תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן נב
הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו ובו סעיף א:
סעיף א. (א) הפוסק מעות לחתנו (ב) והלך האב למדינה אחרת או שאין לו יכולה היא לומר לבעל (ג) אני לא פסקתי על עצמי או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט (ד) אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות בד"א בגדולה אכל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא:
הג"ה. וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה (ה) אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה ואינה יכולה לומר כנוס או פטור (הגהות אלפסי פרק שני דייני גזירות ותשובות מיי' סוף ה' אישות) וכל זה לא מיירי אלא ק דם שנשאה אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דייני גזירות) מי שפסק לתת לבתו ואח"כ אומר שנתן לבתו לא מהני אלא שצריך לתת לזוג (מהרי"ל סי' קל"ז). וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אע"פ שפסקו לו:
א הפוסק מעות לחתנו. ראיתי לבאר קצת בענין זה. והוא שנראה לי לפע"ד דכל המחלוקת בענין זה דוקא באופן שהטמה האב לבעל שלא הי' לו מעות בעת פסיקה או שיש לו גם עכשיו ואינו רוצה ליתן אבל אם אירע לו אונס שעכשיו אין לו האיך יעלה על הדעת שיסבור ח"ק חשב עד שתלבין ראשה כיון שנאנס בפסיקה זו וכמו כן היא שפסקה על עצמה שהי' לה מעות ונאנסה שאין לה עכשיו האיך יעלה על הדעת שתשב עד שתלבין ראשה ולא יועיל לה האונס ובאמת שהוא יצטרך לישא אותה בלא הנדן בוודאי אינו מועיל אונס אבל לא שיוכל לעגנה ודבר ברור הוא לפע"ד שלא נחלקו חכמים ואדמון רק שפסק ולא הי' לו או שיש לו עכשיו ג"כ ואינו רוצה ובזה ס"ל לחכמים כיון שהוא פסק יכול לעגנה ואדמון סובר דמ"מ כיון שהאשה לא עשתה כלום אינו יכול לעגנה ומה שאמר אדמון אילו אני פסקתי על עצמי היינו באותו אופן כמו האב שיש בידה לפרוע ולא היתה רוצה או שלא הי' לה גם בשעת פסיקה והטעתו וה"ה דהוי מצי לחלק בפסיקת האשה ג"כ אלא דבהא בנאנסה גם חכמים מודים ולא נחלקו רק לפי שהאב פסק והוא לא נאנס רק שאינו רוצה או שלא הי' לו. אלא שיש לדקדק קצת דקאמר מתניתין דלא כי האי תנא דקאמר אפילו בפסקה על עצמה חולק אדמון ולפי הנ"ל לכאורה לק"מ דהתם שיש לה טענה שלא הטעתו שחשבה שהאב יתן כיון שפסקה בפניו [כמו שפי' הטור ודו"ק] אבל במתניתין היא אומרת אילו אני פסקתי בעצמי היינו שלא בפני האב ואין לה טענת אונס כלל. ונראה לי דעיקר הקושיא מרישא דקאמר בפוסק מעות לחתנו לא נחלקו ובמשנה מבואר דאפילו בהא נחלקו ובהכי הוי ניחא מה שהקשו התוס' דקאמר אפילו ברייתא והא סתרי אהדדי ולפי הנ"ל לק"מ דלא סתרי כלל בסיפא ויש מקום לפרש גם במשנה כן רק דתנא דמתניתין לא זכר רק לחלק בין פסקה היא להאב ותנא דברייתא זכר אפילו בפסקה היא אבל יש לומר דלא פליגו ואפילו בפסקה היא פליג אדמון וזה ששאל אי הלכה כאדמון אפילו באופן זה כפי תנא דברייתא או רק כפי הנזכר במשנה דבזה יש לומר דכל שפסקה היא מודה אדמון אפילו לא הטעתו כלל כגון שיכולה לומר כסבורה וכו' ולפי זה ניחא ג"כ מה שיש לדקדק דבירושלמי מביא האי תנא לא בלשון פלוגתא על המשנה ומשמע בהדיא דאינו חולק כלל ולפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר הקושיא מרישא ובירושלמי מוקי למתניתין דוקא בפסק במעמדה בהא נחלקו רבנן אבל בלי מעמדה מודי א"כ יש לומר דמה ששנינו בברייתא דלא נחלקו בפוסק לחתנו היינו שפסק בלבד בהא מודי רבנן ומסיפא ג"כ לא קשיא כנ"ל והיינו דנקט בירושלמי הך מילתא שפסק במעמדה ותיכף הביא הברייתא להורות דלפי זה יש לקיים הברייתא ומתניתין בלי מחלוקת ולפי זה צ"ע על התוס' שזכרו הך דירושלמי בש"ס דילן דלדידן דס"ל דברייתא ומתניתין פליגו אין לחלק כלל בין פסק במעמדה ודו"ק:
ומה שהביאו התוס' ראי' מהא דקאמר כופין לאב איפכא מיבעי' לי' [וראי' זו הביאה המרדכי בשם הר"ם והב"י העתיק דברי המרדכי בטעות או שנפל טעות בספרי הב"י] תמוה לי דלפי פרושם קשה האיך ס"ד כופין לאב אפילו הי' אומר איפכא קשה דזה שאמרו תשב עד שתלבין ראשה ה"ד אי בגדולה הרי כופין לבעל דמהאי טעמא אין כופין לאב דאי אין כופין לבעל למה לא יכפוהו לאב מה בכך דהי' במעמדה והוי כהיא פסקה מ"מ הרי האב משלו פסק ואי בקטנה כופין לאב וברור לפע"ד דהכוונה בפשיטות שלא נחלקו רק בגדולה דבהא חשב אבל קטנה כופין וקאמר אי לאב איפכא מבעי' לי' דגדולה דראוי' לנשואין ראוי לכופו שלא תשב אבל קטנה אין לכופו דאכתי קטנה היא ועל זה אמר כופין לבעל דדוקא גדולה פליגו רבנן אף שהאב פסק כיון שהיא נתקדשה לו ברצונה הי' לה להעלות על הדעת שמא לא יתן האב וכך סברה וקבלה שתשב אבל קטנה מודי רבנן דאין דעתה דעת ולא היו הקידושין מדעתה ולמה תשב היא עבור פסיקת האב וקידושיו. ובהכי ניחא מה שתמה הב"י על הטור דזכר דברי הרא"ש דפוסק כברייתא דכיון דהשמיט הך דגדולה וקטנה ש"מ דפוסק כמתניתין וסובר דהך אליבא דברייתא קאי ולפי הנ"ל הא ליתא ולא מן השם הזה לא זכרו הך דגדולה וקטנה רק לפי דס"ל דזה לא שייך רק לת"ק דסובר אפילו בפסיקת האב אמרינן חשב אבל לדידן דק"ל כאדמון ובפסיקת האב לא משכחת לה כלל שתשב ובפסיקה דידה פשיטא דאין מעשה קטנה כלום [וכ"ש לפי הנ"ל דאפילו גדולה דוקא בהטעתו א"כ לא שייך בקטנה] וכן מדס"ד כופין לאב ש"מ דמיירי כשהאב פוסק א"כ לדידן אינו נ"מ בזה:
ב
והלך האב. עב"ש. ואף דלעיל בהג"ה כתב הרב דצריך לסלק לו קודם הנישואין דוקא או להשליש א"כ מה בכך דיש לו לפרוע. מ"מ צריך להשתדל לילך עמו לדין ולהוציא ולא שחשב או אפשר דצריך שישאנה ולתבוע אותו לדין ומ"ש התוס' דאינו רוצה לטרוח היינו לת"ק אבל אנן קי"ל כאדמון. גם יש לומר דכוונת הרב לעיל דאם רוצה לגרש אין עליו חיוב כיון שאין רוצה לסלק לו קודם החופה אבל אינו יכול לעגנה ועמ"ש לעיל:
ג אני לא פסקתי. עח"מ ואף לפי מה שכתבתי בס"ק א' דיש לגמגם בזה דמשמע בש"ס דילן דלא כירושלמי מ"מ נראה דלפי ש"ס דילן אין ג"מ בין פסק במעמדה או לא דאפילו בלי מעמדה פליג ת"ק כיון שקיבלה קידושין כך סברה וקבלה שחשב אם לא יסלק אבל מ"מ פליג אדמון אפילו פסק במעמדה כנ"ל:
ד אבל אם פסקה. עב"ש וח"מ דלא כהטור וכבר כתבתי ליישב דברי הטור דאין מהרי"ף והרא"ש שום ראי' דפסקו דלא כברייתא ואדרבא על הרמב"ם יש לתמוה דקטנה שפסקה על עצמה מה ס"ד שיועיל שתשב עד שתלבין הא אין מעשה קטנה כלום וכן מדברי התוס' נראה דהכל על פסיקת האב קאי א"כ כיון דקי"ל כאדמון דבפסיקת האב לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה אין נ"מ בדין זה כלל. ומה שדחו הראי' דהלכה כברייתא מהא דקאמר אפילו כברייתא והשיב כל מקום שאמר משום דבלא"ה קשה קושית התוס' הא סתרי אהדדי וע"כ כמו שתרצו התוס' א"כ אין ראי' כמבואר בר"ן אבל לפע"ד הוא תמוה דמלבד מה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוס' בלא"ה לק"מ דאטו ר"ג אכולה מילתא דאדמון דמתניתין קאי רק במה שבא אדמון להקל עלי' דמה אני יכולה לעשות בהא קאמר רואה אני ובברייתא דאדמון מקיל אפילו בפסיקה שלה קאמר רואה אני אפילו בפסיקה שלה א"כ זה שאמר דהלכה כר"ג שפיר שואל אותו אי לפי ר"ג דמתניתין דלא ראה דבריו רק בפסיקת האב אפילו בברייתא דראה דבריו אפילו בפסיקה שלה לית הלכתא כר"ג ולא אמר הלכה רק במתניתין א"כ מאי סתירה יש כאן הא בשניהם קאמר רואה אני במה דמקיל אדמון רק כאן הוסיף אדמון להקל ושפיר שואל אותו אי נראין דברי ר"ג להלכה רק כפי הנזכר במשנה או אפילו בברייתא והשיב לו אפילו כברייתא נראין דבריו א"כ ממילא מוכח דהלכה כברייתא כיון דהלכה כר"ג וכן הרא"ש זכר ראי' זו ולא דחאה כלל לכן דין זה צ"ע לפע"ד. ומ"ש המחבר ולא הגיע ידה עמ"ש בס"ק א' באריכות בזה:
ה
אבל אם ידה משנת. עת"מ שהביא מדברי תשובת מיימוני להוכיח אפילו פסק אבי' דהא מביא ראי' מלשון אדמון דקאמר מה אני יכולה לעשות משמע דאי בידה לעשות צריכה לעשות א"כ אפילו פסק אבי' דבהא מיירי אדמון צריכה לעשות מה שתוכל אבל מ"מ לפי מה דאוקמא בירושלמי בפסק במעמדה אבל בלא"ה מודי רבנן א"כ יש לומר ע"כ לא הוצרך אדמון להך סברא דמה אני יכולה לעשות רק לפי שפסק במעמדה הילכך כיון דיש בידה לעשות צריכה לעשות אבל בלי מעמדה כיון דגם רבנן מודי ש"מ דאין צריך כלל להך סברא דמה אני יכולה לעשות ואפילו יש בידה לעשות פטורה ואינו יכול לעגנה ולפי זה לפי מה שכתבתי לעיל דבש"ס דילן נראה לכאורה דאין חילוק בזה א"כ אפילו בלי מעמדה יש לומר דצריכה לעשות ודו"ק: