תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן מ
דין המקדש לאחר זמן כגון לאחר שתלד ודומיו ובו ח סעיפים:
סעיף א. האומר לאשה הרי את מקודשת לי (א) בפרוטה זו לאחר ל' יום אעפ"י שנתאכלו המעות בתוך ד' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום. (ב) ואם חזר בו בתוך השלשים יום או חזרה היא (ג) אינה מקודשת הג"ה. (ד) וי"א דאם קדשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום אלא נקרע או נאבד תוך ל' אינה מקודשת. המקדש אשה על ל' יום מקודשת לעולם:
א בפרוטה זו. לשון הרמב"ם בזוזים אלו. ולכאורה נראה דאם קידש בפחות משוה פרוטה. הוי ספק קידושין כמו כל מקדש בפחות משוה פרוטה. אבל כד מעיינין בי' שפיר יש לדון בה טובא דשם אמרינן הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי ומשמע מפירש"י והר"ן דאף דעיקר הקידושין נגמרו בעת הקידושין מ"מ מקודשת בקידושין הללו לאחר ל'. אבל מדברי הרא"ש ז"ל מבואר להדיא דעיקר הטעם כיון שאם תחזור בה צריכה להחזיר הדמים חשיב כאילו הם בעין והיינו דלא ניחא לי' לומר דקנין המעות נגמר לגמרי בעת שקידש דא"כ לאחר ל' דאז חלין אין כאן שום קבלה. לזה פי' דלאחר ל' נגמר קבלת הקידושין במה שאינה מחוייבת עוד בשום פנים להחזיר אבל קודם שלשים אף שכבר קיבלה חל עלי' חיוב להחזיר כשתחזור ואינו קנין גמור רק לאחר ל' בעת חלות הקידושין וכנתינה אריכתא דמי מעת הקידושין עד חלות הקידושין [כנ"ל ביאור דברי הרא"ש] ועכ"פ מבואר מדבריו דרק אם צריכה להחזיר כשתחזור מקודשת דחשיב כאילו הם בעין אבל אם קידש בפחות משוה פרוטה נהי דיכול להיות דשוה פרוטה במדי מ"מ לאו בר השבה היא א"כ כשתחזור אין עליה חיוב השבה וכבר נגמר הנתינה בעת שקידש ובעת חלות הקידושין שוב אינו בעין ואפי' ספק קידושין לא הוי וכמו כן בקידש בשטר שאין בו שוה פרוטה להרא"ש אינה מקודשת כלל כיון דלאו בר השבה הוא ולהר"ן י"ל דמקודשת מספק:
עוד נ"ל שאם קידש בביאה ופי' שתתקדש לאחר ל' יום להר"ן י"ל דקידושי ביאה דמי לקידושי כסף ורק שטר בעינן בעין דאיתקש ליציאה כמ"ש הר"ן והרשב"א להדיא אבל לסברת הרא"ש הנ"ל בביאה אינה מקודשת כלל שכבר נגמר הכל בעת שבעל ולא נשאר כלום אחר ל' וצ"ע בזה כי לא ראיתי לאחרונים ז"ל הערה בענין זה כלום:
ב ואם חזר בו. דעת הר"ן דא"צ להחזיר הקידושין. והב"ש בשם תשו' הרא"ש כתב דצריכה להחזיר אפי' הוא חוזר והוא תמוה לכאורה דהא הרא"ש כתב בפסקיו שם דלכך לא שאל חזר בו הוא חדא דמתניתין בדידה מיירי ועוד דבהא מודה ר"ל ולא פליג רק בחזרה היא משום דנתינת מעות לידה חשיב כמעשה ע"כ. ולכאורה יש לתמוה דהא טפי חשיב נתינת האיש לידה מעשה מקבלת אשה תדע דהא גבי גט לולא דאין מועיל בלתי שיגיע לידה הי' חשיב נתינת בעל ליד השליח מעשה רק משום שאינו מועיל רק בקבלתה א"כ כשנתן קידושין לה למה לא יהא חשיב מעשה שלא יוכל לחזור. וברור דכוונת הרא"ש משום דהוא אינו מבטל בחזירתו המעשה כי הנתינה בתקפה רק מה שאמר שתתקדש בנתינה זו מזה הוא חוזר ואינו רק דיבור ודיבור אבל הנתינה היא לחלוטין ואינו מבטלה עכשיו אבל האשה מבטלת הנתינה במה שהיא צריכה להחזיר המעות. וזה ברור בכוונת הרא"ש. א"כ מבואר דסובר כהר"ן דאם הוא חוזר אינה צריכה להחזיר דאל"כ למה יודה ר"ל בחזרתו טפי מדידה. אך י"ל דכוונת הרא"ש דלכך לא נחלקו ר"י ור"ל בחזרה דידי' משום דלכ"ע יכול הוא לחזור עכ"פ והיינו באופן שישארו המעות מתנה ובהא לא פליג ר"ל לכך נקיט פלוגתייהו בדידה אבל אם הוא חוזר ואינו נותן במתנה המעות חוזרין כמו בדידה. ואולי כך כוונת הרמב"ם שכתב ואם חזר בו או חזרה היא ובש"ס לא זכרו חזרתו כלל ולהרא"ש הוא כ"ש מחזרה דידה, ולפי הנ"ל ניחא דבש"ס נקט בדידה מכח פלוגתא דר"ל דלכ"ע יכול לחזור באופן שישאר המעות מתנה אבל כשחוזר ואינו נותן המעות שניהם שוין ואין שום כ"ש לחזרתו טפי מדידה:
ג אינה מקודשת. יש לי ספק אם חזרו אח"כ מחזרה זו קודם ל' אי אתי דיבור ומבטל דיבור החזרה והקידושין קיימין או כיון שחזרו פעם אחת כבר [נחשב] שלו. והנה בחזר בו הוא למ"ד דצריכה להחזיר חשיב כמו חזרה דידה ממש אבל למ"ד דאינה צריכה להחזיר לא מיבעי' לי כלל דכיון דבחזרתו כבר נעשה המעות מתנה והאיך יחזיר בו להפקיע מתנתו ורק מדיבור שלו יכול לחזור ולא להפקיע מה שכבר נעשה מתנה אצלה (ודברי התוס' שם שהקשו ממחשבת השליח גבי תרומה ג"כ לא נתבררו לי דהאיך יוכל הוא לבטל דיבור השליח ולא אמרו רק דיבור שלו מבטל דיבור שלו ולא של אחר ודו"ק] אבל למ"ד דצריכה להחזיר וכן בחזרה היא מיבעי' לי כנ"ל. ולכאורה מדברי הר"ן שם בהשיגו על הרשב"א משמע דוקא בגירש ומת פליגי דלא חזרה כלל אבל בחזרה משמע לכאורה דלכ"ע בטלו הקידושין אבל באמת אינו מוכרח דכוונתם שחזרה ועומדת בחזרתה עד גמר ל' בהא מחלק בין קיבלה קידושין לחזרה אבל בחוזרת מחזרתה תוך ל' אתי דיבור ומבטל דיבור ודיבור ראשון קיים וכן ממה דקיי"ל גבי גט חוזר ומגרש אפי' ביטל הגט בפי' והיינו משום דיכול לבטל דבריו שביטל כיון דלא עקר הגט במעשה רק בדיבור והכא נמי כיון שלא נתבטלו הקידושין רק בדיבור יכולין לחזור ולקיימם ומעיקרא כך קידש כל שיבואו ל' ויהא מקום שיחולו הקידושין יחולו וחזרה דבנתיים לא מעלה ולא מוריד רק הכל בתר גמר ל' אזיל אם יסכימו אז מקודשת:
ד וי"א דאם קידשה בשטר. לא ידעתי למה כתב זה בשם י"א כיון דכל הפוסקים כתבו כן ואין חולק. ואלי נתכוון להרא"ש דלדעתי אינה מקודשת כלל אבל להר"ן אפשר דמקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי וכמו שכתבתי לעיל (ס"ק א') דדבר זה תלוי במחלוקת הרא"ש והר"ן ע"ש. אמנם בלח"מ כתב דלכ"ע לא חיישינן כאן כיון שלא נתכוון לקדש בכסף ורק ביש בו ש"פ אמרינן דעתייהו אנייר ולא בפחות מש"פ. גם נראה לפע"ד דאפי' קידש בנייר שיש בו ש"פ צ"ע אי דמי לכסף ושאני הך דשמין הנייר שלא נכתב לשמה או בלא עדים שהי' שטר פסול י"ל דנתנו בתורת כסף אבל במקדש בשטר כשר גמור וחתם בו עדים אי רצה לקדש בכסף למה טרח לכתבו לשמה ולחתום עדים בחנם וע"כ שלא נתכוונו רק לקידושי שטר בלבד. ואפשר דמה"ט לא זכר הרב דין אם יש בו שוה פרוטה ואם קידש בביאה עמ"ש ס"ק א' דנראה דתליא במחלוקת הרא"ש והר"ן ע"ש:
סעיף ב. בא שני וקדשה בתוך ל' יום הרי זו מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסי בה קידושי שני ונעשית אשת איש ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון (ה) ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין קידושין תופסין בה:
הג"ה. (ו) אבל אם מת השני או גירשה תוך ל' חזרו קידושי ראשון ולכן צריכה גט מן הראשון ויש חולקין:
ה ימצאו אותה אשת איש. מזה למד ה"ה במת או גירש דאינה אשת איש חיילי קידושי ראשון. ויש לי ספק אם נתקדשה בראשונה לכהן דנעשית גרושה ואסורה לו אי חיילי קידושי ראשון להרמב"ם. ולכאורה לפמ"ש הרמב"ן לדחות הירושלמי ביש לו אח דסובר אין קידושין תופסין ביבמה אבל לדידן חיילי קידושי ראשון א"כ ה"ה גרושה, לכהן כיון דתפסי קידושין אבל באמת לא דמי כלל דשאני יבמה לשוק כיון כשהיא קדשה לא היתה יבמה מותרת לו עכ"פ אחר חליצה דעדיף משוגג המבואר לקמן (סי' קכ"ט) דמותרת להזר אחר חליצה וכ"ש כאן דאפי' שוגג אין כאן אבל כשגירש השני דאסורה לראשון לעולם א"כ פשיטא דאין כאן קידושין כלל דלא קידש רק אשה הראוי' לו כמו בעת קידושין ולא שתאסור עליו ואין לך חזרה גדולה מזו שכל שנתגרשה שניהם חזרו בהם כיון שאסורין זה לזה. רק לשון הרמב"ם שכתב כמו שקידש אשת איש שאין קידושין תופסין משמע לכאורה שכל שקידושין תופסין חיילי קידושין ואפי' היא אשה האסורה לו בלאו. אבל מ"מ יש לדחות שאילו הי' קידושין תופסין באשת איש הוי חיילי משום שאפשר שתהא אשתו לאחר גירושי השני או אחר מיתה שלא נאסרה עליו כיון שלא קידש רק הג'. אבל כיון שאין קידושין תופסין לא חיילי אבל הנאסרה עליו איסור עולם אינו עולה על הדעת שיחולו הקידושין שהוא קידש אשה שתהא מותרת לו ולא האסורה ותיכף כשקבלה גט חזרו בהם כמו שכתבתי:
ו אבל אם מת השני. זהו דעת הרמב"ן מן הירושלמי ובש"ס דילן נמי הכי מוכח דהא הך מ"ד דמייתי פלוגתא דרב ושמואל ארישא לא נחלק רב רק משום במאי פקעי קידושי שני אבל במת וגירש דפקעי מנדה. אך באמת אין זו ראי' כלל לפע"ד דוודאי יש להכין בלא"ה מאי קושיא הא איכא למימר דפריך אפי' אי נימא ושמואל כר"ל דס"ל אינה חוזרת וע"כ דעיקר הקושיא משום דמעשה מודה ר"ל דמבטל דיבור אבל באמת הא בהא תליא דאי אמרינן דקידושי שני יכולין להיות חלין עד תשלום ל' וליפקע בלא גט כלל א"כ ממילא אין זה ביטול כלל לדיבור הראשון כי שניהם מתקיימין שפיר ולא אמרי' דמעשה מבטל דיבור רק כשהמעשה הוי ביטול לדיבור ושניהם סותרין זה לזה אבל לא כאן ולכך הוצרך להקשות במאי פקעי וכיון שע"כ הן חלין לעולם ממילא הוי ביטול לדיבור הראשון לגמרי דקידושי השני סותרין לדיבור ראשון ומעשה מבטל דיבור [ובהכי ניחא דיש להבין במאי דקאמר, קידושי שני במאי פקעי אבל מ"מ כיון דס"ד דשמואל סובר דחלין קידושי ראשון לאחר ל' ולא נתבטלו א"כ נהי דקידושי שני אין נפקעין בלי גט אבל מ"מ קידושי ראשון יחולו ג"כ וע"כ דכל שאין קידושי שני מופקעין ממילא מבטלי לקידושי ראשון והיינו כנ"ל] ותדע לך שהוא כן דאל"כ תיקשי אפי' תימא כדעת הרמב"ן דבמת וגירש חלין קידושי ראשון והיינו דלא הוי חזרה במה שנתקדשה לאחר דלא נתקדשה רק אם לא יוכלו לחול קידושי ראשון אבל אם השני חי האיך יעלה על הדעת דלא נימא חזרה היא ובוודאי ליכא למימר דחזרה לא היתה עד שלשים ומשם ואילך אפי' יחי' השני יחזרו ויחולו קידושי ראשון דא"כ מאי הועיל במה דפריך קידושי. שני במאי פקעי [עכ"פ] תצטרך גט מראשון ג"כ כיון דלא חזרה בה כלל וקבלת קידושין לא הי' רק עד ל' וע"כ דכל שקיבלה קידושין בודאי עכ"פ כשיחי' השני חזרה בה חזרה גמורה א"כ מאי פריך במאי פקעי הו"ל לאקשויי האיך חלין הא חזרה בה וע"כ משום דמצי סבר כר"ל דלא מהני חזרה ומעשה כזו אינה מבטלת כיון שאין המעשה בעצמותה סתירה לדיבור הקודם אם לא דקידושי שני אין יכולין להיות נפקעין בלי גט אז מבטלין דיבור הקודם וזה ברור ולק"מ על הרשב"א בזה. גם משמע מדברי הרי"ף דבאמת רב ושמואל נחלקו בתרווייהו ומר מתני הך פלוגתא ומר הך ולא קאמר לי' רק על הך פלוגתא קשיא לי' לשמואל במאי פקעי ובהך פלוגתא לא. ונראה שלכך זכרה הרי"ף להורות דבאמת כי פקעי קידושי שני מודה רב [דחיילי] ועוד ראי' ממה שנחלקו ר"י ור"ל בחזרה בה ולר"י מהני חזרה. ויש לתמוה כיון דבא אחר וקידשה. בוודאי חזרה א"כ אי ס"ד דחזרה גרידא מהני למה לי בא אחר וקידשה בחזרה בלבד אינה מקודשת לראשון וכיון שאינה מקודשת לראשון פשיטא דתפסו בה קידושי דעלמא ומוכח כר"ל דחזרה לא מהני רק מעשה וע"כ דחזרה לחוד ובא אחר וקידשה לחוד דלא חזרה רק כל שיוכלו קדושי ראשון לחול בגמר ל' יחולו כמ"ש הר"ן והיא ראי' עצומה לכאורה ואין לי מקום ליישב דברי הרשב"א ז"ל בזה רק לפי דבלא"ה יש להבין דנקט במשנה מעיקרא בשליח שקידש לעצמו ואר"כ וכן האומר לאשה ומאי ענין זה לזה ואי משום דקתני בה מקודשת לשני אטו כולהו לא הוי מצי למיתני שכל שקידש הראשון בפסול מקודשת לשני. לכן נראה דמתניתין קמ"ל בהנך תרתי חד דינא דמעשה שני מעשה רמאות הוא שהפקיע קידושי ראשון [ולשון ובא אחר ג"כ הכוונה ברמאות כמו והלך דמעיקרא] ואף שהי' בדעת האשה מ"מ לולא היא היתה נשארת בקידושי ראשון והוי רמאי וקמ"ל דמקדשת ברמאות כמ"ש הר"ן ברישא. ולפ"ז י"ל דהוי חזרה ממש ומ"מ לא קשיא לר"י דקמ"ל שעשה ברמאות כמו ברישא ודו"ק. אבל מ"מ מטין הדברים כדברי הרמב"ן ז"ל כמ"ש. גם הראי' שהביא הרשב"א מן הש"ס אינה ראי' כלל דקידושי אמצע לעולם אין צריכין גט אי בתוך זמן שלו מה צורך לגט הא יכולין לחזור ואי אחר זמן שלו אינו תלין מחמת קידושי בתרא רק כוונת הרשב"א להקשות מלישנא קידושי קמא לא חיילי וזה מועיל אחר הזמן אבל בתוך הזמן טעמא אחרינא איכא דיכולין לחזור וע"כ דהך טעמא סגי גם בתוך הזמן דכל שנתקדשה לאתר הוי חזרה ולא חיילי [ודברי הר"ן בהשיגו על הרשב"א בזה תמוה ודו"ק] אפי' יגרש אחרון אבל מ"מ אינו כדאי לדחות הירושלמי ומשמעות הש"ס לעיל מינה כנ"ל. אבל מ"מ משמע לי מדברי הרמב"ם דרק לפי שכתב דאינה מקודשת לראשון כלל נתן טעם שאין קידושין תופסין באשת איש אבל מ"מ מודה אפי' במת וגירש נהי דאיכא למימר דלא חזרה לגמרי כמ"ש הר"ן אבל מ"מ מידי ספק לא נפקא דטפי איכא למימר דחזרה לגמרי ולא עלה על דעתה שימות השני או יגרש. ולפ"ז גם לדיעה קמייתא הוי ספק וזה שכתב הר"ן ולכן צריכה גט להורות דין לענין זה חזרו ולא להיות מקודשת גמורה ולא קשה מידי קושי' הח"מ ויש חולקין דאינה צריכה גט כלל ודחה הר"ן דיעה זו וזה ברור לפע"ד בכוונת הרב: ועוד יש לפרש דברי הר"ן בענין אחר ויתבאר לקמן ס"ג. ואם השני שגירש הוא כהן יש לצדד להקל עפ"י מה שכתבתי לעיל (ס"ק ה') ע"ש. גם ביבמה גופא נ"ל שיש לפקפק בדברי הרמב"ן ז"ל שאף שקידושין תופסין בחייבי לאוין היינו דוקא שקידש הייבי לאוין או יבמה לשוק אבל אם הוא קידש פנוי' והיא נתקדשה לאחר לחלוטין אפי' תימא שלא חזרה לגמרי מ"מ כל שלא נפקעו קידושי השני לגמרי בוודאי חזרה היא שנתקדשה לזה קידושין גמורין וממילא ליבם הבא מכחו וכל שלא נפקעו לגמרי קידושי השני מיקרי חזרה גמורה ולא חיילי קידושי ראשון ואין קידושין של חייבי לאוין חלין מעצמן כל שלא קידש חייבי לאוין בעת קידושין כנ"ל. ועכ"פ בכהן דאיכא למימר דגם הרמב"ן מודה כמ"ש לעיל (ס"ק ה') יש להקל לפע"ד שלא להצריכה גט מראשון:
סעיף ג. האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו (ז) מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך הל' (ח) הר"ז מקודשת מספק לשניהם לפיכך (ט) שניהם נותנים גט בין בתוך הל' יום ובין לאחר הל' יום:
ז מעכשיו ולאחר ל' יום. דעת רש"י דיכול לחזור בו תוך ל'. והרמב"ן והרשב"א חולקין דלא הוי תנאי רק לענין אי ימות. ובאמת דברי רש"י תמוהין דא"כ לשמואל דסובר רק עד ל' מקודשת ואינה מקודשת ממילא אינה צריכה גט מראשון כלל דמה צורך לגט כיון שיכול לחזור בו א"כ יהא לדעתו הפי' במשנה רק על השני בלבד ולרב אפי' לראשון אחר ל' ובש"ס משמע דלא נחלקו בפי' המשנה רק למר עד ל' ולמר לעולם. ועוד דעביד צריכותא בין הך פלוגתא לפלוגתא דרבי ורבנן דקידושין לקריבה ולפירש"י הרי לרחוקה היא אפי' תימא תנאי דהא רוצה לחזור ולגרוע כח הקידושין אמר ואי נימא מזרה לא בא לגרע כ"כ רק שיתחילו לאחר ל' אבל בכאן שדי גריעותא בכולה שאם יחזור יבטלו לגמרי. ועכ"פ אין כאן עדיפותא מגט. ולדינא אין נ"מ כיון דאנן חיישינן לדברי ר"י דשיור הוי ובהא וודאי לא מהני חזרה אפי' לרש"י:
ח ה"ז מקודשת מספק לשניהם לפיכך שניהם נותנין גט. מבואר מדברי המחבר שהוא לשון הרמב"ם דאפי' לרב דמספקא לי' אי תנאה אי חזרה מהני גט בתוך ל' ולא חיישינן דילמא תנאי היא ואין חל הגט קודם שיחולו הקידושין שהרי כתב בפי' דמקודשת מספק ובין אי נפרש דפסק כרב בין אי פוסק כר"י סוף סוף ס"ל (דאין) [דאינן] וודאין רק ספק והאיך נותנין גט בתוך ל' אלא ודאי דכל שהיא תנאי במעכשיו יכול לגרש עד שנתקיים התנאי:
ועוד נלפע"ד דאפי' המקדש לאתר ל' ולא אמר מעכשיו כלל ג"כ יש מקום לומר דיכול לגרש מיד דהיינו שיתן גט שתתגרש לאחר ל' וכמ"ש התוס' פרק ר"ג בהא דאמר התם דלא מהני בכותב גט לאשה דעלמא משום דאין מקנה דשלב"ל ולפ"ז היינו דוקא באשה פנוי' לגמרי דמחוסר מעשה הקידושין אבל כאן דכבר נתקדשה ואינה רק מחוסר זמן דממילא אתי לא הוי דשלב"ל ויכול לגרשה בגט לאחר ל' וכשיחולו הקידושין יחול הגט. אמנם הרשב"א בתשובה הביאה הב"ש (ס"ק ח') דעתו אפי' במעכשיו אינו יכול לגרש מיד רק אי נימא דהוי שיור. ואני מסתפק אי בכל קידושין על תנאי סובר הרשב"א כך ואינו יכול לגרש קודם קיום התנאי אפי' פי' מעכשיו או דוקא בהך תנאי דהכא שאי אפשר שיחולו הקידושין רק אחר זמן כיון דהתנאי תלוי בזמן אבל כשהתנאי יכול להתקיים תיכף יכול לגרש מיד ג"כ ואי נימא דבכל תנאי ס"ל כך יש להביא קצת סיוע לדבריו מהך פלוגתא דר"ה ור"י דקאמר מאי בינייהו ולא קאמר נ"מ אי גירש מיד לר"ה מגורשת אפי' קיים תנאו ולר"י כל שקיים התנאי לא מהני הגט וע"כ דאפי' לר"ה אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי אך מדברי הר"ן שם שהקשה מהך דר"ה דסובר אשת איש שפשטה ידה צריכה גט ומאי נ"מ. וקשה שאני הכא דאי אפשר שקיבלה גט קודם קיום התנאי וע"כ דמהני גט כל שאמר מעכשיו. גם בש"ס משמע דמהני גירושין בתוך ל' דהא לשמואל דסובר דמתני' רק בתוך ל' משתעי ומשמע דמהני גט בתוך ל' לדידי' כמו לרב לאחר ל'. ומה שהקשה הב"ש דאתה מצריך כרוז לכהונה, נ"ל דלא אמרינן הכי במי שמגרש מעצמו דא"כ כל מגרש על תנאי נימא הכי ובעלמא דאמרי' הכי היינו דנתנו טעם דלא אמרו כך משום שאתה מצריך כרוז אבל לא בגירושין שהם עושין מעצמן ודו"ק: (ט) שניהם נותנין גט. בטור מבואר [דאחד] יתן גט משמע דסובר דלא חיישינן שיאמרו ראשון החזיר גרושתו. וכתב הב"ש הטעם דלא חיישינן שיאמרו שגירש תוך ל' כיון דאינן חלין עדיין ולפי מה שכתבתי מקודם זה אינו רק לפירש"י דיכול לחזור בו לכאורה יפה כתב דלמה לו ליתן גט דבידו לחזור. אבל באמת אין זה כלום דהחשש הוא דלא ידעו כלל שקידש לאחר ל' רק יחשבו שקידש סתם תדע דאי יחשבו שקידש לאחר ל' מאיזה צד יאמרו שגירש הא בלי גירושין חלין קידושי שני וע"כ דהם לא ידעו כלל על איזה אופן היו הקידושין רק קידושין סתם א"כ עדיין יש חשש. ולשיטה זו נראה דאפי' קידש ראשון לאחר ל' סתם ובא אחר וקידשה ג"כ לא יגרש שני וישא ראשון שיאמרו גירש ראשון ונשא שני וכ"ש להך דיעה דבגירש שני תלין קידושי ראשון. ואולי זהו כוונת הרב בהג"ה בס"ב שכתב ולכן צריכה גט מן הראשון והיינו להורות לא דיגרש שני וישא ראשון רק צריכה גט מן הראשון. אמנם יש להבין לרש"י דסובר דאי תנאה הוי יכול לחזור א"כ תיקשי לרב דסובר לעולם חלין קידושי שני דכיון דאסורה לראשון לעולם א"כ מסתמא חזר בו דמה צורך לו בקידושין כל שאינו יכול לישא אותה [ותיכף] שקידש השני הרי חזר בו ראשון. ועוד ברישא דס"ד דשמואל סובר מקודשת לשני עד ל' ואח"כ לראשון רק דפריך במאי פקעי ודייק הר"ן דאי מגרש או מת חלין קידושי ראשון והשתא האיך תלין כיון דנאסרה עליו בקידושי שני והתם לכ"ע יכול לחזור בו א"כ מסתמא חוזר בו תיכף בקידושיו כיון שהשני אסרה עליו. ומזה מבואר לכאורה דמגרש שני ונושא ראשון ומ"מ דעת מהרש"ל דלא ישא ראשון וכ"כ הב"ח. וכן נראה מלשון הרמב"ם. וגם לשון הרב בהג"ה סס"ב מורה כך כמ"ש:
סעיף ד. (י) אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום וכא אחר ואמר הרי את מקודשת לו מעכשיו ולאחר כ' יום וכא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר י' ימים אפי' הם מאה על הסדר הזה קידושי כולם תופסים בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא ספק מקודשת מכולן: (י) אמר לה וכו' על הסדר הזה מפני שהיא ספק וכו':
לפי שנראה לפע"ד דבר חדש בענין זה בביאור סוגית הש"ס ופסק הרמב"ם ז"ל צריך אני להאריך קצת בזה והנה אין צריך להעתיק הסוגי' עם פירש"י כי היא מבוארת הב"י רק אפרש מה שיש לתמוה בה ואח"כ נאמר מה שולפע"ד א'. דפריך לר"י מברייתא דקתני בה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת. בשלמא לרב הוי סייעתא ושמואל [אמר] הא מני רבנן ואנא דאמר כרבי אלא לר"י כל גיטא דמשייר בה ולא (כלום] היא יבומי נמי מייבם ע"כ. וצ"ל דל"ל דהך ברייתא רבנן והוא פליג עלייהו כיון דכרעי נמי לא סבר ובודאי לא יחלוק על רבנן ורבי. והשתא תקשי הא מהך ברייתא גופא דנחלקו בה רבנן ורב שהביאו בש"ס קודם שם תקשי. לר"י הא לרבנן גט ואינו גט ולרבי הוי גט ולר"י אינו גט כלל ומתייבמת ומאי אולמי' הך ברייתא דמקשי מינה השתא מהך ברייתא כיון דע"כ עיקר הקושיא דלא יחלוק על רבי ורבנן דאל"כ גם מהך ברייתא לא קשה מידי והוא תמוה מאוד. ב'. ועוד קשה ל' מאי דפריך לר"י מגט דכל גיטא דשייר בה ולא כלום היא יבומי נמי מייבם. וקשה הא שם מעיקרא עביד צריכותא בפלוגתא דרב ושמואל לגבי גט דשאני גט לפי שאין גט לאחר מיתה יש לומר תנאי היא דאל"כ אין הגט חל אבל קידושין דחיילי אחר ל' י"ל חזרה א"כ מה"ט גופא לא קשיא לר"י דשאני קידושין כיון דחלין קידושין בשיור אמרינן שיור היא אכל גט דאינו חל כלל בשיור שפיר מסתפקין דתנאי הוא כיון דאי אינו תנאי אינו גט כלל וכן מחלק בהדיא בב"ב [הביאה הר"ן ז"ל] דגבי מתנה לכ"ע מפרשינן גוף מהיום ופירי אחר מיתה א"כ הכא נמי יש לחלק כן וכ"כ הר"ן עוד שם דלכך לא קשיא החם לר"י משום דלדידי' פשיטא לי' דמפרשינן הכי ע"ש א"כ מה"ט גופא לא קשיא לר"י מקידושין לגירושין והוא קושיא עצומה לכאורה, ג'. דפריך לאביי ופשיטא ומשני מהו דתימא וכו' וקשה לפירש"י כיון דר"י מחדש אח"כ ענין אחר דשיור הול"ל דהא קמ"ל אביי דלא אמרינן שיור הוא ואף מאמצעי צריכה גט רק ספק הוא ואינה צריכה גט מאמצעי ולמה לי לחדש ענין אחר מה דמיד פליג עולא עלי' דאביי [וס"ל] דצריכה גט מכולן ופשיטא דטפי יש לנו לומר דקמ"ל אביי לאפוקי מיני' דעולא דפליג עלי' ואף דעולא לא פליג רק אליבא דר"י ואביי לטעמי' דרב קאמר מ"ח היכן נזכר בדברי רב דלא הוי שיור הא לא קאמר רק מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושפיר י"ל דשיור הוי. ול"ל דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת משמע ספיקא ומהאי טעמא דייק דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן. דא"כ תיקשי לר"י ממתני' דקחני מקודשת ואינה מקודשת והרי מקודשת היא וודאי וע"כ דמהא ליכא למשמע מינה מידי דכיון דהקדושין חלין במקצת שהיא צריכה גט ואין חלין לענין דגם מהשני צריכה גט קרינן לה מקודשת ואינה מקודשת וזה ברור. ד'. למה באמת לא אמרינן להאי חזרה ולהאי תנאה כיון דמספקא לן בכוונת בעל המאמר לאיזה ענין נתכוון א"כ פשיטא שיש לנו להסתפק שראשון נתכוון לחזרה והשני לתנאי ה'. דקאמר מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ואי הכוונה כפירש"י מלבד דהל"ל להיפוך לראשון חזרה [ולשני תנאה] אבל בלא"ה העיקר חסר והול"ל מהו דתימא להאי חזרה ולהאי תנאה. ועי' בר"ן שנראה שהרגיש בזה קצת ופי' דהכוונה להאי חזרה ולהאי תנאה. ואינו במשמע בלשון הש"ס כלל. ו'. מה שהקשו הפוסקים דהכא מבואר דבקידושין לא איכפת לן שיור רק בגט ובפרק המגרש מסיק ויצאה והיתה דכמו דלא מהני שיור בגט ה"ה בקידושין. עי' ברין בשם הרמב"ן מה שדחק בזה. ז'. מה שיש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י ופסק ספק והוא תרתי דסתרי לפום סוגית הש"ס. ח'. מה שכתב על הסדר הא לר"י אפי' אמר השני לאחר ארבעים צריכה גט. ט'. מה שזכרו בש"ס דאחרון קידש אחר עשרה ומה צורך לזה הא בקידש סתם דינא הכי ועי' רש"י ור"ן שכתבו דלאו דוקא. אבל מ"מ קשה דמה צורך לקידושי האחרון כלל הא משכחת האי פלוגתא שקידש השני אתר כ' וחזרה בה דלרב אינה צריכה גט רק מראשון ולר"י גם מהשני דכיון דשיור הוי לא מהני חזרה כלל. י'. מה שהקשו דלר"י משכחת אשת ב' מתים שקידשו שנים ע"י שיור אחד אחר ל' ואחד אחר כ':
ועל כל אלה אני אומר כי כל הקושיות הללו באו לנו מהיותינו מבינים דר"י משוי להו קידושי וודאי לגמרי משום דשיור הוא. אבל לפע"ד אין הדבר כן רק שיור בוודאי לא מהני בקידושין כלל כמו בגט רק טעמא דר"י שיש מקום לפרש דבריו בשיור א"כ י"ל דהאחרון נתכוון לשיור ואין קידושיו כלום וצריכה גט גם מאמצמי ומאחרון ג"כ צריכה גט שמא לא נתכוון לשייר [ובשלמא מעיקרא דלא מספקא לן רק אי תנאה אי חזרה שפיר לא חיישינן דלמא לראשון חזרה ולשני תנאה דכיון דשני אמר בהאי לישנא דאמר ראשון א"כ האיך אפשר דנתכוון לתנאה דא"כ לפי הבנתו גם הראשון אמר תנאי א"כ אין קידושיו כלום כל שיעברו ל' עכ"פ אבל השתא] דמספקא לן בשיור א"כ י"ל דהאחרון שייר וחשב דגם הם שיירי] והיינו דנקט דאחרון אמר אחר י' דאי קידש סתם לא היתה צריכה גט מאמצעי דאי שיור אין קידושיו כלום ואי חזרה הרי קידושי האחרון קיימין ונבטלו קידושי האמצעי ומה"ט נמי לא נקט אחר מ' באמצעי דא"כ לא היתה צריכה גט מאמצעי דאי שייר אינו כלום ואי חזר לא מהני קידושיו אחר זמן הראשון [דאי הוא חזר חשב שגם הראשון חזר ודוק] והשתא ניחא דלא פריך לר"י מברייתא דפליגי ורבנן דהתם לא קתני רק גט ואינו גט ובודאי מודה ר"י דספיקא היא דאי שייר וודאי אין קידושיו כלום רק ה"מ לענין שאר ספיקא דגט כגון שקיבלה קידושין מאחר בינתים דצריכה גט מספק ולא אמרי' אוקמא אחזקה דהא ס"ס בחזקת אשת איש היא לראשון וכמו כן גבי קידושין בכל אחד שאנו דנין לא שייך לאוקמא אחזקה דהא גם מאחר קיבלה קידושין ולא שייך לומר להקל לחלות בכלהו שיור דוקא דהוי רובה לאיסור וכיון דס"ס צריכה גט צריכה גט מכולהו ודוק. אבל בהך ברייתא דקתני בה בהדיא חולצת ולא מתייבמת בהא קשיא לי' בשלמא בקידושין לא שייך לאוקמא אחזקה דבכלהו שיור כנ"ל אבל בגט אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת אל תאסרנה מספק בפרט דאיכא תרתי להיתר חזרה ושיור. וכהאי גוונא אמרי' בפ' ד' אחין להדיא בספק קרוב לה דמספק אין לאוסרה לאפוקי מחזקה והיינו דמשני משום גזירה ופריך אם אתה אומר חולצת מתייבמת ומשני תתייבם ואין בכך כלום חששא דרבנן היא דמדאורייתא אוקמא אחזקה [ורש"י כתב דכאן לא שייך זה והיינו לפי פירושו אבל לפי הנ"ל הכוונה כאן כמו בפ' ד' אתין ממש] והשתא ניחא דפריך מקידושין לגירושין דהכא נמי אי שיור הוי אינן כלום ומ"מ מספקינן בשיור וה"ה החם. ואתי שפיר פסקי הרמב"ם לנכון דוקא על הסדר ופוסק כר"י ומ"מ הוי ספק כנ"ל:
והשתא ניחא דאביי קאמר לסלק דברי ר"י דלר"י דאמר שיור הוי הוא דשוי כשרגא דליבני הכוונה שהוא כולל תנאי וחזרה כאחד וזהו ענין השיור דכיון דאמר מעכשיו הי' תנאי ומ"מ כיון שלא אמר תנאי נתכוון לחזרה שיחולו קידושי ב' והיינו דקאמר דס"ד שיש להסתפק בתרווייהו והיינו שיורא דר"י קמ"ל דלא וכל שאין לנו להסתפק בתרווייהו ממילא אין לנו לחוש לזה חזרה ולזה תנאי כמ"ש דדברי השני נמשכין אחר דברי הראשון אבל אי מסתפקין בשיור שפיר יש לחוש לקידושי כולן ואתי שפיר הכל דוק ותשכח:
ועי' ת"מ מה שהניח דברי הכ"מ בצ"ע ולק"מ כיון דדעת הכ"מ דפסק כר"י ודלא כהר"ן רק בעינן כלה זמנו של שני בשל ראשון. וצ"ל דמ"מ פסק ספק או דלר"י הוי ספק או דמספקא לי' שמא הלכה כרב א"כ מה צורך לומר דמספקא לי' שמא להאי תנאה ולהאי חזרה מה דלא מצינו בש"ס ספק זה ואין חולק על אביי בדבר זה כמו שתמה הרא"ש. אך הא קשיא על הב"י שכתב שאין נ"מ בין אי נימא כר"י קידושי וודאי או ספק. והוא תמוה דטובא איכא בינייהו כשנתגרשה מראשון ואחרון וקיבלה קידושין מאחר וקבע זמן קידושין אחר כלות האמצעי דאי הוי קידושי וודאי אין קידושין של זה תלין כלל ואי ספק חלין וזה ברור. וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן שיש נ"מ גדול בזה והנה בדעת הרי"ף [נבוכי'] ולפעד"נ פשוט דוודאי פוסק כר"י דכללה הוא רב ור"י הלכה כר"י בפרט דלא נתפרש בדברי רב דחולק אר"י וסובר דר"י נמי ספק ס"ל כדברי הרמב"ם הנ"ל ולא חש להזכיר מחלוקת אביי ור"י דלא שכיח היא כדרכו להשמיט כל לא שכיח רק אי הי' פוסק כר"י [והוי] וודאי קידושין א"כ גם באחד שקידש מעכשיו מעכשיו ולאחר ל' יש נ"מ דהוי וודאי א"כ הי' לו להזכיר וזה ברור לפע"ד:
סעיף ה. האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו (יא) לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך אינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה:
יא לאחר שאתגייר. ולא מיקרי בידו להתגייר דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ש"ס. ויש להבין דהא בפ' המגרש (פ"ד.) קאמר בעל מנת שתבעלי לפלוני מיקרי בידה לקיימו דיכולה להשחידו בממון והכא נמי מצי להשיג תלתא ע"י ממון [וע"ש פירש"י ע"ב ד"ה ולאביי] ואפשר דשאני הכא כיון דהא דבעינן שלשה משום דמשפט כתיב בי' כמו דין א"כ הנוטל שכר לדון דיניו בטלין ולא חשיב גרות כלל. ועוד יש לחלק בין בידו לענין דשלב"ל לענין חנאי שאפשר לקיימו ודו"ק ובתוס' שם כתבו דלפי המסקנא דטעמא משום אין בידו לקדש מעיקרא נמי מהאי טעמא היא. ולפע"ד גבי גר ושפחה לא שייך האי סברא כלל כיון דמקבלת קידושין עכשיו לאתר שיתגייר פשיטא שהיתה מקבלת כשהוא גר כבר ואפי' בשפחה שיש מקום לומר שלא רצתה בו רק לפי שתהא משוררת אבל אם הי' משחררה קודם לא היתה רוצה בו מ"מ פשיטא שיכול לשחררה על מנת שתקבל קידושין ממנו ואי לאו אינו שיחרור א"כ פשיטא שהיתה מקבלת כמו שמקבלת עכשיו רק גבי אשתו קאמר שפיר דאפי' יגרשנה על מנח שתקבל לא תקבל דמה לה להיות גרושה כיון דסוף סוף אשתו היא. וכמו כן בשפחה לא שייך מי יימר דמזדקקי לה תלתא דהא מלי מיירי בשפחה שכבר קיבלה לפני ג' להתגייר ודוקא גר צריך מילה קודם טבילה וקבלת מצות משא"כ שפחה יכולה להתגייר קודם השיחרור ולא שייך מי יימר. ודברי התוס' צ"ע לפע"ד. גם הא דקאמר הכי השתא מעיקרא בהמה נראה דלא שייך רק בשפחה ועבד אבל נכרי לא תשיב כבהמה ולכך אמר בגר טעם אתר. ולפי שאין נפקותא לדינא בזה קצרתי:
סעיף ו. האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו (יב) לאחר שיחליץ לך יבמיך הרי זו ספק מקודשת:
יב לאחר שיחליץ לך יבמיך. ברמב"ם מבואר לכאורה דמקודשת וודאי. ותמהו עליו כיון שאינו רק קידושי ספק כשיקדש עכשיו. ולפעד"נ שיצא לו כן מהך סוגיא דיבמות דקאמר נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה ואמר ר"י משנה היא לאתר שיחליץ יבמיך אינה מקודשת ודחה ר"ל דאתיא כמ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. והנה לכאורה יש לתמוה כיון דמבואר כאן דמשום שאין בידו לקדשה שמא לא תתרצה לא חשיב דבר שבא לעולם א"כ הכא נמי נהי דקידושין תופסין ביבמה וחייבי לאוין מ"מ וכי בידו לקדשה שמא לא תתרצה להתקדש לו באיסור. וצ"ל דדוקא חייבי לאוין דעלמא דאסורה לו לעולם יש איסור בקידושין אבל ביבמה כיון דלאחר תליצה מותרת דמי לקידושי נדה דאין בהם איסור. אך אכתי יש לתמוה מנא לן להוכיח דאין תופסין כלל דלמא תנא נמי מספקא לי' כשמואל ומ"מ הוי דבר שלא בא לעולם דאין בידו דלא תרצה להתקדש בספק דהא חזינן הכא דלא מיקרי בידו אף דמתקדשת עכשיו. דבאופן הזה לא תרצה וה"ה החם. וצ"ל דלא מיקרי דבר שלב"ל רק אם עכשיו אינו בעולם כלל והוא מחדש כל הקנין אח"כ אבל כל שעכשיו ג"כ ישנו בעולם אף שהוא מוסיף בקנינו אחר זמן לא הוי דשלב"ל. ולפ"ז התם נמי אם יתן לה ב' פרוטות באחת תיכף ובאחת לאחר שיחליץ יחולו הקידושין לגמרי אחר חליצה כיון דגם עכשיו חלין בספק לא מיקרי דשלב"ל א"כ ממילא כשמקדש לאתר שיחליץ בלבד חלין ג"כ מכח בידו לקדש תיכף ולאחר זמן דאז לא יהא דשלב"ל ויחולו א"כ גם עכשיו תלין מכת בידו ודוק היטב ועי' בסמוך:
סעיף ז. הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת (יג) לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת וכשיגרש אותה תהי' ספק מקודשת אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה הרי את מקודשת לי (יד) לאחר שתתגרש או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינו כלום:
יג לאחר שאגרשך, וכו'. דברים אלו צריכין בירור ודקדוק היטב בסוגי' הש"ס ובזה יתבארו דברי הרמב"ם והרמ"ה אשר נלפע"ד שלא עמדו על נכון בכוונתם ז"ל כמו שאבאר. והנה איתא התס (ס"ב.) דר"י ס"ל כל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא ופריך ואלא הא דאמר ר' אושעי' הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאתר שאגרשיך אין ה"נ לר"י דהוי קידושין. ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וקאמר תפשוט דבעי ר' אושעי' הנותן שתי פרוטות וכו' תפשוט מינה דלא הוי קידושין ודחי דילמא כי היכי דתפסי קידושין השתא חפסי נמי לאחר כן ע"כ וע"ד פירש"י. ולפי פירושו מבואר באשתו אינה מקודשת וודאי ובפנוי בשתי פרוטות הוי ספק. ויש לתמוה על הרמב"ם דפסק בשת פרוטות וודאי ובאשתו לא זכר כלל מה דבש"ס מבואר בל חולק דאינה מקודשת. וביותר יש לתמוה על לשון הטור בשל הרמ"ה דמוכח להדיא אפי' באשתו הוי ספק. לכן נ"ל דהרמב"ם והרמ"ה הי' להם דרך אחרת בש"ס דלא כפירש"י והיא דוודאי יש לתמוה לפירש"י מאי ענין הנך תרי מימרא דר' אושעי' לדרב יוחנן הא בלא"ה תיקשי דברי ר' אושעי' אהדדי מ"ש ברישא אינה מקודשת ובהא ספק ובהכרח משום דברישא מקודשת ועומדת וסיפא כיון דאי בעי לקידושי השתא מקדשא א"כ ממילא לא קשיא לר"י. ועוד אי ס"ד דמחלק בין אשה שכבר מקודשת דלא מצי לקדושי השתא בין אשה פנוי' אף דנתן לה ב' פרוטות ובאחת קידשה עכשיו א"כ בקידושין שניים כבר מקודשת ועומדת מ"מ כיון דעכשיו נתקדשה לא דמי להתם א"כ למה לא מחל בפשיטות דשאני רישא דאין בידו לקדשה כשיגרשנה [דלא[תרצה להתקדש כל שתהא נפרדת ממנו אבל כאן כיון דמקבלת קידושיו עכשיו כשהיא פנוי' ממילא תתקדש לו אתר גירושין וע"כ דמ"מ כיון דאחר קבלת קידושין הראשונים אשתו היא שוב בשניים לא הוי בידו א"כ ה"ה במה דמחלק השתא כפירש"י י"ל כן כיון דבקידושי ראשונים מקודשת ועומדת שוב לא מהני השניים כמו באשתו. לכן נראה דהנך תרי ר' אושעי' תרי אמוראי נינהו וחד מינייהו ר' הושעי' וכן מבואר בר"ן ע"ש. והנך תרתי וודאי סתרי אהדדי והש"ס ביקש לומר דאין הכרת דפליג ר"י על הך דקאמר אינה מקודשת. גם אין הכרת דפליג על הך דבעי לה בספק והיינו דלמ"ד אינה מקודשת י"ל לפי שאין בידו לקדשה ועל זה מדתה דשאני הכא דלא בעינן שיהא בידו דלא חשיב דשלב"ל כלל כיון שאינו מחדש הקנין לגמרי דהא עכשיו נמי מקודשת היא רק שמחדש שתהא מקודשת גם אתר שיגרש וכמו שחלין עכשיו כמו כן יכול שיחולו אחר שיגרש כיון שאינו מחדש דבר, חדש מה שאינו עכשיו כלל ועל הך דר' אושעי' בפנוי' קאמר כי היכי דתפסי [וכו'] והיינו כמו דראשונים חלין כן השניים ולא הוי דשלב"ל דהא בלא"ה חלין קידושין הראשונים וכמו כן [לפום] סברא זו גם בהך דמעיקרא כיון דכבר מקודשת אינו מחדש דבר חדש רק שיחול אחר שיגרש ג"כ ואדרבא מימרא בתרא גרע דעכשיו פנוי' היא רק לפי שמקדשה עכשיו מיד ג"כ ממילא גם קידושין השניים חלין וכ"ש במקודשת כבר [בפרט דבהך מימרא בתרא י"ל דלא קידש ראשונים רק באופן שיחולו גם השניים מ"מ מהני וכ"ש בהך דמעיקרא] ולפ"ז ממילא אי נימא דלא נפשוט בעי' דר' אושעי' א"כ שניהם בספק. וזהו דעת הרמ"ה שהביא הטור. והרמב"ם סובר דנפשט בעיין כמ"ש הר"ן א"כ ממילא הוי מקודשת וודאי בתרווייהו. וכיון שזכר בב' פרוטות בפנוי' כ"ש באשתו כנ"ל. ולפ"ז מ"ש המחבר בפשיטות בנתן פרוטה לאשתו דאינה מקודשת צ"ע כי להרמב"ם מקודשת וודאי ולהרמ"ה הוי ספק ודוק היטב:
יד לאחר שתתגרש. הב"י כתב משנה פ' האומר. וליתא שם. ונראה כוונתו כמו אחר שימות בעלך. ובאמת אינו דומה כלל דמיחח הבעל אינו בידו כלל אבל גירושין אפי' של אחר י"ל דהוי בידו דמשחדי לי' בממון כמו שאמרו בפ' המגרש לענין תנאי שבידו לקיים דכה"ג הוי בידו אבל מ"מ כמו דגר לא חשיב בידו ה"ה הך אבל ממשנה לא מוכח זה:
סעיף ח. האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה (טו) תהא מקודשת לי אינו כלום ולהרמב"ם וקצת מפרשים אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר (טז) הבת מקודשת וצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלר כדי שיכניסנה בקידושין שאין בהם דופי:
טו תהא מקודשת לי. לשון המשנה פרק האומר וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת ואינה מקודשת, והביא הרא"ש ירושלמי דמהא שמעינן דבת יום אחד מתקדשת בכסף. ויש להבין לפמ"ש הר"ן דלראב"י נמי לכשתלד קאמר כמו לכשיתלשו א"כ מנין דמתקדשת בת יום אחד דלמא דוקא כשמקדש לכשתהא ראוי' לביאה אז מקודשת מקודם הלידה אפי' בכהאי גוונא לא מהני רק בהוכר עוברה אבל שתתקדש תיכף כשנולדה מנא לן והך משנה מוקמינן לה כראב"י בש"ס ובאינה מעוברת ע"ש. ואמת כי לא נתבררו לי דברי הר"ן בזה כי מאי הך דתרומה דבעי ראב"י לכשיתלשו להך דהכא דבתרומה לאו משום דשלב"ל מצריך לכשיתלשו רק משום דגזירת הכתוב הוא שאין תרומה במחובר לקרקע על תלוש לכך בעינן שיאמר שתהא תרומה לכשיתלשו אבל מכח דבר שלב"ל כל דאין בו משום דשלב"ל מהני הקנין מיד ולא בעי לכשתלד כלל. אבל מ"מ בלא"ה יש להבין מנין לנו להוכיח דלמא באמת לכשתלד קאמר משום שאינה מתקדשת לשעתה רק לכשתלר ותהא ראוי' לביאה [תדע דמשמע בירושלמי הנ"ל דקודם שתלד וודאי אינה ראוי' להתקדש אפי' לראב"י ודוק] לכן נ"ל ברור דהך דאיתמר עלה דר"ח ברייתא היא כדגרסינן דתניא ולא מתניתין דידן היא ובברייתא קתני אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום והא מוקמינן באינה מעוברת אבל מעוברת מקודשת והועיל מאמרו עכ"פ לכשתלד אבל במתניתין מיירי ע"כ שהיא מעוברת דקתני אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת ואינה מקודשת הרי דדנין אם היא מקודשת תיכף ובהא וודאי במעוברת מיירי דאל"כ האיך תתקדש מיד כיון שאין הבת בעולם כלל ואפי' לראב"י אינה מקודשת ועלה דייקינן בירושלמי דבת יום אחד מתקדשת תיכף לכ"ע והיינו דלא נקט בש"ס וכן האומר דלאו למתניתין דידן נתכוונו רק בברייתא היא ששנו בה בלשון הזה וזה ברור לפע"ד:
טז הבת מקודשת. בש"ס משמע דלראב"י מקודשת בזה וכתבו התוס' דאין הלכה כוותי' והביאו ראי' מפלוגתא דר"ה ור"נ בפירות דקל. ובאמת יש לדחות דשאני התם דטעמא דר"נ דאפי' לראב"י אינו קונה רק לכשיבואו לעולם והוי כמו מקדש לאחר ל' דיכול לחזור בו וה"ה בקנין ור"ה סובר דקנה לראב"י תיכף. ועוד י"ל דטעמא דר"נ משום דראב"י נמי לא אמר רק כשישנו עכשיו קצת בעולם אז מהני עבידי דאתי לקנות מה שלא בא לעולם אבל שם שאין מן הפירות בעולם כלל רק שיגדלו פירות אח"כ אף דעבידי דאתי כיון שאינן בעולם עכשיו כלל לא מהני ולא דמי לתרומה דכבר גדלו במקצת עכ"פ אמנם מהא דקאמר אביי דראב"י ור"מ כלהו ס"ל משמע וודאי דאין הלכה כראב"י דכללא היא דאין הלכה כשיטה:
והרמב"ם ז"ל פסק דמקודשת ובוודאי אי אפשר לומר דפסק כראב"י דהא בהך דלכשאתגייר פסק דאינה מקודשת ובש"ס מבואר דלראב"י ור"מ מקודשת בהא. אמנם לפע"ד דברי הרמב"ם ברורים דקשיא לי' באמת קושית התוס' האיך קאמר לא שנו על הך ברייתא דלמא כרבנן אתיא. גם לישנא כמאן אזלא הא דתניא אינו מובן כלל דאי הכוונה אי אזלא כרבה או כר"י הא קאמר דאתיא כתרווייהו ואי הכוונה אי כראב"י אי כרבנן הא פשיטא כראב"י. לכן נראה ברור דהכוונה כך דקשיא להו אהא דר"ח מאי קאמר לא שנו במה נפשך אי אליבא דרבנן קאמר ומפרש ברייתא כרבנן הא מהך ברייתא דלעיל מינה שמעינן להדיא דלראב"י ג"כ לא מהני באינה מעוברת דהא קאמר דוקא בפירות מחוברין ולא באין שם פירות כלל ואי לראב"י קאמר מ"מ האיך קאמר לא שנו דלמא ברייתא כרבנן ואפי' מעוברת ואי דבא לומר לתרווייהו כך הדין הא מדקאמר יתר על כן אמר ראב"י מבואר דלרבנן לא מהני בהא וא"כ כמאן אזלא הך. ועל זה קאמר לרבה מיירי בהוכר עוברה והא עדיף טפי משחת דראב"י דמלבד מה דמעיקרא בל"ק מיירי אפי' לרבה בשחח שצריך להקשות ומ"מ מהני לראב"י והוכר עוברה עדיף מזה טובא ועוד דהוכר עוברה הוי כמו תבואה שהביאה שליש דחשיב תבואה וה"ה בעובר הוי כמי שישנו בעולם. והיינו דקאמר לא שנו דבהא מודו רבנן וראב"י מקיל טפי אפי' בלא הוכר דהוי עכ"פ כמו שחח בתרומה ולרב יוסף דראב"י מקיל אפי') באגם בתרומה א"כ נוכל לפרש כאן דרבנן נמי מודו בעובר אפי' לא הוכר דחשיב כשחח ולא פליג רק באגם. ובל"ב דקאמר דלכ"ע ראב"י שחח בעי רק שנתלקו אי בשחח שצריך להשקות או לא אבל עכ"פ שתת בעי א"כ ע"כ דהכא בהוכר עוברה מיירי דעדיף טפי משחת דאל"כ גם לראב"י בעינן לה. ועכ"פ לפי' זה מבואר דהוכר עוברה מהני אפי' לרבנן ואינו דומה לגר ושיתרור דמחוסר כל הגירות וכל השיחרור אבל כאן דהדשלב"ל היא מה שאין דבר הנקנה בעולם וכל שישנו במקצת כגון הוכר העובר הוי כילוד לענין דשלב"ל ודוק היטב. [ומ"מ לענין אי מתקדשת תיכף אני חוכך דמשמע בירושלמי דרק בילוד תופסין ולא במעוברת וצ"ע]: