אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן נ

על אה"ע סימן מט

מתי חוזרין הקידושין וסבלונות ודיני הגסות ובו ז' סעיפים:

סעיף א. המקדש את האשה (א) בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא בין שמת הוא בין שמתה היא או שגירשה אין הקידושין חוזרין לעולם אפי' קדשה באלף דינר (ב) הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה ואם היו קידושי טעות חוזרים המעות (ג) וכן אם היתה ממאנת וכן אם היו קידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי (ד) וכן אם היו קדושי ספק (וכ"ז לא מיירי אלא מן האירוסין (ד) אבל מן הנשואין הקידושין חוזרין) (מהרי"ל סי' ס"א): (א) בין שחזרה היא וכו' הרי הם מתנה גמורה וכו' דין זה צריך ביאור קצת והנה בפרק מי שמת (ד' קמ"ה) מייתי מעיקרא ברייתא מקום שנהגו להחזיר מחזירין ואמר ר"י ל"ש אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין יכולה היא שתאמר תני לי בעלי ואשמח עמו וקאמר התם דפליגי תנאי בהא ומסיק דכ"ע יכולה לומר תני לי בעלי וכו' ובקידושין לטיבועין נתנו פליגי ומייתי עוד תנאי דפליגי בהא. עכ"פ מוכח התם דכל היכי דשייך לומר תני לי בעלי ואשמח עמו ליכא מאן דפליג דלא הדרי קידושין רק היכי דלא שייך האי טעמא פליגי ובמסקנא פסק ר"פ הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא מוהרי הדרי קידושי לא הדרי. הדרא בה איהי אפי' קידושי נמי הדרי אמימר אמר קידושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה ע"כ. והנה מבואר דר"פ פסק הלכתא קידושין לטיבועין נתנו רק לא אם היא חוזרת ובדברי אמימר יש להסתפק לכאורה אי מודה לר"פ דהלכה לטיבועין נתנו ומוסיף אפי' בהדרא איהי מכח גזירה או דפליג לגמרי רק בכולם הטעם משום גזירה ולא נתנו לטיבועין. והנה דבר פשוט הוא לפע"ד דמודה אמימר לר"פ דלטיבועין נתנו רק מוסיף משום גזירה וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב הרי הם מתנה גמורה והיינו לטיבועין נתנו אף דפסק כאמימר ויש עוד הוכחה לזה דוודאי יש לתמוה אי הך גזירה שייך בכל גווני א"כ הני תנאי דפליגי אי קידושין לטיבועין כלהו דלא כאמימר דלאמימר בלא"ה לא הדרי משום גזירה וכן הא דאמרינן לעיל במת הוא לא פליגי תני לי בעלי הכל ליתא לאמימר והאיך יחלוק אמימר אכלהו תנאי וכלהו אמוראי וברור דהך טעמא דאמימר לא שייך רק בהדרא בה איהי דכיון ששניהם קיימין והעכבה מצדה והיא מחזרת הקידושין ג"כ יחשבו שאינן קידושין כלל דאי הוי קידושין כיון שהיא מחזרת הקידושין הרי העכבה מצדה ולמה יגרשה כיון שאינו רוצה ומזה ילמדו לומר שהיו קידושי טעות לכך יש בידה למאן ולכך מחזרת הקידושין. הכלל דאי קידושין בעצמותן לטיבועין נתנו ממילא אם יהא הדין בהדרא איהי שתחזור הקידושין יחשבו דהי' בטעות דאל"כ בוודאי לטיבועין נתנו ואי משום דהיא חוזרת ואינה רוצה מזה גופא יוכיחו דהיו בטעות דמקידושין וודאין אין בידה לחזור כלל ואף דבאמת נתרצה הבעל לגרשה מכח עכבה דילה אבל מ"מ שייך בזה גזירה כיון שאין האשה מכרחת בעלה ליתן גט וכשהן רואין מחזרת קידושין יחשבו דהיו בטעות דאי לא"ה נתנו לטיבועין:

ולפי זה מבואר היא דלא שייך גזירה דאמימר רק אי הדין באמת קידושין לטיבועין נתנו כנ"ל אבל אי הדין קידושין לאו לטיבועין נחנו מאיזה צד יחשבו קידושין תופסין באחותה וזה ברור. ומעתה תבין דברי המרדכי שהביא ב"י פרק האומר שכתב דמסקנא דש"ס דחיישינן שמא יאמרו מיהו לא נתברר הדין אי לטיבועין נתנו ובקידושי טעות וספק לכ"ע לא נתנו לטיבועין והיא תמוה לכאורה ועב"ש ס"ק ה' ואף דמה שהקשה הב"ש וח"מ אינו קושיא בלא"ה כמו שאבאר בסמוך אבל בלא זה דברי המרדכי אין להם הבנה כלל ולפי הנ"ל ניחא דוודאי מסקנת התלמוד דלמ"ד נתנו לטיבועין חיישינן שמא יאמרו אבל בגוף הדין לא איפסק הלכתא אי נתנו לטיבועין ואי הלכה לא נחנו לטיבועין ממילא שייך שמא יאמרו כיון דלא נתנו לטיבועין כלל ומאיזה צד יאמרו ומה יקשה להם שיאמרו כך כיון דלא נתנו כלל לטיבועין [ולא ס"ל להמרדכי דהלכה כר"פ או דר"פ גופא לא קאמר רק למ"ד נתנו לטיבועין מ"מ בהדרא איהי וודאי לא נתנו לטיבועין וזה צריך לומר לכל הפירושים במרדכי] ועל זה כתב דבטעות וספק וודאי לא נתנו לטיבועין וממילא לא שייך גזירה כלל והא לא שייך לומר בהדרא איהי יחשבו דהיו קידושי ספק כיון דעכ"פ יצטרכו לחשוב מה שאינו אמת יאמרו דהיו בטעות משא"כ אם באמת ספק נינהו ודו"ק. וכן נראה דברי ר"י שהביא הב"ש בשניות דכיון דחזינן דשניות לאו לטיבועין נתנו וכן לא נתרחקו מכח עכבה דידה כלל רק אנן מרחקינן להו לא שייך בהא גזירה כלל דלא שייך רק היכי דע"כ היא מעכבת כנ"ל ועל פי דברים הנ"ל נבאר דברי המחבר בסעיף זה ומה שיש לדון בדברי הב"ש וח"מ:

ב הרי הם מתנה גמורה. עח"מ ס"ק ב' ואינו נכון כלל דאליבא דאמימר בלבד לא שייך הרי הם מתנה גמורה ועוד דבמת הוא מבואר בש"ס דאפי' למ"ד שלא לטיבועין נתנו מודה בהא משום תני לי בעלי ואשמח עמו ורק בחזרה היא בלבד בעינן לטעמא דאמימר גם לא שייך טעמא דאמימר רק בהא לא במת הוא או היא כמו שביארנו:

ג וכן אם היתה ממאנת. הרמב"ן בחידושיו הביא בשם גאון דממאנת לא שייך שמא יאמרו דמותר בקרובותי' ובנתן לה גט שייך שמא יאמרו דאסור בקרובותי' ודברים אלו תמוהין לפע"ד מכמה טעמים חדא כיון דהוא נותן גט ע"כ דהוא חוזר בו דאי היא מה צורך לגט במיאון סגי וא"כ בלא"ה לכ"ע יכולה לומר תני לי בעלי או לטיבועין נתנו ואמימר לא צריך לגזירה רק בהדרא איהי ועוד דמנין לנו דגזור אמימר היכי דליכא איסור רק מדרבנן דמדאורייתא אחותה מותרת לו דאין כאן קידושין כלל רק מדרבנן אסור בקרובותי' ומנין לו דבהא ג"כ גזרינן שמא יאמרו. ועוד קשיא לי דהא בפרק האיש מקדש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרינן התם דלא סגי בגט רק מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה אלמא דיש לנו לחוש להיפיך ג"כ א"כ עד כאן לא אמר אמימר רק במקום דבאמת אין קידושין תופסין כלל יאמרו דתופסין אבל במקום דתופסין מדאורייתא רק מדרבנן אין תופסין האיך שייך להפקיע הדין שלא יאמרו תופסין הא כמו כן יש לנו להזהר שלא יאמרו אין תופסין וטפי יש לנו להזהר בזה דמדאורייתא תופסין ויאמרו אין תופסין אבל עכשיו אין מתקנין רק מילתא דרבנן ועכ"פ האיך שייך לעשות תקנה שמא יאמרו מה שבאמת תופסין וחזינן דבעלמא עבדינן תקנה להיפוך שלא יאמרו אין תופסין וצ"ע:

ד וכן אם היו קידושי ספק. בח"מ וכן הב"ש תתהו בזה והנה מה שתירץ הב"ש כך משמע ברמב"ם שלא זכר כלל גזירה דשמא יאמרו רק הרי הם מתנה גמורה משמע אפי' חזרה היא מדינא לטיבועין נתנו ואמימר לא חידש רק שאין מפקיעין משורת הדין משום גזירה ואוקמא אדינא ולכך לא זכר הרמב"ם רק עיקר הדין דהרי הם מתנה וזה ברור. ולפי זה בקידושי ספק דמדינא לאו לטיבועין כדמוכח בש"ס ממילא חוזרין. אמנם בעיקר הקושיא מלבד מה שכתבתי לעיל דכל היכי דאין העכבה ממנה ומדינא לאו לטיבועין לא שייך כלל גזירה דאמימר אבל בלא"ה לא ידעתי כיון שהם תופסין באמת מספק האיך שייך לעשות תיקון שלא יאמרו תופסין ואנן איפכא שמענו בפרק האיש מקדש דבמקום שתופסין עושין תקנה שלא יאמרו אין תופסין. גם נראה דהיו מפרשים החשש שמא יבוא לישא אחותה דהאיך שייך לומר בזה שמא יאמרו קידושי תופסין. גם מאי מקשה לרב אשי איכא דשמע בהא ול בהא הא על הבעל בלבד אנו דנין והוא יודע הכל וברור דהכוונה דהעולם יחשבו דקידושין תופסין ואתה מצריכה כרוז לכהונה וכדומה א"כ בקידושי ספק לא שייך זה דבאמת תופסין וצריכה גט ואסורה לכהונה או דהחשש שימשבו דקידושין תופסין ואין אמר תופס בה עוד א"כ עדיין לא הועילו כיון דתופסין באמת אכתי יחשבו דתופסין באמת לגמרי. הכלל דבספק אין מקום לגזירה זו כלל הילכך העיקר לפע"ד כפסק המחבר דבספק הדרי קידושין:

ה אבל מן הנשואין. עח"מ וב"ש והעיקר לפע"ד כפי מה שביארנו לעיל דאמימר ס"ל ג"כ קידושין נחנו לטיבועין וכ"ש במת הוא והדר בי' הוא דיכולה לומר תני לי בעלי ואשמח בו לפי זה אפי' תימא דמן הנשואין לא שייך שמא יאמרו אבל כל שלא חזרה היא בלא"ה נתנו לטיבועין וכן דעת המחבר והרמב"ם א"כ הרב שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר ג"כ הכי ס"ל ולא מיירי רק בחזרה היא אבל גם בזה צ"ע דאפשר אחר נשואין אפי' חזרה היא מדינא נתנו לטיבועין וכ"ש לפי מה שפירשתי דברי הרמב"ם בס"ק ד' על פי דברי הב"ש שלא חידש אמימר רק דמשום גזירה אוקמינן אדינא א"כ בוודאי אין מקום לפסק זה ועכ"פ במת הוא וחזר בו בוודאי לא הדרי קידושין ולא כהב"ש שכתב דהוי ספק ומדברי ר"י לא מוכח מידי כמו שכתבתי בס"ק א' ע"ש ודברי מהר"ם שהביא תמוהין כמו שביארנו בס"ק א' באריכות:

סעיף ב. המקדש אחותו המעות מחנה מפני שהכל יודעים (ו) שאין קידושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה:

ו שאין קידושין תופסין בעריות. מלשון זה משמע דבכל העריות כך הדין ולדעתי בכוונה זכרו אחותו דהא קים להו לאינשי כגון אחותו ואמו וכדומה אבל איכא טובא שאנו רואין דלא קים להו לאינשי כלל כגון ערות אשת אחי אביו לאחר מיתת דודו וכיוצא בזה הבאים ע"י חיתון ומת החתן אינו נראה לערוה כלל כיון שלא היתה קרובתו בחולדה ובזה אפשר דלא אמרינן מעות מתנה כנלפע"ד:

סעיף ג. (ז) השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמתה היא בין שמת הוא או שחזר בו האיש (ח) יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה (ט) וכן מעות וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמין אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך גוי בלבד:

הג"ה. (י) וי"א דאפי' בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרין (יא) דוקא כשאכל שם החתן ואז (יב) אפי' מה שהוא בעין אינו חוזר אבל אי לא אכל שם חוזר הכל (שם טור) חזרה היא בה חוזר הכל ואפי' המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה משלמת ד' ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ואחזנים וכיוצא הם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בו (יג) משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא (וי"א דכ"ז מיירי במה ששלח לאחר אירוסין (יד) אבל קודם אירוסין לאמר שידוכין חוזר הכל) (נ"י פ' מי שמת וכ"כ הריטב"א) ויש חולקין (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף ד. המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו הש דוכין וחזר בו החתן או חמיו יחזיר מה ששלח לו דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הדרי מאי דשלחה איהי לדידי' דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה:

ז השולח סבלונות לבית חמיו ראיתי לבאר ענין זה על פי סוגית הש"ס והפוסקים ואח"כ נשיב לדברי המחבר והרב. והנה הצעת הסוגיא בב"ב (דקמ"ו ע"ב) במשנה השולח סבלונות לבית ממיו שלת שם מאה מנה ואכל שם סעודת מתן אפי' בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. שלת סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אבי' אין נגבין ופי' רשב"ם דמרובין הטעם שפי' שיחזרו ובמועטין לפי שפי' שתשתמש והנהו לא תליא כלל בסעודת חתן והקשו על פירוש זה דהא בש"ס פשיט בעי' דרבא בסבלונות העשויין לבלות ולא בלו מהך סיפא דמתניתין ולפירוש רשב"ם אין ענין זה לזה [ודברי רשב"ם בד"ה ת"ש מגומגמין מאוד]:

אמנם לדעתי יש מזה הוכחה ברורה לפי' רשב"ם ואדרבא לפי פירושם דהנך תרי בבי דמתניתין רישא סבלונות שאין עשויין לבלות וסיפא עשויין לבלות א"כ למה פשיט טפי הך בעי' ממתניתין מברייתא כיון דדחינן ברייתא לא דבלו מ"ש דבמתניתין לא נימא כן. גם קשה כיון דרבא מוקי לה בייבא וסבכתא א"כ קשה למה נקט במתניתין אין עשויין ולא נקט דין עשויין לבלות וזכר ייבא וסבכתא שהיא מדרגה שלישית ולא זכר דין עשויין בתכשיטין חשובין. ולפי' רשב"ם ניחא דוודאי משמע לי' דהנך בבי לאו בסעודת חתן תליא והשתא תקשי רישא לסיפא דברישא מבואר דוקא בפי' שימזרו אבל בסתם לא וסיפא להיפוך דוקא בפי' שתשתמש ובסתם לא ובהכרח דבסתם תליא בסעודת חתן ובפי' לא תליא רק בפי' שיחזרו בכל גוונא נגבין ובפי' שתשתמש בכל גוונא אין נגבין כמו שפי' רשב"ם. והשתא הך דינא דמועטין ומרובין כיון שפי' פשיטא להו דאפי' ישנן בעין אינן חוזרין וכן מרובין בכל גוונא נגבין כיון שפי' ולא מיבעי' לי' לרבא רק בסבלונות התלוי בסעודת חתן ומחלקינן בין עשויין לבלות לאין עשויין בהא מיבעי' לי' בלא בלו והשתא כיון דמתניתין בפי' מיירי ע"כ אפי' כשהם בעין א"כ שמענו דבסתם תלוי בסעודת חתן א"כ מבואר אפי' בעין בסתם תלוי בסעודת מתן ועלה דחינן בייבא וסבכתא בהא אפי' בעין תלוי בסעודת חתן אבל בתכשיטין חשובין שפיר יש לומר דבעין לא ואף דמדברי רשב"ם גופא לא משמע דמפרש הכי מ"מ כתבתי ליישב סוגיית הש"ס על פי פירושו ויש לתמוה שלא זכר רשב"ם כלל ליישב לפי שיטתו דמאי ענין מתניתין דמיירי בפי' להך בעי' דרבא דמיירי בסתם:

אמנם רוב המפרשים פירשו דהך תרי בבי היינו הך ברייתא דמחלקת בין עשויין לבלות לאין עשויין ופי' מרובין היינו אין עשויין לבלות ומועטין היינו עשויין לבלות ותליא בסעודת חתן. והנה מלבד מה דקשיא לפירושם מה שכתבתי מקודם אבל בלא"ה אי הנך תרי בבי בעשויין ואין עשויין משתעי הוי לי' למינקט ברישא דין שאין עשויין דנגבין ובתר הכי דין העשויין לבלות דתליא בסעודת חתן ותלתא בבי למה לי והוא תמוה לכאורה:

והנה לדעת הפוסקים הללו לענין דינא שאין עשויין נגבין לעולם ועשויין תליא בסעודת חתן ומועטין ואכל אפי' בעין אינן חוזרין והא דפסקו רבנן הלכתא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר לאו לאיפלוגי אדלעיל רק סבלונות היינו שאין עשויין ומאכל ומשתה היינו עשויין ודברים אלו ג"כ תמוהין מאוד דכיון דכבר שמענו מברייתא ומתניתין לחלק בין סבלונות העשויין לאין עשויין מה ביקשו רבנן בהא. גם מה זה שחילק בין מאכל ומשתה לסבלונות הלא הכל בין עשויין לאין עשויין הדבר תלוי. גם למה לא נקט מילתא דרבנן מעיקרא בשקלא וטרי' דעשויין ואין עשויין לאשמעינן דמאכל ומשתה אין עשויין נינהו. לפיכך פירש הרב הלוי ז"ל בפירושיו דרבנן לחלוק אכולה מתניתין קאי ולא תליא כלל באכל ולא אכל בין עשויין לאין עשויין רק כללה היא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר. ודעת הרמב"ם כדעתו בזה אמנם דברי הרי"ף אי אפשר לפרש כך דלמה הביא הך דמעיקרא גם הנך בעי' אכל הוא או שלוחו כיון דלמסקנא לא תליא בהא כלל. גם קשה לומר שהי' מפרש כדברי המפרשים שלא כדברי הרב הלוי ז"ל דלמה הביא הך דרבנן שהרי לא חידשו רבנן לפי דעתם כלום: לכן נראה לי דרך אחרת לדעת הרי"ף ז"ל ויחיישבו כל הדברים לנכון כמו שאבאר והוא דוודאי פירושא דמתניתין דמרובין ומועטין לאו בסעודת חתן תליא כלל כמו שהכרחנו לעיל והוא ענין בפני עצמו ומ"מ פי' מרובין ומועטין אמת כדברי המפרשים דהיינו אין עשויין לבלות ועשויין לבלות. ולפי זה יש לתמוה הא בברייתא מוכח דבעשויין לבלות תליא בסעודת חתן ועוד דברישא גופא במאי איירי אי באין עשויין לעולם נגבין ובעשויין לעולם אין נגבין כדתני בתר הכי והיינו דבעי למיפשט ממתניתין דבעשויין לבלות אפי' לא בלו אין נגבין כשאכל והיינו מדקתני סיפא בעשויין אין נגבין ולא תליא כלל בסעודת חתן וע"כ דסיפא כשבלו לכך לעולם אין נגבין ורישא דמחלק בין סעודת חתן כשישנן בעין ואז לא מהני מה שאין עשויין כיון שישנן בעין וכל שלא אכל נגבין ובאכל לא. עכ"פ מבואר דבאכל אפי' בעין אין נגבין והיינו דדחינן בייבא וסבכתא בהא מיירי מתניתין דבהא לא חליא בסעודת חתן כלל ואפי' לא אכל מחל דבר מועט כזה אבל בעשויין אחריני תליא בסעודת חתן ובהא מיירי ושפיר יש לומר דוקא בבלו אבל בלא בלו לא [ופי' זה נראה לי דהוי ס"ל להרמב"ם ג"כ ולכך חילק בכלים מועטין בין ישנן בעין אף דבש"ס משמע דבהא אפי' ישנן בעין לא הדר לכ"ע ואף דס"ל דרבנן חולקין היינו בעשויין אחריני אבל הנך כמאכל ומשקה דמי דמהאי טעמא באינן בעין אינן חוזרין ואין עשויין אחריני חוזרין כמבואר כל זה ברמב"ם, ולפי הנ"ל ניחא דבש"ס לא הוזכרו כלל לענין אי ישנן בעין רק לפרושי מועטין דמתניתין דלא תליא בסעודת חתן] והך מילתא דרבנן ג"כ אליבא דמתניתין הוא דקתני מועטין לא חליא כלל בסעודת חתן ומפרשינן לה בייבא וסבכתא ואתי רבנן למימר דמאכל ומשקה כמועטין דמי ולא תליא כלל בסעודת תתן דהנך עבידי איניש דמתלי כמו כלים מועטין דמתניתין רק סבלונות הדרי באין עשויין לעולם ובעשויין תליא בסעודת חתן אבל מאכל ומשקה כמועטין דמי דלא תליא כלל בסעודת תתן. כללא דמילתא מועטין לאו היינו סבלונות העשויין לבלות ומתניתין לא מיירי בהא כלל רק בא לומר דמועטין לא תליא כלל בסעודת חתן ומפרשי רבנן דה"ה מאכל ומשקה ולא פליגי כלל אהך סוגי' דלעיל ופי' זה נכון מאוד ומיושב הכל אף דהרמב"ם וודאי לא ס"ל בהא כרבנן כמו שכחבתי כי לפי מה שפירשתי דין עשויין לבלות דתליא בסעודת תתן לא נדתה כלל והרמב"ם לא זכר לחלק בסעודת חתן כלל ש"מ כדברי הרב הלוי ז"ל מ"מ בדברי הרי"ף נראה עקר כמ"ש. גם בסוגיא דמעיקרא ס"ל להרמב"ם ג"כ כמו שפירשתי וצריך לומר דמ"מ לא נראה לו לפרש הך דרבנן כנ"ל לפי שסתם סבלונות הדרי משמע לעולם אבל אין זה כדאי לאיפלוגי הא דרבנן אמתניתין הילכך לענין פסק הלכה העיקר כדברי הרמב"ם ורבו ז"ל רק בהא בלבד בעשויין לבלות חוץ כלים מועטין ומאכל ומשקה תליא בסעודת חתן כסתם מתניתין וברייתא. ויתר הדברים בענין זה יתבאר בדברי המחבר והרב איש על מקומו:

ח יחזרו הסבלונות. זהו דעת הרמב"ם ורבו ז"ל ומ"מ איכא למידק למה לא זכר הרב ז"ל דין שבת סבלונות דמיבעי' לן בש"ס וסלקא בתיקו ואפי' אי הלכתא כרבין מ"מ ספק זה לא נדחה. ונראה ברור דמזה ראי' דס"ל להרמב"ם כדעת הרב הנימוק"י ז"ל דהא דמיבעי' לן בשבת סבלונות דוקא בעשויין לבלות דתליא בסעודת חתן בהא ס"ד כיון דאי אכל לא הי' חוזר ברשותה קאי השבת עכ"פ אבל באין עשויין לבלות דלא תליא בסעודת חתן אין מקום לבעי' זו כלל ע"ש ולכך הרמב"ם דפסק כרבנן דאפי' באין עשויין לא תליא בסעודת חתן ונדחה הך מתניתין מקמי' דרבנן א"כ ממילא אין מקום לאיבעי' זו דהכל דין אין עשויין לבלות יש להם ואין מקום להסתפק בשבת סבלונות כמו למתני' באין עשויין וזה ברור:

ט וכן מעות. זהו מה שכתב הנ"י דמעות דין כלים מועטין יש להם דהיינו עשויין לבלות ומ"מ אין דברי המחבר מוכרחין שלא כתב הנ"י רק לפי דעתו דאין חילוק בין כלים קטנים לסבלונות העשויין לבלות רק לענין אי ישנן בעין והכל תלוי בסעודת חתן ועל זה כתב דמעות ג"כ דין עשויין לבלות יש להם דתליא בסעודת חתן אבל להרמב"ם דסובר דאפי' עשויין לבלות לא תליא כלל בסעודת חתן וחוזרין לעולם אפשר דס"ל דמעות ג"כ מה בכך דכעשויין לבלות דמי מ"מ חוזר ולא שמענו שיהא דין מעות ככלים קטנים שלא יחזור שלא כסבלונות העשויין לבלות דחוזרין ודו"ק. ומ"ש אבל אם היו קיימים כבר נתבאר טעמו בס"ק ז':

י וי"א דאפי' בדבר מאכל ומשתה וכו'. כבר כתבתי דנראה דעת הרי"ף והוא העיקר דמאכל ומשתה וכלים מועטים לא תליא כלל בסעודת חתן ואינן חוזרין רק בחזרה היא אבל סבלונות העשויין לבלות ענין אחר היא ובהא תלוי בסעודת חתן וכן עיקר כי לפי' זה הסוגי' מתיישבת על נכון: (יא) דוקא כשאכל. הרב לא זכר כלל כמה שיעור האכילה. ומה שנסתפקו בש"ס בשלוחו ובביתו וכן בחצי דינר לפי הגירסא מהו שתשלש. ואמת כי גירסא זו תמוה לפע"ד דהא מעיקרא קאמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ופריך עלה פשיטא ומשני מהו דתימא אורחי' דמילחא קתני והשתא אי ס"ד שיש מקום לומר בפחות מדינר יחזור מקצת ומקצת לא יחזור א"כ מאי פריך פשיטא הא קמש"ל דפחות מדינר הדר לגמרי וע"כ צריך לומר או דמשמע להו מדקתני סיפא לא אכל משמע דוקא לא אכל כלל אבל אכל אפי' פחות מדינר דוודאי מיקרי אכילה אינו חוזר וע"כ דמשלשין ורבא לא משמיענו רק דלא אמרינן דאפי' פחות אינו חוזר כלל ושפיר פריך פשיטא ומהאי טעמא לא קאמר אבל פחות נגבין רק פחות מדינר לא היינו שאין הדין בזה כדקתני אינן נגבין כלל אבל ג"כ אין לומר נגבין רק בזה דין אחר יש משלשין או דמשמע להו בפשיטות דאין מקום לחלק כלל לשלש דאי מחל מחל הכל ואי לא מתל לא מחל כלום דכך שערו חכמים באכילה כשיעור דינר עביד למחול. עכ"פ הך בעי' אין לה מקום כלל ואפשר לי לפרשה בענין אחר לפי שיש בכאן סבלונות העשויין לבלות ואין עשויין וכלים מועטין ומיבעי' לן אי כל שיש דברים שאינו מוחל לא מחל כלום כיון שלא הי' דעתו למחול או דנימא דמשלשין דמה שראוי למחול נמחל ומה דאינו ראוי אינו מחול וכן לשון הטור פעמים חוזרין ופעמים אין חוזרין וכו' משמע דהחזרה ואינו חזרה בשני מיני השלחות דוקא לא שיהא בהשלחה אחת חוזר ואינו חוזר והיינו דמיבעי' לן בש"ס ודו"ק. גם במה דפשיטא להו להפוסקים דשתה איפשט בש"ס ולדידי יש לגמגם בזה דכלהו לא איפשטא ואין להאריך: (יב)

אפי' מה שהוא בעין. הנה בכלים מועטים אמת כי לפי פירושם איפשט בש"ס דהא אפי' בעין אינו חוזר אבל בשאר סבלונות העשויין לבלות לכאורה סלקא בתיקו ומדברי הטור דכלהו לא הדרי אפי' בעין כשאכל רק סבלונות שאין עשויין לבלות ואף שיש לומר דכיון דסלקא בתיקו ממילא אינו חוזר מספק ואפשר דס"ל אפי' תפיסה לא מהני מ"מ קשה ביון דאה זה שלח לזה וזה לזה וזה יש לו סבלונות החוזרין וזה ספק כגון בעין א"כ בוודאי לא מפקינן מאידך מספיקא אפי' למ"ד דלא מהני תפיסה בתיקו וא"כ פשיטא שהי' לו לפטור להזכיר דבכלים מועטין דוקא אפי' בעין אבל סבלונות העשויין לבלות בספיקא קאי ונ"מ כנ"ל. ויש לי מקום לומר דס"ל להטור בפי' הסוגיא בבעי' זו דלמסקנא איפשט בעיין דאפי' לא בלו אינן חוזרין והיינו דקשיא לי' הך ת"ש למה לא מוקי לה בבלו כמו שהקשו התוס' שם. לכן ס"ל דכוונת הפשיטות הוא כך דוודאי אי נימא דאפי' לא בלו צריכין אנו לידע פי' עשויין ואין עשויין איזה מיקרי עשויין אבל אי דוקא בבלו אין נ"מ בזה דאי אנו רואין דבלו פשיטא דעשויין לבלות נינהו ואי ישנן בעין אפי' היו עשויין דין אין עשויין יש להם והיינו דקאמר ת"ש סבלונות מועטין תרגמא רבא בייבא וסבכתא וזהו הכל בכלל הפשיטות ורבא מפרש סבלונות העשויין לבלות דקתני במתניתין מה הן ומזה מוכת דאפי' ישנן בעין אינן חוזרין ורבא גופא בתר דבעי פשיטא לי'. ולענין דינא כבר ביארנו ס"ק ז' העיקר דאפי' כלים מועטין ממש אפי' אי נפרש דגריעי מסבלונות העשויין מ"מ לא איפשט בעיין אפי' בהא כשישנן בעין. ומה דמוקי מתניתין בהא היינו דבהא לא תליא בסעודת חתן אבל לא לענין בעין וממילא לא נפשט בעיין כלל ודו"ק:

יג משלמת הכל. הב"ש הקשה מ"ש בסבלונות ששלת לו כפי המנהג אינה משלמת רק פחות שליש ולק"מ דוודאי המנהג לשלות לה אבל מ"מ יכולה לומר הי' לך לשלוח לי מעות לקנות בהם צרכי מאכל ומשקה עבורי ואני לא הייתי קונה רק בזול כי המנהג רק לשלוח לי ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה אבל כאן שהמנהג שהוא יעשה א"כ הוטל עליו לעשות ולקנות ולהאכיל ולא הי' יכול להמתין לקנות בזול וזה ברור. ונידון הקושיא שהקשה הראב"ד ישבה ה"ה ואינו עולה יפה בדין קנקנים שנשברו ולדעתי יש ליישב בענין אחר ואין להאריך:

יד אבל קודם אירוסין. מה שהקשה בת"מ כבר יישב הב"ש אך מה שהשיג הב"ש על הב"ח דלענין פרעון פחות משליש לא תליא בהא כלל והביא ראי' מפרה שאולה אינו נראה כלל דשם שאני דלא הכירו שהוא של אחר וחשבו של אביהם הוא אבל כאן כיון דידעה דיוכל להתבטל לא הי' לה להשתמש בהם כלל ואינה מנכה שליש כנ"ל. כ"ש בהך עוברא דהרא"ש דגם אותן שלש מאות זהו' שנתן למשודך יכול לומר לולא זה לא הייתי נותן תכשיטין רק מחמת שנתת לי שלש מאות זהו' נתתי לה התכשיטין וכיון שאתה חזרת בך ראוי שאשלם אותן השלש מאות בזול דהיינו לנכות מה שנתתי לה ודו"ק: סעיף ה. ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישי שטרות ואח"כ אירע שהמירה (טו) אחות המשודכת יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר (דהיינו הקנסות שעשו ביניהם) ואם החזיר השליש השטר למשודכת לא עשה כלום וה"ה אם נשתטית המשודכת שיוכל המשודך לחזור בו וכן (טז) אם קלקל המשודך מעשיו יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר ואם החזיר השליש השטר למשודך לא עשה כלום:

הג"ה. (יז) וי"א דכל זה קודם אירוסין אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שורש קע"א) ועיין בי"ר שי' רכ"ח סעיף מ"ג וסי' רל"ב שם סעיף ט"ז:

טו

אחות המשודכת. עב"ש ס"ק י"א ודבר פשוט הוא דאתי המשודכת פשיטא דהוי אונס דרוב בנים הולכין אחר אתי האם ואינו רוצה להוליד בנים רשעים: (טז)

אם קלקל המשודך. עב"ש דאף דהיו מעשיו מקולקים רק אח"כ החזיק בדבר הרבה. ובאמת אם קלקל מעשיו מעיקרא אין סברא לחלק בין רב למעט עד שנחשוב כאין סהדי רק שם מיירי שהי' משחק בקובי' ועיקר הקלקול בזה שאינו עוסק בישיבתו של עולם ופסול לעדות. ומעיקרא שלא הי' משחק רק באקראי לא הי' פסול כלל כיון שלא הי' עיקר עסקיו בזה. לכך הוי אונס אבל בעבירות אחרות אין סברא לחלק בין רב למעט ודו"ק:

יז

וי"א דכל זה. נראה דלא קאי רק על ביטול מצד קלקול המשודכת אבל אם קלקל המשודך נראה דלכ"ע אפי', אחר אירוסין הדין כך דלא שייך לומר נסתחפה שדה דאשה שדה של הבעל ולא הבעל שדה האשה.. והנה הרב כתב זה בשם י"א ולכאורה ע"כ כ"ע מודים בזה דמפורש בש"ס גבי מומין דאחר אירוסין אמרינן נסתחפה שדהו. אמנם אחר העיון דין זה תמוה בעיני מאוד כי דבר פשוט הוא לפע"ד דאפי' הי' האונס מצד הבעל כגון שחלה שאינו יכול לישא אשה וכדומה דאז פשיטא דאפי' במשודכת שייך נסתחפה שדהו מ"מ הוי אונס ולא דמי למומין דשם כתב לה כתובה לחלוטין אפי' תתגרש מן האירוסין דלא אמרינן שלא כתב לה רק על מנת לכונסה א"כ עיקר הכתובה נכתבה שתגבה באירוסין וא"כ מאי יועיל במה שנולדו בה מומין ואינו יכול לישא אותה הלא הכתובה אינו רק לכונסה דאל"כ כשמגרשה סתם או נתאלמנה לא יהא לה כתובה אפי' כתב אבל הכא שלא נתחייב בקנס רק שיחזור בו וכל שהחזרה באונס לא נתחייב בקנס ומאי נפקא מינה אי נסתחפה שדהו אפי' האונס מצדו ממש כגון שחלה וכדומה מ"מ כל שהיתה החזרה באונס לא מיקרי חזרה ולא נתחייב וכ"ש בנשתטית דאינו יכול לכונסה בשום פנים א"כ אנן סהדי דלא נתכוון לחזרה כזו וזה ברור לפע"ד:

סעיף ו. (יח)

כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכין עושים בענין שלא יהא אסמכתא דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הבלה) שאם יקיים השידוכין ויבנם לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו. ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה ומתנה עמו שאם וכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו ומניחים שני שטרות אלו כיד שליש:

הג"ה. (יט) וי"א דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוס' פ' איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים) וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשידוכין וכמו שיתבאר במ"ה סי' ר"ז ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב השטרות וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומיתה בעדים שלא לכתוב השטרות הרשות בידו למחות בשטר (תשו' הרא"ש כלל ל"ד) (וכמו שיתבאר בת"ה סי' ל"ט וסי' רמ"ג) י"א דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סי' תשכ"א) או קרובתו שתנשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס אע"ג דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמה בדבר (וע"ל ס"ס נ"ז) וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק (כ) אין יורשים צריכים לקיים ופטורים מן הקנס ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס אבל אם נתחייב עצמו בשטר חייבין יורשיו לשלם ולא מהני אונס ועיין לקמן סי' נ"א (שם תמצאנו). שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם ואח"כ יצא אחד מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לקדש אם אינו רוצה פטור מן הקנס (ריב"ש סי' קע"ז ובתשובת הרמב"ן סי' רע"ח) ועיין בח"ה סי' י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס אם מחויב לקיים הדבר מצד קיבול הקנין:

סעיף ז אם נותן משכון לחבירו להבטיחו שלא יחזור בו מהשידוכין צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון כגוף חפץ זה:

הג"ה. שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה ועבר א' מהם או שאחד נשבע לבד נתבאר הכל בי"ד סי' רל"ו דיני שדכנות עיין בח"ה ס"ס פ"ז וס"ס קפ"ה וסי' רס"ד:

יח

כשרוצין לעשות. נראה לי דלפי נוסח זה אפשר דאפי' נשתטית או המירה אחות המשודכת לא מהני כיון שהתחייב עצמו בחיוב גמור רק שאחר שחייב עצמו מתנה שאם יכניס בתו לחופה מחול לו א"כ כל כמה שלא הכניס לחופה יהא הטעם איך שיהא מ"מ לא נמחל החוב והנך פוסקים שכתבו לעיל סבירא להו שאין בזה משום אסמכתא וצ"ע:

יט וי"א דכל קנסות. הב"י תמה על הטור שהוא סותר עצמו גם דברי הרא"ש סותרין זה לזה. ולפעד"נ דוודאי כל שהתנה בחיובו בפי' על תנאי לכ"ע צריך שלא יהא בו אסמכתא דמה בכך דמגיע מדין בושת מ"מ כיון שנתחייב על תנאי הוי אסמכתא רק דס"ד אפי' לא נתחייב על תנאי יהא בו אסמכתא מכח אומדן דעת דאינו רק על תנאי וכ"ש כשמתנין עם השליש דבאופן זה יחזיר ובאופן זה לא ס"ד דאפי' כתב שטר החיוב סתם הוי אסמכתא ועל זה אמרינן דאין בשידוכין משום אסמכתא כנ"ל:

כ אין יורשים צריכין לקיים. הב"ש הביא בשם נ"ש שהקשה מהך דלקמן סי' קי"ג ועיין מה שכתב ליישב ולפעד"נ פשוט דשם דפסק לחלוטין לראשונה אומדין דעתו גם לשני' אבל כאן עדיין לא פסק כלל לחלוטין דאם ירצה יתן הקנס ויפטר ומפסיקא זו אין ראי' דבאמת דעתו ליתן לה כך כפי מה שהוא שהרי הניח לו מקום לחזור בו וליתן קנס משא"כ שם דפסק באמת ונתן כך וכך ולפי זה גם כאן צריכין ליתן לה עכ"פ כפי הקנס דסך כזה וודאי הי' דעתו לפזר עבורה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה