אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן נא

על אה"ע סימן נ

דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתוב ובו סעיף אחד:

סעיף א. איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה (א) כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך:

ב ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים (כ"נ מהרמב"ם וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה) וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך:

הג"ה. ודוקא בדברים כאלו שביד האב לקיים אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחריה למקום אחר (ג) אינו נקנה באמירה דאין זה תלוי באב רק בבן (מרדכי פ' הנושא ובפ' מי שמת). עמדו וקדשו קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה והוא שיהיו הדברים שפסקו (ד) מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דבד שלא בא לעולם ודברים אלו לא נתנו לכתב (ה) לפיכך אפי נכתבו אינם כשטר שיטרוף בהם ממשועבדים כד"א כשפסק האב לבתו בין קטנה בין גדולה או לבנו (ו) ובנשואין הראשונים. (ז) וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא (טור) וכן אם קדשו ואחר כך פסקו לא מהני (תוס' פ' נערה) (ויש אומרים דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו אינו נקנה באמירה) (ריב"ש סי' שמ"ה) אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים וכן האב שפסק לבנו או לכתו בנשואין שניים לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך:

הג"ה. הדברים הנקנים, באמירה או שפסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב ואפי' מת האב קודם שנשאת החתן מוציא מן היורשין ואפי' ממשעבדי כשאר חוב (ריב"ש סי' קכ"ט) (ח) וי"א דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכתה בהן בחיי האב (ט) אבל אם אמר אתן כך וכך וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך ובשעת הנשואין חוזרין בהם עיין בח"ה סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין כן נ"ל וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה היינו דוקא במתנה מרובה ולעשיר אבל הפוסק לעני צריך לקיים (י) משום דהוי כנדר (ב"י בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי) וכן בעשיר מתנה מועטת אית בי' משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו (ב"י בשם הרשב"א) (ועי' בח"ה סי' רמ"ט בהלכות מתנה) החתן צריך לשלם שכר התנאים אם לא נכתב רק שטר אחד (נ"י פ' גט פשוט) אבל אם נכתבו ב' שטרות כל א' משלם שלו כל מה שפוסקין צריכין ליתן (יא) קודם שיכנוס אבל לא יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן אבל אם רוצה להשליש המעות הרשות בידו (הגהות אלפסי ועי' בח"ה סי' ע"ג סעיף ח'). מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת (מהרי"ק שורש פ"א):

א כמה את מכנסת לי. עח"מ וב"ש ס"ק א' ומדברי שניהם משמע דמ"מ דוקא להתחייב לקרובים אבל לאיש אחר שאינו קרוב כלל לא נקנה באמירה דדוקא בקרובים הוא חושב שהחיוב אצלה דבר גדול ומחמת חיבה גומר ומקנה אבל בדבר שהוא יודע שאין אצלה ענין גדול כ"כ לא גמר ומקנה ולפי זה אפשר לומר דוקא בת או בן אבל שאר קרובים ג"כ לא נקנה באמירה:

ב ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים. בח"מ דחה הראי' ממתניתין דפרק הנושא דיש לומר דלא הקפידו רק על המחייב לא על המקבל וההוא דהנושא מיירי שהוא בחור והב"ש ס"ק ב' נראה דרוצה לדייק דהוא אלמן מדקתני בנותיהן ניזונית ואין זה כלום דהכוונה בנות שיש לו מאשה זו או מאשה אחרת שנשא אחר נשואי זוג

אמנם יש לי ללמד על זה מצד אחר שהרי בירושלמי למדו לחלק בין נשואין ראשונים לשניים מהא דב"ב מי שמת המשיא אשה לבנו בבית קנאו ואמרינן עלה בנשואין ראשונים והשתא התם מבואר להדיא דבעינן נמי נשואי דידה ראשונים א"כ אי נימא דהך חילוק קאי נמי באיש ואשה שפסקו ביניהם א"כ תיקשי מתניתין דהנושא דעכ"פ ליכא נשואין דידה ראשונים וע"כ דהך חילוק לא קאי רק על המחותנים לא עליהם בעצמם. אמנם בעיקר דין זה דנשואין ראשונים יתבאר בסמוך מה שיש לגמגם בזה:

ג

אינו נקנה באמירה. הלשון תמוה דלכאורה אפי' בקנין אינו נקנה ואפשר דכוונת הרב אפי' התחייב עצמו בסך מה אם לא ילך הבן מ"מ אינו נקנה באמירה דלא שייך גמר ומקנה כיון שאין עיקר החיוב הסך שיתחייב רק שילך הבן וזה אין בידו וצריך קנין באופן המועיל. ומ"מ תמוה לי על הרב שהגיה כך על דברו המחבר שנראה לי דדעה זו סוברת כדעת בעל העיטור והר"י בן יחיאל שהביא הריב"ש דאפי' בדבר שלא בא לעולם ואינו בידו עכשיו מהני אמירה ובזה שייך לומר דכה"ג שלא יהא בידו לעולם ותולה בדעת אחרים לכ"ע לא מהני אבל המחבר דפוסק כהרמב"ם דאפי' דבר שלא בא לעולם ואינו בידו עכשיו לא מהני אמירה א"כ פשיטא דכה"ג לא מהני' דאינו בידו ולא יהא לעולם ותיכף תולה בדעת אחר וא"כ מה חידש הרב על דברי המחבר בסמוך:

ד מצויין ברשותם. והרב בעל העיטור והר"י בן יחיאל חולקין בזה. ונראה לי דדבר זה תלוי בפלוגתא בפי' האיבעי' נתנו לכתוב או לא נתנו כי לפי' ר"י שהביא התוס' דמדעת שניהם כותבין וודאי והא דאמרינן לא נתנו לכתוב היינו שלא מדעת המתחייב אלמא דאמרינן דהך אמירה אף דלא הי' קנין הוי כקנין דמכח חיבת החיתון וקירוב דעת אמרינן דאמירה שלו כמי שעשה בכל אופן המועיל א"כ ממילא אפי' דשלב"ל ואינו ברשותו מ"מ כיון דאיכא אופן המועיל כמו שכתבו הח"מ וב"ש ס"ד אפי' לא התנה באופן זה אמרינן דהוי כאילו התנה באופן המועיל כמו דאמרינן דהוי כקנין לענין כתובה אבל להרמב"ם דסובר אפי' כתבו אינו כשטר ש"מ דלא אמרינן דהוי כאילו פי' באופן המועיל א"כ ממילא לא מהני בדבר שלב"ל ואינו ברשותו כל שלא פי' שהוא מחייב גופו כנ"ל:

ה

לפיכך אפי' נכתבו. בזה נאמרו ג' פירושים דעת רש"י ורמב"ם כדברי המחבר ודעת ר"י דברצונו יכולין לכתוב והנה דבר פשוט הוא לפע"ד דגם לרמב"ם ורש"י אם מתרצה בפי' לכתוב יכולין לכתוב מזמן שהוא מתרצה רק מזמן הראשון אין יכולין דמתחילה אינו רק לענין בעל פה ושוב אין בידו לעשותו שטר למפרע ודעת ר"י דיכולין לכתוב מזמן האמירה כל שמתרצה. אמנם פיר"י תמוה דהא במתניתין דאין כותבין שטר אירוסין לא הוזכר רק מדעת שניהם ומה שכתבו התוס' דמשמע לי' על הרצון בלבד לא על הכתובה הוא תמוה דהא כלהו דאיתא החם ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו ע"כ הכוונה שיהא ברצון הלוה לכתוב שטר והנהו הם משונים משטר מלוה דהכא בעינן שניהם ובמלוה ולוה בלוה סגי א"כ פשיטא דיש לפרש מדעת שניהם על הכתובה. גם אינו מובן כלל הקושיא מהפקחים דיש לומר דהפקח מתרצה בכתובה ומה צורך לאוקמא באמר. אבל לפירש"י ניחא דס"ד דע"כ אין הכוונה דהפקחות הוא בעת החיוב דלמה זכר כתיבה הא הפקחות באמירה ג"כ וע"כ דבעת החיוב אין כאן פקחות דהאשה אינה מתרצה רק באופן זה רק מתחילה מתנה באמירה ואח"כ כשהאשה רוצה לכתוב לגבות ממשועבדים אז הוא מעכב עד שתתרצה לכתוב כל זמן שאת עמי וא"כ מבואר דמהני כחובה עכ"פ אח"כ ומשמע במתניתין דמהני לגבות מעת החיוב. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס', למה לא פריך מעיקרא מרישא ואח"כ מהפקחין ולהנ"ל ניחא דמעיקרא ידע דהוי מצי לפרש בכתב ואי דקתני סתמא דסמך על מה שאמרו אח"כ הפקחים היו כותבין דבכתובה מיירי רק כדמשני מאי כותבין אומרים א"כ לא הוזכר כתובה לכך לא ניחא לי' לפרש בכתב רק דאמירה זו הוי כמו בקנין דלעולם ניתן לכתוב ועל זה משני שהי' בקנין וזה רגילין לעשות שיוכלו לכתוב כל זמן שירצו. גם פיר"ת ור"ח תמוה מאוד בפי' הסוגי' ואין להאריך מאחר שלא זכרו הפוסקים רק פירש"י ורמב"ם:

ו ובנשואין הראשונים. כ"כ הרי"ף ורמב"ם והרא"ש מן הירושלמי. ואני תמה דהא בירושלמי למדו דבר זה מהך דהמשיא בנו בבית קנאו א"כ התם איכא כמה דברים המעכבין דוקא גדול ודוקא בחולה ובן ראשון ועוד שם ומ"ש דבחרו ללמוד מהתם נשואין ראשונים דוקא דמבואר ברשב"ם שם דכלהו משום חיבה נינהו דבלי זה אין כאן תיבה א"כ מ"ש הך דוקא ואם באנו לחלק דשם דאפי' אמירה לא הי' דמקנה לו הבית א"כ לגבי נשואין ראשונים ג"כ לא נלמוד מהתם ובאמת לפי הנראה בירושלמי אפשר דס"ל דליכא התם בבית רק הך בלבד דנשואין ראשונים. גם המעיין בירושלמי פרק הנושא משמע דנשואין הראשונים הכוונה לאפוקי מחזיר גרושתו דבהא ליכא שמחה דמותרת להנשא במועד וליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפשר דגם בהך דבית פירשו כן אבל דנימא דוקא נשואין ראשונים אפי' האשה זו חדשה היא לו לא שמענו בירושלמי כלל. גם תמוה לדעה זו דפריך מהך דאין כותבין שטר אירוסין הא מדעת שניהם כותבין ור"ת גופא מפרש לה דהראי' דבעי כתובה דוקא ומאי קושיא התם בנשואין שניים בעי כחובה לכן דין זה צ"ע לפע"ד:

ז וי"א דבעינן עמדו וקדשו. כ"כ הטור לדעת הרא"ש והב"י הקשה עליו כיון דהביא דברי הרמ"ה ליישב באין לו א"כ לא נשמע דינו של רשב"ם. ובאמת נראה דהטור דייק מדברי הרא"ש דלאו משום כדי ליישב הקושיא מהך דפוסק מעות לחתנו בלבד זכר דברי הרשב"ם דהא כבר פסק מעיקרא בלי הך קושיא לחלק בין נשואין ראשונים לשניים מן הירושלמי א"כ פשיטא דבלא"ה לק"מ מהך דהפוסק מעות לחתנו וע"כ דלכך זכר דברי הרשב"ם לפי שנראין לו דבריו לדינא ממשמעות הלשון עמדו וקדשו ואח"כ זכר דברי הרמ"ה משום דליישב הקושיא לא ניחא לי' לאוקמא הך דהפוסק באוקימתא דוקא דהיינו בשניים או שלא הי' סמוך לקידושין ולהרמ"ה אתי שפיר בפשיטות ומיירי בכל גוונא אבל לדינא נראין לי דברי הרשב"ם. גם הך תירוץ הרמ"ה אינו מובן כלל דאי באין לו מה ס"ד דת"ק שתשב עד שתלבין ראשה דבשלמא ביש לו אתי שפיר כדי שיכריח האב ליתן כי יחוס על בתו אבל באין לו האיך ס"ד שתשב ומהאי טעמא לא משני בפשיטות דפסק לאחר קידושין דכך אמרו הפוסק לחתנו וע"כ משום דבזה אי אפשר לומר שתשב כיון שנתקדשה סתם וה"ה באין לו ואפי' הי' הדבר תלוי בה כיון שאין לה לא הי' מקום לומר שתשב ולא גרע ממאיס עלי עכובין לגרש וכ"ש בהא. ובאמת צריך לפרש דברי הרמ"ה לא שידוע שאין לו רק שאומר כך והוא אינו מאמינו אבל גם זה דחוק דבשביל זה תשב. לכן נראה לי עיקר כדברי הטור בפרט דהך חילוק דנשואין ראשונים צ"ע ג"כ כנ"ל בס"ק לפני זה:

ח וי"א שאין מנכין. עב"ש ס"ק ט' ומ"ש לפרש תשובת מהרי"ו סי' ק"ה שאין מגיע לחלק ירושה כפי הסך שפסק האב אין צורך כלל דאפי' מגיע לחלק ירושה מ"מ הבן אינו רוצה השידוך רק אם יחנו לו כפי הסך שפסק חוץ ירושתו והשתא מטעם שאין מרוצים לא יפטרו מן הקנס כיון שהם מרוצים באופן שיתנו מה שפסק חוץ הירושה רק פטר אותם מטעם שאין עליהם חיוב לקיים הפסיקה. ולכאורה מלשון מהרי"ו סי' ק"ד יש לומר אפי' הי' באופן המועיל מ"מ דנין דעתו דלא נתכוון רק בחייו אך מדכתב מעיקרא דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ ולא מצוה מחמת מיתה משמע דאי הי' באופן המועיל הוי מהני אפי' אחר מיתה. וצריך לומר דוקא אם באנו לדון מכח אומדנא אז דנין להיפוך דלא נתכוון רק בחייו אבל אם באנו לדון מכח חיוב גמור לא מהני אומדנא זו דהוי דברים שבלב וכן משמע מלשון מהרי"ו ע"ש:

ט אבל אם אמר אתן. עב"ש מ"ש דבביאור דברי המרדכי בשנים שנשבעין זה לזה בשם הגאון מו"ה ליב. ולכאורה יש להקשות על זה דהא גבי דוד שאמר כל מכה יבוסי משמע להיפוך דלולא דעברו כבר דורות הרבה הי' מועיל השבועה אף שהם עברו. ולכאורה יש להוכיח גם כן משבועת לבן ליעקב דיואב נלחם אתם לפי שעבר בלעם על השבועה. אבל מכל מקום נראה לפע"ד שאין מזה שום הוכחה דוודאי יש לומר דאין דנין שבועתם כאילו נשבעו על תנאי ונתבטלה לגמרי התם שאני דפשיטא כיון שהם מצירין לישראל לא שייך לומר שיחול השבועה שהוא יכנו והוא לא יכה אותו וכל כה"ג אם נשבעו שלא ירע זה לזה והוא רוצה להרגו פשיטא דאינו חל השבועה על זה שלא יכנו ולכך פלשתים שהיו מצירים אז לישראל והם רצו להציל עצמן אין מקום שתחול השבועה אבל מ"מ לא נתבטלה השבועה בשביל זה ולכך אנשי יבוסי שלא הרעו לישראל כלל וישבו בטח לא הי' יכול דוד להלחם לולא שעברו הרבה דורות. ומה שנלחם יואב עם אנשי ארם טעמא אחרינא איכא לפי שאני מפרש מה שנאמר עדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור שהשבועה היתה על תנאי והמפרשים דחקו מאוד בפירוש הכתוב בזה ולדעתי הכוונה בפשיטות שהם כרתו ברית זה עם זה שלא ירע אחד לחבירו ועל זה אמר דהמצבה עדה על הברית והשבועה רק בתנאי אם אני לא אעבור ואם אתה לא תעבור והיינו שכל שיעבור אחד מהם בטלה השבועה שלא היתה רק על תנאי זה וכיון שבטלה ע"י שעבר בלעם בטלה לגמרי לכך הי' יכול יואב להלחם עמהם ולפי זה בעלמא כה"ג שנשבעו לא שירע אחד לחבירו רק כגון תנאים וכה"ג אין ראי' שכל שלא פירשו בפי' על תנאי שתלאו זה בזה לא נתבטלה השבועה של חבירו וצ"ע כי מפירוש רש"י פרשת וישלח דלא פי' כמ"ש ודחק לפרש אם אני ע"ש משמע וס"ל דבלי התנאי ג"כ הי' נתבטל כשעבר אחד כדברי המרדכי ולפעד"נ כמ"ש:

י משום דהוי בנדר. עח"מ ס"ק י"ג בשם מהרי"ל ומתוך לשון מהרי"ל משמע שכל שהיו עניים בעת שפסק חייב לקיים הנדר ולא ידעתי מנא להו דפשיטא לפע"ד דעל עת תשלומין של הפסיקה שכל שפסק ליתן לזמן פלוני והם אז עניים חייב אבל העשירו אף שהיו עניים בעת פסיקה לא הוי כנדר כי לא פסק רק ליתן לזה וראוי לדון על שעת נתינה:

יא קודם שיכנוס. ולכאורה מדברי התוס' שהקשו על הא דר' גידל מהך דהפוסק מעות לחתנו ישאנה ויתבענו לדין וקשה מה צורך שישאנה תיכף יתבענו לדין דהא מחוייב ליתן קודם שיכנוס ומזה נראה לכאורה שאינו יכול לתבעו קודם ואף לפי מה שתרצו התוס' דיכול לומר איני רוצה לילך עמו לדין א"כ אפשר דמהאי טעמא צריך ליתן לו קודם שלא יצטרך לירד עמו לדין אבל מ"מ היינו דוקא לת"ק דס"ל תשב עד שתלבין ראשה אבל לאדמון דקיי"ל כוותי' וודאי אינו יכול לכופו קודם. וצ"ל דהכא הכוונה דהחתן ג"כ נתחייב אם יחזור בו הילכך שפיר קאמר דיכול לחזור כל שאינו מסלק לו או ביד שליש ובאמת יתן גט וס"ד דהאב יאמר שהוא חוזר בו וחייב קנס כיון שהוא רוצה לסלק קמש"ל כיון שאינו מסלק לו תיכף יכול החתן לחזור בו ולפי זה יש לומר דמודים התוס' במסקנא דצריך לסלק קודם ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה