אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן לה

על אה"ע סימן לד

דיני שליחות לקדושין ובו טו סעיפים:

סעיף א. האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה (א) בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני (ב) אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו (ג) ומ"מ

אע"פ שמכירה (ד) מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר:

א בין אשה סתם. ועב"ש דלכתחילה אין לעשות שליח לקדש סתם והוא מדברי התוס' פרק האומר שכתבו דלכך אסור בכל הנשים משום קנס ובאמת אין דבריהם נראין כלל דוודאי. כל אשה שהיא בחזקת פנוי' לא נאסרה בשביל שליחותו של זה רק הוא אסור בכל אשה שמא קרובתה נתקדשה באיזה מקים והיא באמת בחזקת א"א באותו מקום שהיא. ולפי זה לק"מ קושית התוס' שם. שוב מצאתי לה"ה שכ"כ בשם הרמב"ן. גם מהש"ס פרק האיש מקדש דפריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעי' יש להוכיח דלא כתוס' הנ"ל דאל"כ הוי מצי למימר דמיירי בסתמא ולא מוכח דינו של רב יוסף כלל והמוס' גופא כמבו שם דמיירי בין מכירה בין אינו מכירה ונהי דאיכא למימר דאינו מכירה אבל מ"מ מייחד לו אשה פלונית אבל וודאי דאיכא למימר ג"כ במצוה לקדש לו אשה סתם ואיסורא נמי איכא שמא ימות השליח וע"כ דאין לחוש לזה כלל. איברא בלא"ה יש לדקדק דלא קאמר דקמש"ל היכא דהוא יכול לקדשה יכול לעשות שליח ולאפוקי היכא דהאשה אכתי א"א אף דאח"כ נתגרשה לא מהני כיון דבשעה שנעשה שליח לא הי' יכול המשלח לקדשה אינו יכול לעשות שלית וכמו כן למ"ד אין שליח נעשה עד איכא למימר דקתני בו ובשלוחו לאשמעינן מה בו' צריך עדים חוץ ממנו כן שלוחו צריך עדים חוץ ממנו וכה"ג אחרינן בכמה דוכתא ובחידושי הארכתו ולקמן יתבאר עוד בס"ד בסי"א:

ב אבל אם אפשר לו. כן פירש"י דהך דאסור לקדש עד שיראנה הוא באפשר לקדשה בעצמו ונראה טעמו משום דקשיא לי' מה שהקשו התוס' דהאיש מקדש משמע לכתחילה וא"כ שלוחו נמי לכתתילה. לזה פי' דהיכי דלא אפשר יכול לקדש לכתחילה. ולפי זה יש להוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל כן. גם בלא"ה אינו מוכרח כלל דכמו דנפרש בו באפשר בכך ובשלוחו בלא אפשר כן יש לפרש בו באינו מכירה ובשלוחו במכירה וכן נראה לי מסחימת הפוסקים דבכל גוונא אסור וצ"ע:

ג ומ"מ אף שמכירה. הטור השמיט דבר זה ובחידושי הארכתי שכן נראה לי דעת הרי"ף דאפי' מצוה ליכא במכירה והיינו הא דמייתי מרבא דמחריך רישא אין הכוונה משום טירחת גופו דוקא דהכא לא שייך כלל טירמת גופו דמה נ"מ בנותן לה או לשלוחו ליתן לה ופעמים שהוא מטריח עצמו בשלוחו יותר רק הכוונה כדי שיעשה הדבר עצהיו"ט ולכך טרח רבא בעצמו כי הי' חושש לשליח שלא יעשה כ"כ כהוגן וכמו כן הכא נהי דלא ס"ד דאיסורא איכא לקדש עד שיראנה מ"מ מצוה מן המובחר איכא והיינו מהך טעמא שמא לא יקדש השליח אשה שתמצא חן בעיניו ולכך מצוה לקדשה בעצמו ואהא קאמר דבהא איסורא נמי איכא דאסור לקדש עד שיראנה אבל במכירה אפי' מצוה מן המובחר ליכא ומיושב. שם קושית התוס' ודו"ק:

ד מצוה שיקדשנה בעצמו. עב"ש בשם מהרי"ט דה"ה באב מצוה לקדש בעצמו ולא ע"י שליח והנה הספר אין בידי אבל בש"ס לא משמע כן כלל דפריך נערה אין קטנה לא וקשה מנא לן דאיכא איסורא לקדש בתו קטנה דילמא נערה מצוה בו יותר אבל קטנה אין חילוק דהוא רשות ואימורא מנא לן ועוד דפריך שם למ"ד נערה מקבלת קידושין מדקתני בו ובשלוחו בה ובשלוחה לא וקשה מנא לן הא קמש"ל דאפי' באב מצוה בו יותר מבשלוחו [והא אין להקשות מאי פריך נערה אין קטנה לא דילמא קמש"ל נערה בו ולא בה דהוי לי' לומר נערה ולא כשהיא נערה כמ"ש התוס' שם ובזה תבין דברי התוס' שם ודו"ק]. גם לא ידעתי מאי מצוה איכא בו יותר מבשלוחי דאיהו נמי שלית דבתו הוא ומאי דקתני בו פשיטא דלא קשיא הכא כלל דקמש"ל בו ולא בה כמו שאמרו בש"ס שם להדיא:

סעיף ב. (ה) השליח נעשה עד לפיכך אם עשה ב' שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים (ו) בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקידשה בשטר או אפילו בכסף (ז) והיא מודה שקיבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון אבל אם יש שם כפידת ממון שאומרת שלא קבלה מהם כסף (או (ח) שטר שיש בו שוה פרוטה) (המגיד משנה פ"נ) (ט) הרי זו ספק מקודשת: (ה) השליח נעשה עד. הר"ן פרק האיש מקדש כתב דאפי' השליח מושכר בשכר יכול להיות עד ע"ש שהוכיח כן מן הירושלמי וצ"ל דלא מיקרי נוטל שכר להעיד דהשכר הוא על שליחותו ולא על העדות. איברא צ"ע דהא הוי נוגע על שכירותו דאם לא יאמר שנתן לה ועשה שליחותו לא יקבל שכר והראי' שהביא הר"ן מן הירושלמי נראה לי דאינה ראי' כלל והרי"ף לא העתיק הירושלמי לדבר זה כלל והתם מיירי שהתשלח אומר בברי שבא לידו שמסר החבית לשליח. ליתנו לבית פלוני וראה שהוליכו שם ויצא ריקם ואין כאן שום נגיעה ולכך לא קשיא ג"כ למה הביא הרי"ף הירושלמי הא עכשיו שתקנו היסת אינו עד ולפי הנ"ל ניחא דמיירי כהנ"ל והרי"ף קמש"ל אף שהוא שליח בשכר הוי עד ולא הוי כנוטל שכר להעיד כנ"ל אבל כל שהמשלח אינו יודע אם עשה שליחותו והוא נוטל שכר אפי' קודם היסת ואפי' בקידושי שטר לא ידעתי מקום שיוכל להעיד ואפי' לפי מה שאבאר לקמן דיש מקום לומר דבקידושין לא איכפת לן נוגע מ"מ בממון כה"ג נראה דאינו עד לכ"ע וצ"ע:

ו במה דברים אמורים וכו'. ראיתי לבאר סוגית הש"ס פרק האיש מקדש (דמ"ג) ומתוך הביאור יתבאר מה שנוגע לדינא כאן והוא דיש להבין חדא דאמרו שם ע"כ לא פליגו רק בשלשה וכו' והקשו בתוס' דהא בלא"ה קשיא מב"ה ותרצו דיש לומר איפוך והוא דחוק מאוד (דוודאי מה דמשני בתר הכי איפוך אין הכוונה דלר' שילא לא מפכינן דא"כ למה קאמר הוא דאמר כי האי תנא ופירש"י רב הא רב שילא נמי כי האי תנא רק לא מפיך וע"כ דוודאי לאו בהא, נחלקו רק רב שילא כאידך תנא דמעיקרא א"כ אי הו קאמר מעיקרא איפוך תיקשי לרב שילא]. גם יש להבין כיון דמסיק הלכתא שלית נעשה עד מה ביקש רבא אמר ר"נ מחדש בהך דינא דשליח נעשה עד הא היינו הך דמעיקרא ופלוגתא דב"ש וב"ה. תו יש לתמוה דקאחר צריכותא בגירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה ומה ענין זה לשליחות הוי לי' לאשמעינן בעדים דעלמא דגירושין ניחוש להכי כדפריך מעיקרא לר' שילא אי תשום דלא אמר הוי עלי עד אלא מעתה והכוונה דאי בהא נמי פליג הוי לי' לותר בעדים דעלמא [ואין צורך למ"ש התוס' שם ולדבריהם קשה דהוי לומר מ"ט דלמה פשוט לו טפי בעדים דעלמא משליח דהיינו הך רק הכוונה כנ"ל] ואף כאן תיקשי לר"נ הכי. גם יש להבין דקאמר מאי קסבר אי קסבר המלוה בעדים והאיך קורא אותו המלוה בעדים ונהי דכתבו התוס' דלשבועה קאחר אבל לשון המלוה בעדים לא אחי שפיר כלל. גם יש להבין כיון דביקש לאשמעינן בד"מ דלא נימא מיפלג פלגי א"כ למה לא קאמר וכן בקידושי כסף דהוי ג"כ כמו דיני ממונות. ועוד במה נפשך אי בגוונא דהוי נוגעין אינן נאמנין כלל וע"כ בגוונא דלא הוו נוגעין כדמפרש בסמוך א"כ מה ס"ד מיפלג פלגי. לכן נראה לי ליישב כל הנ"ל והוא דעיקר טעמא דרב דנעשה עד הוא משום דאלומי אלים למילתא והיינו דלא אמרינן דכיון דעשהו לשליח עשהו כמותו ופקע ממנו תורת עדות קמש"ל דלא רק אלומי אלים דליהוי שליח ג"כ ור' שילא פליג מהאי טעמא גופא והשתא פריך שפיר מברייתא וקאמר עד כאן לא פליגי רק בשלשה דמב"ה גופא ליכא למידק חידי דאיכא למימר דשליח נעשה עד רק טעמייהו דב"ה כיון דסובר דלשון זה צאו וקדשו לי אשה מורה דעושה לכלהו שלוחים ולמה לו ג' שלוחים בחד סגי וע"כ דכוונתו שיהיו שלוחים ולא עדים ובהא לא אמרינן אלומי אלים למילתא אבל בשליח אחד שפיר יש לומר דנעשה עד דאלומי אלים לי' ולכך מקשה דהא לא פליגי רק בשלשה ואי ס"ד דשליח נעשה עד הוי מצי לפלוגי בב' דלב"ש כיון דלא הי' כוונתו כלל שיהיו ב' שלוחים רק אחד א"כ אף האחד נעשה עד ולב"ה כיון דהי' כוונתו דוקא שניהם והיו שלוחים ש"מ דנתכוון להפקיעם מתורת עד והטעם דאף דלדידן כשרים לעדות הם אולי יודע בהם איזה פסול או שתשדם ואינו רוצה שיהיו עדים רק עדים יהיו בלעדם ומדקאמר פלוגתייהו בשלשה ש"מ דבב' לכ"ע אינו עד אפי' לב"ש דהשליח אינו יכול להיות עד אפי' לא עשה רק אחד לשליח והיינו דמשני הוא דאמר כי האי תנא ואיפוך, ולפי זה לפי המסקנא נהי דשמענו דשליח נעשה עד ה"מ בלא עשה רק אחד אבל בעשה ב' אי נימא דנתכוון שיהיו שניהם שלוחים יש לומר דלא אמרינן אלותי אלים רק נתכוון להפקיע מתורת עד רק יהיו שלוחים ואדרבא אי נימא כך יש לקיים ב' הברייתות דמעיקרא נחלקו אי לשון זה כולל שיהיו כולם שלוחים או אחד שלית וב"ש סובר דלא נתכוון רק אחד שליח והוא אינו נעשה עד והשנים עדים וב"ה סובר שליח נעשה עד רק כאן דעשה כולם שלוחים שאני, כנ"ל ואינן עדים ובחד פליגי שפיר אי נעשה עד או לא והיינו דקאמר רבא אמר ר"נ אמר לשנים צאו וקדשו הן הן שלוחיו הן הן עידיו לאשמעינן דהך ברייתא קמייתא ליתא רק אפי' בחרי אמרינן אף דעשה תרווייהו שלוחים מ"מ לא נתכוון להפקיע אותם מתורת עדים והיינו דקאמר צריכותא דאי אשמעינן קידושין בהא אין סברא דנתכוון שלא יהיו עדים דמאיזה צד יתוש דמשקרי כיון דלמיסרא קאתי אבל גירושין יש לחוש שמא עיניו נתן בה ושפיר נתכוון להפקיע אותם מתורת עד ובוודאי אנן אין לנו לחוש לכלום רק דס"ד נהי דמן התורה כשרים הם הוא נתכוון להפקיעם וחייש להו. ואי אשמעינן קידושין וגירושין ס"ד בהא ג"כ איתתא לבי תרי לא חזי' אבל ממונא מיפלג פלגי והיינו דוודאי מיירי בגוונא דכשרים ולא הוי נוגעין האידנא כלל רק הוא חשש שיעכבו לעצמם ויאמרו שנתנו למלוה או לו דמאי איכפת להו לומר כך או כך כיון שירצו לעכב לעצמן אבל מדינא לדידן כל שאין נגיעה בעדותו שוב אין לחוש דמשקרי. ולפי זה צריך לומר דלא מיירי שנתן להם עכשיו מעות ליתנם למלוה דא"כ מה ס"ד דחייש דפלגי האיך מסר להם הממון וכמו כן אי הי' לו בידם פקדון מכבר למה לא לקחו מידם כיון דחייש דפלגי ובהכרח דמיירי שהי' לו בידם הלואה וציוה להם שכשיחזורו לו יתנו למלוה עבורו והיינו דפריך מאי קסבר אי קסבר המלוה בעדים צריך לפרעו בעדים הוי להו נוגעין [והשתא ניחא דלא נקט קידושי כסף דבהא לא שייך לומר דחייש דפלגי כמו בד"מ דמ"מ מה צורך להו לומר מקודשת למישרה לעלמא ולהם כמו כן היו יכולין לחלוק בממון ולא תהא מקודשת משא"כ בעדות ממון ס"ד טפי דחייש דפלגי ומה נפקא להו להפסיד לתלוה או ללוה ושמא יפסידו למלוה משא"כ בקידושין]:

ובזה יש ליישב קושיית התוס' מן הירושלמי דמ"ד בכסף לא סובר באמת כדקס"ד כאן דבד"מ לא אפי' אינן נוגעין כלל דמיפלג פלגי ופליג ר"י דכיון שאינו נוגע ונאמן מן התורה לא אמרינן דהוא הפקיעם דילמא פלגי והיינו כהך דרבא כאן דאפי' בד"מ מעידין כ"ש בקידושי כסף אך לפי זה בקידושי כסף היכי דהן נוגעין עכשיו בהא יש לומר דמודי כ"ע דלא יעידו כמו בממון ור"י דפליג בירושלמי לא מיירי כלל מטעם נגיעה עכשיו דק כדקס"ד הכא דבממון לא יעידו דפלגי אפי' אינן נוגעין דבנוגעין באמת מסיק דאינן מעידין זרבא קמש"ל דמעידין באינן נוגעין זבהא נחלקו בירושלמי דבהכרת צ"ל דיש סברא שלא עידו אפי' אינן נוגעין בד"מ דאל"כ מאי קמש"ל דאר"נ כיון דמיירי בלי נגיעה וע"כ דאפי' בלי נגיעה יש שברא שלא יעידו בד"מ והיינו כנ"ל א"כ בהא נחלקו בירושלמי ומאיזה צד נימא דפליג ר"י אפי' בנוגעין שיעידו:

ויש לי לפרש עוד בדרך פשוט יותר ויתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות הנ"ל והוא דס"ד אף דבעלמא אין אנו חוששין לעדים דמשקרי אבל כשהן שלוחין בגוף המעשה הוי בבעל דבר ואנו חוששין לכל צד נגיעה שבעולם כיון שהם צריכין להשיב לשולחם מה עשו בשליחותם ולזה אמר דבקידושין לאיסרא קאתי וכן בגירושין איתתא לבי תרי לא חזי' אבל חמון אימא מיפלג פלגי והיינו דאף דאין נוגעין עכשיו במה שמעידין פרשנו למלוה אבל מ"מ כיון שהם בעלי דברים של הממון ס"ד לחוש דפלגי וא"כ מוכרחין להשיב לפטור עצמן ויש להם שתי דרכים לומר החזרנו ללוה ופרענו למלוה א"כ בחרו להם פרענו למלוה קמש"ל דמ"מ כיון שמעידין בתורת עדות פרענו למלוה כל שאין מוכרחין בטענה זו נאמנין בפרט שלא הי' להם להעיד עדות שקר כל כמה שאין מוכרתין ובהא פליגי באמת בירושלמי דמ"ד בכסף לא סובר אפי' אינן נוגעין מטעם הנ"ל ומ"ד בכסף ג"כ סובר כרבא אמר ר"נ דאפי' בד"מ כך הדין אבל באופן שהן נונעין עכשיו בטענתם ואת מורי כ"ע דאינן עדים ומיושב ג"כ סוגיא הנ"ל דקאמר ע"כ לא פליגי דעיקר החסרון ס"ד במה שהם שלוחים אינן עדים כמ"ש לעיל והך צריכותא דקאמר היינו דבממון ס"ד דאנן חיישינן ג"כ דמיפלג פלגי:

אמנם דעת הרי"ף ורמב"ם נראה בפשיטות דאפי' בקידושי כסף ואפי' האידנא לאחר היסח מקודשת ובהא וודאי צ"ע לכאורה הא בפי' אמרו בש"ס דהוי נוגעין האידנא אמנם כד מעיינין בי' שפיר דברי הרמב"ם נכונים דלא שייך לומר בקידושין שהם שני ענינים האחד שאשה זו מקודשת רק שהם אומרים שהקידושין היו באופן זה א"כ לא שייך לומר הצריך שבועה אינו עד שהעדות היא שהאשה נתקדשה ואי היו אומרים בפשיטות נתקדשה היו נאמנין אפי' שניהם מכמישין ולא נתחייבו שבועה רק לפי שציירו הקידושין באופן זה אבל אין זה מכלל דעדות דהא עדי נשים אין צריכין דרישה וחקירה והעדות הוא שנתקדשה לזה. אבל לפטור המלוה אי אפשר רק בפרעון זה שהרי הלוה מודה שלא פרעו רק ע"י אילו במעשה זו א"כ כשנתחייבו שבועה על זה שוב אינן עדים אשא"כ קידושין שאין, השבועה שאשה זו נתקדשה א"כ אף לאחר שבועה יכולין להעיד שנתקדשה ובשביל שאומרין שהי' באופן זה לא נגרע עדותן וזה ברור לפע"ד. ועוד אני אומר בלשון אחרת דכל כי האי גוונא יש לומר פלגינן דיבורי' ונאמנין שהאשה נתקדשה ומה שנוגע להם צריכין לישבע משא"כ בהלואה דבלתי פרעון זה אין פרעון בשביל הודאת לוה ואי אפשר לומר שנפרע מבלעדי מעשה זו ועיין ברמב"ם בפי' המשנה סוף נדרים מבואר דכה"ג פלגינן [ועוד כיון דתיקון רבנן היסת א"כ הם יודעין שאי אפשר שיפטרו מחיוב זה בלתי שישבעו א"כ מה ענין קידושין לכאן שבחרו באופן הפטור וישבעו בשקר והאשה תהא מקודשת הוי להו לשתוק מקידושין כלל וכל אימת שיתבע מהם ישבעו שהחזירו או שעשו שליחותו וזה שהעידו. שנתקדשה האשה אין ענין לפיטורם הילכך על זה נאמנין משא"כ בטענה שבין אדם לחבירו אין הפרש אצלם שיפטרו בשבועה שהחזירו או שנתנו למלוה]. ועוד הי' נראה לי כיון דע"א נאמן באיסורין רק באיתחזק איסורא ודבר שבערוה צריך ב' אבל מ"מ כמו באיסורין נאמן אף שהוא נוגע כמו כן בדבר שבערוה נאמן בב' עכ"פ אפי' אומר העדות באופן שנוגע לו ואין צורך לזה דבלא"ה לק"מ כמו שכתבתי מקודם דבכהאי גוונא לא שייך כלל עד הצריך שבועה כיון דעדות הקידושין אינו תלוי בזה כלל כנ"ל:

ועכ"פ נראה לפע"ד במה שהחמיר הר"ן אפי' האשה מודה דוודאי אין להחמיר כלל דמה שכתב דהוי כמקדש בלא עדים אינו נראה כלל דכיון שנסתלק נגיעותו לענין ממון הרי הם עדים בדבר ומה. נפקא מינה באיזה אופן שאינו נוגע בפרט למ"ד דנוגע פסול מטעם משקר א"כ בשעת מעשה כיון שהי' האמת כך הרי הם עדים רק אנן הוא דחיישינן עכשיו שמא משקרי א"כ כיון דנסתלק הנגיעה הרי אומרים. אמת ואף מעיקרא כשרים היו וכבר הכריע הש"ך בסי' ל"ז דנוגע מטעם משקר א"כ אין מקום לדברי הר"ן ונראה שזהו טעמו של המחבר שסתם דלא כהר"ן

ז והיא מודה. עח"מ דאם פטר העדים מתחילה לא הוי נוגעים ונראה דמיירי שפטרם קודם הקידושין דאי אח"כ אכתי שייך חששת הר"ן דהוי מקדש בלי עדים אם לא שאומרת שנתקדשה לפני עדים ובהא אפשר מודה הר"ן וכבר כתבתי דלדינא העיקר כהמחבר:

ח

שטר שיש בו שוה פרוטה. עב"ש בשם הט"ז דאין מחמירין בזה חומרא דשמואל שמא שוה פרוטה במדי, ולי בראה דאפי' שוה פרוטה וודאי במדי לא חיישינן כיון דכאן יכול להשיג נייר כזה בפחות משוה פרוטה אינו נוגע וזה ברור לפע"ד:

ט ה"ז ספק מקודשת. עח"מ וז"ל דמ"מ אם יבוא אלי' ונראה שזהו דלא כסברת הר"ן אבל להר"ן ליתא דמ"מ הוי כמקדש בלי עדים רק שבא ליישב אי נימא דלא כהר"ן ומ"ש דעד הצריך שבועה אינו רק מדרבנן לא כן הוא בתוס' דמקרא ילפינן ובאמת בחירושי אמרתי ובלא"ה יש לומר כיון דקודם שבועה אינו עד אף אח"כ עביד לאחזוקי דיבורי' רק שיש לומר דמ"מ כיון שהדין לעולם דצריך היסת הרי יודע שלא ימלט בלתי שבועה א"כ מעיקרא נאמן. עוד האריך הח"מ ביש לו עד המסייע והוא תמוה דבהא פשיטא דאינו נאמן דלית לי' מיגו דהחזיר למקדש דיצטרך לישבע ועכשיו העד פטרו וליכא למימר דהעד ג"כ יאמר כך דהוי בי חרי דהעד אינו בא ליפטר מממון דבלא"ה אין עליו שום חיוב:

שמעתי מקשים בהא דאמר למ"ד המלוה בעדים צריך לפרעו דהוי נוגע דהא מ"מ עכ"פ במאמרם פרענו למלוה הם פטורים א"כ יהא נאמן שהחזיר ללוה במיגו דפרע למלוה והנה מלבד מה דיש לומר דלהך מ"ד אף לפרוע למלוה אינן יכולים בלי עדים [רק דלשון הש"ס משמע דרק נוגעין הוי ולא דחייבי לשלומי] אבל בלא"ה נראה לי ל מדקדק בלשון רש"י דכל שלא נפטר הלוה על פי עדותן מחייבי לשלומי מטעם לתקוני שדרתיך כיון שאינן נאמנים לפטור ללוה הוי לי' להחזיר בעדים. וזה שדקדק רש"י מעידין אנו ודו"ק. ובהכי, ניחא מה דיש להבין הא מ"מ לא הוי נוגעין דיכולין שלא להעיד כלל וכשיתבע הלוה מהם ישיבו שעשו שליחותו ואז עכ"פ בוודאי לא יהיו עדים ומה להם להעיד בתורת עדות עכשיו וע"כ דהוי נוגעין במה שמעידין עכשיו דלולא עדותם מחויב הלוה ולא הועילו בשליחותם ושוב לא יפטרו מן הלוה במאמרם פרענו למלוה כיון שלא נפטר הלוה בזה והי' להם לפרוע בעדים כנ"ל. ומדברי הרי"ף פרק הכותב מוכת להיפוך אבל מדברי רש"י נראה כמ"ש ודו"ק. ויתר הדברים הואיל ואינו נוגע לדינא קצרתי: סעיף ג. א"צ עדים במינוי האיש שליח לקרש לו אשה רק שהשליח והמשלח מודים בדבר (י) ולא מקרי הודה רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה (ריב"ש סי' קצ"ג) (יא) אבל בשליחות האשה שהוא עושה שליח לקבל קדושין צריך שיהיה בעדים וי"א שגם בשליחות האיש צריך עדים:

הג"ה. וי"א דאף (יב) בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר (טור בשם הרא"ש) ואם לא הי' עדים אצל הקדושין והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי ובא אחר וקדשה צריכה גט (ריב"ש סי' פ"ב) ואם אין עדים בדבר והמשלח כופר שעשאו שליח י"א דהוי (יג) ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש) וי"א דאינה מקודשת כלל (ראבי"ה ור"י מינץ) וכן נראה עיקר: (י) ולא מיקרי הודה. עח"מ ולא משמע כן בריב"ש ועיקר הטעם נראה דדוקא בממון שהוא מחייב עצמו בהודאתו בעינן שיאמר שלא להשביע או משטה אבל כאן שאינו מחייב עצמו בכלום שפיר יכול לומר דרך שיחה בעלמא אמרתי אפי' היכי דלא שייך משטה ושלא להשביע כנ"ל:

יא אבל בשליחות האשה. הרא"ש תמה בזה דמ"ש שליחות האיש מאשה ולק"מ לפע"ד דשאני שליחות האשה דכמו דקיי"ל התקבל לי גיטי אסורה לאכול בחרותה מיד כמו כן וודאי בקידושין אסורה מיד להנשא לאחר ולכך הוי דבר שבערוה בשעת עשיית השליח אבל באיש לא שייך דבר שבערוה במה שנעשה שליח לקדש אשה ודו"ק ועיין בסמוך:

גם מה שתמה הר"ן פרק האומר על מה שכתב הרמב"ן כמו שליח הגט שאין לו ענין לגט דקא נפיק גיטא מחותי' ידי' ג"כ לק"מ לפע"ד דעיקר ראיית הרמב"ם דס"ד שאין השליח נעשה שליח בלי עדים ואפי' הי' הדבר אמת ולכך לא מהני הודאת המשלח ועל זה הביא ראי' שאין צריך רק להודיע אמיתת הדבר ולכך בשליח הגט נתברר אמיתת הדבר ע"י השליח בלבד דקא נפיק גיטא מתותי' ידי' וממילא גבי קידושין שנתברר אמיתות הדבר ע"י הודאת המשלח מהני אבל אי הי' צריך עדים על השליחות אפי' הדבר אמת לא הוי מהני גבי שלית הגט ג"כ כל שלא הי' עדים רק אם השליח אומר שנעשה בעדים ובאמת גבי גט אפי' נעשה שליח שלא בעדים מהני לכך גם כאן מהני עכ"פ הודאת המשלח כנ"ל:

יב

בשליחות האשה בלא עדים. הנה לפי מה שכתבו התוס' בגיטין פרק התקבל בסוגי' דשליש דלכך לא הוי חצי דבר דעדי אמירה אין צריכין לעדי קבלה למ"ד שליש נאמן א"כ תינח בגט דשליש נאמן מחמת שלישותו בידו אבל בקידושין של כסף פשיטא דצריך לעדי קבלה א"כ הוי חצי דבר ולפי זה הי' צריך דעדי השליחות יהיו ג"כ עדי קבלה ולא משמע כן מכל הפוסקים ומזה הי' ראי' דאין צריך עדים כלל אפי' במינוי שליחות של האשה וצ"ע: (יג) ספק מקודשת. עב"ש דאי לא מתה כופין ליתן גט ואסור בקרובותי'. ויש לדחות דדוקא באומר קדשתיך אז כופין ליתן גט דמה תוכל לעשות שאין העולם רוצין לישאנה מחמת שחוששין לדבריו אבל הכא הוא אפסדה אנפשה דלמה קיבלה קידושין משליח כל שלא נתברר לה שהוא שליח ממנו גם הוא לא עשה כלום ואין כופין לו ליתן גט לאסור עליו הקרובות כיון שלא עשה כלום והיא עשתה שלא כהוגן כנ"ל:

סעיף ד. יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו (יד) והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות הרי זו מקודשת:

יד והלך השדכן. זהו מדברי הרא"ש ומעיקרא דקדק דאין צריך עדים ובתר הכי כתב ועוד הי' נראה לדקדק וכו' ונראה ברור דהא בהא תליא דעיקר מה שדקדק דאין צריך עדים הוא משום דמשמע לי' בש"ס דגילוי דעת מהני ואי הי' צריך עדים דוקא במינוי השליחות ואפי' עשאו שליח בפי' לא נעשה שליח בלי עדים מחמת דבר שבערוה שאין פחות מב' א"כ בוודאי לא הוי מהני גילוי דעת אפי' בעדים כיון שלא עשאו שליח בעדים ודבר שבערוה לא מהני הוכחה וסברא רק עדים ולכך דייק דאין צריך עדים ולכך דקדק עוד כיון דהכא לא חיישינן רק משום דלא ידענו שנתרצה אבל בידוע שנתרצה אפי' באחר מהני וכן למ"ד דאין צריך עדים סגי בהודאת המשלח והשליח על הגילוי דעת אבל לפי' הרמ"ה דארצויי ארצי הכוונה שנעשה שליח ממש אבל גילוי דעת באמת לא מהני א"כ ממילא כ"ש באחר דלא מהני גילוי דעת ואפי' בעדים ולפי זה מ"ש בח"מ וב"ש דלמ"ד דצריך עדים הכא בעדים ולפע"ד דלמ"ד צריך עדים לא מהני גילוי דעת כלל והרא"ש בעל דין זה לטעמו דלא בעי עדים ודו"ק. ובב"ש ס"ק י"ג יש ט"ס וצריך לציין על הרי זו מקודשת של סוף ס"ד ומ"מ אין דבריו מוכרחין דעיקר הוכתה לא ברירא לי' להרא"ש כמ"ש בת"מ ודו"ק:

סעיף ח. (טו) יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקידשה לו הרי זו מקודשת דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו אבל באיניש אחריני כה"ג הרי זו ספק מקודשת:

טו יש מי שאומר. בב"י כתב שהרא"ש חולק ולהיפוך מבואר ברא"ש דכה"ג פשיטא דמהני ולפי דברי הרמ"ה אין מקום לדינו של הרא"ש בסעיף הקודם אבל בהך דינא דהרמ"ה והרמב"ן כ"ע מודים ונראה שהוציא כן דלא ניחא לי' לפרש ארצויי ארצי גילוי דעת בלבד דבהא לא מהני דכבר אמרו שמא נתרצה לא חיישינן ופירש הרא"ש כיון דבעי שליחות ע"ש וע"כ הכוונה שנעשה שליח וכבר אמרו לא חציף וע"כ כה"ג ולפי המסקנא מיחוש לא חיישינן אבל אי הי' כך מקודשת. ומה שתמה מהרש"ל לק"מ לפע"ד דפשיטא דלא חציף להטריח לאביו לקדש ואח"כ יתבטלו קידושיו ואי הי' מסתפק הי' אומר לו שלא יקדש וכיון דשתק ש"מ דנתרצה באמת ואודויי אודי לי': סעיף ו. הכל כשרין לשליחות קידושין (טז) חוץ מחש"ו לפי שאינן בני דעת והכותי לפי שאינו בן ברית (יז) והעבר לפי שאינו בתורת קדושין: הג"ה. וי"א דשליח ראשון יוכל לעשות שליח שני (מרדכי פ' המקבל בשם י"א) אם מוסר לו הקידושין שמסר לו הבעל אבל אם לא מסר לו הבעל הקידושין רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה אין עושה שליח (יח) וי"א דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שלית שני (הגהות מרדכי פרק האיש מקדש) השולח כתב ע"י כותי לחבירו ישראל שבמקום אחר וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה י"א שדינו כמו בגיטין שיתבאר לקמן סי' קמ"א (ר' ירוחם) וי"א דגבי קידושין לכ"ע הוי מקודשת מדאורייתא (כ"כ הב"י): (טז) חוץ מחש"ו כו' והכותי וכו'. נראה לי דהיינו דוקא כשלא הי' מדבר עמה על עסקי קידושין כלל דאז עיקר הקידושין על ידי שמקדשה בעת נתינה לכך הנך דאינן בתורת קידושין וכמו כן תש"ו שאינן שלוחים ואפי' למ"ד בשליחות האיש לא בעי עדים אבל שליחות בעי אבל כשהי' מדבר עמה מעסקי קידושין ולא חסר רק נתינה נראה דלמ"ד בקידושין מהני טלי מעל גבי קרקע א"כ לא גרעי הני מקרקע וכל שנתן בידם שתקבל מהם לא גרע מהי' אומר לה טלי מעל גבי קרקע כיון דהקידושין היו ע"י דיבורם מתחילה ולא הי' חסר רק נתינה וכמו כן נראה למ"ד דצריך עדים במינוי שליחות האיש אבל בכה"ג וודאי מהני הודאה וכל זה דוקא בשליחות האיש בכסף אבל בשטר או בשליחות האשה אפי' בכסף וודאי לא מהני אפי' הי' מדבר עמה בעסקי גיטין וצ"ע שהפוסקים סתמו בזה:

יז והעבד עב"ש שהקשה למה בגט פסק בהולכה עבד כשר לחומרא וכאן פסק בפשיטות דעבד לא ולפעד"נ דלק"מ דעיקר מה שחילק הר"י מגאש בעפר, גבי גט נראה הטעם דדוקא בשליחות קבלה דאשה אינה עושה כלום והעבד עושה כל מה שהיא צריכה לעשות לכך כיון שאינו בתורת גיטין אינו יכול לעשות כריתות במקום האשה אבל בשליחות עיקר הכריתות הוא מה שנותן גט והרי העבד קיבל הגט מיד הבעל ונעשה עיקר הכריתות על ידי הבעל בעצמו במה שמסר לו הגט דהא הספר כורתה והבעל כתב הספר או שלוחו ומוסרו לעבד ולא נעשה הכריתות ע"י העבד וגם בעת נתינה עשה בכח הבעל במה שנתן לה ספר שכתב הבעל אבל שליחות האשה הוא במקומה ממש לקבל הגט ובשעת קבלה הוא עושה הכל מה שהיתה צריכה האשה לעשות ואין האשה פועלת כלום בעת הכריתות ולפי זה בקידושין דמי ממש לגט בקבלה דהכל נעשה ע"י העבד כיון שיכול לקדש בשלו עבורו ואין הנתינה לידו חשיב כלום כיון שאין קפידא אם יחליף [כמ"ש הש"ג לענין אי יכול לעשות שלית שני] ואפי' בקידושי שטר אני חוכך כיון שאין הקידושין בשטר דוקא תשיב כל הכריתות ע"י העבד ועוד שאני גט כיון דבע"כ כל שמסר לו גט עשה עיקר הכריתות שהגט כורת בע"כ אבל קידושין אפי' בשטר כיון דבעינן דעתה עדיין לא נעשה דבר רק ע"י שלית לכך לא מהני בעבד ומ"מ בקידושי שטר אני חוכך אבל בכסף נראה פשוט דאין כאן בית מיחוש ומ"ש הב"ש בשם הב"י בסי' קמ"א דגם בקידושין כך הדין כמדומה לי שטעה במה שכתב ב"י שם דאם קיבלה קידושיו חוששין להם דכוונתו לענין קידושין וליתא רק כוונתו בעבד שהביא גט וקיבלה קידושין חוששין להם דשמא הגט גט כי לא מצאתי בב"י שם שיאמר לענין קידושין רק הנ"ל. והנה מה שנתנו טעם בכותי חוץ הטעם שנתנו בעבד נראה לי משום דנ"מ לענין למסרו לשליח אחר דמשום שאינו בתורת גיטין מהני שאינו עושה שום כריתות כלל אבל מטעם שאינו בן ברית אינו יכול להעשות שליח כלל כנ"ל ועמ"ש בסי' קמ"א בזה: (יח) וי"א דבכל ענין. עת"מ ולא נתברר לי דבר זה דאי משום מילי כיון שמסר לו שטר וודאי לא הוי מילי ואי משום שאי אפשר לעשות שליח במה שהוא עצמו אינו יכול לגמרו בוודאי א"כ למה יוכל לעשות שליח ראשון בפרט דויצאה והיתה כתיב. לכן נראה לי להסביר הדבר דוודאי לא שייך בקידושין שלוחו כמותו רק אם נגמר הדבר ועשה שליחותו אבל כל שלא נגמר והאשה לא תרצה לקבל למפרע אינו שליח כלל ואינו כמותו והשתא אפי' קיבלה הקידושין משליח שני מ"מ שמא מראשון לא היתה רוצה כלל לקבל לאיזה סיבה שאינה חפצה בו להיות עסק עמו וכדומה א"כ ממילא לא הוי שליח כלל ולכך אינו יכול לעשות שליח שני שלא יתברר אם הוא שליח או לא ודוקא אם הוא עצמו מוסר ומקבלת ממנו הוי שליח למפרע משא"כ במקבלת מאחר לא נתברר כלל שהוא שליח שיוכל לעשות שליח ודו"ק:

סעיף ז. האומר לשליח (יט) קדש לי אשה במקום פלוני (כ) וקידשה במקום אחר (כא) אינה מקודשת וכן (כב) בכל מה ששינה שאם אמר לו לקדש סתם וקידשה על תנאי או שאמר לו לקדשה על תנאי וקידשה סתם או ששינה בתנאי אינה מקודשת:

סעיף ח. אמר לו קדשה לי והרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר מקודשת שאינו מקפיד אלא מראה מקום הוא לו:

יט קדש לי אשה. במשנה אמרו אשה פלונית ובח"מ משמע דפלונית הוי רבותא. ולכאורה יש לומר להיפוך דדוקא פלונית כיון שהזכיר לו האשה ומ"מ זכר מקום ש"מ דמקפיד במקום זה אבל בלא זכר לו האשה כלל רק אשה סתם יש לומר שזכר המקום שרוצה ליקח אשה ממקום זה דוקא ואין לדייק מדבריו שלא אמר ממקום זה דכיון שהי' צריך להזכיר המקום מה צורך לו לדקדק כל כך מסתמא היא שם. וברמב"ם איתא קדשה לי והיינו אשה ידועה אבל אשה סתם לא שמענו ועכ"פ לא ידעתי למה שינה מלשון המשנה: (כ) וקידשה. בש"ס איתא והלך וקידשה ובריש האומר אמרו דלכך נקט והלך דהיינו הלך ברמאות ולפי זה צ"ל דהך הלך דהכא נמי להורות לאיזה ענין והיינו דס"ד דאם הלך דהיינו דעשה שליחותו רק לא מצאה שם וקידשה במקום אחר ס"ד דלא הקפיד רק לכתחילה אבל בלא אפשר יקדשה כל היכי דאיתא והוא לא שינה שהרי הלך לשם ולא עלתה בידו קמש"ל דלא מהני. ולפי זה לא יפה עשו הפוסקים שהשמיטו תיבת והלך דבכוונה נשנה כך במשנה כנ"ל:

כא אינה מקודשת. משמע אפי' הודה המשלח דלא הי' כוונתו רק מראה מקום ובש"ס משמע בהדיא דלישנא גופא אינו בדוקא קפידא רק לפי הסברא ור"א פליג גבי גט באשה הואיל והוא בע"כ א"כ יש לומר דמהני הודאת המשלח מ"מ צריך לומר כיון דמ"מ אמר בלשונו כך הוי דברים שבלב אפי' אין עדים האיך אמר רק הוא מודה ולא מיבעי' למ"ד דצריך עדים במינוי השליחות דכה"ג הוי בלי עדים אלא אפי' למ"ד אין צריך עדים מ"מ לא מהני דברים שבלב מאחר שהלשון מורה על קפידא ג"כ אלא דצ"ע על הרא"ש דפסק בגט צריך עדים ובקידושין אין צריך עדים דמאי פריך ליתני גט וקידושין לא הא יש לומר דקמש"ל קידושין אפי' בלי עדים לא מהני הודאת המשלח וצ"ע בזה:

כב בכל מה ששינה. במ"ל נסתפק אם קידש קידושי ספק אי הוי שינוי ונראה דתליא בהא דתנן פרק המגרש בב' גיטין שנתערבו ואבד אחד השני בטל וכתב הר"ן בטל לאו דוקא רק ספק והרמב"ם כתב בטל וכללא כייל דכל היכי שכתב בטל לגמרי הוא וצ"ל דטעמו כיון דהוי ספק לא נעשה שליח על הספק. ולפי זה גם הך דינא תליא במחלוקת הנ"ל ויש לחלק דשאני גירושין דבספק לא הועיל כלום משא"כ קידושין הועיל בספק דאגידא בי' ומ"מ העיקר כמו שכתבתי בסי' קל"ב ובשאר מקומות דדבר זה תלוי אי ידע השליח שהוא מקדש או מגרש בספק לא מהני כלום ואי לא ידע רק נולד ספק הוי כמו משלחו והוי ספק כנ"ל:

סעיף ט (כג) העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו (כד) הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי (כה) אם לא קדשה במעות המשלח (כו) אפילו אמר לה תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת קידושין אומר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת לשליח (טור). ודוקא שהאשה (כז) שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקידושין שאמר הרי את מקודשת לי דאם לא כן אדעתא דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקידושין (כת) אבל אם טעה השליח ואמר מקודשת לי אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות לא הוי הקדש ונאמן השליח לומר דטעה ויש מי שמחמיר להצריכה גט:

כג העושה שליח. בש"ס אמרו מ"ש הכא דקתני לחבירו והתם לשלוחו ומשני הכא קמש"ל רבותא והתם רבותא. ולפי זה יש להבין ברמב"ם ומחבר ששינו לשון המשנה העושה שליח ואפשר דעיקר הכוונה בש"ס דקתני האומר לשלוחו דמשמע דהוא שלוחו מכבר לכל דבר וסמכה דעתו עליו שימשה רצונו אבל הך לישנא העושה שליח הוי כמו חבירו כיון דעכשיו עשהו לשליח ואינו שלוחו מכבר ולכל מי שיצוה צריך לעשותו שליח. איברא יש להבין דגם בהך דקדש לי במקום פלוני כתב הרמב"ם ממש כמו שכתב כאן וצ"ל דוודאי יש להבין דהא בסיפא הרי היא במקום פלוני הוי חבירו רבותא טפי דלא אמרינן סבר לא טרח ולא עשהו שליח כלל ואף דמ"מ כיון דהלך וטרח נימא דנתרצה מ"מ לא שווי' שליח כמו שפירש"י שם ותמהני על מהרי"ק שורש קע"א דכתב על הך דממלי מילי עלי' דהכוונה שלא תרצה להנשא דאי להתקדש הרי נתקדשה והוא תמוה דמה יענה בהך סבר לא טרח הא טרח עכ"פ עכשיו וע"כ כל שלא עלה על דעתו לא שווי' שליח כמו שפירש"י שם ואף שנסתלק החשש לא מהני וצריך לומר דמ"מ נקט טפי להודיעך כחו דרישא דאינה מקודשת ולכך הרמב"ם דנקט בסיפא דמילתי' באשה שאמרה לשלוחה כך א"כ כחו דאינה מקודשת שמענו בהך דאשה וקמש"ל כאן כחו דסיפא ובמשנה דלא קתני גבי אשה כלל נקט להודיע כחו דרישא. איברא יש להבין ברמב"ם בפי' המשנה קאמר דנקט חבירו אף שהוא אוהבו ובוודאי לא ירמה אותו מ"מ מקודשת לשני וזהו היפוך ממש ממה שאמרו בש"ס ונראה לי דבלא"ה יש להבין לפי מה דמשני בש"ס דלמה לא קתני במתניתין רבותא שלוחו לגבי גוף הקידושין דאפי' שלוחו דסמך דעתו עליו מסתמא עשה שליחותו ולמשלח קידש ולענין זה הוי שליח רבותא טפי ומזה דייק הרמב"ם דוודאי לענין שיעשה שליחותו מתחילה לילך חבירו לא סמך דעתו כמו שלוחו דחבירו אינו מוכרת לילך אבל לענין אם הלך שלא ירמהו יש בחבירו מעלה מצד שהוא אוהבו משא"כ בשלוחו ולכך לא נקט רבותא רק לענין רמאי ולא נתכוון הרמב"ם ליישב רק למה לא נקט רבותא בשליח לענין גוף הקידושין ועל זה אמר דלענין גוף הקידושין יש בחבירו מעלה מה שאין בשלוחו ודו"ק:

כד הרי זה מנהג רמאות. נראה לי לפי דעת הרא"ש שהביא המחבר לעיל ס"ד דגילוי דעת הוי כמו שלית נראה דמודה דאם גילה דעתו לחבירו שהוא חפץ בפלונית לשדכה לו והלך וקידשה לעצמו דלא הוי רמאי כיון שלא קיבל עליו בפיו שליחותו לקדשה לו וכן נראה דמה שאמרו דלכך קתני הלך דהיינו הלך ברמאות והיינו שקיבל עליו שליחותו בזה הוי רמאי אבל בלא דיבר עמו מעסק שליחות אף דאי הי' מקדשה למשלח היתה מקודשת מ"מ אם קידשה לעצמו לא הוי רמאי. איברא דיש להבין בהך דרבין חסידא דפריך והא תניא שנהג מנהג רמאות וקשה דהוי לי' לומר דמיירי דארצויי ארצי כהך דדף מ"ה דפירשה הרא"ש שגילה דעתו לאביו ולא שווי' שלית כלל ובהא לא הוי רמאי וצ"ל דדוקא שם לא משמע לי' להרא"ש לפרש דארצויי ארצי דאביו אמר לו שיקדשה לו והבן שתק דמשמע לי' דקאי על הבן כמ"ש הרא"ש שם אבל כאן ידעו דהך עובדא הוי דרבין ביקש ממנו שיקדשה לו והבן שתק כמ"ש התוס' ובכהאי גוונא לא אמרינן דמ"מ לא חציף עכ"פ לסמוך עליו דוודאי יעשה שליחותו דכיון דלא אמר לו בפי' שיקדשה לו רק אביו אמר לו יכול לסמוך עליו דוודאי יעשה כך. ולפי זה מוכח דמודה הרא"ש לדינו של הרמב"ן ורמ"ה ולא נחלק עליו רק בפירוש סוגית הש"ס דלפי פי' הרמב"ן לא מוכת דינו של הרא"ש אבל דינו של הרמב"ן אמת לכ"ע: (כה)

אם לא קידשה במעות המשלח. עב"ש ולפעד"נ דהא לא תליא בהא כלל רק כל שהי' בידו להחליפם בעת קידושין ליתן אחרים אף שקידש במעות המשלח לא איכפת לן כל שאין קפידא בחילופם אבל אם בעת קידושין לא הי' יכול לקדש רק במעות אלו בוודאי הוי כמו גזל דמ"מ בוודאי הקפיד כיון שזה מעכב הרמאות. ונראה דלכך כתבו דהוי כמו גזל דלא הוי גזל גמור כיון שלא היתה הקפידא בעצה המעות רק שעל ידו לא הי' יכול לקדש ולכך לא כתב המחבר דלהיפוך אין כאן בית מיחוש רק דלא אמרינן דהוי קידושי וודאי לשליח רק אם לא הי' במעות המשלח אבל להיפוך אפשר דלא הוי גזל גמור ג"כ וחוששין לקידושיו:

כו אפילו אמר לה תחילה. כ"כ התוס' והרא"ש והרמב"ם לא זכר דבר זה כלל ונראה דס"ל דמתניתין קמש"ל דס"ד דאי ידעה דעשה ברמאות לא היתה מתקדשת לרמאי כזה ואין רצונה להתקדש קידושין שהם ברמאות קמש"ל דמ"מ מקודשת. ולפי זה מיירי להיפוך דלא הודיע לה כלל שפלוני שלחו ואדרבא אי מיירי מתניתין שהודיע לה מאי מקשה מברייתא דילמא ברייתא בלא הודיע לה לכך הוי רמאי. ודוחק לומר דבברייתא נמי קשיא למה קתני מה שעשה עשוי הא יש לומר דקמש"ל כנ"ל או משום שעשה שלא כהוגן. אמנם מדברי הרמב"ם בפי' המשנה משמע קצת שהי' מפרש כפי' התוס' ע"ש. גם מהך דרבין דלא משני דהודיע לה שהוא שלית משמע דאפ"ה הוי רמאי רק בלא רצתה למשלח כלל אז יכול לקדשה. ומ"מ יש להבין כיון דהודיע לה והיא נתקדשה לו איזה רמאות יש בדבר הא ממילא לא רצתה ואולי הכוונה דהודיע לה ואמר לה ג"כ שהוא רוצה לקדשה ומחמת זה לא רצתה אז הוי רמאי אבל אם לא ידעה כלל שהוא רוצה לקדשה ולא רצתה למשלח אז יכול השליח לשדכה לעצמו ולקדשה:

כז שמעה והבינה יפה. אף דבעלמא בלשון זה הכל יודעין ואינה נאמנת שלא הבינה כדלעיל סי' כ"ז מ"מ שאני הכא שהי' מדבר עמה על עסקי קידושין קודם ואז אין צורך לאמירה כלל שפיר יש לומר דלא דקדקה כלל לשמוע היטב מה שאומר בפרט תיבת לי כיון שכל האמירה לא הי' צריך כלל אמנם אם שמעה היטב רק אומרת שנתכוונה למשלח לא מהני כלל דהא קמש"ל דלא אמרינן דהפי' למשלח רק דנאמנת לומר שלא שמעה כלל או ששמעה ולא הבינה שהוא אומר כך בכוונה רק חשבה שהוא דרך טעות [או דהעדים יודעין דלא שמעה ולא נתנה דעתה לשמוט] אבל כל ששמעה תיבת לי ושתקה לא מהני רק אם השליח אומר שטעה אז נאמנת גם היא לומר שידעה שבטעות אמר כך כמו השליח [בפרט לפי מה שאבאר דרק תכ"ד נאמן לומר שטעה). ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש ס"ק כ"ג ומדברי הח"מ ס"ק כ' לא משמע כן ולפעד"נ כמו שכתבתי דשמעה והבינה הכוונה דשמעה דבריו והבינה שאמר לי לא דרך טעות ואז אף אם אומרת דחשבה לי למשלח לא מהני וזה שנחלקו בסמוך באמר דרך טעות ומיירי דגם האשה אומרת כך ומ"מ צריכה גט דהך מ"ד סובר דכל ששמעה לי לא מהני לומר דרך טעות אמר:

כח אבל אם טעה. לכאורה נראה דוקא תכ"ד דאף דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור ה"מ לחזרה אבל כאן נאמן לפרש דבריו שטעה ולא הי' דיבור כלל אבל לאחר כדי דיבור אין סברא כלל להאמינו דעד אימתי יהא שיעור זה אבל מדברי הב"ש שהקשה הא לא מהימן טעיתי רק במיגו לא נראה כן דלפי הנ"ל לק"מ דתכ"ד מיפסק טעיתי בלי מיגו:

סעיף י. אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקידשה השליח לעצמו (כט) אינו נקרא רמאות:

כט אינו נקרא רמאות. עב"ש וח"מ דצריך להודיע אם יכול והרמב"ם השמיט דבר זה וכן המחבר ונראה עיקר דהך דינא ליתא דמה שתירצו בש"ס לרבין היא לדחות הך סברא דאין צריך הודעה כלל דלעולם יש לחוש שמא יקדמנו אחר. ובלא"ה יש להבין מאי פריך לרבין דבהא לא מוכח מברייתא וצ"ל דלא הביא ברייתא רק דיש בקידושין שהוא מ צוה ג"כ איסור רמאות בכהאי גוונא ולכך מקשה מסברא דממילא כל שיש עוד חשש רמאות אסור ואהא משני דבהא לית רמאות כלל ולכך כתבו הרמב"ם ומחבר בפשיטות דכל שלא רצתה האשה מותר ואין שום תשש כנ"ל:

סעיף יא. (ל) האומר לשליח צא וקדש לי אשה (לא) ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא קידש ה"ז בחזקת שקידש (לב) שחזקה שליח עושה שליחותו והואיל ואין ידוע איזו אשה קידש לו (לג) ה"ז אסור בכל אישה שיש לה קרובות (לד) שהן ערוה עמה כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש או שלוחו או אחותה או בתה ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן והיתה הקרובה א"א בשעה שעשה שליח אע"פ שנתנרש' קודם שימות השליח ה"ז מותר בה ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה (לה) שיכול הוא לקדשה בשעת השויחות הג"ה. (לו) וכן אם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו ועמדו ונשאו מותר באשה זו דהא וודאי לא נתקדשו הקרובות (הר"ן פ' המקבל ריב"ש סי' פ"ב) (לז) י"א דה"ה אם צוה לקדש אשה פלונית ומת השליח נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו (תוס' פרק המקבל) ויש חולקין בזה:

ל האומר לשלוחו. יש לי ספק אי בדוקא אמרו לשלוחו כיון דטרח' חזקה שעשה השתדלות כפי מה שיוכל לקדש לו אשה אבל אמר לחבירו דלא טרח לא אמרינן חזקה שעשה שליחותו ובש"ס ריש האומר קאמר דלכך נקט חבירו לאשמעינן אף דלא טרח הוי רמאי ובפרק האיש מקדש נקט שלוחו דטרח מ"מ הוי שינוי א"כ כאן דנקט שלוחו יש לומר דחבירו לא אמרינן דוודאי טרח ועשה שליחותו. ונראה לי דתליא במחלוקת כי לפי דעת התוס' מטעם קנס שעשה שליח לקדש סתם משמע דאין חילוק כלל דמ"מ יש לקנסו אבל להפוסקים דהוא מדינא יש לומר דחבירו לא ומ"מ אפשר דבדברי אמורא לא דייקינן כ"ה ואי יש חילוק בזה הי' צריך לפרש ומדברי הטור שכתב העושה שליח משמע דשלוחו לאו דוקא כמ"ש לעיל ס"ק כ"ג:

לא ומת השליח. בש"ס נזיר לא, נמצא הך ומת השליח רק בש"ס גיטין ובכל הפוסקים מפורש ומת השליח. ולכאורה אפשר לומר דדוקא במת השליח הדין כך אבל אי השליח חי רק לא ידעינן אנה הלך לא שייך חזקה ואדרבא אי עשה שליחותו הי' חוזר להודיע מי קידש ומה יתרון בשליחותו אם לא יודיע למי קידש ומדלא חזר והודיע ש"מ דלא קידש ואי נימא דשמא עדיין לא קידש רק עכשיו קידש מ"מ בהא ליכא חזקה דכמו שאתה אומר דלא קידש עד עכשיו לפי שלא מצא כן יש לומר דעדיין לא קידש עכשיו ג"כ. איברא יש להבין במה שפירש"י דלא פי' לו באיזה עיר משמע דאי הי' מפרש לו העיר לא חיישינן ויש להבין מ"מ ניחוש לכל אשה שיקדש שמא היא קרובת האשה שקידש באותה עיר וצ"ל דכוונתו דיכול לקדש אשה שאין לה קרובות באותה עיר עכ"פ. ולפי זה יש להבין למה לא סגי לקדש אשה שאין לה קרובות באותה מדינה מסביב וע"כ דיש לחוש דלא מצא באותה מדינה וקידש בעיר אחרת במדינה אחרת א"כ איזה חזקה יש כאן שמא מת עד שלא קידש וקודם שמח לא מצא לקדש וע"כ דמ"מ אמרינן לחומרא חזקה שעשה שליחותו א"כ יש לומר דה"ה בשליח חי לחומרא אמרינן דעכשיו בשעה שרוצה לקדש אחרת כבר קידש וצ"ע ועיין בסמוך:

לב שחזקה שליח וכו'. עח"מ ואין כוונתו דלכך רק לחומרא הוי חזקה ולא לקולא משום שאינה חזקה גמורה דבש"ס פרק האומר מבואר להדיא דאפי' בשליח גירושין דהוא חזקה גמורה מ"מ רק לחומרא הוי חזקה ולא לקולא רק כוונתו דלחומרא אפי' חזקה שאינה גמורה הוי חזקה רק יש להבין האיך דייק מינה לגיטין דהא ע"כ רק לחומרא הוא דהוי חזקה שאינה גמורה וצ"ל דדייק כיון דהתם הוי לחומרא גבי גיטין דהוי חזקה גמורה ראוי שיועיל לקולא ג"כ ומשני דחזקה אינה מועיל כלל לקולא ועב"ש שהשיג על הט"ז ובאמת דבריו מבוארין בתוס' גיטין להדיא דכתבו ב' טעמים חדא דאין בידו ועוד דהוי רוב ויש להבין מה בכך דאין בידו ואינה חזקה גמורה מ"מ ספיקא הוא ואסור מספיקא ואי דאזלינן בתר רוב זהו תירוץ ב' וע"כ דבתירוץ א' ס"ד ולא אתינן עלה מטעם רוב דהוי קבוע וע"כ דכוונתם כיון דאין בידו נהי דלא מיקרי רובה ספיקא הוא והוי ספק ספיקא ומה שהקשה דהוי אחד בגופו ואחד בתערובת יש לחלק שאין אנו דנין על האשה שקידש רק על האשה שהוא מקדש עכשיו ודו"ק:

לג הרי זה אסור. יש בזה מחלוקת דעת התוס' דהכל מטעם קנס ודעת הרמב"ן דהוא מדינא ונשים עצמן מותרות וכן יתומה מחחת חזקת פנוי' ובאמת שאין דברי התוס' מוכרעין בכאן חדא דבריש האיש מקדש דייק לא שכיתי איסורא בשליח לכתחילה והוי לי' לומר משום דמיירי בסתם ג"כ כמו דמשני השתא דמיירי בין מכירה בין אינו מכירה כמ"ש התוס' שם. ועוד דמאי פריך עלה מקונים דנהי דיש לומר דקנסוהו ג"כ שלא שמר קינו אבל מ"מ יש לתמוה ס"ס האיך רוצה לדייק ממשנה דקינין דלא קנסינן דילמא שאני התם דעכ"פ לא עשה דבר איסור לכתחילה רק שלא שמר כראוי אבל כאן דעשיית השליח הוא איסור הרי עשה במזיד איסור הראוי לקנסו והאיך מדמה זה לזה ועוד דבאשה שייך קנס שקנסוהו היפוך רצונו דרוצה לישא אשה אבל גבי קרבן דמחמת זה לא יביא קרבן לא שייך למיקנסי'. ואמת דלשיטת התוס' יש לפרש טפי הך גירסא ואילו קן מפורשת אין לו תקנה ולכאורה אין לו הבנה כלל דמה ענין זה לכאן ולשיטת התוס' ניחא דוודאי מקן דעלמא לא שייך להקשות דלהם לא קנסו כלל רק הש"ס רוצה להקשות מקן דידי' דמשמע דנקט במשנה קן סתומה להורות דקן מפורשת לא מהני זוג רק יביא זוג אחר דאי דלא מהני זוג אחר ג"כ הוי לי' לתנא לאשמעינן מפורשת דלא מהני אפי' זוג אחר דהא לא שמענו מדיוקא דסתומה וע"כ דבאמת לא אתי לאשמעינן רק דאין לאותו זוג תקנה אבל קינין דעלמא יכול להביא אפי' במפורשת וקשה למה לא קנסוהו דלדידי' ראוי לקנוס ואי נימא דבאמת קנסוהו א"כ במפורשת אפי' זוג אחר לא, מהני ובמתניתין משמע דזוג אחר לגמרי מהני אפי' במפורשת דהא לא ממעט מפורשת רק דבהא לא מהני זוג לשני ודו"ק. אמנם מדברי התוס' גופא משמע דלא גרסי כלל הך ואילו קן מפורשת ע"ש. גם נראה לי דמשום זה הוכרחו התוס' לפרש מה שאמרו שם אימר בשוקא אשכת וקדש היינו שעכשיו יקדש אשה בשוק ובאמת הוא תמוה לכאורה דאנו דנין שמא קרובתה של זו נתקדשה ואותה הקרובה קבוע היא והוי כמחצה למחצה בין קרובות דעלמא א"כ מה בכך דאשה זו שיקדש הוי פי' מ"מ מחצה על מחצה היא אי קרובתה נתקדשה או אחרת והנך נשי קבועי נינהו רק דהתוס' הוכרחו לפרש כן משום דס"ל דמדינא מותרת דלא הוי קבוע כיון שאינו ניכר רק מה דמשני קבוע דדמיא לקבוע לכך הוצרכו לפרש על הך אשה דדנין בה שיקדשה דהיא דמיא עכשיו לקבוע אבל אי נימא דמדינא אסור יש לפרש בפשיטות דהקושיא דילמא שליח בשוקא אשכח אשה וקדיש וא"כ כל דפריש מרובא פריש שאינה קרובתה של זו שיקדש עכשיו דרוב אינם קרובות של זו וזו פירשה מן הקבוע ואהא קאמר דמ"מ הדרא לניחותא ועכשיו שאנו דנין שיקדש אשה הדר הוי להו קבוע אבל לפי' התוס' תיקשי מה בכך דאשה זו הדרא כיון דבעת שקידשה לא הוי קבוע גם לא הדרא לניחותא כלל רק הוא הכניסה לביתו ופירשה לגמרי ממקום הקבוע אבל לפי הנ"ל ניחא. ומה שהקשה הר"ן על הרמב"ן מהך דאשתך זנתה אינו מובן כלל דאדרבא התם נמי כיון דאשה זו בחזקת היתר לא מהני ע"א לאוסרה ואף כאן דאשה זו בחזקת פנוי' מאיזה צד לא נאמין לה שלא נתקדשה בפרט שאינה סותרת החזקה כלל דאחרת קידש ודו"ק. ומה שיש עוד להעיר במחלוקת זו יתבאר בסמוך בס"ד:

לד שהן ערוה. עב"ש דוקא ערוה ולא שניות ודלא כט"ז ואמת דמדנקט ומודה ר"י באשה שאין לה לא אם ולא אם אם ולא בת ולא בת הבת מדנקט בת הבת ואם אם ולא נקט בת בת הבת ואם אם אם עד עולם משמע דבהא לא איכפת לן הואיל והן שניות. איברא יש לתמוה דאי ר"י בת הבת בדוקא קאמר מאי פריך פשיטא הא קמש"ל דלא חיישינן לבת בת הבת ואם אם אמה וע"כ דבאמת בהא נמי חיישינן. לכן נראה לי דהא מילתא תליא במחלוקת התוס' והרמב"ן הנ"ל כי לדעת התוס' דמדינא אף עריות מותרין רק מטעם קנס הוא. ולכאורה יש להבין למה מודה ר"י באשה שאין לה קרובות מ"מ לקנסי' וצריך לומר דלא קנסוהו רק בנשים שאילו הי' יודע הי' באפשר שאילו היו אסורות לו קנסוהו אף באינו ידוע אבל בנשים דאם הי' יודע איזהו קידש לא הי' במציאות שאילו יאסרו עליו דכיון שאין לה קרובות במה נפשך אי לה קידש הרי מותרת לו ואי לאחרת קידש ג"כ מותרת לו כיון שאין לה קרובות שתיאסר זו עליו לא קנסוהו א"כ כשיש לה שניות שאילו הי' יודע איזהו קידש הי' באפשר שזו אסורה עליו א"כ פשיטא דקנסוהו בספק ג"כ לאסרה עליו אבל לדעת הרמב"ן דמדינא אסור בכל הנשים ולא קנסו בזה כלל א"כ בשניות נהי דנימא דהוי מחצה למחצה מ"מ אזלינן בדרבנן להקל בספיקא לכך לא איכפת לן רק בבת הבת. ולפי זה לשיטת תוס' צ"ל דלכך לא נקט דקמש"ל בת הבת ואין לחוש לבת בת הבת דע"כ דחיישינן לה דמה נפקא מינה כיון דקנס הוא כנ"ל. ולשיטת הרמב"ן צ"ל דבהא ליכא רבותא דמהך משנה דקינין ילפינן לה דליכא לחלק דהכא קבוע דבאיסור דרבנן לא איכפת לן דמ"מ ספיקא הוא כנ"ל:

לה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות. היינו לאפוקי אם אינו יכול לקדשה מצד שאינה ראוי' לו עכשיו אבל אם ראוי' לו רק שהיא ברחוק ממנו מהלך רב פשיטא דמהני שליח דאל"כ לא משכחת שיעשה שלית לקדש לו אשה במדה"י שאינו יכול לקדשה בשעת השליחות. ויש להסתפק אם המשלח נעשה שליח לגרש אותן קרובות הנשואות ובשעת שליחות הי' הגט בידו רק לא מסרו לשליח זה רק לאחר א"כ יש לומר דיכול לעשות שליח דבידו לגרשה ולקדשה עכשיו ואף דהאשה אינה לפניו מ"מ בהא לא מיקרי אינו בידו מה שצריך לילך לשם ולקדש כמו שכתבתי וא"כ כשהי' הגט בידו הי' יכול לעשות שלית לקדשה. אמנם בתוס' פ"ב דנזיר בר"ה באשה הקשו האיך אשה אומרת לחבירתה לושי לי קמת והפרישי לי חלה הא בשעה שעושה שליח אינה יכולה להפריש. ותרצו דבידה להביא עיסה מגולגלת ולומר שיהא חלה על עיסה בתלוש ולא הוי דשלב"ל דבידה ללוש כמו בתרומה אבל מ"מ לענין שליחות לא סגי מה שבידה ללוש דהוי מחוסר מעשה כמו בעושה שליח לכתוב גט ליבמתו אף דיכול לבוא עלי' ולגרשה לא הוי בידו ורק לענין דשלב"ל מהני מחוסר מעשה ולא לעשות שליח ע"כ. ולפי זה הכא נמי אף דמחוסר מעשה מיקרי בידו כמו בתרומה בפירות מחוברין דיכול להפריש לכשיתלשו כיון דבידו לתולשם מ"מ לעשות שלית אינו יכול במחוסר מעשה א"כ הכא הוי מחוסר מעשה ואינו יכול לעשות שליח אף דבידו לגרשה:

איברא דברי התוס' לא נתבררו לי לפע"ד דהתם ביבמות לאו מתורת שליחות אתינן עלה כלל ואם הוא עצמו כתב הגט ג"כ מיבעי' לן משום דבעינן שיהא הגט בשעת כתיבה ראוי לגירושין כמו שפירש"י והטעם דכתיב ספר כריתות שיהא ראוי לכריתות בעת כתיבה ולא דמי כלל לתרומה דהתם אותן הפירות שהוא תורם עכשיו הם לפנינו ואנו אומרין שבידו לעשותן תרומה אחר שיתלוש הילכך יכול לעשותן תרומה על פירות מחוברין דבידו לתולשן ואז בוודאי הי' יכול לעשותן תרומה אבל גבי גט לא שייך לומר שאותו הגט הי' יכול לגרש בו כשיבוא עלי' דאפי' יבוא עלי' אינו יכול לגרש בו הואיל ובעת כתיבה לא הי' ראוי. ואי דקודם כתיבה יבוא עלי' א"כ אז יכתוב הגט ועכשיו עדיין אין כאן שנאמר דראוי לגרש בו וכל שמתחיל לכתוב שוב אינו ראוי לגרש אפי' יבוא עלי'. אבל בתרומה אותן הפירות שלא אפריש ישנן עכשיו לפנינו ובידו לעשותן תרומה לאחר שיתלוש המחובר אבל כאן עדיין אין כאן גט כלל וכל שיהא כתוב גט שוב אינו ראוי לגרש בו ודו"ק הוטב. וממילא כיון דהוא אינו יכול לכתבו פשיטא שאינו עושה שלית אבל כל היכי שהוא יכול לעשות אפי' ע"י מעשה מיקרי בידו כמו בתרומה ויכול לעשות שלית ג"כ. ומ"מ נראה לפע"ד דבכה"ג לא מהני דדוקא אם באופן שעשה שליח הי' הוא יכול לקדש מיקרי בידו אבל כאן כיון שלא מסר הגט לשליח רק לאחר א"כ בלי הגט אינו יכול לקדשה א"כ לא מצי שווי' שלית לקדש בלי שיהא בידו לגרשה רק לאחר שתתגרש [ועוד דיש לומר דלא מיקרי בידו כיון שאפשר שיבטל הבעל הגט קודם שיתננו לה]. ולפי זה פשיטא דלא דמי להך דיבמות אפי' לפי הבנת התוס' דהתם נמי לענין שלית דמ"מ אינו יכול לעשות שליח כיון דהוא לא מצי מגרש רק ע"י שיבוא עלי' לא מצי שווי' שלית בלי זה וצ"ט אבל עכ"פ דברי התוס' צ"ע לפע"ד ונראה פשוט דבהך דתלה אפי' אין לו עיסה מגולגלת מ"מ כיון שיכול ללוש ולהפריש יכול לעשות שלית ללוש ולהפריש ולא דמי ליבמה כלל מהאי טעמא דאמרן דהתם לאו לענין שליח כלל מיירי ואפי' אי נימא דהוא יכול ע"י שיבוא עלי' אינו יכול לעשות שליח שיכתוב בלי שיבוא עלי' והשליח אין בידו בזה אבל גבי תלה מה שבידו לעשות עושה השליח ודו"ק:

לו וכן אם באו הקרובות וכו' ועמדו ונשאו. זהו לפי' התוס' אבל להרמב"ן לא בעי נשאו רק אמירה מהני ומ"מ לא ידעתי מנין להם דלשיטת תוס' מהני נשאו דע"כ לא כתבו התוס' דבר זה רק בס"ד דהוי ס"ל דהוא מדינא ועל זה כתבו דדיבור לא מהני רק נשאו אבל אח"כ דמסקי דהטעם משום קנס ומדינא אין לחוש כלל א"כ כמו דקנסו בלי נשאו אף דמדינא לא חיישינן כן קנסו בנשאו ולענין קנס לא שייך לחלק כלל בזה ועיין בסמוך:

לז י"א דה"ה. משמע דבהא נמי בעינן עמדה ונשאת כמו בהך דמעיקרא רק בח"מ כתב בפשיטות דבהא מודים התוס' להרמב"ן דבאמירה מהני דלא שייך למיקנסי' וכ"כ הב"ש ואני תמה דלהיפוך מבואר בתוס' דהא בס"ד הוי ס"ל דמדינא הוא. וכתבו להדיא דלא מהני אמירה א"כ הכא נהי דקנסא ליכא מ"מ כיון דמדינא אסור הכא כמ"ש הח"מ גופא ס"ק כ"ז והב"ש ס"ק ל"א א"כ לא מהני אמירה לשיטת התוס' וכן מבואר בר"ן להדיא שהשיג על הרמב"ן דלדעתו מדינא הוא דבהא לא מהני אמירה דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ הכא דהוי מדינא לא מהני לדידהו אמירה. ונראה לי דגם כוונת הרב כך דדעה קמייתא הוא דעת התוס' פרק התקבל [וכן ציין המציין ולפי דברי הח"מ והב"ש מצויין בטעות] דכל היכי דאסור מדינא לא מהני אמירה כלל וכן דעת הר"ן הנ"ל והיש חולקין הוא הריב"ש דהך דהכא עדיף מהך דמעיקרא דמהני אמירה ולא בעינן נשאת וכן מבואר בריב"ש. (גם לשון הד"מ אפשר לכוון כך וקושיתו על הריב"ש דבתוס' מבואר דהכא לא שייך קנסא ומדינא לא מהני אמירה כלל]. ועכ"פ דברי הח"מ והב"ש צ"ע לפע"ד: סעיף יב. העושה שליח לקדש לו (לח) אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזה מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו:

לח אשה פלונית. משמע דוקא בייחד לו אשה אבל אשה סתם והמשלח קידש בעצמו אשה ואינו ידוע איזה מהן קודם יש לומר דלכ"ע לא חיישינן דהוי ספק שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו היא ואת"ל זו שמא קדמו קידושי משלח אמנם לתוס' דהטעם משום קנס נראה דאפי' בהא יש לחוש:

סעיף יג. עשה שליח (לט) וביטל השליחות קודם הקידושין הרי הוא בטל ואם אין ידוע אם בטל השליחות קודם או אחר הקידושין הרי זו ספק מקודשת:

לט וביטל השליחות. כתב ב"י דנלמד מפלוגתא דר"י ור"ל וקיי"ל כר"י ובאמת נראה דבהא לא פליג ר"ל כלל ודוקא בקידושי דידה או בגט שהוא מקנה דבר לחבירו אז סובר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל דבר שהוא קונה ע"י שלוחו איזה דבר פשיטא דאין אדם קונה דבר בע"כ הילכך אף דבמתניתין קתני בדידי' ג"כ לא נחלקו רק בדידה ומיושב קושית הרא"ש שם. וכתבתי זה לפי שאני מסתפק בהא דנחלקו אביי ורבא בגילוי דעתי' בגיטא אי מילתא הוא או לא וקיי"ל כאביי דלאו מילתא הוא או גם בקידושין שייך פלוגתייהו או לא. ונראה לי דבקידושין אפשר דמודה כ"ע דמילתא הוא כיון דגלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני אין מקנין לו לאדם בע"כ ובקידושין גילוי דעת הוי כמו ביטול וכה"ג אמרי' בב"מ דהואיל דגלי דעתי' דבארבע אמות לא ניחא לי' דליקני לא קני. והנה לא מיבעי' לי אי גלי דעתי' בשליחות הקידושין לדעת הרא"ש דגילוי דעת יועיל בשליחות קידושין א"כ יש לומר דאפי' לאביי היינו דוקא בגט דאפי' למ"ד אתי דיבור ומבטל דיבור אבל לא אתי גילוי דעת ומבטל דיבור אבל בשליחות קידושין דגילוי דעת מועיל לשווי' שליח לכ"ע אחי גילוי דעת ומבטל גילוי דעת אלא אפי' עשאו שליח בדיבור מ"מ נראה לי דיכול לבטל בגילוי דעת מהאי טעמא דאמרן וצ"ע:

סעיף יד. (מ) אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו ואם בטלו שלא בפניו מבוטל:

מ אין לבטל. זהו מה שכתב המרדכי בשם ר' שמחה וטעמו דבקידושין נמי שייך תקנת עגונות וממזרים ובאמת בש"ס גיטין דקאמר דפלוגתייהו דר"י ור"ל תליא אי ביטול בפני ב' או בפני ג' משמע בהדיא דלא כר' שמחה דא"כ אפי' אי סובר בפני ב' הוי מצי לומר תקנת עגונות כמו דיש חשש תקנת ממזרת בקידושין ובירושלמי דקאמר כה"ג גבי גט משום דבירושלמי ליתא הא דתליא אי בפני ב' או ג' ע"ש. אך יש קצת ראי' דלא חשיב בדרכים ששוה גיטי נשים לעבדים ביטול שלא בפניו כמו דחשיב מוליך ומביא דהוא ג"כ תקנת חכמים [ואדרבא ס"ד התם דאורייתא לא קתני] למ"ד דעבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ויש בו תקנת ממזרים לר"י והוא גופא סובר הולד ממזר וע"כ משום דאיתא נמי בקידושין לא קתני ש"מ כר' שמחה. אך באמת יש לדחות דלמ"ד הולד ממזר בלא"ה לא קשיא כלל דשפיר יש לומר כדקס"ד דדאורייתא לא קתני ואי קשיא חזרה דאורייתא באמת אין הכוונה חזרה רק ביטול שלא בפניו רק לא משכחת לה רק לר"מ ולא לרבנן דלא מצי לחזור כלל וע"כ דעיקר קושית הש"ס למ"ד בעבד הולד כשר א"כ ע"כ דכוונת הברייתא לחזרה עצמה ולהך מ"ד שפיר יש לומר דליתא בקידושין ומ"מ לא משיב משום דלא משכחת לה בעבד תקנת ממזרת דהולד כשר ודו"ק. והא אין להקשות למה לא חשיב גילוי דעת לר"מ דיכול לחזור דלא חשיב רק מה דמבאר במשנה כמ"ש הרשב"א שם:

סעיף טו. (מא) לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשת והיא אומרת לא קידשתני שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא אומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חוקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון (מב) (ואפ"ה השני אסור בקרבותיה) (המ"מ בשם הר"א)

אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס הג"ה (מג) וי"א דאף אם הוחזק השליחות אם השליח אומר שחזר משליחותו אינה מקודשת לראשון וכן אם לא הוחזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח הוא אסור בקרובותיה (טור בשם הרא"ש) מיהו אם אח"כ חזר השליח ואמר סבור הייתי שקדשתי לעצמי ונזכרתי שקדשתיה לשולחי יש לסמוך, אסברא הראשונה (הגהות מרדכי דקידושין בשם תשובת מוהר"ם) שליח שאמר קידשתיה למשלח והיא אומרת לא קידשתני (מד) המשלח אסור בקרובותיה ע"פ השליח: (מא) לא הוחזק השליח בעדים וכו'. זהו מן הירושלמי ותמה הרא"ש בטעמו של דבר ונראה לי לפי מה שיש לדקדק ברמב"ם שכתב בהך דינא דלעיל סי"א דאסור לעשות כן והעושה דבר זה וכיוצא בו במקח וממכר נקרא רשע ויש להבין למה בהך דמעיקרא לא כתב שהוא רשע רק אסור לעשות כן. ונראה לי דוודאי במקח וממכר שיש בו מצד עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הוי רשע אבל בקידושין נראה דכל הקודם הרי זריז ונשכר כמו שאמרו שם בירושלמי מקודם להדיא רק לפי שחבירו שלחו לזה נהג מנהג רמאות לרמות חבירו שלא הי' לו לקבל שליחותו רק לומר לעצמי אקדש או שלא יקבל שליחותו וזה שקיבל השליחות והלך נהג מנהג רמאות לכך אסור לעשות כן ובוודאי אם באמת לפי תומו קיבל שליחותו לדעת חבירו רק אח"כ נתרצה בדעתו לקדשה לעצמו באמת לא עשה כלום רק מ"מ לפי שקיבל שליחותו והלך נראה כרמאי דמי יאמין לו שלא הי' בדעתו בשעת קבלת שליחות לזה. ובהכי ניחא דפריך בש"ס לרבנן מברייתא ומשני לא יהבוה נהלי' ופריך איבעי' לי' לאודיעי' ופירש"י להוציא עצמו מחשש רמאות ויש להבין מנין להם דבר זה דצריך להוציא עצמו מחשש רמאות הא לא שמענו מברייתא רק כשיש רמאות באמת. וצ"ל דבאמת אפי' יהבוה נהלי' כל שעשה לפי תומו וקידשה לעצמו לא שייך בקידושין דין עני המהפך בחררה א"כ למה פסק ותני שנהג מנהג רמאות שמא לפי תומו עשה ולא רימה כלל וע"כ משום דצריך להוציא נפשי' מחשש רמאות לפי שנראה מענינו כרמאי והשתא פריך שפיר דאפי' לא יהבוה נהלי' הי' לו להודיע שלא יהא נראה כרמאי ועל זה משני דה"מ אם יכול לקדשה למשלח אסור לקדשה לעצמו מחשש רמאות אבל אי לא יהבוה נהלי' ויש חשש דאחר יקדש ולא למשלח תהי' ולא לו אין לו לחוש. והשתא שפיר אמרו בירושלמי דבלא הוחזק בעדים יש נאמנות לשליח לגבי משלח דאין בזה רמאות דלפי תומו נתרצה אז לקדשה לעצמו ולהוציא עצמו מחשש רמאות לא הי' צריך כיון שלא הוחזק בעדים ויכול לומר לא נעשיתי שליח כלל אבל הוחזק בעדים אין נאמנות לשליח כלל דאין מאמינים דעשה רמאות ועכ"פ הי' לו להוציא עצמו מחשש רמאות ואפי' עדים גמורים האומרים מידי דעולה לא מהימני כ"ש השליח בלבד לכך מקודשת לראשון כנ"ל בזה: (מב) ואפ"ה השני אסור בקרובותי' כ"כ המ"מ לדעת הראב"ד לפי שכתב אף לראשון ובאמת הוא תמוה. דהאיך שייך אף לראשון דהראשון יכול לישא אותה בלא גט משני והשני אסור לישא בלי גט מראשון. גם ברמב"ם משמע להדיא דבהא אינו אסור בקרובות כלל. איברא באמת יש לתמוה למה לא יהא אסור הא שווי' ח"ד וכ"כ הר"ן. לכן נראה לי דבלא"ה פי' ה"ה דהכוונה לעצמי קדשתי כך נתכוונתי ותמה הר"ן דמה יועיל כוונה שלו כיון דהיא לא נתכוונה ולמה יאסר הב' בקרובות. איברא קשה לפרש דלא כהראב"ד דאם הכוונה לעצמי קדשתי מפורש בהסכמתה א"כ האיך שייך בזה איני יודעת דהאיך לא תדע למי נתכוונה כיון שבשעת קידושין נתכוונה לאחד וידעה שהיא אשתו של זה האיך יפול ספק בלבה שהוא אשת תבירו. לכן נראה לי ליישב דברי הראב"ד בזה דוודאי לפי דבריו שאומר שקידש סתם ולעצמו נתכוון בהכרח שהיו מעשיו מוכיחין קצת שהוא מכוון לו דהאיך יתכון לו בלי שום גילוי וא"כ לפי דבריו בהכרח שהאשה משקרת במה שאומרת שנתכוונה לראשון דאיך אפשר דקיבלה סתם ושתקה וטעתה בכוונתו היפוך ממש עד שלא שאלה כלל למי נתכוון רק הי' ברור בעיני' דלמשלח קידש היפוך מה שהי' ברור לו דנראה ממעשיו דלעצמו קידש ומאיזה צד הי' כ"כ ברור בעיני' כיון דלא הוחזק שליחותו בעדים א"כ אין הדבר מצד עצמותו מורה דלמשלח קידש עד שטעתה היפוך כוונתו מה שהי' מוכיח להיפוך וע"כ דלפי דברי השליח האשה משקרת רק לעצמו כיוונה גם היא לכך אסור בקרובותי' אבל בהוחזק בעדים דהדבר מורה מצד עצמותו למשלח כל שלא פי' אפי' היו מעשיו מוכיחין קצת לו הי' מקום לטעות דלמשלח כוון א"כ אף לפי דברי השליח אין הכרח דהאשה משקרת לכך מקודשת לגמרי לראשון ואף השליח מותר בקרובותי' דלא שייך שת"ד דאפי' לפי דבריו מותר. דהיא טעתה מחמת שהוחזק בעדים אבל בלי עדים לא הי' לה מקום לטעות והשתא שפיר קאמר אמרה איני יודעת למי נתכוון השליח והיא סברה וקיבלה לכל מי שנתכוון בהא ברישא בלא הוחזק חזקה לשני ובסיפא בהוחזק הוי ספק ומ"ש הראב"ד אף לראשון הכוונה כמו ברישא דאמרינן חזקה לשני ומקודשת לשני לגמרי כמו כן בסיפא אפי' השליח אומר ברי מקודשת לראשון אף דשליח אומר ברי לא משגחינן בי' וזהו דעת הרמב"ם ג"כ כנ"ל בזה: (מג) ויש חולקין. העיקר בזה כמ"ש הב"ש דהמחלוקת דלדעת הראשונה מקודשת לראשון לגמרי ואפי' למ"ד השני אסור היינו משום דשח"ד אבל לראשון מקודשת לגמרי ואינה צריכה גט משני ולהרא"ש צריכה גט משני אך מה שתמה על הפרישה לק"מ דכוונתו קידושין של אתר לאחר שגירש השליח דלדעת רמב"ם אין תופסין מכת הראשון ולהרא"ש תופסין מכח שמא קידושי ב' עיקר וכבר גירש ולהיפוך מה שאמר בקידושי השליח אינו מובן דמאי נפקא מינה בתפיסת קידושין דהא אסור בקרובות בלא"ה ואי לענין להצריכה גט א"כ בקידושין הראשונים יש נ"מ זו ודו"ק:

מד המשלח אסור בקרובותי'. דין זה לא ידעתי מנין להם ומה שכתבו מכח חזקה שליח עושה שליחותו לא ידעתי איזה חזקה יש כאן כיון דהיא לא נתרצתה ועוד דע"כ כיון דהיא מותרת בקרוביו ולמה לא יחושו הקרובים לחזקה זו וע"כ דאומרין דלא רצתה להתקדש א"כ למה יגרע המשלח מקרוביו דיחוש יותר. ובריב"ש מבואר הטעם דשלוחו כמותו ולא ידעתי כוונתו דה"מ אם באמת קידש אבל אם רצתה להתקדש האיך יהא כמותו להאמין לו במה שיאמר ואדרבא כיון שאמרו בש"ס הן הן שלוחיו הן הן עדיו משמע דאין לשליח נאמנות לגבי משלח רק בתורת עדות ולא שיאומן בלבד והמשלח יהא מוכרח להאמין לדבריו ומנין לנו שנתן נאמנות לשליח עליו לומר שקידש ואם נפרש דמיירי דהאשה אומרת שלא בא אצלה כלל לקדשה הי' אפשר לדון קצת מכח חזקה אבל כשהאשה אומרת שלא נחרצית לדבריו מנין לנו שהמשלח מוכרח להאמין לשליח במה שיאמר עד שמחמת שעשאו לשליח יהא חשיב כשווי' חד"א דהא לקרוביו מותרת וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה