע"כ דהך איכא בינייהו אינו עכשיו לאחר תקנה רק לעיקר הדין תורה כמו שכת' הרשב"א הובא בכ"מ א"כ קשיא לי' שפיר למה לי' לומר איכא בינייהו מה שאין נ"מ השתא הוי לי' לומר הך נפקותא דאף עכשיו יש נ"מ לזה חזר הב"מ ופירש דלהרא"ש לא תליא בהא כלל רק להרמ"ה ולהרמ"ה לא קשיא כיון דהוא לא פסק כר"א שפיר הנפקותא עכשיו לאחר תקנה א"כ לא עדיף הך נ"מ מהך ואדרבא הא עדיפא ליה כמו שכתב הב"מ ועיין היטב בלשון הב"ח ובתומים הביא ראיה להרמ"ה מהא דפריך אלא מעתה ש"מ דבלא זה יש לומר משום יושבי קרנות אבל עכשיו מדינא צריך ג' מן התורה א"כ צריך שלשה דגמירי ולא שייך משום דנפישי יושבי קרנות ומוכח כהרמ"ה דשלשה דגמירי לרבא בעינן ואין כאן ראיה כלל ופי' דברי הגמרא כך בשלמא אי הפי' במשנה דיני ממונות בעינן ג"כ ג' ומומחין ולא מה הן קתני משום נ"ד א"כ ג' הדיוטות בלי קבלה אינן יכולין לדון כלל ואפילו בקבלה מ"מ לא קשיא טעו לא ישלמו דהוי כמו אינו מומחה בקבלה דיכלי למימר קבלנו אדעתא דלידון דין תורה וה"ה בג' כיון דאינן יכולין לדון בלי קבלה אבל עכשיו דרבנן אמרו שידונו ג' משום נעילת דלת א"כ אפילו בלי קבלה יפטרו דהוי כנקיטי רשותא ובקבלה באמת פטירי כמו יחיד מומחה כמבואר בסימן כ"ה וזה ברור. ולענין הדין כיון דסברת הרמ"ה הוא רק לרבא ובאמת כבר כתבתי מקודם דהרמב"ם פוסק באמת כר"א א"כ ממילא חד גמיר סגי והרא"ש דפוסק כרבא ג"כ סובר כן אפילו לרבא הכי נקטינן. אמנם נראה דהיינו דוקא בדין גופא אבל בהודאה שמודה לפניהם שלא יוכל לחזור או שיהא מוחזק כפרן דבזה צריך ב"ד ולא מהני יחיד מומחה רק ג' הדיוטות א"כ אלו ג' צריך שיהיו גמירי כיון דמדאוריית' בעי ב"ד אפילו להרמב"ם וצ"ע שהשמיטו המחבר ואולי סובר דזה לא שייך רק בעיקר הדין צריך שיהיו ג' דגמירי אבל לענין הודאה או הוחזק כפרן אין נ"מ בזה ולא שייך בזה סברת הרמ"ה כיון שאין זה דין וצ"ע בזה (ג) אין דיניהם דין. הב"ח כתב דבקידושין יש להחמיר כשמואל והש"ך חולק עליו וצריך לומר דהיינו דוקא אם טעו אז יש להחמיר בקידושין באופן שאם הי' יכולין לדון היה הדין מה שעשו עשוי כדלקמן סי' כ"ה א"כ אף דהם אינן יכולין לדון יש להחמיר כשמואל בקידושין אבל אם לא טעו אין נ"מ בקידושין דסוף סוף הדין כן והקידושין מועילין וכן משמע ממה שטרחו האחרונים להמציא נפקותא בזה לענין זמן ב"ד עש"ך וט"ו לקמן סי' כ"ה משמע דלענין קידושין אין חילוק והנה לפי מה שכתבתי בס"ק א' דהעיקר כתירוץ הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר"א א"כ לכאורה יש לחוש לקידושין כיון דמדאורייתא מהני וכן הוא בתומים אבל באמת נראה דהא ליתא ולא דמי להא דבאבן העזר סי' כ"ח בקידשה בגזל דרבנן דהתם שאני דהוא באמת קידשה בגזל זה בתורת גזל א"כ אף דמן התורה אינה מקודשת מדרבנן מהני אבל הכא שהוא לא קידשה רק על פי פסק הדיינין שפסקו שהוא שלו וקידשה בתורת שהוא שלו אבל אם מדרבנן אין דינם דין ונתברר שטעו א"כ אינו רוצה לקדש כלל בדבר שאינו שלו אפי' מדרבנן ומעיקרא הוי הקידושין בטעות ועוד דמ"מ כיון דחוזר הדין ומוציאין ממנו א"כ במה קידשה הא לאו מידי יהיב לה ועיין באה"ע סי' כ"ח בב"ש שם:
ד או שהוא מומחה לרבים. זהו ממה דגרסינן פ"ק דסנהדרין דף ה' ע"א דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. והנה רש"י פי' התם וז"ל דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות משמע מדבריו דאי עירוב פרשיות אסור לו לדון ביחידי וטעמו כיון דעיקר התקנה הוא שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ימצא מומחין לכופו לדין וזה לא שייך רק בג' הדיוטות אבל יחיד מומחה הרי יכול לצרף עמו שני הדיוטות ולמה לן לעקור דבר תורה בחנם ולפי זה לדידן דקיימא לן עירוב פרשיות אין מומחה לרבים דן ביחידי אמנם המחבר נמשך אחר דעת התוס' שכתבו דיחיד מומחה ג"כ תקנתא דרבנן הוא שידון ביחידי כמו ג' הדיוטות וכן כתב הרא"ש והם הכריחו פי' זה דקשיא להו לפירש"י חדא דהא ר"י אית לי' עירוב פרשיות פרק המגרש והכא סובר דדן ביחידי [ועיין לעיל סי' א' ס"ק א' כתבתי ישוב נכון לקושי' זו] ועוד דהכא קאמר דיני' לאו דינא אפי' בדיעבד ש"מ כר"א דיחיד מומחה דן ואין דיניהם דין [והרב מהרש"א נתקשה בביאור דברי התוס' ודבריו תמוהין כמו שכתבתי לקמן סוף סי' כ"ה ע"ש] ומזה הכריחו אפילו למ"ד עירוב פרשיות יחיד מומחה דן ולפענ"ד נראה דלק"מ לרש"י ואדרבא לפירוש התוספת קשה דהם דייקי דלשון דיניה לאו דינא משמע דיעבד א"כ תיקשי לדידהו לשון או דילמא אפילו לא נקיט רשותא דיניה דינא דמשמע דיעבד הא אפילו לכתחלה יכול לדון ודוחק לומר משום דקאמר מעיקרא דיני' לאו דינא קאמר אח"כ דיני' דינא לכן נראה דוודאי מודה רש"י דיחיד מומחה לרבים בדיעבד דינו דין כדמוכח ממר זוטרא דמייתי התם רק סובר רש"י דלכתחלה אין לו לדון מטעם הנ"ל דלא תקנו בו שידון לכתחלה אבל בדיעבד לא גרע מג' הדיוטות [או כמו שכתבו התוספת שם משום אל תהא דן יחידי) והשתא כיון דקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה דן אפילו לכתחלה ש"מ דסובר אין עירוב פרשיות ובגמרא בעי כגון אנא דר"ח דסובר עירוב פרשיות אי דוקא נקיט רשותא אבל לא נקיט רשותא אפילו בדיעבד אין דינו דין או דילמא אפילו לא נקיט רשותא עכ"פ בדיעבד דינו דין ועל זה פשיט מר"י דלא הדר דיני' דמר זוטרא ש"מ בדיעבד דינו דין אפילו לא נקיט רשותא כנ"ל ליישב פירש"י ועיין לקמן סוף סימן כ"ה שם. הארכתי דבזה מיושבין עוד שם מה שהקשו התוספת על פירש"י בד"ה ואי לא ושם יתבאר ג"כ האיך באמת דן מר זוטרא לכתחלה ביחידי ע"ש. ולפי זה לענין דינא נראה לפע"ד דוודאי לענין דין דעלמא אין להכריע כפירש"י כיון דדעת התוספ' והרא"ש והרמב"ם דיכול לדון לכתחלה אפי' לדידן דעירוב פרשיות אבל לענין הודאה שיהא המודה בפניו כמודה בב"ד או שיהא מוחזק כפרן א"כ אף אם בדיעבד אין להכריע כהרמב"ם כיון דדעת התוספת והרא"ש דאין חילוק וכן רש"י מודה בדיעבד דינו דין כנ"ל אבל לכתחלה כיון דבזה שוין רש"י ורמב"ם דלא מהני וכבר בארנו דלק"מ קושית התוס' ורא"ש על רש"י א"כ נראה דלכתחלה אין לו לפסוק על פי מה שהודה בפניו וחזר בו או שהוחזק כפרן ועיין בסמוך. ומה שכתב ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים עיין מה שכתבתי לקמן סי' כ"ה בזה:
ה ואינן מומחין לרבים. עסמ"ע וש"ך ובתומים הכריע לדינא לחלק בין יחיד מומחה לב' ולא נחלק הרא"ש רק ביחיד דטעמו של הרמב"ם דלא מהני כיון שיכול להכחישו הוי פטומי מילי אף שאינו מכחיש והרא"ש חולק כל שאינו מכחיש אבל בב' כיון שאינו יכול להכחיש הוי כב"ד גמור כיון שיכולין לדון הוי הודאה עכ"ד ואין דבריו נכונים חדא דלדבריו יחיד מומחה וחד הדיוט סגי אף לענין הודאה דהא יכול לדון וגם אינו יכול להכחיש דהא כל הכשר לעדות אפי' הדיוט מהני ומדברי הרב משמע דעכ"פ ב' מומחין בעינן ועוד דהא כתב המחבר אפי' הם סמוכין ש"מ דאפילו בב' סובר דלא הוי הודאה ועוד דהא דעת המחבר ברמב"ם דפוסק כר"א דמדאורייתא חד כשר ואפילו הדיוט דכתיב בצדק תשפוט א"כ ע"כ דמה שכתב הרמב"ם פ"ה שם דבג' הדיוטות בהודאות והלואו' עבדינן שליחותייהו ע"כ כוונתו שיהי' כב"ד גמור שהמודה בפניהם לא יוכל לחזור ויהא מוחזק כפרן דאי לדין גרידא הא מדאורייתא דנין ואפילו אחד רק משום יושבי קרנות תקנו רבנן שלשה והשתא לסברת התומים תקשי הא בג' ליכא הכחשה א"כ מהני מדאורייתא אפי' לענין הודאה ולמה כ' דעבדינן שליחותייהו אלא ברור דסובר הרמב"ם דוודאי ב"ד לא מיקרי רק שלשה וסמוכין כדכתיב גבי שומרין רק לענין דין גלי קרא בצדק תשפוט דלא בעינן ב"ד אבל לענין הודאה והוחזק כפרן דבעינן ב"ד לא שייך רק בשלשה ואז אף שאינן סמוכין עבדינן שליחותייהו אבל ביחיד וב' אפילו סמוכין כיון דלא עבדינן שליחותייהו בהא רק שיכולין לדון מדין תורה אבל הודאה לא הוי ולענין דינא נראה דאפילו שני מומחין לכתחלה אין לדון על פי מה שהוחזק כפרן בפניהם בצירוף דעת רש"י דאין יחיד מומחה דן לכתחלה כמו שכתבתי בס"ק קודם:
ו אעפ"י שיחיד מומחה וכו' מצות חכמי'. עש"ך בשם מהרש"ל דאפילו יחיד מומחה וקבלי' לא ידון יחידי משום אל תהי דן יחידי והוא השיג עליו, מהירושלמי והנה לכאורה מדברי התוס' סנהדרין דף ה' בד"ה דן ומהרא"ש שם משמע כדעת המהרש"ל שכתבו וז"ל ויכול לכוף את האדם בע"כ דאי קבליה אפילו אינו מומחה נמי ומכאן דג' הדיוטות יכולין לדון בע"כ דבמקום יחיד מומחה קיימי עד כאן. ונתקשה הרב מהרש"א דהא ברישא גופא דקתני דיני ממונות בשלשה מוכח דיכולין לדון בע"כ מהאי טעמא גופא דאי קבלי' אפילו בחד ותירץ דמרישא הוי מצי למימר דמיירי בקבלי' והיינו דאמרי דון לנו כמו שרגילין לעשות דין ע"כ ודבריו תמוהין לכאורה דא"כ בסיפא ג"כ יש לומר בקבלי' דוקא ואי קשיא הא אינו מומחה נמי דלא קיבל ממש רק אמרו דון לנו כמו שאתה רגיל לעשות דין ואז באינו מומחה לא מהני רק במומחה לכן נראה דכוונת התוס' כך דהם כתבו אר"נ דקאמר כגון אנא דן הא אמרינן אל תהי דן יחידי ותירצו דיכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינים וכו' [והא שלא הקשו מעיקרא בגוף הברייתא דקתני ואם היה מומחה דן היינו משום דבברייתא פשיטא להו דמצי לפרש שיכול לדון משא"כ בר"נ דקאמר כגון אנא דיינא ועל זה כתבו כלומר יכול אני לדון ומשום. דדחיקא להו לפרש כן תירצו עוד דרגיל היה בדינים] וזהו כוונתם דבגוף הרישא ליכא הוכחה דמצי למימר בקבלי' ואי קשיא הא יחיד דן לק"מ דיש לומר דקא משמע לן דבהא מותר לגמרי משא"כ יחיד אסור משום אל תהי דן יחידי דהדיוט וודאי אינו רגיל בדינים] אבל מסיפא הוכיחו שפיר דליכא למימר דתנא מיירי שיהא מותר שלא יהא בגדר אל תהי דן יחידי דאז באמת אפי' קבלי' לא מהני כדעת מהרש"ל וע"כ כוונת התנא מצד הדין א"כ מבואר דמיירי בלי קבלה כלל דאי בקבלה אפילו יחיד שאינו מומחה דן מצד הדין ואתי שפיר ומוכח כמהרש"ל דאין חילוק מצד אל תהי דן יחידי בין מומחה לאינו מומחה בין קבלי' ללא קבלי' דאי יש חילוק אכתי אף מסיפא לא מוכח דמיירי שפיר בקבלי' ואינו מומחה אינו דן מצד אל תהי דן אפילו בקבלי' כמו שכתב הש"ך הרי דהתוספת גופא כתבו אח"כ והקשו באמת ממשנה אל תהי דן א"כ אי נימא דלא כמהרש"ל לא הוי מוכחי מעיקרא מידי דמיירי בקבלה ומותר אף שלא יהא בגדר אל תהי דן: ובזה יש ליישב דברי מהרש"א הנ"ל והוא דודאי יש להבין בגוף דברי מהרש"א דדוקא לעיל כתבו התוספת שפיר דאמרו דון לנו כמו שאתם רגילין לעשות דין דשם אמרינן דין בג' א"כ שפיר אמרי' דשנים לא מהני כיון שאינן רגילין לעשות דין אבל בשלשה מהני משא"כ הכא אי ס"ד דאף שלשה אינן יכולין לדון אם כן האיך שייך דון לנו כמו שרגילין לעשות דין הא באמת אין רגילין לעשות דין רק בקבלה ובזה אפילו יחיד דן א"כ מה הפרש יש בין יחיד לג'. לכן נראה דכוונת מהרש"א כך דוודאי כוונתם דון לנו כמו שאתם רגילין לעשות דין בקבלה ואי משום דיחיד נמי דן בקבלה הא ליתא דיחיד אפילו בקבלה אינו רגיל לעשות דין משום אל תהי דן יחידי וא"כ כוונתם רק לשלשה והם רגילין לעשות דין בקבלה ושפיר יש לומר דבלי קבלה אפילו שלשה אין דנין בע"כ אבל מסיפא שפיר מוכח דליכא למימר דקאמר דון לנו כמו שאתה רגיל הא ביחיד אפילו מומחה אפילו בקבלה אינו רגיל לעשות דין כדעת מהרש"ל הנ"ל דאפי' מומחה בקבלה אינו דן משום אל תהי דן יחידי וזה ברור אך לכאו' קשה כיון דאתית להכי למה לו להרב מהרש"א כל הטורח הזה למה לא פי' בפשיטות דמרישא יש לומר דקמש"ל שידונו אפילו לבתר עצה טובה משא"כ בסיפא ליכא למימר הכי דיחיד לעולם אינו דן לשיטת מהרש"ל ובאמת לק"מ והוא דודאי בפשיטות כנ"ל אי אפשר לומר דתקשי מה בא התנא לאשמעינן אי להשמיענו דבג' וקבלי' ליכא משום אל תהי דן יחידי פשיטא ומה צורך לזה ואי להשמיענו דבציר מהכי אפי' בקבלה אית בהו משום אל תהי דן יחידי דכיון דסבירי לן דאפילו מומחה בקבלה אית ביה משום אל תהי דן כ"ש אינו מומחה והאיך שייך לאשמעינן רבותא באינו מומחה מה שאפילו במומחה כך הדין ואי לאשמעינן דבלי קבלה אין דנין הא זה לא מוכח כלל דהא לא נזכר קבלה בברייתא וע"כ דמיירי בלי קבלה וקמש"ל דאפילו בלי קבלה יכולין לדון ובציר מהכי לא מהני מדינא לזה פי' מהרש"א דבריית' מיירי דקאמר דון לנו כמו שרגילין לעשות דין קמ"ל דבהכי מהני דלא נימא כיון דאינן יכולין לדון בלי קבלה כך קבלה לא מהני קמ"ל דמהני גם קמ"ל אף כי יחיד ג"כ דן בקבל' מ"מ יש חילוק בין יחיד לג' מצד אל תהי דן יחידי ובזה אתי שפיר הכל ודוק היטב.
איברא מפירש"י שם דף ה' שפירש ואי לא קיבלוך דון לנו דין תורה משמע דלא כמהרש"ל הנ"ל דוודאי יש להבין למה פירש"י כך ולמה לא פירש כפשוטו דלא קבלי' כלל ועל פירושו הקשו שם התוס' והרא"ש וצריך לומר דקשיא לי' האיך קאמר ואי לא זיל שלים האיך ס"ד דמר זוטרא עבר על דברי חכמים לדון ביחידי כמו שהקשו התוס' על ר"נ ושני התירוצים לא שייכי במר זוטרא דתירוץ ראשון וודאי לא שייך דהא היה באמת דן ותירוץ שני דהיה רגיל בדינים ואין לחוש שמא יטעה דהא חזינן דטעה לכך פירש"י לא דלא קבלי' כלל דאז אסור לו לדון מצד אל תהי דן יחידי רק דקיבלי' לדון וסבירא לי' דלא כמהרש"ל הנ"ל רק בקבלי' יחיד דן וליכא בי' משום אל תהי דן יחידי והתוס' לשיטתם כמו שכתבו מקודם לפי מה שפרשתי דאפילו בקבלה אינו דן ועכצ"ל או דהוא היה נמי רגיל והיה סובר שלא יטעה או דבאמת היה דן בקבלה ור"נ דרך שאלה שאל כי אפשר שטעה גם בזה ודן ביחידי א"כ יש לפרש דלא קבלי' כלל ודוק וראיתי בט"ז שהביא תירוץ מהרש"א הנ"ל והשיג עליו ותירץ הוא דרישא יש לומר בקבלי' ועצה טובה קאמר בג' ודבריו תמוהין הא פסק להדיא דלא כמהרש"ל הנ"ל רק בקבלי' יחיד מומחה דן א"כ גם בסיפא יש לומר עצה טובה ועוד כיון דבסיפא אפי' במומחה וקבלי' אינו דן א"כ האיך שייך לומר ברישא עצה טובה כיון דמיירי באינן מומחין א"כ מאי קמ"ל עצה טובה דלא ידון יחידי הא אפילו מומחה אינו דן משום אל תהי דן יחידי אפילו בקבלה לכן דבריו צ"ע והעיקר כתירוץ מהרש"א ומה שהקשה לק"מ כנ"ל:
ולענין הדין נראה לפע"ד דוודאי מן הירושלמי שהביא הש"ך מבואר לכאורה להדיא דלא כמהרש"ל דהא הביא התם ברייתא מפורשת בד"א כשלא קבלי' עליהם אבל אם קבלי' מותר לו לדון ביחידי ומ"מ נראה לפע"ד לפי מה שכתבו התוס' אהא דקאמר ר"נ כגון אנא דיינא ד"נ ביחידי וז"ל והא דתנן אל תהי דן עצה טובה קאמר ור"נ יכול לדון ולא שהיה דן אי אי נמי רגיל היה בדין ואין לחוש שמא יטעה עכ"ל. והנה לכאורה יש להקשות על דבריהם ממה שאמרו בירושלמי דתלמידי ר' אבוה אמרו לר' אבוה דהוי יתיב דיין לגרמי' לא כן אולפן אל תהי דן יחידי וקשה הא וודאי ר' אבוה וודאי רגיל היה בדינים ואין לחוש לטעות והאיך שאלו אותו שאלה שנרא' מזה שהם חושבין אותו שאינו רגיל בדין וצריך לומ' כך דוודאי אין כוונת התוס' כיון שהוא רגיל בדינים שוב אין לחוש לטעות כלל אלא שאין לחוש שיטעה בדין פשוט ויהא נעלם ממנו ויחשוב באמת שכן הדין מה שהוא בהיפך ולא יתברר לו האמת לא חיישינן כיון שהוא הדין משא"כ טעות בשיקול הדעת ולפי שעה ואח"כ באמת יתברר לו טעותו רק כיון דמומחה שדן אינו חוזר בטעותו על פי מה שנתבאר סי' כ"ה א"כ כשיטעה בשק"ה ולפי שעה קם דינא מ"מ ר"נ שפיר קאמר כגון אנא דיינא משום דעכ"פ יכול לדון כשיקבל עליו באמת חיוב תשלומין כשיטעה ולשיטעה בטעו' בדבר פשוט או בשק"ה ולא יתברר טעו' זה לא חשש כיון שהי' רגיל כנ"ל ולזה שאלו תלמידי ר' אבוה שישב לדון ביחידי א"כ לא נראה להם שהי' מקבל עליו באמת חייוב תשלומין דהא יכול לישב עם עוד שנים ומה לו כל זה וע"כ משום שהי' בטוח שלא יטעה וע"ז שאלו הא אולפן אל תהי דן יחידי משמע שאפי' רגיל בדיני' אין לו לדון שמא יטעה עכ"פ בשיקול הדעת לפי שעה וכן משמע מדקאמר שאין דן יחידי אלא אחד ש"מ דאפילו רגיל אין לא לדון אם לא כשיקבל עליו חייב תשלומין ועל זה השיב ר' אבוה כיון שהם רואין אותו דיין לגרמי' כמו שקיבלו עליהם טעותו דמי א"כ כיון שכך קבלי' עליהם שוב אין לחוש כלל אמנם היינו דוקא כר' אבוה ור"נ שהם היו רגילין בדינים ואין לחוש שיטעה בדבר פשוט ובשק"ה כבר קבלי' בעלי דינים אבל במומחה סתם פשיטא דאפילו בקבלי' אין לו לדון שמא יטעה בדבר פשוט ולא יתברר טעותו ועל זה לא שייך קבלת בעלים שהרי אם נודע שטעה חוזר אפי' בקבלה ויש לו לחוש מצד תקנת חכמים שמא יטעה בדבר פשוט ולא יתברר טעותו ולפ"ז יש לומר דגם מהרש"ל ש"ל כיון לזה ודוקא במומח' סתם וקבלי' כתב דלא מהני קבלתו אבל מומחה ורגיל בדינים כר"נ ור"א מודה כמו שכתבו התוספת להדיא ולפ"ז כיון דבזמן הזה מי הוא דגמיר וסביר כר"נ ור"ת כמו שכתב הרא"ש להדיא פ"ד דנדרים א"כ אין לו לדון ביחידי אפי' בקבלה ומכ"ש אינו מומחה כנ"ל ברור ודע דמה שאמרו אל תהי דן יחידי אין חילוק בין יחיד לב' וכן משמע להדיא מלשון המחבר שכתב עד שיושיב עמו אחרי' וכן מבואר ממה שכתב הט"ז דלכך לא דייקי התוס' מרישא דיני ממונות בשלשה דיש לומר עצה טובה קמש"ל וקשה משום עצה טובה בב' סגי ולמה לי' דנקט ג' אלא וודאי כדאמרן (ז) מותר לו לדון יחידי כבר כתבתי שזו היא דעת התוספ' והרא"ש אבל רש"י חולק בזה דאין לו לדון מדינא לכתחילה וכבר כתבתי בס"ק ד' ליישב הקושיות שהקשו התוס' על רש"י ונראה לי להביא ראי' לדעת רש"י מהא דפריך בריש סנהדרין לר' אבוה למאי אי דלא בעינן שלשה הא אמר ר' אבוה שנים שדנו אין דיניהם דין ושקיל וטרי ומסיק דלא בעינן מומחין וקשה למה נאדי מהך תירוץ דמתניתין למעוטי שלשה אתי דשלשה איתא בהדיא במתניתין ושייך לומר דאתי למעוטי דבעלמא לא בעינן שלשה אבל מומחין לא נזכר במשנה כלל והאיך שייך לומר דבא למעט מומחין כיון דשלשה המוזכר במשנה הוא אפילו בהודאות והלואות וטפי הוי לי' למימר דלעולם דלא בעינן שלשה ואי קשיא מר' אבוה הא ר' אבוה לא אמר רק בשלשה הדיוטות ואז שנים לא מהני אבל יחיד מומחה מהני אפילו לר' אבוה לשיטת התוספ' וזהו כוונת התנא דבאמת מיירי בשלשה מומחין ועל זה קאמר דוקא גזילות וחבלות בעינן שלשה אבל בהודאות והלואות לא וביחיד מומחה סגי אלא וודאי כדעת רש"י דאליבא דר' אבוה אין יחיד מומחה דן לכך הוצרך לומר למעוטי מומחין וזה ברור וכן מוכח ממה שהקשו טעו לא ישלמו ופירש"י כיון דברשות נחתי ומשני כ"ש שאתה נועל ופירש"י דירא דלמא טעו והשתא אי מומחה דן תיקשי לא ישלם בטעות כיון דנחת ברשות ובי' לא שייך דירא דילמא טעה דאינו עלול לטעות אלא וודאי דלא נחת ברשות שאין לו לדון לכתחילה כנ"ל ומכ"ש כיון דעכ"פ משום אל תהי דן יחידי אסור לו לדון כמו שכתב המחבר על פי מה שאמרו אל תהי דן יחידי א"כ האיך מצי למעביד תקנתא בזה שידון ביחידי מה שאינו רשאי באמת ע"פ מצות חכמים וא"כ בוודאי שום מומחה לא ידון וליכא תקנתא א"כ כיון דלא הועילו בתקנתן א"כ ממיל' אין לו לדון מן הדין ואילו הי' התקנה נחוץ כמו בג' היו מתירין באמת גם משום אל תהי דן וכיון דחזינן שהניחו איסור זה במקומו שלא ידון א"כ האיך שייך שיתקנו שידון ויניחו איסור בצידו שלא ידון היפך התקנה ואמת כי מתירוץ ראשון של התוספ' בד"ה כגון אנא משמע שאינו רק עצה טובה ולא איסור כלל אבל בתירוץ שני משמע דבאמת איסור הוא למי שאינו רגיל וכן משמע בירושלמי שקנסוהו לפי שהגיס דעתו לדון ביחידי שישלם בלי קבלה ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ק ד':