אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן מה

על אה"ע סימן מד

שחוששין לסבלונות ולכתובה ובו ב' סעיפים:

סעיף א. (א) מקום שנהנו לשלוח סבלונות לארוסה אחד שתתאדם ובאו ערים שראו סבלונות הובלו לה חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקידושין (ב) אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים (טור וכ"כ הר"ן פ"ב דקידושין) ומקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין (אע"פ שלפעמים שולחים דרך מקרה אחר קידושין הואיל ואין מקפידין בכך) (שם בהר"ן) וראו סבלונות אין חוששין לה (ג) ורש"י פי' שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקידושין:

הג"ה. ולכן אפי' יש עדים שלא קדשה כבר חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין (ד) ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר (טור) וכל זה ששולח סתם אבל אם פי' בהדיא ששולח לה לשם סבלונות ליכא למיחש לפירש"י (הר"ן פ"ב דקידושין) וכ"ש אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא אפי' אמר שהחתן שלח לכלה (מהרי"ק שורש קע"א) וכל זה שהרי בדשידך תחלה אבל בלא שידוכין ליכא למיחש לכ"ע (רשב"א

אלף רכ"ג) וכל היכא דחיישינן אפי' אמרו שניהם. שלא כיוונו לשם קידושין (הר"ן ומהרי"ק שורש כ"ה) ונשבעו על זה אינם נאמנים (ת"ה סי' ר"ז). י"א דכל סבלונות ששלת מיד אחר השידוכין (ה) יום או יומים אין לחוש להם כלל ואפי' שלח לה אח"כ ג"כ דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש ואין חוששין לסבלונות (מהרי"ק שורש קע"א) וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה (ו) אבל אם כבר נשאת לא תצא ואזלינן בספיקא להקל (שם) י"א דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירש"י שהסבלונות הן עצמן קידושין ואפי' למ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקידושין בסבלונות ליכא למיחש (מהרי"ק שורש כ"ח וק"א וקע"א) (ז) ויש מחמירין אם שלא בעדים אע"ג דלא היו עדים בנתינה לאשה (ת"ה סי' ר"ז) י"א דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלים הסבלונות רק אחד מקבל להם אין חוששין להם (מהרי"ק שורש קע"א) וי"א שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו וכן עיקר (חשו' רשב"א ק"פ וקפ"ט) (ח) ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין (חשו' הרב מהר"ש) י"א דבמקום דהי' לנו למיחש (ט) שעשה איסור אם הי' כוונתו לקדש בשליחות הסבלונות כגון ששלח בשבת (מהרי"ק שורש קע"א) או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה (ב"י בשם הריטב"א) אין חוששין לסבלונות שמא הם קידושין. לא שלח לה החתן בעצמו רק אבי החתן שלח לא חיישינן לפירש"י שמא הסבלונות עצמן הם קידושין אפי' אמר השליח החתן שלח לך וכל זה מיירי דידעינן בוודאי בשליחות הסבלונות אבל בקלא דסבלונות לא חיישינן לכולי האי (פסקי מהרא"י סי' רכ"ו):

סעיף ב. האידנא נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותודגמה שלא לחוש לסבלונות זולתי בקינסטנטינא שחוששין להם:

הג"ה. היה מנהג בעיר ונתבטל הולכין אחר עכשיו (ריב"ש סי' ה') לא היה מנהג בעיר כגון שהיא עיר חדשה נידון כמחצה על מחצה (הר"ן פ"ב דקידושין) וי"א דיש להחמיר אפי' במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה (ת"ה סי' ר"ז ובפסקיו סי' ע"ד) ונ"ל דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא לכ"ע ליכא למיחש בכה"ג וכן מעשים בכל יום לפעמים חוזרים בשידוכים והסבלונות חוזרים ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קידושין:

א מקום שנהגו. הרב מהרי"ק. שורש ק"ע נתקשה בלשון זה של הרב שהוא סותר עצמו ודחק מאוד ליישב ולפעד"נ דקשיא לי' להרמב"ם לגירסת ר"ח האיך ס"ד לחוש למיעוט שנתקדשה כיון שאין אנו רואין שום ריעותא וסברא לחוש שנתקדשה כיון דרובה משלחין סבלונות בלי קידושין ולמה יגרע זה לחוש עליו וכ"ש כששניהם אומרין שלא נתקדשה איזה הכרת מכריח אותנו לחוש ואפילו אי נימא דלא הוי רוב גמור כמ"ש הר"ן מ"מ האיך. ס"ד לחוש על פנוי ופנוי' שנתקדשו במה שאין לנו שום ריעותא והכרח שמכריח אותנו לזה. והי' נראה לכאורה לומר דוודאי הנך דמסבלי והדר מקדשי פשיטא שאינן עושין באופן שראוי להסתפק עליהם אלא שהם מפרשין דנותן בתורת דורון למשודכת וא"כ זה שנתן סתם ולא עשה כמו שהרוב עושין בלי ספק קידושין כלל א"כ יש ראי' דהוא מן המיעוט וזה נראה נכון לכאורה אבל נראה דהרמב"ם הי' מפרש בפשיטות דעת ר"ח דבעיר גופא יש. מקומות הרבה ובאותו מקום של המקדש מקדשי והדר מסבלי אפילו רוב העיר מסבלי תחילה חוששין לאותו מקום שהוא המיעוט כיון שנהגו כך כנ"ל בכוונת הרמב"ם: ועב"ש ס"ק א' והנה ראשית דבריו הם דברי התוס' שהקשו לרש"י מהך דריש קידושין דלא מהני במקדש בשתיקה רק במדבר באותו ענין ותירץ הרא"ש דמ"מ יש חשש קידושין אבל באמת בש"ס התם משמע דאם לא דיבר מעסקי קידושין ולא הי' עוסק באותו ענין אפילו ספק לא הוי דבעי התם חרופתי מהו ופריך במאי אי במדבר אפילו שתק אי בלא דיבר מנא ידעה ומסיק במדבר וחרופתי גרע משתק וקשה אפילו אינו מדבר מצי מיירי דאי למלאכה אפילו ספק לא הוי כמו. שכתב הר"ן להדיא דאי פי' ליכא חשש אבל אי לשון קידושין אפילו לא הי' עוסק באותו ענין הוי ספק קידושין כמו בסבלונות אבל באמת נראה לפע"ד דלק"מ למעיין ברש"י שפי' סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו והכוונה דוקא התם שנתן לה כסף שאין מן הנתינה שום ראי' שהוא קידושין אבל סבלונות כיון שהדבר ניכר בעצמותו שהוא דורון מחתן לכלה אפילו אינן עסוקין באותו ענין חוששין לקידושין עוד כתב הב"ש בשם רמ"א דאם הוא אומר שקידש בסבלונות ליכא חשש תוס' דהא הוא טוען טובתו. ולא נתבררו לי דבריו דהא ע"כ הנ"מ במקום דליכא חשש רש"י דאל"כ בלא"ה צריכה גט מכח חשש דקידש עכשיו א"כ כיון דבאומר שלא קידש כלל אינו נאמן האיך ס"ד להאמין במה שיאמר שקידש עכשיו כיון דעל ידי זה הוא פוטרה מגט ומערים לומר כן והוי ממש כאומר שלא קידש כלל:

עוד כתב הב"ש בשלח לקטנה אחר מות אבי' והוא מדברי הר"ן שם וז"ל שם ולדברי האומרים וכו' עד לאחר מיתת האב לפי' הרב אלפסי ז"ל וכו' ואיני יודע מנין להם דבר זה לפי שאפשר לומר שלא חששו לסבלונות אלא מצד הנותן והמקבל דבעינן דעת שניהם לקידושין ובהכרח שאנו חוששין מכח הסבלונות לו ולה. לו מצד נתינת הסבלונות ולה מצד קבלתה אבל בנתן לקטנה שאין מקבלת הקטנה שום ראי' והוכחה לקידושין א"כ בנותן לקטנה אחר מות אבי' מאיזה צד נחוש וכי בידו של זה להטיל קידושין על בתו של זה בע"כ כיון שאתה חושש לקבלת סבלונות של קטנה זו הרי בידו ליתן לה והיא מצד קטנותה תקבלם והוא יעשה כן שקשה עליו פרידתה כי אי אפשר לו לקדשה אחר מות אבי' ונראין הדברים דוקא בנותן לאשה שהיא מקבלת בדעת שלימה הלכך מתוך מעשה שניהם אנו חוששין לקידושין אבל מנין לנו לחוש במקום שאין לנו רק מעשה הנותן בלבד כי קבלת קטנה אינה כלום וצ"ע: (ב)

אעפ"י שלא שלח בעדים. עח"מ דהוי מיגו במקום עדים והוא חמוה דהא ברובה מסבלי והדר מקדשי איירי הכא ופשיטא דבשביל דחוששין למיעוט דאינו רוב גמור כמ"ש הר"ן או כמו חומרא דמים שאין להם סוף לא מיקרי עדים דלא מהני מיגו ודבר ברור דלא בא הרב לחלוק על המחבר שכתב ובאו עדים שראו רק דהמחבר מיירי שראו עדים אבל הם לא ראו את העדים או בעדות מיוחדת באופן דבקידושין לא מהני מ"מ כיון דלר"ח אין החשש דסבלונות עצמן קידושין לא בעינן עדים הראוין לקידושין עצמן וכוונת הרב שהוא לא שלח בעדים אבל העדים ראו סבלונות הובלו לה כמ"ש המחבר וזה ברור ולק"מ מה שהקשה הב"ש ס"ק ג' ודו"ק. אמנם היכי דרובה מסבלי אפשר דלא מהני מיגו גם בעיקר המיגו יש לפקפק כי אולי אינו לומר שלא נתן לה סבלונות שאם יתבטל השידוך לא יוכל לחבוע הסבלולות:

ג ורש"י פי'. בתוס' שם הקשו לפירש"י והך דכתובה דע"כ הכוונה דכבר קידש [באמת לא ידעתי למה לא נפרש דנתן לה הכתובה בתורת שטר קידושין כיון דכתוב בה והוה לי לאנחי] ולפעד"נ דלק"מ דוודאי בלא"ה יש להבין לפירש"י האיך ס"ד לחוש למיעוט לקולא ואף שהתוס' הביאו דמצינו סוגיות כה"ג דאמרו חשש לקולא מ"מ מה בכך דלישנא אתי שפיר הא הדבר בעצמותו חמוה דמאיזה צד נבוא להקל בשביל מיעוט נגד הרוב. לכן נראה פשוט דכיון דמקדש בלי עדים לא מהני א"כ כיון דחשש הוא דהן עצמן קידושין ס"ד כל שיש צד ספק מכח המיעוט אפי' אי נתכוון באמת לקידושין מ"מ אין עדים ברורים על הקידושין קאש"ל הואיל והרוב מורה לקידושין הוי כעדים ממש והשתא ניחא דפריך גבי כתובה פשיטא ולא קאמר דקמש"ל שלא להקל מחמת המיעוט כמו בהך דלעיל ומזה מוכח כפירש"י לכך לעיל דהחשש הוא דקידש עכשיו שפיר ס"ד להקל מחמת המיעוט אבל בכתובה דהחשש דקידש כבר מה ס"ד להקל מחמת המיעוט לכך הוצרך לומר דלא שכיח ספרא והר"ן בשם הרמב"ן כתב ליישב דבכתובה נמי בסבלונות מיירי ע"ש ודבריו תמוהין דמה פריך פשיטא דמ"מ כיון שלא נודע לנו אי יצא מגדר הרוב בסבלונות או בכתובה אין כאן בירור על הקידושין כלל והוי כמקדש בלא עדים ועכ"פ האיך פריך פשיטא על זה והוא תמוה לפע"ד והעיקר כמ"ש:

גם נראה לפע"ד דדברי רש"י עיקר בש"ס דפריך בש"ס בלישנא קמא ממתניתין דקתני דלא חיישינן לסבלונות והוא תמוה לכאורה דמה ס"ד להקשות במה דבמתניתין קתני להדיא שמחמת קידושין הראשונים שלח וצריך לומר דס"ד דע"כ בעלמא לא חיישינן דאי בעלמא חיישינן רק קידושין הראשונים מגרעי לה דלא ניחוש קשה הא בבעל לכ"ע חיישינן וע"כ דלא נתברר לו בירור גמור דקידושין הראשונים מהני ומספק לא בעל בעילת זנות א"כ כיון דיש בסבלונות סתמא קידושין מאיזה, צד לא ניחוש גם כאן דנמן לקידושין כיון שהקידושין הראשונים לא נתבררו לו וע"כ דאין בסבלונות שנותן סתם חשש קידושין לעולם ומה שאמרו שמחמת קידושין הראשונים היינו דלא נימא דהכא גרע לפי דחזינן דנחית לקידושי קאמר דלעומת זה יש לומר על סמך קידושין הראשונים שלח שטעה ובהכי ניחא דקאמר במר הכי מאי הוי עלה אף דלא נחלקו כלל אי חיישינן או לא ולפי הנ"ל ניחא דשאל אי הפי' במשנה דוקא מחמת קידושין הראשונים ולא בעלמא שפיר חיישינן או הכוונה דלעולם לא חיישינן דאי חיישינן הי' לנו לחוש גם במתניתין כיון דע"כ לא היו הקידושין ברורים אצלו כנ"ל ולזה מחלק ר"פ בין אחרא דמקדשי והדר מסבלי לאחרא דמסבלי והדר מקדשי והשתא אין כאן קושיא ממתניתין כלל דאפי' נפרש בהכרח מתניתין דלא חיישינן יש לומר דמיירי באתרא דמסבלי והדר מקדשי אבל באחרא דמקדשי והדר מסבלי שפיר חיישינן וכל זה אתי שפיר לפירש"י אבל אי נימא דהחשש סבלונות דקידש מכבר א"כ ליתא להנ"ל ומה ס"ד לפרש מתניתין דבעלמא לא חיישינן פשיטא דבמתניתין לא שייך לחוש דקידש מכבר כיון דבאמת קידש משא"כ בעלמא דלא קידש אנו מוכיחין שקידש ודו"ק ועמ"ש עוד לקמן:

ד שיש לחוש לשני הפרושים להחמיר. עב"ש דאפי' מיעוט מקדשי והדר מסבלי מחמירין אפי' לשיטת רש"י דאין שני הדינים תלויין זה בזה. ואמת שכ"כ הד"מ וכתב שכן נראה מדברי הפוסקים אבל הוא תמוה לפע"ד דהאיך ס"ד לחוש בזה שמא קידש בסבלונות דכמו דלא מהני בלי עדים לשיטת רש"י כמו כן פשיטא דלא מהני במיעוט דאין לך בלי עדים גדול מזה שהרי אינן יודעין כלל אי נתן לקידושין ויותר יש לומר דלא נתן לקידושין א"כ אפי' נתן הרי לא נתברר לעדים כלל ומהאי טעמא לגירסת רש"י אפי' רובה מקדשי והדר מסבלי הוי ס"ד דלא הוי עדות ברורה מכח המיעוט כמ"ש לעיל והאיך נימא ברובה מסבלי והדר מקדשי דהוי מקדש בעדים. וביותר אני תמה שהרי מתשובת הרשב"א שהביא ב"י מוכת להדיא להיפוך שכתב וז"ל ועוד אני אומר שאפי' הי' מקומכם מקום שמקצת בני המקום מקדשין ואח"כ שולחין סבלונות במעשה איש זה לא נחוש מפני שכבר אמרתי לכם שאין הסבלונות בעצמן קידושין וכן אין לחוש שמא זה שנתן סבלונות כבר קידש שהרי שידך עכשיו בפנינו וכו' עכ"ל מבואר להדיא דלחוש שקידש עכשיו לא חיישינן אפי' במקצת מקדשין וכן מוכח להדיא מדבריו מעיקרא שכתב דלא חיישינן שקידש עכשיו כיון שמנהג המקום לשלוח סבלונות ואח"כ מקדשין גם אין חוששין שכבר קידש שהרי אין מנהג המקום ואפי' למיעוט להמתין לשלוח אחר הקידושין מבואר להדיא דרק לחשש דר"ת חוששין למיעוט ולא לחשש דרש"י והיינו. מהאי טעמא דאמרן וכן מוכח להדיא מדברי הריב"ש בתשובה סי' ה' שהביא ב"י בד"ה כתב הריב"ש שם באותו סי' דכל שאין רוב מקדשין והדר מסבלי לא חיישינן חששא דרש"י א"כ לא ידעתי מאיזה צד כתב הד"מ דכן נראה מהפוסקים מה שמצינו להרשב"א וריב"ש להיפוך והדעת מכרעת כך כמו שביארנו:

ה יום או יומים. עב"ש ס"ק ח' ולפעד"נ דלק"מ ופשיטא דלא כתב מהרי"ק הך סברא דמצוה בו יותר משלוחו רק בשלח תיכף סמוך לשידוכין א"כ אי ס"ד דקידש הי' לו לקדש תיכף בעצמו בשעת שידוכין ולמה עזב המצוה בו ושלח שליח אבל בשלח זמן מה אחר השידוכין אין זו ראי' כלל דמעיקרא לא ביקש לקדש כלל ואחר זמן שרצה לקדש לא רצה לילך בעצמו לאיזה סיבה רק בשלח סמוך לשידוכין א"כ אי קידש בוודאי גם בעת שידוכין הי' דעתו לקדש מיד ולמה לא קידש בעצמו כשהי' עמה כנ"ל ברור. ולפי זה אי נעשה השידוך זה שלא בפני זה ממילא אפי' שלח תיכף חיישינן לפירש"י ודו"ק: (ו)

אבל אם נשאת לא תצא זהו ממה שכתבו לפיר"ח דמדמין לה למים שאין להם סוף אבל לפי מה שכתב הר"ן דלא הוי רוב גמור דתליא במנהג ועשוי להשתנות יש לומר דאפי' נשאת תצא וכמו כן לפי מה שכתבתי בס"ק א' לפרש דברי ר"ת דיש הכרח דהיא מן המיעוט דהרוב מסבלי באופן שאין חשש קידושין שמפרשין דבריהם וזה שנתן סתם יש לומר דקידש א"כ יש לומר דחצא. וכן לפי מה שכתבתי שם לפי דברי הרמב"ם דידוע דהוא ממקום דמקדשי רק רוב העיר מסבלי קודם ג"כ יש לומר דתצא. אמנם היכי דלא שייך חשש ר"ת רק של רש"י והיא מחצה על מחצה בוודאי אין מוציאין אותה וקרוב אני לומר דנשאת לכתחילה כיון דליכא רובא דמקדשי הוי מקדש בלא עדים. תדע דלפי גירסתו אמרינן מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמש"ל. מבואר דרק למיעוט אין חוששין להקל כיון דאיכא רובא להחמיר ולא היכי דליכא רובא להחמיר וזהו דלא כנראה מדברי הח"מ ס"ק ד':

ז ויש מחמירין אם שלח בערים. הרב ב"י השיג על זה כיון דלא נתן השליח לאשה בעדים לא מהני כלל וכן נראה באמת דמה שכתבו דאנן סהדי דקידש הוא דחוק מאוד ואין להאריך רק עיקר דברי ת"ה בנויין על דברי רבינו שמחה. ולפעד"נ דכוונת רבינו. שמחה להיפוך ממש דעל שליחות האיש לא בעינן עדים כמו בשולח קידושין ממש ביד שלית לא בעינן עדים במינוי השליחות כמ"ש בסי' ל"ה כמו כן כאן כל שראו עדים שנתן לה סבלונות בשליחות מפלוני אפי' לא ראו ששלח אותו רק מודה מהני וכך יש לפרש דברי רש"י וכן עיקר לפע"ד דבהא וודאי יש להחמיר אבל להיפוך נראה לי עיקר שאין להחמיר כלל לרש"י היכי דליכא חשש דר"ת:

ח

ודלא כיש מי שהחמיר. פי' דכל דבלי מאמר החתן כגון שאינו כאן היינו מקילין אין להחמיר מחמת דהחתן אומר שקידש אבל להיפוך אי בלי מאמר החתן כגון שאינו כאן היינו מחמירין משום דמי יכניס עצמו לידע מנהג מקומות בזה יש להקל היכי דהחתן לפנינו ואומר שלא קידש ודו"ק ולק"מ מה שהקשו על הרב:

ט

שעשה איסור. אף דהשתא לא מהני' אפי' נשבע דלא קידש כמ"ש הרב לעיל היינו בתר שקידש אבל בעת קידושין לא אמרינן דעשה איסור דהי' יכול לקדש בהיתר ולפי זה צ"ע מה שכתב הב"ש בנשא אשה אח"כ מוכח דלא קידש זו דאח"כ לא מהני כמו נשבע הנ"ל ועוד דלעולם הוא עושה איסור דמתיר פנוי' לשוק ומ"מ אינו נאמן:

סעיף ג.

חוששין לכתובה שאם כתב לה כתובה (י) אע"פ שלא הגיע לידה (יא) אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואח"כ כותבין כתובה חוששין שמא נתקדשה אע"פ שאין שם סופר מצוי ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין (י) אע"פ שלא הגיע לידה. משמע דבהגיע ג"כ כן הדין ולשון הטור ולא הגיע ויש לומר בהגיע הוי וודאי. ויש לומר דלא בא הטור לומר רק בהגיע חוששין בכל גוונא משא"כ בלא הגיע מחלקינן בין מקדשי והדר כתבי לכתבי והדר מקדשי. איברא יש להבין דבש"ס בעי מיני' מרבא הך אי חוששין לכתובה והשיב וכי בשביל שמחזיק שטר כתובה נחזיקה באשת איש והדר קאמר מאי הוי עלה ובהכרח דהך דמחלק בתר הכי לא מיירי בהך גוונא דבעל האיבעי' דהא שפיר קאמר לי' וכי בשביל שהוא מחזיק שטר כתובה ניחוש לגבי אשה ומה איכפת לה לאשה בכך דהא כותבין כתובה לאיש בלי אשה והאיך יחזיק הוא אותה ע"י מעשיו באשת איש ובהכרח דמעיקרא מיירי דהוחזק שטר כתובה לא שמסר לה וקיבלה ובתר הכי מיירי שמסר לידה והוי ממש כחששא דסבלונות אבל בלא הגיע לידה האיך יוכל הוא להחזיקה באשת איש. ואפשר לומר דמיירי שידוע שנכתב מדעת האשה רק דמעיקרא מיירי סתמא לכך פריך נחזיק באשת איש והדר שאל מאי הוי עלה אי יש מקום לחוש לכתובה קאמר דיש חילוק בין מקדשי והדר כתבי והיינו מדעת שניהם והראשון נראה לכאורה עיקר. ובאמת נראה שהטור הוציא כן ממה שתמה רבא וכי מפני שמחזיק שטר כתובה נחזיק כאשת איש מבואר שאינה בידה דבידה לא שייך לתמוה כיון שקיבלה כתובה והוי ממש כסבלונות אבל אין זה הכרח דהא כתב הב"ש דבעינן דוקא שיכתוב מדעת שניהם ויהא ידוע בכך א"כ תיקשי ג"כ מאי פריך רבא כיון שנכתב מדעתה וע"כ דבס"ד באמת לא מיירי כך א"כ יש לומר דלא מיירי ג"כ בהגיע לידה:

יא אם דרך מקצת אנשי העיר. כן הוא לשון הרמב"ם ונמשך לפי גירסת ר"ח בהך דלעיל ודברי תימה הם האיך ס"ד דבהא מיירי בש"ס במיעוט מקדשי והדר כתבי מאי פריך עלה פשיטא עד שהוצרך לומר בסופר. ועוד איזה חידוש יש בסופר כיון דרוב לא מהני מאי עדיפותא במה שיש לומר דאיתרמי סופר דמ"מ פשיטא שיש לומר שקידש ואנן למיעוט חיישינן ואי דס"ד דמקשה דלא מיירי במיעוט רק ברוב א"כ הוי לי' לומר דקמש"ל אפי' מיעוט ואי דמיעוט פשיטא לי' סופר נמי פשיטא. ונראה לומר דסבירא לי' לרמב"ם דוודאי לא שייך לומר דהנך דכתבי והדר מקדשי עושין באופן שיש במעשיהם ספק קידושין דאטו כולהו ספיקי קידושין נינהו רק המנהג לכתוב ולקדש מיד תיכף ומיעוט עושין להיפוך. והשתא זה שכתב כתובה ואומר שעדיין לא קידש ע"כ מן המיעוט הוא שקידש קודם דאי מן הרוב למה לא קידש תיכף כמו שהרוב אין כותבין רק כתבי ומקדשי והשתא שפיר קאמר דס"ד כיון דלא שכיח ספרא הקדים לכתוב קודם שיקדש זמן מה כדי שלא ילך הסופר וכשירצה לקדש לא ימצא סופר ויש לנו לומר כן להטותו להרוב קמש"ל דמ"מ חיישינן כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה