אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן לח

על אה"ע סימן לז

דמקדש על תנאי וכל דיני תנאי ובו לט סעיפים:

סעיף א. המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת (א) ואם לאו אינה: מקודשת בין שיהיה התנאי מן האיש בין שיהיה מן האשה:

א ואם לאו. עיין ב"ש וח"מ שהעתיקו דברי הר"ן פרק האומר דבקידושין כל שלא נתקיים אפי' מחמת אונס הקידושין בטלין כיון שהוא מרצון שניהם משא"כ בגט וכתב על זה הב"ש דה"ה בגט אחר תקנת ר"ג ע"כ. והנה יש להבין בדברי הר"ן אי נימא דאפי' אירע אונס אמרינן גבי, גט דהוי כאלו קיים התנאי ממש דהיינו במתנה גבי גט אם לא באתי ולא בא ע"י אונס אמרינן דהוי כבא והוא תמוה מאוד דעכ"פ מנין נדע דאי לא אירע אונס הי' בא שמא בלי אונס ג"כ לא הי' בא שהרי כך התנה שאפשר דבלי אונס לא יבוא ג"כ ובשביל דאירע אונס אי אפשר לדון ולומר דבלי אונס הי' בא בוודאי שנחשבהו כאלו בא רק כך הכוונה שאנו דנין תנאו שאם לא יבוא דהיינו שיתברר שלא בא בוודאי אז יהא גט אבל כל שאירע אונס לא נתוודע שלילת ביאתו בוודאי לא הוי גט. ולפי זה דבר פשוט באם התנה בהיפוך שע"י האונס רוצה נקיים הגט אפי' בגט לא מהני דבהא אי אפשר רק שנאמר שנתקיים תנאו ופשיטא דע"י האונס לא נתקיים דרך משל שאמר אם באתי או שאתן לך מעות וכדוחה יהא גט ואם לא באתי לא יהא גט ואירע אונס ורוצה להחזיק הגט דהאונס הוי כאילו בא הא וודאי ליתא דמ"מ לא שייך לומר שבא בוודאי ושמא בלי אונס ג"כ לא הי' בא ואינו גט רק בבא באמת. כללו של דבר דהאונס גורם דלא אמרינן דלא בא ונתקיים תנאו רק כל שאירע אונס עדיין לא נתקיים אבל פשיטא דלהיפוך ג"כ לא אחרינן דהוי כנתקיים בהיפוך דאם לא בא ע"י אונס דנתקיימו דבריו ובא שיהא גט וזה ברור לפע"ד. ולפ"ז דברי הב"ש מגוחגחין אצלי דבכה"ג אפי' קודם תקנת ר"ג לא אמרינן דאונס מקיים התנאי רק דע"י אונס עדיין לא נתקיים ובכה"ג אפי' אחר חר"ג לא הוי גט דלא עדיף כחה שיהא גט מחמת תר"ג רק לבטל הגט ובהא אפי' קודם תר"ג לא אמרינן דמחמת אונס יהא גט וזה ברור. אלא שיש לי לדקדק לפי זה בדברי הר"ן ז"ל שכתב ליישב לדעת ר"י לחלק בין קידושין לגירושין משום דקידושין תלוי בה ג"כ ולפי הנ"ל אין צריך לזה כלל רק דשאני גירושין דלולא דאין אונס בגיטין אמרינן כיון דהתנה אם לא יבוא יהא גט הילכך אי אפשר שיהא גט רק אם לא בא באמת לרצונו ואז נתקיים התנאי שיהא גט אבל בלא בא ע"י אונס לא נתקיים התנאי כיון דקיום התנאי לעשותו גט תלוי בשלילת ביאתו וכל שהי' שלילת ביאתו באונס עדיין לא נתקיים התנאי שיהא גט וגבי קידושין דהתנה אם יבוא יהיו קידושין הילכך אי אפשר דאם לא בא שיהיו קידושין דבשביל דאירע לו אונס לא שייך לומר שבא ונתקיימו הקידושין תדע דיכול להיות דבלי אונס ג"כ לא הי' בא והאיך נימא דמחמת אונס בא באמת ונתקיים תנאו: ולפי זה לפי סברת הר"ן יפה כתב הב"ש דהר"ן לא נחית לחלק בין היכי שצריך לומר שהאונס כאילו הי' ממש להיפוך בין היכי שדנין דמחמת האונס עדיין לא חשיב כלא בא. אבל לפע"ד נראה ברור כמ"ש ולפי זה אין הפרש בין קידושין לגירושין כלל רק בגירושין היכי דמתנה אם לא באתי יהא גט ואם באתי לא יהא גט ואירע אונס לולא דאין אונס בגיטין לא חשיב כלא בא ובהא אפי' חר"ג לא חשיב כלא בא שיהא גט דאין חר"ג מחזיק כח האשה שיהא גט רק לבטל הגט ודו"ק. ובעיקר דברי הר"ן מן הירושלמי ביארתי באריכות בסת"י סי' כ"א הירושלמי הזה ושם הוכחתי בראיות ברורות דהכוונה להיפוך דלר"י הקידושין קיימין ושכן דעת גדולי הפוסקים ולפי זה צ"ע כאן כיון דהלכה כר"י לגבי ר"ל דאם אירע אונס דהקידושין קיימין ע"ש היטב:

סעיף ב. (ב) כל תנאי צריך להיות בו ד' דברים ואלו הן שיהי' כפול ושיהיה (ג) הן שלו קודם ללאו ושיהיה (ד) התנאי קודם למעשה (ה) ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר התנאי אחד מהם הרי התנאי בטל כאילו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מקודשת מיד כאלו לא התנה כלל. (ו) הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו (הר"ן פ' מי שאחזו):

ב כל תנאי צריך להיות בו ד' דברים. כתב הר"ן פרק האומר וז"ל וא"ת והתנן בפרק מי שאחזו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ"ה תנאו קיים איכא למיחר דמיתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני בי' לפי שאינו נעשה שלוחו רק במה שנראה מתוך דבריו עכ"ל ואף דעלה דאיתא התם ה"ז גיטך אם לא באתי כתב הר"ן דהמשנה שנוי' שלא בדקדוק מ"מ בהא אי אפשר לומר דרישא קתני אם לא באתי כתבו ותנו והדר קתני להיפוך ש"מ דדוקא הוא:

ויש להסתפק בדברי הר"ן ז"ל אי כוונתו דכל הנעשה ע"י שליח אין צריך למשפטי התנאים רק השליח אסור לו לשנות מכפי הנראה מתוך דבריו או שלא אמר הרב ז"ל דבר זה רק בתנאי שהוא מתנה עם השליח דבאופן זה יעשה ובאופן זה לא יעשה שליחותו כלל אז אמרינן אפי' לא התנה עמו כפי המשפט של תנאי אין לו לעשות שליחותו רק באופן שאמר לו דלא שייך לומר בזה תנאי בטל ומעשה קיים שהרי לא נעשה מעשה כלל והשליח אין לו לעשות המעשה כלל כל שלא נתקיים התנאי אבל אם ציוה לשליח לעשות עסק עם אחר או לגרש אשתו ויגרשה על תנאי שנצטוה השליח לעשות המעשה בכל אופן רק שיתנה בעת עשיות המעשה תנאי אז אם לא זכר לשליח תנאי כפול והשליח עשה ג"כ בלי כפילות תנאי בטל ומעשה קיים כיון שלא הי' התנאי על עשיית המעשה רק שיעשה בוודאי א"כ השליח במקום משלחו עומד ועושה וכל שלא זכר כפילות או אפי' זכר כיון שלא נצטוה לכפול הוי כלא כפל ומעשה קיים ותנאי בטל וכתבתי זה לפי שראיתי בסדר הגט בשכיב מרע השולח גט ע"י שליח יאמר לשליח שיגרש אשתו כפי תקנת שמואל. ולכאורה לפי דעת הר"ן ז"ל הנ"ל אינו צריך לזה כלל דמיתני בהדי שליח שאני והשליח צריך שיעשה באופן שיתקיים רצון המשלח אפי' לא כפל אבל לפי הנ"ל יש לומר דדוקא בהך דכתבו ותנו דהי' הכוונה שלא יכתבו ויתנו רק עד יום פלוני אם לא יבוא א"כ התנה עם השליח על שליחותו שלא יעשה מה שנצטוה רק אם יהא כך אבל בהך דגט שכיב מרע שהוא מצוה ליתנו בכל אופן רק שמצוה להתנות בעת נתינתו כך וכך אז כל שלא כפל התנאי המעשה קיים דהשליח במקומו בעשיית המעשה כאילו הוא נותן ומתנה כך. ומ"מ נראה לי ברור אם ציוה לשליח ליתן הגט כפי משפט התנאי אף שלא זכרם בלשונו בוודאי מהני לכ"ע ואף דאם הוא עצמו נותן הגט ומתנה מסתפק בהגהות מיימונית אי תהני ע"י שליח ליכא ספק כלל דהא התנאי השליח הוא שמתנה אותו ולא עכשיו נגמר בעת אמירת המשלח הילכך כל שאמר לו שיתן כפי משפט התנאי אין ספק שצריך לקיים דבריו ליתן כפי המשפט ואם לא נתן כפי המשפט בטל המעשה ששינה שליחותו וזה ברור:

אמנם יהא איך שיהא כוונת הר"ן ז"ל אני תמה מאוד חדא דהך תנאי קודם למעשה נלמד מהך דב"ג וב"ר והתם גופא מיתני בהדי שליח הוא שמשה ציוה ליהושע וראשי האבות אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו לא יתנו וא"כ לפי דעת הר"ן הנ"ל אין צריך למשפטי התנאים תדע דמהאי טעמא צריך שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח כהך תנאי דמשה שהי' ע"י יהושע שהי' שלוחו כמו שכתב ב"י להדיא א"כ תיקשי הא מיתני בהדי שליח אין צריך משפטי התנאי:

הן אמת דבזה אפשר לומר דיהושע לא הי' שליח על המעשה להנחיל הארץ דכבר נחלו ב"ג וב"ר והחזיקו בארץ רק משה ציוה אם יעברו יניחו אותם בנחלתם ואם לא יעברו יקחו מהם א"כ לא נצטוה יהושע לעשות מעשה כלל והכל נגמר ע"י משה בלבד וכיון שבדיבורו של משה נגמר הכל הי' צריך משפטי התנאים ומה שלמדו אפשר לקיימו ע"י שליח היינו שהי' אפשר לקיימו ע"י יהושע אבל באמת נתקיים ע"י משה בלבד ויהושע נצטוה אם יעברו יניח אותם בנחלתם. ובהכי ניחא מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם שכתב דתנאי קודם לתעשה תלוי בעשיית המעשה ולא באמירה דהא בהך דמשה הי' באמירה ולפי הנ"ל לק"מ דשאני אמירה דעלמא שעדיין צריך לעשות המעשה הילכך לא אמרינן בעת אמירה תנאי בטל ומעשה קיים דעדיין לא נעשה מעשה אבל בהך דמשה דבאמירתו נגמר הדבר דכבר נחלו הארץ והוא ציוה להניחם בנחלתם הרי נגמר באמירתו הילכך כל שלא אמר כפי משפט התנאי תנאי בטל ומעשה קיים ולקמן יתבאר שלא הי' כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הר"ן הראב"ד ה"ה]:

איברא מה דקשיא לי הוא בעיקר הוכחת הר"ן ז"ל מהך משנה דגיטין דהא פשיטא דלא קשיא ולא מידי דכבר נתבאר ומוסכם מכל הפוסקים דכל קובע זמן אין צריך למשפטי התנאים כלל וא"כ התם שאמר כתבו ותנו אם לא באתי מכאן ועזי יב"ח א"כ בין אם יבוא בין אם לא יבוא קבע להם זמן הכתיבה אחר יב"ח א"כ אם כתבו תוך יב"ח אינו גט דבזה אין צריך משפט התנאי כלל ונהי דבאמת אפשר דאפי' בא כל שלא מיחה וכתבו אחר יב"ח הוי גט אף שהתנה אם יבוא לא יכתבו כלל בזה אפשר כיון דמעשה קודם לא הוי תנאי אבל בתוך יב"ח פשיטא דאין להם לכתוב דלענין קביעות זמן אין צריך משפטי התנאי כמבואר לקמן סי' קמ"ו וריש סי' קמ"ה בב"ש שם והא דנקט אם לא באתי ולא נקט כתבו ותנו לאחר יב"ח דבהא פשיטא דאם שינו אינו גט רק באמר כך ס"ד דהכוונה שיכתבו ויתנו מיד על תנאי אם לא באתי או יכתבו מיד ויתנו אח"כ כפי סברת ר"י דפליג התם קמש"ל דהכוונה שיכתבו אח"כ א"ר פשיטא דלא בעי משפטי התנאים הלל יזה ברור לפע"ד:

הן אמת כי לפי מה שפירשתי לקמן בה"ג סי' סוגית הש"ס לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי כשר דלא כפירש"י רק דס"ד דטעמא דר"י לרתבו ותנו לאלתר קאמר על תנאי אם לא באתי א"כ יש להקשות הא מעשה קודם לתנאי ומוכרת סברת הר"ן אבל הר"ן גופא פירש שם כפירש"י ועוד דמ"מ כמו דס"ד דסובר ר"י כתב גט על תנאי כשר דלא כהלכתא כמו כן יש לומר דסובר כר' חנינא בן גמליאל דלא בעי משפטי התנאים כלל ולמסקנא בלא"ה לק"מ דכתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי קאמר א"כ הרי ציוה לכתוב תיכף ואם נתנו קודם לא מהני דלענין זה לא בעי משפטי התנאים. כללו של דבר שדברי הר"ן והרשב"א צריכין אצלי תלמוד בענין זה בפרט דמדברי הראב"ד הנ"ל שמפרש הך דמשה דהנתינה היתה ע"י יהושע א"כ דמי ממש להך דהכא ולא בעי משפטי התנאי לפי סברת הר"ן וע"כ דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל:

ג שלו קודם ללאו. ואי לא אמר כן תנאי בטל ומעשה קיים. ונראה דדוקא בזכר הן ולאו אז צריך שיהא ההן קודם אבל בלא זכר רק לאו בלבד אין כאן לא מעשה ולא תנאי דאי אפשר שנאמר בשביל שזכר הלאו יהא המעשה קיים רק בזכר הן לבסוף אז מעשה קיים וכן נראה ממה שפירש"י דלכך בעי כפול דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אבל להיפוך בזכר לאו נהי דלא אמרינן מכלל לאו שומע הן עכ"פ הרי יש כאן לאו והאיך יתקיים המעשה וזה ברור לפע"ד. ולפי זה אם אמר אם לא תתני לי מאתים זוז לא תהא מקודשת ונתן לה אפי' הי' מדבר מקודם על עסקי קידושין לא הוי קידושין אם לא נתנה מאתים זוז רק שיש מקום לומר דאפי' נתנה לא הוי קידושין דביטל באמירתו לאו ומכלל לאו לא נשמע הן אבל שנימא תנאי בטל ומעשה קיים הא וודאי אי אפשר כנ"ל:

ד התנאי קודם למעשה. בטור זכר אפשר לקיימו ע"י שלית ותמה ב"י דבקידושין לא שייך זה כלל דמקשינן הויות להדדי ומהני בביאה כמו בכסף. ונראה לי דמרוצת לשון הטור מורה לא דהמעשה אפשר לקיימו רק התנאי צריך להיות אפשר לקיימו ע"י שלית וכן מורה לשון הש"ס פרק המדיר ומפרש הטור דלא כפירש"י שם רק דבעינן שלאחר שהתנה המתנה התנאי יוכל העסק לבוא לידי גמר ע"י שליח הן המעשה הן התנאי שלא יצטרך עוד להמתנה בעצמו דוקא שע"י יגמר הענין והיינו דמקשה מביאה שצריך להמתנה לגמור הקידושין ומשני דאיתקש לכסף אבל התנאי צריך להיות ע"י שליח אפי' בכסף ושטר ולאפוקי בהתנה עמה שתתן איזה דבר לידו דוקא או שתבעל לו דאי אפשר להיות נגמר רא פ"י המתנה בעצמו לא שלוחו לא הוי תנאי כלל וצ"ע כי מכל

עוד הביא הב"ש דדעת הפוסקים דאפי' באמירה צריך להקדים תנאי למעשה. והנה לא נתבאר בדבריהם אי נחלקו על הרמב"ם דאין צריך רק באמירה ואפי' הקדים המעשה כל שאמר תיכף והקדים באמירה תנאי למעשה מהני ומדברי הטור שהקשה על הרמב"ם דבהא פשיטא משמט בהדיא דאם הקדים המעשה פשיטא דלא מהני אבל כבר השיג עליו ב"י בזה וכן הראב"ד והר"ן לא הקשו עליו בזה כלל א"כ אפשר דס"ל דלא קפדינן רק באמירה בלבד ומדברי הב"ש מבואר דבהקדים המעשה לכ"ע לא מהני כל שאמר בעת נתינה הרן את מקודשת ולפי זה אם הי' מדבר על עסקי קידושין קודם אפי' נתן בשתיקה ואמר תיכף תנאי קודם למעשה לא מהני ואינו נראה לי כלל ואפשר דאפי' להרמב"ם בכה"ג מהני ודו"ק:

אמנם בעיקר דברי הרמב"ם אף דמה שהקשה הר"ן מהך דשמואל אינה קושיא לפע"ד דשאני התם דאם לא מתי לא יהא גט המעשה היא שלילת הגט וזה אינו חסר אתר אמירתו כלום א"כ בלאו לעולם צריך להקדים באמירה דאי לא הקדים אין כאן לאו כלל רק הן דהלאו אינו כפי משפט התנאי דמעשה הלאו צריך להיות באמירה קודם דעיקר מעשה הלאו באמירה לא בפועל אבל אמירת ההן דבאמירה עדיין חסר המעשה בפועל לכך לא איכפת לן ודו"ק. וכמו כן מה שהקשה הראב"ד מהך דיהושע אינה קושיא כמ"ש לעיל. אבל מ"מ אני תמה האיך אפשר לפרש דברי הרמב"ם כך דא"כ תיקשי רישא לסיפא דהא ברישא כשזכר אופן המועיל זכר באמירה התנאי קודם למעשה ואי ס"ד דהעיקר במעשה בפועל הדבר תלוי א"כ הי' לו להזכיר ברישא כמו בסיפא שאמר הרי את מקודשת אם תתנו וכו' ואח"כ נתן מהני אבל אם אמר הרי את מקודשת ונתן ואח"כ התנה לא מהני. לכן ברור דסובר הרמב"ם דתרתי בעינן בין באמירה בין בפועל [רק כשנתן בשתיקה לא חשיב מעשה רק כשמדבר מעיקרא על עסקי קידושין אפשר דאפי' בשתיקה הוי כאמר] ולכך מעיקרא זכר אופן המועיל שאמר כפי משפט התנאי ונתן אחר האמירה ואח"כ כשבא לומר אופן שאינו מועיל ביקש לומר אפי' אמר באמירה לנכון דמה שאמר מתחילה הרי את מקודשת לא מקלקל לאמירה לולא דהנתינה קודם המעשה ותנאי ומעשה מהני כמו לאו והן ולאו רק דלא מהני מכח שהקדים המעשה בפועל ומה שזכר הרי את משום דבשתיקה לא תשיב מעשה כלל דאי לאו התנאי לא הי' מועיל כלל וזה ברור בדעתו ז"ל רק שיש לומר דלא ברירא לי' להרב ז"ל אי צריך מעשה אתר כל האמירה או אתר ההן בלבד ולכך ברישא זכר אופן המועיל שעשה המעשה אתר כל האמירה דבהא מהני וודאי וסיפא כשנתן קודם שאמר כלום דבהא לא מהני וודאי אבל בנתן אחר ההן קודם שזכר הלאו זה לא נתבאר בש"ס מה דינו ולא זכרו כלל כדרכו וכל זה ברור:

ה ושיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו. עמ"ש בסי' קמ"ג דיש להסתפק בזה אי לאפוקי דבר שאינו במציאות כמו שחשבו שתבלעו קנה בת ד' אמות או לעלות לרקיע אבל דבר שהוא בטבע המציאות רק אם תעשה כך תמות אפשר דהוי תנאי וע"ש שביארתי צדדי הספק:

ו הזכיר לאו קודם להן. כבר נתבאר מדברי הרמב"ם דה"ה בתנאי קודם למעשה דמהני בזכר מעשה ואח"כ תנאי ואח"כ מעשה כמו בלאו והן ולאו ומ"מ גוף הדין אינו מוכרח בש"ס כלל דיש לומר דשאני התם דלא זכר כל הלאו לשם תנאי רק להנצל מהקדמת פורעניות ולא נכלל בכלל התנאי כלל ותיכף אמרו שלא לשם תנאי אבל בעלמא כשזכר לתנאי שוב לא מהני לאו בסוף ואולי זהו כוונת הב"ש אבל מדברי הר"ן וודאי מוכת דהכל תלוי בגמר דבריו ומ"מ מה שכתבו בזכר הן ולאו ואח"כ הן לא מהני אינו מוכרת ג"ס דשאני היכי דהן גומר התנאי דהא לא מהני משא"כ היכי דכבר נגמר בלאו אפשר דלא איכפת לן מה שזכר הן אח"כ:

סעיף ג. כל האומר מעכשיו או על מנת (ז) אינו לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו (ה) יש חולקים ואומרים דאפילו באומר מעכשיו או על מנת צריך להיות בתנאי כל הד' דברים:

הג"ה. וי"א דאפי' לא פי' כל דיני תנאי (ט) רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן הוי תנאי גמור (הגהות מיי' פ"ו):

ז אינו צריך לכפול וכו' אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו. הנה לעיל זכר ד' דברים הנצרכין לתנאי דהיינו שיהא הן קודם ללאו וכאן כתב ברישא שאין צריך לכפול ולהקדים ולא זכר הן קודם ללאו ומדכתב אח"כ שצריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו משמע דהן קודם אין צריך. וברור דהכוונה כך דלכך בעינן הן קודם ללאו משום דבעי כפילת התנאי הילכך כשזכרו להיפך לאו קודם להן מעשה קיים ולפי זה ממילא ה"מ היכי דבעי כפול אבל היכי דלא בעי כפול כלל רק הן בלבד סגי א"כ מה בכך שזכר הלאו קודם לא גרע מאי לא אמרו כלל משא"כ היכי דבעי כפול דאי אפשר בלעדי הלאו הילכך כשהוא קודם לא מהני ומהאי טעמא בזכר לאו והן ולאו מהני לכ"ע דלאו קמא כמאן דליתא ויש כאן הן ולאו וה"ה במעכשיו מה בכך דלאו קודם כיון שזכר הן במעכשיו הוי כהן ולאו ולכך כיון שזכר דלא בעי כפול שוב אין צורך לפרט זה דהן קודם ללאו וזה ברור ודלא כהב"ש שכתב דלעולם צריך לסיים בלאו דהא ליתא כמו שביארנו:

ח ויש חולקין. זהו מה שהקשו על הרמב"ם דהא מצינו שאין תנאי בחליצה משום שאי אפשר לקיימו ע"י שליח ואפי' בעל מנת כמבואר להדיא בש"ס (והתם ע"כ כמעכשיו דאי אפשר שתחול החליצה אח"כ כמו בנקרע שטר קידושין דאינו חל אח"כ וכן קידושי ביאה אינן יכולין לחול אח"כ]. עוד הקשו מהך דשמואל דתיקן כפילת התנאי ותנאי קודם למעשה גבי גט שכיב מרע ולא תיקן מעכשיו ולפעד"נ דלק"מ מכל זה והיא בשום לב למה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות גירושין מולה שרוצה לגרש ואינו רוצה לגרשה מעכשיו כדי שלא תטרף דעתו יאמר כפי תקנת שמואל. והנה ה"ה הבין דברי הרמב"ם שבא לרמוז בלשונו למה לא תיקן מעכשיו ולא הי' צריך לכל זה ועל זה אמר כדי שלא תטרף דעתו ומתוך פי' זה יצא לו לה"ה שם קושיא אחרת שהרי כל גט שכיב מרע ע"כ מעכשיו הוא שאין גט לאחר מיתה ודחק שם מאוד בישוב קושיא זו והודה בעצמו שאין דבריו מחוורין אבל באמת ברור שלא נתכוון הרמב"ם לדבר זה כלל ואיזה טירוף דעת יש במה שיגרש מעכשיו אם מתי דהא מ"מ לא תהא מגורשת רק כשימות רק כוונת הרמב"ם שלא רצה לגרשה שתהא מגורשת תיכף לחלוטין בלי שום תנאי כדי שלא תטרף דעתו ולכך רוצה לגרש על תנאי אם ימות ובוודאי שגירושין הללו בהכרח מעכשיו הם דאין גט לאחר מיתה ומפורש הוא בגט מיומא דנן ולעלם כמ"ש ה"ה בשם בעל העיטור שם:

אמנם מה שהצריך הרב ז"ל כפילת התנאי ותנאי קודם למעשה הוא מן הטעם הזה בעצמו שלא אמרו בעל מנת לא בעי משפט התנאי רק במקום שהי' יכול להתנות בלי על מנת רק באם וזה שאמר והתנה בעל מנת או במעכשיו אין צריך עוד למשפטי התנאי אבל היכי שאין מציאות לגוף המעשה כלל רק מעכשיו א"כ על מנת או מעכשיו של זה לא מעלה ולא מוריד כלל דאי אפשר למעשה זה להיות רק מעכשיו ולכך גבי גט שכיב מרע שאי אפשר לגרש רק מעכשיו וכמו כן בחליצה שאי אפשר בשום פנים לחלוץ שתחול חליצתו אחר קיום התנאי שהרי אחר החליצה שוב אין כאן שום דבר שתועיל אח"כ וכמו בקידושי שטר בנקרע השטר כמו כן בחליצה לאחר החליצה הוי כנקרע ואין ענין החליצה עוד בעולם וכל שאינו עכשיו לא תחול אח"כ הילכך ע"מ שלו לא מעלה ולא מוריד כלל וזה ברור ונכון. אמנם אוסיף לך עוד ביאור בזה לפי שהאומר על מנת או מעכשיו בעלמא אף שבא בתנאי זה לגרע המעשה אם לא יתקיים התנאי מ"מ חיזק מצד אחר שיחול מעכשיו שהרי בידו הוא שיגרש או יקדש ולא יחולו רק אחר זמן כגון להתנות באם או לגרש אתר זמן קבוע וכיון שמצד אחר בא לחזק המעשה שוב אין צריך למשפטי התנאי אבל אם אין בתנאי רק ביטול בלבד לא חיזוק כלל צריך משפטי התנאי א"כ היכי שאין במציאות למעשה רק שיחול מיד תיכף בעשיית המעשה א"כ אין בתנאי רק ביטול בלבד וזה ברור לפע"ד:

ובזה נראה ליישב ג"כ מה דלכאורה יש להבין דהך תנאי דמשה ג"כ מעכשיו הוא דאי לאח"כ א"כ הוי לי' תנאי בהדי שליח ואין צריך משפטי התנאי כמ"ש הר"ן וע"כ דמעכשיו הוי זוכין כמ"ש הרא"ש פרק מי שאחזו מן הירושלמי א"כ מוכת דגם במעכשיו בעי משפטי התנאי. ולפי הנ"ל ניחא כיון שכבר זכו הם בירושתם א"כ מעכשיו של זה לא מן המתנה הוא רק מצד עצמותו הילכך לא מהני שלא יצטרך משפטי התנאי. ולפי זה יצא לנו דין מחודש בקידש בביאה על תנאי אפי' אמר על מנת או מעכשיו בעי משפטי התנאי [חוץ לקיים ע"י שליח] כיון דאי אפשר לקידושי ביאה שימולו רק מעכשיו כמו בנקרע שטר קידושין וחליצה הנ"ל:

והנה הראב"ד ז"ל נתן טעם לדברי הרמב"ם והרי"ף דדוקא באם שבא התנאי לעקור המעשה בוודאי שהרי אפי' יתקיים התנאי אינו מל רק אחר הקיום אבל בעל מנת שלא בא התנאי לעקור אם יתקיים לא בעי משפטי התנאי ולדבריו יש להמציא דין מחודש בתנאי באם ג"כ לא יצטרך משפטי התנאי דהיינו אם מקדש לאחר זמן קבוע דלא בעי משפטי התנאי והתנה בתנאי כיצד שאמר הרי את מגורשת לאחר ל' יום אם תתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יוס וכמו כן בקידושין כה"ג לא בעי משפטי התנאי שלא בא התנאי לעקור המעשה אם יתקיים דאף שאינו חל רק אחר הקיום מ"מ הא בלי התנאי לא הי' חל רק אז ודו"ק. אבל לפי מה שכתבתי בדעתם אין זה מוכרח וזה שלא מצינו בתנאי באם שיסבור אחר מהפוסקים שלא יצטרך משפטי התנאי באופן הנ"ל. עכ"פ ביארנו שאין כאן קושיא על הרמב"ם כלל אף דהראי' שהביאו לדעתם מהך דהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר אינה ראי' לפע"ד כלל חדא כיון שהוא התנה לטובתה והיא קיבלה אפי' לא אמרה היא כלום מ"מ לא נתרצית רק באופן הזה והאיך נימא דמעשה קיים ותתקדש בדינר. ועוד דדוקא בעלמא שייך לומר תנאי בטל ומעשה קיים אבל כאן שלא הוזכר תנאי כלל רק אנו דנין דבריו על מנת א"כ כאשר תאמר תנאי בטל ממילא אין כאן מעשה כלל ונשארו דבריו כמות שהם התקדשי לי במנה וכיון שנתן דינר אינה מקודשת ודו"ק. אבל מ"מ אין כאן קושיא על הרמב"ם ג"כ והארכתי בזה מחמת הדינים היוצאין מדברינו הנ"ל:

ט רק אמר סתם. עח"מ דעכ"פ צריך תנאי קודם למעשה ולכאורה אינו מוכרת דהא מעשה. ותנאי ומעשה מהני כמו לאו והן ולאו א"כ מה בכך דזכר מעשה קודם מה שאמר אח"כ כתנאי ב"ג וב"ר הוי כחזר ואמר תנאי ומעשה ולא איכפת לן מה שאמר מעיקרא להיפוך ומ"מ אפשר לחלק ולומר דשאני הן ולאו, כיון דבלאו דמעיקרא לא שייך לומר המעשה קיים כמ"ש לעיל ס"ק ג' הילכך כל שזכר אח"כ הן ולאו הך לאו דמעיקרא כמאן דליתא אבל כשהקדים מעשה לתנאי הרי באמירת המעשה נתקיים המעשה ולא מהני אח"כ תנאי ומעשה ולפי זה עכ"פ בזכר לאו קודם ואח"כ אמר הן כתנאי ב"ג וב"ר מהני דזהו הוי כהן ולאו א"כ הרי סיים בלאו והב"ש כתב בשם הח"מ דאם הקדים הלאו לא מהני ואגב שוטפי' כתב כן שלא כתב הח"מ רק בהקדים המעשה ומ"מ לפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי מדברי הרמב"ם דמעשה ותנאי ומעשה מהני כמו לאו והן ולאו א"כ אף כאן יש לדון דאפי' בכה"ג מהני. גם נראה פשוט דכל זה בהתנה בעצמו אבל אם ציוה לשליח לקדש על תנאי כב"ג וב"ר אינו צריך שום משפטי התנאי וכל שעשה שלא כהלכה שינה בשליחותו ואפי' אי נימא דבכה"ג אפי' בהדי שלית בעי משפטי התנאי כיון שהשליח הוא המתנה ועושה מעשה מ"מ פשיטא דכתנאי ב"ג וב"ר סגי ולא בעי לא תנאי קודם למעשה ולא הן קודם ללאו ודו"ק:

סעיף ד. י"א (י) דלא בעי שיהיה בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא:

הג"ה. וי"א עוד דאע"ג דאיכא כל הני ד' דברים בעינן ג"כ שיהא (יא) התנאי בדבר א' והמעשה בדבר א' אבל אם הכל הוא בדבר א' אינו תנאי (הרא"ש והטור) ויש לחוש לדבריו לחומרא. התנה עמה (יב) שתאכל חזיר או שאר איסור דאורייתא מקרי אפשר לקיימו (טור) אבל התנה עמה שתבעל (יג) לאסור לה מקרי א"א לקיימו שאחר לא יתרצה לה (שם) אבל אם התנה עמה שפלוני יתן לו חצרו או ישיא בתו לבנו מקרי אפשר לקיימו דהרי תוכל ליתן לפלוני ממון הרבה עד שיתרצה לדבר (גם זה שם) ועיין לקמן סימן קמ"ג סעיף י"ב:

י דלא בעי. עב"ש ונראה שהח"מ ס"ק ד' הרגיש בזה ובא לפרש כוונת המחבר דלא בעי ד' דברים רק לחומרא אבל לקולא לא בעי ד' דברים ולא חש המחבר לבאר איזה מהן צריך לכ"ע שדעתו לפסוק כדברי הרמב"ם והגאונים הראשונים דמדינא בעי ד' דברים כמ"ש בס"ב בפשיטות. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם אם לא כפל והי' בענין שהקידושין בטילין אינן בטילין לגמרי וכו' ודבריו מגומגמין מאוד ונראה לי לפרש לפי מה שכתבתי בס"ק ג' דהא דבעינן הן קודם ללאו היינו לאפוקי אם זכר בהיפוך לאו והן אבל בזכר לאו בלבד להיפוך הדין כיון דבעינן כפול ולא אמרינן מכלל הן נשמע לאו א"כ כמו כן להיפוך לא אמרינן מכלל לאו הן והמעשה בטל לזה אמר אם הי' באופן הזה לא אמרינן דבטל לגמרי דלחומרא לא בעי כפול ומכלל לאו נשמע הן ודג"ק:

יא התנאי בדבר אחד. עב"ש מה שהקשה מדברי הרא"ש פרק יש נוחלין דמשמע דסובר אפי' בעל מנת לא מהני תנאי ומעשה בדבר אחר והא בעל מנת אינו סותר המעשה ולק"מ לפע"ד דשם קאמר בש"ס להדיא דרבא קמש"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכן הרא"ש קודם שהקשה הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד הקדים לומר דקמש"ל מתנה על מנת שמה מתנה והיינו דקשיא לי' להרא"ש הא אי מתנה על מנת להחזיר אינה מתנה פשיטא דיצא אפי' לא החזירו דאז התנאי סותר המעשה אפי' בעל מנת דלפי התנאי אינה מתנה כלל ותנאי בטל ומעשה קיים והוכרת לתרץ דרבא לית לי' דראב"א כלל אבל לדידן דקיי"ל שמה מתנה באמת אפי' אי הלכה כראב"א מ"מ בעל מנת מהני דכיון דשמה מתנה אינו סותר ולכך לא החזירו לא יצא. גם מה שהקשה מדבריו פרק מי שאחזו לק"מ דשם אין כוונתו בעל מנת רק צריך שלא יסתור התנאי המעשה דתנאי ומעשה בדבר אחד כך פירושו וכן מוכת מהך דקידושין דקאמר מאי קסבר אי קסבר לא שמה מתנה אפי' כולהו משמע דבאשה ניחא דאינה מקודשת דלא שמה מתנה וקשה אפי' בעל מנת מ"מ כיון דלא שמה מתנה הרי סותר המעשה ותנאי בטל ומעשה קיים ולמה לא תהא מקודשת וע"כ דרבא לית לי' דראב"א אפי' בתנאי סותר המעשה [ונראה דמהאי טעמא פסק הרמב"ם דלא איכפת לן תנאי ומעשה בדבר אחד משום סתמא דש"ס אליבא דרבא דלא בעינן אפי' בסותר דאל"כ הוי לן לומר דקמש"ל על מנת כמעכשיו ולא החזירו לא יצא משום דאינו סותר]:

איברא הא קשיא לכאורה למה בקידושין קיי"ל דאינה מקודשת דדמי לחליפין וקשה כיון דמחמת התנאי אינה מקודשת הרי סותר המעשה אפי' בעל מנת. ואפשר לומר משום כיון דמדינא הוי קידושין רק רבנן אפקעינהו כמ"ש התוס' שם א"כ ממילא לא הוי קידושין כלל מחמת הפקעת חכמים דלא שייך לומר רבנן הפקיעו וע"י הפקעתם יהא קידושין. ועוד יש לומר דמ"מ כיון דמתנה מעלי' הוא רק שאינה מתקדשת לא מיקרי סותר המעשה דמ"מ הוי מתנה עכ"פ משא"כ בתנאי אם שאינה מתנה כלל ועכ"פ דברי הרא"ש והפוסקים עולין כאחד לחלק בין היכי דסותר המעשה להיכי דאינו סותר ודברי הב"ש סוף ס"ק ז' מגומגמין שכתב בתנאי אם להרמב"ם התנאי קיים והוי מתנה על מנת להחזיר והקידושין בטילין והוא תמוה דבתנאי אם אפי' אי מתנה על מנת להחזיר מהני בקידושין היינו בעל מנת אבל באם אין הקידושין חלין רק אחר חזרה ואז אין בידה כלום ועמ"ש לקמן סי' קמ"ג בזה:

יב שתאכל חזיר. ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דבידה שלא תתקדש ולא תאכל ולא דמי למתנה שלא יהא עלי' עונה דמה יש בידה לעשות אם לא יהא לה עונה הרי נעקר דין תורה שהיא מקודשת כפי תנאי בלי עונה ולא הבנתי דברי הב"ש ס"ק י"ב שכתב לחלק דשם התנאי אחר שתנשא דפשיטא דלק"מ אמנם מה שיש לדקדק הוא מה שאמרו גבי נזיר הריני נזיר על מנת שאשתה יין ואטמא למתים ה"ז נזיר ואסור לשתות יין ולטמא למתים וקשה למה יהא מתנה על מה שכתוב בתורה לא יטמא ולא יהא נזיר וכמו כן קשיא לי מה שהקשו התוס' מהך דהריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו אם גילת בבית חוניו יצא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. לכן נראה לי דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה רק בדבר שהתנאי תלוי במעשה דלפי המעשה אין מקום לתנאי כגון בקידושין שלא יתן לה עונתה שהתנאי היפוך הקידושין לפי דין התורה וכמו כן בנזיר דהטומאה למתים הוא היפוך הנזירות לפי משפט התורה שענין הנזיר שלא יטמא למתים ולא ישתה יין וא"כ התנאי עוקר המעשה כמו תנאי ומעשה בדבר אחד והכא גרע דעוקר מדין התורה] בכל זה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאי בטל ומעשה קיים אבל בתנאי שאינו מכת המעשה רק התנאי בעצמותו הוא לעקור דבר תורה מצד אחר בזה תלוי אי בידו לעקור וללקות הוי תנאי ואי אין בידו לא הוי תנאי מצד אי אפשר לקיימו אבל אי לא הי' במציאות שלא תעבור בוודאי הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל כאן בידה לעבור ובידה שלא לעבור הילכך הוי שפיר תנאי אבל אי התנאי לעבור דבר תורה באופן שהוא עקירת המעשה שהמעשה אינו כפי משפט התורה כפי התנאי בזה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה בכל גוונא ותנאי בטל ומעשה קיים. והשתא ניחא דלכך בנזיר שאמר על מנת שאגלח בבית חוניו ענין הגילוח אינו ענין לנזירות שהנזירות חלה בלי שיגלח לעולם ואפי' בזה"ז שאין כאן גילוח וקרבן הוי נזיר הילכך הוי כמתנה שיאכל חזיר שאין איסור החזיר ענין למעשה הקידושין ואינו עוקר הקידושין רק החזיר מצד עצמו אסור אבל בנזיר שמתנה שיטמא למתים וישתה יין זה עוקר מעשה הנזירות שענין הנזיר שלא ישתה ולא יטמא וזה ברור ומיושב קושית תוס' כנ"ל:

יג לאסור לה וכו'. דברי הרב מגומגמין דכיון שכתב לאסור לה משמע דלמותר לה הוי תנאי א"כ למה כתב בסיפא דפלוני יתן לו חצירו הוי מצי למימר בביאה גופא שתבעל לפלוני ובמקום שהוציאו ממנו דין זה מהש"ס פרק המגרש שם לא נזכר חצרו רק שתבעל לפלוני דמשחדא לי' בממונא. ולפי פירש"י שם דישאנה בהיתר פשיטא דלא שייך זה בקידושין דאי אפשר שתבעל ע"י נשואין רק מדברי התוס' שם משמע דבאמת פנוי' אין בה משום הפלגת דבר אבל מ"מ היינו דוקא בגירושין אבל בקידושין יש בזה משום א"א. וביותר יש לתמוה בטור דמעיקרא כתב אבא ואין איסור רק מחמת שיהיו קידושין למפרע א"כ ה"ה פלוני ועוד אי אבא דוקא ופלוני לא למה כתב בסיפא בחצר הא בביאה גופא הוי תנאי בפלוני:

אמנם דברי הטור לקוחין מדברי הרמב"ם וברמב"ם אתי שפיר הכל שהוא כלל תנאי הקידושין והגירושין הילכך הוצרך לומר ברישא אופן דבשניהם לא מהני ואופן דבשניהם מהני לכך ברישא כתב אבי' ואחי' שהן ערוה אבל פלוני נהי דבקידושין אפי' בהא לא מהני בגירושין מהני כמבואר בש"ס להדיא ובסיפא כשזכר אופן דהוי תנאי הוצרך לומר בחצרו דבביאה נהי דבגירושין מהני בקידושין לא מהני ודבריו ברורים והטור והרב בהג"ה דמיירי בקידושין לא הי' להם לומר רק ברישא בביאה וסיפא בחצר ומ"ש הב"ח דיכולה להבעל אחר מיתה אינו נראה כלל דאינו בידה שימות בעלה קודם לקיים התנאי וכמו דלא מיקרי בידו שלא תגיד לו דשמא יודע לו וא"כ ה"ה בהא שמא תמות היא ואינו בידה ומה שכתבתי בדעת הרמב"ם הוא ברור:

סעיף ה. התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה שאר וכסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה (יד) תנאו כטל וחייב כה. הג"ה. דכל המתנה על מה שכתוב בתורה ואינו ממון תנאו בטל (ד"א) וי"א (טו) דכל מה דתיקון רבנן הוי כמ"ש בתורה (הגהות מיי' ריש הכותב):

יד תנאו בטל. ודעת המרדכי פרק השוכר דבהא ג"כ תנאו קיים דבידה למחול עונתה ודעת כל הפוסקים אינו כן ונראה הטעם שאין בידה רק למחול בכל פעם שיהא עליו החיוב אבל שתמחול לעולם שאם תרצה אח"כ שיקיים עונתה שוב לא יצטרך זה אינו בגדר מחילה אבל ממון כל שמחלה פעם אחת אפי' מבקשה לחזור בה אח"כ לא מהני. ומ"ש הב"ש במתנה שתפטרנו מן העונה נראה הכוונה דבכל פעם תמחול לו לא שתפטרנו פעם אתת לעולם דהא לא מהני:

טו דכל מה דתיקון רבנן. במרדכי שם מביא ראי' מהך דפרק אעפ"י רצה כותב דקאמר דתנאי לא מהני דהוי מתנה על תיקון דרבנן דעדיף משל תורה ובאמת אינה ראי' דשאני התם דיש בזה איסור לשהות בלי כתובה וכל הפוחת הוי בעילת זנות אבל בממון גרידא דרבנן וודאי מהני תנאי ואולי גם כוונת המרדכי כך וגם הרב בהג"ה נראה שנתכוון לזה ודו"ק:

סעיף ו. נתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בזה על מנת שאתן ליך מנה (טז) כשיתקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע אע"פ שלא אמר מעכשיו שכל האומר על מנת (יז) באומר מעכשיו דמי ואם קבלה קידושין מאחר קודם שיתקיים התנאי ואח"כ נתקיים התנאי אין קידושי השני כלום ואם אמר לה (יח) ע"מ שאתן ליך מנה תוך ל' יום אם נתן לה תוך ל' יום הוי קידושין למפרע ואם לא נתן תוך ל' יום אינה מקודשת ואם קבלה קידושין מאחר ל' יום (יט) מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום ובי שלמו ל' יום אם לא קיים ראשון תנאו פקעו קידושי קמא וגמרו קידושי כתרא ואינה צריכה גט מראשון ואם קיים ראשון תנאו אינה צריכה גט משני:

טז כשיתקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע. הנה לכאורה מפשטות סוגית הש"ס משמע דבידו לקיים כל אימת שירצה דהא בסיפא קתני באמר עד ל' צריך לקיים בתוך ל' דוקא משמע דברישא אין לדבר גבול ולעולם יכול לקיים. איברא קשה עלי מאד לומר שתהי' אגידא בי' כל ימי' וכל ימיו של זה יועיל קיום התנאי ונראה לי שדבר זה תלוי אם תתבע האשה אותו והוא לא ירצה ליתן נתבטל התנאי ומ"מ בתוך ל' וודאי אינה יכולה לתבוע דסתם יש לו זמן ל' יום אבל לאחר ל' כל שתובעת לקיים התנאי והוא אינו רוצה נתבטלו הקידושין. ואשר הביאני לזה הוא מה שאמרו שם אבל אשה כסופא לה למיתבעי' אימא מודה לי' לר' יהודא וקשה אפי' אי לא כסופא ותתבע מ"מ אגידא בי' והוא לא יקיים תנאו ולפי הנ"ל ניחא דוודאי אם תתבע ולא ירצה ליתן נתבטלו הקידושין אפי' בעל מנת לכך הוצרך לומר משום דכסופא לה למיתבעי' כנלפע"ד אף שלא ראיתי להפוסקים מזה דבר ועמ"ש לקמן בדברי הר"מ הנרבוני:

יז כאומר מעכשיו דמי. ובענין אי חסרו משפטי התנאים תליא במתלוקת אי במעכשיו בעי משפטי התנאי אבל באם משמע לכאורה דלכ"ע בעי משפטי התנאי ולדידי יש ספק בהך דהכא דאולי לא בעינן משפטי התנאי רק אם המתנה התנה התנאי לטובתו דבלי קיום התנאי אין המתנה רוצה בקיום המעשה אז אמרינן דכל שלא הי' כפי משפט התנאי המעשה קיים בלי תנאי אבל כאן דהמתנה וודאי רוצה שיתקיימו דבריו בלי התנאי רק לטובת האשה התנה שיתן לה מאתים זוז והיא לא אמרה כלום ולא נתרצית רק באופן זה א"כ מה בכך דלא הי' משפטי התנאי מ"מ היא לא נתרצית רק במאתים זוז רק סברה וקיבלה שתהי' מקודשת משעה שנותן לה הדינר שאין הפרש אצלה שתקבלם תיכף או שישלים לה אבל מאיזה צד נימא שתתקדש בדינר בלבד מחמת חסרון משפטי התנאי. איברא ממה שהקשה הרשב"א להנך דמצרכי' בעל מנת משפטי התנאי מהך דר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ולפי הנ"ל לק"מ. משמע דס"ל דאפי' בכה"ג תנאי בטל ומעשה קיים אבל לפע"ד צ"ע בזה כמ"ש:

יח על מנת שאתן לך מנה תוך ל' יום. ואם אמר אם אתן לך בעי משפטי התנאי לכ"ע. ונראה לי דאם אמר הרי את מקודשת לאתר ל' אם אתן לך מנה בתוך ל' יום בהא למ"ד בעל מנת לא בעי משפטי התנאי כאן אפי' באם לא צריך לפי מה שכתבו הרשב"א והרא"ש בגיטין בשם הראב"ד הטעם דעל מנת לא בעי משפטי התנאי משום דדוקא באם שמבטל המעשה אפי' יתקיים התנאי שהרי עכ"פ לפי התנאי אינה מקודשת מיד לכך צריך חיזוק אבל בעל מנת שלא גרע כת המעשה בקיום התנאי רק בביטול לא בעי משפטי התנאי, ולפי זה כאן מה שאמר הרי את מקודשת לאתר ל' בהא לא בעי משפטי התנאי כמבואר לקמן סי' קמ"ו להדיא בלי חולק א"כ מה שהתנה אח"כ אם אתן לך מנה תוך ל' הרי לא גרע כת המעשה בקיום התנאי דבלי התנאי ג"כ לא היתה מקודשת רק אתר ל' וכל שיתקיים התנאי לא נתבטל המעשה כלל א"כ אם זה כעל מנת הוא לגמרי לסברת הראב"ד הנ"ל:

יט מקודשת ואינה מקודשת. זהו מה שכתב ר"י בשם הר"מ הנרבוני הביאו ב"י ולא יכולתי לידע מה חידש הר"מ הנרבוני בזה. גם למה לא כתב זה בהך דינא דמעיקרא כשלא הגביל זמן כלל דהוי מקודשת ואינה מקודשת. לכן נראה לי דסובר הר"מ הנרבוני דדוקא הכא דממילא כשלא יקיים התנאי בתוך ל' יתבטלו הקידושין הילכך דנין כמקודשת ואינה מקודשת שהרי ביטול הקידושין יבואו ממילא אם לא יתקיים התנאי בקום ועשה אבל בהך דמעיקרא שלא הגביל זמן כלל א"כ אי אפשר שיתבטלו קידושין הראשונים רק במיתת הראשון ולא ממילא הילכך כיון דהביטול לא יבוא רק אם יארע סיבה שיתבטלו אין דנין אותה כמקודשת ואינה מקודשת שכל שלא נתבטלו מקודשת גמורה היא לראשון אך לפי מה שכתבתי לעיל דאפי' לא הגביל זמן והיא תובעת לקיים התנאי והוא אינו רוצה נתבטלו הקידושין א"כ לכאורה דמי להגביל זמן אבל מ"מ יש לחלק דצריך עכ"פ תביעת החשה לזה אבל לא יבוא הביטול, מצד עצמו וצ"ע בזה:

סעיף ז. לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן ליך מנה תוך ל' יום תהא מקודשת לי בפרוטה זו אין הקידושין חלים אלא משעה שנתנו לה (כ) לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני (וע"ל ס"ס ט' בסמוך): (כ) לפיכך אם קידשה אחר. נראה לי דדוקא קידושי אחר מהני אבל לחזור בה בלי קידושין אף דקיי"ל כר"י דאמר חוזרת היינו בהגביל זמן לאחר ל' דאי אפשר שיחולו הקידושין מקודם ואין כאן רק דיבור בלבד אבל כאן שבידו שיהיו קידושין בכל רגע מודה ר"י לר"ל דאינה חוזרת בדיבור רק מעשה מבטל והיינו דקאמר שפשטה ידה ולמה לא קאמר בפשיטות אי יכולה לחזור בה או לא. גם מה קאמר שפשטה ידה דמשמע דאין מורין כן שתתקדש לכתחילה וע"כ דבהא אינה חוזרת כנ"ל:

סעיף ח. האומר לאשה הרי את מקודשת לי (כא) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת: (כא) על מנת שירצה אבא. ראיתי לבאר ענין זה על נכון והנה שם (ד"ס) איתא במשנה על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה ופריך בש"ס אי עד שיאמר הן מת האב הא לא אמר הן אי עד שישתוק מת הבן הא אישתיק אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה וכו'. והנה יש להקשות בענין זה דלמה לא פריך מעיקרא ממת הבן מה יועיל מלמדין שמא, יאמר הן אח"כ וביותר יש לאתוה בתוספחא דקתני להדיא דאפי' לא רצה מועיל הן אח"כ וקתני עלה מת הבן מלמדין. ומ"ש הר"ן דהנך בבי מח האב ומת הבן ע"כ בעל מנח שלא ימחה איירי הוא תמוה לפע"ד דהא קתני מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת לפני מיתה ואי בעל מנת שלא ימחה למה לי הטעם שמא נתרצה כל שלא מיחה מקודשת גמורה היא. תו קשיא לי במה דפריך מסיפא הא אישתיק הא כמו דמת האב ע"כ קודם שמיעה א"כ כמו כן מח הבן קודם שמיעה והאי שתיקה וודאי לא מהני. ומ"ש התוס' דמשמע לי' הלשון לאחר שמיעה וכ"כ הר"ן והוא תמוה לפע"ד דא"כ תיקשי האיך קאמר בעל מנת שלא ימחה דמ"מ תיקשי מתניתין גופא כיון דבהך גוונא דמעיקרא מצי למימר מת הבן קודם שמיעה למה נקט לה לאחר שמיעה ובעל מנת שלא ימחה. ואף דנראה לכאורה מלשון הרא"ש שבא לתקן קצת דמסתמא מיירי בכל גוונא אבל הוא תמוה דהא מת האב, ע"כ קודם שמיעה ועוד דפשיטא דטפי איכא למימר דמיירי בכל גווני בין בעל מנת שלא ימחה בין בעל מנת שישתוק ולא דמיירי השתא בעל מנת שלא ימחה דוקא דלא נזכר במשנה כלל. גם יש לדקדק דבעל מנת שלא ימחה קאמר דאמר לה על מנת שלא ימחה והוי לי' לומר כמו מעיקרא אלא על מנת שלא ימחה דהוי משמע דמפרשינן לישנא דעל מנת שירצה שלא ימחה. גם יש לדקדק דבקושיא לא מקשה רק ממת הבן מבואר דמת האב אחי' לי' שפיר ובחר הכי משני מציעתא וסיפא בחד טעמא הא מציעתא מצי מיירי כרישא: לכן נראה לפע"ד דבפרק המדיר מייתי הך תוספתא בתר הכי דפליגי ת"ק ורשב"א משום ר"מ ומפרש שם פלוגתייהו דת"ק סבר עד שישתוק ורשב"א סבר עד שיאמר הן ומבואר שם דאי נימא עד שיאמר הן כל שלא אמר הן אינה מקודשת כלל דאי ספק מקודשת הא שם באותה תוספתא נקט לה במקודשת כל היכי דמקודשת מחשש שיתרצה והשתא תיקשי הך דמעיקרא אי עד שיאמר הן קאמר למה ניחוש שיתרצה ועוד למה במת הבן מהני שיאמר איני רוצה ואי בלא ימחה מה צורך במת האב לשמא נתרצה. לכן נראה לי דשלש מחלוקות דח"ק דמעיקרא סובר דעד שיאמר הן כל אימת דאמר הן במשמע הילכך חייש שמא יתרצה וכן במת האב חייש שמא נתרצה אמנם היינו דוקא בלא רצה ששחק דכך הכוונה לא רצה כדחוכח פרק המדיר דאי שאמר איני רוצה למה לת"ק מקודשת הא עד שישתוק ס"ל וע"כ לא רצה היינו שלא אמר הן וס"ל דכוונתו הי' כל אימת שיתרצה בבירור יהא קידושין ומעיקרא הקידושין תלוין אבל אם יאמר איני רוצה בוודאי אינו רוצה לעשות דבר היפוך רצון האב כיון שרצון האב בעת אמירתו שיתבטלו הקידושין אף הוא רוצה בכך שיתבטלו מעיקרא לכך נתכוון שלא לעבור על דעת אביו והיינו דקתני מעיקרא בתוספתא על מנת שירצה פלוני אפי' אמר איני רוצה שמא יתרצה ואילו גבי אב לא קתני רק לא רצה דהכוונה שלא אמר הן כדמוכח בתר הכי והיינו טעמא דבפלוני לא הי' תנאי לשמוע לדברי פלוני דוקא רק כמו תנאי בעלמא על מנת כך וכך וכל תנאי בקום עשה יכול לקיימו לעולם וכל שאמר הן נתקיים תנאו אבל גבי אב כוונתו לשמוע לדברי אביו ולא לסור מדבריו הילכך כל שאמר איני רוצה ורוצה האב שיתבטלו הקידושין אף הוא רוצה בכך שיתקיים רצון אביו והיינו דקתני בתר הכי מת הבן מלמדין לומר איני רוצה דבהכי וודאי מהני דדוקא בפלוני לא מהני ולא באב ובתר הכי דנחלקו ת"ק ורשב"א דלת"ק בלא רצה מקודשת ולרשב"א אינה מקודשת ולא קתני משום שמא יתרצה רק מקודשת גמורה היינו טעמא דתרווייהו ס"ל דכל תנאי שתלה ברצון האב הי' כוונתו תיכף בשעת שמיעה כי בוודאי לא הי' דעתו שיהא תלוי לעולם ברצון אחרים ות"ק סבר על מנת שישחוק לכך תיכף ששתק מקודשת. ורשב"א סובר עד שיאמר הן ותיכף שלא אמר הן אינה מקודשת והיינו דמקשה הכא דלא אתיא לי' מתניתין כלל דאי עד שיאמר הן בין אי נפרש כל אימת שיאמר הן בין אי נפרש שיאמר תיכף הן ס"ס מת האב למה מקודשת הא לא אמר הן ולא יאמר אבל מסיפא ליכא לאקשויי דנהי אי נפרש שיאמר הן תיכף לא אתיא שפיר אבל מצינו לפרושי כתנא קמייתא דכל אימת שיאמר הן ומ"מ איני רוצה מבטל הקידושין כמו שביארנו דהכי ס"ל להאי תנא וא"כ אתי שפיר מלמדין ואהא קאמר אלא על מנת שישתוק ובוודאי דלהך מ"ד דכל אימת שיאמר הן במשמע כמו כן עד שישתוק יש לפרש דהא ליכא למימר כל אימת שישחוק כמ"ש הר"ן רק שיש לפרשה שישתוק לעולם כמו בהן דלא אמרינן דקאי על שעת שמיעה דוקא] שישתוק לעולם רק דע"כ לא אתי שפיר בהכי דא"כ רצה האב למה מקודשת ואי דרצה עד שמת היינו מת האב וע"כ שישתוק בשעת שמיעה [ומ"מ מת האב מקודשת אף דהוציא בלשון קום עשה מ"מ דנין דעתו שלא הקפיד רק שלא ימחה כשישמע אבל אי הי' כבר מת בעת קידושין הי' מקדשה בלא"ה משא"כ בעל מנת שיאמר הן שהקפיד בהסכמת האב שידע בבירור שדבר זה הגון לפניו ודו"ק] ובוודאי שכיון שאמר בקום ועשה ע"כ הקפיד שיהא שתיקה זו שחיקה של הסכמה דמהאי טעמא שחיקה קודם שמיעה לא מהני כלל וא"כ שפיר מקשה מת הבן מלמדין דע"כ אחר שמיעה מיירי דאי מת קודם שמיעה אין שחיקת האב אחר מיחת הבן מועיל כלום דאיזה הסכמה יש כאן אחר מיתה שלא ישאנה כלל ולא חשיב שתיקה רק של שמיעה והבן תי דשתיקתו ראי' על רצונו ולא שתיקה לאחר מיחת הבן וכמו בשחק קודם שמיעה לא מהני דלכך שתק לפי שלא שמע שקידשה כמו כן לאחר מיתה לכך שותק לפי שמת ואי משום יבום שמא לאחיו באמת מתרצה ולא לו [ואף דבמת האב מהני לפי שאנו דנין שאם הי' מת כבר בעת קידושין הי' מקדשה בלי תנאי כמ"ש מקודם אבל במת הבן לא שייך זה דוודאי אי הי' יודע שימות לא הי' מקדש כלל] ואפי' אמר הן בפי' ג"כ אינו מועיל חדא דלא התנה רק דשתיקה משוי קידושין ולא היכי דשתיקה לא מצי משוי קידושין אפי' אמירת הן לא מהני ועוד דהן זה ג"כ כמי שאומר הן קודם שמיעה רק ששאלו אותו אם מרוצה שישא בנו לזו ואמר הן וודאי לא מהני רק שיאמר הן אחר שישמע שנתקדשה לבנו דאז הן שלו הוי הסכמה ולא קודם שמיעה וה"ה אחר מיתת בנו. [אמנם למ"ד הן כל ימי חייו במשמע ושמע ושתק ואח"כ מת הבן בהא מהני הן שלו כיון דלאחר שמיעה ג"כ שתק והוא התנה כל ימי חיי האב כל אימת דאמר הן מהני והיינו פי' הברייתא אבל למ"ד הן בשעת שמיעה הוא לא מהני הן אחר מיתת הבן ואין צורך ללימוד כלל ודו"ק] וע"כ דלאחר שמיעה הוא א"כ כבר שתק ומאי מועיל לימוד והיינו דקאמר אלא דקאמר על מנת שלא ימחה והיינו דהך סיפא מת הבן מיירי בהכי ולא קאי על הך דמעיקרא על מנת שירצה דבהא אין לפרש רק או שיאמר הן או עד שישתוק דבהכרת לכ"ע לשון קום עשה הוא רק סיפא לא מיירי בהך גוונא שאמר בלשון הזה רק בלשון אחר שאמר בפי' על מנת שלא ימחה ובודאי דהך על מנת שלא ימחה ג"כ הכוונה שלא ימחה בשעת שמיעה כמו עד שישתוק ועד שיאמר הן ומ"מ רישא לא מצינן לפרושי בהכי דליכא למ"ד דלשון על מנת שירצה אבא יהא שב ואל תעשה לכך ע"כ רישא בעד שיאמר הן הוא או עד שישתוק וסיפא דמת הבן דקאמר מלמדין היינו במת קודם שמיעה דאי לאחר שמיעה לא הי' מועיל לימוד כיון שלא מיחה שכל שהוציא דבריו בשב ואל תעשה לא בעינן רק שלילת המעשה יהא באופן שיהא בין לפני מיתת הבן בין לאחר מיתתו רק שמת קודם שמיעה ולכך מלמדין שימחה תיכף דאי לא ימחה יתקיימו הקידושין וה"ה דברישא נמי הוי מצי מיירי בהכי רצה שלא מיחה תיכף מקודשת לא רצה שמיחה אינה מקודשת רק דאי אפשר לפרושי בהכי דקתני על מנת שירצה אבא וזה אינו רק או שיאמר הן או שישתוק והשתא מדקאמר סיפא ומציעתא בחד טעמא מבואר שרוצה להחזיק בסברא ראשונה דעד שיאמר הן הוא ולכך לא מצי מיירי מציעתא בהכי דאי בעל מנת שישתוק הוי מצי לפרושי מציעתא בהכי דהא לא מקשה מעיקרא ממציעתא. ועוד דאי בעל מנת שישתוק ע"כ מציעתא בהכי מיירי דהאיך אפשר דנקט מציעתא בגוונא אחרינא מה דהוי מצי למינקט לה בהך גוונא גופא דרישא והוי רבותא טפי אלא ע"כ דבעי לאוקמא כרשב"א דס"ל דעד שיאמר בשעת שמיעה הן הוא ות"ק מודה בהכי רק דסובר עד שישתוק אבל מודה דכולהו תנאי בשעת שמיעה הן:

והנך רואה שכל דברינו הנ"ל מבוארין בדברי הרמב"ם ז"ל דלדעתו כל תנאי הן על מנת שיאמר הן בין על מנת שלא ימחה או שישתוק הכל בעת שמיעה הן ולכך בעד שיאמר הן לא זכר כלל מת הבן דכיון דבשעת שמיעה הוא במה נפשך אם מת אחר שמיעה כבר לא אמר הן ואין צורך ללימודו ואי מת קודם שמיעה שוב לא מהניא האי הן שלו כלל דהוי כמו שאמר הן קודם שמיעה שאין הן זה הסכמתו כי לפי שמת בנו מאי איכפת לו ובאחיו יכול להיות שרוצה [רק ברייתא דמייתי מת הבן בהא דס"ל כל ימי חייו במשמע ומיירי ששמע ואח"כ מת כמ"ש לעיל] ואח"כ בלא ימחה כשזכר מת הבן כתב ואמ"כ שמע דלאחר שמיעה לא מהני לימוד כיון שלא מיחה בעת שמיעה. ומ"ש ב"י לחלק בדבריו בין עסוקין באותו ענין הוא דחוק מאוד דלא נזכר בדבריו חילוק זה כלל. גם מנא לן לחלק בין על מנת שישתוק לשלא ימחה בזה ולפי מה שכתבתי הדברים ברורים שזה שחידש שלא ימחה לא עלה על דעתו לפרש רישא בכך שאין לנו בפי' שירצה אבא רק או שישתוק או שיאמר הן רק סיפא מיירי שאמר בפי' שלא ימחה והיינו דאמר שלא ומחה כנ"ל ואין צורך להאריך כי כל דברי הרמב"ם ברורים ומבוארין לפי הנ"ל הכל לנכון ודו"ק:

סעיף ט. על מנת שלא ימחה אבי ושמע ומיחה אינה מקודשת (כב) לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת (ועיין בסמוך ס"ס י') מת הכן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהיו קידושין ולא תפול לפני היבם וי"א דאומר על מנת שירצה דינו (כג) כאומר ע"מ שלא ימחה ויש מי שאומר שדינו כאומר ע"מ שישתוק:

כב לא מיחה או שמת. להרמב"ם תרווייהו שווין כמ"ש לעיל ולשאר פוסקים בלא מיתה עומדת בספק כל ימי חייו של האב ואם קבע זמן למחאת האב לכ"ע יכול למחות עד תשלום הזמן [והיינו אוקימתא דרב יוסף בש"ס דמוקי מתניתין שקבע זמן אי אפשר דסובר דסתמא הוי ל' יום ולכך פי' רישא ג"כ בלא ימחה דכיון דקבע זמן שייך בי' טפי לישנא דקום ועשה אף שהי' כוונתו שלא ימחה דהיינו על מנת שיעבור זמן כך וכך ברצין אבא אבל מעיקרא דלא תליא בקביעת זמן רק תיכף כשישמע לא שייך בזה קום עשה לכ"ע ודו"ק] אלא שאני מסתפק בקבע זמן ומת בתוך הזמן אי. מקודשת מיד או כשיעבור הזמן והיינו לפי דעת ה"ה פ' מה"ג לדעת הרמב"ם דמפרש הטעם דלכך בהרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת צריכה להמתין עד תשלום יב"ח לא כמו שפירשו התוס' משום גזירה רק הטעם שצריך שמקיים התנאי בפועל דוקא א"כ הכא נמי צריך שיתקיים בפועל כיון שקבע זמן והרי לא עבר הזמן ולא נתקיים בפועל רק מתמת שאנו יודעין שלא ימחה. ואין להקשות דא"כ בלא ימחה סתם למ"ד דכל ימי חייו יכול למחות א"כ אפי' מת לא נתקיים לעולם בפועל שהרי מזה למד ה"ה לענין אם אמר על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת דאמרינן לי ולא ליורשי דלעולם לא נתבטל בפועל כיון שלא קבע זמן ואף דקאמר לי דלכך לא מהני ליורשיו א"כ אם מת הרי נתבטל מ"מ לא מיקרי נתבטל בפועל וה"ה כאן אבל הא ליתא דשאני התם שתלה התנאי בנתינת האשה והרי אללה לא נתבטל בפועל משא"כ שתלה באביו וכוונתו כל ימי חייו והרי נתקיים בפועל כשמת ואף דשם בקיום בפועל ג"כ תלה התנאי בו והרי מת שאני התם דקבע זמן ולא תלה בחייו אבל כאן שתלה בחיי האב והתנאי תלוי באב מיקרי נתקיים בפועל וזה ברור אבל בקבע זמן למחאת האב ומת בתוך הזמן וודאי נראה דדמי להתם ממש ונ"מ שאם קיבלה קידושין מאתר אסורה להנשא לזה עד שיעבור הזמן ואז יחולו למפרע ויתבטלו קידושי השני ועמ"ש לקמן סי' קמ"ג והשגתי על ה"ה בזה:

כג כאומר על מנת שלא ימחה. כבר ביארנו דליכא למ"ד הכי דהא דמוקי שלא ימחה רק סיפא ומציעתא בהכי מתוקמא דלא נזכר כיצד אמר ולא קאי ארישא אבל רישא ליכא לאוקמא בהכי כלל לכ"ע רק לרב יוסף דמוקי לה בקבע זמן יש לפרש כן דאז שייך שפיר על שלא ימחה לישנא דעל מנת שירצה דהיינו שיעבור זמן כך וכך ברצונו אמנם הך מ"ד דהוי כעל מנת שישתוק יש לו פנים דאף דהוכחתי מן הסוגיא דע"כ על מנת שיאמר הן הוא מדמוקי מציעתא כס פא מ"מ איכא למימר דלס"ד לא רצה להקשות מסיפא דאיכא למימר אפי' עד שישתוק לא איכפת לן במיתת האב אף שאין זו שתיקה של הסכמה אבל למסקנא נימא לי' דאפי' בעד שישתוק לא מהני רק שתיקה של הסכמה ולא כשמת קודם שמיעה ונראה שזו היא דעת רש"י דמפרש בעד שישתוק ומ"מ גורס מציעתא כסיפא ש"מ דס"ל כהנ"ל (ודלא כהר"ן שהביא בשם רש"י דמוקי רישא באומר הן] או דהנך פוסקים גרסי רישא וסיפא בחד טעמא אבל הך דעה דהוי כעל מנת שלא ימחה נראה לפע"ד שאין לה עיקר כלל כמו שביארנו לעיל ס"ק כ"א ויש לצדד להקל בזה:

סעיף י. אמר על מנת שיאמר הן (כד) אע"פ שאמר בתחילה איני רוצה כל שחור ואמר הן נתקיים התנאי ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב והאומר ע"מ שישתוק אם שתו בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שחזר ומיחה:

הג"ה. (כה) מיהו אם לא היה בביתו כששמע וכשבא לביתו מיחה הוי מחאה דמה ששתק בתחילה משום שלא הי' בביתו (כך משמע לריב"ש סי' י"ד. וקנ"ג) ואם מיחה בשעת שמיעה אפי' חזר ונתרצה אינה מקודשת מת האב עד שלא שמע מקודשת והאומר ע"מ שלא ימחה כל ומן שמיחה נתבטל התנאי אפי' נתרצה בשעת שמיעה וי"א דאם אמר הן פעם א' שוב אינו יכול למחות (טור):

סעיף יא. מת הכן מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם:

כו אע"פ שאמר בתחילה איני רוצה. כבר הוכחתי מן התוספתא ומהש"ס דאיני רוצה לכ"ע מבטל הקידושין גבי אב רק בפלוני אינו מבטל אפי' אינו רוצה אבל בשתק בזה יש לומר דאפי' באב לא נתבטלו ותליא במה שכתבתי לעיל ס"ק כ' וכתב הרמ"ה דחולצת ותמהו עליו דאתה מצריכה כרוז לכהונה כשלא יאמר הן ולק"מ דהא פשיטא דכמו דמלמדין אותו לומר איני רוצה היכי דמהני כמו כן היכי דטוב לפני' שלא תשאר עגונה לומר הן מלמדין אותו לומר הן רק דס"ד דתפטר בלי חליצה כשאומר אינו רוצה וא"כ נלמד אותו לומר איני רוצה קמש"ל דלא מהני רק צריכה חליצה וא"כ מלמדין להיפוך שלא להצריך כרוז לכהונה ועוד דבלא"ה כיון שאמרו בתוספתא במת האב חיישינן שמא אמר הן ומקודשת מספק א"כ אף כאן פשיטא שאין מצריכין כרוז לכהונה דאסורה לכהונה שמא אמר הן ולא ידעינן וא"כ ממילא שריא לעלמא בחליצה וזה ברור:

כה מיהו אם לא הי' בביתו. עח"מ שהשיג על זה ובאמת לק"מ דשאני פלוני שלא רצה להיות סר למשמעתו דוקא רק התנה כתנאי דעלמא הילכך כל שנתקיים סגי בכך אבל באביו אמרינן שרצה להיות סר למשמעתו ולא חשיב שתיקה רק כשבא ושתק כאן ומה יועיל שתיקתו אז והוי כשתיקה קודם שמיעה או כשתיקה אתר מיתת הבן כמ"ש לעיל ס"ק כ' וכן מוכת בתוספתא שיש חילוק בין אב לפלוני כמ"ש לעיל ס"ק כ' ע"ש ויתר הדברים מבואר הכל בפוסקים ובמ"ש לעיל ס"ק כ':

סעיף יב. אמר לה התקדשי כפרוטה על מנת (כו) שאעשה עמך כפועל (כז) או אדכר עליך לשלטון אם יש עדים שעשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק:

כו שאעשה עמך כפועל. משמע שאין לדבר גבול וכל שעשה יום אחד סגי בכך ורש"י פי' במשנה אעשה עמך כפועל בפעולה יום אחד ולא נתבאר כוונתו אי דכך הי' התנאי או דבא לפרש במתנה סתם סגי לעשות יום אחד ונראה לי שכל שהי' המלאכה ידועה כגון שהי' לה בנין לבנות והתנה שיעסוק כפועל בבנין הזה סתמא אמרינן דכל ימי משך הבנין צריך לעשות כפועל עד שיגמר וכן מוכח מהך דפרק מי שאחזו על מנת שתנקי את בני כמה מניקתו שתי שנים ופריך מברייתא דיום אחד סגי ומשני הא רבנן והא רשב"ג דלרשב"ג להרווחה מיכוון א"כ כל ימי משך הנקה שיצטרך הולד להניק מסתמא היתה כוונתו ולרבנן דלצעורה קא מיכוון ביום אחד סגי. ולפי זה בקידושין דוודאי להרווחה מיכוונת (דמהאי טעמא מהני מחילה בזה אף דבגט לא מהני] א"כ יש לנו לדון דכל ימי משך המלאכה שהיא צריכה לפועלים יעשה הוא כפועל [ועוד אי ס"ד שיש מקום לחלק בכך א"כ יש לומר דהא קמ"ל מתניתין ולא מוכח דבשכר לא מהני כמו שאבאר לקמן פירש"י] ולפי זה מה שפירש"י בפעולה יום אחד היינו שכך התנה בפי' (דהא מיירי הכא בדברים ידועים כמ"ש הרא"ש וכמו שאבאר בסמוך] והיינו דמשמע לי' במתניתין דכל שעשה יום אחד סגי בכך כנלפע"ד:

כז או אדבר עליך לשלטון. דבר זה צריך ביאור קצת והנה שם (דס"ג) איתא אמר ר"ל והוא שנתן לה שוה פרוטה ובשכר לא וכו' עד מתניתין קשיתי' מאי אירי' דתני על מנת ופירש"י על מנת תנאה משמע ולא בשכר. ויש לתמוה מ"מ היכי דייקינן מדברי ר"ל ור"ל גופא האיך דייק ממשנה דבשכר לא וודאי בעל מנת שהיא מקודשת מעכשיו רק תנאי הוא וצריך לקיים התנאי א"כ פשיטא דצריך ליתן לה פרוטה כמו תנאי דעלמא דהא לא קידשה בגוף התנאי רק קידשה עכשיו טל תנאי כך וכך אבל אם באמת קידשה בשכר שידבר עלי' לשלטון מקודשת ג"כ ומאי דוחקי' דר"ל לומר דבשכר לא ואי דלא הי' כוונת ר"ל באמת רק דבעל מנת אינה מקודשת בגוף השכר א"כ מאי הקשו על ר"ל מברייתא שאני התם דקידשה בגוף השכר משא"כ הכא שאמר על מנת. ובאמת שרש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' דע"כ מתניתין לגופא לא איצטרך כלל דפשיטא דצריך לקיים התנאי רק אי נימא דמתניתין מיירי שקידשה בשכר הא גופא קמש"ל דלא הוי מלוה אבל אי מתניתין שלא קידשה בשכר כמו שהכריחו בש"ס דעל מנת תנאה ולא בשכר א"כ בהכרח דכוונת התנא להשמיענו דבשכר לא דהוי מלוה דאל"כ מאי קמש"ל מתניתין דצריך לקיים התנאי וכבר בש"ם לעיל כל כי האי גוונא בדיני תנאי פשיטא עיין היטב פירש"י בד"ה והוא דמבואר כמ"ש:

נמצינו למדין שאי אפשר שנפרש במשנה שום חידוש דקמש"ל איזה ענין בקיום התנאי בעצמו דא"כ שוב לא מוכת דינו של ר"ל דבשכר לא כמו שביארנו ומעתה יש לתמוה במה שכתב הרא"ש בשם התוס' דקמש"ל מתניתין דס"ד שיכולה לומר לדברים הללו איני צריך דא"כ תיקשי האיך דייקינן ממשנה זו דבשכר לא והב"י כתב שאין הכרת לדברי התוס' ובאמת להיפוך מוכח לכאורה וצריך לומר דס"ל לתוס' דאותה רבותא ממש הוי מצי למיתני כשאמר בשכר וממילא דינא הכי גם באומר על מנת שאין הפרש אצלם בין על מנת לאומר בשכר לענין זה. ומה שהכריחו התוס' דבר זה הוא דלא משמע להו דכולה מתניתין לגופא לא צריך כלל רק להורות ההיפוך דבשכר לא והוי לי' למיתני בשכר אינה מקודשת לכך פירשו דוודאי איצטריך לגופא להורות דאינה יכולה לומר לדברים אילו איני צריך ומ"מ מדייק שפיר דבשכר לא דאל"כ ליתני בשכר ולדבריהם אתי שפיר טפי מה שאמרו בש"ס מאי אירי' דתני על מנת ליתני בשכר והיינו כמו שכתבתי דאותה הרבותא דמשמיענו בעל מנת יכול להשמיענו בשכר ודו"ק אבל אי נימא דמתניתין לא קמ"ל מידי רק דבשכר לא הוי לי' לומר בפשיטות דעל מנת תנאה משמע ולא בשכר וממילא מוכת דבשכר לא דאל"כ מאי קמש"ל כמו שפירש"י ולהתוס' הנ"ל ניחא.

ועל פי זה יובנו דברי הרא"ש שהביא תוספתא דמשמע מינה דמיירי בדבר ידוע ופי' ב"י דכוונתו להוכיח מתוספתא דלא כהתוס' ובח"מ ובב"ש השיגו עליו ועל כולם אני תמה בגוף דברי הרא"ש מנין לו להוכיח מתוספתא דמיירי בדבר ידוע ואי משום שאמרו כדרך המדברים הא פשיטא דלכ"ע הכוונה שבאותו דבר שדיבר צריך שידבר כדרך המדברים לשאול טובה בעד אחד אבל מנין מהי' להם דבר ידוע. לכן נראה לי שעיקר כוונת הרא"ש דמשמע בתוספתא דלענין מה שחילקה בין כדרך המדברים או לא דוקא כשאמר על מנת אבל אמר בשכר תליא אי שוה פרוטה וכן מבואר באמת בתוספתא ולכך הביא הרא"ש הך סיפא דתוספתא דעיקר הוכחה מסיפא] א"כ מבואר דכשאומר בשכר יותר יש לקיים הקידושין כל שיש שוה פרוטה בכל גוונא ממה שאמר על מנת וא"כ מוכח דמיירי בדבר ידוע דאז ליכא שום רבותא דפשיטא שאם עשה אותו דבר מקודשת ואי לא לא דאי בדבר שאינו ידוע ומ"מ אינה יכולה לומר לזה לא נתכוונתי א"כ לא מוכח דבשכר לא רק לגופא איצטריך ואי הוי קתני בשכר לא שמענו בעל מנת א"כ אין להוכיח דבשכר לא וע"כ דמיירי בדבר ידוע שאין שום רבותא ולפי זה מוכת באמת דהתוספתא היא. שלא כדברי התוס' וכפי הבנת ב"י ומ"מ לדינא נראין דברי התוס' כמ"ש דלשון הש"ס מאי אירי' דתני על מנת ליתני בשכר משמע כן לכאורה להדיא וגם מן התוספתא אין כ"כ הכרת דיש לומר דלא באה להשמיענו רק בשכר בעינן שוה פרוטה דוקא [ולהרא"ש לא נראה כן דפשיטא וע"כ דקמש"ל אפי' שלא כדרך המדברים] כנלפע"ד ודוק היטב. ואם התנה על דבר ידוע ואח"כ לא היתה צריכה נראה דהוי קידושין דלהרווחה הוא ולא צריכה ועי' פרק מ"ש גבי איצטלת:

סעיף יג. לא נתן לה בלום ואמר לה התקדשי לי (כח) בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה לי' מקדש במלוה:

כח בשכר שאעשה. עב"ש בשם תרי"ד ולא ידעתי מאי ענין זה לכאן שלא אמרה התוס' רי"ד רק בקבלן או בהוסיף נופך דאין בזה משום מקדש במלוה ועל זה כתב דמ"מ צריך שיאמר בעת נתינה שנית אבל כאן דהוי מקדש במלוה מה שיאמר אח"כ הא אחר שעשה וודאי מלוה היא ואפי' לתנא דברייתא אינה מקודשת:

סעיף יד. ע"מ (כט) שיש לי מנה (ל) אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' הוא אומר אין בידי:

סעיף טו. על מנת שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע מעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אומר אותו פלוני אין לו בידי:

כט שיש לי מנה. אני מסתפק אם יש לו שטרי חוב על אחר או חובות בעל פה אי חשיב כמנה וכמו דאמרינן אי המנה משועבד לב"ח מ"מ חשיב כשלו כמו כן מה שמגיע לו מב"ח לא חשיב כשלו ועוד אני מסתפק אי אמרינן שוה כסף ככסף כי אולי בעינן מנה ממש דוקא והא וודאי דאם יש לו ביד אחר פקדון חשיב כשלו דכל היכי דאיחא ברשותו הוא אבל כשיש לו מלוה ביד אחר או שוה כסף אפי' בביתו אני מסתפק. ונראה לי דאם נימא שוה כסף ככסף ממילא מהני שט"ח על אתר דהא נמי שוה כסף הוא ונהי דמקדש בשט"ת לא מהני אבל לקיומי תנאה מהני דשוה כסף הוא תדע דבעי לימוד בעלמא להוציא שטרות ואי לא חשיב שוה כסף לא צריך קרא רק שאין גופן ממון אבל שוה כסף חשיב וצ"ע כי לא מצאתי גילוי לזה כלל:

אם ידוע בעדים, עח"מ דכל שבידו הוא שלו כ"כ הר"ן ונראה דאזיל לטעמו דמפרש דלכך חיישינן שמא יש לו כיון שהתנה על מנת שיש לי והוא סתר תנאו אבל להיפוך ממילא לא חיישינן אבל באמת משמע לכאורה בהך ברייתא על מנת שאני צדיק ונמצא רשע וכן להיפוך דאין שם קידושי וודאי כלל אפי' נמצא כמו שאמר דחיישינן שמא הוא להיפוך ולא זכרו הפוסקים באמר על מנת שאני רשע ונמצא רשע או להיפוך שיהיו קידושי וודאי וע"כ דלעולם חיישינן אף דהתם ג"כ יש לומר אוקמא אחזקת צדיק כמו שהוא וכן להיפוך. ומה שהכריחו להר"ן דבר זה הוא דקשיא לי' ניחוש שמא אין לו ואינם שלו וע"כ דלהא לא חיישינן אבל באמת אין זו קושיא כלל דהא כל שישנם בידו שלו הם דאפי' חייב לאחרים לא איכפת לן כמ"ש רבינו ירוחם הביאו הרב בסמוך ואי דניחוש דפקדון הם הלא יכול להוציאם לפנינו או שמכר חפצים וקיבל מעות דאפי' נתנו לו לפקדון כל שיכול להוציאם או שעבר והוציאם שלו הם לגמרי ובאמת נראה שהר"ן חולק על רבינו ירוחם בזה כמו שאבאר לקמן בס"ד ולכך כתב כאן מה שכתב אבל לדעת רבינו ירוחם אין הדבר מוכרח כלל ולפי זה נראה דאם אינם בידו רק על פי עדים צריך שידעו שאינם פקדון בידו שראו אותו נו"נ בהם כשלו. גם הב"י כתב דהטור חולק על הר"ן ואע"פ שאין דבריו מוכרחין כלל מ"מ לדינא צ"ע כנ"ל. סעיף טז. ע"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו (לא) אמר יש לו בידי מקודשת לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת:

סעיף יז. ע"מ שיש לי מנה במקום פלוני אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת ואם אין לו באותו מקום שאמר הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו באותו מקום והוא מתכוון לקלקלה:

לא אמר יש לו בידי. ואם אמר אין לו בידי ואח"כ אומר יש לו בידי לכאורה נראה דתליא בהך דלעיל על מנת שיאמר אבא הן דלהפוסקים דכל קום ועשה יכול לקיים לעולם אפי' אמר איני רוצה יכול לומר הן א"כ ה"ה הכא מה בכך שאמר אין לו כל שהודה אח"כ ואמר יש לו הרי נתקיים התנאי ולמ"ד לעיל דצריך שיאמר בעת שמיעה הן א"כ הכא נמי צריך שיאמר בעת שאלה הן או לא וכל שאמר אין לו נתבטל התנאי. איברא מדברי הפוסקים כאן בע"מ שאראך מנה דס"ל דלא כהרמ"ה רק דצריך להראות מיד וכוונתו הי' תיכף אף דלעיל ס"ל דמהני אמירתו של האב לעולם אפי' אמר מעיקרא איני רוצה וצריך לחלק דשאני תנאי שמתנה בדעת אחרת לתנאי שמתנה שקיום התנאי תלוי בו וא"כ הכא נמי יש לומר כיון שהתנה בפלוני כל אימת שיאמר מהני וצ"ע. ודע דהך אמירה יש לו בידי נראה לי שצריך להיות דרך הודאה גמורה לא באופן שיוכל לומר אח"כ משטה ושלא להשביע אף דהכא תלה התנאי באמירת פלוני מ"מ נראה דלא מיקרי אמירה רק דרך הודאה גמורה: סעיף יח. ע"מ שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראה מנה שלו ואפי' הראה לה מנה שיש לו (לב) בעסקא מאחרים אינה מקודשת:

הג"ה. וי"א דאפי' הגיע מחלקו (לג) מן הריוח מנה אינה מקודשת מאחר שעדיין לא חלקו (ר"ן פרק האומר) הראה לה מנה משלו והיא משועבדת לבעל חוב מקודשת (ר"י בשם הרמ"ה) לא הי' לו בשעת קידושין והרויח אח"כ והראה לה י"א דמקודשת (טור) אבל באומר לה ע"מ שיש לי לכ"ע בכהאי גוונא אינה מקודשת (ס"ה) ולא חיישינן דילמא מראה לה בתר הכי למהוי ספק קידושין (טור) אמר לה ע"מ להביא לה ר' זוז דינו כמו בע"מ שאראך מנה וצריך להיות משלו (הרשב"א בתשו' הובאה בב"י):

לב בעיסקא מאחרים. בש"ס שם תנא לא נתכוונה רק להראות לה משלו פשיטא לא צריכה דנקט זוזי בעיסקא [כך הוא הגירסא ברי"ף והרא"ש והוא עיקר] ופירש"י למחצית שכר וכו' ע"ש. ולכאורה יש לתמוה כיון דפשיטא להו הא מילחא דלא נתכוונה רק שלו א"כ ע"כ דס"ד דעיסקא חשיב כשלו א"כ למה נטר התנא בהא מילתא בתנאי שאראך הא מעיקרא בעל מנת שיש לי הוי לי' לאשמעינן דעיסקא לא חשיב כיש לו וצריך לומר דוודאי פשיטא לי' דלא נתכוונה להראות לה מעות של אחרים דהאי לאו תנאה היא דטובא איכא מעות בעולם להראות לה רק הא ס"ד דכל שיראה לה מעות שהם ברשותו והוא נושא ונותן בהם כיון דלא קאמר לי לא בעינן שיהי' שלו ממש רק שיראה לה מעות שהם בידו לישא וליתן בהם קמש"ל דאפי' בתנאי אראך ג"כ בעינן שיהא שלו ממש אבל באומר שיש לי פשיטא להו דשלו ממש קאמר ולפי זה אני תמה על מה שכתב הר"ן דאפי' הרויח שני מאות זהו' על חלקו מ"מ כיון דרווחא לקרנא משתעבד לא חשיב כשלו א"כ פשיטא דהוי לי' לתנא לאשמעינן הא מילתא בהך תנאי דמעיקרא דאפי' יש לו ממש ר' זוז מ"מ כיון דמשועבד לעיסקא לא חשיב כשלו והוי לי' לומר מעיקרא ואם יש לו על השלחן אינה מקודשת אלא ע"כ דכל שיש לו על השלחן מהני רק בתנאי דאראך ס"ד דאפי' אין לו רק מראה מהני קמש"ל דבהא נמי בעינן שלו ממש כנ"ל. ובאמת נראה דמה שהכריח להם לומר כן הוא דקשיא להו למה קתני בעיסקא אפי' כל הריוח שלו כיון שהמעות אינו שלו לזה פירשו דקמש"ל אפי' יש לו ריוח ב' מאות זהו' לא מהני אבל אי הי' שלו כל הריוח בכהאי גוונא מהני אך באמת זה אינו דע"כ הוצרך לומר למחצית שכר דאז פלגא מלוה ופלגא פקדון אבל הלואה ממש כשלו חשיב כמו שכתב ב"י בשם רבינו ירוחם דאפי' הוא משועבד לב"ח חשיב כשלו ובאמת נראה שרבינו ירוחם הוציא כן דאל"כ ניחוש שמא הוא חייב לאחרים ולמה ביש לו מקודשת וודאי אבל הר"ן לטעמו דלא חיישינן לזה רק כשסותר התנאי אבל כשהוא כמו שהתנה לא חיישינן אף שיש לדחות מה שכתב דחזקה שהוא שלו דזה לא שייך רק לומר ששייך לאחר ממש אבל לומר חזקה שאינו חייב לא חשיב אי אפשר א"כ למה לא ניחוש דחייב וע"כ דמלוה חשיב כשלו ולכך נקט בעיסקא: ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש דהוא משועבד לב"ח חשיב כשלו ולמה משועבד לקרנא לא חשיב כשלו ולפי הנ"ל ניחא דהנך פוסקים באמת לא ס"ל דמלוה חשיב כשלו וכן מבואר לכאורה להדיא מדברי הרמב"ם שכתב דהלואה לא חשיב כשלו והיינו דמשועבד לב"ח ודוחק לומר דמיירי בהלואה שלא נתנה להוצאה. ומזה יצא להם דין זה אך הרב כתב שני הדינים דמלוה חשיב. כשלו גם הך דינא דהר"ן וזה אצלי כדברים סותרים לפי מה שביארנו ומ"מ מה שהקשה הב"ש אינה קושיא כלל דמשועבד לב"ח מעיקרא הי' שלו ובשיעבוד לא נפקעו אבל זה לא הי' מעולם שעה אחת שלו כי מהתחלת העסק משועבד גם לא דמי הך שיעבוד לזה דשיעבוד ב"ח מ"מ יכול להוציאם ולעשות מה שירצה כל כמה דלא גבי ב"ח אבל בעיסקא אינו יכול להוציא מהם כלום דהכל משועבד לעיסקא שיהא מונח לא שיוציאם. גם מה שהקשה מהך דסי' קע"ו אינה קושיא כלל דכל כמה דלא פסק ולא חזר מהשותפות משועבד הוא ואפי' אי נימא כהח"מ דכשהגיע זמן מהני בלא חלוקה אבל בלא הגיע זמן בשביל שיכול לחזור ולחלוק כל שלא חלקו ממילא בשותפות עומד עד שיגיע הזמן ומשועבד הוא אמנם מה שכתבתי נראה לי עיקר דהנך שני דינים הם סותרים זה לזה מטעם אחר ועמ"ש בסמוך: (לג) מן הריוח מנה. לכאורה נראה לפי סברא זו דאפי' יש לו ר' זוז קרן רק שהניח בעיסקא עם אחר לא חשיב כשלו' דמשועבד הקרן ג"כ לקרן חבירו עד תשלום הזמן וקשה לחלק בין ר' זוז קרן לר' ריוח דהכל משועבד ומ"מ כבר כתבתי לעיל שדברי הר"ן צ"ע בלא"ה.

סעיף יט. ע"מ שיש לי (לד) בית כור עפר אם יש עדים שיש לו הרי זו מקודשת ואם לאו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו והוא אומר אין לי כדי לקלקלה:

לד בית כור עפר וכו' שיש לו, יש להסתפק אי יש לו בית כור עפר והוא משועבד לב"ח אי חשיב כשלו ולא מיבעי' לפי הנראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה"א דאפי' קיבל מעות בהלואה והראה לה לא מהני אף דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ כיון דמשועבדים לב"ח לא חשיב כשלו ודלא כר"י שהביא הרב בהג"ה לעיל א"כ פשיטא דהכא נמי לא חשיב כשלו אלא אפי' לדעת רבינו ירוחם הנ"ל מ"מ ה"מ במעות כיון דלא מקני לי' מעכשיו כשלו הם כל שלא גבאם ב"ח אבל בקרקע כיון שהיא משועבדת לב"ח ואם מכרה אתי מלוה וטריף אפשר דלכ"ע לא חשיב כשלו ולא מיבעי' בעשאה אפותיקי לב"ח דוודאי לא חשיב כשלו אלא אפי' בלי אפותיקי לא חשיב כשלו דאפי' למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ בזבין לוה וקידש לוה אחי מלוה וטריף ופריק כדמוכח פרק כל שעה ובאמת שיש להבין דמשני בש"ס הא בקידושי וודאי וקשה לעולם ניחוש שמא חייב לב"ח והקרקע משועבדת וע"כ דמ"מ חשיב כשלו אבל באמת אין זו ראי' דיש לומר דהא קלא אית לה דמהאי טעמא גובה לקוחות. אמנם בדברי הרמב"ם הנ"ל בוודאי שיש לתמוה דס"ל כל שלקח בהלואה לא חשיב כשלו ובוודאי שאין לחלק בין לקח אותן המעות שהראה לה בהלואה או שחייב בלא"ה דהא הלואה להוצאה ניתנה א"כ תיקשי לעולם ניחוש שמא חייב לאחרים ומשמע ברמב"ם דאין חילוק כלל בין חוב בעל פה לחוב בשטר דלעולם כל שחייב המעות לשלם לא חשיב. כשלו. ובאמת בש"ס מוכח לכאורה להיפוך דמשני דקיבל בעיסקא ופירש"י למחצה שכר והוי לי' לומר שקיבל בהלואה וכל השכר שלו מ"מ לא מהני להיות כשלו כדעת הרמב"ם. לכן אפשר לומר דכוונת הרמב"ם שקיבל בהלואה לא להוציאם רק כעין שאלה כדי להראותם ולהחזירם תיכף קמש"ל דלא חשיב כשלו אבל בהלואה להוציאה אפשר דמודה דחשיב כשלו ומ"מ בקרקע משועבדת אני מסתפק כנ"ל אם יש לו קרקע ונתנה באריסות עמ"ש לקמן:.

סעיף כ. הרי את מקודשת לי בזה ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו (לה) באותו מקום מקודשת בודאי

ואם לאו (לו) מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוון לקלקלה: (לה) באותו מקום. אבל במקום אחר אפי' קרוב לא נתקיים התנאי די"ל דרוצה להליך דוקא באותו מקום או פירות של אותו מקום הם טובים משמע היכי דליכא טעמא כלל לא הוי קפידא שלה קפידא והראי' מהירושלמי גבי על מנת שביתי רחוק מבית המרחץ אבל הוא תמוה דפשיטא דאפי' אי ליכא שום טעם כל שהקפידה צריך לקיים כפי מה שאמרה ובירושלמי התם נמשכו למה שאמרו שם בהלכה הקודמת דאפי' ר"ש דסובר הטעה לשבח מקודשת מודה בשבח יוחסין דלא ניחא לה שיתגדר עלי' ומייתי התם סייעתא מהך משנה על משנה שאני כהן וכו' והיינו מדלא פליג ר"ש בתר הכי ש"מ דמודה בהך משנה והיינו דטרח ליתן טעם בכולה מתניתין דאתיא אפי' לר"ש למה לא מיקרי הטעה לשבח משום דיש לומר דניחא לה כך טפי אבל לדידן דקיי"ל דלא כר"ש פשיטא דאפי' אי הוי לשבח גמור דליכא טעמא כלל לא הוי מקודשת ולפי זה אפי' באומר שיש לי מנה במקום פלוני וישנם במקום קרוב ג"כ לא מהני אף דלכאורה בהא לא שייכי הני טעמא שכתבו המגיד והר"ן דמ"מ כיון שהקפידה לא מהני:

אמנם בעיקר מה שהקשו על הרשב"א תמהני מאוד האיך לא כתבו ליישב דאי נימא דלא כהרשב"א מאי קשיא להו בש"ס פשיטא עד שהוצרכו לומר דס"ד דטרח ומייתי הא טפי קמש"ל דאפי' אין צריך לטרוח כלל ואפי' קרוב יותר לא מהני כל שאין לו באותו מקום והמעיין בדברי הרשב"א יראה שרמז ראי' זו בלשונו הצחה ובאמת כמעט הוא ראי' ברורה. ומה שהקשו עליו מהך דביתי קרוב לבית המרחץ והך דפליגי ת"ק על ר"ש דאפי' הטעה לשבת גמור אינה מקודשת פשיטא דלא קשיא ולא מידי דוודאי מודה הרשב"א שכל שאמרה כך שאם נאמר דלשבת מקודשת בטל התנאי לגמרי כגון על מנת שביתי רחוק מבית המרחץ ע"כ שנתכוונה דקרוב לא דאל"כ בטל התנאי לגמרי וכל שהיא הקפידה בוודאי אין נ"מ בין לגנאי או לשבת דקיי"ל כת"ק דר"ש אבל כל היכי שיש מקום לומר דעיקר הקפידא היתה שלא יהא ברחוק ממקום פלוני אבל בקרוב לא הקפידה בוודאי יש לנו להלוך אחר רוב ב"א שאין מקפידין בכה"ג רק על ריחוק מקום לא בקרוב אבל התם שאי אפשר לומר שלא הקפידה רק לומר דלא מהני קפידא שלה בהא ס"ל לח"ק דלעולם משגיחין על דברי' אפי' לשבת וזה ברור:

ומ"מ לענין דינא נראה מדברי הרמב"ם ג"כ דלא כהרשב"א וכן נראה מדברי הרא"ש שהרי כתב דכאן ליכא ספק דא"א שיש לו באותו מקום הי' ידוע מבואר דלא מהני רק באותו מקום דוקא דאל"כ אכתי ניחוש שמא יש לו בקרוב מקום כמוהו או בקרוב יותר וע"כ דס"ל כה"ה והר"ן דבעינן באותו מקום דוקא וצריך לדחוק לדעתם דלא קאמר בש"ס הך רבותא דמשמע להו מדלא קתני קרוב ורחוק כמו בבית המרחץ ש"מ דהכא לא תליא בהכי רק אפי' ברחוק הוי רבותא והיינו דטרח ומייתי לכן נראה דהוי ספק מקודשת: (לו) מקודשת מספק. הטור בשם הרא"ש חולק בזה דבייחדה מקום לא חיישינן שמא יש לו דא"א שיש לו הי' ידוע. ויש לתמוה על המחבר והרב שלא זכרו בש"ע דעת הרא"ש כלל ובמשנה ג"כ משמע להדיא כהרא"ש דהא ברישא לא קתני ואם לאו אינה מקודשת רק בסיפא ש"מ משום דברישא אפי' לאו הוי ספק עכ"פ ומקודשת מספק אבל בסיפא בייחד מקום שפיר קתני ואם לאו אינה מקודשת דאפי' ספק לא הוי. איברא יש להבין מאי מקשה בש"ס פשיטא הא יש לומר דקמש"ל דאפי' ספק מקודשת לא הוי היפוך הרישא דאפי' אין לו הוי ספק וע"כ כדעת הרמב"ם דבאמת הוי ס"מ. ובהכי הוי ניחא טפי דלא נקט ברישא בממון כה"ג משום דבממון וודאי הוי ספק לכ"ע דלא שייך סברת הרא"ש אבל לפי מה דמשני השתא חיקשי למה לא נקט בממון ע"מ שיש לי במקום פלוני ודוחק לומר דפשיטא לי' להרא"ש דבהא הוי ספק עד שלא הוצרך להשמיענו כלל ואפשר משום דבתוספתא קתני לה באמת גבי ממון ג"כ א"כ אי אפשר לומר דקמש"ל דאפי' ספק לא הוי דבממון באמת הוי ספק לכך נקט רבותא דשייך בממון ג"כ ליישב הברייתא ג"כ וצ"ע:

ענין דינא לפי מה שנראה מדברי הרא"ש דכתב מעיקרא בפשיטות ולא זכר דעת הרמב"ם כלל דחולק ומיד אח"כ הביא דבריו דבעינן דוקא באותו מקום והאיך לא זכר דדבריו הם היפוך דבריו הקודמים דליכא ספיקא בהא כלל לכן נראה דלא פליגי כלל והרמב"ם לא מיירי שנתברר באותו מקום ממש שאין לו דבהא וודאי ליכא ספיקא כסברת הרא"ש רק מיירי דכאן במקום שהוא אומר שאין לו אז חיישינן שמא יש לו שם ובאמת אח"כ יתברר לכך אסורה להנשא שמא מתכוון לקלקלה אבל כל שנתברר לנו באותו מקום שאין לו לא חיישינן כלל לענין אי חיישינן במעות שמא יש לו במקום אחר מדברי הרמב"ם והרא"ש מבואר דלא חיישינן דאפי' יש לו במקום אתר ס"ל דלא מהני אבל מדברי הר"ן וה"ה שנחלקו על הרשב"א מן הירושלמי בממון לכאורה לא שייך זה. לכן נראה לי דוודאי אם קידם שבאה האשה לתבוע ממנו תנאו כבר הביא המעות למקום פלוני וודאי מהני אף דבעת קידושין היו במקום אתר לא הוי קפידא דגם מעיקרא היו מוכנים להביאם לשם אבל אם כשבאה לתבוע ורוצה להנשא והוא אומר שיש לו במקום אתר בוודאי הוי קפידא שהיא לא רצתה שתצטרך להמתין עד שיביאם לאותו מקום וכ"ש לחוש שמא יש לו במקום אחר לא חיישינן כנ"ל ודברי המחבר והרב שסתמו בענין זה צ"ע:

סעיף כא. ע"מ שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה (לז) ואם הראה ששכר מאחרים או (לח) שלקח באריסות אינה מקודשת הג"ה. אבל יש לו קרקע שמעלה ממנה מס הרי היא מקודשת דהא הקרקע שלו ובלבד שיהא לו (לט) בכדי בית כור עפר שאינו מעלה מס דע"מ שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע (הר"ן פ' האומר):

לז ואם הראה ששכר מאחרים. ברמב"ם כתב מעיקרא שאם הראה מעות ביד אחרים או שדה של אחרים אינה מקודשת עד שיראה משלו לקח מעות בהלואה או ששכר שדה או לקח באריסות אינה מקודשת וכו' וזה דבר תמוה דלאיזה צורך כתב הך דינא דמעיקרא דהא כ"ש הוא מבבא דסיפא שאם בהלואה ואריסות לא מהני כ"ש של אחרים ממש ובש"ס מוקי למתניתין באריסות ובעיסקא ואפשר דבא להשמיענו גבי מעות דס"ל דאפי' לקח בהלואה לא מהני משום דמשועבד לב"ח ובכהאי גוונא דווקא אם אין לו באמת משלו אבל ביש לו משלו אף שהראה מעות בהלואה כיון שיש לו בביתו חשיב הנך מעות כשלו ומעות שיש לו בביתו לשיעבוד הב"ח אבל ברישא כשהראה של אחרים ממש אפי' יש לו בביתו מעות לא קיים תנאו משא"כ בסיפא אבל גבי שדה לכאורה לא שייך לומר כן וצ"ע:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה