אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן לט

על אה"ע סימן לח

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין ועל מי להביא דאיה אם נמצאו ובו ז סעיפים:

סעיף א. המקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצא עליה (א) אחד מג' נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהם שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונין אינה מקודשת (ואינה צריכה גט) (טור) וה"ה לנדרים שבינו לבינה דהוי בכלל נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם נמצא עליה גדר חוץ מאלו אע"פ שהוא אומר מקפיד אני אפי' על זה ה"ז מקודשת ואם אמר לה (ב) ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נמצא שנדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר לה (ולכן אסורה להנשא בלא גט):

א אחד מג' נדרים. הר"ן הביא דעה דכל נדרי עינוי נפש בכלל ואלו ג' לאו דוקא וראייתם מהך דהמדיר את אשתו שלא לאכול אחד מכל הפירות דלולא דהוא נתן אצבע וכו' היתה יוצאת בלי כתובה והר"ן הכריח מן הירושלמי דליתא מדחשיב בהתנה בפי' חרובין ש"מ דבלא התנה אין כל נדרי עינוי נפש בכלל ובאמת הוא תמוה דפשיטא דחרובין לאו נדרי עינוי נפש הם דאל"כ למה נקט בנדרי עינוי נפש הא בפי' אפי' נדר שאינו עינוי נפש אינה מקודשת וע"כ דבאמת אינו עינוי נפש. גם מה שהקשה מן התוספתא בקתני בין מאכל רע בין יפה לק"מ דבתוספתא יוציא ויתן כתובה קתני והיינו דהוא גרם א"כ שפיר קאמר בין רע בין יפה אבל להיפוך בהיא נותנת אצבע שפיר יש לומר דרע לא כמו חרובין ומה שדחה ראייתם משום דברייתא אפי' בהנך ג' מיירי לכך הוצרך לומר דהוא נותן אצבע ג"כ לק"מ דפשיטא דאי משום הא לא הוי צריך לומר בנדרה היא וקיים לה דהמדיר שלא לאכול אחד מכל מיני פירות בקל מצי מיירי שלא בהנך ג' ומדמוקמינן לה דוקא ש"מ דבכל נדרי עינוי נפש כך הדין דוקא היכי דהוא נתן אבל בהיא נותנת אין לה כתובה וכ"כ הריטב"א ז"ל להדיא פרק המדיר בד"ה באלו נדרים וז"ל פי' לאו דוקא הם אלא אינהו וכל דכוותייהו ויש בה עינוי נפש או הוא מדברים שבינו לבינה ונקט ההיא דשכיחי טפי וכדתני ההוא דמסכת נדרים אילו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וזה ברור: ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור עכ"ל. הרי שראה הריטב"א ז"ל דעת החולקים ולא נראו לו דבריהם: אמנם בעיקר הראי' שהביאו מהך דהמדיר שלא לאכול פירות אני תמה שהרי בהכרח אנו צריכין לחלק בין נדרה תחתיו לנדרה קודם כמ"ש הר"ן דאל"כ תיקשי מאי פריך מ"ש כתובה דלא גט נמי לא ליבעי וקשה מה ענין כתובה לגט שהרי אפי' קידש בלי נדרים כלל שהיו קידושיו קידושין גמורים ואח"כ נדרה אין לה כתובה דאי אפשי באשה נדרנית אלמא דאפי' מקפיד עכשיו מועיל להוציא בלי כתובה א"כ בקידשה סתם נהי דלא ידעינן אי הקפיד מעיקרא וצריכה גט מ"מ הרי הוא מקפיד מכאן ולהבא בפי' ואין לה כתובה כמו כל אשה שנדרה ובעלה מקפיד ובהכרח צריך לומר דדוקא בנדרה אח"כ הוא דמועיל קפידא דבעל מכאן ולהבא להוציאה בלי כהובה אבל בנדרים שהיו עלי' קודם לא מהני קפידא דאת"כ רק אם הקפיד בעת קידושין ושפיר פריך מ"ש בין גט לכתובה כיון דבקפידא בעת קידושין תלוי דקפידא אח"כ אינו מועיל לנדרים שהיו קודם שקידשה ודברי הר"ן מוכרחין וצריך לומר שלא נתכוונו הנך פוסקים להביא ראי' רק דחזינן דאפי' בשאר נדרים של עינוי נפש יכול להקפיד אח"כ ולהוציאה בלי כתובה אלמא דראוי להקפיד עליה' א"כ ממילא בנדרי' שהיו קודם יש לנו לומר שהקפיד בשאר עינוי נפש כמו בהנך ג' דברים. ולפי זה הך ועוד אשר הוגה בר"ן וכן הוא בב"י הוא משובש שאין זו רק ראי' אחת דמהך דהמדיר שלא לאכול פירות מוכח דיכול לומר אי אפשי גם בשאר נדרי עינוי נפש א"כ ממילא התם דדנין על שעת הקידושין יש לומר דהקפיד גם בהם ולדינא כיון דרוב הפוסקים חולקין על הריטב"א בוודאי בכה"ג צריכה גט אבל מ"מ להשוותה מקודשת גמורה אני חוכך מאחר שביארנו שאין דברי הר"ן ברורים בענין זה גס הריטב"א כתב שאין דברי הראב"ד מחוורין ודבריו ברורים א"כ אולי ראוי לחוש לחומרא לדונה כספק מקודשת גם בשאר נדרי עינוי נפש: (ב) ע"מ שאין עליך כל נדר. כ"כ התוס' והרא"ש והר"ן מן הירושלמי אבל הרשב"א בחידושיו לקידושין וכן הריטב"א כתובות כתבו דמהש"ס לפי הנוסחא שלפנינו [והוא נוסחת התוס' והרא"ש] משמע דאפי' אמר בפי' אינו מועיל כיון שאין מקפידין בכיוצא בזה בטלה דעתו ע"ש. ואמת שיש לחמוה דברי"ף ג"כ מבואר הך לישנא ממש ומ"מ פי' הרשב"א לדעתו דהכוונה מה שהוא מקפיד עכשיו לא מהני ומ"ש דבש"ס לא נפרש כן ונראה דהם ס"ל דלא מהני מחילה בחנאים אלו כמבואר בסי' שלפני זה א"כ מצי מיירי מתניתין דלא קפיד כלל ומ"מ אינה מקודשת א"כ תיקשי מאי קשיא לי' אי ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי מנא לן דקפיד דילמא בלא קפיד כלל וע"כ דהכוונה דמה שזכר שאין עליך נדרים בלשון הזה קפיד א"כ מה השיב לו קפידי' לאו קפידא הי' לו להשיב דאז לא קפיד דלא נתכוון רק להנך ג' וע"כ דהכוונה דאפי' קפיד לא מהני ומודה דבהך לישנא ג"כ קפיד. אבל לדידן דקיי"ל דמהני מחילה א"כ ע"כ בקפיד עכשיו שפיר יש לפרש קפיד דש"ס הכל בקפידא דעכשיו אבל מעיקרא אין בלשונו קפידא דוקא אבל בהקפיד בפי' מהני תנאי שלו:

ג ויש מי שאומר. עח"מ וב"ש ובוודאי דברי הח"מ נכונים שלא נזכר בב"י שום פלוגתא בזה ולכ"ע משמע דהלכה דנשאת בלא גט. ומ"ש הב"ש דשאני הכא דלא תרצה להיות בנדר כל ימי' הא ליתא דמי לא עסקינן בנדר לזמן ג"כ ומ"מ פליגי. גם דחוק מאוד לומר שתתכוון למצוה אמנם בגוף הדין הנה בר"ן מבואר הטעם כמו דלא חיישינן בגט שתעבור בתנאי שב ואל תעשה אבל הרשב"א עזב ראי' זו רק ראייתו ממה דקתני במשנה אינה מקודשת ובסיפא קתני תצא, בלא כתובה ש"מ דבהא לא בעי גט וכן מבואר באמת בפלוגתא דרב ושמואל דלא נחלקו רק בכנסה אי בעי גט ולא בלא כנסה אבל מ"מ נראה דראיית הר"ן אינה ראי' כלל לפע"ד דשאני התם שנותן לה הגט על מנת שלא תעשה כך וכך א"כ הרי אסור לה לעשות שלא יתבטל הגט אבל כאן מבואר בירושלמי דהטעם שהיא לא תדע דהקידושין תלויין בהתרת חכם רק לפי שיש עליו נדרים אינה מקודשת ואידך סובר דהאשה יודעת מזה ומ"מ למ"ד שאינה יודעת לא מהני שיודיעו לה דכיון דנחלקו תנאי בזה אי מהני התרת חכם שמא יעמוד ב"ד שיסברו דאפי' התרה לא מהני ולא יחושו להודיע לה ולפי זה כיון שאין כאן רק ראיית הרשב"א בלבד א"כ דבר פשוט הוא שזה תלוי אי נחלק בין נודע לבעל או לא כי לפי חילוק התוס' והרח"ש אין מקום לראיית הרשב"א כלל דמתניתין בנודע מיירי לכך קתני אינה מקודשת דלא בעי גט כלל אבל בלא נודע צריכה גט וזה שהעתיק הרא"ש הירושלמי משום דלפי מה שהניח מקודם סברת התוס' ממילא קמה מחלוקת הירושלמי באין מכריע דאין ראי' מסוגיא דידן דמותרת בלי גט והרשב"א לטעמי' דס"ל דאין חילוק כלל [וראייתו באמת מן הירושלמי הזה כמו שאבאר בסמוך] בין נודע לבעל או לא נודע א"כ שפיר מכריע כמ"ד דנשאת בלא גט כלל כדמוכח במשנה וש"ס כמ"ש. גם מדברי התוס' משמע קצת דהוי ס"ל דחיישינן שמא תתיר נדרה שכתבו להוכיח בנודע לא דאל"כ תיקשי האיך קתני אינה מקודשת ולא חילקו בין נדר שיש לו היתר לנדר שאין לו היתר וקשה מה בכך דיש לו היתר מ"מ אינה מקודשת שהרי יכולה להנשא בכל נדר בלי היתר כל שלא התירה והרא"ש כתב בסגנון אחר דהוי לי' למיתני בהלכה והתירה מקודשת וצ"ל דס"ל לתוס' דבנדר שיש לו היתר אסורה לינשא בלא גט ומתניתין דקתני אינה מקודשת מבואר ע"כ דאינה צריכה גט כלל דבסיפא דצריכה גט קתני תצא שלא בכתובה וא"כ בנדר שיש לו היתר צריכה גט והאיך קאמר אינה מקודשת והרא"ש שהביא הירושלמי דפליגי תנאי בזה כתב בלשון אחרת דהוי לי' לפרושי בהלכה והתירה מקודשת דבהא אפשר לומר דאינה צריכה גט כאידך מ"ד. גם בש"ג מבואר להדיא דאסורה לינשא בלא גט (כמו שאבאר בסמוך כוונת דבריו דלא כהב"ש ס"ק ו' שהקשה עליו] א"כ הכי עיקר ועמ"ש בסמוך:

סעיף ב. הי' עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת (ד) ואפילו היא אשה חשובה בד"א שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל (ה(אבל אם נודעו לבעל קודם שהתירה מיד נתבטלו הקידושין ויש מי שאומר שאם היא (ו) אשה חשובה אפי' אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם היא ספק מקודשת (ואם קדשה ע"מ שאין עליה נדרים ובעל סתם ע"ל סימן ל"ח סעיף ל"ה): (ד) ואפילו היא אשה חשובה. כך כתבו משום דהלכה כרבה דלא מחלק בהכי וכתב ה"ה דארבא מקשי בש"ס ואשינוי' לא נסמוך ולי צ"ע בזה דמנין לנו דרבה חולק בגופא דדינא דאשה חשובה אינה מקודשת רק דלא ניחא לי' לאוקמא ברייתא בהכי רק דומיא דרופא וריפא דאין חילוק בין חשובה או לא וכן הא דמקשי עלי' דרבא לא מקשי רק דלא מיירי באשה חשובה מדקתני סיפא בהי' בו נדרים ומומין מקודשת אבל באשה חשובה איכא למימר דמודי כ"ע דאינה מקודשת ומנין לנו לחלוק בזה ארבא מה דלא מצינו בש"ס ובכמה מקומות מצינו לאמוראי דמוקי כל חד באוקימתא אחריתי ומ"מ מודי חד לחברי' בעיקר הדין רק מר מוקי לה בהכי ומר מוקי לה בהכי וצ"ע ועיין בסמוך:

ה אבל אם נודעו. זהו מה שכתבו התוס' והרא"ש וראייתם מה דקתני במתניתין אינה מקודשת ולא חילק בין נדר שיש לו היתר לנדר שאין לו היתר אבל באמת כבר כתבתי דלמ"ד דמותרת בלא גט ולא חיישינן שתתיר אינה ראי' כלל דס"ס כל שלא התירה אינה מקודשת כיון שיכולה להנשא בלי גט כלל גם ראיית הרא"ש דלא קתני בהתירה מקודשת אינה ראי' לפע"ד דלדידי' נמי תיקשי דהוי לי' למיתני בהתירה ולא נודע דמקודשת אבל באמת לק"מ לפע"ד דממתניתין מוכח כן מדלא ערבינהו מומין ונדרים בהדי הדדי וקתני כל חד באפי נפשי' ש"מ דנדרים יש להן היתר ומומין אין להם רפואה וכה"ג דייקינן בכמה דוכתא ואדרבא לדעתם קשיא לי מאי דקשה מברייתא עד דמוקמינן לה כתנאי או באשה חשובה הא לק"מ דהא דקתני אינה מקודשת מצי לאוקמא דנודע לבעל כדמוקמינן מתניתין דידן ואי משום מומין דמיירי אפי' לא נודע האי במתניתין נמי נקט מומין דמיירי בלא נודע ג"כ ואף דבברייתא ערבינהו מ"מ לרבא דמשני באשה חשובה ג"כ לא מיירי דומיא דמומין דאפי' באינה חשובה א"כ ה"ה דמצי מיירי בנודע ומומין אפי' לא נודע והרשב"א ג"כ הקשה על דעתו זו מן הירושלמי דמבואר דלאחר שנשאת מהני היתר חכם לעשות קידושין למפרע ואף שיש לדחות דהירושלמי שלא ידע הבעל מיירי אבל הרשב"א דקדק בלשונו דמוכח מן הירושלמי אפי' אם נתגרשה מועיל היתר חכם והיינו דפליגי אי צריכה גט או לא וקשה גט זה מה טיבו שהרי כשנותן גט יודע הוא שיש עלי' נדרים וא"כ אין צריך לגט שאין מועיל היתר חכם וע"כ דאפי' לאחר ידיעה מועיל היתר חכם וזה ברור. ודוחק לומר דהכוונה ששלח לה גט ממקום אחר לכוונה אחרת לא מחמת נדרים ולא הוי להו לפליגי רק אי צריכה להודיע לבעל וע"כ דהודעה לא מהני:

אמנם נראה לפע"ד ברור דוודאי בהגיע זמן לכונסה ורצה לכנוס וידע שיש עלי' נדרים ונמנע לכונסה בהא פשיטא דאם התירה אח"כ לא מהני דעד אימת יועיל התרת חכם ומה בכך דחכם עוקר הנדר בשביל זה לא נאמר דקפידא דילי' מה שהי' לו עד התרתה הוי כאילו אינו דהא מ"מ כבר הקפיד בעת שהיו נדרי' עלי' שהרי לא כנסה בשביל זה ואי הי' כונסה הי' מצטער מחמת נדרי' ובשביל זה התנה שלא יהיו עלי' נדרים וע"כ לא פליג הרשב"א רק בנודע לו אחר הקידושין והיא הלכה והתירה להנשא לו ולא הי' לו שום צער מחמת נדרי' ומה שהיו בעת קידושין נעקרו וממילא ליכא קפידא אבל כל שהי' לו עיכוב נשואין מחמת נדרי' שלא רצה בהם לכ"ע בטלו הקידושין ובירושלמי דנחלקו היינו שרוצה להנשא אחר שנמצאו עלי' נדרים ואינה רוצה להתירם ובזה חיישינן שמא תתיר נדרה והוא עדיין לא הקפיד שהי' רוצה לכונסה אח"כ לא אז כשידע אבל כשבא לכונסה והקפיד על נדרי' ונמנע בהא נראה דליכא למ"ד שתהא מקודשת אפי' התירה והא דלא מוקי ברייתא שהלכה אחר שתבעה להנשא ונמנע מחמת נדרי' דלא משמע לי' ברייתא בהכי רק כל שהלכה לא מהני [ועב"ש ס"ק ד' שהקשה ניחוש, שימחול ולק"מ כי נראה ברור דלא מהני מחילה רק כשרוצה שתהא אשתו מחמת המחילה אבל כשנשאת דכבר נאסרה עליו מחילה זו לא מהני שהרי אין זו מחילה כלל שהרי אסורה עליו ועוד דלא מהני מחילה רק אם היא מתרצית ג"כ ולא כשהיא נשאת שוב בטלו הקידושין לגמרי] ועמ"ש בסמוך עוד בזה: (ו) אשה חשובה. כבר כתבתי בסק"ד שנראה לי עיקר כדעה זו ודעה ראשונה צ"ע ואני מסתפק באשה חשובה שהתירה הנדרים קודם הקידושין לגמרי ולא היו עלי' נדרים כלל אי מקודשת לגמרי אפי' לרבא או אפשר דלרבא אפי' בהא אינה מקודשת א"כ לדידן ספק מקודשת דרש"י פי' אשה חשובה דאמר אי אפשי באשה נדרנית וגט נמי לא בעי למיתב לה דלא ניחא לי' לאסור בקרובותי' ודבר זה צריך ביאור והכוונה כך דוודאי אדם רוצה שתתבזה אשתו ואינו מקפיד אבל מ"מ אינו רוצה באשה נדרנית וחושש שתדור תחתיו ולא תתיר נדרה או שתאחר מלהתיר רק באשה דעלמא שאין עלי' עכשיו אינו מקפיד דאם תדור תחתיו יגרשנה אבל זו אינו רוצה לאסור בקרובותי' לכך חושש אפי' היא תתיר עכשיו שמא תדור עוד ובגירושין אינו רוצה ולא ניחא לי' בקידושין כל שנדרנית היא לכך לא מהני היתר וזה ברור בכוונת רש"י ולא יכולתי לכוון באופן אחר [ודברי הב"ש ריש ס"ק ו' מגומגמין בזה]. ולפי זה נראה לכאורה דאפי' התירה קודם מ"מ נדרנית היא ואינו רוצה בקידושין ומ"מ אפשר לומר דמ"מ כיון שלא הזכיר בלשונו רק שאין עלי' נדרים אי אפשר לנו לבטל הקידושין בשביל שהיו לה שהרי לפי התנאי שהתנה נתקיים התנאי וספק זה יש להסתפק לכ"ע במומין דקיי"ל אפי' הלכה לרופא לא מהני משום דנמאסת אי הי' בה מומין ונתרפאת קודם קידושין אי' ג"כ נתבטלו הקידושין דמ"מ נמאסת או כיון שלא זכר רק שאין בך מומין והרי אין בה. והנה במומין נראה לכאורה פשוט דתליא במחלוקת רש"י ותוס' כי לפי מה שפירש"י דבלשון תליא מילתא ולכך בנדר מהני דעוקר מעיקרו ובמומין לא מהני דאינו רק מכאן ולהבא והרי לא נתקיים התנאי ולפי זה נראה דכל שלא הי' לה בעת קידושין מומין לא שייך הסברא דמכאן ולהבא דהא מ"מ בעת קידושין לא הי' לה והוי כמו נדרים אבל להתוס' דלא תליא בלישנא רק דנמאסת א"כ כל שהי' לה מומין הרי נמאסת עליו אמנם בנדרים באשה חשובה אפי' לפירש"י יש להסתפק דהא חזינן באשה חשובה אין הולכין בתר הלשון כלל דהא חכם עוקר מעיקרו והרי לפי לשונו אין לה נדרים כלל למפרע ומ"מ אינה מקודשת א"כ ה"ה בהי' לה קודם קידושין והתירה דחד טעמא הוא:

איברא יש לתמוה באמת לפירש"י דתליא בלישנא הא. חזינן באשה חשובה דבקפידא תליא מילתא ולא בלישנא. גם על התוס' קשה דהם הוכיחו דתליא בקפידא ממומין שנמצאו בו ולמה לא הוכיחו מאשה חשובה דמוכח ג"כ דתלוי בקפידא. לכן נראה לכאורה דוודאי בלישנא תליא מילתא והיינו דעל מנת שאין עליך נדרים יש לפרשו בפשיטות שלא יהיו עלי' ממש ויש לפרשו ג"כ שכל שיהא כמו שאין לה סגי בכך ודבר זה תלוי לפי הקפידא דבאשה סתם אמרינן כיון דעוקר מעיקרו נמצא כמו שאין לה כמו שפירש"י ובאשה חשובה דאיכא קפידא מפרשינן לה כפשטי' שאין עלי' ממש לא כמי שאין לה ודו"ק ולפי זה בהיו לה קודם והתירה אפי' באשה חשובה מקודשת דהא אי אפשר לפרש כלל בלישני' שלא היו עלי' נדרים מעולם שהרי שאין עלי' נדרים התנה ולא שלא היו עליה נדרים ואפי' איכא קפידא לא איכפת לן ולפי זה במומין אפי' ליכא קפידא כלל כיון דליכא לפרושי לישני' שיועיל רפואה כיון דמכאן ולהבא הוא ואפי' כמו שאין לה לא הוי לכך אינה מקודשת וזה שרצו התוס' לסתור דבר זה ולא הוכיחו מאשה חשובה דבהא אתי שפיר דאמרינן דמפרשינן שאין לה ממש ואינו סותר הלשון ולזה הוכיחו התוס' דאפי' סותר הלשון כל שאין קפידא מקודשת שהרי בו מהני רפואה לפי שאין קפידא א"כ ע"כ צריך לומר דבה דלא מהני לאו משום סתירת הלשון רק מחמת הקפידא ולפי זה ממילא אפי' במומין מכבר אינה מקודשת [ומ"מ יש ליישב פירש"י דשאני בתנאי בו שלא התנה היא רק הוא והיא שתקה לכך שפיר אמרינן דמ"מ הסכימה אפי' ברפואה והוא וודאי לא הקפיד דוקא דהא התנאי שלא יהא בו מומין. ובהכי ניחא דמשני אשה בכל דהו וכו' והא מעיקרא נמי ע"כ משום הכי ולפירש"י ניחא ודו"ק]. והי' אפשר לומר דהתוס' לא נתכוונו דלא אזלינן בתר לישנא כלל רק דס"ל דיש לפרש במומין ג"כ שלא יהיו בעת נשואין ולפי הקפידא מפרשינן אבל זה אינו דלא היו צריכין לומר דלכך קאמר מעיקרו משום עונש דבלא"ה צ"ל כן דלא הי' אפשר לפרש הלשון ודו"ק. ומ"מ יש לומר דע"כ לא ס"ל לתוס' דלא אזלינן בתר לישנא רק לבטל הקידושין בהא בעינן קפידא דוקא אבל לומר מחמת קפידא יתבטלו הקידושין אף שאינו מכוון בלשונו כלל בהא מודים שכל שאינו מכוון בלשונו מקודשת ודו"ק וצ"ע:

סעיף ג. המקדש את האשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה א' מן המומין הפוסלים בנשים אינה מקודשת נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין (ז) אעפ"י שאמר מקפיד אני אפי' על זה הרי זו מקודשת:

ז אעפ"י שאמר. עב"ש שנסתפק אי בפי' מהני כמו כל נדר ובאמת לא דמי דודאי כל נדר שנדרה נדר מיקרי והרי פי' כל נדר אבל כל מום כיון דחוץ מהני לא מיקרי מום לא נכלל בדבריו ואין לך רק מה שהתנה מה שהוא מום. אמנם בפירש בפירוש חסרון שאינו מום בהא נראה אפי' לדעת הפוסקים שהבאתי לעיל דבנדרים לא מהני אפי' פי' במומין נראה דכ"ע מודי דכל שפי' בשעת קידושין שאינו רוצה בחסרון זה לא אמרינן בטלה דעתו:

סעיף ד. ומה הן המומין הפוסלים בנשים כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ויותר עליהם בנשים (ח) ריח רע (ט) וזיעה וריח הפה הג"ה. וי"א דאף (י) ריח והחוטם (מרדכי משם הרמ"ה) (יא) וקול עבה ודדיה גסים מחברותי' טפה וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת:

הג"ה. פי' שנתרפאה המכה וקרם עלי' עור ולא נשאר אלא רושם המכה ושומא (פי' וורואה בלע"ז: רש"י) שעל הפדחת אפי' היתה קטנה ביותר ואעפ"י שאין בה שיער וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים והוא שעומדת תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית שאם תמיד נראית (יב) הרי דאה ונתפייס ואם תמיד אינה נראית אינו מום:

הג"ה. ואם יש מרחץ בעיר אפי' מומין שבסתר אין מבטלים במד"א כשדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי אבל במקום (יג) שאין הבנות הולכות למרחץ רק בלילה ובהתבא אפי' מומין שבגלוי מבטלין. נכפה אם הוא לזמן קבוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן קבוע הוי מום שבגלוי. ועי' לקמן (סי' קי"ז) עוד מדיני מומין י"א (יד) דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא:

ח ריח רע. כ"כ הרמב"ם והקשה הב"ש דהא לפי פירש"י הוי בכלל מזוהם ולדעתי לק"מ דהא ריח פה נמי בכלל מזוהם וכן זיעה רק דבש"ס מחלק דאפי' יכול להעביר בתמרא א"כ ריח רע נמי דכתב הרמב"ם היינו אפי' יכול להעבירו באיזה דבר ומ"מ הוי מום באשה:

ט וזיעה. בש"ס פריך עלה ממזוהם ומשני ריב"ת כאן בזיעה עוברת כאן באינה עוברת ופירשו התוס' ע"י רחיצת מום ואכתי לא ידע בתמרא. ולפ"ז הי' אפשר לומר דלרב אשי דמוקי תרווייהו באינה עוברת ע"י מים רק בתמרא א"כ י"ל דבעוברת ברחיצה במים אפי' באשה לא הוי מום וכן הדעת נותנת דאי מודה רב אשי דבאשה העוברת ע"י רחיצה במים ג"כ הוי מום א"כ שוב לק"מ דהא בכהן בהא פשיטא דלא הוי מום ומה צורך לו עוד ליישב וע"כ דניחא לי' לאוקמא תרווייהו באינה עוברת ע"י מים ומ"מ בכהן לא הוי מום א"כ בעוברת ע"י מים לא הוי מום אפי' באשה. אמנם המדקדק בלשון התוס' יראה דלא ניחא להו לומר דריב"ת מחלק בין העברה ע"י מים או תמרא רק דלא אסיק אדעתי' העברה ע"י תמרא אבל לדינא תרווייהו שווין ורב אשי דידע מהעברה זו ממילא קאמר האמת דבכהן אפי' בהא לא הוי מום דל"ל דנתכוונו התוס' לשלול שלא נפרש דברי ריב"ת בחמרא דהא רב אשי מפרש לה. רק נתכוונו ליתן טעם דמפרש במים דלא נימא דפליג על רב אשי רק לא ידע מהעברה זו כנ"ל. וכ"ש דלפי' ב' של התוס' בוודאי אין לחלק בהכי:

אמנם בגוף פי' הסוגיא כפי הנראה מפירש"י שלא פי' כלום על דברי ריב"ת והיינו דמפרש דעוברת מעצמה שאינה מזיעה תמיד כי מעיקרא פירש"י זיעה מזיעה תמיד וכן פי' הר"ן אבל אם אינה מזיעה רק לפרקים לא תשיב מום והיינו למסקנא אכל ריב"ת מוקי לה בעוברת שאינה מזיעה תמיד ובהא בכהן לא מיקרי מזוהם ובאשה הוי מום ורב אשי לא ניחא לי' בהא רק תרווייהו במזיעה תמיד רק שיכול להעביר בתחרא. ולפ"ז אם אינה מזיעה תמיד י"ל דלא הוי מום וצ"ע:

י ריח החוטם. בב"י הקשה למה לא חשיב לה בין הנך שהוסיפו. ולדעתי לק"מ דהא בש"ס חשיב ריח הפה וזיעה בכלל מזוהם רק בזיעה יכול להעביר וריח פה נקט פלפלא א"כ בריח חוטם דלא שייך זה ממילא בכלל מזוהם הוא א"כ אי אפשר לחשבו בהדי הנך שהוסיפו דאין זה הוספה דמזוהם בכהנים נמי פסול ומזוהם הוא ריח רע מגופו ועי' פירש"י שם:

יא וקול עבה וכו' ונעשה המקום צלקת. בש"ס הביא מעיקרא ברייתא תנא הוסיפו זיעה ושומא וריח הפה. ובתר הכי מייתי אמוראי דחשבו הנך דכתב המחבר. ויש להבין דהא בברייתא לא קא חשיב רק הנך ובשלמא ריח רע וריח החוטם י"ל בכלל מזוהם אבל הנך קול עבה ודדים גסים ונשיכת כלב למה לא חשבוהו בברייתא כיון דבכהנים ליתא. לכן נ"ל דלא קא תשיב בברייתא רק הנך דבין קבועין בין עוברין הוי מום ובהא קאמר דהוסיפו [אלו] דבין קבועין ובין עוברין הוי מום משא"כ בכהנים אבל בהך דתשבו בש"ם בתר הכי המום הוא משום שעומד לעולם ואינו עתיד להתרפאות אבל אי הי' עומד להתרפאות לא הוי מום כלל אף דבשאר מומין לא מהני רפואה הני לא הוי מומין רק מכת שאין משתנין. תדע דאל"כ בנשיכת כלב בלבד יהא מום דהא וודאי הי' בה רושם הנשיכה ומדקאמר ונעשה המקום צלקת. מבואר לפי שהמקום משונה אבל כשנתרפאית מהנשיכה ולא נשאר רושם אינו מום כלל לדון בו דין מום שנתרפא [דלא] מהני וזה ברור לפע"ד:

יב הרי ראה. הר"ן תמה על הרמב"ם והעיקר כדברי ה"ה דלא ס"ל לענין קידושין לחלק בהך ולא נקט רק לרבותא דעכ"פ שמענו] דהוי מום. והב"ש תמה על הר"ן שלא תמה על הרי"ף ובאמת נראה דהרי"ף לא הי' גורס כל הך קושיא הכא והכא לא פסלה דמנין לנו דזה לא מוכת מברייתא אבל הרמב"ם דהביא [פדחח] קשה ודוק. ומ"ש עוד הב"ש יתבאר בסי' קי"ז בס"ד: (יג) שאין הכנות הולכות. עח"מ ואין צורך לזה כי יש מומין הרבה שאין נראין ומ"מ ע"י מדתן הוי מום גלוי ומשום שראה אותה בעת קידושין משום זה לא הוי מום שבגלוי. והנה להרמב"ם אין נ"מ לענין קידושין במומין שבגלוי ומ"מ י"ל דוקא בעל מנת דלא ס"ל סברת התוס' ור"י אבל בסתם י"ל דמודה דמום גלוי אינו מבטל דמסתמא ידע אבל בהתנה על מנת אמרינן דלא ידע. וכן יש לפרש דברי הטור דקאי על סתם אך מדברי ר"י ותוס' מבואר דאפי' בעל מנת אין מבטלין ומסתמא גם דעת הטור כך:

יד דנכפה וריח הפה. לא ידעתי מקום לדין זה בנכפה דאי בזמן קבוע מה ס"ד שיועיל מרחץ הא יכולה להזהר שלא תלך ביום זה ואי אינו לזמן קבוע מבואר בש"ס דבלי מרחץ הוי מום שבגלוי. ואפשר דלא נקט י"א רק משום ריח הפה:

סעיף ה. המקדש (טו) אשה סתם ונמצאו עלי' אחד מן המומין הפוסלים בנשים או נמצאו עלי' אחר מנדרים שדרך בנ"א להקפיד עליהם הרי זו (טז) מקודשת מספק:

טו אשה סתם. בש"ס מבואר דבכנסה הוי ספק מקודשת רק התוס' הוכיחו דבקידושין בלבד ג"כ הוי ספק. והנה בתירוץ ראשון בתוס' שם מבואר דאינה מקודשת כלל ואף דבכנסה הוי ספק כמבואר בש"ס אבל בקידושין גרידא אינה מקודשת כלל כמו בעל מנת. איברא דבריהם תמוהין בתירוץ זה דלקמן שם דפריך לשמואל אדתני [על מנת] ליתני כנסה סתם ומשני ה"נ קאמר וקשה לס"ד דלא מיירי רישא בכנסה סתם תקשי להו מאי אירי' על מנת ליתני סתם ולרב ניחא משום סיפא אבל לשמואל קשיא. וע"כ דבסתם באמת אינו רק ספק ולא וודאי. איברא גם לתירוץ השני יש לתמוה אי ס"ד דסתם גרע דצריכה גט מספק בלי כניסה כלל א"כ מאי פריך לשמואל דקתני על מנת ליתני כנסה סתם וקשה הא בא לאשמעינן דאפי' בקידושין דוקא על מנת אבל סתם צריכה גט ובכוונה מיירי התנא בלי כניסה אבל אי הוי מיירי שכנסה ג"כ לא הוי שמעינן דבסתם צריכה גט רק בכנסה ובקידושין גרידא הי' אפשר לומר דאינה צריכה גט כלל אפי' בסתם רק בכנסה בעינן על מנת. ואמת דכמו כן יש להקשות להך מ"ד דמפרש דברי ר"י באלו נדרים אמרו אסיפא אבל ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי א"כ ממילא בסתם אפי' בקידושין גרידא דוקא באלו א"כ מאי קושיא לשמואל לימא דנקט בלא כנסה להשמיענו אפי' בקידושין דוקא על מנת מבטלין כל נדרים אבל סתם דוקא אלו. רק שיש לומר דקושית הש"ס להך מ"ד דקאי ארישא והכי קיי"ל אבל להתוס' קשה ומ"מ אפשר לומר דקושית הש"ס דיותר הו"ל לתנא לומר כנסה להשמיענו אפי' כנסה וכ"ש בלא כנסה מדנקט לא כנסה להשמיענו (הדיוק) [הדין] בסתם דהשמא כנסה לא ידענו אבל אי הוי נקט כנסה טפי הוי ידעינן סתם אפי' לא כנסה מדלא נקט סתם בלא כנסה דאינה מקודשת אבל עכשיו הך דינא דכנסה לא ידענו. ומיושב טפי לשון הש"ס אדתני והיינו עד שבא להשמיענו הדין בסתם לענין הדיוק להיפיך הי' לו להשמיענו בגוף הדין דאפי' כנסה אינה מקודשת בעל מנת ודו"ק:

והנה התוס' הוכיחו שם דבאיילונית ודאי אינה צריכה גט אפי' כנסה והך משנה דהמוציא אשתו משום איילונית מיירי] בספק איילונית אבל רש"י פי' בהדיא במשנה דהמוציא משום איילונית דלפי שכנסה צריכה גט והך משנה דיבמות מיירי) בקדושין בלבד וכן נראה ממה דקתני עלה קידושין בספק וע"כ דלא כנסה דאל"כ הוי ודאי מכח חזקה דאינו עושה בעילת זנות כמו בתנאי ופחות משוה פרוטה וההכרת שהכריחו דמיירי בספק אינו מוכרח כלל דשאני סריס שאין שמו מחוי כל שיש לו רפואה אבל איילונית דאתינן עלה מכת קידושי טעות אפי' יש לה רפואה הוי טעות שאי הי' יודע שהיא איילונית לא הי' מקדשה על סמך רפואה ודוק:

טז מקודשת מספק. הנה הפוסקים לא ביארו בכאן אי הי' נדרים והתירה בנודע לבעל או באשה תשובה או מומין ונרפאו אי גם בסתם הוי כמו מפרש להיות ספק קידושין או דבסתם בהא לכ"ע הוי ודאי מקודשת ודוקא במפרש שייך לחלק משום דחזינן שהקפיד שאין עלי' מומין והרי יש לה אבל בסתם כל שהתירה וריפא הרופא לכ"ע מקודשת ודאי:

איברא מדברי התוס' והרא"ש שהקשו במשנה מאי איריא על מנת אפי' בסתם. ונדחקו ליישב. וקשה הא הם פירשו מתני' דידן באופן דאינה מקודשת כלל ולא מהני היתר חכם כגון בנודע משום דאינה מקודשת משמע דלא מהני היתר א"כ מאי קושיא ליתני על מנת בהא מהני היתר חכם אפי' נודע וכן רפואת מומין. וע"כ דס"ל לתוס' והרא"ש דאפי' בסתם לא מהני היתר בנודע ולא רפואה אפי' לא נודע אבל קשה מנין להם דבר זה שהראי' שהביאו מסמפון לא מוכח במום שנרפא רק ביש בה מום לפנינו וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דלכך נדרים שהותרו קודם וכן מוחין שנרפאו קודם אין מבטלין [לפי(שזכר שאין ולא שהי'. ולפ"ז אי נימא בסתם לא מהני היתר ורפואה כמו במפרש א"כ יהא סתם עדיף דאפי' נרפאו והותרו קודם הקידושין יתבטלו כיון שלא זכר שאין ובשביל שנמאסת אין נ"מ קודם או אח"כ כל שקידש סתם ומזה מוכת דסתם אינו מבטל התירה ורפואה כנ"ל. וצ"ע מאחר שמדברי התוס' והרא"ש לא נראה כן כמ"ש.

סעיף ו. קידשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא (יז) וריפא אותה אינה מקודשת אבל אם התנה האשה (ע"מ) שאין בו מומין והיו בי מומין (יח) והלך אצל רופא וריפאו הרי זו מקודשת (יט) שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו והאשה אינה מקפרת על זאת:

יז וריפא אותה. עח"מ דנרפאו קודם מהני והנה לא ביאר כלום במה נ"מ להיותן נמאסת במומין שהי' קודם שנרפאו שעה אתת קודם הקידושין או אח"כ בפרט דמיירי בלא נודע לו כלל א"כ כשנודע מצא אותה בלי מומין ומה נ"מ אם [נתברר[לו שהי' עלי' או אח"כ דבזה נמאסת ובזה לא. ועוד דאפי' נחלק כך ברפואה מה נעשה באשה חשובה שהי' עלי' קודם והתירו דבהא אין סברא לחלק דס"ס נדרנית היא. אמנם כבר כתבתי לעיל דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' אי בקפידא תלוי או בלישנא. רק שיש מקום דלא כתבו בתוס' רק דבלישנא בלבד אין מבטלין הקידושין רק בקפידא אבל מודים דאין מבטלין בקפידא כל שהלשון סותר כי לפי הלשון נתקיים (ובזה מיושב קושית ב"י על הטור לפי גירסתו דאין זה היפוך דעת התוס'] גם נראה דפירש"י מוכרת לכאורה [ממה] דפריך בש"ס מהלך הוא אצל רופא ומשני איתתא בכל דהו ניחא לה וקשה מעיקרא נמי תיקשי ברפואה מה נ"מ בין בעל לאשה וע"כ משום דאיתתא ניחא לה בכל דהו וע"כ דלא תליא כלל בקפידא רק באשה לפי הלשון אינה מקודשת אבל בבעל שאין כאן רק הסכמת אשה שלא זכרה התנאי מפורש כיון דליכא קפידא דיסכימה ברפואה ג"כ ולכך פריך בנדר אי הכי:

יח והלך אצל רופא. עי' ח"מ דנסתפק אי בהא אפי' נודע או לא. והב"ש הביא ראי' מדלא מוקי ברייתא בנודע ש"מ משום דתיקשי סיפא. ודחה די"ל משום דרופא לא מיירי בנודע דוקא. ודבריו תמוהין דהא לפי מה דמוקמינן באשה תשובה ג"כ רופא מיירי אפי' אינה תשובה א"כ ה"ה בנודע לא איכפת לן מה דברפואה אפי' לא נודע. אך בלא"ה יש לתמוה על הב"ש דהא בנדרים החליט אח"כ דבנודע אינה מקודשת א"כ לא מצי לאוקמא בנודע דא"כ תיקשי סיפא בהלך הוא והתיר למה מקודשת. אך באמת דבריו תמוהין גם בזה דדוקא בבעל אמרינן דכך היתה כונתו כל שיקפיד יתבטלו אבל האשה הואיל ובכל דהו ניחא לה כוונתה שלא יתבטלו רק כשיהא עליו נדרים שאין להם היתר או שלא ימצא פתח:

ולענין עיקר הדין הנה לפי מה דמבואר בש"ס הטעם דאיתתא בכל דהו ניחא לה וכן לטעמו של הרמב"ם שאין גנאי לאיש במומין שנרפאו א"כ דבר פשוט הוא דאין לחלק באיש בין נודע או לא [ומה שהקשה הב"ש דלא מוקי ברייתא בנודע באמת קושיא הוא כמ"ש לעיל דבאמת דעת הרבה פוסקים דאין לחלק בזה כלל] דהא רבא מוקי באשה חשובה ובהא לא נודע הוי כנודע ומ"מ אמרינן באיש לא א"כ ה"ה בנודע באינה חשובה דאיש לא דלא נודע בתשובה כנודע בחינה חשובה:

יט שאין גנאי לאיש וכו' הב"י כתב על זה שכן איתא בש"ם איתתא בכל דהו ניחא לה. ולא יכולתי לכוין דבר זה בש"ס כי דברי הרמב"ם הם שאין באיש גנאי בזה ובאמת אינו מום ובש"ס מבואר דהוא מום באמת רק איתתא בכל דהו ניחא לה ואיש ואשה שוין בחסרון זה. אמנם דברי הרמב"ם ברורים ובכוונה נתן טעם אתר דלא כמ"ש בש"ס דהתוס' כתבו שם בהא דפריך אי הכי. דבשלמא מעיקרא י"ל דלבעל אין בזיון אבל עכשיו קשיא והוא תמוה דתינח נדר אבל רפואה מעיקרא נמי קשיא וע"כ דאיתתא בכל דהו ניחא לה א"כ מנדר נמי לא קשיא ולכך מפרש הרמב"ם דבעצמותו יש הפרש בין איש לאשה במומין שנרפאו דלדידי' לא הוי מום באמת ולדידה הוי מום ובנדר ס"ד משום דבו ליכא בזיון אבל עכשיו דמוקי באשה חשובה תיקשי בו נמי ומשני איתתא בכל דהו ניחא אבל ברפואה אין צורך להאי טעמא כלל ולכך לדידן דלא קיי"ל כרבא ואתיא ברייתא כפשטא לא צריכין להך טעמא דאיתתא בכל דהו רק בנדר לפי שאין אצלו בזיון ומום אין אצלו מום רק דאנן קיי"ל דאצלה ג"כ אין בזיון בנדר אבל במום דאצלה הוי מום אבל בו לא הוי מום וזה ברור:

סעיף ז. קידשה (כ) על מנת שלא יהי' בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא הרי זו מקודשת למפרע:

כ ע"מ שלא יהי' בה מומין. בב"ש נסתפק בנודע מה דינו בהא. ולכאורה מוכח דבנודע לא דאל"כ תיקשי הא לעיל בנדרים זכרו להדיא הטור והמחבר ע"מ שלא יהא עליך נדר וחילקו בין נודע ללא נודע וקשה הא בהך לישנא אפי' נודע ולמה להו להזכיר הך לישנא מה דשוו מומין לנדרים והכא בנדרים עסקינן. וברור דבנודע לא מהני לשון זה א"כ ממילא יפה כתבו דבלא התיר אפי' בהא אינה מקודשת ובהתיר בנודע אינה מקודשת ובלא נודע מקודשת אבל אי נימא דבהא אפי' נודע מהני קשה. ומ"מ לדינא העיקר לפע"ד דבהא אינה מקודשת כלל כמו ע"מ שאין [בו] והיינו ממה שזכרו לעיל בנדר הך לישנא ש"מ שאין קפידא בלשון זה או ע"מ (שאין) [שלא יהא] ותרווייהו שווין. והטור ע"כ לא נתכוון לזה דא"כ למה לא הביא הך דינא דבו מהני רפואה. והב"ש כתב דהוי קידושי ודאי. והח"מ כתב דהוי ספק ולפענד"נ ברור שאין כאן קידושין כלל אף דמדברי התוס' אין ראי' להיפוך כמ"ש לעיל לחלק בין היכא דע"י הלשון מתבטלין לא מהני רק בצירוף קפידא אבל לא שבקפידא יתבטלו [ודברי הב"ש מגומגמין בישוב קושי' ב"י מדברי התוס'] אבל מ"מ כיון שהב"י גופא לא ניחא לי' בזה רק לפי שנזדמנה לו נוסחא מוטעת נדחק לומר כן א"כ מהיכי תיתי נחלק בלשון זה מה שאין הלשון סובל שום הפרש כלל. וגם מוכח בירושלמי והרי"ף והרמב"ם שאין הפרש בין [שאינו] ללא יהא א"כ נראה פשוט שאין לחוש לקידושין כלל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה