תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן מד
קדושי חרש שוטה וקטן עריות וחייבי לאוין ובו יב סעיפים:
סעיף א. (א) חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקח בין חרשת שנישאת לפקח אבל חכמים תיקנו להם נישואין (ב) לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט (ג) והיא מותרת לבעלה החרש:
א חרש וחרשת וכו'. לכאורה יש להבין למה פסקו הפוסקים דקידושי חרש אינם כלום והרי בש"ס פרק חרש קאמר שמואל חרש אין חייבין על אשתו אשם תלוי ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא התם מוכח דס"ל לשמואל דחרש ספק יש לו דעת ספק אין לו א"כ הי' בדין שתהא ספק מקודשת וממתניתין דפרק חרש אין ראי' דקתני כשם שהוא כונס ברמיזא כך מוציא ברמיזא דיש לומר דהוי ספק אי כל ימיו יש לו דעת צלולה והיינו דלא מסייע לשמואל ממתניתין ודו"ק] ומ"מ לא פשט בעי' דרב אשי ממתניתין דיש לומר מתניתין דלא כר"א ואף דלילשנא קמא יש לפרש דברי שמואל משום דלא הוי ספק כלל היינו לס"ד אבל למסקנא דבעי חתיכה משתי ת' והכי קי"ל א"כ ע"כ דס"ל דהוי ספק דאל"כ האיך שייך אשם תלוי ואי דהא גופא קמש"ל הא ליתא דאפילו לא הוי ספק לא שייך אשם תלוי לפי שאינו רק חתיכה אחת ועוד דגם בס"ד משמע דהוי קשיא להו מאי קמש"ל הא מתניתין הוא בתרומות דאי דבאמת בעי לסיוע האיך שייך הוא דאמר ודו"ק וא"כ מוכח דלשמואל הוי ספק וכן רב אשי דשקיל וטרי ובעי אליבא דר"א וסליק בתיקו משמע דהכי הלכתא וצריך לומר דלא ניחא להו לפסוק הלכה דלא כסתם משנה דתרומות דמוכת מינה דחרש אפילו ספק לא הוי והלכה כסתם משנה. שוב ראיתי להרב קרבן עדה בירושלמי פרק חרש שעמד בזה ע"ש:
ב לפיכך אם בא פיקח וכו'. ואיכא למידק לפי מה שאמר פרק בית שמאי בקטנה שנתקדשה קדושין דרבנן ולא בעל וכשגדלה חטפוה מיני' מסיק התם רב אשי דכיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ תיקשי מ"ש קידושי חרש דהוי קידושין הא פשיטא דעשה שלא כהוגן שהרי מקודשת לחרש מדרבנן ונהי דהתם וודאי דוקא דחטפה מיני' משום דקטנה שרצתה בעצמה להתקדש לאחר הרי מיאנה ולכך דוקא בחטפה אבל כאן בקידושי חרש מהראוי אפילו נתקדשה מרצונה לפיקח דלא מהני כיון שעשו שלא כהוגן כנגד בעלה החרש [וליכא למימר דהתם דחטפה ונתקדשה בע"כ וס"ד דתלוה וקדיש מהני קמש"ל דעשה שלא כהוגן דהא רש"י פי' התם לחטוף אשה מבעלה ע"ש] תדע דריש האומר באומר לשלוחו צא וקדיש לי אשה וקידשה לעצמו לולא דקתני מה שעשה עשוי ס"ד דלא הוי קידושין לפי שעשה שלא כהוגן כמ"ש הר"ן ריש האומר א"כ התם שלא זכה בה המשלח כלל ולא נתקדשה לו כלל באמת מה שעשה עשוי אבל כאן שזה החרש קידשה ונשאה והרי היא אשתו מדרבנן פשיטא דדמי ממש לקטנה דהתם דמהראוי הי' שיפקיעו רבנן לקידושין ובאמת גם שם לא ראיתי מי שפסק כרב אשי בזה אבל לא ידעתי למה דהא רב אשי בתרא הוא ומתרץ לה לההוא עובדא הכי ומצינו כה"ג גבי תלוה וקדיש א"כ מ"ש הכא דלא ובאמת דבירושלמי פרק חרש משמע הכי דתפסי קידושי פקח אבל לפי דברי ר"א בש"ס הנ"ל וודאי צ"ע ועב"ש ס"ק ודבריו תמוהין דלא תקנו רבנן קידושין לחרש רק במה שצריך לטובת החרש וחרשת אבל כאן כשכבר נתקדשה לחרש מה צורך שיועילו עוד קידושי החרשת אחר שכבר נתקדשה לפיקח והרי יש איסור בקידושין הללו ופשיטא דאוקמא על דין תורה משא"כ בעדים קרובים מדרבנן דלא תקנו רבנן בקידושין מודי רק ממילא אתי ודו"ק:
ג והיא מותרת לבעלה החרש. והראב"ד השיג עליו והנה בירושלמי פרק חרש מפורש לכאורה דמותרת רק שיש שם סתירה דמברייתא דר"ח בתר הכי מוכח לכאורה להיפוך ולא אאריך בענין זה רק אכתוב מה שנראה לי בפי' הירושלמי דוודאי מדברי ר"ח דהתם משמע דמדאורייתא אסור בגירש החרש והיינו דס"ל דקידושי חרש ספק כר"א והכוונה בירושלמי התם דקשיא להו דקאמר אפילו אשם תלוי אין כאן ולמה לי אשם תלוי מה דבלא"ה ליכא אשם תלוי למ"ד דבעי מב' ח' והוי לי' לומר דמותרת לחרש כשקידש הפיקח ואהא משני כר"ח דס"ל דהוי ספק א"כ רק לענין קרבן אשם תלוי היא דלא מייתי אבל בענין קידושין חשבינן להו קידושין גמורין מספק ולכך קאמר אפילו אשם תלוי אינו חייב דלא הוי ב' ח' אבל ספק הוי כנ"ל ודו"ק ואין להאריך כי העיקר בזה כדעת הרמב"ם אבל הטעם שכתב במשנה למלך לפי שהכל יודעין שאין קדושי חרש כלום ואינו נראה כלל דהא בש"ס במחלוקת שנוי' והרבה ס"ל דהוי ספק קידושין כנ"ל ס"ק א':
ועב"ש בשם ב"ה דאם נשא הפיקח כיון דליכא איסור דאורייתא לא קנסינן ונעלם ממנו הירושלמי דפרק חרש הנ"ל דמבואר להדיא דחצא מזה ומזה אפילו הלך החרש למה"י והעידו עליו שמת ואח"כ בא וכ"ש כשנשא הפיקח וחרש כאן:
סעיף ב. שוטה ושוטות אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים:
הג"ה. (ד) ודוקא שוטה גמור אבל אם דעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה (ר"י בשם הרמ"ה) וכן עתים שוטה ועתים צלול ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו חוששין לקידושין (ג"ז שם):
ד ודוקא שוטה גמור. עח"מ מה שגימגם בלשון ר"י ולפעד"נ ברור דכוונת ר"י דשם אמרו לר"א מספקא לן אי לעולם חד דעתי' ומספקא לי' לר"א אי דעתי' צילותי' אית לי' או לא או פשיטא לי' דפעם חלים פעם שוטה והנה מבואר דרבנן דנחלקו על ר"א דקידושי חרש לית בהו ספק ע"כ דס"ל דלעולם דעתא שגישתא ומ"מ לאו כשוטה מחשבינן לי' עד שלא נתקן בו נישואין כלל אפילו מדרבנן וזה שכתב רבינו ירוחם דהכא דאמרינן דשוטה אין לו נישואין אפילו מדרבנן דוקא שוטה גמור אבל כל שאינו שוטה גמור יש בו ג' חילוקים אי דעתו צלולה קידושיו קידושין מדאורייתא ואי משובשת אין קידושיו גמורין מדאורייתא רק מדרבנן כמו חרש כיון שאינו שוטה גמור רק כמו חרש שדעתו משובשת לרבנן ומ"מ יש בו קידושין מדרבנן ה"ה שוטה כשאינו גמור רק במדרגה זו. ואי עתים חלים ועתים שוטה הוי ספק דאורייתא וזה שכתב ר"י דהוא בחזקת שוטה ש"מ דלאו בשוטה גמור מיירי וזה ברור:
סעיף ג. שיכור שקידש קידושיו קידושין אפילו נשתכר הרבה ואם הגיע רשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין (ה) ומתיישבין בדבר זה:
ה ומתיישבין. עמ"ש בסי' קכ"א ס"ק א' בביאור דברי הרמב"ם הללו דלא ברירא לי' מה שאמרו בש"ס פטור מכולם אי הכוונה דוקא לענין חיובים לחייבו אי אפשר כשהגיע לשכרותו של לוט אבל מה שאינו בגדר חיוב רק לחוש לחומרא בקידושין אפשר דחיישינן דאפילו אי הוי ספק ג"כ אי אפשר לחייבו או דהכוונה שהוא שוטה גמור לכל דבריו ולפי דנקט מקודם רק פטור מן התפלה נקט כאן פטור מכולם וע"ש שכתבתי ליישב שלא יסתרו דברי הרמב"ם ממה שכתב כאן למה שכתב גבי גט הביאו המחבר סי' קכ"א ע"ש: סעיף ד. סרים שקידש בין סריס חמה בין סרים אדם וכן איילונית שנתקדשה הוי קדושין (ו) וי"א שאיילוני' ודאי' אינה מקודשת:
ו וי"א. זהו מה שכתבו התוס' להוכיח מהא דריש יבמות דקתני שנמצאו איילונית דלאו בת קידושין היא וקשיא להו מהך דהשולח ותרצו בספק איילונית ובאמת המעיין בפירש"י פרק השולח יראה שבא לחלק בין כנסה לקידשה גרידא דכיון שכנסה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל בקידש גרידא ולא הכיר בה אינם כלום והשתא מיושב שפיר הך דקטן וקטנה דקשיא להו לתוס' ריש יבמות במה נפשך תהא מותרת ולפי הנ"ל ניחא דהתם מיירי בקטנה נשואה דאז הוי קידושין ואמת דבלא"ה יש לפרש הך דקטנה שכל שאין היבום גומר שתהא כאשתו לכל דבר לא קיים המצוה וא"כ אפילו היא אשת אחיו כיון דמ"מ אכתי אינה כאשתו וקידושין של אחר תופסין בה ג"כ מספק שמא תהא איילונית לאו בת יבום היא]:
ותירוץ זה הי' נכון מכל מה שנאמר בזה אמנם מדברי הרמב"ם מבואר דהוי קידושין אפילו נתקדשה גרידא ולא הכיר דאי ס"ד בהכיר מאי קמש"ל הא לא גרע מחייבי לאווין דתפסי קידושין ומה שהקשה בלחם משנה דאי הרמב"ם בלא הכיר תיקשי לי' הך דריש יבמות היא תמוה ונעלם ממנו דברי הרמב"ם דכתב להדיא דלכך באיילונית צרתה מותרת משום דרק הפסולה ליבום מכת ערוה פוטרת צרתה ולא מי שאינה ראוי' בלא"ה ליבם אינו נופל עלה יבום רק על צרתה ומותרת ע"ש וא"כ לא קשיא כלל מיבום וכן קושית התוס' מהך דקטן וקטנה לק"מ דבאמת קידושין תופסין ושאני צרתה דוודאי מותרת אפילו הוי קידושין גמורין ודו"ק. גם מהך דקאמר בהלכות אישות בדיני כתובה ונכסי מלוג בלא הכיר משמע להדיא דקידושין הוי ומה שאמר דאין שם אישות גמורה היינו כיון דאין לה כתובה לאו אישות גמורה וזה ברור: סעיף ה. טומטום ואנדרוגינוס או שקידשו או שקידשם איש קידושיהם ספק (ז) וצריכין גט מספק (ח) וי"א דאנדרוגינוס ודאי זכר. (טור בשם התוספות והרא"ש):
ז וצריכין גט מספק. הראב"ד הקשה למה צריך גט והמ"מ כתב ליישבו ומזה נראה דלפי מה דס"ל להרמב"ם אנדרוגינוס נושא אשה לכתחילה אפילו נתקדש לאיש יכול הוא לישא דאל"כ צריך גט לענין שיוכל לישא ובאמת יש לדון דהא רב הונא ס"ל נשים המסוללות זו בזו הוי זונה ופסולה לכהונה ונהי דבנשים לא קי"ל כוותי' דאין שם ביאה כלל אבל באנדרוגינוס כיון דאיכא ביאה ממש יש לאסור מצד אישות שבו כמו נשים המסוללות ודו"ק ואולי ס"ל להרמב"ם כן ולק"מ קושית הראב"ד. והנה לכאורה יש לומר דכוונת הרמב"ם בפשיטות לענין אי רוצה שלא תחלוץ צרתה דוקא רק תהא מותרת להתייבם צריך ליתן גט דאם היא ערוה הוי צרתה ספק צרת ערוה אבל באמת נראה דכמו דצרת ערוה איילונית ערוה מותרת להתייבם כמו כן צרת ערוה אנדרוגינוס דאפילו הוי קידושין מעלי' ליבם אסורה דאשר תלד פרט לאיילונית וה"ה לאנדרוגינוס
ח וי"א דאנדרוגינוס הוי וודאי זכר. זהו מה שנחלקו שם בפי' סוגית הש"ס אמרי בי רב ודעת הרמב"ם כברייתא והתוס' כתבו כמתניתין וכן פירש"י והראי' שהביאו התוס' דרב הונא ס"ל דחייב סקילה בב' מקומות הוא תמוה דלא נזכר בש"ס רק רב יהודא אמר רב ולא ר"ה ע"ש (וכן נראה שהי' גירסת רש"י לכך הוצרך לסייע עצמו דמסתמא ממתניתין קאמר ככל הני דמייתי התם] ובאמת דברי הרי"ף והרמב"ם נראין עיקר דהאיך אפשר דקאמר הלכה כר"י סתם ולא יפרש איזה ר"י אי דברייתא או דמתניתין ועוד דאי אמתניתין מאן פליג עלי' דר"י הא ר"א בוודאי אתיא אפילו לר"י דכזכר משוי' לי' וא"כ ליכא מאן דפליג עלי' וליכא למימר דר"י דברייתא פליג עלי' דהאיך שייך לומר הלכה כר"י וברור דר"י דברייתא קאמר ופליג עלי' ר"ש דמתניתן דוודאי זכר הוא שמאכיל בתרומה קאמר הלכה כר"י ולכך לא הוצרך לפרש כמאן דכיון שאמר הלכה מכלל דפליגו עלי' ש"מ דר"י דברייתא הוא [ומ"מ אפילו לר"י דספק הוא היינו דגופו ספק ולענין קידושין ותרומה בעינן כל גופו זכר דוקא אבל לענין רביעה כל שנרבע במקום זכרות חייבין עליו] ועוד לתוס' ורש"י הוי לי' למימר בי רב אמרי כיון דפליג על הא דמעיקרא ועכ"פ האיך יאמר סתם הלכה כר"י שהרי לא נדע איזה ר"י כיון דשמענו מרב דסמי מתניתין מקמי ברייתא:
סעיף ו. המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום (ט) שאין קדושין תופסין כהם חוץ מהנדה שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורין ואן ראוי לעשות כו: (ט) שאין קידושין תופסין בהם. עח"מ ס"ק ו' ולדעתי שלא אמרו רק בהלכה למדה"י ונשא אחותה דמאחר שאין עושה בעילתו זנות כ"ש שלא בעיל ערוה ומזה יאמרו תנאי הי' באירוסין אבל קידש אחותה לכ"ע לא חיישינן לתנאי כיון שלא עשה מעשה מאיזה צד יאמרו קדושין הראשונים על תנאי כיון שהיא בכאן ונושא אותה ולא שמענו שום ביטול משא"כ התם דאינה כאן ונשא אחותה ע"כ יאמרו תנאי הי' וזה ברור לפע"ד. ומ"ש ואין ראוי לעשות כן נראה לי משום שאסור להתייחד עמה והוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים לכך אין לקדש מחשש שמא יבוא עלי':
סעיף ז. המקדש אחת מהשניות (י) או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורים חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שאינה מקודשת אלא מספק:
סעיף ח. המקדש כותית או שפחה אינו כלום שאינן בני קדושין וכן כותי ועבד שקידשו ישראלית אינו כלום:
ו
או מאיסורי לאווין. עת"מ ודבריו. תמוהין דבד"מ מבואר להדיא דבחייבי לאווין לא נסתפק כלל רק בשניות וגם בזה העלה בצ"ע דלמה יהא עדיף ערוה דרבנן מלאו דאורייתא ובאמת הא לא קשיא דערוה דרבנן הוא משום לתא דעריות דאורייתא לכך עשו מדרבנן כדאורייתא לחומרא אבל איסור דרבנן הנמשך מכת איסור לאו וכן איסור לאו שאין בו לתא דעריות קידושין תופסין לגמרי. גם מה שכתב בת"מ שם דאפילו להרב דוקא שלהשני אינה ערוה כלל אמת הוא ומ"ש הב"ש שם להשיג עליו מדברי הב"י סי' מ"ב ליתא דשאני עדים פסולים שאינם אותן העדים שעל הקידושין הראשונים אבל אי יבואו עדים ויעידו על אחד שקידש ועל השני שקידש מאי סברא יש לומר שיחולו שניהם אי כשרים הם הראשון קידש ואי פסולים אף השני לא קידש וכמו כן אי דיינין להו כספק פסולים כל שהם בעצמן מעידין על ב' הקידושין אין לחוש והתם נמי נראה לפע"ד וודאי אם היא ערוה על השני אותה ערוה שעל הראשון ממש היינו הך דעדים הנ"ל כשהם אותן העדים שראו קידושין הראשונים אבל אי להשני ערוה מצד אחר אף דהוי ג"כ מדרבנן שניהם תופסין בקידושין. עוד כתב הב"ש דהד"מ אינו מסופק כלל ונעלם ממנו לשון הד"מ דמבואר להדיא דמסופק והניח הדבר בצ"ע וכן נראה לפע"ד עיקר דאפילו ערוה דרבנן לא תפסי קידושין של שני אפילו לאחר שאינה ערוה עליו ודברי הטור שם סי' ט"ו מתפרשין יפה שאינם בני קידושין דאסור לקדש אותם רק דאורייתא לא תפסי קידושין ודרבנן תפסי קידושין אי קידש ושניהם שווין שהן ערוה שאסור לישא אותם מטעם ערוה וזה ברור [אבל חייבי לאווין אין ספק כלל דלא תפסי קידושין כיון שאינה ערוה כלל ובזה לא נסתפק הד"מ כלל ודלא כח"מ וב"ש] וכדמוכח מלשון הפוסקים כאן דאפילו שניות הוי קידושין גמורים:
סעיף ט. ישראל מומר שקידש קדושיו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט (יא) ואפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת אבל אם הולידו מן הכותית דינו ככותי אפילו היה המוליד ישראל שאינו מומר (יב) אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם הכותי שקידש קדושיו קדושין. (מרדכי סוף החולץ): (יא) ואפילו זרעו. עח"מ ולפעד"נ דס"ל לה"ה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל דכשר דבתר דידי' שדינן לי' וכשר לבוא בקהל להתגייר וא"כ בלא גירות אין קידושיו קדושין לזה אמר דמומר שאני ומהאי טעמא קאמר קידושיו קידושין ולא גמורין מחשש פרוצה ושמא מעכו"ם נבעלה ועמ"ש בסמוך:
יב אבל ישראלית מומרת וכו'. לא ידעתי מנין פשיטא אליבא דרבינא כדקאמר התם בהדיא ואמר רבינא וכו' והוא לא ס"ל הולד כשר רק או ממזר או פסול כמבואר בש"ס סוף האומר ע"ש פירש"י והיינו דבתר דידה שדינן לה אבל אי בתר דידי' שדינן לה הולד כשר מכח גר שנתגייר ולא משום צד ישראלית שבו וא"כ אין קידושיו קידושין וכן משמע בתוס' שם בכמה מקומות דצריך גירות. גם בפירוש החומש פירש"י פרשת אמור בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר ואף דהרמב"ן ס"ל התם דלא בעינן גירות מ"מ פשיטא דלאו כל אפין שווין בזה ואולי מהאי טעמא לא כתב קידושין גמורין דחיישינן למ"ד דצריך גירות אמנם לדינא מדקאמר בש"ס יבמות דלכ"ע פגום לכהונה מק"ו מאלמנה משמע דלא בעי גירות דאל"כ הרי גיירת פשיטא דפסולה לכהונה ומה צורך לק"ו ומדברי רש"י פרק האומר יש לדחות דבקושיא הוי ס"ד או דהוי ממזר או גר ומשני דממזר לא הוי רק פסול להו דהוי קידושין ובש"ס דפריך והאיכא בנות היינו והיינו אפילו אי שדינן לה בתר דידה לא הוי ממזר לפי שאין קידושין תופסין בו לכ"ע ע"ש וא"כ ממילא אין צריך גירות כלל וזהו דקאמר פסול דפגום לכהונה וכ"ע דס"ל הולד כשר הכי ס"ל כרבינא והיינו דפריך והאיכא בנות והאמר רבינא דברי רבינא יש לומר אי הולד כשר צריך גירות ולא חיישינן לקידושין ומדרבינא קאמר על דברי שמואל ש"מ דקרי בנך ושמואל סובר הולד כשר מבואר דאפילו למ"ד כשר לאו עכו"ם הוי רק ישראל פסול א"כ תפסי קידושין וזה ברור לפע"ד:
סעיף י. (יג) כותי שקידש צריכה ממנו גט:
יג כותי שקידש. עב"ש שהקשה מהך דיבמות ותירוצו דחוק דשמואל גופא מנא לי' אבל באמת לק"מ דהתם מקרא ילפינן בד' בגדו כי בנים זרים ילדו א"כ הכתוב עשאן כעכו"ם אין לחלק בין להקל [בין[להחמיר אבל שם בחולין דאמוראים עשאום כעכו"ם לא שייך שיעשו רק לחומרא וזה ברור ולא ידעתי למה לא הביאו ראי' מהך סוגי' דחולין גופא דקאמר אי לשחיטה ויין נסך וכו' וקשה הא יש לומר דאינהו אפילו לקולא עשאום כעכו"ם וע"כ דלקולא לא ובאמת בלא"ה יש להבין שם דבתר הכי פריך גמורים למאי ומשני לבטל רשות וקשה מאי פריך מעיקרא אי לשחיטה לימא לבטל רשות ומה צורך לומר אינהו גזור ולא קיבלו וצריך לומר דעיקר הקושיא דע"כ מכח שהיו נכשלין בשחיטה ויין נסך גזור עלייהו לענין רשות דאי לרשות גרידא מה ענין למה שסיפרו להם עובדא דסבא שאינן שומרי תורה וע"כ לפי שהיו רוצין לתקן שלא יכשלו בשחיטה תקנו זה א"כ שפיר פריך הא כבר גזור ומשני אינהו לא קבלו וגזור רב אמי וקבלו ובזה אפשר לפרש טפי למה קבלו עכשיו טפי לפי שאז היו גוזרין רק על שחיטה ויין נסך ולענין רשות היו נחשבים כישראל לכך לא נתקבל גזירתם ואתי אינהו וגזור אפילו לענין רשות לכך נתקבל שידעו שמחשבים אותם כעכו"ם ולפי זה פשיטא דמוכח דלקולא לא דא"כ מה צורך לומר לענין רשות הוי לי' לומר דלשון גמורים היינו אפילו לקולא וא"כ פשיטא דעכו"ם גמורים מחשבים להו וזה ברור: סעיף יא. (יד) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש ישראלית הרי זו ספק מקודשת:
יד מי שחציו עבד וכו' הרי זו ספק. עב"ש דחצי' שפחה שאני דגזירת הכתוב הוא והיא שפחה נחרפת לאיש והוא מדברי הר"ן שם. אבל בש"ס שם מבואר דמצד הסברא הוי קידושין ושאני חצי אשה דשייר בקנינו אבל חצי' שפחה לא שייר בקנינו (תדע דאל"כ למה לא נלמד חצי אשה מחצי' שפחה ואי נימא דבהא נמי גלי קרא אשה ולא חצי א"כ מאי קשיא להו בש"ס קידושין דנפשוט קידושי בכולה דא"כ קרא דחצי אשה למאי אתא] ועוד דהא קרא דשפחה דחינן לה בש"ס דאין מזה ראי' כלל והוכרחו זה מתנא דבי ר' ישמעאל דמאי מאורסת מיוחדת א"כ לא מוכח מידי והנך אמוראי דמעיקרא דס"ל דהוי קידושין לא זכרו קרא כלל רק מסברא דלא שייר בקנינו. ולפי זה צריך להבין באמת ההפרש בין חצי שפחה לחציו עבד ונראה לי דהטעם דכיון דחציו עבד כופה רבו לשחררו הוי לי' כמו דבר שבידו וא"כ שייר בקנינו שהי' לו לקדש לחצי השני לאחר שישתחרר וכיון דבידו הוא היתה מקודשת לו לגמרי ועכשיו ששייר חצי' שייר בקנינו משא"כ שפחה דאין כופין לשחרר אותה ואפילו אי הי' אומר לאחר שתשתחרר לא הוי מהני ועוד דאפילו שפחתו לא מהני משום שאין בידו לקדשה ושמא אחר השיחרור לא תתרצה כדאמרינן בקידושין ואף דעכשיו רוצית בקידושין לפי שהיא שפחה והוא לא ירצה לשחררה בלא זה אבל להיפוך כשהוא חציו עבד וקידש בת חורין לא שייך שאין בידו לקדשה כיון שהיא נתקדשה לו עכשיו שהוא חציו עבד פשיטא שתתרצה לו לאחר שישתחרר ומהאי טעתא בלאחר שאתגייר לא אמרינן שאין בידו לקדשה רק דילמא לא מזדקקי לי' בי תלתא ע"ש. ועוד אבאר לקמן בס"ד סברא נכונה לפי שיטת הרמב"ם בזה. ועוד אבאר בסמוך מה שיש נ"מ טובא לדינא אי נימא בחצי' שפחה מקודשת מסברא או כפי טעמו של הר"ן מגזה"כ ומה שכתב עוד הב"ש ולא דמי לאומר התקדשי לחציי עמ"ש בחידושי בגיטין שם באריכות ובדברי התוס' ותהרש"א שם ולפי שאינו נוגע כ"כ לדינא לא העתקתים פה:
סעיף יב. (טו) המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין (טז) צריכה גט ואם עד שלא נתן לה גט נשתחררה ואח"כ קידשה אחר מקודשת כשניהם וצריכה נט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני (יז) ואם מתו אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני (יח) או חולץ או מייבם:
טו המקדש מי שחצי' שפחה. הר"ן פרק קמא דקידושין האריך לתמוה בזה על לשון הרמב"ם והכ"מ וה"ה נדחקו ליישבו ולפע"ד נראה לפרש דבריו בפשיטות והיא דהתוס' כתבו בהך פלוגתא אי גמרו קידושי ראשון אי פקעי דלא דמי לבהמה של שני שותפין דהתם אפשר שתהא חצי' עולה וחצי' חולין אבל כאן אי סברא אלא או גמרו או פקעו. והנה שם בקידושין מקשה דניפשוט קידושי בכולה כמו באומר רגלה של זו עולה ומסיק דדמי לבהמה של שותפין לפי שדעת אחרת היא וע"ש פירש"י ולפי זה כאן כשנשתחררה כל שלא חזרה בה ראוי שיפשטו קידושין בכולה דבשלומא התם לא נתקדשה רק חצי' אבל כאן הרי נתרצית להתקדש כולה רק ארי' הוא דרביע עלה שאינה יכולה מדינא להתקדש בצד שפחות וכל שנשתחררה כיון שאין דעת אחרת מעכב הקידושין בעצמותן פושטין בכולה ואין צריך קידושין אחרים לדור עמה ולבעול בפני עדים לשם קידושין רק הקידושין דמעיקרא כיון שנתפסו במקצת מעצמן הם פושטין בכולה כל שיכולין לפשוט ואין דעת אחרת מעכב כמו במקדש חצי אשה וזהו כשלא נתקדשה לאחר אבל כשנתקדשה לאחר פליגו למר כיון שנשתחררה ושתקה גמרו בכולה דמעצמן נתפשטו בכולה ומר סבר כיון שנתקדשה לאחר נתגלה דעתה שלא רצתה להתקדש כולה כלל ואינן יכולין לפשוט בכולה כי דעת אחרת מעכב וממילא הוי מקדש חצי אשה ולא מהני כלום לכך פקעו וכזה פסק הרמב"ם דהוי ספק קידושין והיינו דר"ת מעיקרא מספקא לי' בהא [דלא כפירש"י שם מכח קושית התוס' שם על רש"י] אבל כשלא נתקדשה כלל משמע בש"ס דליכא מאן דפליג דגמרו ואינו צריך קידושין אחרים והיינו כמו שכתבתי דמעצמן הם פושטין בכולה כל שאין דעת אחרת מעכב והיא נתקדשה לו לגמרי לא חצי' רק שלא הועיל רצונה בצד שפחות וכל שנשתחררה כיון שנתפסו בחצי' פושטין בכולה. ובהכי ניחא למה בחציו עבד הוי ספק ובחצי' שפחה וודאי ולהנ"ל ניחא דחצי' שפתה כיון שקידשה לגמרי והקידושין של עכשיו פועלין בה בכולה שהרי כשנשתחררה אינה צריכה קידושין אחרים לקדש חצי' השני רק קידושין הראשונים פושטין בכולה אבל בחצי' עבד כיון שהוא לא נתקדש לא אמרינן פושטין בכולו דזה לא שייך רק באשה המתקדשת לא באיש המקדש וכן מוכח בש"ס קידושין דאל"כ מה צריך גבי איש לטעם דכוונתו שיוכל לישא אחרת ונימא משום דהם פושטין בכולה וליכא למימר דעת אחרת דהא האשה נתקדשה לגמרי ואינה מעכבת ואי משום דעתו הא דמי ממש לאומר רגלה של זו עולה אף דפי' רגל פושטין בכולה וה"ה כאן וע"כ דדוקא התם שייך שנפשוט בגוף הבהמה וכן באשי אבל באיש לא אמרינן זה דהוא המקדש לא המתקדש ולכך בחציו עבד הוי חצי איש כיון שהקידושין הללו לא יומלו לחצי עבד שבו כלל שאפילו ישתחרר לא יפשטו בכולו כנ"ל ודוק ולפי זה תה שכתבו הח"מ והב"ש דאפילו לא קידשה אתר הוי ספק ולפי הנ"ל הא ליתא דכל שלא קידשה אחר אפילו לא קידשה הוא שנית רק על דעת קידושין הראשונים פושטין בכולה ואין צריך לקדשה מחדש וזה ברור לפע"ד:
ומה שכתב כמו קטנה כוונתו אף דלא ידעינן דבעל לשם קידושין אמרינן בוודאי מסכימים על קידושין א"כ התם בעינן ביאה לשם קידושין דקידושין הראשונים אינם כלום אבל כאן דתפסי ופושטין בכולה רק לחוש שחזרו בהן בזה סמכינן. דמסתתא לא חזרו ואפילו לא בעל בפני עדים על דעת קידושין הראשונים בעל ודו"ק:
טז צריכה גט. אבל קודם השיחרור בוודאי אינה צריכה גט ב"ש וח"מ ועמ"ש לעיל ס"ק י' כי לפי דברי הב"ש וח"מ שם בכוונת הד"מ סי' ט"ו יש לפקפק גם בזה אבל כבר העליתי לעיל דבחייבי לאווין מודה הד"מ דאין ספק דלא תפסי קידושי שני ע"ש:
ועיין ח"ת סוף ס"ק י"ג אם מת הבעל ולו שאר נשים אין ביאתה או חליצתה של זו פוטרת צרתה כיון דאינה רק באשם וצרחה במיתה ודלא כב"ח ודברים אילו צריכין ביאור או כוונתו כשלא נשתחררה כלל ועדיין היא חצי' שפחה א"כ פשיטא דאסורה להתייבם ואי כשנשתחררה אימת אי קודם מיתה הרי לפי דעתם נחלקו גם בלי קידושין אי גמרו אי פקעו א"כ אי גמרו בת יבוס היא ואי פקעי פנוי' היא [ולמה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם לכ"ע גמרו] ואי שנשתחררה אחר מיתת בעלה הרי אי אפשר לומר גתרו שכבר מת וכבר כתבו התוס' דכאן אי אפשר רק או גמרו או פקעו וכיון שמא דאי אפשר לומר גמרו ממילא פקעו והוי פנוי' והאיך תפטור צרתה וצריך לומר או דע"כ לא אמרינן פקעו רק אי עדיין הוי קידושין פקעו בשיחרור אבל אם כבר נפקעו ע"י גירושין ומיתה שוב לא אמרינן דפקעו ע"י שיחרור כיון שכבר נפקעו אי דע"כ לא אמרינן דפקעו כל שלא גמרו רק אם היא בת קידושין בחצי השני ומ"מ אינה מקודשת אז פקעו לגמרי אבל במת דאי אפשר שיגמרו הוי כמו מעיקרא בחצי' שפחה אף דאין גומרין לא פקעו וזה נראה יותר כי לסברא ראשונה יש להקשות כיון דלא נפקעו במיתה דעדיין היא זקוקה ראוי שיפקעו בשיחרור ולענין הדין מדברי הרא"ש שהקשה מה נ"מ למ"ד מאורסת למ"ד מיוחדת כיון דלתרווייהו אינו רק אשם ולהב"ח לק"מ דלמ"ד מאורסת פוטרת צרתה משא"כ למ"ד מיוחדת אבל באחת אינו מוכרת דלפי תירוץ הרא"ש לחלק דבהא בעי גט יש לומר דפוטרת צרתה דהוי אישות גמורה רק מיתה לא מחייב דלא הוי רק חצי' אשת איש גמורה וחצי' פנוי' ועל חצי אשת איש ליכא מיתה אבל לענין לפטור צרחה יש לומר דפוטרת אך בלא"ה לא ידעתי דהך דאחת פוטרת חברתה הוא משום דבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' וכן אינו מייבם ב' א"כ מאיזה צד נימא דחצי בית פוטר ואנחנו לא שמענו רק בית אחד פוטר ולא חצי בית ואפילו חשבת לחצי' כאישות גמור מ"מ חצי בית היא:
יז ואם מתו. יש להסתפק אם תח ראשון ויש לו בנים ואח"כ נשתחררה וקידשה אחיו לפי מה שכתבתי לעיל דבתת לכ"ע נשארה חצי' מקודשת וחצי' פנוי' דאי אפשר לומר לא גמרו כיון שמת ולא פקעו כיון שאי אפשר לגמור א"כ הכא תפסו קידושין לאחיו ואף דהוי חצי אשה דחצי השני ערוה עליו מכח אשת אחיו מ"מ כיון דלא שייר בקנינו שאי אפשר לו לקדשה כולה מקודשת לו חצי כמו מקדש חצי' שפחה. ונראה לי דתליא במה שכתבתי לעיל ס"ק י"ד דלהר"ן שכתב דעיקר הטעם משום דגזה"כ והיא שפחה נחרפת לאיש א"כ לאחיו אינה מקודשת כלל דהוי חצי אשה וגזה"כ ליכא דכבר נשתחררה רק חצי' ערוה וחצי' פנוי' היא ודמי' לחצי עבד וחצי ב"ח דלא תפסו קידושין מספק וחצי אשה גרע טפי דוודאי אינה מקודשת ועכ"פ ספק הוא אבל לפי מה שכתבתי לעיל וכתבתי דנראה מהש"ס דמסברא הוי קידושין דלא שייר בקנינו וחצי עבד שאני מחצי' שפחה ע"ש א"כ תפסו קידושין לאחיו ג"כ כמו להמת. והנה מהש"ס דקאמר רב חסדא דאין אני קורא אשת ב' מתים במה נפשך ופירש"י דמספקא לי' בפלוגתא דאמוראי אי חצי' שפחה תפסו קידושין או לא ויש להבין הא אין כאן במה נפשך דאי תפסו קידושי ראשון גם קידושי שני תפסו לאחר שיחרור דלא הוי חצי אשה דלא שייר כי חצי כבר נתקדשה ואי דס"ל בשיחרור פקעו פשיטא דאין כאן במה נפשך וכן אי גמרו ואי דמספקא לי' הא לא ס"ל לרש"י דבהא מספקא לי' דמה צורך לו דמספקא לי' אי תפסו ובפלוגתא דאמוראי דלעיל וע"כ דסובר רש"י דוקא קידושי ראשון תפסו מגזה"כ אבל של שני לא תפסו דהוי חצי אשה אפילו לא שייר בקנינו דבהא ליכא גזה"כ ושפיר קאמר במה נפשך ודו"ק. וכמו כן בפרק המגרש דבעי לאשכוחי אשת ב' מתים ומשכחת לה שקידש חצי שפחה ומת ונשתחררה ולאחר זמן קידשה אחיו שלא הי' בעולמו ונתפסו בה קידושיו של אחיו בצד חירות שנשתחררה אחר מיתה דמהני קידושיו דלא שייר בה דצד השני ערוה עליו ומת גם הוא ונפלה לפני אחיו שהי' בעולמם של שניהם הוי אשת ב' מתים ולהר"ן הנ"ל לא הוי אשת ב' מתים דקידושי השני הוי חצי אשה אפילו לא שייר כיון דליכא גזה"כ בזה רק בחצי' שפחה וצ"ע בזה:
יח או חולץ. עח"מ והוא תמוה דלא אמרינן בש"ס רק בב' אחים אבל כאן לאו באחים קא משתעי ומאי ענין זה לב' מתים ואולי יש ט"ס וצריך להיות ואם קדשוה ב' אחים וכו' כמו שהוא בב"ש ובאמת יש לי לדון במה שפירש"י בש"ס דמיירי בב' אחים כי אפשר דמה שאמרה תורה ולא אשת ב' מתים אפילו היא אשת אחיו ואשתו של אחר ג"כ אינו מייבם דלא קרינן בה לא תהי' אשת המת כיון דלאו אשת המת בלבד היא רק של אחר ג"כ אבל רש"י לא פירש כן וכן מוכת בש"ס פרק המגרש דהכל בב' אחים מיירי ע"ש: