תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן לז
כל דיני קדושי קטנה ובו כז סעיפים:
סעיף א. האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן כשהיא נערה רשותה בידו וקידושיה לאביה וכן הוא (א) זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר לפיכך מקבל האב קידושי בתו (ב) מיום שתלד עד שתבגר ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מבאן אם מכרה אביה לקידושי ביאה אינה מקודשת:
הג"ה. (ג) י"א דאין קידושין תופסין בנפל ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אח"כ אחות צריכה גט (א"ז):
סעיף ב. בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא בשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן. (ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרת ע"ל סי' קס"ד סעיף י"א וסי' קנ"ה סעיף ט"ו):
סעיף ג. אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה ואע"פ שעדיין היא קטנה ביון שנשאת אין לאביה בה רשות לעולם אבל אם קדשה ונתאלמנה או נתגרשה במה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה: סעיף ד. נתקדשה קודם שתבגר שלא לרעת אביה אינה מקודשת:
א זכאי במציאתה. עת"מ שנסתפק במתנה אי דומה לקידושין או שאני קידושין דאי בעי מסר לה למנוול. ולא ידעתי הא בש"ס קידושין עביד צריכותא בין מעשה ידי' לקידושין ולא זכרו רק כסף קידושין דלא טרחא בהו וכן התוס' חילקו כך בין כסף קידושין למציאתה ולא כתבו משום דאי בעי מסר לה למנוול ואולי כוונתו למה שכתבו התוס' לחלק דשאני קידושין דמפסיד שיוצאה מרשותו ומפרש הה"מ דההפסד הוא דיכול למוסרה למנוול. והב"ש ס"ק א' כתב מדמותר קידושין לאבי' ש"מ דגם מתנה לאבי' ואינו נראה כלל ואדרבא אפי' אי כסף קידושין הי' שייך לה המותר לאבי' כיון דבידו לקדשה ואינו רוצה רק שיתנו לו כך וכך מי ומתה בידו רק כסף קידושין דהיינו הפרוטה שנקנית ס"ד דשייך לה קמש"ל כיון דבידו לקדשה לא שייך דהיא תשקול כסף אבל המותר בוודאי לאבי' משא"כ מחנה שנותן לה ועוד דשאני מותר דכיון דניתן בתורת קידושין הכל חשיב כפרוטה דכיון שאם קידש במנה ונמצא חסר דינר לא הוי קידושין. גם מה שכתב להוכיח מדברי התוס' דמתנה לא טרתא ג"כ לא נהירא כלל דאטו מי לא עסקינן דנותן לה מתנה להגביה מעל הקרקע ועוד דכל מתנה צריכה לקנותה והוי טרחא ורק כסף קידושין דאין האשה עושה כלום הוי לא טרחא וזה ברור. גם מה שכתב לדחות מסוף דברי התוס' דע"כ דרק לענין פירכא כל דהו כתבו כן דאל"כ למה לא כתבו מעיקרא כן ג"כ אינו נראה כלל דמעיקרא לא ס"ד דהך סברא שייך במעשה ידי' ג"כ וא"כ מדלא זכרו בש"ס לחלק בין קידושין למעשה ידי' משום דשאני קידושין דע"י הקידושין מפסיד ש"מ דהא לאו פירכא ולזה הוצרכו לומר משום דלא טרחא ואח"כ כשהקשו ניליף מתרווייהו הוצרכו לומר דגם במעשה ידי' שייך הך סברא דע"י זה מפסיד והיינו דמתחילה על דעת כן נותן לה מזונות. ועוד יש לפרש בדרך אתר ואין להאריך דבלא"ה העיקר לפע"ד דמתנה לא דמי לקידושין כלל כנ"ל: (ב) מיום שתלד. הב"י הביא דברי הרא"ש דה"ה קידושי שטר ובירושלמי למעוטי קטנה אמרו. ולכאורה הי' נראה דדבר זה תלוי במחלוקת דהרא"ש לטעמו דפסק בפרק חרש דאב מקבל גט לבתו קטנה אפי' אינה יודעת לשמור גטה אבל לדעת רש"י דאינו יכול לקבל גט עד שתהא יודעת לשמור גיטה א"כ הוי' דשטר פשיטא דמקשינן ליציאה א"כ כמו דביציאה אינה מתגרשת רק ביודעת לשמור גיטה אפי' ע"י האב ה"ה קידושין אינה יכולה להתקדש בשטר רק ביכולה לשמור והתוס' פרק נערה הקשו לרש"י דסובר אינו יכול לקבל גט כשאינה יכולה לשמור גיטה דא"כ קידושין נמי לא תתקדש ולא ידעתי מנא להו באמת דיכולה להתקדש בשטר כשהיא קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה ומ"ש בש"ס במקצת מקומות שקידשה אבי' פתוחה מבת ג' מיירי בקידושי כסף ולא בשטר וליכא למימר דכוונת התוס' להקשות דקידושי כסף נמי נקיש ליציאה הא ליתא דהא חזינן דכסף במחובר כשר וכן טלי מעל גבי קרקע ובשטר פסול דהוי"ו דכסף לא איתקש ליציאה ואולי סבירא להו לתוס' באמת דכסף במחובר פסול וכן מעל גבי קרקע. ולפי זה יש לומר דרש"י באמת סובר דהוי' דכסף לא איתקש למחובר ובשטר באמת אינה יכולה להתקדש עד שתהא יודעת לשמור ולפי זה כיון דהמחבר הביא בסי' קמ"א דעת רש"י ג"כ הי' לו להזכיר כאן דאינה מתקדשת בשטר לדעת רש"י עד שתהא יכולה לשמור. אמנם בעיקר קושית התוס' פרק נערה לק"מ לפע"ד דכמו דלא איתקש לענין שתוכל לקבל קידושין כשהיא קטנה משנשאת אף שיכולה לקבל גיטה משנשאת והיינו דשאני גט דנתגרשה בע"כ משא"כ קידושין דבעינן דעתה וכל שיש סברא בהא מה שאין בהא לא שייך להקישם א"כ בהא נמי כיון דקרא קפיד שלא תהא משלחה וחוזרת וזה לא שייך בקידושין לא שייך להקישם כלל וזה ברור ולפי זה ממילא כיון דלא שמענו דיחלוק רש"י בקידושין ממילא בהא לכ"ע מתקדשת בשטר משעה שתלד:
ג י"א דאין קידושין תופסין בנפל. עח"מ והב"ש השיגו ולפי שדברי הב"ש תמוהין נאריך קצת והנה שם בנדה (כ"ג) בעי ר"י מר"ז בהמה במעי אשה וקיבל אביה קידושין מהו נ"מ לאיתסורי אחות ופריך למימרא דחי' והא אמר ר"י אמר רב וכו' וקאמר עד כאן הביאו ר"י לר"ז לידי גיחוך ולא גחיך ופירש"י מי קא תי ואחותה אינה אסורה רק בחי'. והנה פשוט היא דעת רש"י דקידושין תופסין בנפל דאל"כ בלא"ה לא תפסי קידושין כלל באותו הולד ואפי' היתה אחותה אסורה לאחר מיתה או אמו מ"מ לא שייך האיבעי' כלל וע"כ דסובר קידושין תופסין בנפל רק מ"מ כיון דהנפל ימות יהא מותר באחותה ונראה דדייק לי' להרב ז"ל דבר זה מדבעי ר"י נ"מ לאיחסורי אחותה ולמה לא בעי לענין תפיסת קידושין ואפי' באמו ואפי' אחר מיתה וע"כ משום דהי' רוצה להביא ר"ז לידי גיחוך ובאמו אין כאן גיחוך דבנפל דעלמא קידושין תופסין ומיבעי' לי' בנפל בהמה אי תפסי קידושין ולכך בעי לענין לאסור אחותה עליו ושפיר הביאו לידי גיחוך דהנפל ימות ואחותה מותרת ועכ"פ ברור דדעת רש"י דקידושין תופסין בנפל דלא כהי"א שהביא הרב:
אמנם מדברי התוס' שם יש להוכיח לכאורה כהי"א שהביא הרב דהם כתבו דלא מצי בעי בה גופא לענין לחייב הבא עלי' וההורגה משום דפשיטא לי' דאינה תי שנה וכ"ש שליש מיהו הוי מצי לומר לענין רובע ונרבע. ולכאורה יש להבין דהוי להו לומר דפשיטא לי' דאינה יכולה לחיות רק זמן מועט ואז לא שייך רביעה ג"כ וע"כ דהוי פשיטא להו דסובר ר"י דחי יותר מל' דאל"כ בלא"ה לא תפסי קידושין ולזה קשיא להו דהוי לי' לומר לענין רובע ונרבע. אך יש לדחות דפשיטא להו לתוס' דשייך רביעה כל שיצא לאויר העולם או דהוי ס"ל דאפי' מאן דסובר לא תי מודה דחי עכ"פ זמן מועט א"כ ע"כ לר"י חי ל' כנ"ל:
ומעתה נבוא לדברי הב"ש מ"ש ולכאורה קשה לק"מ דשפיר הביאו לידי גיחוך מדקאמר לאיחסורי אחותה ואי מודה דאינו תי אחותה אינה אסורה עליו כלל דבחי' כתיב ואדרבא כבר כתבתי דלכך בעי ר"י כך כדי להביאו לידי גיחוך. גם מה שהביא מדברי התוס' לא מוכח מידי דאליבא דר"י אמרו ולא לר"ז. גם מה שכתב ואפשר רש"י ס"ל דאינו חי כלל הוא חמוה דא"כ אפי' היתה אחותה אסורה לאחר מיתה ליכא כאן איסור דאין קידושין תופסין במת לכ"ע ועכ"פ לדינא העיקר כדברי הח"מ דהוי ספק קידושין:
ד וקידשה עצמה בערב. עב"ש דאם קידשה היא בעצמה אינה רק ס"מ משום חזקת פנוי' שלה מרע הסברא מדהשתא בוגרת וכו' ומדברי מהרש"א שם שכתב דלכך לא הקשו התוס' בקידשה היא עצמה דסוף סוף צריכה גט מבואר דלא כהב"ש אך יש לומר דמהרש"א לא כ"כ רק בס"ד בקושיא אבל לפי מה שתרצו דלא נקט אבי' גרידא משום דמודה שמואל מחמת חזקת פנוי' א"כ יש לומר דה"ה להיפוך בהאשה עצמה מודה רב דחזקת פנוי' סותר אך לפי זה הי' לו לתרץ בפשיטות דהא ידעו התוס' דמודה רב דחזקת פנוי' סותר רק בקידשה אבי' קשיא להו דלא ס"ד דבהא מודה שמואל מחמת חזקת פנוי' מסייע דהשתא נמי איכא חזקת פנוי' ומזה מוכח דס"ל למהרש"א דכיון בקידשה אביה וקידשה עצמה דליכא חזקת פנוי' כלל סובר רב דמקודשת ה"ה בקידשה עצמה בלבד ומ"מ עיקר דברי מהרש"א וודאי לא נהירין כלל חדא דאפי' בקידשה עצמה איכא נפקותא דלרב וודאי ולשמואל ספק ועוד דעכ"פ הוי להו לחלוק בקידשה עצמה בבוקר וקידשה עצמה בערב לאחר דליכא חזקת פנוי' ג"כ ואיכא נפקותא לרב מקודשת לראשון ולשמואל צריכה גט משניהם. לכן ברור דמה שתרצו התוס' דהשתא ליכא חזקת פנוי' דבמה נפשך אשת איש לא כתבו כן רק לשמואל אבל רב סובר דחזקת פנוי' אלים ולא מגרע מה שנתקדשה עכשיו חזקת פנוי' של בוקר והשתא בקידשה עצמה דלא מיבעי' דליכא חזקת פנוי' אלא אפי' סותר פשיטא דמודה רב דהוי ספק. אך לדברי כולם לא הבנתי מ"ש וקידשה היא עצמה בערב דאם קידשו תרווייהו בבוקר וודאי נחלקו ג"כ דלרב קידושי אב אינם כלום דבצפרא נמי בוגרת ולשמואל תרווייהו ספק אם לא דנימא דע"כ לא פליג רב אלא בקידשה עצמה כשהיא בוגרת וודאי דקידושין שלה בלבד הוי וודאין וקידושי אבי' בלי קידושי דידה אינם רק ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי אבל בקידשו תרווייהו בבוקר דתרווייהו שווין בספק מודה רב ולפי זה בקידשה אביה גרידא יש לומר להיפוך דמודה רב דהוי ספק ובאמת דברי התוס' בסברא זו דחוקין דהאיך ס"ד דקידושי דהשתא מגרע חזקת פנוי' של בוקר ואטו אם ימלא המקוה לפנינו לא נאמר הרי חסר לפניך ומה יתרון יש במה שקיבלה קידושין עכשיו ונעשית א"א ואנן על קידושי בוקר דנין וע"כ דלא אזלינן בתר חזקת פנוי' כלל כמו כל ספק קידושין רק טעמו של רב כנ"ל. ובקידשה אבי' גרידא מודה רב. גם יש מקום לומר דלכך נקט וקידשה עצמה בערב משום דבקידשה בבוקר מודה רב דליכא חזקת פנוי' דמה נפשך א"א אבל בקידשה בערב פליג רב משום דלא אתי קידושי דהשתא ומרע חזקת פנוי' של בוקר כמ"ש וזה נכון ולא ידעתי למה לא כתבו האחרונים מזה דבר: סעיף ה. קדשה אביה בבוקר (ד) וקידשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות ובדקוה ומצאוה בוגרת מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינם בלום ויש מי שאומר דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר ויש מי שאומר (ה) דדוקא מכחישתו אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם:
ה דדוקא מכחישתו. זהו דעת הרמ"ה בטור וכתב הב"י טעמו דמפרש מה שאמרו בש"ס כי עבד עובדא במכחישתו דידעו דכך הי' המעשה ומזה הוכיחו מדאיקפד שמואל דבהא פליגי וא"כ כל שאינה מכחישתו מודה רב והוא תמוה דהא שמואל מוקי ברייתות חדא במכחישתו וחדא באין מכחישתו וא"כ תרווייהו דלא כשמואל דפליג אפי' במכחישתו כיון דרב לא קאמר רק במכחישתו והך אמורא פסק כוות' ואיקפד לכן נראה דטעמו של הרמ"ה דמשמע בש"ס דדחוי' מדחי' להך ראי' דאיקפד וגריס דילמא כי עביד עובדא באין מכחישתו ולכך איקפד ומ"ש התוס' דהא כוותי' דרב עביד לק"מ דוודאי הש"ס בקושיא קאמר דכוותי' דרב עביד מאחר שפסק הרי היא בוגרת לפנינו וזהו כרב ועל זה מדחה דבאינה מכחישתו הוי עובדא ופסק דלא כחד ומה שנחלקו בש"ס בתר הכי אי הלכה כרב היינו משום דלא ברירא להו אי פליגי או לא אבל עכ"פ ליכא למיפסק כרב רק באין מכחישתו משום דיש לומר דבמכחישתו מודה רב ועמ"ש לקמן סק"ו:
סעיף ו. אם בתוך הששה חדשים של נערות דשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים (ו) הוי ספק וצריכה גט משניהם: (ו) הוי ספק. יש להסתפק להנך דפסקו כרב אפי' באין מכחישתו דסובר דנחלקו באין מכחישתו אבל במכחישתו מודה שמואל ולפי זה יש לומר דבתוך ו' לא הוי ספק רק באין מכחישתו אבל במכחישתו עכ"פ לרב הוי וודאי קידושין כיון דבהא אפי' שמואל מודה עכ"פ ביום דמישלם ו' א"כ לרב דביומא דמישלם פליג אפילו באין מכחישתו א"כ יש לומר דבתוך ו' ג"כ פליג עכ"פ במכחישתו אך מדקאמר בפשיטות מקודם שם אי בתוך ו' בהא לימא רב ולא מוקי בתוך ו' ובמכחישתו וע"כ דפשיטא להו דבתוך ו' אפי' במכחישתו לא הוי פליג רב:
והנה הח"מ ס"ק ה' כתב דבאינה מכחישתו אפי' קידשה אבי' גרידא הוי ספק דכל שאינה מכחישתו מודה רב דחיישינן והתוס' שכתבו דמודה שמואל היינו במכחישתו והוא תמוה דהא בש"ס בעי לומר כשם דברייתות לא פליגו כך אמוראי לא פליגו וקשה אי לא פליגו א"כ מ"ש שמואל היינו באין מכחישתו וקשה למה לי קידשה עצמה תיפוק לי' קידשה אבי' בלבד כך הדין וע"כ דאפי' באין מכחישתו מודה שמואל בקידשה אבי' גרידא וכמו כן הנך ברייתות דמוקמינן חדא באין מכחישתו וקשה למה לי קידשה עצמה ואי יש תירוץ אחר בזה מנא להו לתוס' לומר דבקידשה אבי' גרידא מודה שמואל ועוד דהא לפי פי' התוס' מסקנת הש"ס דבאין מכחישתו פליגי ועל זה כתבו התוס' דבאביה גרידא מודה שמואל. אך יש לומר דהתוס' לשיטתם דבאין מכחישתו פליגי א"כ שפיר מוכח בקידשה אביה גרידא אפי' באין מכחישתו מודה שמואל אבל להך דעה דבמכחישתו פליגו לא מוכח באביה גרידא רק במכחישתו אבל באין מכחישתו אפשר דאפי' רב מודה ואולי יש ט"ס בח"מ וצ"ל התוס' מיירי באין מכחישתו ונתכוון למ"ש אבל מ"מ בלא"ה הוכחתי מסוגית הש"ס גופא דע"כ כ"ע מודי דבאבי' גרידא אפי' באין מכחישתו מודה שמואל לפי תירוץ התוס' דאל"כ תיקשי בברייתא גופא וכן במילתא דשמואל לס"ד דאמוראי ג"כ לא פליגי. אך מ"מ איני מחליט דלא כח"מ בזה דבלא"ה כתבתי לעיל דדברי התוס' צ"ע בזה. ויש ליישב בדרך אחר דדוקא בקידשו שניהם פליג רב אבל בקידשה אביה גרידא רב מודה א"כ כ"ש באין מכחישתו ועיין בסמוך ואם קידשה היא בעצמה דעת הח"מ דהוי ס"ק ודעת הב"ש דלכ"ע לא חיישינן דאית לה חזקת נערה וחזקת פנוי' וצריך לומר דהשתא לית לה חזקת פנוי' כיון דבמה נפשך אשת איש ולפי זה בקידשה עצמה בבוקר וקידשה עצמה בערב מודה הב"ש דהוי ספק דליכא חזקת פנוי' אבל לפי מה שכתבתי לעיל בכוונת התוס' והוכחתי דלרב הוי חזקת פנוי' של בוקר חזקה ולא מגרע לה קידושי דהשתא א"כ כמו בקידשו שניהם דיש חזקת פנוי' של בוקר וחזקת נערה ומ"מ הוי ספק עכ"פ כמו כן בקידשה עצמה. וכן לפי דעת מהרש"א דבקידשה עצמה ביום דמישלם לרב הוי קידושין גמורין א"כ ממילא תוך ו' הוי ספק רק הב"ש לטעמו דסובר דביומא דמישלם הוי ספק א"כ תוך ו' אינם כלום אבל לפי' מהרש"א הנ"ל גם זה אינו ודו"ק:
ולפי מה שאבאר בסמוך לשיטת הרמב"ם נראה דמה שאמרו בש"ס קידשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר אין הכוונה תרווייהו דוקא רק או היא או אביה או תרווייהו בכל גוונא פליגי דרב סובר הרי היא בוגרת לפנינו וקידושי דידה הוי קידושין וקידושי אב אינם כלום ולשמואל שניהם בספק. ולא ידעתי מנין להו לתוס' דהכוונה דוקא תרווייהו קיבלו קידושין ואי משום דקאמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר הכוונה דאי קידשה אבי' בעיר יש לחוש דהי' מדעתה כמ"ש הפוסקים לעיל סי' ל"ו סי"א ולכך קאמר בדרך דאז וודאי שלא לדעתה וכן היא בעיר הוי שלא לדעת אביה בוודאי אבל באביה בעיר ס"ל לרב ושמואל דחיישינן שנתרצה האב ולכך מוקי פלוגתייהו באבי' בדרך והיא בעיר ומחלוקתם בכל גוונא וכן נראה מדברי הרמב"ם כמו שאבאר בסמוך ולפי זה ליתא לכל הני חילוקים שכתבו בין קידשה אביה בעצמה וקידשה היא בעצמה ולפי הנ"ל אין חילוק כלל וצע"ג בזה: והנה הרמב"ם ז"ל השמיט הך סוגית הש"ס רק כתב דספק בוגרת בין קידשה אביה בין קידשה עצמה צריכה גט. ונראה לי לפרש דבריו דקשיא לי' מה שאמדו בש"ס אי תוך ו' בהא לימא רב וקשה במה נפשך אי הכוונה דבדקו תוך ו' ונמצאו סימני בוגרת כפירש"י א"כ תקשי מאי פריך לרב הא ס"ד דדמי למקוה והתם אפי' בכהאי גוונא אמרינן כשעת מציאותן. הן אמת דיש ליישב קושית התוס' דלא דמי חזקה דמקוה לחזקת נערה דהתם גבי מקוה אותה חזקה ישנה בשעה שנמצא חסר ג"כ ומ"מ נמצא חסר משא"כ כאן דהזמן גורם א"כ כל שקרוב להזמן באין סימנין ולא ברחוק. אך יש לומר דזהו באמת כוונת הש"ס הרי חסר לפניך והכוונה ואין לן למיזל בתר חזקה דשלם דהשתא נמי הוי חזקה דשלם ומ"מ נמצא חסר. ועוד קשה דקאמר לקמן דרב ושמואל כתנאי ומשני אידי ואידי כשמואל ולמה מוקי ברייתות שלא כהלכה הוי לי' לאוקמא תרווייהו כרב חדא בתוך ו' וחדא ביומא דמישלם וע"כ דבאמת בתוך ו' לא שייך סימנים כלל ואי נבדקה אחר ו' רק קידושין היו תוך ו' פשיטא דלא חיישינן לקידושין דתוך ו' ליכא סימנים. אמנם אם נפרש כדברי התוס' דבדקוה אחר ו' ג"כ קשה מאי קאמר בהא לימא רב הא לתרווייהו קשה דלשמואל נמי למה נחוש לקידושי שניהם הא תוך ו' ליכא סימנים בוודאי ולא נחוש לקידושי דידה כלל. גם יש להבין דלפי דעת הפוסקים משמע דקידושי אב בבוקר וקידושי עצמה בערב ובש"ס לא נזכר מזה דבר רק אביה בדרך והיא בעיר ולא נזכר איזה מהן קודם. גם הך בדרך ועיר אינו מובן כלל ותרווייהו יכולין להיות בעיר:
לכן יש לו להרב ז"ל דרך אחרת בזה דוודאי עיקר בוגרת תלוי בזמן מוגבל מיום שנמצאו לה סימני נערות ובעבור הזמן הרי היא בוגרת ואינו תלוי בסי' כלל והיינו דפליגי כאן רב ושמואל כשהי' אבי' בדרך והיא בעיר דאז וודאי הקידושין היו שלא לדעת שכנגדו דאי לא"ה חיישינן שכנגדו נתרצה דהכי ס"ל לרב ושמואל בדף מ"ו שם ומחלוקתם בין בקידשה אבי' גרידא או היא גרידא או תרווייהו [ושניהם בזמן אחד לא האב בבוקר והיא בערב דוקא דלא נזכר זה בש"ס כלל] ואהא פריך אי בתוך ו' למציאות סימני נערות בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו הא אינה בוגרת כלל דהא תוך ו' היא ואפי' היא בת י"ב ו' חדשים מ"מ על זה דנין אם היא בוגרת דמיום מציאות סי' לא עבר ו' חדשים ואי משום דיש לחוש שמא גם קודם הי' לה סימני נערות והרי היא בוגרת א"כ ספיקא הוא וראוי לחוש לקידושי שניהם ואפי' אם ביום שאנו דנין בוודאי היא בוגרת מ"מ בעת קידושין הוי ספק גמור כיון שלא עבר ו' חדשים מיום מציאות סימני נערות ואי לאחר ו' למציאת סימני נערות הרי היא בוגרת בוודאי ולמה יחוש שמואל לקידושי שניהם הא של אב בוודאי אינו כלום דליכא למ"ד לחוש שמא אינה בוגרת אחר ו' דאין בין נערות לבוגרת רק ו' בלבד ואהא קאמר דפליגי ביום מישלם שית ובערב הרי היא בוגרת בוודאי דמציאת סימני נערות הי' ו' חדשים למפרע בערב ובהא סובר רב כיון דבערב הרי היא בוגרת לא מחלקינן היום רק ביום ההוא מתחילתו היא בוגרת כיון שבאותו היום בוודאי בוגרת והיום בוודאי נשתנית מנערות לבוגרת יש לנו לומר דמיד בבוקר נשתנית ושמואל סובר השתא היא דאייתי סימני נערות ומקודם אפי' באותו יום הוי ספק אי היתה נערה בבוקר ג"כ ובבוקר הוי בוגרת או בערב הי' לה סי' ועד הערב אחר ששה אינה בוגרת והשתא ניחא דקאמר אידי ואידי כשמואל דלדידי' יש ספק ושפיר יש לחלק בין מכחישתו לאין מכחישתו אבל לרב דוודאי בוגרת היא לא שייך ליישב כלל וקיי"ל כרב ולכך פסק הרמב"ם בפשיטות רפ"ב דמתחילת יום תשלום ו' חדשים הרי היא בוגרת וודאי כרב אמנם עד כאן לא פליג רב רק כהאי גוונא דהוי בוגרת וודאי לדידי' אבל בספק בוגרת באמת כגון שלא נבדקה רק אחר יום או יומים לי"ב ויום אחר א"כ אחר ו' לי"ב ויום אחד הוי ספק אי סימני נערות נולדו בעת מציאותן או קידם כשנעשית בת י"ב ובהא וודאי מודה רב דהוי ספק כדפריך בש"ס בהא לימא רב כמו שפירשתי לעיל והיינו הך דינו של הרמב"ם בספק בוגרת דבהא לרב ג"כ הוי ספק קידושין [ולכך לא זכר הרמב"ם בעיר ובדרך דס"ל דלא כרב ושמואל דחיישינן שנתרצה האב רק לא חיישינן כלל רק כל שלא לדעת לא הוי קידושין ולכך לא זכר רק שלא לדעת]. ומה שלא חילק הרב ז"ל בספק בוגרת עכ"פ בין מכחישתו לאינה מכחישתו משום דסובר דמסקנא דש"ס דאפי' במכחישתו פליג שמואל מדאיקפד וא"כ ממילא בספק בוגרת מודה רב לשמואל אפי' במכחישתו הוי ס"מ ומה שלא תרצו בש"ס הברייתות לרב חדא בספק בוגרת ממש וחדא כה"ג דפליגי משום דספק בוגרת פשיטא דחיישינן לקידושי שניהם דספיקא היא כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם. ולפי זה כל דברי הטור ומחבר בסעיף ה' וסעיף ו' אינם לדעת הרמב"ם כמו שביארנו ופירושו נכון מאוד בש"ס וצ"ע לדינא [ולפי זה גם דינו של הרשב"ץ צ"ע דמשמע לפי הנ"ל דכל שנבדקה בסי' נערות אחר י"ב יום או יומים ממילא לאחר ו' קודם מציאת הסי' כספק בוגרת משוינן לה דבהא פריך בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו כמו שפירשתי דמיירי באשה שהיא בת י"ב ו' חדשים רק תוך ו' למציאת סי' נערות ומיקרי ספק בוגרת כנ"ל ומ"מ יש לדחות ודו"ק] והא דקאמר לימא רב דאמר כר' יעקב ומשני הכא מי איכא חזקת הגוף ג"כ הכוונה כך דס"ד כיון דסובר רב כיון דהיום בוודאי נשתנית מנערות לבוגרת יש לנו למיזל בתר השתא דוודאי גם בבוקר נשתנית ועל זה דחי דשאני הך דרב דלא שייך חזקת הגוף דאתמול לא היתה ראוי' להשתנות כלל מנערות לבוגרת והיום היא משתנית ומיד בהתחלת היום אמרינן דנשתנית וליכא חזקת הגוף כלל ודו"ק:
סעיף ז. כשם שיכול האב לקרשה בעצמו (ז) כך יכול לקדשה ע"י שלוחו או ע"י עצמה שיאמר לה (ח) צאי וקבלי קידושיך:
הג"ה. וצ"ל לה כן בפני עדים דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סי' נ') כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סי' תע"ט) ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פ"ק דקידושין) וכן עיקר (ט) אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה אלא האב בעצמו צריך לקבלה (הרי"ף והמרדכי בשם הר"מ) וכדי להוציא נפשו מפלוגתא (י) יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלן דהוי כאלו קבלן בעצמו (כל בו ובת"ה סי' מ"ג) והכי עדיף טפי משקבלו בעצמו דהרי י"א דאסור לקדש בתו קטנה (שם בת"ה) כמו שיתבאר בסמוך וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת (הר"ן פ"ק דקידושין) ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קידושין דהרי היא במקום אביה עומדת אע"ג שנותן לה הקידושין (ריב"ש סי' תע"ט) ואם מקדשה בשטר כותב בשטר בתך מקודשת לי ובשעה שנותן לה אומר לה הרי את מקודשת לי (שם בהר"ן) (יא) ואם שינה בדברים אלו אפי' הכי הויא מקודשת (שם) וכששולחים הבנות הקטנות למקום אתר ואין האב אצלן כשמקבלין לקידושיהן הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סי' ל"ג):
ז כך יכול לקדשה ע"י שלוחו. עמ"ש לעיל סי' ל"ה והוכחתי כדעת הב"ח דבהא לא אמרינן מצוה בו יותר משלוחו. אך לכאורה יש להביא ראי' מהא דקאמר נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב וכו' עד שתאמר בפלוני אני רוצה ויש להבין דמשמע מדברי המחבר לעיל סי' ל"ו סי"א דכל שנתרצית בקידושין אפי' בוגרת צריכה גט ואפי' ספק לא הוי. ומ"ש בטור בשם בעל העיטור א"כ כיון דמתניתין מיירי דאומרת בפלוני אני רוצה א"כ בוגרת נמי ומתניתין וודאי משמע נערה ולא בוגרת ולדעת מהרי"ט ניחא דנערה דהקידושין רמיין עליו מצוה בו יותר משלוחו אבל בוגרת אפי' מתרצית אינו רק שליח וממילא ליכא מצוה בו יותר משלוחו דהוא נמי שלית הוא. אך יש לומר דהכוונה דנערה דהוא מקדשה מכחו יכול לעשות שלית אבל בוגרת דאינו רק מכת שלית ואין שליח עושה שליח דהוי מילי כנזכר לעיל סי' ל"ו ס"ה. גם יש לומר דעיקר הכוונה לאשמעינן בה ובשלוחה לא משא"כ בוגרת כ"ש בה ובשלוחה:
ת צאי וקבלי קידושיך. דין זה צריך בירור היטב כמו שאבאר. והנה דעת הרמב"ן והראב"ד והר"ן דהטעם דהוי כמו תן ככר לכלב ועל הסלע דמהני אמנם לדעת הרמב"ן והראב"ד גם בקידושי שטר מהני והר"ן סובר בקידושי שטר לא והדין עמו כי לפי טעם זה אין מקום שמועיל בקידושי שטר וכן מבואר ברא"ש והתוס' והרא"ש דעתם דלאו מהאי טעמא הוא ולפי דעתם פשיטא דה"ה בקידושי שטר. אמנם צריך ביאור בדברי הרא"ש בהשגתו על הראב"ד דשם בהך מימרא דבתך מקודשת לי לא כתב שום טעם למה לא דמי לככר לכלב ובהך מימרא דר"נ צאי וקבלי כתב ליתן טעם דלא דמי לערב דלא דיבר עם המקדש ונראה לי דכוונת הרא"ש להשיג על הראב"ד דשאני התם שלא ביקש רק. שיתן לכלב לא שיקבל הכלב רק שיוציא מרשותו לכלב או על הסלע ובזה מקדש לה אבל כאן שאמר צאי וקבלי קידושיך הרי פי' שהיא תקבלם וזו הואיל ואין לה יד לקבל לא מהני וע"כ משום שליחות אמנם בערב הוצרך לחלק משום דלא דיבר עם המקדש ובהא לא שייך לחלק דזו אין לה יד דמ"מ מחויב מדין ערב שצוה ליתן לה והוצרך לחלק דלא דיבר עם המקדש ואינו ערב כלל וא"כ בעינן קבלה ממש וקטנה לאו בת קבלה היא ומ"מ בעיקר דברי הרא"ש צ"ע וכן בדברי הר"ן כי לפי דעתם אינו מיושב כלל מה שהקשו התוס' דהאיך דייק מיעוד שאני התם דהוי כאמר למקדש ודו"ק. אמנם גם דברי התוס' צריכין ביאור דמ"מ תיקשי מה ביקש ללמוד מיעוד אי דקטנה יש לה יד לזכות שאני יעוד דאינו רק מחילה ואי דידעינן בלא"ה דיש לה יד כמו בעלמא א"כ מה צורך ללמוד מיעוד. ונראה לי דכוונתם דמיעוד ילפינן דס"ד כיון דאסור לקדש בת קטנה עד שתגדיל ותאמר רוצה אני ש"מ. אף דטב למיתב טן דו היינו בגדולה המתקדשת מדעתה אבל בקטנה לא שייך זה א"כ ס"ד דחוב הוא לה שתתקדש בלי דעתה א"כ לא אמרינן שיהא לה יד לקנות דבר שחוב לה וכ"ש קידושי שטר קמש"ל מיעוד דאפי' לקידושין יש לה יד א"כ ממילא בעלמא כשאמר צאי וקבלי מהני דיש לה יד לענין קידושין אפי' לחוב והטעם דעיקר הזכי' אינה תוב שלענין הקידושין אין משגיחין על חובתה דהכל בתר אב אזיל והואיל והוא רוצה בקידושין יכול הוא ליתן כחו לה שתזכה בקידושין כנ"ל. ובעיקר הקושיא שהקשו מערב וכן מככר לכלב מיושב בפשיטות [ולמ"ד דלא מהני רק בנותן לב"ד אבל לים לא א"כ בלא"ה לק"מ ודו"ק] דלא דמי כלל להך דהכא שאמר צאי וקבלי דבפי' אמר שהיא תקבל הקידושין ועל ידי קבלתה יהיו הקידושין משא"כ בתן מנה לפלוני על הנתינה קפיד והנתינה עושה הקידושין והוא קיבל בעצמו במה שעושה רצונו הנאה ובקבלתו מתקדשת לא בקבלתי פלוני משא"כ כאן בפי' אמר דבקבלתה תתקדש לא שהוא מקבל הנאה רק בכל המנה שיתן לה תתקדש משא"כ בתן מנה לפלוני הקידושין בהנאת מנה לא במנה ודו"ק [ודברי מהרש"א בתוס' שם צ"ע וכוונת התוס' פשוט דס"ד דזהו כמו שדיבר עם המקדש כמ"ש הראב"ד והרמב"ן ואהא קשיא להו הא דמי לערב ואי דלא הוי כמו שדיבר עם המקדש א"כ לא מוכת כלל מיעוד] ולפי זה לדינא נראה פשוט דאין חילוק בכל זה בין קידושי שטר לקידושי כסף דלא כהר"ן ודעתו בטל במיעוט נגד כל הפוסקים הם הרמב"ן והראב"ד והתוס' והרא"ש ואין חילוק בין דיבר עם המקדש ללא דיבר ולהרא"ש קטנה אחרת לא ולהתוס' אפי' אחרת ובתו קמש"ל הואיל והוא חוב לה כנ"ל. גם נראה עיקר כדברי התוס' דלהרא"ש דהוי מטעם שליח קשה באמת האיך תיעשה שליח לחובתה ומ"ש הרא"ש דזוכה לעצמה הכא לא הוי זכי' כלל דהא אסור לקדש בתו קטנה מהאי טעמא כנ"ל [גם נראה לי שאין חילוק בשיעור הקטנה ובכל גוונא יכול לומר צאי וקבלי כמו ביעוד ואפי' אינה יכולה לשמור קידושי' כנ"ל פשוט]: (ט) אבל יש חולקים. כ"כ לדעת הרי"ף שהשמיט מימרא דרבא אמר ר"נ ותמה הב"ש הא זכר מימרא דר"נ בתך מקודשת לי ולק"מ דהכוונה נערה ולא קטנה ומ"ש והוא שלא בגרה משום דלא מיירי לאפוקי באופן שאינו יכול לקדש כלל דבהא לא מיירי דפשיטא דבוגרת אין לאבי' רשות רק כוונתו דלשון בתך מהני בשטר בלא בגרה דוקא אבל בוגרת לא מהני לשון זה וכן להיפוך הרי את לא מהני רק בבוגרת אבל בלא בגרה לא מהני גבי שטר רק בתך אבל באופן שאינה מתקדשת כלל לא מיירי ועוד דקטנה עכ"פ ע"י אביה מהני אבל בוגרת בכל אופן לא מהני לשון זה וזה ברור. ומה שהביא המרדכי ראי' מקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' לק"מ לפע"ד דהתם יכול להיות דאחר זכה בקידושין בשביל אבי' בריצוי הקטנה וחיישינן שמא נתרצה האב ומאן לימא לן דמיירי דקיבלה הקידושין. גם משכחת לה בקידש בביאה. גם יש לומר דסובר הרי"ף הך דר"נ רק בשטר ובכסף בלא"ה מקודשת כמו ככר לכלב ובכסף מודה וא"כ משכחת שנתקדשה בכסף ומ"מ לדינא העיקר כסברא קמייתא דהוא סברת רוב הפוסקים:
י יחזיק האב יד הקטנה וכו' דהרי י"א דאסור. דין זה לא ידעתי כיון דאסור לקדש בתו קטנה מה נפקא מינה אם הוא מקבל או מחזיק ידי' וכיון שהוא סמוך אצלה הוי כמו חצרו מכח ידו בסמיכה דמהני וא"כ הוי ממש כמקבל בעצמו:
יא ואם שינה וכו'. מדברי הרב משמע דהכריע כדברי הרמב"ן דעביד אפי' בקידושי שטר אבל באמת דברי הר"ן ברורים וכן מוכח בש"ס דקאמר והוא שבגרה והוא שלא בגרה ומה ביקש לאשמעינן הכא דין בוגרת שאין לאבי' רשות בה וכן להיפוך דיש לאבי' רשות. גם לשון והוא שלא בגרה משמע להחמיר בא ולפירש"י להקל הוא דבהא בעינן דעתו ובגרה לא בעינן דעתו וברור דהכוונה דבהא מהני לשון זה ובבגרה לא וכן להיפוך ועיקר חידוש ר"נ בלשון זה דבהא מהני דוקא בתך ובהא הרי את אבל בכסף כיון דמדבר בעסקי קידושין מהני לא גרע לשון זה ממדבר ושתק לגמרי משא"כ בשטר אמנם בקטנה שקיבל אבי' גט אני תוכך כיון דאין האב עושה בגט כלום והבעל מגרש בע"כ והגירושין להבת הם אפשר דיש לכתבו כמו כל גט משא"כ קידושין דהאב מקדש ולא הבת ולכך נסתפק הרא"ם להצריך בגט ב' גיטין וזה ברור:
סעיף ח. (יב) מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה (יג) עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:
הג"ה. וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צורכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון (תוס' ריש האיש מקדש) וכן נוהגין:
יב מצוה שלא יקדש. בש"ס איתא אסור לקדש וכתב בת"מ דמיירי באומר צאי וקבלי דליכא איסור ודבריו תמוהין דמ"מ האיך השמיטו הטור ומחבר מה שאמרו בש"ס דאיכא איסור במקדש בעצמו ונראה דכוונת הטור ומחבר על פי דברי התוס' דעכשיו ליכא איסורא כמ"ש הרב בהג"ה ומ"מ מצוה איכא להשתדל לקדשה באופן שלא תהא מקודשת עד שתגדיל או אם יוכל להשליש הנדוניא עבורה שיוכל להמתין אבל איסורא ליכא כנ"ל:
יג עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. משמע להדיא דבקטנה לא מהני שתאמר בפלוני אני רוצה וכן משמע להדיא בש"ס דקאמר דלכך נקט נערה לאפוקי קטנה דאיכא איסור וא"כ הך נערה ע"כ דמיירי באופן שאומרת בפלוני אני רוצה א"כ מבואר דקטנה אפי' בכה"ג אסור וכן מוכח מדברי התוס' שחילקו בין הך דאמר לעיל טב למיתב טן דו דהתם שאני דהיא גדולה ומתרצית. מבואר דבכה"ג קטנה לא וזה ברור ודלא כב"ח שכתב בפשיטות דקטנה ליכא איסור באומרת בפלוני אני רוצה ועד שתגדיל לאו דוקא ולפע"ד ברור כמ"ש:
סעיף ט. האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו (יד) והלך הוא וקדשה לאחר ושלוחו קדשה לאחר יזה מהם שקדם הוי קידושין ואם אינו ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:
יד והלך הוא וקידשה. יש לי ספק אם קידשה אבי' לאתר ל' והשליח קידשה בתוך ל' דבעלמא בהא מקודשת לשני א"כ יש להסתפק כאן אי בתר הקידושין אזלינן והרי קדמו קידושי האב או בתר חלות הקידושין אזלינן והרי קדמו קידושי השליח. ולכאורה מדקאמר בש"ס צריכותא בין אב לאשה ולא דייק בפשיטות מאי קמש"ל דאם שלו קדמו קידושיו קידושין משמע דקמש"ל דכל שקדמו הקידושין אף דחלין בחר קידושי השליח קידושיו קידושין ומ"מ יש לדחות דקמ"ל דס"ד דלא קידש רק אולי לא משכח שליח אבל אי חשכח אפי' בתר הכי יועיל קידושי השליח. אמנם לדעת הרמ"ה שהביא הטור דאי שוי שלית אחר קידושי בתרא הוי קידושין ולא של קמא, ולכאורה יש לדון למה לא נימא דלא שוי שלית הב' רק אולי לא משכח הראשון ולא כשקדמו קידושי ב' וצריך לומר דדעתו דכל דשוי שליח אחר כיון דאי אפשר לו לקדשה רק פעם אחת וכל שכבר מסר לשליח ראשון נפקא כחו עד שיבטל שליחות הראשון וא"כ בהכרח ביטל שליחות הראשון ומהאי טעמא נראה דאפי' לא קדיש בתרא כלל לא חלין קידושי קמא להרמ"ה שאין כת בידו לעשות שליח שני עד שיבטל הראשון כיון ששני השליחות סותרות זו לזו' וכ"כ הב"ח להדיא להרמ"ה [ועמ"ש בסמוך] ולפי זה כ"ש כשקידש בעצמו דנתבטל שליחות הראשון דלא גרע מקידושי עצמו מעשיית שליח אף דלא קדיש כלל וא"כ בקידושי עצמו אף לאחר לי מ"מ לא גרע מעשיית שלית אף דלא קדיש כלל בתרא וא"כ כיון דפסק המחבר דספיקא היא ה"ה בכה"ג הוי ספק מקודשת בתרווייהו ודו"ק ועמ"ש לעיל סי' ל"ו בענין זה: סעיף י. (טו) אי שוי שליח אחרינא ולא בטלוה לשליח ראשון בפירוש (טז) ואזל כל חד מינייהו וקידש (יז) בעיא גט מתרווייהו
טו אי שוי שליח אחרינא. עח"מ וכוונתו דדוקא בקידושי עצמו פשיטא לן דביטל שליחות הראשון לגמרי ולכך אם קדמו שלו קידושיו קידושין אבל בשוי שליח אי נימא דזה הוי ביטול כמו קידושי עצמו א"כ אפי' קדמו קידושי קמא לקדושי בתרא לא מהני כמ"ש הרמ"ה ומדי ספקא לי' להרמ"ה ע"כ דיש מקום לומר דבעשיית שליח עדיין לא הוי כביטל בפי' א"כ ממילא אפי' בקידושי בתרא לא נתבטל דהא אין לנו לדון ביטול רק בעת עשיית השליח ואם לא נחשיב זה לביטול אין כאן ביטול כלל אפי' קידושי בתרא קדמו ולק"מ מה שהקשה הב"ש:
טז ואזיל כל חד מינייהו. מלשון זה משמע דוקא בקדיש בתרא אבל בלא קדיש קידושי קמא הוי קידושין והב"ח כתב אפי' לא קדיש בתרא קידושי קמא הוי ספק ולס"ד דהרמ"ה אינם כלום ובאמת נראין דברי הב"ח אף שיש לפקפק ולומר מנא לן דשוי שליח אפי' לא משכח דילמא לא ביטל הראשון רק אי משכח בתרא. אך לפי זה יש להקשות מנא לן דביטל קמא דילמא לא ביטל רק אי לא משכח קמא וע"כ דעשיית השליח השני ממילא הוא ביטול לראשון כמ"ש לעיל ס"ק י"ד א"כ ממילא אפי' לא קדיש בתרא:
יז בעיא גט מתרווייהו. עב"ש מה שהקשה מסי' קמ"א ולק"מ דשאני התם דאין ב' השלוחים סותרים זה לזה משא"כ כאן דהשליחות סותרת זה לזה שאין בידו לקדשה רק פעם אחת. ומ"ש הב"ח, דה"ה בעל נראה פשוט דאם קידש כל אחד אחרת וודאי לא שייך סברת הרמ"ה בבעל רק אם קידש אחד אמה ואחד בתה בהא אמרינן דמדעשה שליח הב' לקדש לו אשה סתם ממילא ביטל שליחות הראשון מקרובי קידושי שליח השני ודו"ק. ומ"מ האידנא דאסור ליקח ב' נשים ממילא אפי' קידש כל אחד אחרת שייך דינו של הרמ"ה. אך קצח יש לפקפק כיון דאסור לבטל שלא בפני השליח יש לדון דלא ביטל כלל אבל בקידושי אב לבתו לא שייך זה. [ובהכי ניחא דלא קתני במשנה בבעל משום דאתיא אפי' לרשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל] וצ"ל דעכשיו נמי הוי איסור כיון דאס קדמו קידושי בתרא נתבטלו קידושי קמא ושייך תקנת עגונות וממזרות ודו"ק:
סעיף יא. קטנה (יח) או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה (יט) או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה (כ) ואפי' שדכה אביה תחלה (כא) ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין וי"א (כב) שאם נתרצה האב כששמע (כג) הוי קידושין משעת שמיעה אפי' אם לא שידך ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוי קידושין משעת שמיעה אפי' נתאכאו המעות קודם שמיעה:
הג"ה. וי"א דאם נתאכלו המעות לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן) בד"א בשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה (כד) אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוי קידושין אפי' נתרצה האב אח"כ:
הג"ה. (כה) וי"א דאם שמע האב ושתק ולא מיתה מיד הוי כאלו נתרצה (שם) ואם לא שמע) האב או שהלך למדינת הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיתתה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סי' תע"ט) וי"א דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (רשב"א סי' אלף רי"ט) ויש להחמיר כסברא הראשונה:
ית או נערה. התוס' והרא"ש והר"ן וכן נראה מפירש"י כתבו להדיא דה"ה נערה ומבואר ברא"ש דאפי' בנערה פליג עולא ודעת קצת פוסקים דבנערה הלכה כרב ושמואל והרי"ף כתב להדיא קטנה או נערה וכן מבואר ברמב"ם אמנם בתוס' יש לפקפק כי כתבו דלכך קתני קטנה דאין מיאון בנערה ולמה לא כתבו דנקט קטנה לרבותא דאפ"ה בעי גט ואי דקשיא להו לעולא למה העמידו על דברי רב ושמואל. לכן הי' נראה לכאורה דלהיפוך ס"ד בתוס' דנערה מודי רב ושמואל והיינו דיש לומר דוקא קטנה ס"ל לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה משום דאסור לקדש בתו קטנה לכך ניחא לי' טפי שתקבל מעצמה ובהא ליכא איסורא כמ"ש הרב בהג"ה לעיל ועוד דכה"ג וודאי ליכא איסורא כיון שהוא לא עשה כלום אבל נערה שפיר יש לומר נהי דנתרצה בקידושין אבל לא שתקבלם היא רק הוא יקבלם דבנערה ליכא איסורא כיון שהיא מתרצית באותו פלוני ולזה כתבו דנקט קטנה לפי שיש בה מיאון אבל נערה ליכא מיאון אבל אה"נ דפליג שמואל אפי' בנערה ולא קתני רבותא נערה לפי שאין בה מיאון ולפי זה עולא דפליג בקטנה כ"ש בנערה כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק. אך מ"מ יש סברא להיפוך ג"כ דדוקא בקטנה פליג עולא שאין מעשה קטנה כלום ואי משום דהוי זכות זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן אבל נערה יכולה להיות שלית לזכות לאבי' רק הרא"ש לטעמי' אזיל דסובר דבצאי וקבלי קידושיך ג"כ מטעם שליחות דיש שליחות לקטנה בכהאי גוונא א"כ ממילא ה"ה נערה אבל להך טעם שכתבו התוס' והראב"ד שם שפיר יש לחלק בזה דדוקא בקטנה פליג עולא דלא הוי כאומר צאי וקבלי אבל בנערה מועיל מטעם זכות ונראה שזו היא סברת הפוסקים דמחלקי בין נערה לקטנה ומ"מ לדינא כיון דהרי"ף ורמב"ם והתוס' והרא"ש ורש"י והר"ן ס"ל דה"ה נערה וודאי הכי נקטינן:
יט או נשאת. עב"ש ס"ק ט"ו מה שתמה על המחבר ועל מה שכתב בב"י שהרא"ש הי' לו גירסא אחרת ובאמת דברי הב"י ברורים והוא דלכאורה יש לתמוה בלא"ה לפי נוסחת הרא"ש שלפנינו שסיים ולכך לא הביא רב אלפס הנהו תרי פלוגתייהו דר"ה ור"י מבואר להדיא דלא כב"י רק גורם כפי גירסא דילן דלפי גירסת הב"י להרא"ש אין כאן רק חדא פלוגתא דר"ה ור"י. אך באמת נוסחא דידן ברא"ש תמוה מאוד והעיקר כגירסת הב"י ברא"ש וז"ל ולכך לא כתב הרי"ף האי פלוגתא דר"ה ור"י דאל"כ יש לתמוה על הרא"ש נהי דהך פלוגתא קמייתא דר"ה ור"י לא הי' מהצורך להביאה דאין נ"מ רק לענין תרומה בלבד אבל הך פלוגתא תנינא בנתקדשה שלא לדעת ג"כ נ"מ לענין קידושין דלמ"ד אוכלת מקודשת כמ"ש רש"י הטעם דהכא עדיף דשתיק כ"ה וכ"כ הר"ן א"כ הי' לו להביאה תדע דלדעת ר"ת מקודשת באמת בהא וע"כ דלא גריס הרא"ש נתקדשה שליח לדעת דבהא ליכא למ"ד שתאכל דלעולא אינה מקודשת כלל ואפי' לרב ושמואל אינו רק ספק ולא ס"ל לחלק כמ"ש רש"י והר"ן רק הגירסא בנתקדשה לדעת וליכא נפקותא רק לענין תרומה בלבד ולפיכך השמיטה הרי"ף ז"ל וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם פ"ת מהלכות תרומות שכתב רק פלוגתא קמייתא דר"ה ור"י בלבד וכתב אפי' קידשה אבי' מבואר דכ"ע בקידשה עצמה ולפי גירסא דילן בקידשה עצמה גרע דבהא הוי אמרינן טפי דנתרצה כפירש"י והר"ן וע"כ דלא גריס לה כלל ועוד דעכ"פ הי' לו להביאה וכן מדברי הרי"ף שהשמיטה מוכח כן דלענין קידושין אין נ"מ ומעתה דברי הב"י ברורים וגם דברי המחבר דכיון דלדעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש לא גרסינן לה כלל בש"ס ולדעתם אינה מקודשת בהא ואפי' למאן דגריס לה לא נתברר הלכה כמאן דהא נראין דברי תלמוד קאמר וגם בטור מבואר להדיא דאפי' נשאת אינה מקודשת לכך פסק בפשיטות דאינה מקודשת והרב הב"ש לא כוון יפה בזה כמו שביארנו ונראה לי דאפי' להמחמירין בזה היינו דוקא בנתקדשה שלא לדעת ושמע ושתק ואח"כ נשאת שלא לדעת אבל בנתקדשה ונשאת ולא שמע כלל רק אחר נישואין בהא לכ"ע הוי ממש כמו נתקדשה שלא לדעת בלבד דבהא לא שייך סברת רש"י והר"ן כנ"ל ואולי כוונת הטור ומחבר כך ומה שלא זכרו בשמע בנתיים דלא גרסי כלל הך פלוגתא בש"ם כנ"ל:
כ ואפילו שדכה. הקשה הב"ח מהך דלקמן סי"ב ועמ"ש על פי פירש"י ובאמת כוונת רש"י ג"כ ששידך לאבי' היינו שנתקשר בקשר שידוכין עם אבי' ועיקר קושיתו אינו כלום ובש"ס גופא קשה דקאמר שמא התרצה האב והא בשידכו מיירי דוודאי נתרצה וע"כ דהכוונה שנתרצה בקידושין ומהשידוך אין ראי' שנתרצה בקידושין בקטנות והתקשר בשידוכין לקדשה כשתהא נערה ואדרבא כיון דאסור לקדש את בתו קטנה שמא תמאן לכשתגדיל יש לומר דלא נתרצה שתהא מקודשת כשהיא קטנה אבל לקמן דגילה דעתו שרוצה לקדשה שפיר יש לחוש דנתרצה בקידושין שלה כיון דעל ידה ליכא איסורא כמו במקדש בעצמו כמבואר לעיל ומה שתרצו הח"מ והב"ש חמוה דלקמן נמי נימא דלא גילה דעתו רק לקדשה בעצמו לא על ידי שתקבל היא קידושין:
אמנם בעיקר הדין יש לי מקום עיון דאף דפסקו כעולא מ"מ מנין לנו אפי' שידכו כיון דבש"ס מתמה עלה ואע"ג דשידכו ומהך דרבינא דאמר דלא ס"ל דרב ושמואל לא מוכח כלל בשדיך דהך עובדא לא מיירי כלל בשידך וכיון שאמרו בש"ס מאן דמיתני הא לא מיתני הא איכא למימר דרבינא נמי מוקי רב ושמואל בלא שדיך ובהא סובר כעולא דפליג עלייהו אבל בשדיך מי שמעת לי' ובאמת דמדברי הרא"ש משמע דלא גרים בש"ס כלל הך ואי גריס לא גריס רק ואע"ג דשידכו ובניחותא הוא לא דרך תימא אבל לגירסת רש"י ותוס' שם הדבר צריך תלמוד ואי נימא כך לא קשיא מאביי ורבא ג"כ דעובדא דידהו כשדיך דמי כיון דהי' רוצה לקרובו דוקא מעיקרא. אמנם לפי פירש"י דהך איכא דאמרי פליגי דעולא בכל גוונא קאמר איכא למימר דכלישנא בתרא עבדינן אבל לפי מה שהשיגו התוס' על פירש"י אין מקום להקל לכאורה בשידך לפי גירסא דידן בש"ס ומעתה מוטל עלינו לבאר במחלוקת פירש"י ותוס' אן דעת של תורה נוטה ונראה לפע"ד עיקר כפירש"י כמו שאבאר והוא דהתוס' כתבו דמה שהכריתו לרש"י לפרש כן משום דקשיא לי' מאי. איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולזה כתבו בשם ר"י דאיכא בינייהו ללישנא קמא פליג אדרב ושמואל וללישנא בתרא לא פליג ולדעתי הא לא קשיא לי' לרש"י כלל רק הא קשיא לי' דמעיקרא קאמר מאן דמיתני הא לא מיתני הא ופירש"י מאן דמיתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מיתני אדשמואל האי פירוש דפריש בה ר"נ. מבואר מדבריו דוודאי ליכא למ"ד דלא אמר עולא בהאי דינא שום דבר רק מאן דמיתני דרך מחלוקת אדשמואל לא מיתני האי פירוש דר"נ דשמואל בשידכו דבהא לא הוי פליג עולא ומאן דמפרש שמואל בשידכו לא מיתני הך דעולא דרך מחלוקת רק בפני עצמו אמר ובלא שידכו אמר אבל וודאי ליכא למ"ד דלא אמר עולא בהא כלל. והשתא מאי בעי הך איכא דאמרי הא כבר נכלל זה במה שאמר מעיקרא מאן דמיתני האי לא מיתני הא וע"כ דהך איכא דאמרי מיתני להך דר"נ ועולא אמר אפי' בשידכו והוא דעת שלישית דעולא פליג אפי' בשידכו כיון דקאמר מילתא באפי' נפשי' סתמא כנ"ל לדעת רש"י [ולולא פירש"י הי' נראה לפרש בפשיטות דלאו דרך תימא קאמר רק בלשון שאלה או אפי' בשידכו פליג ועל זה קאמר דאין הכרח דיש לומר מאן דמיתני הא לא מיתני הא והדר קאמר איכא דאמרי ובהא ליכא למידתי הכי כמו שפירש"י]. ועוד נראה לי להוכיח דעת רש"י מהא דפריך בסמוך ממתניתין דקתני או שמאנו ואי עולא (לא) בשדיך מצי לאוקמא מתניתין בשדיך ואי משום דבעי גט ומיאון הא לא קשיא מידי דאל"כ השתא נמי לשמואל קשה. ומ"ש התוס' דלשמואל מיירי בלא שדיך הוא דחוק מאוד דוודאי משמע דלר"נ דמוקי בשידכו דבלי שדיך לא בעי כלום דאל"כ הוי לי' לומר אבל בלא שדיך במיאון סגי ומאיזה צד נבעי מיאון כיון דגט לא בעי ובמה נפשך אי נתרצה ליבעי' גט ואי לא נתרצה מה צורך למיאון ואף דמדברי קרנא משמע דאיכא מיאון בלי גט היינו דהוי ס"ל דיש, מיאון דהוי לה כיתומה בחיי האב דבעו מדרבנן מיאון והא נמי בעי מיאון אפי' בלי דעת אבי' אבל לפי מה דפריש רב דלא בעי מיאון רק שמא יאמרו קידושין תופסין באתותה וזה לא שייך רק אי בעי גט כמו שפירש"י להדיאץ אבל באמת לא הבנתי כלל דברי התוס' דמה דבעי גט לא קשיא מידי דבלא"ה יש להבין דקאמר במיאון סגי לה גט מעלי' בעי ומה בקשו בתיבת מעלי' ואיזה גט גרוע יש כאן עד שיאמר גט מעלי'. לכן נראה ברור לפי שאמרו שם וכולן שהי' בהן גירושין כתב בכתב ידו וכו' חולצות ולא מתיבמות והיינו דאין צרות מותרות רק שנתגרשו גט מעלי' אבל לא בגט גרוע כגון בכתב ידו ואין עליו עדים כיון דלכתחילה לא תנשא מדרבנן לא הותרו הצרות בגט זה:
והנה נראה פשוט דבנתקדשה שלא לדעת דמצריך שמואל גט וודאי לאו גט מעלי' דוקא בעי דאפי' נתגרשה בגט דלכתחילה לא תנשא. בעלמא הכא וודאי מהני כיון דמדאורייתא אין חשש כלל ומדרבנן נמי בנשאת מהני רק בעלמא לא תנשא לכתחילה הכא דאינו רק חשש לא חיישינן כ"ה בדרבנן [וכה"ג כתב הר"ן לענין תרומה ע"ש] ומ"ש שם דחולצות ולא מתיבמות יהיינו היכי דבעי גט מעלי' דוקא אבל בקידשה נפשה לא בעי גט מעלי' דוקא ואפי' בגט גרוע התרו הצרות והשתא לא קשיא מה שהקשו התוס' דמדקאמר או מאנו או נתגרשו משמע דלא בעי גט דהך או נתגרשו היינו גט, מעלי' דגט גרוע קתני סיפא דלא מהני להתיר צרות אבל בהך מיאון בגט גרוע סגי לה אבל לעולם גט בעי רק לעולא דלא מצריך לא גט ולא מיאון קשיא. והשתא דברי רש"י מוכרחין דע"כ עולא בכל גוונא קאמר דאל"כ לדידי' נמי לוקמא בשדיך ומ"מ גט מעלי' לא בעי כמו לשמואל ולא קשיא כמו לשמואל וע"כ דעולא בכל גוונא קאמר והיינו דנקט קושית רב כהנא בתר איכא דאמרי דוקא דמעיקרא לא קשיא דמצי לאוקמא בשדיך רק להך איכא דאמרי מקשה רב כהנא:
גם מהא דפריך בתר הכי מהא דקתני ושווין שמוכרה אלמנה לכה"ג מבואר כפירש"י דלר"י הוי מצי לאוקמא בשידכו. ומה שתרצו התוס' דשידך הוי כמו שקידש לא הבנתי דמה בכך שלא אמרו רק אין אדם מוכר בתו לשפחות אתר אישות שהוא מכרה לאישות אבל כאן הוא לא עשה כלום והיא מכרה עצמה ובשביל שלא מיחה האב ונתרצה במעשי' לא שייך להפקיע ממנו זכותו שיש לו בה כיון שלא בגד בה האב כלל רק מעשי' גרמו לה והאב לא עשה כלום רק לא מיחה ואמת כי דברי התוס' בלא"ה אינם מובנים שהקשו בפשיטות ולא זכרו דהקושיא לר"י דוקא כמו שזכרו בדיבור הקודם פר"י ופ"ה ומזה הי' נראה לכאורה דכוונת התוס' להקשות דכיון דשידך ונתקדשה עמו בקשר שייך לקרותה אלמנה אף דהקידושין אינם כלום והא גופא קמש"ל דיכול למוכרה לכה"ג דאין הקידושין כלום וראוי' ליעוד דהשתא נמי לרב ושמואל לא בעי רק מיאון ואינה חייבי לאוין כלל וע"כ דס"ד דקמש"ל הא גופא דאינה אלמנה הפסולה לכה"ג ועל זה תרצו דשדיך הוי כמו שקידש דכיון דנתקשר בקשר שידוכין הוי כמכרה לאישות ואינו יכול למכור לשפחות אבל מ"מ קשה לפרש דברי התוס' בתר הכי לפי זה ודו"ק] ומזה מוכח כפירש"י דעולא בכל גוונא לא בעי כלום ולפי זה כיון שהוכחתי דהך איכא דאמרי בכל גוונא קאמרי ממילא יש לסמוך על דעת רוב הפוסקים דאפי' בשדיך לא חיישינן בלישנא בתרא אליבא דטולא ודו"ק היטב בכל הנ"ל. בפרט דלפירש"י ע"כ צריך לאוקמא הך ברייתא דאלמנה לכה"ג לשמואל בלא שדיך וקשה כיון דלא בעי רק מיאון אפי' חייבי לאוין לא הוי ולפירש"י ניחא דמוקי לה בשדיך ולעולא קשה דאפי' בשדיך לא בעי כלום. ואי בעי לומר מדרבנן הוי לי' לומר שניות דהוי בעריות גופא דמיירי בה ודו"ק:
כא ואפילו נתרצה. זהו מה שכתב הרי"ף דלית הלכתא כרב ושמואל בין נתרצה האב בין לא נתרצה והר"ן מסתפק בדעתו אי אפי' בעת קידושין אינו מועיל ריצוי או אח"כ דוקא ומדברי הרא"ש מבואר לדעתו דאח"כ לא מהני ותמה הרא"ש מנין לו להרי"ף דבר זה וטרם שנאמר בטעמו של דבר אומר כי דברי הרי"ף מוכרחין בסוגיות הש"ס גופא והוא דהמרדכי תמה האיך יתיר עולא ספק א"א שמא יתרצה האב כשישמע והוי קידושין ומתוך זה כתב לחלק בין אם אבי' כאן בין שאינו כאן דדוקא בישנו כאן נחלקו אי שתיקתו דרתת או חודה ובאמת דברים אלו תמוהין דאי ס"ד דבאין האב כאן לכ"ע חיישינן שמא ישמע ויתרצה א"כ הא פשיטא דבמיאון עכ"פ סגי דאפי' לרב בין היא בין אבי' יכולין לעכב ואפי' נתרצה אתר חזרתה לא מהני כמו שפירשו רש"י והר"ן והפוסקים וכ"כ המרדכי גופא להדיא שם דסגי במיאון א"כ מאי פריך ממתניתין דכולן שמאנו הא משכחת בפשיטות שקידשה נפשה והאב לא הי' כאן וצריכה מיאון ואח"כ מת בעלה ובא האב ואז בין שתק בין נתרצה נפטרה במיאון ולק"מ וע"כ דבכל גוונא ס"ל לעולא דלא בעי כלום א"כ מבואר דאפי' נתרצה אח"כ לא מהני דאי בנתרצה מהני ע"כ יש לנו לחוש באינו כאן שתצטרך למאן אולי יתרצה כשיבוא וזה ברור לפע"ר. ועוד דבלא"ה מוכרח בש"ס כהרי"ף דאי ס"ד דבנתרצה כששמע הוי קידושין לכ"ע מאי פריך ממתניתין דיבמות או שמאנו הא מצי מיירי שנתרצה האב ואי קשיא אי בנתרצה גט מעלי' בעי הא ליתא דמיאנה קודם ששמע האב ונתרצה דאז לא מהני תו ריצוי האב אבל לולא המיאון לא היתה פטורה מכת ריצוי האב וליכא למימר דהך מיאון לא הוי כמו עכבה שהיא מעכבת הא ליתא דהא באין האב כאן דחיישינן שמא יתרצה. לדעת ר"ת מ"מ מודה דמיאון סגי כמבואר להדיא במרדכי בשם ר"ח וע"כ משום דמיאון הוי כמו עכבה דידה א"כ פשיטא דלק"מ ממתניתין דיבמות ואפי' אי נימא דלא כר"ת הנ"ל ומדינא לא היתה צריכה למאן מ"מ הרי לשמואל ג"כ ע"כ צריך לפרש ושוין שמכרה גרושה היינו לא שהיתה צריכה גט רק דכך הי' שנתגרשה ואף כאן הכוונה כך שכך הי' שמיאנה ואח"כ כשנתרצה לולא דמיאנה לא היו הצרות מותרות וכ"ש לשיטת ר"ת הנ"ל דהיתה צריכה מיאון מדינא כנ"ל. ולפי זה ממילא מוכח דאפי' לא נתאכלו המעות לא בעי כלום אפי' נתרצה דאל"כ אכחי תיקשי כנ"ל ולא כהמרדכי שכתב בלא נתאכלו מודה הרי"ף: אמנם בטעמו של דבר למה לא מהני ריצוי האב אח"כ ובש"ס משמע דרק מיחש לא חיישינן גם ליישב קושיותיו של הר"ן על הרי"ף נראה לפע"ד פשוט והוא דוודאי יש להבין כיון דאפי' אמר צאי וקבלי קידושיר קיי"ל דצריך עדים על זה דשליח קבלה לכ"ע צריך עדים ומכח האב הוי לקבלה א"כ אפי' אמר בפי' בלי עדים לא הוי מהני והאיך ניקום אנן וניחוש שמא נתרצה וע"כ צריך לומר כמ"ש המרדכי דטעמו של שמואל דסתם אב ניחא לי' בקידושי בתו לכך חושש דילמא אנן סהדי דנתרצה. ולפי זה פשוט הוא לפע"ד דהך שמא נתרצה אין הכוונה עכשיו כששמע ושתק דמה בכך הא מ"מ מעיקרא לא נתקדשה בשליחותו ולא הי' עדים על זה ואי משום דחזינן עכשיו דרוצה נימא דגם מעיקרא רצה הא וודאי ליתא כיון שהדבר בעצמותו אינו זכות לו לא מהני רצונו אפי' גילה דעתו שנתרצה מעיקרא דהא גבי גט אשה אפי' מחזרת להתגרש או שרצתה אח"כ לא מהני שיהא גט למפרע משטה שמסר לשליח לזכות לה כמבואר בסי' ק"מ להדיא בכל הפוסקים מן הירושלמי ריש התקבל וא"כ אף כאן תוב הוא שמפקעת עצמה מרשותו אם לא דנימא דהכוונה דהוא זכות לו דסתם אב ניחא לי' בקידושי בתו וכיון דאנן לא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לזה והוא אצלנו בגדר ספק לא שיסתפק לן שהוא זכות א"כ ממילא אפי' התרצה באמת לא מהני דכיון שאין ידוע לנו ובעצם אינו זכות לא מהני ואפי' התרצה בלבו בעת קידושין לא מהני בלי עדים דלקבלה לכ"ע צריך עדים וכאשר תדקדק היטב תמצא כל קושיותיו של הר"ן מיושבין היטב ואין להאריך וכן הך ראי' מרבינא דלא סבר לדרב ושמואל אתי שפיר אף דהכא שאני דלא מהני ריצוי היינו משום דליכא עדים על זה שנתרצה בעת קידושין והתם נמי לא מיבעי' לדעת הפוסקים דשליח הולכה ג"כ צריך עדים א"כ ממילא לא חיישינן התם ג"כ כל כמה דלא ידעינן אלא אפי' להרמב"ם דלהולכה אין צריך עדים ח"מ פשיטא דבעינן עכ"פ הודאת בעלי דינים והתם כיון דהבן בוודאי אינו אומר דשוי לאב שלית א"כ אנן כל כמה דאין עדים ובעלי דברים אינן מודים אין כאן תשש קידושין כלל דחשש שלנו לא משוי קידושין רק טעמו של שמואל דסתם אב ניחא לי' בקידושי בתו ואנן סהדי דנתרצה ואנן דלא ס"ל הא מילתא ממילא לא מהני שום ריצוי בלא עדים אבל אם נתרצה בעת קידושין להדיא בפני עדים בהא וודאי מודה הרי"ף כנ"ל ברור בזה לדעת הרי"ף וזה שכתב הרי"ף ליישב מהך דאביי ורבא דחיישינן דשדר האב לקרובו שיקדשה בחשאי ולא קאמר דהתם חיישינן דנתרצה לפי שגילה דעתו דגילוי דעת וודאי לא מהני שמא חזר בו כהך דירושלמי דפרק התקבל הנ"ל רק החשש דבאמת בפקודתו קידשה ודו"ק ועמ"ש לקמן סי"ב בזה]. ועב"ש דלדעת הרא"מ דלא קיי"ל כראר"נ דצאי וקבלי לא מהני הכא וודאי לא מהני וכבר כתבתי לעיל ס"ז דמודה הרא"מ בקידושי ביאה או בקיבל אתר כסף הקידושין וע"כ לא קיי"ל כראר"נ רק אם קיבלה היא בעצמה כסף הקידושין דאין לה יד ולא כשקיבל גדול לזכות לאב ע"ש:
כב שאם נתרצה. עב"ש הטעם דהוי זכות למפרע משום כל אדם רוצה להשיא בתו. והרא"ש כתב טעם דהוי כאילו אמר צאי וקבלי ובאמת הוא תמוה דאי מצד הסברא הוי זכות מה צורך לריצוי עכשיו אפי' שתק נימא דהוי זכות או כשאינו כאן וע"כ דלא ס"ל כרב ושמואל דיש לחוש דהוי זכות א"כ מאי מועיל ריצוי עכשיו. גם לפי טעמו של הרא"ש יש לדון דליכא עדים על עשיית השליחות כמ"ש לעיל ס"ק כ"ב:
כג
הוי קידושין מטעם שמיעה. כ"כ הרמ"ה והוא תמוה מאוד כיון דמעיקרא לא הוי קידושין האיך יהא קידושין עכשיו וכ"ש כשנתאכלו המעות ומ"ש מהרי"ק דהוי כמקדש לאחר ל' הוא תמוה דשם כך אמר לאשה והיא גדולה בת דעת וקיבלה על דעת כן אבל מה יועיל אמירת המקדש שאין כאן מתקדשת ולמי אמר כיון דבלי אב אינו כלום אם לא דנימא דהוי כמו שקידש ברשות האב א"כ מקודשת למפרע. ונראה שהרמ"ה הוציא כן מהא דקאמר בין היא בין אבי' יכולין לעכב כפירש"י ואי הוי קידושין למפרע האיך תוכל לעכב אבל באמת לק"מ כמ"ש לקמן בס"ד. ונראה דהנך י"א שהביא הרב לא פליגי רק לסברת הרמ"ה דלא הוי קידושין רק משעת שמיעה אבל לסברת הרא"ש והר"ן אין חילוק בין נתאכלו ללא נתאכלו ודעת רש"י ג"כ דלא כהרמ"ה רק למפרע מקודשת:
כד אבל אם מיחתה. זהו לפירש"י וכתב הב"ש דדעת התוס' דמהני מחאה אתר הריצוי של אב והוא תמוה דהא מיאון הוי כמחאה וכדמוכח מדברי ר"ת במרדכי להדיא א"כ האיך קאמר צריכה גט ומיאון הא לעולם במיאון סגי אפי' נתרצה האב בוודאי אבל כוונת התוס' פשוט דכל שהיו הקידושין בלי דעת אבי' אפי' נתרצה אינו מרוצה רק לדעתה ואם אז בעת שרצה כבר מחתה לא מהני הרצון דאם הי' יודע לא הי' מרוצה אבל אם בעת הרצון לא מחתה עדיין שוב לא מהני מחאה דכבר נעשו קידושין גמורין ודעת רש"י כפי הבנת התוס' דהואיל דאינן קידושין רק כשרצה מועיל חזרה קודם שרצה אבל לא ס"ל לתוס' דמועיל מחאה אתר רצונו של אב כמו שהוכחתי דאל"כ למה לי גט ועוד כיון שצריכה גט בוודאי תמחה ומה לה לקבל כיון דבעכבה בלבד מהני. אמנם פירש"י צ"ע לכאורה כיון דמשמע מדבריו דלא כהרמ"ה רק למפרע הוי קידושין א"כ האיך מהני מחאה שלה ונראה דס"ל ג"כ סברת התוס' דהואיל דאינן קידושין רק כשיתרצה אף דהוי למפרע מ"מ אם חזרה קודם הריצוי ממילא לא מהני הרצון כי לא נתרצה רק כפי רצונה אז וזה ברור לפע"ד:
והנה בדעת הרמב"ם פי' ב"י מה שפירש ואינו נכון כלל כי הרמב"ם לא מיירי רק מאופן שאינה מקודשת ולא זכר כלל בנתרצה בשעת קידושין דמקודשת שיאמר על זה בין היא בין אבי' יכולין לעכב. והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש לפי שאני תמה בלא"ה דכפי הנראה מדברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה דהיא יכולה לעכב שלא תנשא לו דלא כמ"ש התוס' שם דאינה יכולה לעכב וכן נראה מפשטות הברייתא א"כ תיקשי למה בקטנה אחרת יכול לקדשה בע"כ וזו ממאנת ואי משום דשאני זו שנבעלה ע"י פיתוי א"כ האיך מדמה בש"ס קטנה דעלמא לקטנה שהיא מפותה ומאי ענין זה לזה. לפיכך נראה לי לומר דמה שזכתה תורה לקדש בתו קטנה היינו שלא לדעתה כלל שהיא אינה יודעת כלל אבל כשהיא יודעת בטיב קידושין וממאנת בו אינו יכול לקדש אותה בע"כ. ומה שאמרו אי בעי מסר לה למנוול היינו בלא דעתה אבל לא כשהיא ממאנת בו תדע דאסור לקדש בתו קטנה עד שתגדיל ונהי דהא אינו רק מדרבנן אבל מאיזה צד נימא דהתורה זכתה לו לקדש בתו בע"כ במה שאינה רוצה בו כלל ואי נימא כך אתי שפיר דפליגי בש"ס בנתקדשה שלא לדעת דכיון דהכל תלוי באב והיא כבר רצתה ואי הי' בריצוי האב היתה מקודשת א"כ שוב אינה יכולה למאן בו כיון דכבר נתקדשה לו ועל זה מביא ראי' מברייתא דקתני אם מאן ימאן דהיא ממאנת וקשה הא כבר נתרצה בו והאיך תמאן וע"כ דמ"מ ממאנת ואהא דתי דשלא לשם אישות הי' ולעולם לא רצתה בקידושין משא"כ כשרצתה בקידושין ובזה אתי שפיר בפשיטות דברי אביי דקאמר צריכין קידושין לדעת אבי' אשר לכאורה אינו מובן כלל דכיון דאינו קידושין מה נ"מ דמיירי בפיתה לקידושין כיון דלא מהני ולפי הנ"ל ניחא אלא שאין בידי כת לחדש דבר זה לכן לא הארכתי אף דאתי שפיר דברי הרמב"ם בלי גימגום. אבל מ"מ יותר נראה לפרש דסובר הרמב"ם כמו שנתנה תורה רשות למפיתה למאן אפי' פיתה לשם קידושין והיינו דכל שכבר נתפתה ממנו אין אבי' יכול להכריתה לקדש לזה שפיתה אותה א"כ כמו כן בנתקדשה שלא לדעת אבי' הוי כמפותה ושוב יכולה לעכב שלא תתקדש לזה כלל כיון שכבר פיתה אותה ובזה אתי שפיר טפי עכ"פ מפי' ב"י כמו שביארנו ודוק היטב כי קצרתי בזה:
כה ויש אומרים דאם שמע. תמוה לי דליכא למ"ד שיסבור כך דהא הסוגיא מיירי בשמע ושתק כמ"ש התוס' ובמרדכי גופא בעל דעה זו מביא מדברי התוס' הללו לראי' והיינו אליבא דרב ושמואל כתב כן לפי שבעובדא דילי' נראה לו להחמיר כרב ושמואל כמו שהאריך מכמה טעמים ואומדנא וכיון דבשמע ושתק צריכה גט לרב ושמואל כמ"ש התוס' ה"ה התם אבל לדידן דלית הלכתא כרב ושמואל ואין כאן אומדנות להחמיר לפסוק כרב ושמואל פשיטא דשמע ושתק לא חיישינן כלל וזה ברור ולא הארכתי בזה כי דברי המרדכי מבוארין הם כמ"ש וע"ש:
סעיף יב. קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה (כו) חיישינן שמא נתרצה:
כו חיישינן שמא נתרצה. תמוה לי על המחבר שהביא דעה זו בפשיטות והוא דוקא לשיטת הרמ"ה שהביא הטור דמקודשת משעת שמיעה ועל זה אמרינן דאם גילה דעתו אפי' שתק חיישינן שנתרצה לכך שתק והוי כהודאה ולא דרתח כיון דגילה דעתו אבל להרי"ף דסובר דריצוי אח"כ לא מהני וודאי לא מהני גילוי דעת תדע דלא משני הרי"ף בקושיא מאביי ורבא דשאני התם דגילה דעתו מקודם שרוצה בקרובו וע"כ דגילוי דעת לא מהני כיון דבעינן ריצוי בעת קידושין ושמא חזר בו ואין זה זכות כלל ורב ושמואל סברי דהוא זכות ואנן לא ס"ל הא כמו דלא מהני מחזרת להתגרש כיון דבעצם הוא חוב כמו כן כאן דמפקעת עצמה הוי חוב א"כ ממילא אפי' גילוי דעת לא מהני וזה ברור לפע"ד ועמ"ש לעיל ס"ק כ"א בטעמו של הרי"ף:
סעיף יג. (כז) נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים אינם נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה. וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת (כן משמע במרדכי פ"ב דקידושין בשם מקצת רבותינו:
כז נתקדשה לדעת אבי'. שם נחלקו רב אסי ורב וחש רב לדרב אסי ונראה לי דע"כ לא פליגי רק בנתקדשה לדעת אבי' לא שאבי' קידש אותה בעצמה וכיון דחזינן דניחא לי' לאב במה שבחו עושה בעצמה א"כ יש לומר דכמו כן נימא לי' בנישואין דידה אבל בקידשה בעצמה ונשאת שלא לדעתו נראה לי דכ"ע מודים דחיישינן דהאב אינו רוצה בנישואין הללו ומירתת רתח במה שנשאת שלא לדעתו וכמו בנתקדשה שלא לדעת דקיי"ל דלא חיישינן לקידושין כלל א"כ כמו כן בנשאת שלא לדעת דעכ"פ יש לחוש שהקפיד על זה רק מחמת שנתקדשה לדעת הרי נתרצה במעשי' שהיא עשמה בעצמה בקידושין יש לנו לומר דה"ה שמתרצה בנישואין דידה ולפי זה נראה לפע"ד במה שכתב המרדכי בשם מקצת חכמים דה"ה במת האב כמ"ש הרב בהג"ה ור"ת תמה על זה דהא לא פליגו רק שמא ימחה והרי מת ובאמת שס במרדכי עובדא הוי שהאב קידש אותה בעצמו ואח"כ מת בהא ס"ל דלכ"ע אינם נשואין דמאיזה צד נימא דניחא לי' בנישואין [כשהיא קטנה ואדרבא כיון דנשואי קטנה זנות הם כמבואר סי' א' א"כ יש לומר דלא רצה להשיאה עד שתגדיל] דידה אבל בנתקדשה בעצמה לדעת אבי' בהא ליכא למ"ד במת האב הוי נשואין ודברי הרב צ"ע לפע"ד:
והנה הרי"ף הביא הך סוגית הש"ס ומייתי עלה פלוגתא איכא מ"ד הלכה כרב ואיכא מ"ד הלכה כרב אסי דחש לה רב לדרב אסי והכי מסתברא. ויש להבין לאיזה צורך הביא הרי"ף דבר זה דהא לירושה וטומאה מודה רב לרב אסי ומשום תרומה לא הי' לו להביא כמ"ש הרא"ש גופא אח"כ דלכך השמיט פלוגתא שני' בש"ס משום דאינה רק לתרומה. לכן נראה לי דסובר הרי"ף דדוקא לירושה מודה רב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לענין טומאה סובר דלא חיישינן שימחה והיינו דמייתי עלה דחש לדרב אסי לענין טומאה דקשה שיהא המעשה לתרומה בימי רב ורב אסי. ומה שהקשה הרא"ש דרב סובר הולכין אחר הרוב בממון היינו היכי דליכא לברורי אבל הכא דאפשר להמתין עד שיבוא האב או לברר אם רוצה לא אזלינן בחר רובא או אפשר דלא ס"ל להרי"ף מ"ש התוס' והרא"ש דלא מיקרי מוחזק כלל בירושה רק היכי שאינו מוחזק אינו יורשה דאוקי ממונא בחזקת מרי' אבל היכי שהוא מוחזק יורשה או בנצ"ב סובר דלא כהב"ש ושפיר נ"מ כיון דחש לדרב אסי אפי' במוחזק רק קשה כיון שהוא מוחזק האיך חש לדרב אסי להוציא. לכן העיקר דלענין טומאה נ"מ דבהא חש לדרב אסי דלרב יכול לטמא לה ולפי זה הך דינא שכתב המחבר ואינו מטמא לה תליא במחלוקת אי הלכה כרב או כרב אסי ותוס' הביאו ראי' מהא דמגילה דהלכה כרב אף דחש לרב אסי ואינה ראי' לפע"ד דנראה דלא נחלקו התם רק לענין אי צריך לחזור אחר עשרה לפרסומי ניסא או לא אבל לכ"ע אי ליכא עשרה קורא ביחיד ויצא בזה והתם אמרינן דלא יצא לכך מחי לי' אמוחא ודו"ק ואין להאריך. ונראה לי דמה שכתבו התוס' דאפי' הוא מוחזק לא מהני משום דקאמר מודה רב שאינו יורשה איקי ממונא וקשת האיך מחליט דאינו יורשה וע"כ משום דלעולם לא הוי מוחזק ואפי' בצצ"ב כמ"ש הב"ש:
סעיף יד. קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה (כח) אחיה ואמה הוי קידושין וצריכה מיאון וכי אתי אביה (כט) לא בעיא קידושין אחרים וי"א שאינן קידושין ואפי' מיאון אינה צריכה ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנוי' ועומדת אצלו בזנות כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו:
הג"ה. (ל) ואפי' בא האב ומיחה לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה אלא שאם קדשה האב לאמר קודם שמגדיל (לא) צריכה גט מתרווייהו (ריב"ש סי' קצ"ג) ושם כתוב דצריכה גט מהשני והרב פסק דצריכה מתרווייהו ויש להחמיר כסברא הראשונה (לב) ויש מחמירים לומר דכל שאביה במדינת הים אפי' קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה והוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש) מעשה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן (לג) ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיתה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות ובלבד שצוה כן לפני עדים פ' שליח קבלה צריך עדים כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' אבל אם אמר (לד) שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו והיא השיאן בקטנותן אין במעשיה כלום ויוכל למחות דהרי שינתה ממה שצוה לה (ריב"ש סי' חצ"ג):
כח אחיה ואמה. עב"ש דה"ה קידשה עצמה ובאמת. יש לתמוה דהא ר"ת הוא מן הכת דסובר כדעת בה"ג כמבואר בתוס' להדיא ובמרדכי מבואר בשם ר"ת דהיכא דליתא לאב צריכה מיאון מחשש שיתרצה האב כשישמע וקשה בלא"ה הוי קידושין דרבנן וצריכה מיאון וע"כ דע"כ לא הוי קידושין דרבנן לבה"ג רק בקידשה אחי' ואמה דבהא תקנו רבנן נשואין כמו ביתומה אבל לקדש עצמה במקום דאב חי לא תקנו רבנן ולזה הוצרך ר"ת לומר משום דיש לחוש שיתרצה האב והוי קידושין מכח האב:
כט לא בעי וכו'. הרא"ש תמה על זה דמאי דוחקי' דש"ס מהך משנה דמאנו הא צריכה מיאון בליחי' לאב כמו כל קידושי דרבנן ביתומה והוא תמוה דלדידי' קשה טפי דסובר בנתרצה האב לכ"ע הוי קידושין א"כ איכא לאוקמא ששמע ונתרצה והיא מיאנה קודם דמועיל המיאון דבין היא בין אבי' יכולין לעכב אבל בלי מיאון לא היו מותרות הצרות. אמנם על בה"ג לק"מ לפע"ד והוא דוודאי כה"ג לקדש אותה באופן שהוא חוב לה לא תקנו רבנן נישואין ובכהאי גוונא חוב הוא לאב לאסור לו הצרות ולפי זה דבכהאי גוונא שנתקדשה לאחיו מודה בה"ג דאינה צריכה מיאון. ובזה יש לפרש ג"כ דברי ר"ת שפסק לחוש בליח' לאב שמא יתרצה כשישמע אף דפוסק בלא"ה כבה"ג דיש לומר דנ"מ בכמקדשה לאחיו דמ"מ צריכה מיאון שמא יתרצה כשישמע. אך הא קשיא לי דמדברי בה"ג הללו מוכח דלא כר"ת דאל"כ בלא"ה מדאורייתא צריכה גט או מיאין שמא יתרצה כשישמע ואפשר דלא כמכוון ר"ת להביא מדברי בה"ג רק דלא חיישינן שמא יקדש אביה במדה"י דלא כר' מנחם מיוני אבל בגוף הדין לא ס"ל כוותי' וצ"ע:
ל
ואפילו ואפילו בא האב ומיחה. עב"ש דהריב"ש כ"כ בקידש אמה ואבי' במדה"י מ"מ כיון דכתב כן לדעת הפוסקים דלא תקנו חז"ל נישואין א"כ ה"ה כשאב כאן. ובאמת נראה לי שיש לדון בזה דכיון שהאב כאן ומיחה אפי' אי נימא דלא חיישינן שמא קידש מ"מ יש לחוש שמא יקדש וממילא הוי אצלו בזנות למפרע וע"כ לא אמרינן דרך קידושין ונשואין רק אם באמת תעמוד אצלו לכשתגדיל אבל לא אם נתקדשה לאתר הוי זנות גמור למפרע ולכך לא כתב הריב"ש דבר זה באב כאן ומוחה וצ"ע:
לא צריכה גט מתרווייהו. בת"מ וב"ש תמהו על זה דלמה צריכה גט מראשון. ולפע"ד נראה דהרב מיירי שהיתה אצלו עד שגדלה וגמרו קידושי קמא ואז אם קידש אותה האב קודם צריכה גט משניהם כמו באשה שאמרו מת בעלה ובא שלא יאמרו גירש זה וקידש זה וקמש"ל אף דכאן לא היו קידושין אח"כ מ"מ בעי גט דבקידושין ונשואין היא אצלו והריב"ש מיירי דלא היתה אצלו אתר קידושי בתרא לכך לא בעי גט רק משני והיינו דקאמר צריכה גט מתרווייהו ולמה יגרשה הב' ולפי הנ"ל ניחא דדינה שתצא מזה ומזה כנ"ל. וזה שכתב הרב דיש להחמיר כסברא ראשונה וקשה כיון שכבר כתב דצריכה גט הרי החמיר יותר מסברא ראשונה ולפי הנ"ל ניחא דבלא נתקדשה לסברא אחרונה אינה צריכה מיאון עשא"כ לסברא ראשונה:
לב ויש מחמירים אם שמע הוי מתרצה. עח"מ דצריכה גט ומיאון ובאמת המעיין במרדכי יראה להדיא דכתב מקודם שם בשם ר"ת בעל סברא זו דחושש שמא יתרצה האב וסגי לי' בגט או מיאון והיינו כיון דהיא יכולה לעכב תו לא מהני ריצוי האב. ומ"ש המרדכי שם גט ומיאון היינו דשם חשש לפי המעשה לדברי רב ושמואל שפסקו צריכה גט וצריכה מיאון דמסתמא ניחא לי' בעת קידושין והוי קידושין דאורייתא מיד אבל לדידן דקיי"ל דלא כרב ושמואל רק לחוש שמא יתרצה כשישמע כמ"ש ר"ת שם קודם ובהא במיאון סגי כנ"ל וכ"ש לפי' הפ"מ ברמב"ם דאפי' נתרצה בעת קידושין מהני מיאון דידה דאדעתא דידה נתרצה א"כ במיאון וודאי סני כנ"ל לפע"ד. ולפי זה מ"ש הב"ש ס"ק ל"ד ליתא דזהו דעת ר"ת ולדידי' סגי במיאון ודברי הרב הס דברי המרדכי אח"כ דחיישינן שנתרצה בעת קידושין ובאמת אינו ענין רק לפי המאורע שם שהי' מקום לחוש לדרב ושמואל אבל היכי דליכא למיקם עלה דמילתא דליתא לדרב ושמואל לא חיישינן כלל רק למ"ד דנתרצה אח"כ מהני לעולם יש לחוש שיתרצה כשיבוא אבל במיאון סגי כנ"ל. גם מ"ש הב"ש דליש חולקין בהג"ה ס"ז ליתא לדין זה אינו דמ"מ משכחת שקיבל אחר הקידושין עבורה דבהא לכ"ע יכולה להתקדש בריצוי האב דאל"כ תיקשי להו הך דרב ושמואל הא לא קיי"ל כרבא אמר ר"נ וע"כ דמוקי לה שקיבל גדול הקידושין או שנתקדשה בביאה דבהא כ"ע מודים דמהני ברצון האב כמ"ש לעיל ס"ז ע"ש:
לג ולהגדילן ולהשיאן. נראה דהיינו דוקא באמר לפני עדים אבל בלי עדים כיון דאין כאן רק ספק קידושין לא מעייל איניש נפשי' לספיקא זיש לנו לדון דלהשיאן כשיגדלו קאמר או להספיק להם צרכם דהא מיקרי להשיאן תדע דלהשיאן כשיגדלו ע"כ הכוונה מה שיספיקו להם צרכי נשואין ה"ה בהא יש לומר כן כיון דלא מעייל איניש נפשי' לספיקא ומאיזה צד יתן להם כת ספק קידושין וזה שכתב הרב ובלבד שציוה כן לפני עדים דבלא"ה אפי' ספק לא הוי כנ"ל ולק"מ קושית ח"מ וב"ש:
לד שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו. הלשין צ"ע דאיזה כת יש לה כשיגדלו להשיאן והם אינם ברשותו ולא ברשותה ואיזה שליחות יש בדבר זה. לכן נראה לי דמיירי שנתן רשות בקידושין כשהם קטנות רק להשיאן בגדלות והיינו דקאמר ויוכל למחות בנשואין דבלי מחאה כיון שכבר נתקדשה לא איכפת לן בנשואין אבל במוחה לא הוי נשואין ודו"ק: סעיף טו. המקדש (לה) בתו סתם או שאמר לו (לו) אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו ודוקא דשויתי' שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה מפלוני (לז) אבל אמרה מפלוני גם היא ספק מקודשת ושאר הבוגרות אינם בכלל:
לה בתו סתם. בש"ס פרק האומר המקדש בתו סתם איך הבוגרת בכלל ופריך עלה הא קטנות, בכלל שמעת מינה קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין הב"ע שאין שם אלא קטנה וגדולה הא בוגרות קתני בוגרות דעלמא פשיטא בוגרות מאי עבידתייהו לא צריכה דשווי' שלית וכו' ע"ש פירש"י ואיכא למידק מאי מקשה פשיטא הא ס"ל לבעל העיטור דאב שקידש בתו בוגרת ולא שווי' שלית צריכה גט מספק שמא נתרצה א"כ הכא נמי תיקשי חדא למה לא חיישינן באמת לקידושי בוגרת כלל ועכ"פ האיך מקשה פשיטא הא יש לומר עכ"פ דקמש"ל דלא חיישינן דשווי' שליח או נתרצית. גם קשיא לי מה בכך דשווי' שליח כיון דאזלינן השתא בהך סברא דקידושין שאינן מסורין לביאה לא הוויין קידושין א"כ פשיטא דלא שווי' שלית לקדשה בסתם שאינן קידושין כלל ואפי' אי קידושין שאינן מסורין לביאה הוי קידושין יש לדון בשליחות דמ"מ אין לך שינוי בשליחות כזה לקדש קידושין שאינן מסורין לביאה ועל זה לא שווי' שלית ומכש"כ כשאינן קידושין כלל דממילא אין ראוי לחוש דנתכוון לה דהא לא תהא מקודשת כלל וממילא אינו שלוחה כלל לקדש בסתם. לכן נראה לפע"ד דמה ששאלו בוגרות מאי עבידתייהו הכוונה להקשות דמשמע במתניתין דקידושי הבוגרות תלוי אי הוי בכלל הוי קידושין ולפי שאינה בכלל אינן קידושין וכיון דס"ל קידושין שאינן מסורין לביאה לא הוי קידושין א"כ אם הן בכלל ג"כ אינה מקודשת כלל ובמשנה משמע דלפי שאין הבוגרות בכלל אינה מקודשת ובשלמא אי קידושין שאינן מסורין לביאה הוי קידושין קמש"ל לפי שאינה בכלל לא הוי קידושין אבל אי לא הוי קידושין קשה. ועל זה משני דמיירי דשווי' שליח בפי' וס"ד דלה נתכוון והוי קידושין גמורין קמש"ל דלא שביק וכו' והשתא משום חשש לא היתה מקודשת כלל דמ"מ אינן מסורין לביאה ואינו שליח לזה והוצרך לומר דוודאי שווי' שליח. ולפי זה יש לומר באמת דכל בוגרת שעשתה שלית לאבי' לקדש אפי' אמרה לפלוני ואפי' לדידן דקידושין שאינן מסורין לביאה הוי קידושין מ"מ לא נעשה שליח לקדש קידושין שאינן מסורין לביאה והכא שאני דס"ד דהוי קידושין גמורין ודוק היטב: תו גרסינן החם מי לא עסקינן דאמרה קידושיי לך לא שביק איניש מידי דרמי' עלי' וכו' וקשיא לי כיון דקיי"ל אסור לקדש בתו קטנה עד שתגדיל א"כ להיפוך יש לומר דלא שביק איניש מידי דמצוה דהא קידושי בתו הבוגרת מצוה היא דעלה אמרינן מצוה בה יותר משלוחה ועביד מידי דעבירה לקדש בתו קטנה. והנה לפי מה שכתבו הת"מ והב"ש לעיל דקטנה שיש בה דעת מותר לקדש בקטנות א"כ יש לומר דהכא נמי מיירי בהכי וצ"ע שלא זכרו כאן ראי אין בה דעת לא חיישינן לקידושי קטנה כלל ואם נפשך לומר דמ"מ מיירי בהכי אף אני אומר לפי מה שכתבתי לעיל דמשמע בש"ס דכל שהיא קטנה אסור א"כ הכא נמי לאו בקטנה גמורה מיירי רק בנערה שאינה בוגרת אבל בקטנה כל שנאמר שאסור לקדשה לא ידעתי האיך נאמר בזה לא שביק מצוה דרמי' עלי' מה שהיא עבירה בידו. והנה הרי"ף השמיט סוגית הש"ס בזה ונראה לי טעמו דוודאי קשה למה לא נקט במתניתין אפי' שווי' שליח דבאמת הוי רבותא טובא רק לרבא שפיר קאמר משום דממילא שמעינן דלא איצטרך בלא"ה אבל לאביי דשפיר איצטרך לומר דאין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל א"כ אי באמת אפי' שווי' שלית כך הדין בוודאי הי' לו להשמיענו ואף דמקשה מי לא עסקינן היינו כיון דמיירי בשליח ממילא מיירי בכל גוונא אבל לא לאביי דמצי מיירי שלא עשתה לו לשליח כלל בוודאי הי' לתנא לפרש אפי' בשליח ועמ"ש עוד בסמוך בענין זה (לו) אחת מבנותיך. הנה הטור הביא שאלתות דמבואר מדבריו להדיא דכה"ג נאמן האב לומר איזה קידש ותמה הב"י ע"ש. ובאמת אני תמה בעיקר דין זה שנחלקו אביי ורבא אם קידש אחת מבנותיו הא פשיטא שלא הי' כוונתו שלעולם תהא אתת מקודשת בלי בירור כלל רק הכוונה איזה שיבחר אח"כ או שיתרצה האב א"כ אותה שנתרצו זו תהא מקודשת ומאיזה צד נימא דתרווייהו מקודשות בספק ומזה הי' נראה לכאורה דכל המחלוקת שאמר בתך מקודשת לי והיינו שכבר דברו מעיקרא ונתרצו לאחת מהן ומל אותה שנתרצו אמר בתך מקודשת לי אבל אנן לא ידעינן באיזו נתרצו לכך הוי קידושין שאין מסורין לביאה אבל אם פי' בשעת קידושין שעדיין אין לו אחת מיוחדת רק אחת שירצה הוא והאב הוא מקדש בהא וודאי האב נאמן דלא נתרצה כבר לאחרת רק לזו דמאיזה צד לא נאמין לו כיון דבעת קידושין עדיין לא הוברר להם איזה תתקדש והמקדש גופא לא ידע וזהו כוונת השאלתות שאם אמר בפי' לאחת מבנותיך הרי גילה דעתו שלא קידש לאחת ידועה הילכך אי הי' אומר האב בעת קידושין לזו אני מקדש הוי מהני א"כ מאמינין לו גם אח"כ שלא הי' דעתו לאחרת כנ"ל וכה"ג כתב בד"מ אלא שנראה לי שאין צורך לומר בפי' דמקדש אותה על דעת אבי' רק כל שאומר אתת מבנותיך כך כוונת וודאי רק באומר בתך מקודשת לי הוא דנחלקו. ואף שיש להקשות לכאורה מהנהו מתניתא דמקשה מינה לרבא גם לפי' הד"מ יש להקשות כן אבל באמת לק"מ ואין להאריך:
לז אבל אמרה מפלוני. כ"כ הר"ן שכן נראה מפירש"י ולפעד"נ דלא מוכת מידי ואדרבא כמו דשאלו בש"ס מי לא עסקינן דאמר קידושיי לך כמו כן יש להקשות מי לא עסקינן דשווי' שליח לאותו המקדש רק בס"ד דש"ס דמיירי דשווי' שלית גרידא פירש"י שפיר לכל הבא אבל למיוחד יש לומר כיון דיש בזה רמאות ואיסור לבוגרת קידש אבל השתא דאפי' אמרה קידושיי לך אמרינן לא שביק מצוה דרמיא עליו א"כ אפי' אמרה לו לפלוני מיוחד לא איכפת לן כיון דלא שביק מצוה דרמיא עליו בפרט כיון דסובר הרמ"ה דהוי ספק קידושין א"כ יש לומר שלא נעשה שלית לקדש קידושין שאין מסורין לביאה וכמ"ש לעיל:
סעיף טז. מי שיש לו שתי בנות אפילו שתיהם קטנות (לח) ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קיבל ממגו קידושין ואמר בתך סתם מקודשת ל?י אפילו היו עסוקים בה אסורות לו וצריכות גט ממנו:
הג"ה. (לט) ואפילו חזר תוך כדי דיבור ופירש בתך פלונית אינו מועיל (מרדכי ריש קידושין בשם ראבי"ה) וכל כה"ג דהוי קידושין שלא נמסרו לביאה כופין אותו לגרש (רשב"א רל"ו) המקדש את בתו סתם אין הבוגרת ככלל:
לח ושידך אחת מהן. כ"כ ר"ת משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ומדברי הרא"ש וטור נראה דבהא קיי"ל כוותי' רק במה שחידש עוד דבתך סתם היינו הגדולה זה לא רצה להורות הלכה למעשה אבל רוב הפוסקים הביאו דאפי' בשידך שתיהן אסורות ובאמת יש לתמוה מ"ש דלא מהני בכאן שידך או עסוקין. ונראה לי דלא מהני עסוקין רק על אמירה הרי את מקודשת לי כיון דהעדים רואין המקדש והמתקדשת וזה נותן לה הכסף ולא בעינן רק גילוי דעת דלשם קידושין הוא נותן הילכך בעסוקין סגי אבל לא מהני גילוי דעת שזו היא המתקדשת כל שאינן רואין המתקדשת או שלוחה בפי' רק הרא"ש לטעמי' אזיל דסובר דגילוי דעת מהני על שליחות קידושין ג"כ אבל לפי מה שהוכחתי שם דלא מהני גילוי דעת וכ"ש על שליחות קבלה א"כ בהא נמי כיון שהאב העומד לפנינו אינו מיוחד לבת זו או לזו רק גילוי דעת יש שלזו הוא מקבל ובהא לא מהני רק שידעו העדים בפי' המתקדשת כנ"ל. ולענין מה שהביאו ראי' מהתוספתא נראה לי עיקר כפי' היש דוחין דלפירוש קמא קשה בגדולה לגדול סגי אבל להיש דוחין תרווייהו בעינן ודו"ק: