תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן לו
כל דיני שליחות לאשה ובו יב סעיפים:
סעיף א. האשה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה (א) ומצוה שתתקדש (ב) ע"י עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא כמו שיש באיש ואומר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והשליח אומר קידשתיה לך ואם אמר הן דיו (ג) ואפילו שתק אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדשה בשטר (ד) אינו כותבו אלא מדעת השליח ויש מי שאומר שאינו כותבו אלא מדעתה:
סעיף ב. בכל הדברים של קידושין דין האיש עם שלוחה כדינו עם האשה: סעיף ג. אמרה לשליח קבל הקידושין במקום פלוני והוא קבלם במקום אחד או בכל דבר שישנה בשליחותה אינה מקודשת:
סעיף ד. אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקבל במקום אחר מקודשת שמראה מקום היא לו:
א ומצוה שתתקדש וכו' אבל איסור ליכא. בש"ס אמרינן דברישא לא מוכח דמצוה בו יותר משלותו רק מסיפא. ולכאורה יש להבין אפי' נימא דיש איסור באשה מ"מ מוכח דמצוה איכא דאי. מתניתין באינה מכרח האיך קתני בה ובשלוחה וקאי ארישא בו ובשלוחו א"כ תינח בו יכולה להתקדש אבל בשלוחו אפי' בה איכא איסור וע"כ במכרח ומשום מצוה נגעו בה. ומזה יש להוכיח לכאורה דאין אשה עושה שלית לקבל משליח בעלה וא"כ ממילא קאי רק על בו בלבד ושפיר קאמר משום דליכא איסורא אבל בלא"ה יש לומר משום איסורא אך יש לדחות דמ"מ אפשר לומר משום איסורא וה"מ דאיכא איסור היכי דהוא רוצה לקדשה בעצמו אבל בשלוחו ליכא איסור כיון דהוא אינו רוצה לקדשה בעצמו והיכי דלא אפשר ליכא איסורא כמו שפירש"י אך מדברי התוס' שם דכתבו דהעיקר קידושין נקט משמע לכאורה דלא ס"ל דאיכא גוונא דליכא איסורא בלא אפשר ולדעתם אפי' שווי' היא שליח אינו יכול לקדש אותה לכתחילה כיון שאינו רואה אותה ועמ"ש לקמן סוף סי':
ב ע"י עצמה. עח"מ הטעם משום דמסייעת לאיש לקיים המצוה. ולפי זה נראה דהיינו דוקא אם הוא עצמו מקדש אבל אם מקדש ע"י שליח דאיכא איסורא ממילא אין מצוה בה שתתקדש יותר משלוחה דבהא לא שייך סיוע כיון דהוא עושה איסור ונ"מ למ"ד דאשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה וכן בקדמה ושווי' שליח מעיקרא דבהא ליכא מצוה. אמנם לטעם השני משום שבח אפשר דאפי' בכה"ג איכא מצוה. ולכאורה יש להבין האיך דייק דאיכא מצוה דילמא משום איסורא בשלותה דמסייעת לאיסור דידי' דלו יש איסור לקדש בשלוחה וצ"ל משום דבכה"ג אפי' בה יש איסור בשלוחו משום סיוע איסור:
ג ואפילו שתק. עב"ש ואין פירושם נכון לפע"ד דמשמע ברמב"ם להדיא דאם היו עסוקין הוא ענין בפני עצמו מדכתב וכאן לשליח. אמנם יש להבין מה זה שכתב אמר הן ואפי' שחק. לכן נראה דוודאי לכתחילה צריך שיהיו הקידושין מבוררין כיון שאין האשה בעצמה מקבלת רק השליח אינו ניכר כ"כ. דהיינו שיאמר קדשתיה לך ואם אמר הן אין צורך לומר עוד כלום אף שעדיין יכול לומר בפי' כיון שכבר אמר הן דיו בכך ואם שתק ולא אמר כלום ג"כ מהני כל שכבר קידש דהיינו אחר כ"ד דאין תועלת עוד באמירה כיון שכבר קידש מהני שתיקה אבל כל שיכול לומר בעת קידושין טפי עדיף לומר מלשחוק כנ"ל:
ד אינו כותבו אלא מדעת השליח. הרמב"ן הקשה על זה דגבי גט פסול כה"ג דהוי אומר אמרו. ולכאורה יש לתמוה דהא טעמו דאומר אמרו פסול דמילי לא מימסרן לשליח כמבואר סוף התקבל א"כ תינח בגט דהוא צריך לכתוב הגט וכשהוא מצוה לכתבו ע"י שליח הוי אומר אמרו א"כ בקידושין דאין האשה צריכה לכתוב שטר הקידושין א"כ ממילא לא איכפת לן מה דלא מימסרן לשליח וצריך לומר דהרמב"ן לטעמי' דכתב פרק התקבל הביאו הר"ן שם דלכך אומר אמרו פסול דלא הוי לשמה ופי' הר"ן שם דאי מילי מימסרן לשליח כיון דשלוחו כמותו הוי כשומע מפי הבעל אבל כיון דמילי לא מימסרן לשליח אינו כמותו ולא הוי כשומע מפיו ולא הוי לשמה. ולפי זה כיון דשטר אירוסין צריך להיות לשמה ומדעתה א"כ באומר אמרו לא מקרי לשמה ומה בכך דבהא לא בעי שליחות הא מ"מ לא הוי לשמה ובש"ס דקאמר הטעם משום מילי דבלא"ה הי' מועיל שלית ממש דהוי כמותו והוי כשומע מפיו אבל פשיטא דכל היכי דלא הוי כמותו לא הוי כשומע מפיו. ולפי זה נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם דדוקא התם הוי מילי אבל הכא שהאשה עושה שלית לקבל קידושין הוי שלית ממש והוי כמותה א"כ השומע משליח זה הוי כשומע מפי האשה ממש וזה ברור לפע"ד [אך הא נראה וודאי דצריך שידע השליח דהאשה נתרצתה להיות שלית לקבל גם קידושי שטר דאז נעשה כמותה על קידושי שטר ג"כ אבל כל שלא ידע זה רק נעשה שליח לקבל קידושין א"כ אינו כמותה בקידושי שטר ומה יועיל דעת השליח ואפי' נתברר ע"י אחרים דהיא רוצית בשטר לא הוי לשמה כיון שלא שמעו מפיה רק השליח נעשה שלית בפי' על זה ג"כ וכיון דהוא כמותה הכותב השטר ששומע מפי השליח הוי כשומע מפיה]. ובהכי ניחא לשון הרמב"ם מה שנראה מדבריו דלהממיר בא דבעינן מפי השליח ובאמת מפיה וודאי מהני ואי דבא לומר בלא שמעו מפיה מה ס"ד דלא צריך ידיעה כלל לא מאשה ולא משליח ומ"ש הב"ש ריש ס"ק ג' בשם הח"מ תמוה דלא כתב הת"מ כך ואי אפשר לפרש דברי הרמב"ם דלהקל בא רק הת"מ כתב דס"ד דבהא לא בעינן כלל אבל לא ידעתי מה ס"ד לומר כן. ואמת דיש לומר דכוונת הת"ח כמ"ש הב"ש אח"כ דס"ד דלא בעינן רק דעת מקנה שתתרצה להתקדש ולא בשטר דוקא ולפי זה בשליח ס"ד דלא בעינן דעת כלל אך גם זה אינו דהוי לי' לרמב"ם לומר באשה עצמה דבעינן דעתה לכתוב שטר ולא להתקדש סתם ולפי הנ"ל ניתא דקמש"ל דדוקא מדעת השליח דהוא כמותה לא הוי אומר אמרו אבל אם נתברר לנו דעת האשה בעצמה שלא מפי השלימה רק מפי אחרים לא מהני כיון שאינה לפנינו הוי אומר אמרו ולא הוי לשמה משא"כ מפי השליח ואף דגבי גט אפי' עשה שליח לומר לסופר לכתבו והוא יוליכנו לאשתו ג"כ לא מהני אף דבהא שלוחו כמותו הא ליתא דב' ענינים הם שנעשה שליח כמותו לגרש אבל בהא לא הוי כמותו שהסופר יהא כשומע מפי, הבטל בכתיבת הגט ואפי' עשאו שלית לומר לסופר כתוב לא נעשה בהא כמותו דהוי מילי וא"כ לא הוי לשמה אבל גבי קידושין דהא וודאי כ"ע מודים דלא בעינן שתאמר האשה לסופר כתוב שטר אירוסין רק דעת המתקדשת בעינן וזה כיון שנעשה שלית להתקדש נעשה כמותה והרי יש דעת המתקדשת אבל זה שנעשה שלית לגרש מ"מ בטח אמירתו לסופר כתוב אינו כמו שהבעל אומר לו כתוב והתם בעינן שיאמר לסופר כתוב משא"כ הכא לכ"ע לא בעינן רק דעת המתקדשת שתתרצה להתקרש בשטר והבעל צריך שיאמר כתוב וליכא למימר דהא גופא ניליף מה התם בעינן שיצוה לסופר כתוב אף כאן נימא דבעינן שהיא תצוה לסופר כתוב הא ליתא דהתם כיון דהוא הכותב והמגרש עליו לומר לסופר כתוב אבל כאן אין האשה הכותבת השטר רק הבעל כותבו ובעינן צוואת בעל לא צוואת האשה רק דעתה בעינן שיהא לשמה וכיון דשלוחה שהוא כמותה יש כאן ומתרצה בשמה לכתבו סגי בכך וזה ברור לפע"ד:
ודע דיש לי לדקדק מהך סוגיא דאין הסופר צריך להיות שליח הבעל גבי גט דאל"כ האיך דייק מה התם בעינן דעת מקנה אף הכא בעינן דעת מקנה וקשה מנא לן דבעינן דעת מקנה שאני התם דכתיב וכתב דצריך שיכתבנו הבעל או שלוחו א"כ האיך יעשה זה שלית שלא מדעתו לכתוב גט מה שהבעל צריך לכתבו אבל כאן דאין מוטל על האשה כלל לכתוב השטר אירוסין רק על הבעל א"כ לא בעינן רק דעת בעל בלבד וע"כ דגם בגט אינו צריך להיות שלוחו רק דעתו בעינן ולשמה ולא מקרי לשמה רק בנכתב מדעתו ואף כאן צריך דעתה כיון דבעי לשמה אם לא שנאמר דלהך דעה דין הקידושין כדין הגט ממש דאף בקידושין בעינן שיהא שלוחה כמו שלוחו ולא משמע כן בש"ס רק דעתה בעינן ועב"ש דבש"ס י"ל דלא בעינן רק דעתה להתקדש בלבד ואף דלגיטין מדמינן לה והתם בעינן דעתו לכתוב הגט וצ"ל משום דהתם שאני דעליו לכתבו וא"כ לא מוכת כלל דבעינן דעתה כנ"ל וצ"ע בזה:
סעיף ה. יש מי שאומר (ה) דשליח דקידושין אינו יכול למנות שליח דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח (וע"ל סימן ל"ה סעיף ו' נתבאר):
סעיף ו. מי שקדש ע"י שליח לא יקדש פעם אחרת בשעת חופה שלא להוציא לעז על קידושין הראשונים שיאמרו אין קירושי שליח כלום (וע"ל סוף סי' ל"ד) חזרה וביטלה השליחות קודם שקיבל הקידושין הרי הוא בטל ואינה מקודשת ואם אין ידוע אם ביטרה השליחות קודם קבלת הקידושין או אח"כ הרי זו ספק מקודשת:
ה דשליח דקידושין. מזה מוכח דלא כהב"ש ס"ק א' דסובר דגילוי דעת באשה מהני לעשות שליח א"כ פשיטא דלא דמי לגט דהתם צריך שישמע מפי הבעל הלכך כל היכי דהוי מילי לא הוי לשמה לפי שלא שמע מפי הבעל אבל כאן כיון דשליחות לא בעי רק גילוי דעת מהני א"כ פשיטא דאומר אמרו דלא גרע מגילוי דעת ומה בכך דהוי מילי ס"ס נתגלה דעתה שחפצה להתקדש לו וזכות הוא לה ואולי בהא באמת פליגי ועכ"פ להך דעה לא מהני גילוי דעת רק שליחות מעלי' ואף דזכות הוא לה מ"מ כמו גבי גט לא מהני אפי' מחזרת להתגרש משום שמא חזרה בה אף כאן פשיטא דאיכא למימר שמא נזדמן לה אחר טוב ממנו וחזרה בה וזה ברור:
סעיף ז. אם קיבל שלוחה קידושין מאחר והיא בעצמה קיבלה קידושין מאחר (ו) ואין ידוע אם קידושין שקבל שלוחה קדמו לשלה או שלה קדמו אסורה לשניהם (ז) וצריכה גט משניהם ואם רצו אחד נותן נט ואחד כונס (ומקדשה קידושין אחרים) (רבינו ירוחם כ"ב) בד"א ברחוקים אבל אם קדשה השליח לאב וקדשה היא בעצמה לבן או לאח שניהם נותנין גט ואסורה לשניהם: (ו) ואין ידוע אם קידושין שקיבל שלוחה קדמו בש"ס איתא אם שלו קדמו קידושיו קידושין אם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין. והנה רישא קמש"ל כמ"ש בש"ס שם אבל בסיפא יש להבין פשיטא דקידושי שלית קידושין ונראה דבלא"ה יש להבין דשם אמרו במשנה והלך וקידשה בעצמו הך הלך למה לי כדדייקינן בש"ס ריש האומר כה"ג וע"כ דקמש"ל שהלך ונתעסק בעסק הקידושין לקדשה א"כ ס"ד כל שהתחיל להתעסק לקדשה גלי דעתי' דלא ניתא לי' בשליח קמש"ל דכל שקדמו קידושי שליח קידושיו קידושין כמו דלא מהני גילוי דעת בגט אף דרהיט לבטולי' וה"ה בקידושין. ולפי זה נראה לי דהיינו דוקא באב שקידש בתו דמקנה לאחרים וכן אשה ששלחה שלותה שהיא מקנה עצמה לאחרים אבל איש ששלח שלית לקדש לו אשה וקידש בעצמו אמה או אחותה כל שגילה דעתו שרוצה לקדש אמה והתחיל להתעסק בשידוכה נתבטל השליח דכיון דהשליח הוא לקנות לו אשה וכל שגילה דעתו דאי אפשר בקנין זה אינו קונה ע"כ כמו שאמרו במציעא דגלי דעתו. בנפילה ניחא לי' דליקני בארבע אמות לא ניחא לי' משמע דגילוי דעת מועיל שלא יקנה ע"כ כנ"ל בזה:
ז וצריכה גט משניהם. פירש"י אם רוצה להנשא לאמר. ויש לי ספק אם שניהם נותנין גט דאז אם אחר רוצה לישא אותה אסור והיינו השני שנתן הגט באחרונה יכול לישא אותה אבל הראשון לא שלא יאמרו מחזיר גרושתו ודוקא אם השני לא גירש כלל יש לומר דשאני הכא דהי' הקידושין ע"י שליח אבל כשנותנין שניהם גט וודאי נראה כמחזיר גרושתו שהרי רואין גירושין חזה ומזה יאמרו שנתקדשה להשני אחר גירושי ראשון וגירשה ונשאה הראשון וצ"ע שלא מצאתי מי שהעיר בזה:
סעיף ח. אשה נעשית שריח לחבירתה לקבר קידושין אע"פ שנעשית לה צרה שמקדש לשתיהן (ח) ויש מי שאומר שאפי' אם כשאמרה לה קבלי גם בשבילי ולא חשיכה הן אלא שתקה וקבלה סתם מסתמא גם בשבילה קבלה:
ח ויש מי שאומר. זהו מה שכתב הרא"ש ועמ"ש לעיל סי' כ"ח מה שיש לדון בזה בפרט שיש לתמוה דהא מוקי למתניתין בלא שדיך ובכה"ג הוי כשדיך ואפשר לומר דלא מהני שדיך רק קודם שגזל אבל לאחר שגזל לא. ועוד אפשר לומר דזה לא הוי כשדיך דלולא דשל שביעית הי' היתה חוששת שאם תקבל האשה הכלכלה יהא יאוש ושינוי רשות בידה ויפסידו הם לכך אמרו קבלי בשבילי וא"כ לא הוי שינוי רשות כיון שלא זכתה רק פבורם ויקבלו בחזרה הכלכלה ואין ראי' ממה שאמרו לה דהוי כשדיך אבל עכשיו דשל שביעית היתה מהני כנ"ל ועמ"ש לעיל סי' כ"ח:
סעיף ט. אשה שהיא שליח לקבל קידושין לחברתה (ט) ובשנתן הקידושין אמר לה ואת נמי או וכן את שתיהן מקודשת אבל אם לא אמר לה אלא ואת הרי זו שקיבלה הקידושין ספק מקודשת שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קיבלה הקידושין היא שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה:
ט וכשנתן הקידושין. עח"מ וב"ש כ"כ הר"ן שם וה"ה אבל בתוס' שם מבואר דאפי' נתן לכל אחת פרוטה הוי ספק ומה שהכריח הר"ן משם דמ"ש מבעלמא בגט דהוי ידים לא ידעתי מאי הועיל דהא השתא נמי תיקשי מאי פריך משמואל הא שם לולא דהוי ידים שאינן מוכיחות לא הי' ספק כלל דהוי מעשה כמו בגט וע"כ דגם כה"ג שנתן לה מיבעי' לי'. גם מדברי הרמב"ם משמע קצת כן אמנם באמת בעיקר קושית הר"ן מ"ש דמיבעי' לי' לר"פ הכא ובגט ובנדרים ובנזירות הוי ידים ופשיטא דקידושין דמי לגט דויצאה והיתה כתיב. לכן נראה לי לפרש הסוגיא משום דכל הני בידים דדיבור עסקינן וכן בגט בכתיבת הגט אבל ענין האיבעי' בקידושין הספק אי יש יד לנתינת קידושין שאין הנתינה מבוררת בפי' רק יד וזה לא משכחת לה בגט כלל והיינו כשנתן לאשה ב' פרוטות ואמר לחבירתה ואת א"כ אי הכוונה ואת חזאי לא נתן לה כלום רק קידש הראשונה בשתיהן רק מחמת יד הוי נתינה ויד לנתינה לא שמענו דהוי יד ומהני כנתינה גמורה ומקרא לא שמענו רק יד לדיבור והיינו דפריך משמואל דאי ניחא ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים אצל דיבור ע"כ צריך לומר דיד מוכיח לא צריך דהוי כמו עיקר רק קרא על אינו מוכיח אתי א"כ ממילא יד מוכיח מהני מסברא בנתינה ג"כ כיון דפשיטא לן דיד מוכיח לא צריך קרא ואי הי' הפרש בין נתייה לדיבור פשיטא דצריך קרא להכי ולא שמענו יד שאינו מוכיח ואהא משני דר"פ באמת מולק גם על הך דינא וחדא נקט. ולפי זה ממילא לא שייך האיבעי' רק בלא נתן לה כלום אבל בנתן דלא הוי רק יד לדיבור בהא לית ספק דמ"ש מגיטין ונדרים כנ"ל. ומ"ש הב"ש סוף ס"ק ה' עמ"ש לעיל סי' כ"ז בזה:
סעיף י' יש מי שאומר (י) שאין האב יכול לעשות שליח לקדש בתו בוגרת וחלקו עליו:
י שאין האב. זהו מחשובת הרשב"א והרא"ש חמה דלא מצינו גזירה זו בתלמוד ותמהו עליו דמבואר בש"ס פרק יוחסין הב"ע דשוויתי' שליח ובאמת אין מהתם ראי' דהרשב"א מודה דהוי קידושין ואדרבא מהתם יש להוכיח דינו דשם פרק קמא אמרו ודילמא שלית שווי' ולמה כאן הוצרכו לומר דידעינן דשווי' שליח וע"כ דלא חיישינן משום איסורא כהרשב"א. איברא יש לתמוה שם מה ס"ד לחוש דלבוגרת קידש נהי דשויתי' שליח היינו להתקדש ולא לקידושין שלא נמסרו לביאה והאיך ס"ד דאם שליח קידש קידושין שלא נמסרו לביאה דהוי שליח וא"כ אין שליחותו כלום והשני' מקודשת וכ"ש לפי דעת המ"ל דכל שליח לקידושין שקידש על הספק אינו מועיל שליחותו א"כ כ"ש כאן וצ"ע בזה:
סעיף יא. מי שקיבל קידושין לבתו בוגרת ולא עשאוהו שליח יש מי שאומר (יא) שצריכה גט מספק:
יא שצריכה גט מספק. בש"ס פ"י יוחסין לא משמע כך דקאמר הב"ע דשוויתי' שלית אבל מספיקא לא חיישינן ואולי שאני התם דהוי ס"ס אבל הכא חיישינן ומ"מ צ"ע דעכ"פ הוי מצי למימר דקמש"ל דלא חיישינן דשויחי' שלית משום דהוי ס"ס:
סעיף יב. (יב) אין האשה עושה שליח לקבל קידושין מיד שליח בעלה (מיהו אם עשתה הוי ספק מקודשת (ב"י) וע"ל סי' קמ"א סעיף א' גבי גט): (יב) אין האשה עושה שליח. זהו מה שכתב ב"י בשם מ"כ דהוי כמו גיטין ולדעתי הוא תמוה לא מיבעי' להך טעמא משום חצרה הבא לאחר מכן דלא שייך רק גבי גט דטלי גיטך מעל גבי קרקע לא מהני א"כ ממילא לא מהני חצרה הבא לאחר מכן אבל בקידושין בפרט של כסף דכל היכי דהגיע לה הנאה מקודשת א"כ מה בכך דקנתה חצרה אח"כ מ"מ היא קיבלה בקנייתה כמו בשכיב מרע בגט דנתנו עצה דתועיל וחפתח ותקנה רק שם השכיב מרע נתן ג"כ וכאן לא נתן א"כ בקידושין דמהני בכסף מעל גבי קרקע לא בעינן רק שהיא חקת הכסף א"כ מאי איכפת לן חצרה הבא לאחר מכן ומכ"ש שאין לגזור בשלותה דלא דמי באמת לחצרה הבא לאחר מכן רק משום גזירה ואפי' למ"ד משום בזיון דבעל נראה פשוט דבקידושין ליכא בזיון כיון דהאשה מתקדשת לו מסתמא אינו קל בעיני' ודוקא בגט שייך זה ולא מצינו בש"ס בקידושין מחלוקת זו והתם נמי פסקו רוב הפוסקים דיכולה לעשות שלית א"כ נראה פשוט דבקידושי כסף וודאי אין החמיר כלל כמו שביארנו ועמ"ש בריש סי' דיש לדייק ממשנה ריש האיש מקדש דין זה: