אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן א

הלכות דיינים:

א) (הערה ממילא יובן, שהלכות דיינים חלים אך במדינות ומקומות אשר ברצון הממשלה יש כח לדייני ישראל לדון ולשפוט בעסקי ממון כפי חוקי דתם אולם במדינות ומקומות שלא ניתן הם רשות זה, חלילה לנו להתנגד אל שופטי וחוקי ארץ הנתונים מאת המלך ודינא דמלכותא דינא):

בזמן הזה כו' לשון הטור כדכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפני אלהים הכתובין בפרשה דהיינו סמוכין ולא הדיוטות ואנן הדיוטות והוא מדברי התוס' פ"ק דסנהדרין דהקשו דבפרק המגרש ממעט מדכתיב לפניהם ופרק קמא דסנהדרין ממעט מאלהים לזה כתבו דלפניהם לפני אלהי' הכתובין בפרשה קאי והוי שפיר חדא דרשה. וכתב הב"ח וז"ל ומ"ש כדכתיב לפניהם לפני אלהים הכתובין בפרשה כן פי' התוס' בשם ר"י סוף גיטין ורפ"ק דסנהדרין וכדמשמ' פרק החובל דמאלהים נפקא לן מומחין דהיינו סמוכין והא דאיצטריך לפניה' נ"ל דאי מאלהים גרידא לא הוי ממעטינן אלא מה שכתוב בפרשה כגון עבד עברי וד' שומרין וגזילות וחבלות אבל לא הודאות והלואות השתא דכתיב לפניהם דקאי אאלהי שמעי' דבכל המשפטי' בעינן סמוכין ודבריו תמוהין בזה דהא פשיטא דלמ"ד עירוב פרשיות ודרשינן מאלהים וא"כ לא איצטריך לפניהם כלל לאורוי' בהודאות והלואות דבלא"ה אהודאות והלואות נמי קאי ואדרבא אי נימא דלפניהם אתי לאורוי' דכולל כל המשפטים אפילו הודאות והלואות א"כ אפילו אי אין עירוב פרשיות נמי נימא הכי וליכא למימר דמ"ד עירוב פרשיות מהאי טעמא גופא הכי סבירא ליה כיון דכתיב לפניהם הא וודאי ליתא דהא הך עירוב פרשיות לא נאמר דוקא לדבר זה בלבד אלא לשאר מילי נמי דלא מוכח מלפניהם מידי ע"ש פירש"י ודבריו צ"ע בזה) ומיהו כתבו התוס' שם דבמילי דכפי' דוקא בעינן מומחין אפילו בשאר כל המשפטים וכדמשמע לפניהם אלו כלי הדיינים אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפי' לא בעינן סמוכין בשאר כל המשפטים אלא במה שכתיב בפרשה עכ"ל מבואר מדבריו שהבין כוונת התוס' דדוקא בכפי' בעינן מומחין ולא בדין דעלמא ובתומים תמה עליו דכוונת התוס' דודאי בדין דעלמא בעינן סמוכין רק דס"ד היכי שהדין חרוץ מפי סמוכים כגון במורד לכוף על הגט לא בעינן סמוכין קמ"ל לפניהם דאפילו בהא בעינן סמוכין ובין בדין דעלמא בין בכפי' בעינן סמוכין דבר תורה ובקצה"ח תמה עליו דכדברי הב"ח מבואר להדיא בתוס' דכוונת התוס' דלמ"ד עירוב פרשיות אכל מה דכתיב אלהים בעינן סמוכי' ולמ"ד אין עירוב פרשיות בהודאות והלואות לא ודוקא בדין אבל בכפי' אפילו למ"ד אין עירוב פרשיות בעינן סמוכין מלפניהם וכתיב אשר תשים וזהו בכפיה וקאי על ע' זקנים וסיים שדברי הב"ח בסופו מגומגמין שכתב דלרש"י אין חילוק דאדרבא חילוק זה הוא דוקא לרש"י דקאי על ע' זקנים דאי על אלהים ליכא לאפלוגי בין מילי דכפיה לדין דעלמא ע"ש סי' ג' ס"ק א' ודבריו תמוהין מאד מכמה טעמים חדא דהתוס' גופא פרק המגרש דף פ"ח ע"ב כתבו בהדיא חילוק זה לפיר"י שם דקאי אאלהים ע"ש ועוד דא"כ תיקשי באמת לפי' התוס' למה לי לפניהם הא מאלהים ממעטינן וכן הקשו באמת בהמגרש וכתבו לחלק לענין כפיה ועוד אי ס"ד דכוונת התוס' דאפילו למ"ד אין עירוב פרשיות לענין כפיה בעינן סמוכין דדריש על ע' זקנים א"כ מה זה שהקשו התוס' בסנהדרין דף ה' ע"א בד"ה ואם על מה שפירש"י הברייתא כמ"ד אין עירוב פרשיות דהא התם דייק מר"י דיחיד מומחה דן א"כ סובר אין עירוב פרשיות ושמעינן ליה לרב יוסף פרק המגרש דעירוב פרשיות והשתא דברי התוס' סותרין זה את זה דהא הך דדריש מלפניהם פרק המגרש הוא לענין כפיה ולית ליה עירוב פרשיות ולק"מ וברור דמעולם לא עלה זה על דעת התוס' לפרש מילי דכפיה למ"ד אין עירוב פרשיות דלא קאי כלל לפירש"י על ע' זקנים וביאור דבריהם הוא כך דמתחילה הקשו דהסוגיות מתחלפות דכאן למדו מאלהים ובהמגרש מלפניהם ותרצו דלפניהם אאלהים קאי אח"כ כתבו דרש"י בגיטין לא פי' כן א"כ לדידיה קשה אח"כ כתבו ונראה לפרש הוא משום דקשיא להו למה לי לפניהם ונהי דקאי על אלהים והוי חדא דרשה מ"מ הא בקרא דאלהים סגי ועל זה כתבו דלענין כפיה מיירי וכן כתבו להדיא פרק המגרש וז"ל שם פי' בקונטרס דקאי על ע' זקנים ור"י אומר דאהאלהים טובא דכתיב בפרשה קאי וכן משמע בהחובל דמאלהים נפקא לן מומחין דקאמר אלהים בעינן וליכא ואיצטריך קרא דלפניהם דלענין עישוי בעינן מומחין עכ"ל הרי להדיא דעל פיר"י קשיא להו למה לי לפניהם ועל זה תרצו בכפיה כדבריהם בסנהדרין ודבר ברור הוא דכוונת הב"ח בפי' דברי התוס' היינו דאפילו למ"ד עירוב פרשיות דוקא לענין כפיה בעינן מומחין ולא בדין דעלמא ועל זה השיג בתומים דהא ליתא רק כוונת התוס' בין בדין בין בכפיה בעינן סמוכים ותימ' על הרב בעל קצה"ח שנעלם ממנו דברי התוס' פרק המגרש הנ"ל ובזה נדחו. כל דבריו שם:

אך אמנם מה שתמה התומים על הב"ח לק"מ בלא"ה כי מה שהקשה לפי' הב"ח למה לי אלהי' לק"מ דכיון דלא סבירא להו לתוס' דקאי על ט' זקנים פשיטא דאיצטריך למכתב אלהים דעלה קאי לפניהם אבל בלי אלהים פשיטא דליכא למידרש מלפניהם דהא לא ידעינן אהי קאי תדע דרש"י פי' דקאי על ע' זקנים והתוס' פרשו דקאי על האלהים וקשה למה לי תיפוק ליה דמיתורא דלפניהם גופא קא דריש וע"כ דמלפניהם גופא ליכא למידרש מידי דיש לומר ולא לפני עכומ"ז כדמוכח התם רק כיון דכתיב סמוכין בפרשה דרשינן לפניהם לפני הכתובין בפרשה וכן הוא בהדיא בתוס' וטור גם עיקר פירושו בכוונת התוס' תמוה מאוד ועם כי דברי התוס' בסנהדרין יש לפרש כן אבל בדברי התוס' בהמגרש פשיטא שאי אפשר לפרש כן דהם כתבו לדחות פירש"י מפרק החובל ודייקי דאאלהים קאי וכתבו ואיצטריך דבעישוי בעינן מומחין והשתא אי ס"ד דכוונת התוס' דבין בדין בין בכפיה בעינן מומחין היכי שהדין חרוץ מפי סמוכים א"כ מה זה שדחו פירש"י מפרק החובל הא כיון דלפירושם ג"כ ע"כ צריך לומר דאלהים מורה על דין דעלמא ולפניהם אעישוי היכא שהדין חרוץ מפי סמוכים וא"כ לפירש"י ג"כ נאמר כן דשפיר קאי לפניהם על ע' זקנים והא דדרשינן מאלהים בפרק החובל היינו בדין דעלמא ומלפניהם קא דרשינן בכפיה ואדרבא יותר יש לומר דקאי על ע' זקנים כמו שפירש"י שם דזה היה קודם מתן תורה אבל הך אלהים עדיין לא נאמר כלל שהרי עכשיו התחיל לומר לו כל המשפטים והשתא התם בהמגרש דמיירי בעישוי דריש מלפניהם ובהחובל ובסנהדרין דמיירי בדין דעלמא דריש מאלהי' והוא תמוה לכאורה ובט"כ צריך לומר דכוונת התו' דדוקא בכפיה בעינן סמוכין ואי מאלהים הוי אמינא אפילו בדין דעלמא והשתא בעינן תרווייהו אלהים להורות בגוף הדבר דבעינן סמוכין ומלפניהם דרשינן דוקא בכפיה אבל לפירש"י דקאי על ע' זקנים אי אפשר לומר כן דא"כ למה לי אלהים הא לפניהם קאי על ע' זקנים ושפיר ידעינן סמוכין ובמילי דכפיה דוקא דכתיב אשר תשים ואלהים למה לי ולפי זה גם כוונת התוס' בסנהדרין ע"כ כמו שכתבתי דמה שכתבו ונראה לפרש קאי סיום לתירוץ ראשון לפי פי' התוס' אבל לא לפירש"י רק כיון דמעיקרא לא הקשו רק דהסוגיות מתחלפות וכתבו לתרץ זה הפסיקו בענין והביאו פירש"י דלדבריו קשה אח"כ כתבו ונראה לפרש ליישב הקושיא לפי פרושם למה לי לפניהם כקושיתם פרק המגרש ועל זה תרצו לענין כפיה דאי מאלהים הוי משמע. אפילו בדין דעלמא גם בשאר כל המשפטים קמ"ל לפניהם דדוקא בשומרין אפי' בדין דעלמא בעינן מומחין אבל בכל המשפטים דוקא בכפיה וזהו אפילו למ"ד עירוב פרשיות דהסוגי' התם אליביה איירי וזה ברור גם גוף דברי התומים מה שכתב היכא שהדין חרוץ מפי סמוכים רק לכופו לא נהירא כלל דמ"מ פשיטא דזה הוי כדין דעלמא מה שהוא דן אותו כדין מורד לכופו ואי משום שהדין פשוט הוא הא בדיני ממונות ג"כ כמה דינים פשוטים ידונו אותו בלתי סמוכים אלא וודאי דהא ליתא:

אך באמת תמהני על הב"ח ועל האחרונים הנ"ל האיך נעלם מהם דברי התוס' ב"ק דף ט"ו ע"א וז"ל וא"ת בלא לפניהם תיפוק ליה דבעינן מומחין מאלהים ויש לומר דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפיה אעפ"י שאינו דין דבעי מומחין וכן מוכח בפ"ק דסנהדרין דדריש מאשר תשים אלו כלי הדיינים עכ"ל הרי להדיא שלא עלה על דעת התוס' לומר דדוקא בכפיה בעינן מומחין כמו שהבין הב"ח רק דאפילו בכפיה בעינן מומחין ומעתה דון מינה דמה שכתבו בסנהדרין ובהמגרש ג"כ כוונתם כך וכן מורה הלשון בפרק המגרש בעינן מומחין משמע דס"ד דבזה לא בעינן ונראה כוונתם דוודאי לדין בעינן מומחין רק דס"ד אם הוא אינו רוצה לדונו כלל רק לכופו שילך לדון לפני מומחה בזה לא בעינן מומחה קמ"ל דגם לענין עישוי אף שאינו דין בעינן סמוכים אבל לפירש"י דקאי על ע' זקנים ליכא למימר הכי דכיון דכתיב לפניהם דקאי על ע' זקנים שפיר לא איצטריך אלהים. כלל דמלפניהם מוכח אפילו בכפיה וכ"ש בדין דעלמא והוצרכו לפרש דקאי על אלהים ושפיר איצטריך תרווייהו וזה ברור:

ובגוף הקושיא שהקשו התוס' על פירש"י נלפע"ד

ליישב בפשיטות והוא דבסנהדרין ד"ה פירש"י הברייתא דיחיד מומחה דן בע"כ כמ"ד אין עירוב פרשיות והקשו התוס' שם דהא ר"י סובר בפרק המגרש דעבדינן שליחותייהו אלמא סובר עירוב פרשיות והכא סובר דיחיד מומחה דן ע"ש ולפי זה רש"י לשיטתו יפה פירש דוודאי סביר' ליה לרש"י דלמ"ד עירוב פרשיות לא שייך תקנתא דרבנן ביחיד מומחה דהא מצי למידן לפני ג' ולמה נעקור דבר תורה בחנם דהדיוטות שכיחי ועוד דהא כל הטעם דעבדינן שליחותייהו וזה לא שייך רק בג' אבל ביחיד האיך נאמר מה דקמאי גופא לא מצי עבדי אנן דשליחותייהו עבדינן נדון ביחידי לזה פי' דאתיא כמ"ד אין עירוב פרשיות ושפיר בעי בגמרא כגון אנא דר' נחמן דסובר ג"כ אין עירוב פרשיו' כשמואל ופשיט שפיר מר"י דסובר דיני' דינא ומה שהקשו התוס' דהא ר"י סובר פרק המגרש עירובי פרשיות לק"מ ואדרבא מהתם הוי סייעתא לפירש"י דקשיא ליה באמת קושית התוס' דכאן ממעט מלפניהם והתם מאלהים גם למה לי לפניהם ומה שתרצו התוס' לענין עישוי לא ניחא ליה גם לא ניחא ליה גוף דבריהם דקאי אאלהים דעדיין לא נזכר אלהים רק אח"כ אבל ע' זקנים היו קודם לזה סבירא ליה דוודאי הך סוגיא דפרק החובל ופ"ק דסנהדרין דהוא לר' אבוהו שפיר ממעטינן מאלהים דעירוב פרשיות אבל ר' יוסף לית לי' עירוב פרשיות וא"כ ליכא למידק מאלהים דקאי על שומרין דוקא לזה דריש קרא דלפניהם דקאי על ע' זקנים וממעט משום דבעינן סמוכין אבל ג' לא בעינן דהא לא מוכח מלפניהם ועירוב פרשיות לית ליה הילכך ר"י שפיר דן אף שאינו סמוך דשליחותייהו דקמאי עביד אבל מה שהתיר לדון ביחידי זהו לאו מהאי טעמא דבהא ליכא תקנתא ולא שייך שליחותייהו דקמאי כנ"ל רק כיון דלית ליה עירוב פרשיות ממילא מדאורייתא מותר לדון ביחידי רק בסמוך ובזה אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן ואפילו אינו סמוך דן ביחידי ולק"מ והנה הב"ח סיים דלפירש"י אין חילוק ודבריו צ"ע דהא לרש"י ג"כ קשה קושית התוס' למה לי לפניהם רק דאפילו בתירוץ התוס' לא יתיישב דאלהים למה לי. אבל מ"מ הוא מוכרח לחלק בכפיה משום הך קושיא דלמה לי לפניהם אבל לפי מה שכתבתי לק"מ לרש"י ולפי זה לפי מה שבארנו לעיל כוונה התוס' יכול להיות דלרש"י כפיה לדין יכול להיות בלתי סמוכין:

ב ויש בהם חסרון כיס עיין תומים מה שתמה על המרדכי סוף המניח שכתב דהא דחייב ר"י למאן דתקע לחברי' הוא משום דשומתו ידוע והא בגמרא מבואר להדיא מילתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו וכן אמרו קנסא קא מגבית בבבל והתם ידוע שומתו ודבריו תמוהין וכמדומה לי שלא עיין במרדכי שם דמעיקרא הביא המרדכי מעשה באחד שהיה לפני ריב"א שחבל בחבירו ותפס ממנו כוס של זהב וקאמר שם כיון שאין ידוע שומתו לא מגבי' בבבל וכתב ואף דר"י חייבי' למאן דתקע לחבריה התם שומתו ידוע וכוונתו כמו שפירש"י להדיא בהך עובדא דר"י שהיה תפוס משלו דאל"כ לא מגבינן בבבל וזהו ג"כ כוונת המרדכי להקשות דחזינן דאם תפיס גובין ועל זה מחלק בין שומא ידוע או לא אבל בלא תפס פשיטא דלעולם אין גובין כיון דליכא חסרון כיס וכמו שאמרו קנסא קא מגבית בבבל ותימ' על התומים שנעלם ממנו פירש"י במקומו דהך עובדא דר"י בתפס מיירי אך הא קשיא לכאורה דהא ההוא תורא דאלש ידא דינוקא ג"כ אמרינן דתפס אף שאין שומתו ידוע דקאמר התם שיימי' כעבדא ובאמת הא נמי לא קשיא דהמרדכי אזיל שם בשיטת ר"ת דבעינן שיתפוס דבר המזיק בעצמו ואז בוודאי מהכי אפי' אינו ידוע שומתו וכתב שם המרדכי דהיכא דגובין מגופו הלכ' כר"ת והיכ' דמשלם מעלי' הלכה כרב אלפס ועל זה הביא הך מעשה של ריב"א דהת"לא לא תפס דבר המזיק בעצמו ובאמ' לא בעינן בזה שיתפו' דבר המזיק וכתב שהיה לב הרב מהסס [משום דאיפשר דגם במעליה הלכה כר"ת] והשיב לו אם אתה רוצה לפטרו תוכל לפטרו לפי שאין שומתו ידוע ואפילו תפס לא מגבינן בבבל רק בנזק כשתפס דבר המזיק בעצמו כההוא תורא וההוא דר"י שומתו ידוע וזה ברור ולק"מ ע"ש:

ועיין סמ"ע שהעתיק לשון הטו' אשר תשים אשר תלמד מיבעי' ליה אלא זה מקל ורצועה שהם כלי הדיינים וכתב דהמחבר השמיטו דאינו נוהג רק בסמוכי' רק לשון הטור לא משמע הכי ולא ידעתי למה לא משמע הכי ואדרבא כיון שהביא דין זה קודם ואח"כ כתב ודוקא בזמן שיש סמיכה משמע דאהא נמי קאי דאל"כ היה לו להביא דין זה אח"כ ועוד דהא מאשר תשים דרשינן לה וכתיב לפניהם ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות וא"כ ע"כ דדוקא אסמוכין קאי הרי דמהא דייקינן לפניהם אכפיה כמבואר בתוס' משום דאשר תשים דרשינן אלו כלי הדיינים הרי בהדיא דהא בהא שייכי והא נמי ע"כ בסמוכין רק הא קשיא דהא רב הונא לא היה סמוך כמו שכתב הר"ן פ"ק דנדרים ומ"מ אמר אפיקו לי מאני חנותאי גם קשה על הרמב"ם שהשמיטו כיון שנוהג בסמוכין ועיין אורים משום דרב הונא לזרוזי קאמר הכי דאל"כ מאי הביא מר"ה הא כל הדיינים בעו למיעבד הכי וכתב דלכך השמיטו הרמב"ם ואין זה נכון דוודאי כל הדיינים צריכין להיות להם אלו הכלים רק הא וודאי אין צורך שיהיו מזומנים אצלו בשעת הדין ולזה הביא מר"ה דהוי זריז טפי דכי יתיב לדינא אמר אפיקו לי מאני מכותאי שיביאו אותם לפניו בשעת הדין והעיקר בזה מה שראיתי בשם חכם אחד דר"ה קץ ידא דהאי גברא אף שלא היה סמוך אלמא דהיה סובר דלא בעינן סמוכין לכך היה לו ג"כ אלו הכלים אבל לדידן דדרשינן קרא דלפניהם ולא לפני הדיוטו' אין צורך לזה רק בסמוכים אמנם מה שלא הזכירו הרמב"ם בזה אמת כמו שכתב באורים ע"ש:

ג ופגם עסמ"ע ס"ק וא"ו דאף דבפרק החובל אמרינן עלה דשכיח הוא וגם יש בו חסרון כיס [זה לא נזכר שם רק הסמ"ע מסברא קאמר לה היינו דשכיח השומא מה יש בין בתולה לבעולה אבל המעשה מצד עצמה לא שכיח לאנס נשים ולפתות בתולות לכך לא עבדינן שליחותייהו ע"כ ואין זה נכון חדא דהא בגמרא פריך והא בושת ופגם דשכיחי א"כ אי הא דמשני מעיקרא שכיח היינו דהשומא שכיח מאי קושיא מבושת כיון דהכל לפי המבייש והמתבייש פשיטא דלא שכיח השומא גם אם הכוונ' מעיקר' בשומ' ואח"כ במעש' עצמה א"כ עיקר התירוץ חסר בגמר' דהא מעיקרא נמי אמר האי לישנא מילתא דלא שכיח אף גם דעדיין לא הועיל דמעיקרא פריך מבושת ופגם ובתירוץ לא נקט רק בושת בלבד ולא נזכר פגם כלל לכן נראה דהתם כדפריך מבושת ופגם רצה לומר אמרי הכי נמי דהא ר"פ אגבי בושת ד' מאה דינרי ופריך על זה מר"נ דקאמ' קנסא קא מגבית בבבל וליתא לדרב פפא והנה בע"כ צריך לומר דמה שהביא התרצן ראי' מר"פ לאו למימרא דבלי הראיה היה מקום להקשות וליכא למימר הכי נמי כיון דלא חזינן דגבי דא"כ תיקשי הא ליכא ראיה רק לבושת ואפגם לא מייתי ראיה כלל ואכתי תקשי מפגם וע"כ דכל שלא מצינו ראיה להיפך דלא גבי ליכא לאקשוי' דאיכא למימר אין הכי נמי דגובין רק דעדיפא משני ליה דאיכא נמי ראיה דגובין בושת ועל זה הקשה לו מר"ח דמבואר בהדיא דאין גובין בושת וע"כ דליתא לדר"פ ולפי זה מבושת קשה דמצינו דאין גובין אבל מפגם לק"מ דליכא ראיה דאין גובין שפיר י"ל דגובין לזה בתירוץ לא הזכיר פגם כלל דבאמת בזה שוב לא קשיא ליה כלל רק מ"מ כיון דמשני אח"כ אבושת דבזה הוצרך לתרץ בחסרון כיס והטעם דבמקום דאיכא פסידא דבעל דין חששו ועבדינן שליחותייהו משא"כ במקום דליכא פסידא דבעל דין כגון בושת וכהאי גוונא הילכך ממילא פגם נמי לא גבי מהאי טעמא דאף שפירש"י התם דאפחתא מכספא היינו מעיקרא דס"ד הכל תלוי בקנסא ולא שכיח א"כ זה שמשלם מה דאפחתא פשיטא דממונא הוא אבל מ"מ פשיטא דבהא ליכא למיחש לחסרון דהא לא ברי היזקא כלל והיזק שאינו ניכר הוא כמו שפירש"י שם דרואין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה למסרה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו ופשיטא דלחסרון כיס כי האי ליכא למיחש ולא עבדינן שליחותייהו אבל הגמרא לא הוצרך לתרץ אפגם דבלא"ה לק"מ רק בושת איצטריך ליה וממילא פגם נמי ובתומים ס"ק א' כתב כעין זה רק בסגנון אחר ודבריו תמוהין כמו שיתבאר בס"ק שאחר זה: (ד) אבל שבת וריפוי דנין. זהו דעת הרמב"ם והגאונים ותמהו המפרשים דהא אמרינן בגמרא להדיא אדם באדם לא שכיח אף דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו והנה הל"ח והע"ש וכן הסמ"ע רוצים לומר דריפוי ושבת שכיחי ג"כ כיון דהוי בלי מום משא"כ נזק דהוא לא שכיח כשעושה בו מום והרב בעל פ"י כתב זה ונעלם ממנו דברי הפוסקים הנ"ל] ולפי דבריהם עדיין לא נתיישב לשון כל הנישום כעבד דהא לא תליא בהא כלל רק בשכיח וחסרון כיס גם ברמב"ם פשיטא שאי אפשר לומר כן שהרי הביא על זה שגם הגאונים אמרו כן דגובין ריפוי ושבת והנה מבואר דלא פסיקא ליה דין זה מסוגית הש"ס גופא רק דמסברא קאמר לה וגם הגאונים פסקו כן וקשה הא פשיטא דאית ביה חסרון כיס וא"כ אי ס"ל לרמב"ם הא נמי דבר פשוט דהוי מילתא דשכיח מה צורך לגאונים הלא פשוט בש"ס מילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו ואי משום דזה לא פסיקא ליה כ"כ דהוי שכיח ועל זה הביא סיוע מהגאונים א"כ האיך כתב הטעם משום דאית ביה חסרון כיס והשמיט העיקר מה שבא לחדש דהוי מילתא דשכיח כי על זה סובב כל דבריו ובאמת זה לא נזכר בדבריו כלל אלא וודאי דסבירא ליה דהא לא שכיח כלל או בריפוי ושבת שעל ידי מום ומ"מ דעתו דגובין לפי שיש בהן חסרון כיס והקושיא במקומה ועוד דהאיך סתם באמת דריפוי ושבת דנין הא ריפוי ושבת שעל ידי מום לא שכיח ואין דנין ואי משום דלא פלוג עבדי וא"כ גזילות ע"י חבלות למה אין דנין הא גזילות לבד שכיח והוי כמו ריפוי ושבת ובתומים כתב ליישב ושורש דבריו דוודאי נזק אדם באדם המעשה שכיח רק החסרון כיס לא שכיח ואינו ניכר לרבים מה הזיקו כי השומא בע"ע ואין עבד עברי נוהג כלל וזהו הכוונה מילתא דלא שכיח היינו החסרון לא שכיח הילכך ריפוי ושבת דהחסרון כיס שכיח שפיר דנין ובזה מיושב דמעיקרא מקשה מפגם דס"ד המעשה לא שכיח א"כ פגם שכיח אבל אח"כ דמשני דחסרון כיס לא שכיח ואינו ניכר א"כ פגם נמי זהו תורף דבריו ודבריו תמוהין דהא בש"ס קאמר מלתא דלא שכיח ואית ביה חסרון אין דנין וכן מלתא דשכיח ולית ביה חסרון כיס ומפרש אדם באדם דלא שכיח אף דאית ביה חסרון כיס ולפי פי' התומים הכוונה דאף דאית ביה חסרון כיס כיון דהחסרון לא שכיח אין דנין בושת אע"ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס וקשה הא גם נזק שכיח המעשה רק דהחסרון כיס לא שכיח א"כ בושת דליכא חסרון כיס כלל פשיטא ומה זה דקאמר בושת אף דשכיח והיינו לא הרי זה כהרי זה דזה שכיח ולית ביה חסרון כיס וזה לא שכיח ואית ביה חסרון כיס ולדבריו אינו כן רק נזק שכיח המעשה וחסרון כיס יש רק לא שכיח ובושת גם כן שכיח המעשה ואין בו חסרון כלל אם כן הרי זה גרע מנזק מכל צד ודוק כי זה ברור ועוד קשה דפריך אח"כ והא אין מועד בבבל ומשני כגון דאייעד התם ובא לכאן ופריך סוף סוף מלת' דלא שכיח הוא ואת אמר' מלת' דלא שכיח לא דיינינן בבבל וקשה דהא אנן לא אמרינן רק מלתא דלא שכיח דהחסרון כיס לא שכיח וכאן הוי החסרון כיס שכיח וניכר לרבים דזה נגח שורו והפסיד ממונו רק המעש' לא שכיח וזה לא אמרינן כלל למסקנא ואי דמשמע ליה מצד עצמו דהיכי דהמעשה לא שכיח ג"כ אין דנין מ"מ לא היה לו לומר הא אמרת הא לא אמרי' כלל ואדרבא יש מקום לומר דוקא היכא דהחסרון לא שכיח ואינו ניכר זהו לא חשו ואין דנין אבל כשניכר ההיזק והפסיד ממונו שפיר חשו רבנן ועבדינן שליחותייהו וברור דכוונת הש"ס מלתא דלא שכיח דהמעשה לא שכיח דלא כהתומים ומה שכתב בפגם עדיין לא הועיל דמ"מ כמו דאמר אבושת בושת כיון דלית ביה חס"כ אף שזה פשוט דלית ביה חס"כ כ"ש דהוי ליה לאדכורי פגם נמי להשמיענו סברתו והעיקר בפגם כמש"כ בס"ק לפני זה]:

אבל לפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות והוא דוודאי יש להבין דרבא קאמר כל הנישום בעבד אין גובין בבבל ואמרינן עלה רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין בבבל שור בשור ושור באדם גובין ופריך מ"ש ומסיק מלתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס ע"ש וקשה לפי זה מהו הכלל שנתן רבא כל הנישום בעבד הא לא תליא בהא כלל רק במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס גם קשה דבהמגרש אמרו מלתא דשכיח ולא נזכר חסרון כיס כלל לכן סבירא ליה לרמב"ם דוודאי הך פי' כל הנישו' בעבד כך הכוונה והוא דאמרינן התם נזק כיצד רואין אותו כמה הוא יפה עכשיו במום זה וכמה היה יפה קודם והנה פשוט ששומא זו אי אפשר שישומו באחד ולראות כמה שוה עבד בשוק דהא לאו כל אדם שזה בזה וכן אמרו רואין כמה הוא יפה הרי שאנו צריכין לידע שומתו של איש זה כמה הוא יפה קודם ובהא וודאי לא קים לן בגוויה ולא ידוע שומתו כלל וזה מאמר רבא כל הנישום בעבד שאנו צריכין לשום אותו האיש בעצמו שאי אפשר לידע שומתו מצד אחר בהא וודאי לא קים לן בגוויה וכן בצער פירש"י דרואין כמה אדם כיוצא בזה לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו הרי שהשומא באותו איש וכן בושת רואין לפי המבייש והמתבייש הרי שאין שומתו ידוע רק שאנו צריכין לשום אותו לפי מה שהוא חשוב ועל זה פריך בש"ס מ"ש אדם באדם דלא קים לן בגוויה שור בשור נמי לא קים לן בגוויה שהרי אנו צריכין לשום באותו שור ואי משום דכמה תורא מזדבני בשוקא כמה עבדי נמי וע"כ משום דהשומא באותו איש ולא כל אדם שוה וא"כ ה"ה בשור ועל זה שקיל וטרי דהחילוק הוא מלתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס והכוונה דהא דאמר רבא כל הנישום בעבד אין גובין בבבל הכוונה דוודאי הכל תלוי בשכיח וחסרון כיס וחד מהני לא מהני רק ה"מ בדבר הנישום בעבד דלא קים לן בגוויה אז בעינן תרוויהו לכך בשור ושור דאיכא תרוויהו אף דלא קים לן בשומתו דנין אבל אדם באדם כיון דלא קים לן בגוויה ולית ליה תרוויהו דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו ולפי זה דוקא נזק צער ובושת בעינן תרוויהו כיון דלא, קים לן בגוויה דבושת הידוע שומתו בלא"ה קנס הוא משא"כ שבת וריפוי דשבת רואין כאלו שומר קשואין הילכך בהא לא בעינן תרוויהו רק כיון דאית בהו חסרון כיס לבד דנין אף דלא שכיח וזה שלא הביא הרמב"ם רק חסרון כיס לבד וכוונתו אף דלא שכיח ובהכי ניחא הא דבפרק המגרש לא נזכר דלא שכיח והיינו משום דדוקא בכל הנישום כעבד בעינן תרוויהו משא"כ התם ובהכי ניחא נמי הא דלא הזכיר הרמב"ם גזילות ע"י חבלות וכתב בפשיטות דגובין הקרן בגזילות היינו משום דמה בכך דלא שכיח סוף סוף כיון דאית ביה חסרון כיס דנין כיון דקים לן בגוויה ואינו בכלל כל הנישום בעבד ובזה יתיישבו היטב ג"כ דברי הרמב"ם בס"ק שאח"ז:

ה מי שגנב או גזל מגבין ממנו הקרן בלבד עסמ"ע דדעת המחבר והרמב"ם כדעת התוס' דדוקא גזילות ע"י חבלות אין דנין והש"ך השיג עליו חדא דלמה לא הביא המחבר והרמב"ם גזילות ע"י חבלות אין דנין ועוד שלא נזכר בב"י דעת התוס' ובאמת לא ראה בכ"מ שכתב להדיא דדעת הרמב"ם כדעת התוס' אך הא וודאי קשיא מה שלא זכר הרמב"ם גזילות ע"י חבלות אין דנין ועיין תומים מה שכתב ליישב והנה תורף דבריו לחלק בזמן שהיה סמוכין לזמן דליכא סמוכין או בבבל רק הוא כתב דבמלתא דלא שכיח ג"כ עבדינן בבבל רק דלא שכיח כלל כמו נזק ובזה הוקשה לו על קושית התוס' מפרק המגרש ועיין מה שדחק לפרש גם דחק לחלק בין נזק דלא שכיח כלל לגזילות ובאמת ברא"ש מבואר דכוונתו דבפרק החובל משמע דגזילות שכיחי ולא ידעתי למה לו כל זה הא יש לומר בפשיטות דוודאי מלתא דלא שכיחא אפילו בבבל דליכא סמוכין לא עבדינן שליחותייהו רק גזילות שכיחא כדמשמע פשטא דלישנא דהרא"ש ומ"מ אף דשכיחי לא עבדינן שליחותייהו רק בבבל דליכא סמוכין אז חיישינן לנ"ד בפני הגזלנין משא"כ בהודאו' והלואו' אף שאין מצויין כ"כ בדבר קל לא ירצה להלו' אבל הגזלן יודע שהנגזל יטריח אחר מומחין ויוציא גזילה מתחת ידו כמו שכתבו התוס' פ"ק דסנהדרין וסברא זו סבירא להו לתוס' ומהרש"א ג"כ ואהא קשיא להו לתוס' מפרק המגרש דקאמר גזילות וחבלות נמי וקשה במה נפשך אי קאי לדידן בבבל הא באמת דנין גזילות ואי קאי בימי המשנה מאי משני לחלק בין שכיחי ולא שכיחי הא באמת גזילות שכיחי רק בימי המשנה דאיכא סמוכין אין דנין ולכך הוצרכו התוס' לחדש דהתם לדידן מקשה רק בגזילות ע"י חבלות ועל זה משני דגזילות ע"י חבלות לא שכיחי ואפילו בבבל לא דנין. והנה בתומים הביא דברי הב"ח והשיג עליו אבל המעיין בב"ח יראה שכתב ממש כדברי התומים אח"כ וכמו שכתבתי לחלק בזמן שהיה סמוכין רק דלפי זה קשיא ליה מפרק המגרש ע"ש בב"ח. אך אמנם בדעת הרא"ש יש לומר דסובר כהנ"ל ולא קשיא ליה מפרק המגרש כלל דהתם מקשה במה נפשך כיון דקאמרת דעבדינן שליחותייהו אי הטעם משום דבימי המשנה לא היה תיקון העולם כיון שהיה סמוכין רק בבבל דאיכא תיקון עולם עבדינן שליחותייהו א"כ למה אין דנין עכשיו חבלות דהא שייך תק"ה ג"כ דליכא סמוכין וע"כ דאין הטעם משום תק"ה רק דבמה דעשאו אותנו שלוחים אנן דנין אבל דבר אחר לא א"כ גזילות דדיינינן עכשיו למה לא דנו גם בימי המשנה ואהא משני דלעולם מפני תק"ה ומ"מ חבלות אין דנין דכיון דלא שכיח אפי' בבבל ליכא תק"ה גם מה שפירש בתומים כוונת מהרש"א דראייתו הוא דע"כ דמוכרח דמיירי בגזילות ע"י חבלות ודבריו דחוקין ובאמת נראה דכוונת מהרש"א פשוט דע"כ צ"ל דלפי האמת מיירי מתניתן בגזילות לחוד וחבלות לחוד דאל"כ הא לעיל מקשה למה לי תרתי ד"מ בשלשה גזילות וחבלות בשלשה כיון דמה הן קתני ומשני אי תנא גזילות וחבלות ה"א ה"ה הו"ה והא דקתני גזילות דעיקר מומחין בהו כתיב וקשה כיון דבאמת הפי' במשנה גזילות ע"י חבלות א"כ למה לי דקתני תנא גזילות וחבלות ומתוך כך הוצרך לשנו' בבא ד"מ בשלשה כדי דלא נטעה הא אי הוי נקט בפי' גזילות ע"י חבלות כמו שהוא באמת שוב ליכא למיטעי כלל ולמה סתם התנא שע"י כך הוצרך לשנות יתורא ד"מ בשלשה ומזה דייק מהרש"א דע"כ במתניתן באמת הפי' גזילות לחוד וחבלות לחוד רק דבמשנה לא קשיא דהיה סמוכין רק מפרק המגרש [ובחידושי הארכתי בכוונת מהרש"א בזה] אך אמנם בגוף דברי הב"ח והתומים אפילו אי נימא דכוונת התוס' כן אבל פשיטא שאי אפשר לומר כן בכוונת הרא"ש פ"ק דסנהדרין שהעיקר הסברא כתבו התוס' ליישב מה שהקשו דבפרק אחד ד"מ משמע דבגזילות לא בעי דרישה וחקירה וכאן משמע דמומחין בעי וכתבו לחלק לענין מומחין ליכא חששא דמ"מ הגזלן לא יסמוך על זה דוודאי הנגזל יטריח עצמו אחר מומחין משא"כ הודאות והלואות בדבר קל לא ילוה א"כ האיך כתב דבאמת גם דו"ח בעינן והא בזה לא שייך האי טעמא א"כ אף בימי המשנה לא נבעי דו"ח והרא"ש כתב בהדיא מומחין ודו"ח ש"מ דעיקר טעמו משום דלא שכיח לכך כלל תרוויהו ואף אי נימא דכוונת הרא"ש לחלוק בזה על התוס' דגם בדו"ח אמרינן דמ"מ הגזלן לא יסמוך ע"ז לגזול בשביל כך משו' ספק שמא יכחישו העדים עצמן בחקירות שהרי יפסל לעדות ולשבועה וגם הנגזל יוציאנו מתחת ידו לכך כלל תרווייהו דבימי המשנה בעינן תרווייהו אבל מ"מ קשה לי טובא לפירוש הב"ח אי ס"ד דכוונת התוס' והרא"ש לחלק בזמן שהיו סמוכים לבבל דליכא סמוכין א"כ האיך כתב דבפרק החובל מסיק דגזילות שכיחי הילכך כל מידי דנין לבר מחבלות בבבל ולא בעינן דו"ח והשתא תקשי הא בימי המשנה דאיכא מומחין כתב הרא"ש מקודם דבעינן מומחין ורו"ח א"כ מאי עדיפותא דבבל לענין דו"ח דלא נבעי בבבל ודוקא לענין מומחין שייך שפיר לחלק דבבבל ליכא מומחין עבדינן שליחותייהו אבל למה נעביד שליחותייהו בלי דו"ח כיון דאפילו מומחין הוי בעי דו"ח וקל וחומר הוא ומה בימי המשנה דהיה נ"ד קצת דבעי מומחין דוקא הרי דמהאי טעמא בהו"ה לא בעי מומחין רק משום דבגזלן אפילו בטירחא לא חששו שלא יסמוך על זה דוודאי יטריח הנגזל ומ"מ בעי דו"ח ג"כ כ"ש בבבל דאפילו הדיוטות דנין א"כ ליכא נ"ד טפי מא"י א"כ למה יגרע דלא נבעי דו"ח וזה היא קושיא עצומה לפי' הב"ח בכוונת הרא"ש ומזה מבואר להדיא דסובר הרא"ש דסוגיא דסנהדרין פליגי על הסוגיא דהחובל וסוגיא זו ס"ל דגזילות לא שכיחי לכך בעינן דוקא מומחין ובעי דו"ח וסוגיא דהחובל סוברת דגזילות שכיחי לכך דנין הדיוטות ולא בעי דו"ח ודלא כהב"ח:

והנה הש"ך פי' דברי הרמב"ם והמחבר דכוונתם גזילו' דהיינו תשלומי כפל ודו"ה מגזילות וכן הפי' בסוגיא בהמגרש ובאמת כבר תמה על פי' זה הכ"מ והלח"מ שם דפשיטא דהרמב"ם לא מיירי בכפל גם בגזילות לא שייך כלל כפל ודו"ה ע"ש [ומה שדחה דברי מהרש"א כבר כתבתי מעיקרא לישבו] אבל לפע"ד נראה לפרש דברי הרמב"ם בפשיטות והוא דהא וודאי לא סבירא ליה לרמב"ם כפי' התוס' לחלק בין גזילות לגזילות ע"י חבלות דהא כבר הוכחתי בס"ק לפני זה דדעת הרמב"ם דוקא בכל הנישום בעבד דלא קים לן בגוויה בעינן תרתי חסרון כיס ושכיח אבל היכי דקים לן בגוויה בחד סגי ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בריפוי ושבת דגובין כיון דאית בהו חסרון כיס אף דלא שכיח א"כ ה"ה גזילות ע"י חבלות אף דלא שכיח כיון דיש חסרון כיס גובין ומהאי טעמא לא סבירא ליה ג"כ מה שכתב הנ"י והרב בהג"ה לחלק בין גזילה ממש לשליחו' יד דמ"מ גובין כיון שיש חסרון כיס אבל דברי הרמב"ם מבוארין כמו שכתב להדיא פ"ד מהלכו' גזילה ואבידה הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל משלם גזילה לכל אחד ואחד ואף דבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים גם בראש הפרק שם כתב קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהא הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן הרי דמשכחת לה גזילות שדנין על הקרן גופא ומ"מ הוי ליה קנס כי מדינא לא היינו פוסקין כן והן הן דברי הרמב"ם כאן דקשיא ליה ג"כ קושית התוס' דהא גזילות דנין לזה סובר לחלק דבמשנה מיירי בגזילות כגון גזל אחד מחמשה ושאר הקנסות המוזכרין שם פ"ד הנ"ל שהן קנס ואח"כ נקט כפל דו"ה מגניבה וכן הרמב"ם כתב דיני קנסות כגון גזילות והיינו באופן הנ"ל שהוא קנס כמו שכתב פ"ד מהלכות גזילה ואבידה ואח"כ הזכיר כפל דו"ה מגניבה לזה כתב אח"כ מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני חוצה לארץ והיינו דבגזילה סתם פשיטא דדנין רק דיני קנסות כגון גזילות אין דנין והיינו כנ"ל ומהאי טעמא בפרק ד' מגזילה לא הזכיר שדנין אותם דאלו באמת אין דנין כמו שזכר כאן הרי דפ"ג מהלכות גזילה כתב וז"ל ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות כמעשה הזה פעם אחר פעם קונסין אותו ואפי' בח"ל והיינו לפי שהוא למיגדר מלתא כמבואר בגמרא גזלנא עתיקא הוא ובעינא למיקנסא משמע בהדיא דבעלמא אין דנין קנס מגזילה רק קנס זה ולכך לא הזכיר בפ"ד דדנין וזה ברור ונכון וכן בהמגרש כך הפי' גזילות גזל אחד מחמשה או נגזל הנשבע ונוטל והא דמשני מלתא דלא שכיח היינו משום חבלות כמו שכתב הש"ך ולפי זה יש לומר דגם כוונת הרא"ש פ"ק דסנהדרין כן ולכך הביא הך דפרק החובל דגזילות שכיח ודנין אותם ומ"מ כאן אמרו שפיר גזילות אין דנין היינו הך גזילות דאמרן כגון גזל אחד מחמשה ולזה לא הזכיר הרא"ש הך סוגיא דהמגרש דמהתם נמי פשיטא דלק"מ דגזילות דהתם ג"כ כהך דהכא דהא אמתניתין קאי וכן נראה עיקר לדינא דכל גזילות דנין אפילו גזילות ע"י חבלות חוץ מהנך גזילות שכתבתי חוץ מהדין המוזכר פרק ג' מהלכות גזילה ואבידה שהוא למיגדר מלתא דנין אפילו בח"ל כנ"ל:

ו וכן אם תפס בזו נחלקו ר"ת והרא"ש דעת הרא"ש דאפילו לא תפס דבר המזיק מהני תפיסה ודעת ר"ת דלא מהני תפיסה רק שיתפוס דבר המזיק וכתב המרדכי סוף המניח דבנזק קרן עבדינן כר"ת ובשאר קנסות כהרי"ף ועיין תומים שתמה על הד"מ והסמ"ע שהוציאו כן מהמרדכי הנ"ל והא ליתא דהעיקר מחלוקת ר"ת והרא"ש הוא רק בקרן דבזה שייך לתפוס דבר המזיק א"כ האיך שייך הכרעה מה דלא נחלקו רק בזה. ודבריו תמוהין דהא ר"ת נתן טעם דלכך לא מהני לתפוס דבר אחר משום דא"כ למחר יגזול כל אשר לו ולא מצינן לאפוקי מיניה שאין דנין דיני קנסות והנה קשה תינח בקרן אדם באדם ואדם בשור וכן שאר הקנסות דבזה לא שייך לתפוס דבר המזיק א"כ למה מהני תפיסה הא היום או למחר יגזול כל אשר לו ולא מצינן לאפוקי מיניה ודבר ברור הוא דדעת ר"ת באמת דלא נזכר תפס רק בקרן ובזה באמת מהני תפיסה שהוא תופס דבר המזיק אבל בעלמא לא מהני תפיסה כלל כיון דלא מצי תפיס דבר המזיק ולפי זה להרא"ש דחולק על ר"ת דלא בעינן שיתפו' דבר המזי' ממילא בעלמא נמי מהני תפיסה וזהו כוונת המרדכי דבקרן העיקר כר"ת משום דמשתלם מגופו ולאו מטעמיה שהיום או למחר יגזול דבזה העיקר כרא"ש דלא חיישינן לזה דהמותר מגבין ממנו א"כ ממילא בעלמא דמשלם מעליה כגון אדם באדם ואדם בשור מהני תפיסה וזה ברור גם מה שכתב בכוונת המרדכי דלא קאי כלל אפלוגתא זו רק במה שהביא שם קודם בטענו חיטין אי מהני תפיסה דר"ת סובר דוקא ביש לו תביעה על שניה' והרי"ף חולק דבטענו חיטין נמי מהני תפיסה ועל זה הכריע רבינו ברוך דבניזקין כשאין לו תביעה רק על אחד לא מהני תפיסה דמגופו משתלם משא"כ בטענו חיטין ובאמת חילוק זה הבי' הרא"ש סוף המניח בשם יש מפרשים ע"ש שהקשה על זה אבל באמת הא ליתא דהא בהדיא כתב המרדכי לאחר שהביא פלוגת' זו בתביעה על שניה' וז"ל ור"ת לטעמי' אזיל דסבירא לי' דבעינן שיתפוס דבר המזיק בעצמו ורבינו ברוך וכו' הרי להדיא דהמרדכי משוה שני התפיסות ועל זה הביא דברי רבינו ברוך להכריע וראיה לזה שהרי אח"כ כתב ומעשה בא לפני ריב"א באחד שחבל ותפס לשון כסף וקאמר דצריך שומא וכל דבר הצריך שומא אין מגבין בבבל והשתא קשה מאי ענין זה לכאן בדין טענו חיטין לענין תפיסה מה שאין גובין בבבל ודבר ברור משום שהמרדכי השוה אותם קודם דקאמר ור"ת לטעמי' והביא דברי רבינו ברוך להכריע ועל זה הביא מעשה דריב"א היה מהסס בזה משום שלא תפס דבר המזיק לדעת ר"ת והשיב שיש לפטרו מכח השומא וזה ברור:

ז אין מוציאין עיין תומים ס"ק ד' מה שהשיג על הד"מ וסמ"ע דמשמע מדבריהם דאם אין בקיאין בשומא ג"כ אין מוציאין אם לא שבקיאין מוציאין ממנו המותר דהם פרשו כוונת המרדכי סוף המניח שרוצה לפטור אותו שתפס הכוס שלא יצטרך להחזירו ובאמת במרדכי הפי' להיפך שרצה ליפטור המובל ולא מהני תפיסה לפי שאין בקיאין בשומא והנה בפי' דברי המרדכי יפה כתב אך מה שפירש טעם המרדכי לפי שאין בקיאין בשומא והוי הדבר ספק ובאמת הא ליתא שאם כך כוונת המרדכי לא היה לו לומר משום שאין גובין בבבל דבר הצריך שומא הא בלאו הכי באמת לא ידעינן השומא ועוד דקאמר לפטרו לנחבל ויצטרך להחזיר הכוס דהא מ"מ לכל הפחות מה ששוה חבלתו לא יצטרך להחזיר והאיך שייך רצונך שאפטרנו וברור דכך כוונתו אף דבאמת ידעינן השומא מ"מ כל דבר הצריך שומא לא נמסר לנו לדון בבבל ועשו אותנו כאין בקיאין א"כ בזה אפילו תפס לא מהני ולפי זה לפי מה דקיימא לן באמת דלא כר"ת אלא בעלמא מהני תפיסה כמו שנתבאר בס"ק לפני זה א"כ ע"כ דלא סבירא לן כהמרדכי הנ"ל אלא אפילו בדבר שאינו קצוב דוקא בלי תפיסה אין דנין אבל לאחר תפיסה שפיר שמין לפי ראות עיניהם א"כ ממילא שפיר יש לומר דאם אין אנו בקיאין באמת יכול לתפוס מספק ואין אנו יכולין להוציא דאין דנין דיני קנסות דדוקא במותר כתב הרא"ש דגובין משא"כ אי לא ידעינן כמה הוא המותר ואפשר שמגיע לו כל תפיסתו אין מוציאין וכן יש להוכיח מתוך דברי ר"ת שנתן טעם דלכך לא מהני רק שיתפוס דבר המזיק דאל"כ למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו כיון שאין דנין דיני קנסות וקשה כיון דדעתו שאין אנו דנין לומר כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר על פי השומא א"כ בלאו הכי מוציאין מידו דאי אפשר לו לתפוס מספק כיון שלא נתברר לו אם מגיע לו סך זה פחות או יותר והרא"ש לא השיג עליו אלא משום דזה לא מיקרי דיני קנסות שכבר נפרע בתפיסתו רק על היותר דנין משמע הא אם היה גם זה בכלל דיני קנסות העיקר כר"ת וקשה דהא כיון דאין אנו שמין הרי בלאו הכי אין לו לתפוס מספק וע"כ דכל שיש בגדר האפשר שמגיע לו יכול לתפוס ואין אנו יכולין להוציא ממנו כיון דהכל בגדר קנס כיון שהוא בגדר האיפשר שמגיע לו ודו"ק:

ח וכך וכך תחזיר. היינו דוקא אם הביא עדים כדבריו שהזיקו אבל אם לא הביא עדים צריך להחזיר מה שתפס וכתב בד"מ דוקא אם תפס בעדים אבל אם תפס בלא עדים נאמן במיגו וכתב הש"ך דהרמ"ה שהביא הטור סימן שצ"ט חולק בזה דבקנס לא מהני מיגו ומה שהביא מהמרדכי אין ראיה דאזיל למ"ד פלגא נזקא ממונא ע"כ והנה מהמרדכי פשיטא דאין ראיה בלא"ה דקושיתו הוא אסיפא אחד תם ואחד מועד דמשני דתפס לכך משתלם לגדול מן התם ולקטן מן המועד ועל זה הקשה המרדכי למה לא משתלם למועד לגדול ולקטן מן התם במיגו דלא תפסתי ועל זה מתרץ דמיירי דתפס בעדים אך מה שהביא הש"ך מן הרמ"ה סימן שצ"ט אינו נראה כלל ונראה לפע"ד ברור דגם הרמ"ה שם מודה כאן והוא דשם כתב הרמ"ה דאם תפס אפילו בלא עדים אינו נאמן במיגו כיון דמודה בקנס פטור לא מהני מיגו והנה יש להבין הא עיקר דקנס פטור משום אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו וא"כ כאן שהוא כופר באמת ואנו מאמינים לשכנגדו מטעם מיגו האיך שייך בזה למרשיע את עצמו הא אינו מרשיע את עצמו כלל רק אנן הוא דמחייבינן ליה מכח המיגו של חבירו וצריך לומר דטעמו של הרמ"ה כך דוודאי תפיסה לאחר שהודה אפילו להרא"ש שם לא מהני דאפי' אי מיגו הוי כעדים הא מודה בקנס ואמ"כ באו עדי' פטור רק בתפס והוא כופר א"כ סברת הרמ"ה דמעיקרא כשהוא כופר קודם תפיסה נאמן גם לענין זה שחבירו לא יוכל לתפוס אחר כך אפילו בלי עדים דהא יש לו מיגו דאי בעי הי' מודה ואז לא הוי מהני תפיסה א"כ כשהוא כופר מיגו שלו קדם ומיד אנו מאמינים אותו גם לענין זה שלא יוכל לתפוס ממנו שלא בעדים כמו שהיה מודה ולפי זה היינו דוקא בזמן שהיה מומחין אבל בזמן הזה דליכא מומחין וליכא מיגו דהא ליכא מודה בקנס כלל כמו שכתב הטור בשם הרמב"ן א"כ אף הרמ"ה מודה דנאמן חבירו במיגו אפילו בקנס:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה