תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן מו
דיני קלא בקידושין ואם מכטלין הקול ובו ח' סעיפים:
סעיף א. פנויה שיצא עליה קול (א) שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו חוששין לה והרי היא ספק מקודשת אע"פ שאין שם ראי' ברורה (ב) ובל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו וכיצד היא הקול שהוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון (ג) שבאו ב' עדים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית אבל אם שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה:
הג"ה. וכן אם אמרו (ד) נתקדשה סתם ולא, אמרו לפלוני או שאמרו נתקדשה בעיר אחרת לא מקרי קול (טור):
א שנתקדשה היום. עב"ש בשם הב"ח דאין הנשים צריכין לומר היום רק נתקדשה סתם רק הקול יוצא היום וכן משמע מלשון המחבר דגבי יציאת הקול זכר היום וגבי נשים לא זכר היום וכן משמע מפירש"י בברייתא דעיקר תלוי ביציאת הקול ולכך קתני בברייתא נשואה ארוסה אין חוששין ופירש"י שיצא קול שהיא ארוסה זה ימים אמנם מדברי הרמב"ם מוכח להיפוך דגבי יציאת הקול לא זכר היום רק גבי אמירת הנשים ש"מ להיפוך וכן משמע בש"ס במילחא דעולא דנקט דנשים אומרים היום נתקדשה וכן מוכח ממימרא דרב אשי דקאמר קלא דבחר נשואין לא חיישינן לי' ופירש"י והר"ן כהן שהוא נשוי אשה ויצא עליה קול שהיתה גרושה או זונה והשתא האיך אפשר לפרש דבאותו יום נתגרשה והיא נשאת לכהן ואפי' לזר אסורה תוך ג' חדשים וע"כ דיצא עלי' קול שהיתה גרושה קודם ש"מ דלא בעינן ביציאת הקול היום ורש"י פי' במגורשת דמתניתין ג"כ היום והיינו שהכהן גירשה בעצמו אבל בהך דרב אשי לא פי' כן ואע"פ שיש לי לדון אי בעינן בקול גירושין היום כמו שאבאר בסמוך מ"מ לפי הנראה מפירש"י והפוסקים דגירושין וקידושין שווין משמע וודאי דהיום לא קאי על יציאת הקול ועיין מ"ש עוד בסמוך
ב וכל קול שלא הוחזק. בסמוך כתב הרב שיש לב"ד לחקור אחר הקול א"כ לכאורה אין נ"מ דהא יחזיקו עכשיו אם לא למ"ד דבעינן יציאת הקול היום וכל לאחר זמן בטל הקול כל שלא הוחזק באותו יום והוא תמוה בעיני. ולולא דברי הפוסקים נראה לי דדברי רב אשי בנויין על הא דאמרינן דלא מבטלינן קלא אפי' נתברר שהוא שקר ועל זה קאמר דהיינו דוקא בהוחזקו בב"ד דאז חיישינן ללעז אבל כל שלא הוחזק בב"ד מבטלינן לי' כל שנתברר שאינו אמת ופי' זה נראה לפע"ד נכון וברור ומ"מ לפי דעת הפוסקים צריך לפרש דלא הוחזק בעת יציאת הקול ואח"כ אי אפשר לעמוד עליו שוב לא חיישינן:
ג שבאו ב' והעידו. עב"ש בשם הב"ח והוא הקשה מתשובת הרשב"א ודבריו תמוהין וגרם לו שלא העתיק יפה דברי הרשב"א דלא כתב תיבת בעינן רק בדעולא ובדר' אבא לא כתב בעינן והכוונה דבשעתו בעינן דוקא כדעולא דאי לא נשמע משמחת אירוסין יש ראי' דשקר הכל כיון דהי' היום ולא נשמע משום שמחה אבל אחר זמן אז סגי בדעולא ובדר' אבא איזה קול שיהא מהני אבל בשעתו לא מהני רק כדעולא ולפי זה מוכח דהיום לא קאמר רק על הנשים ולא על עידי הקול וכבר כתבתי לעיל דכן מוכח ברמב"ם וש"ס ודברי הב"ח צ"ע בלא"ה דמדברי הב"ש ס"ק א' בשמו משמע דס"ל להיפוך דהיום על יציאת הקול קאי:
ד נתקדשה סתם וכו' בעיר אחרת. זהו מה שאמרו בברייתא שלא לפלוני אין חוששין לו בעיר אחרת אין חוששין לו יען כי דברי הרמב"ם תמוהין לכאורה בענין זה גם פירש"י דחוק מאוד בפי' הברייתא ארוסה ונשואה נאריך קצת בזה. הנה פי"ז מהא"ב הביא הרמב"ם הך דבעולא אין חוששין לפוסלה לכה"ג וכן שפחה וממזרת ולא זכר ארוסה ונשואה כלל. והנה בברייתא משמע לפי פירש"י שאין הפרש כלל בין קידושין לגירושין לאינך בשום דבר רק, אי הקול היום מהני ובתר הכי לא והאיך כתב הרמב"ם לחלק בין גרושה לחליצה שהרי בברייתא אפי' נגרוס חליצה עכ"פ שווין קידושין וחליצה דבאותו אופן דאין חוששין לארוסה אין חוששין לחליצה והאיך מחלק הרמב"ם ביניהם. גם לא זכר הך דבעיר אחרת אין חוששין גם שלא לפלוני לא זכר בפי' רק מכלל דבריו. גם דחוק מאד פירש"י דעיקר חסר בברייתא דהכל בהיום הדבר תלוי בפרט לפי הנראה מדברי הרמב"ם כמ"ש בס"ק א' דהיום לא קאי רק על אמירת הנשים:
לכן נראה לפרש הברייתא כך שלא חששו לקול רק מחשש לעז והיינו בדבר הנוגע ענינו להרבה ב"א שמדברים מזה כגון קידושין וגירושין שהכל צריכין לידע אם היא פנוי' או אשת איש ואם מותרת לכהן אבל בעולה שלא בקידושין כלל שאין הדבר נוגע רק לכהן גדול בלבד ואין מדברים בה שיהא מקם לחוש ללעז כי אין נ"מ בזה רק לכהן גדול בלבד וכמו כן מה שחששו בקידושין וגירושין דוקא כשהקול יוצא בשם קידושין שנתקדשה אבל ארוסה ונשואה לא חיישינן דאין בלשון ארוסה דוקא לשון קידושין דרובא דאינשי למשודכת ארוסה קרי לה כמו שכתבו הפוסקים לעיל סי' מ"ה בחשש סבלונות כה"ג וכמו כן נשואה כיון שלא יצא הקול על לשון קידושין לא חששו ללעז וכמו כן לא חששו רק להצריך גט או לאסור לכהן אבל לאסור לכל העולם כגון בקול שפחה וממזרת לא חיישינן ללעז לאסור אשה לגמרי כמו שלא חששו לאפוקי מבעלה מחשש קול ומהאי טעמא כל שלא הוזכר בקול שם המקדש לא ידענו על מי לאוסרה כי אסורה לכל ולכך לא חיישינן. ומה שאמרו בעיר אחרת הכוונה דס"ד דמהני אף דלא הי' שמחת אירוסין דדוקא בעיר זה בעינן כדעולא כי בלא זה יש ריעותא שלא שמעו שמחת אירוסין אבל בעיר אחרת יש לחוש דשם הי' באמת שמחת אירוסין קמש"ל דלא חיישינן ולכך כיון שזכר הרמב"ם סתם דבעינן דוקא שמחת. אירוסין א"כ ממילא בכל גווני לא מהני קול רק בשמחת אירוסין ועיקר כוונת הברייתא בעיר אחרת משום דליכא קול קידושין כדעולא והא דנקט עיר אחרת דבעיר זה כ"ש דלא מהני דכיון דלא הי' שמחה הוי כמו שובר לקול אבל בעיר אחרת לא הוי שובר קמש"ל דמ"מ לא הוי קול לחוש לו ולכך בהלכות אישות לא זכר רק מקודשת לפלוני דלולא זה לא מהני ולהיפוך שלא לפלוני לא הוצרך לומר שאינה אסורה לכל חדא דזה מקומו בהלכות א"ב לענין אי אסורה או מותרת לכך לא זכרו כאן רק בלשון שלילה ולא חש להזכיר בהלכות א"ב כיון שזכר שם שפחה וממזרת דליכא טעמא רק לפי שאין אוסרין אשה לכל העולם בשביל קול אף דמותרת לעבד וממזר כ"ש שאין לאסור אשה לגמרי בפרט שכבר הוזכר מכלל דבריו בהלכות אישות. ובחליצה הטעם שלא חששו רק לאיסור תורה לא בחשש דרבנן וכמו כן בעיר אחרת לא הוצרך להזכיר שהרי זכר הך דעולא ולא חילק מבואר דבכל גוונא ליכא חשש קול רק אי כעולא או כר"א וכמו כן ארוסה ונשואה לא הוצרך להזכיר כיון שזכר שהקול יוצא בשמחת אירוסין נתקדשה פלונית ש"מ דבעינן לשון קידושין דוקא כן נראה לפע"ד ברור פי' הברייתא בזה. ולפי זה צ"ע על מה שהחליטו הפוסקים דבעיר אחרת לא מהני קול כלל ומשמע אפי' יצא הקול ובאו עדים שראו שמחת אירוסין בעיר פלוני ושם אמרו נתקדשה לא מהני ולדעתי זה אינו רק הכוונה שיצא קול כאן שנתקדשה שם כיון דליכא רגלים לדבר משמחת אירוסין לא מהני ורבותא קמש"ל דאפי' היו הקידושין בעיר אחרת דאין סתירה מה שלא הי' שמחת אירוסין מ"מ לא מהני ואין הפרש כלל לדינא בין בעיר זה לעיר אחרת ויש לי לפרש עוד ברייתא הנ"ל בדרכים אחרים והכי נראה לי עיקר:
ודע דבענין מגורשת אני מסתפק אי בעינן כהך דעולא ור"א וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דהך דעולא לא שייך בגירושין ש"מ דבעינן קול כהך דקידושין אבל מדברי הרמב"ם לא נראה כן רק דוקא בקידושין בעינן קול כעולא ור"א אבל בגירושין כיון דמגרשין בצנעה כל שיצא קול גירושין חוששין לו וכן משמע במשנה וש"ס שם מקודשת ומגורשת ולפי דברי התוס' יהא מקודשת הכוונה כהך דעולא ומגורשת כר"א וא"כ לאו כחדא נינהו ואיכא מ"ד דבעינן לאלתר דוקא אם לא שנפרש קידושין ג"כ כהך דר"א דהא עולא על המשנה קאי ומפרש לה בנרות דולקות ודו"ק ואין להאריך כאן: סעיף ב. וכן אם באו שנים ואמרו ראינו (ה) כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת (ו) או מתו ה"ז קול שמחזיק אותה מקודשת:
הג"ה. וי"א דלא הוי קול אלא כששמעו (ז) תרי מתרי אבל חד מתרי לא (טור בשם הרא"ש והר"ן והמ"מ בשם הרשב"א) ואין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד שב"ד תקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול כמו שנתברר אבל כל זמן (ת) שלא הוחזק בב"ד לא אם לא במקום שיש חזקה טובה שנתקדשה אז לא בעינן הומזק בב"ד (מהרי"ק שורש פ"ו) ויש לב"ד לחקור ולדקדק אחר הקול כדי לברר אם יש בו ממשות (ב"י בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א): (ה) כמו שמחת אירוסין. כן הוא לשון הרמב"ם וכל הפוסקים לא זכרו מזה ונראה שטעמו דקשיא לי' דהא ללישנא קמא דר"א ע"כ דהך דעולא הוי כמו דבר הברור דהא ודאי לא. פליג אדעולא מדלא קאמר ור' אבא אמר כמ"ש התוס' שם וא"כ תיקשי ללישנא בתרא נהי דבהך דר' אבא יש לומר דמודה גם להך דעולא אבל בהך דעולא קשיא למה לי' להזכיר קול כה"ג דהוי כדבר ברור כיון דבהך דר' אבא דאינו דבר ברור כ"כ סגי ושייך בגירושין כמו בקידושין ומזה דייק הרמב"ם דבלישנא בתרא בעינן עכ"פ כמו שמחת אירוסין וקול הברה רק לא שמחת אירוסין ממש ובצירוף הך דשמענו מפלוני הוי דומה להך דעולא ותרווייהו שווין וכן יש לפרש בתוס' שם שהעמידו בלישנא קמא אף דתיכף נדחה הך לישנא בלא"ה גם תיקשי להו ללישנא בתרא כהנ"ל וע"כ דדוקא בלישנא קמא קשיא להו דע"כ דלא מיירי כלל בשום שמחה כיון דבעינן דבר הברור מה צורך לשמחה והברה ועל זה תרצו מה שתרצו אבל ללישנא בתרא דאינו דבר ברור בלא"ה לק"מ כנ"ל להרמב"ם:
ועב"ש בשם ר"י שצריכין להיות כשרין והב"ש הקשה עליו מהש"ס ולפעד"נ דהך פלוגתא בש"ס היינו באותן שבאו לפנינו להעיד בזה אמרינן כיון שבאו לב"ד להעיד אף שהן פסולין מדין תורה לגבי קול חוששין להם אבל ר"י מיירי מאותן שמעידין מפיהם דכיון שהקול יצא מפי פסולין שאמרו בשוק ולא העידו בב"ד כלל בוודאי אין לחוש לזה דכמה רקים ופוחזים יש שמוציאין פיהם דבר שקר ולעז ואין חוששין משא"כ הנך שבאו להעיד חוששין להם אפי' אינן כשרים, ונידון מה שנסתפק הב"ש אי בעינן לפלוני לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטעם שאין אוסרין אשה לכל העולם מחמת לעז וקול א"כ ה"ה כאן ולענין היום ועיר אחרת לפי מה שפרשתי לעיל ג"כ אין מקום ספק בזה:
י או מתו. מדקדוק לשון הטור נראה לי דלמ"ד דבעינן תרי מתרי וודאי אפי' מעידין מפי שנים שמתו מהני רק בחד ס"ל להרמ"ה דדוקא במעיד מפי חיים דיש לחוש שיבואו ומילתא דעביד לגלויי לא משקרי אבל בתרי מודה ע"ש. ומה שהקשה הב"ש מח"מ סי' ע' פשיטא דבעיקר הענין לא דמי כלל רק הקושיא מלשון הש"ס כיון דכאן מדקדקין מלשון הש"ס דנקט הלכו דמתו א"כ אי שם אפי' מתו לא הוי להו למינקט הלכו ודו"ק:
ז תרי מתרי. ומדברי הרמב"ם מבואר אפי' תד מקרי וגם בזה נראה לי דהרמב"ם לטעמו דמצריך שמתה וקול הברה חוץ חזה והוא חשיב לי' כחד והוי כמו חרי ולהרא"ש דלא מצריך שום שמחה כלל לכך לא סגי לי' בחד כנלפע"ד:
ח שלא הוחזק בב"ד כו' ויש לב"ד לחקור. כבר כתבתי שקשה לפרש הך מילחא כי הם פירשו דנ"מ בנשאת וא"כ היינו דין השני שחידש ר"א ועכ"פ הוי לי' לר"א להקדים הך מימרא דנשאת. והנה כבר כתבתי לפרש דהעיקר לענין ביטול הקול ועכשיו נראה לי עוד לפרש דוודאי כל קול יש לחקור עליו ולברר שהוא שקר רק דלא מבטלינן קלא וזה שחידש ר"א דדוקא לאחר שהוחזק אבל קודם שהוחזק אין לחוש לו רק לברר שורש דבר שהוא שקר. וכן יש לפרש דין השני של רב אשי בנשאת באופן זה. ומה שהקשו בש"ס לרב אשי היינו מסיפא דמשמע בנשואה כמו שפירשו רש"י והר"ן או כמו שכתבתי לעיל ומדקתני מגורשת מקודשת משמע דלא מהני לבטלו רק היא מקודשת או מגורשת ועל זה משני דתדא קתני ומיירי בפנוי' דבהא חוששין לקול ולא מבטלינן לי' אבל בנשואה לא ודו"ק:
סעיף ג. בד"א שלא היה שם אמתלאה אבל אם היה שם אמתלאה ושמעו, האמתלאה כששמעו שנתקדשה לא הוחזקה מקודשת. כיצד האמתלאה פלונית נתקדשה על תנאי או קידושי ספק כגון שאומרים שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או (ט) אם יש להסתפק (י) אם יש בקידושין שוה פרוטה או שהיה קטן לא הוחזקה אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק:
ט אם יש להסתפק. הרמב"ם השמיט זה ותמה בכ"מ על מה שהשמיט והטור זכרו ואני תמה להיפוך דהא רש"י פי' בהא דנחלקו אי מבטלינן קלא בלשון ראשון או משתקין להו לבטולי קלא אי נמי כשנתברר שהוא שקר עכ"פ מוכח דהא שאמרו במשנה דבאמתלא אין חוששין לקול אין הכוונה לבטולי קלא רק שאין צורך לבטלו כלל דאל"כ הנך דס"ל מבעלינן קלא בלי אמתלא האיך יחלקו על המשנה ובהנך עובדי בש"ס מבואר להדיא דרק לבטולי קלא סגי בהכי מה שהוא חפץ קל או בן קטן בין הבנים אבל שיהא בגדר אמתלא שלא לחוש לקול כלל לא סגי רק בהך דחשיב במתניתין גירושין על תנאי או קרוב לו דהקול יצא עם השובר ביחד ולפיכך לא זכר הרמב"ם ז"ל בגדר אמתלא הנך עובדי דבש"ס דלאו לענין אמתלא הוזכרו רק לבטולי קלא. ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הראב"ד דפי' במתניתין גירש על תנאי קאי אהא דמיירי במשנה דיצא קול מקודשת ומגורשת ותמה עליו הרמב"ן דהא משמע בש"ס בהנהו עובדי דתולין להקל ולמה לא נתלה בכאן דנתקיים התנאי ולפי הנ"ל לק"מ דבש"ס לא נזכר רק לבטולי קלא ולא מיבעי' לפי' שני של רש"י ז"ל דאין מבטלה רק כשנתברר שהוא שקר א"כ נהי דהא וודאי מיירי של נתברר שלא הי' שוה פרוטה או שהי' קטן כדמשמע לישנא אבל מצד אחר נתברר להם שהכל שקר ולמ"ד מבטלינן בלא"ה הי' מבטלין רק למ"ד אין מבטלינן סגי בהכי דמימר אמרי וכו' אבל במתניתין לא מיירי מביטול הקול כלל ואפי' לפי' שני של רש"י ז"ל עכ"פ מיירי באופן דלמ"ד מבטלינן הי' מבטלין הקול בלא"ה אבל במתניתין לא נזכר לענין ביטול כלל וזה ברור:
אמנם עדיין יש להבין למה השמיט הרמב"ם הך מילחא דקטן ושוה פרוטה ועכ"פ הי' לו להזכיר לענין ביטול הקול וליכא למימר דסובר מבטלינן קלא בלא"ה חדא שלא זכר מדין ביטול הקול כלל ועוד דמשמע מדבריו שזכר הך דיצא קול מראשון וקידשה שני דהעמידו הדבר על בוריו היינו דאי מיגלי' דהוי קידושין מעלי' ש"מ דסובר דלא מבטלינן קלא דלמ"ד מבטלינן אמרו בש"ס לענין אי מיגלי' דקידושי קמא לא הוי קידושין מבטלינן קלא עיי"ש ונהי שנאמר שלא זכר דין הביטול לפי שהוא תלוי במנהג מקומות אבל עכ"פ הי' לו להזכיר בפחות משוה פרוטה וקטן דלכ"ע מבטלין הקול. לכן נראה לפע"ד בכוונת הרמב"ם והרי"ף דהם היו מפרשים מה שנחלקו בש"ס אי מבטלינן קלא הכוונה על שני פנים כמו שפירש"י [ונראה מדבריו ג"כ דתרווייהו אמת] והיינו בין בקול שהוחזק בב"ד בין בקול שלא הוחזק בקול שהוחזק נחלקו אי מבטלינן ע"י בירור שהוא שקר גמור ובקול שלא הוחזק ע"י ביטול סתם להשתיק הקול שלא יתחזק עוד מכאן ולהבא. ומה שהכריח להם לפרש כן הוא לפי שהראי' מר"ת מורה דלאו לענין בירור שהקול שקר מיירי וכן נראה מדברי התוס' להדיא דהראי' מורה יותר כפי' א' של רש"י ולכך נדחקו לפרש כפי' הב' ודו"ק] ומסוגית הש"ס לקמן שם דאי מיגלי' דקידושי קמא לאו קידושי מורה כפי' הב' כמ"ש התוס' והרא"ש ולכך פירשו הם דבאמת בתרווייהו נחלקו וכן נראה מפירש"י דהכל אחד והשתא הנך עובדי בש"ס בקטן ופחות משוה פרוטה ע"כ קודם שהוחזק איירי דאי אחר שהוחזק כיון דלא מהני בירור שהקול שקר כ"ש דלא מהני מימר אמרי כיון שכבר הוחזק רק קודם שהוחזק מיירי בהא קאמרי דאפי' למ"ד לא משתקינן. להקול היינו כשאין שום סברא אבל בהא כיון דמימר אמרי משתקינן להקול שלא יתחזק עוד:
והנה דבר ברור דהך דינא קודם שהוחזק לא שייך רק למ"ד דקלא דבתר אירוסין הוי קלא דאז נ"מ ושתק הקול שלא יוחזק אחר שתתארס אבל למ"ד אפי' בתר אירוסין לא חיישינן מה צורך להשתיק הקול הא בלא"ה כל קלא דלא איתחזק אין לחוש ואנן לענין להתירה להתקדש לאחר איירינן א"כ תתקדש ובלא"ה לא יועיל מה שיתחזק אח"כ רק הנך אמוראי ס"ל כל קלא בתר נשואין דוקא לא חיישינן או אפשר דלא ס"ל לגמרי כהך דרב אשי דקלא דלא איתחזק ונשאת לא חיישינן אבל לדידן דקיי"ל קלא דלא איתחזק אפי' נתארסה לא חיישינן מה מקום יש לביטול הקול כל כמה שאינה רוצה להתקדש לאחר בוודאי אין מבטלין ואי רוצית להתקדש לאחר תתקדש ובלא"ה לא נחוש לקול אפי' ותחזק ולאחר שהוחזק שוב אין מבטלין אפי' נתברר שהוא שקר כ"ש בקטן ופחות משוה פרוטה והילכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם הנך עובדי ולא זכרו רק הך דרב אשי ור' חביבי דאפי' בתר אירוסין לא חיישינן וכן הך דשמואל דמבואר דלא מבטלינן קלא אחר שהוחזק אפי' נתברר שהוא שקר וקודם שהוחזק כיון דקיי"ל כר' תביבי ממילא אין חוששין ומותרת להתקדש ולהנשא ודו"ק. ודברי הב"ש שכתב ויותר מסתבר וכו' דבריו מגומגמים מאוד כי היכן נשמע ממה שכתב יצא עלי' קול דבנתברר מבטלין הקול ואדרבא מבואר להיפוך כמ"ש ודו"ק:
י אם יש בקידושין שוה, פרוטה. עח"מ דבקרוב לו לא מהני אם יצא הקול שזרק לה סתם דאין זה ראוי להסתפק מאליו. ומ"מ נראה לי דלא מיירי שמעידין בפי' שזרק לה ונפל ספק קרוב לו ספק קרוב לה דא"כ הוי כמעידין שנתקדשה בספק קידושין וראוי לחוש מספק רק יצא הקול שזרק לה ולהם יש ספק כיצד נפל אבל מודים כי יכול להיות דלאחרים שעמדו הוברר שהי' קרוב לו אבל אם יצא הקול שנתקדשה ספק גמור לכל העולם יש לחוש מספק ואף דאנן חוששין להך דשמואל שמא שוה פרוטה במדי משום דשם יש כמה גווני שאינה צריכה גט מספק כגון שאמר התקדשי לי בשוה פרוטה או שאינו ראוי להתקיים וכדומה. גם נראה לי דמילתא דשמואל חומרא בעלמא הוא ובקול לא חששו ולא במעידין בפי' על ספק קידושין שהוא ספק מדינא כנ"ל ונידון מ"ש הב"ש במחלוקת הראב"ד והרמב"ן הכל מבואר בר"ן להדיא די"ל דתליא אי תלינן לקולא והר"ן דחה כמו שדחה הב"ש ולקמן ס"ז אבאר בזה בס"ד:
סעיף ד. ויצא עליה קול שנתקדשה לפלוגי ולאחר ימים אמרו אמתלאה (יא) אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת ואם לאו הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלאה:
הג"ה. נתברר אח"כ ששקר הקול כגון (יב) שבאו העדים שחלו בהן הקידושין ושנתקדשו בפניהם ואומרים לא היו דברים מעולם מבטלין קלא (טור בשם הרמ"ה) וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא (ב"י שכן דעת הרמב"ם וכן משמע מהרי"ף וכ"כ הר"ן פ' המקדש) שלח לה סבלונות והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה אע"ג דיצא עליה מזה קול מקודשת אין חוששין לקול שכן דרך לקרא לסבלונות קידושין (כן משמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ה) וכל מקום שאין צריכין להחמיר אין להחמיר בקול כלל כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון (ב"י בשם הרשב"א):
יא אם נראין הדברים. הפוסקים כתבו דהוא פוסק כר' וביד וכפי' הרי"ף והרמב"ן דלא כפירש"י ובאמת אי אפשר לפרש מה שהקשו על זה בש"ס מהך משנה נתקדשה מותרת לחזור דמשמע בהדיא דר' זביד מקיל טפי אם לא שנפרש דהך ואת לא תסברא הכוונה כיון שהשיב לו ר' זביד במקום אמתלא והוא קיבל ממנו ש"מ דלא ס"ל כרבה בר ר"ה והקשה לו דשם מוכח דמהני אמתלא אח"כ אפי' אינו מקום אמתלא רק קול קידושיך סתם. אבל לפע"ד נראה דדינו של הרמב"ם מהך עובדא ללמד דשלח לשאלו האיך הי' המעשה ואמר לו על תנאי קדיש והשיב לו שאינו נאמן וקשה כיון שלא האמינו מה שאמר לאיזה צורך שאל לו שיאמר לו המעשה כיון דאמתלא לא מהני אח"כ ומזה מבואר שאי הו' אומר לו דבר הנראה וניכר שכך הוא הי' מאמינו רק לפי שאמר לו קידושין על תנאי לא האמינו ודברי הרמב"ם הם ממש הך עובדא והביא על דין זה המעשה שאירע בימי הש"ס והיינו כמו שכתבתי: והנה יש לדייק קצת במה שאמר כיון דבעידנא דהוי קלא לא הוי אמתלא לא כל כמינה דמחזקת אמתלא. והנה ראש דבריו מורין דהיינו הך דאמתלא לא מהני אחר זמן. וסוף דבריו משום שהוא אינו נאמן אבל אי הי' יוצא הקול מאחרים או שנתברר שהיתה האמתלא אז מהני אף דעכשיו נתברר וזהו דלא כרמ"ה שהביא הטור דאפי' בכה"ג לא מהני ונראה דסבירא לי' להרמ"ה דוודאי מיירי שיצאת האמתלא שלא מפיו דוקא רק יצא אמתלא בעיר רק הוא החזיק האמתלא בוודאי שכך הי' ועל זה אמר דאמתלא לאחר זמן לא מהני ובשביל שאתה אומר שכך הי' בוודאי ואי הי' נתברר האמתלא בבירור אח"כ הוי מהני אבל אתה לאו כמינך דמחזקת האמתלא לבירור ואינה רק ספק ולא מהני אחר זמן. והנה בדעת רש"י מפרשים הרשב"א והר"ן דלא נחלקו כלל רבה בר ר"ה ור' זביד ולפעד"נ דוודאי נחלקו דלר' זביד לא בעינן שתצא אמתלא כלל רק כל שיש לפרש מעצמו אמתלא מהני וכ"ש דלא מגרע אחר זמן ודו"ק:
יב
שבאו העדים. הב"ח מדקדק מלשון הרא"ש וטור דאפי' באו העדים שהעידו ואמרו שהוא שקר מהני ואינו נראה דהוי לי' להטור להזכיר דברי הרמ"ה בלשון פלוגתא דהוא מצריך דוקא העדים שתלו בהן הקידושין ובאמת כוונת הטור ג"כ על אותן שהקול הראשון יצא מפיהם והבירור שהוא שקר היינו שלא אמרו שנתקדשה רק שנתן לה קידושין והיא זרקה אותם באופן דאינן קידושין ואותן שהעידו מפיהם קידושין מעלי' שקר העידו ועמ"ש לעיל ס"ק ט' ביאור דברי הרי"ף ורמב"ם בזה.
סעיף ה. יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר (יג) וקדשה בפנינו בודקין על קידושי ראשון שהם בקול אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קידושי שני כלום (יד) ואם לאו מגרש ראשון שקידושיו בק"ל ונושא שני שקידושיו ודאי ואם גירש השני (טו) לא יבנום ראשון שמא יאמר החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחד ואם כנסה שני קודם שגירש ראשון הרי זו אסורה עליו עולמית אף לאחר שגירש ראשון (וע"ל סי' ל' סעיף ד'):
סעיף ו. יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר אחר מגרש ואחר כונם בין ראשון ובין אחרון:
יג וקידשה בפנינו. עח"מ ס"ק י"ב דאפי' בפניו י"א דרק לחומרא נאמנת ודעת זו תמוה דבש"ס גיטין פרק התקבל מבואר דמעיקרא פריך לימא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני לקולא מי אמר והדר פריך מדר"ה ש"מ דהך דר"ה לקולא נמי אמר וכן מוכח בש"ס פרק האשה שנתארמלה דהך דר"ה לקולא אם לא שנפרש כמו שכתבו התוס' שם דבצירוף המיגו שהי' לה קודם מהני והתוס' כתבו כן למאן דס"ל דר"ה אפי' שלא בפניו ולדעה הנ"ל צריך לומר כך אפי' למאן דס"ל דוקא בפניו. איברא בהא צ"ע בכה"ג דיצא עלי' קול קידושין לפלוני א"כ כשאנו בודקין הדברים עכ"פ צריכין אנו לשאול המקדש והמתקדשת מה הם אומרים א"כ אי מודים בקידושין פשיטא דצריכה גט בלי הקול כלל וע"כ דכופרים א"כ האיך שייך דר"ה אפי' בפניו כיון שהוא בעצמו מכחיש הקידושין איזה העזה יש כאן במה שקיבלה בפניו קידושין מאחר ואפי' נדחוק ונאמר דמיירי דהוא אומר שקידשה באמת רק האשה מכחשת דלא נתקדשה א"כ לא שייך העזה כיון שמכחשת שלא נתקדשה ואין לך העזה גדולה מזו ועכ"פ מאי פריך לשמואל מר"ה דקאמר דפליגא דר"ה הא מצי איירי שהבעל אומר שלא קידשה כלל ובהא קאמר דאי מיגליא דהוי קידושין אינה צריכה גט משני דהעזה לית כאן כיון שהבעל רצה להכחיש הקידושין לגמרי ור"ה לא מיירי רק באשה שמוחזקת לאשת איש וקיבלה קידושין דהוי העזה. עכ"פ יהי' איך שיהי' נראה לפע"ד ברור דאף דבפניו קיי"ל כר"ה דצריכה גט כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ד מה"א והר"ן כאן היינו דוקא במוחזקת לאשת איש אבל בקול קידושין והם כופרים דלא נתקדשה כלל ומ"מ אין משגיחין על דבריהם וחוששין לקידושין והיא קיבלה קידושין מאחר ואח"כ בדקו ומצאו קידושי ראשון נכונים לכ"ע אינה צריכה גט משני אפי' קיבלה בפניו כמו שביארנו דכיון שהבעל הכחיש הקידושין לא שייך העזה כלל אפי' בפניו וע"כ אנו צריכין לומר דמאי דפריך בש"ס לשמואל היינו דמשמע לי' דשמואל סתמא קאמר אפי' לא שאלו אותם כלל ובדקו ומצאו קידושין גמורים מ"מ לא צריכה גט משני ש"מ דפליג על ר"ה אבל אי שאלו וכפרו וקיבלה קידושין מאחר ונתברר דקידושי הראשון אמת אינה צריכה גט משני כלל:
והגה התוס' שם הקשו האיך ס"ד דר"ה אפי' שלא בפניו הא קיי"ל באם יש עדים שהיא א"א ואומרת גרושה אינה נאמנת ולהך דעה דר"ה דוקא לחומרא אמר לק"מ דמ"מ אינה נאמנת לקולא] ותרצו דר"ה להחמיר בא אפי' שלא בפניו והוא דוחק מאוד כיון דדינא דר"ה בפניו דוקא מנין דמחמיר אפי' שלא בפניו. גם דחוק מאוד מה שפירשו הך סוגיא דפרק האשה שנתארמלה בצירוף מיגו שהי' לה דא"כ לא תליא בדר"ה כלל רק במיגו אי מהני מה שהי' לה מיגו או לא והך דר"ה דוקא בפניו. לכן נראה לי דוודאי יש להסתפק בדברי ר' המנונא דוודאי אמירת גירושין בפני הבעל הוי העזה ושלא בפניו לא הוי העזה כלל שלא עשתה כלום רק אמירה בעלמא אבל קידושין ונשואין אפי' שלא בפניו הוי העזה גדולה להתקדש ולישא אחר והשתא יש להסתפק אי כוונת ר' המנונא אפי' היכי דהוי העזה מ"מ בעינן בפניו או דוקא באומרת גרשתני בעינן בפניו דשלא בפניו אינה העזה כלל אבל קידושין ונשואין דהוי העזה לא בעינן בפניו כלל. ובזה עולין יפה שתי הסוגיות רק שיש מזה סיוע להפוסקים דכל שאמרה שלא בפניו שוב אינה נאמנת אח"כ אפי' בפניו רק בבאו עדים אחר שנשאת דגם אז כשאמרה שלא בפניו היתה נאמנת מכח מיגו אף עכשיו נאמנת בנשואין מכח בפניו [למ"ד דהעזה מועיל אפי' שלא בפניו לר"ה] רק היכי דמעיקרא לא היתה נאמנת שלא בפניו שוב לא מהני אח"כ בפניו ודו"ק:
יד ואם לאו. לא נתבאר בפוסקים אי הכוונה שלא נתברר כלל והדבר בגדר קול או אפי' נתברר שהקול שקר למ"ד לא מבטלינן קלא לא יגרש שני ויכנוס ראשון ובש"ס דקאמר לא מצאו דבר על בוריו מאי משמע דוקא שלא מצאו על בוריו אבל מצאו שאינן קידושין נהי דלא מבטלינן קלא אבל מ"מ כיון שנתברר שהוא שקר בוודאי לכ"ע לא חיישינן תרתי לביטול קלא ולשמא יאמרו מחזיר גרושתו ומדברי הטור אין ראי' דהוא סובר מבטלין הקול אבל למ"ד לא מבטלינן משמע בפוסקים וברמב"ם דכה"ג מודי וכן בש"ס כמ"ש: איברא קשיא לי דהיכי דייקינן בש"ס דפליגא דר"ה מדקאמר תצא והעמידו הדבר על בוריו דליכא למימר הכוונה אי מיגלי' דקידושי קמא לאו קידושי הא לא מבטלינן קלא וע"כ אי מיגלי' דהוי קידושין ש"מ דלא כר"ה וקשה אדרבא השתא קשיא לישנא תצא והעמידו על בוריו דכיון דאכתי לא העמידו למה תצא שמא לא תצטרך גט כלל. וצריך לדחוק דהכוונה תצא מרשותו שלא ידור עמה והעמידו הדבר על בוריו אי תצא בלא גט או תצטרך גט ולמה לא נפרש דברי שמואל כפשטן תצא דצריכה גט וודאי דבין אי יתברר דהוי קידושין או לא צריכה גט משני מכח דר"ה דהוי כאומרת גרשתני והעמידו הדבר על בוריו לידע שמא יתברר דלא הוי קידושין יוכל ראשון לישא אותה משא"כ השתא אינו יכול לישאנה דהוי מחזיר גרושתו והוא תמוה לכאורה וע"כ צ"ל דמשמע להו כיון דלא מבטלינן קלא הוי כמו שלא נתברר שהוא שקר ואסורה לראשון מכח מחזיר גרושתו אף שנודע שאינן קידושין כלל ולפי זה מה שאמרו לא מצאו הדבר על בוריו הוא כלפי מה שאמרו העמידו וכו' לידע שהן קידושין אמר שאם לא מצאו כך שהן קידושין ובין אי מצאו שאינן או שלא מצאו כלל כך הדין:
טו לא יכנום ראשון. זהו מה שאמרו לא מצאו דבר על בוריו מאי אמר ר"ה מגרש ראשון ונושא שני אבל להיפוך לא ועב"ש מה שכתב בשם הרשב"א דאע"ג דהוי ס"ס וכו' ודבריו תמוהין כי דברי הרשב"א הם דקשיא לי' בהא דקאמר לא מצאו דבר על בוריו הא במצאו שהיא מקודשת ג"כ כך הדין לר"ה דסובר א"א שפשטה ידה וכו' צריכה גט והתוס' תרצו דרבותא קמש"ל אפי' לא מצאו אבל מ"מ עדיין קשה מה צורך לו לומר דאתי למימר מחזיר גרושתו הא לר"ה גופא מדינא יש לחוש כי חיישינן לקול וחיישינן שנתגרשה מכח שקיבלה קידושין מאחר א"כ אנן נמי חיישינן שהוא באמת מחזיר גרושתו ולדברי הרשב"א ניחא דאנן לא חיישינן אפי' לר"ה דהוי ס"ס ספק אי הקול אמת ספק גירש ולכך אמר דרק מחמת דאתי למימר דהוי מחזיר וזהו רק לר"ה אבל לדידן דלית לן לדר"ה פשיטא שאין מקום ספק דלא חיישינן כלל מדינא במה נפשך אי יש ממש בקול לו יהא דנתקדשה לפנינו לראשון לא הוי חיישינן כלל שנתגרשה והיתה מותרת לו וקידושי שני אינן כלום ואי אין ממש בקידושין של ראשון פשיטא שאינו מחזיר גרושתו רק לר"ה דסובר א"א שקיבלה קידושין צריכה גט לדידי' צריך לומר דמודה דמדינא אנן לא חיישינן מכת ס"ס וזה ברור:
והנה הפוסקים כתבו דהלכה כר"ה דלא כר' חביבא ולכאורה יש לדון דלית הלכתא כר"ה דהנה רש"י והר"ן פירשו דהך דחולק על ר"ה סובר דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני דהוי קידושי טעות ומגט לא ידעו והוא תמוה לפע"ד כיון שקידש לפנינו וגירש פשיטא דאין לך קול ברור יותר מזה והאיך יאמרו שהיו קידושי טעות. ולפע"ד נראה ברור דהכוונה בפשיטות דמימר אמרי קידושי ראשון היו בטעות והיינו ממה שירעו שהשני גירש ע"כ דהקול שקר וטעות הוי דאל"כ למה גירש. ולפי זה יש לומר דר"ה לשיטתו דא"א שקיבלה קידושין צריכה גט לכך לא שייך לומר מימר אמרי דאפי' הוי קידושין הוצרך שני לגרש כמו כל א"א שקיבלה קידושין והך דפליג עלי' סובר דלא צריכה גט א"כ מימר אמרי דוודאי קידושי טעות הוי דאל"כ למה גירש כנ"ל. ולפי זה כיון דקיי"ל דלא כר"ה הי' מהראוי לפסוק דיגרש שני וישא ראשון לכן נראה דעכ"פ דיעבד כשכנס הראשון אפשר לצדד שלא תצא אך בלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דהלכה כר"ה דלא כשמואל לכן לדינא צ"ע ודו"ק. ובח"מ הביא דברי הרמ"ה סי' ל"א בקידש בפחות משוה פרוטה דאף דתצא אין הולד ממזר ולא ידענא מאי ביקש בזה כי בכאן בלא"ה אין הולד ממזר ממחזיר גרושתו ואולי כוונתו אסיפא אם כנסה שני קודם שגירש ראשון כיון שאינו רק קול אף דתלא הולד אינו ממזר להרמ"ה כמו שם בפחות משוה פרוטה דקול נמי אינו רק תשש דרבנן בעלמא וכן משמע בלשון הרמב"ן שהביא הר"ן. או אפשר דכוונתו כאן לענין להכשיר הולד לכהן ולהא אין ראי' מדברי הרמ"ה דשאני לעשות הולד ממזר מלפסלו לכהונה: סעיף ז. יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני (טז) וגירשה אין חוששין לאוסרה משום הקידושין ואסורה לכהן משום קול הגירושין:
טז וגירשה. עמ"ש לעיל שיש להסתפק אי בעינן בגירושין קול גמור כמו בקידושין ועיין בחידושי הרשב"א בשם הירושלמי בזה ועב"ש שהביא מחלוקת הראב"ד ורמב"ן ודבריו תמוהין במה שכתב ודוקא שיצא בפעם אחת קול שגירש עם קול שנתקדשה כי אין ענין זה לזה וזהו מחלוקה אחרת שנחלקו רש"י והראב"ד ולדעת רש"י קול גירושין אפי' אחר י' ימים ולהראב"ד בעינן דוקא מיד ואי יצא אח"כ אפי' בלי שובר לא מהני להראב"ד ואדרבא נראה לי לומר אפי' להרמב"ן דבהא מהני אפי' על תנאי היינו דוקא ביצא בפעם אתת עם הקידושין דמעולם לא היו הקידושין ברורים בקול כיון שתיכף יצא קול קידושין וגירושין על תנאי ביחד אבל אם יצא קול קידושין ברורים ואח"כ יצא קול גירושין על תנאי אתר זמן אפשר דמודה הרמב"ן דלא מהני רק משום דבמתניתין מיירי שיצא מיד כמבואר בש"ס הכרח הרמב"ן לפרש דלא קאי ארישא ודו"ק. עכ"פ דברי הב"ש תמוהין:
והנה בעיקר מחלוקת זה כבר כתבתי דלשון הש"ס מורה כדברי הראב"ד דבעינן קול גירושין וקידושין כאחד דהא קאמר הכי קאמר יצא קול מקודשת מקודשת מקודשת ומגורשת מגורשת ומדהדר ונקט מקודשת ש"מ דלא מהני רק דנפקי תרווייהו כחדא וטעמא דמילתא נראה דכמו ביצא שם מזנה בעיר אמרינן דאויבים מפקי לקלא כן יש לומר בזה דאוהבים ובני משפחתה מפקי לקלא דגירושין להוציאה מחשש קידושין לכך בעינן שיצא הקול תיכף קידושין וגירושין כנ"ל. ובעינן מחלוקת השני' אי מהני גירושין על תנאי כבר כתבתי לעיל ליישב שיטת הראב"ד ומה שהקשה עליו הרמב"ן מסוגית הש"ס דחולין להקל. גם נראה לי עיקר כדברי הראב"ד שלא אמרו אמתלא רק בשוברת הקול מעיקרו אבל גירושין שאינו שובר הקול מעיקרו ואדרבא מחזיק קול הקידושין טפי ואי אפשר שלא לחוש לקול רק שנחזיק קול הגירושין לוודאי מה שאינו כן אבל בקול בעלמא אין אנו צריכין רק לשבור הקול מחמת האמתלא אבל כאן צריך קול גירושין ברור שנוכל לומר שנתגרשה ולא בספק גירושין או על תנאי כיון שקול הקידושין לא נשבר כלל ואדרבא נתחזק טפי:
ונראה לי להביא ראי' להראב"ד מלשון המשנה שאמרו גירש פלוני על תנאי זרק לה קידושין וכו'. ויש להבין דבעלמא כה"ג שאלו ואילו בגירושין ספק קרוב לו לא קתני ולמה כאן נקט בגירושין על תנאי דוקא ולא ספק קרוב לו כמו בקידושין, לכן נראה לי דע"כ לא פליג הראב"ד רק בגירושין על תנאי דכיון שלא רצה לגרש רק על תנאי אין זה שובר לקידושין כיון שתלוי' אי קיימה התנאי דבלי זה לא רצה לגרש אבל בזרק לה גט לחלוטין רק שיש ספק אי נפל קרוב לו כיון שעכ"פ רצה לגרשה ובידו לגרשה בע"כ הוי שובר לקידושין דמסתמא גירשה ואי נפל קרוב לו הי' זורק לה שנית כיון שדעתו לגרש לחלוטין ובידו לגרש באין מוחה אבל בקידושין אפי' בכה"ג מהני דמ"מ לא הי' כאן לעולם קול ברור רק ספק קידושין: סעיף ח. (יז) קול היוצא אחר הנשואין או אפילו אחר אירוסין לומר שנתקדשה לאחר תחלה (יח) אין חוששין לו:
הג"ה. ואפי' אם יצא קול כבר שלא הוחזק בב"ד עד לאחר שנתארסה אין בודקין אחר, הקול להחזיקו (כ"כ בשם הרמב"ן) מיהו (יט) אם הוא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה (כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה) הואיל ויצא הקול תחלה הרב נתן טעם לשבת לחלק בין נידון דידן ובין ההיא שאמרה טמאה אני כו' (ועיין לקמן ס"ס מ"ח):
יז קול היוצא אחר הנשואין. משמע מדברי הפוסקים אפי' יצא קול שנעשה תחתיו מעשה האוסרה עליו כגון בכהן שנתגרשה ממנו ג"כ אין חוששין דכללה היא אין קול מהני לאפוקי אשה מבעלה רק אם נשאת לאחר שהוחזק הקול אמנם בש"ס אינו מוכרח כלל דיש לומר דווקא בקול שנעשה מעשה קודם הנשואין לא מהני אחר הנשואין אבל ביצא קול תחתיו דלא הי' אפשר להיות קודם מהני וכן משמע לכאורה בש"ס יצא לה שם מזנה אין חוששין לה משום דאויבים מפקי לקלא ש"מ דגירושין לא וכן בברייתא דקאמר לא הנחת בת לאברהם ומסייע לי' לרבא ש"מ דבאשת איש מיירי ודוקא מזנה כדקאמר רבא, טעמא פריצותא היא דחזי לה ובאמת שרש"י פי' בהך דרבא פנוי' שיצא עלי, קול משמע שבא לומר דא"א בלא"ה הוי קלא דבתר נשואין ולא ידעתי מנא לי' הא ולפירושו קשה מאי מסייע מברייתא דמיירי באשת איש להך דרבא דמיירי ובפנוי' ויש לומר דבפנוי' כ"ע מודי דחיישינן. ובאמת יש לפרש בפשיטות כיון דהך קלא הוא מה שנעשה בתר נשואין שלא הי' באפשר קודם לא מיקרי קלא דבתר נשואין. גם בתוס' ור"ן משמע מבואר שהיו מפרשים כך כפירש"י ע"ש רק במשנה משמע שבא לפרש בקול שיצא על אשת כהן שהיתה גרושה כשנשאה משמע לכאורה דאי גירש בעצמו תחתיו חיישינן. אך קשה דמאי פריך לרב אשי לוקמא שגירש חחתיו ואפשר דמזה הוכיח רש"י דאפי' בכה"ג הוי קלא דבתר נשואין וצריך לומר דסובר הר"ן דאי יצא הקול שגירש בעצמו לא הוי מהני הקול לאסור במה שהוא יודע בעצמו שאינו כן והאיך נפסוק עליו לחוש לקול מה שהוא בעצמו בעל הקול ויודע שהוא שקר רק ביצא עלי' שם מגורשת מאחר שייך לאוסרה עליו ולפי זה במזנה שפיר יש לפרש תחתיו ודו"ק וצ"ע
ובעיקר פי' הסוגיא יש לפרש בפשיטות דהקושיא מרישא תש דכיון דסיפא מיירי בא"א רישא נמי בהכי מיירי דליכא לפרושי תרווייהו בפנוי' דמה צורך תרתי ועוד דכיון דמפקינן לה מחזקת פנוי' כ"ש מאלמנה לגרושה וע"כ דתרווייהו בא"א קא משחעי ומשני דחדא קתני ובפנוי' מיירי ובהכי ניחא דלא מוקי באירוסין דלישנא יצא שמה מקודשת משמע שאינה עכשיו מקודשת ואולי לזה נתכוונו התוס' שכתבו דמשמע לי' אחר נשואין ודו"ק. והשתא כיון דהראי' הוא מרישא שפיר יש לומר דדוקא ביצא קול אחר נשואין במה שאירע קודם נשואין לא חיישינן אבל לא במה שאירע את"כ זולתי זנות דפריצותא חזי לה:
ית ללא חיישינן לי' אפי' נתארסה לישראל. ח"מ וב"ש בשם הב"ח. ודבר זה צריך ביאור דשם קאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא תיישינן לי' הא דבתר אירוסין חיישינן ר' חביבא אמר אפי' בתר אירוסין לא חיישינן ופירש"י בד"ה בחר נשואין ניסת היום וכו' לא חיישינן לי' לאוסרה על בעלה ולא להצריכה גט מבעל הקול וכו' כך אסורה לבועל. לא חיישינן לי' ואינה צריכה הימנו גט שלא תחגנה על זה, מבואר מדבריו דמפרש מתלקותם באשת ישראל ואולם לעיל מינה דפריך לרב אשי ממתניתין פירש"י באשת כהן. ולפי זה יש לומר באשת ישראל כ"ע מודי דבתר אירוסין תיישינן כיון דמגרש ראשון ונושא שני. גם יש להבין למה שינה הרב ז"ל פירושו. לכן נראה לי דקשיא לי' להרב ז"ל דלא מוקי מתניתין באירוסין לזה סובר הרב ז"ל דמה שנתלקו רב אשי ור' חביבא ורב אשי מתלק בין אירוסין לנשואין לאו בכהן נתלקו דכיון דאסורה לבעל מה נפקא מינה ארוסה או נשואה סוף סוף מפקינן לה מבעלה לזה פי' דוודאי רב אשי קאמר דכל ל דבתר נשואין לא חיישינן דבתר נשואין אין מקום לשום קול לחוש לו אבל בתר אירוסין לאו כללה הוא רק בקול האוסר על בעלה לא תיישינן אבל בקול שאינו אוסר תיישינן לי' ור' תביבא פליג אפי' בקול שאינו אוסר וכללה הוא כל בתר אירוסין לא חיישינן לי' אפי' אינו אוסרה על בעלה משום שלא תתגנה. ולפי זה במתניתין דקתני מגורשת חיישינן ואסרינן לה אגברא בהא כ"ע מודי דאפי' באירוסין תיישינן לי' ולכך פי' הרב ז"ל שם דברי רב אשי בכהן כהך דמתניתין דבהא מודה רב אשי אפי' באירוסין כיון דאסורה עליו ומה שזכר נשואין דאז כללה הוא אפי' בישראל ולפי זה מוכת מדברי התוס' שם שהקשו דלוקמא באירוסין משמע דס"ל דפליג רב אשי אפי' באירוסין דכהן א"כ ממילא יש לומר דמה דפליג ר' תביבא ג"כ לא פליג רק בכהן לפי שאסורה עליו ולא בישראל דאל"כ מנא להו לתוס' דפליג רב אשי בכהן ודוק היטב. לכן דין שנוי במחלוקת רש"י ותוס' לפע"ד ומ"מ כיון דלפירש"י מיושב קושית התוס' בפשיטות יש להקל אם לא במקום שבקל יוכל ליתן גט נראה לי להחמיר:
יט אם הוא מודה. עב"ש ות"מ ודבריהם דתוקין מאוד ואינו במשמע בדברי הרא"ש ונראה לי דסובר הרא"ש דמה שאמרו טמאה אני לך אינה נאמנת היינו שאין אנו יכולין לאורה עליו אבל ראוי לומר לה שלפי דברי' ראוי לה שתמרוד בו ויהא דינה כדין מורדת שתצא בלא כתובה כיון דהוא שחד"א ועומדת בדברי' ואינה נותנת אמתלא א"כ צריכה לעשות כל טצדקי להפקיע עצמה שלא תשב באיסור וכן נראה לי מהך סוגיא מיהודית דביתהו דר"ח דקאמר לה כ לאו כל כמינה דאמך וקשה אפי' בעצמה אינה נאמנג וע"כ דהיא הואיל דהי' לה צער לידה רצתה לעשות טצדקי להפקיע עצמה מבעלה ולא יכלה לומר שנתקדשה קודם בעצמה דהאיך נתקדשה לו שנית ואמרה בשם אמה א"כ נהי דהיא אינה נאמנת נגדו אבל מ"מ אין עלי' אשמה אם חמרוד בו ולא תשב תחתיו דמה יש לה לעשות היא יודעת שאומרת אמת ולזה השיב לה שאין האם נאמנת בזה ולכך גם כאן היתה צריכה גט: