תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן לא
שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה ואם צריך שומא ובו ט' סעיפים: סעיף א. אין מקדשין בפחות משוה פרוטה (א) ומיהו אם קדשה בחפץ סתם (ב) אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת ואפי' אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה ג' זוז ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח"כ ששוה ג' זוז (ג) מקודשת:
א ומיהו אם קידשה בחפץ סתם. זהו מה שאמרו בכל דהו כ"ע לא פליגי וכתב הרשב"א דלאו דוקא שאמר כל דהו בפי' רק אפי' בסתם דאל"כ מאי ראי' הביא ר"י מהך דעגל זה לפדיון התם לא אמר כל דהו ע"ש. מבואר מדבריו דסובר דהך ראי' מעגל זה ללישנא בתרא הוא אבל התוס' כתבו להדיא דהך ראי' רק ללישנא קמא. ולכאורה יש ללמוד מזה דלא ס"ל כהרשב"א הנ"ל אפי' בסתם רק באומר כל דהו ואהא קשיא להו מאי ראי' הך דעגל בסתם ולזה הוצרכו לפרש ללישנא קמא וס"ל דהך דחמש סלעים דומה לחמשין כיון דבהכרח צריך להיות שוה חמש סלעים כמ"ש מהרש"א: איברא יש לתמוה בתוס' דהא מ"מ כיון דמה דפליגי בחמשין היינו משום דלא סמכה דעתה ובכהן לא שייך זה דלאו בדידי' תליא מילתא כלל א"כ כיון דשמענו מ"מ דבעינן קיץ א"כ מבואר דגבי קידושין בעינן קיץ אפי' בכל דהו דכל דהו דקידושין דמי לחמש סלעים דכהן וא"כ האיך כתבו התוס' דללישנא קמא מביא סייעתא דהא באמת מוכח כלישנא בתרא. אבל באמת נראה דלק"מ דוודאי ללישנא בתרא ליכא ראי' כלל דשאני הך דכהן דוודאי בסכום שהקפידה תורה צריך שיהא קץ חבל כל היכי דהי' שוה ה' בבירור רק לא נודע כמה שוה יותר לא איכפת לן. תדע דלא קאמר שור זה:
בה' סלעים לא מהני רק עגל זה והיינו דשור כיון דשוה ה' סלעים בוודאי לא איכפת לן מה דלא קיץ למעלה רק עגל דלא קיץ בה' סלעים גופא והשתא קידושין דהכא כיון דפרוטה וודאי שוה כמו שפירש"י א"כ מה בכך דאין קיץ למעלה הא כיון שיש כאן שיעור הקנין דקיץ דהיינו פרוטה מנין לנו דבעינן קיץ למעלה מן השיעור וזה לא שמענו מהך דכהן כלל. ולזה הוצרכו התוס' לומר דללישנא קמא מביא סייעתא דכיון דאמר בפי' חמשין הרי שיעור הקנין בחמשין דבתר דעתם ורצונם אזלינן והוי כמו שיעור פרוטה וה' סלעים של פדיון כיון דבציר מחמשין לכ"ע אינה מקודשת ושפיר קשיא לי' הא בעינן קיץ:
איברא יש לדקדק כיון דשמעינן מהך דעגל דבעינן קיץ עכ"פ באמר חמשין וללישנא קמא קאי א"כ למה לן דנקט טעמא בלישנא קמא משום סמיכת דעת תיפוק לי' דבעינן קיץ כהראי' דמייתי מעגל. ומ"מ י"ל משום דבוודאי הי' מקים לומר דלא בעינן קיץ רק בשיעור שנתנה תורה לקנין הקידושין וכן בפדיון אבל במה שהוסיף הוא מדעתו לא בעינן קיץ קמש"ל דמ"מ בעינן קיץ אבל וודאי רבה לא ס"ל כלל דבעינן קיץ אפי' בשיעור שנתנה תורה דלא בעי שומא כלל ואהא מייתי ר"י ראי' דעכ"פ מוכרח דבעינן קיץ עכ"פ בקידושין כמו בפדיון א"כ ממילא יש לנו לומר בקידושין הטעם משום סמיכת דעת דאפי' במה שהוסיף הוא בעי קיץ כיון דבהכרת קיץ בעינן ונהי דבפדיון הטעם משום גזירת הכתוב או טעם אמר נעלם מאתנו אבל מ"מ כיון דשמענו דבעי קיץ בקידושין ג"כ יותר יש לנו לומר מצד הסברא מכח סמיכת דעת ולא נחלק בין שיעור שנתנה תורה למה שהוסיף הוא דס"ס כיון דבציר מהכי לא מיקדשא בעינן קיץ או דר"י באמת לא מייתי ראי' רק ללישנא קמא דעכ"פ בעי קיץ דלא כרבה דלא בעי קיץ כלל:
עכ"פ מבואר מדברי התוס' דהראי' ללישנא קמא ולפי זה אין הכרת לדינו של הרשב"א כלל (והא דלא פירשו התוס' כך בראי' ראשונה מקנין יש ליישב בפשיטות ואין להאריך] וכן יש להוכיח עוד לכאורה ממה שהקשו התוס' מהך ברייתא דשמין את הנייר. ותירצו דללישנא קמא יש לומר דבכל דהו מיירי והשתא אי סתם הוי ככל דהו מה ס"ד להקשות להך לישנא הא פשיטא דלא מיירי התם דאמר בשוה פרוטה שבו התקדשי לי דמאיזה צד נפרש כן אדרבה כיון דפליגי לענין החוב ש"מ דלא פי' בשוה פרוטה ואי פירש יותר האיך מהני שוה פרוטה וע"כ דהוי ס"ל לתוס' דכל דהו היינו בפי' וס"ד דהתם בסתם שאמר התקדשי לי בזה ועל זה תירצו דמיירי דפי' בכל דהו הן רב הן מעט (ומה דקשה על התוס' דמה מהני כל דהו הא אינו ידוע שהוא שוה פרוטה בוודאי יתבאר בסמוך] וזה ברור לפע"ד. ומ"מ נראה לפע"ד דדינו של המחבר אמת לכ"ע דאפי' אי נימא דלא כהרשב"א דכל דהו היינו דאמר בפי' כך היינו דבהא מודה ר"י אבל בסתם אפשר דפליג אבל רבה וודאי סובר בכל גוונא דלא צריך שומא. תדע דלפי מה שהוכחתי דהוי ס"ל לתוס' דסתם לא הוי ככל דהו ולכך הקשו מהך דשמין את הנייר. מ"מ מבואר דלא קשיא להו רק לר"י והיינו משום דוודאי רבה סובר בכל גוונא לא צריך שומא והא דלא קאמר דפליגי בסתם היינו משום דקמש"ל רבותא דאפי' בחמשין כיון שאמר לה חמשין סמכה דעתה דכך שווין קמש"ל דמ"מ פליג ר"י אבל בלא פירש כלל פשיטא דיש לומר דחשבה דשוה יותר ממה ששוה לאחר שומא אבל הא וודאי מדברי כולם נלמד דליכא למ"ד שיסבור רבה דצריך שומא רק בהנך שזכרו הפוסקים כנ"ל ועיין בסמוך:
ב אין צריך לשום אותו תחילה. זהו מה שפירש"י וכל הפוסקים דמה שנחלקו בש"ס היינו לענין שומא תחילה ולמ"ד צריך שומא כל שלא שמו תחילה אינה מקודשת. ולכאורה יש לדון בזה דמנין להו לפרש כך ולישנא דקאמר רבה אמר צריכי שומא לא משמע הכי כלל ויש לפרש דפלוגתייהו ללישנא קמא דבכל דהו כ"ע מודי דאין צריך שומא כלל דלא איכפת לן לידע כמה שוה כיון דבכל דהו קידש ובאמר חמשין וחזינן דלא שוה וודאי אינה מקודשת אף דקיבלה לא אמרינן דנתרצית כמות שהיא כיון דפירש חמשין ובחמשין ושוה חמשין רבה סובר צריך שומא לידע כמה שוה ע"י שומא ור"י סבר דלא צריך שומא כלל דכל דכפי הנראה שוה סברה וקיבלה ולא קפדה על מה שעל ידי שומא של שמאים פחות מן חמשין קצת כיון דשוה לפי הנראה חמשין. ולישנא בתרא סובר דבכל דהו נמי פליגי והיינו דלר"י בעינן קיץ א"כ ממילא בעי שומא לעולם בעת קידושין לידע כמה שוה, ולפי זה לדידן דבעי שומא באופן המבואר ס"ב מ"מ כיון דלא קיי"ל כר"י דבעי קיץ יש לומר דסגי בשומא אח"כ וצ"ל דסבירא להו דהראי' של ר"י ללישנא קמא הוא כמו שכתבו התוס' בהדיא וכמו שכתבתי לעיל. א"כ מוכרת דללישנא קמא ג"כ צריך שומא קודם דוקא דאל"כ מאי ראי' מייתי מעגל הא שם לא מהני שומא אח"כ שיהא פדוי למפרע ודו"ק:
איברא דיש להבין כיון דסובר ר"י דבעי שומא קודם א"כ מוכח דלית לי' דשמואל שמא שוה פרוטה במדי דהא צריך שומא וא"כ האיך קאמר לקמן דרב יוסף מצריך גיטא בשוטיתא דאסא כשמואל. וביותר יש לתמוה בתוס' דכתבו שם דהך דזוודא דאורדי לכאורה דומה דלא כר"י והוי להו להקשות דר"י מדידי' אדידי'. ועוד קשיא לכאורה בכל הני דיני דרבא מדין ערב ועבד כנעני אף דקידש במנה מ"מ אין הקידושין במנה רק בהנאת מתנה שנתן לפלוני וכן כולהו דהתם וכן חן לכלב והי' כלב שלה אותן לעני תיפוק לי' דבעי שומא כמה עולה הנאה זו וכן קידושין דאדם חשוב וכ"ש ללישנא בתרא דבכל דהו נמי פליגי א"כ אפי' אי שוה פרוטה בוודאי צריך שומא ודוחק לומר דבאמת ס"ל לר"י בכל הני דצריך שומא קודם. ועוד דהא בהך ברייתא דקתני תנם לאבא ואביך קאמר דס"ד דבמתנה והביתי' ניהלי' וקשה הא התם אין המתנה מצדה דעדיין לא קנתה כלל המנה א"כ אין הקידושין במנה רק בהנאת מתנה שנתן לאבא ואביו א"כ קשה מה ס"ד דמהני הא לא שמוה קודם וצ"ע לכאורה:
והנה להך קושיא דתיקשי דר"י מדידי' אדידי' יש לומר בפשיטות לפי מה שכתב הר"ן בהך דשמואל דטעמא משום דהיא נתרצית ולדידה שוה וצ"ל אף דנסתפק הר"ן בהא אי מהני היינו אי אינו שוה לכל העולם אבל אי שוה במקום אחד פרוטה יכולה לומר לדידי שוה ולפי זה ממילא בפחות משוה פרוטה בוודאי רק שדנין על רצונה דלדידה שוה א"כ לא שייך בזה שומא דהא פרוטה אינו שוה בוודאי ומ"מ מהני מכח דלדידה שוה א"כ איזה שומא שייך בזה וזהו שכתבו התוס' רק מהך דזוודא דאורדי דשם כיון דהוי מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה שיהא קידושי וודאי א"כ בוודאי צריך שומא דהתם לאו מכח רצונה אתינן עלה דבהא הוי ספק ושפיר דומה דלא כר"י אבל מר"י גופא אין קושיא כלל כיון דשוטיתא דאסא אינו שוה פרוטה בוודאי רק מכח דלדידה שוה לא שייך שומא כלל וזה ברור. איברא יש לדקדק על דברי הר"ן הנ"ל דמאי פריך אהך עובדא דזוודא דאורדי וכן על עובדא דר"ת מהך דשמואל דילמא ע"כ לא קאמר שמואל רק בקידשה בדבר שאינו שוה פרוטה בוודאי והיא קיבלה א"כ שפיר יש לחוש שמא שוה במדי ומקודשת מכח דקיבלה כמו קבלת כהן בפדיון אבל בהנך עובדא דהי' ספק דשמא שוה פרוטה כאן א"כ יש לומר דקיבלה דהי' חושבת דשוה פרוטה אבל מנין דנתרצית לקבל פחות משוה פרוטה דלדידה שוה. ואפשר לומר דמשמע להו כיון דקאמר שמואל אפי' עומד כור תמרים בדינר משמע דלא מבעי' אם יש ספק אי שוה כאן שוה פרוטה דוודאי מקודשת רק אפי' כאן כור תמרים בדינר חיישינן למדי ש"מ דסובר דבכל גוונא כיון דקיבלה חיישינן דנתרצית להתקדש כמות שהיא ולדידה שוה ושפיר מקשה:
אמנם נראה לפע"ד ליישב כל הנ"ל לדעת ר"י בפשיטות והוא דאף דס"ל לר"י דבעי שומא בשוה כסף היינו דוקא בשיראי דהנאת השיראי תליא בשווים דכל שהם יקרים טפי יש לה הנאה טפי בלבישתם לכך אין הנאה זו קצובה עד שישומו קודם שווי' של שיראי אבל בהך גוונא דשמואל דקידשה בתמרה וכן מדין ערב ועבד כנעני דהנאה זו קצובה היא ולא יתוסף לה הנאה במה שישומו שהוא שוה יותר דהנאה שקיבלה במחנה שנתן לפלוני לא תוסיף ולא תגרע על ידי השומא הילכך אף דבעינן קיץ היינו ההנאה או אם קידשה בחמרים הרבה או בתבואה שאין ידוע כמה יש בהם בזה הוי לא קיץ אבל כל שההנאה קצובה וידוע אף שאין שווי' בממון ידוע לא איכפת לן דהא לא קידש בשווי' כלל רק בגוף הדבר והרי הדבר ידוע הוא. וכן מה שהביא ר"י מהך דתבואה וכלים ג"כ לא הי' הכוונה רק להוכיח דבעי שוה כסף דקיץ לאפוקי שאינו נקנה בתבואה שאין להם קצבה שאינו ידוע כמה יש בה. אבל במקדש בדבר שידוע הנאת אותו דבר רק שאין ידוע שווי' בממון לא איכפת לן רק בשיראי שהנאת השיראי תלוי בשווים הלכך אין הנאה גופא קצובה והוי כמו תבואה שאין אנו יודעין כמה קבין יש בה דלא מהני. ולפי זה הך דשוטיתא דאסא ג"כ הדבר ידוע לפנינו ויש לו קצבה מה יכול לעשות בו לא איכפת לן מה שאין שווי' ידוע לנו דהא בגוף הדבר קידש לא בשווי' וזה שכתבו התוס' דהך דזוודא דאורדי לכאורה דומה דלא כר"י דמשמע להו לפי מה שפירש"י דהיינו אגודה של מוכין שאין הנאת אותו דבר ידוע לנו כמה יוכל לחפור במוכין הללו וגם בזה לא ברירא להו לתוס' ולכך כתבו דדומה לכאורה אבל מהך דר"י גופא וכן מהך דרבא מדין ערב וכן כלהו הנ"ל לא קשיא להו כלל כנ"ל ברור בזה. ונ"מ בכל מה שכתבתי לדידן דאפי' למ"ד דדוקא שיראי פליג רבה דאשה מחמדתן אבל בשאר דבר צריך שומא היינו דוקא באופן הנ"ל שאין החפצים או התבואה בעצמה ידוע שאינו ידוע כמה אמות יש בו וכמה קבין אבל כל שהחפץ גלוי ונראה לפנינו וידוע הנאתו מה שאין שווי' בממון ידוע לא איכפת לן לכ"ע רק אם קידש בפי' בשווי' כגון שאמר דשוה חמשין או שאין ידוע הנאתו כהך דשיראו רק מל ידי שווי' בממון:
ובהכי גיתא מה שיש לתמוה בתוס' שהקשו מהך דשמין הנייר ותירצו דללישנא קמא יש לומר דמיירי דאמר כל דהו והדבר תמוה דהא רש"י פי' טעמא דכל דהו דבציר מן פרוטה לא שוה א"כ משמע דוקא בכהאי גוונא דידוע דפרוטה שוה בוודאי כהך דשיראי רק דיכול להיות דשוה הרבה יותר בזה לא בעי שומא להך לישנא אבל אי אין ידוע דשוה פרוטה רק ע"י שומא פשיטא דגרע טפי מחמשין דשוה פרוטה בוודאי וכאן אפי' פרוטה אינו ידוע וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל לפרש כוונת התוס' ע"כ דס"ל דכל שיש ספק אי שוה שיעור שנתנה תורה גרע טפי מחמשין דאל"כ דהא נמי ככל דהו חשיב פשיטא דאין כאן ראי' ללישנא קמא מעגל דהתם ככל דהו ומ"מ מהני וע"כ כיון דאינו ידוע בשוה חמש לא חשיב ככל דהו כיון דלא מהני כל דהו רק חמש ואף כאן כיון דפרוטה בעי בוודאי ואינו ידוע דשוה פרוטה לא חשיב ככל דהו כלל וא"כ התם דקתני שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה א"כ אכתי תיקשי לר"י אפי' ללישנא קמא ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לתוס' דעיקר מה שנחלקו בלישנא קמא ובתרא הוא על דרך זה דלישנא קמא סובר דוקא אם קידש בחפץ בפי' בשווי' בממון אז בעי שומא בממון אף שגוף החפץ גלוי וקצוב לפנינו כיון שקידש בשווי' בעינן שיהא שווי' קצוב ולהך לישנא הביא ראי' מעגל זה דהתם ג"כ הפדיון תלוי בשווי' שהרי אפי' חשיב ממון לא מהני רק שיהא שוה ה' סלעים אלמא בשווי' הדבר תלוי לכך בעינן שיהא שווי' קצוב אבל בקידש בכל דהו דהיינו בגוף החפץ לא בשווי' כלל כל שהחפץ גלוי וקצוב מה שהוא לא בעי שומא. ולישנא בתרא סובר דאפי' בכהאי גוונא בעי קצוב בשווי' דוקא (ולא ס"ל מה שכתבתי לעיל דשיראי דוקא דאין החפץ קצוב הנאתו רק לפי שווי'] וזה שכתבו דכל דנימא דבכל דהו לא פליגי ממילא לא קשיא מהך דשמין הנייר כיון דלא קידש בשווי' רק בגוף הנייר והרי הוא קצוב לפנינו אף שאין שווי' קצוב לא איכפת לן רק צריך שומא אח"כ לידע אם חשיב לקדש בו דאינו יכול לקדש בשוה כסף רק שיהא חשיב כמו כסף אבל בהא סגי כל שנתברר לנו שהוא חשיב כיון שלא קידש בשווי' רק בגוף הדבר אבל להך לישנא דבכל דהו ג"כ פליגי ולא מהני מה שהחפץ קצוב רק בעינן שווי' קצוב שפיר קשיא להו מהך דשמין הנייר. ולפי זה לפי מה שכתבתי לעיל דאפי' ללישנא בתרא שאני שיראי שאין החפץ קצוב כלל דהנאת השיראי תלוי בשווים א"כ יש לומר דגם ללישנא בתרא לק"מ מהתם ואדרבא מכאן ראי' דתירוץ התוס' ללישנא בתרא דחוק מאוד כמבואר ולפי הנ"ל ניחא ודו"ק היטב בכל הנ"ל:
ג מקודשת. היינו למפרע, ועב"ש בשם מהרי"ט שדחה ראיית הר"ן מרמב"ם ואין דבריו נראין דהאיך כתב וא"צ שומא ואח"כ תהי' מקודשת ולדברי מהרי"ט הי' לו לומר ואח"כ תתקדש דהא עדיין לא נתקדשה ופשיטא שאם יקדשנה אתר השומא שתהא מקודשת ומה ביקש בזה וכי לא סגי לי' לומר וא"צ שומא קודם הקידושין וברור דכוונתו לומר כיון דענין זה אינו תלוי ברצון המקדש והמתקדשת דשניהם מרוצין בקידושין רק אנן אתינן עלה מכח דבעינן קיץ או סמיכת דעת הילכך כל ששמו אח"כ הב"ר והחזירו לה החפץ על פיו של הבעל וקיבלה אותו הרי על דעת קידושין הראשונים נתרצו עכשיו ולא גרע ממדבר על עסקי קידושין ונתן בשתיקה ואף דהתם בעינן עסוקין הכא שנתן לה קודם לקידושין ועכשיו החזיר לה אותן הקידושין אחר שומא מקודשת ומפירש"י לא מוכת להיפוך כלל דוודאי אינה מקודשת קודם שומא כלל דאי קיבלה מאתר מקודשת לשני וכן יכולין שניהם לחזור ואין לך אינה מקודשת גדול מזה אבל אם לאחר שומא החזירו לה על פיו וקיבלה מקודשת מכאן ולהבא על פי קידושין הראשונים וכמו כן צריך לחלק להרשב"א דמודה דאין צריך ליקח ממנה ובסי' כ"ז פסק דצריך ליקח ממנה וע"כ דהכא עדיף דקיבלה מרצונה מעיקרא בוודאי משא"כ בסי' כ"ז דלא הי' קידושין מקודם מצד שלא נתרצו בקידושין כלל בהא בעינן שיקדשוה שנית ויטלנה הימנה. ונראה לי להביא ראי' להרמב"ם דהא בש"ס אחרו ההוא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא ר"י אמר צריכי שומא וקשה הא כבר קדיש בלא שומא והאיך שייך צריכי שומא הוי להו לחלוק דלמר מקודשת ולמר לא ומה יועיל שומא עכשיו ולזה סובר הרמב"ם דהכוונה דרב יוסף סובר צריכי שומא דכל שלא שמו אותם אינה מקודשת עד שישומו ואז תהא מקודשת ורבה סובר דלא צריכי שומא ואי פליגי בכל דהו פשיטא דאתי שפיר לישנא דרבה ג"כ דלא צריך שומא כלל אלא אפי' אי פליגי בחמשין מ"מ כל דלא נתברר דלא שוה חמשין מקודשת אפי' לא שמו כלל דמסתמא שווין והיינו דקאמר מעיקרא בלא שוה לכ"ע אינה מקודשת רק בלא נתברר דלא שוה נחלקו דלרבה לא בעי שומא ולר"י בעי שומא אבל אי נימא דשומא לא מהני אפי' שתתקדש משעת שומא אי אפשר לפרש כלל לשון זה צריכי שומא דהא כיון דכבר קדיש מאי יועיל שומא וזה ברור לפע"ד:
סעיף ב. י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין
בשומתן (ד) ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם ולא אמר לה ששוה ג' זוז צריכה שומא ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן:
הג"ה. ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן או בסתם טבעת ונמצא של נחושת אעפ"י שאין דרך לקדש בכך (ה) חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקידושין) ואפי' אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב ונמצא נחושת אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (תשו' מיי' סוף הלכות נשים) ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח) (ו) גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשו' הרשב"א):
ד ופעמים טועים בהן הרבה. דעת הרמב"ם כפי, מה שהבינו דעתו לחלק דוקא בדבר שהאשה מחמדתן לא בעי שומא ולא בשאר דברים. והנה נפל האי דינא בבירא לשיטה זו לידע מהו שהאשה מחמדתן שהרי הרב כתב וכיוצא בהם אבל לפע"ד ברור שלא נתכוון הרב לדבר זה כלל וכמעט כל הסוגיא מוקשה לסברא זו דפריך מעגל ועבד והתם לא מיירי בשיראי כלל אבל הדבר ברור לפע"ד שבא הרב לומר בלשון רבותא והיינו דיש להבין ללישנא קמא דפליגי בחמשין וסמכה דעתה דמ"ט דר"י דהאיך נימא דלא סמכה דעתה דהא קיבלה אותם לזה סובר דכיון דשיראי הן שמחמדתן קיבלה אותם אבל מ"מ לא סמכה דעתה שהם שווין רק מחמת חימוד קבלתם ולא גמרה ומקנה תדע שמה שכתב הרב ששוה נ' זוז ע"כ לרבותא קאמר אף שלא כתב אפילו והיינו דקמש"ל דאפי' ללישנא קמא הלכה כרבה ולכך קאמר דאפי' שיראי הלכה כרבה דבהא עיקר טעמי' דר"י דחולק בלישנא קמא משום דמחמדתן קבלתם בלא שומא אבל לא סמכה דעתה קמש"ל דמ"מ לא בעי שומא ולפי זה צריך לומר דהנך ראיות דמביא ר"י ללישנא בתרא הוא דבעי קין דללישנא קמא אין ראי' דתיקשי לי' הא התם אינן שיראי ודו"ק:
ה חיישינן לקידושין. אפי' פי' ששוה נ' זוז הוי ספק דיש לחוש להי"מ שכתבו התוס' דמה שאמרו והלכתא שיראי לא בעי שומא לאו לאפוקי טבעת שיש בה אבן רק דלא נימא הלכה כל"ב ורק בכל דהו הלכה כרבה קמש"ל דאפי' בשוה חמשין הלכה כרבה. גם לולא דברי הפוסקים הי' נראה לפע"ד דלא איפסקא הלכתא רק בשיראי דכיון שהן שווין פרוטה שהוא שיעור שנתנה תורה לקידושין בוודאי והוי קיץ שוב לא בעינן קצבה למעלה אבל כל היכי שאין שוה פרוטה קצובה בעי שומא והיינו כדי לסלק הוכחת ר"י מהנך ברייתות דלפי חילוק זה אין ראי' כלל אבל כל הפוסקים לא פירשו כן אף דלדעתי הוא דבר נכון ומיושב מה שאמרו שיראי לא צריכי שומא וכך הוי להו ומר קידושין אין צריכין שומא:
ו גם נוהגין לכסות פני הכלות. עב"ש שהביא מה שנסתפק הר"ן אי יכולה לומר לדידי שוה ונראה לי כיון שאמרו אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אף דהאשה רוצה מ"מ בטלה דעתה א"כ בהא נמי כיון דכל שאר הנשים מקפידין שלא להתקדש בפחות מפרוטה לא מהני ואפי' להפוסקים שפירשו שם באופן אחר עכ"פ לא פליגי בהא. גם לפי מה שפירשתי לעיל בשם הר"ן מילתא דשמואל מהאי טעמא ש"מ דוקא אי שוה במדי מהני זה ולא בלא"ה וזה ברור. ומה שכתב הב"ש בשם המרדכי דאין מקדשין במטבע הוא תמוה דמדברי המרדכי מוכת להיפוך והאיך יכתוב המרדכי נגד המשנה והש"ס דמקדשין בדינר ע"ש דהקשה דרך קושיא ואין להאריך ועוד יש לי דברים בדברי הר"ן בשם הרמב"ם בענין חמש סלעים של פדיון אלא שאין כאן מקומו להאריך: סעיף ג. קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה (ז) הרי זו מקודשת מספק (ח) שמא דכר זה שוה פרוטה במקום אחד וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק (ט) שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוטה:
ז הרי זו מקודשת מספק. נראה לי דהיינו דוקא אם קידשה בדבר שאינו ידוע בבירור בעת קידושין שאינו שוה פרוטה אבל אם ידוע בבירור שאינו שוה פרוטה והיא לא נתרצית בפי' לקידושין רק שתקה אף דבעלמא אמרינן שתיקה כהודאה בהא לא שייך לומר כן דלכך שתקה דלא איכפת לה כיון שאינו שוה פרוטה כמו שפירש"י בהך דציפתא דאסא ומשום חשש שמא שוה פרוטה במדי כבר אמרו שם אטו כלהו נשי דינא גמירי ומשמע התם דמהאי טעמא אפי' ספק קידושין לא הוי והיינו כיון שלא נתברר לעדים בבירור שהיא מרוצה ומשחיקתה אין ראי' כאן דלא איכפת לה רק בגוונא דאינו ידוע תיכף שאינו שוה פרוטה בהא שתיקחה כהודאה ואפי' נתברר שאינו שוה פרוטה הוי ספק קידושין שמא שוה במדי ולכך מקשה מעובדא דר"ש ב"ח ור"ח דכיון דהם היו מעיינין בה אי שוה פרוטה אף היא לא הי' לה לשתוק ומה שהקשו לשמואל ממשנה דתנן בשוה פרוטה ולא אוקמה בכה"ג לק"מ דמ"מ כיון דקתני בשוה פרוטה נושמע וודאי דפחות משוה פרוטה אפי' אינו ידוע כמו שוה פרוטה אינה מקודשת או כמו שכתב מהרי"ק ליישב דעת הרמב"ם בדבר שאינו מתקיים]:
ואשר הביאני לזה הוא מה שראיתי בירושלמי פרק האשה שנפלו ובמסכת פאה שהקשו דלמה תשיב הפקר לעניים בהדי מקולי ב"ש דהא הוי חומר לבע"ה ותשני אינו חומר לבע"ה דמדעתו הוא מפקיר ואף דעכשיו מסתמא חוזר בו כיון דהפקר הי' מדעתו אינו חומר. והשתא תיקשי האיך חשיב הכא מקולי ב"ש וחומרא לב"ה הא קידושין ג"כ מדעתה הן ולא הוי חומר. ועוד קשיא לי הא במסכת עדיות חשיב שוה דינר ג"כ וקשה הא מ"מ צריך גם עכ"פ לב"ש בפחות משוה דינר שמא שוה במדי. ודוחק לומר דשוה פרוטה ושוה דינר בכדי נקטא ועיקר בפרוטה ודינר. גס קשיא לי מה שהקשו התוס' הא בקיבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא ע"ש שדחקו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל דוודאי היכי שנתרצית האשה בפי' לקידושין אין כאן חומר וקל כלל כמו בהך דהפקר רק החומר וקל אינו רק בגוונא שנתקדשה בפחות משוה דינר בוודאי ושתקה דלב"ש דקידושין בדינר ממילא לא נתרצית כלל להתקדש והוי שפיר קל לאשה ולב"ה מקודשת דהוי שתיקתה הודאה דקידושין לא בעי דינר. והשתא לק"מ מה שהקשו התוס' דקיבלה קידושין מאחר דהא ע"כ שקיבלה קידושין גמורין דמהני לב"ש א"כ נתרצית באמת לקידושין ואין כאן חומר כלל כיון דהוא מדעתה וכמו כן לא קשיא דלב"ש נמי צריכה גט כיון דע"כ עיקר הקולא כשלא נחרצית רק שתקה ובהא לא חיישינן דשוה במדי כנ"ל וכבר כתבתי מזה לעיל סי' כ"ח דבהא מיושב מה שהקשו בהך דציפתא דאסא ע"ש כנ"ל בזה:
ח שמא דבר זה שוה פרוטה. עח"מ דלהרמב"ם בשוה וודאי הוי קידושין וודאי ולהרא"ש אין להקדש אלא מקומו ושעתו. ולפעד"נ דהרמב"ם מודה להרא"ש כמו שהוכיח ה"ה מתוך לשונו רק דלא ס"ל הטעם כהרא"ש שמא יבוא אחד ממדי לכאן רק כך החשש שמא יסע אחד לשם והיא תתן לו למכרו שם ויביא לה פרוטה עבור דבר זה א"כ יאמרו שאין אשה מתקדשת בשוה פרוטה אף דמדינא כיון דכאן לא שוה ליכא למיחש חששו רבנן לזה. ולפי זה היינו דוקא אם אפשר שיהא בכאן פרוטה אבל אם כאן אי אפשר לקבל תמורתו פרוטה שהרי נפסד עד שיבוא לשם לכך לא חיישינן כנ"ל:
והנה הח"מ נסתפק ביש לה דרך להוליך לשם אי הוי וודאי קידושין. ולפע"ד נראה פשוט דמ"מ כיון שדבר זה שנתן לה מצוי הוא בכאן לקנותו בפחות משוה פרוטה א"כ הרי לא נהנית ממנו בשוה פרוטה ואטו אם יתן לה פחות מפרוטה נאמר הואיל ויכולה לקנוח דבר להוליכו לאותו דרך שיש לה ולמכרו בפרוטה תהא מקודשת ואף זהו כמוהו כיון דבכאן הוא נקנה בפחות מפרוטה אינה מקודשת שהרי לא נהנית ממנו בפרוטה דבפחות מפרוטה יכולה להשיג דבר זה פה:
ומה שהקשה הב"ש ממעשר תמוה לי דפשיטא דלא קשה מידי דשאני הכא שדבר זה שנתן לה יכולה להשיגו פה בפחות מפרוטה ובעצמותו אינו שוה פרוטה אבל מעשר הרי הדבר שנתן לה שוה הרבה שגם באותו מקום מולין כיוצא בהם נקנין ביוקר הרבה רק מעשר אי אפשר לאכלו רק בירושלים אבל פשיטא דשוה הוא הרבה ואטו אם יקדשנה בדבר סחורה הנצל כין לה מרחוק מכאן לא תהא מקודשת דמ"מ יש בה שיווי ממון כאן להוליכו לשם משא"כ בהך דהכא דמשיגין אותו דבר בכאן בפחות מפרוטה מה בכך דשם שוה פרוטה אבל מעשר אין משיגין אותו כאן בפחות מפרוטה כלל ודוק היטב:
ט שאינו מתקיים. זהו דעת הרמב"ם והקשו עליו דמאי פריך ממשנה לימא בדבר שאינו מתקיים ולפעד"נ דבש"ס מוכח כהרמב"ם דמשני על הך קושיא ממשנה הא בקידושי וודאי הא בקידושי ספק וקשה חדא הא במתניתין קתני בפרוטה ושוה פרוטה א"כ כמו דפרוטה בפחות מזה אינן קידושין כלל כמו כן בשוה פרוטה תדע דכמב מהרי"ק בתשובה דלכך זכר בקושיא בפרוטה לדון מינה לשוה פרוטה ע"ש. וא"כ תיקשי מאי משני וכמו כן ר"י יליף מה כסף דקיץ ה"ה שוה כסף דקיץ א"כ האיך נפרש דברים שנאמרו במשנה כאחד שהם תאומים במובן בהא לשיעור וודאי ובהא אף לספק. ועוד לא יכולתי לכוון כלל הלשון הא בקידושי וודאי דכי באוקימתא מוקי לה הוי לי' לשנויי דמודה תנא דמתניתין דמקודשת בספק. גם קשיא לי הא דפריך בתר הכי מרשב"א ומשני ג"כ לחלק בין קידושי וודאי וקשה כיון דקאמר להדיא אי אית בה שוה פרוטה אין ואי לא לא וודאי משמע דאי לא אינה מקודשת כלל. גם למה בהך דר"ח בחר הכי לא משני הכי דמיירי בוודאי ומה שכתבו התוס' דמיירי שקידשה אחיו דהוי גרושת אחיו הוא דחוק דעיקר חסר בש"ס בקושיא דהי' המקדש אחיו של ראשון. גם הש"ס מקשה מעיקרא דאכתי לא זכר כלל שקידשה אחר וכן בפירש"י לא נזכר אחיו כלל. גם קשה כיון דלב"ש צריכה גט לא הוי מקולי ב"ש כנ"ל:
לכן נראה לי דכך הכוונה דוודאי חששא דשמואל אינו רק במקום שיש להסתפק דשוה פרוטה באותן המקומות שיכול להוליכו לשם אבל בקידש בדבר שאינו שוה פרוטה בוודאי באותן המקומות ולמקום רחיק שאין ידוע אינו מתקיים להוליכו לשם אינה מקודשת כלל והיינו דמשני דמתניתין מיירי בקידושי וודאי או שתהא וודאי מקודשת או וודאי אינה מקודשת דידעינן בוודאי דאינו שוה פרוטה או דינר לב"ש ולמקום רחוק אינו ראוי להוליכו. ושמואל מיירי בקידש בדבר שיש להסתפק בו דבמקום אחר שוה פרוטה ובכה"ג איחשל דהוי מקולי ב"ש אבל אי הי' ספק דשוה יותר אין כאן קולא לב"ש וכן הא דמשני אהך דרשב"א כך הכוונה דהוא הוי מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה בוודאי מקודשת וודאי ואי אין בה שוה פרוטה כלל בשום מקום אינה מקודשת ומיירי ג"כ דאינו ראוי להוליך למקום רחוק רק במקומות הראוי להוליך אינה שוה פרוטה, ולכך מהך דשמואל דקדיש באבנא דכוחלא שפיר מקשה דהוא אבני שיש כמו שפירש"י וראוי להוליך בכל העולם א"כ ע"כ הוי ספק והוצרך לומר דלית לי' דשמואל. כן נראה לי. ובהכי ניחא הא דלא מקשה מהך דהתקדשי לי בתמרה זו דקתני בהדיא ואם לאו אינה מקודשת ולפי הנ"ל ניחא דמיירי בקידושי וודאי אבל לפירש"י ליכא לשנויי החם הכי:
סעיף ד. הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דכר זה שוה פרוטה במקום אחר צריכה גט להתירה לעלמא ואם רוצה לקיימה צריכה קדושין אחרים ואם קדשה אחר קדושין גמורים יגרש ראשון ונושא שני אכל לא יגרש שני וישא ראשון:
הג"ה. (י) ודוקא שלא בא עליה השני קודם גירושין אבל בא עלי' הרי נאסרה לראשון (מרדכי פ"ק דקידושין) וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (וע"ל סי' מ"ו סעיף ה') וי"א שאם ילדה משני ולא גירש ראשון (יא) הולד כשר:
י ודוקא שלא בא עלי'. כ"כ מהרי"ק בתשובה הביאו הב"י ומ"מ אף דוודאי מדברי הטור נראה כן אבל מלשון הרא"ש משמע דלית לי' הא מאחר שכמבר דרבנן עשאו כספק לענין שצריכה קידושין אחרים וגם מראשון אם רוצה להנשא לאחר ובוודאי דלא הי' כוונתו לומר דהוי ספק קידושין ממש דאטו לא ידעינן נ"ח דקידושי ספק וע"כ דכוונתו דרק לענין זה בלבד עשאוהו כספק אבל לענין לאוסרה כמו א"א שזינתה תחת בעלה לא ומכ"ש שאין לחוש בזה למחזיר גרושתו דלא דמי לקול דהוי קול שנתקדשה קידושין גמורין אבל כאן אין הקול רק שנתקדשה בפחות משוה פרוטה דאינו רק קידושין דרבנן וספק ואין כאן מחזיר גרושתו וצ"ט:
יא הולד כשר. זהו מה שכתב הרמ"ה וטעמו דאינו רק דרבנן כמ"ש הרא"ש בשם ר"י ולפי זה אפי' שוה וודאי פרוטה במקום אחר כך הדין דאין להקדש רק מקומו ושעתו לכן לא הבנתי מה שכתב הב"ש דדוקא כה"ג דאינו רק חשש אבל אם יצא קול ששוה פרוטה אז הבנים ספק ממזרים. וליתא דאפי' נתברר ע"י עדים אין הולד ממזר דאין לך רק מקומו ושעתו. ומה שכתב הטור דבקול חיישינן היינו ששוה פרוטה כאן בעת קידושין ולא בשוה במדי. ובח"מ הקשה על הרמ"ה מהש"ס ובאמת לפי מה שכתב בה"ג להוכיח מהך סוגיא דלית הלכתא כשמואל א"כ במה נפשך אי הפי' בש"ס כפשוטו מוכח דאין הלכה כשמואל וע"כ דהכוונה דלא הוי פרשו משום דשמואל דאינו ממזר משום דשמואל א"כ דבריו מוכרחין וכעין זה כתב ב"ש:
הח"מ הביא דברי הטור בשם הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינן וכו' עד והיא גמרא ערוכה שם ולא ידעתי למה נשמט כאן ולא ירדתי לסוף דעתו דבש"ס לא נזכר כלל בהך גוונא רק להיפוך אליבא דר"ח דלית לי' דשמואל ועכשיו לא הי' שוה לא הי' מושש דאז הי' שוה וכתב בב"ה הטעם דאוקמה בחזקת פנוי' אבל להיפוך כיון דאיכא חזקת פנוי' כנגדו אפשר דמודה ר"ח דחיישינן דאז לא הי' שוה ולהיפוך לא זכר המחבר כיון דקיי"ל כשמואל אין נ"מ. וכבר גמגם בב"ה לפרש דברי הרמ"ה דמודה דאינו וודאי. גם מה שפירש שם בסופו הוא תמוה ג"כ דהא דעת הרמ"ה מבואר כשמואל דפסק דממזר לא הוי רק תצא ע"ש בטור. גם מה שפי' בדבר המתקיים תמוה דלית לי' דהרמב"ם דסובר כדעת ר"י ודו"ק. ולדעתי נראה פשוט שיש ט"ס בטור בלשון הרמ"ה ובמקום שהי' שוה צריך להיות שלא הי' שוה וסובר דהך דכ"ת ה"ה להיפוך אבל הך דר"ח אין נ"מ דהלכה כשמואל וזה ברור לפע"ד דאל"כ דברי הרמ"ה מגומגמין מאוד ודו"ק היטב כי קצרתי:
סעיף ח. האומר לאשה (יב) התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחד מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת (יג) אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר ואם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו כולן מצטרפות שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק (יד) שאותן תמרים שאכלה הרי הן כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת שאין קידושין אלא בתמרה אחרונה:
יב התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בש"ס מוקמינן לה כר"ש אבל למאן דפליג עלי' אפי' בזו ובזו בעינן באחד מהן שוה פרוטה וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק דלא כר"ש ולמה פסק כאן דוקא התקדשי התקדשי ועב"ש שכתב דצ"ע לדינא וכן נראה מדברי הר"ן להדיא דהא בהא תליא. ולפע"ד דברי הרמב"ם ברורים דפשיטא דלא דמי כלל קידושין לשבועות דהכא אמרינן דבאמת התקדשי הראשון על הכל קאי רק הכוונה דכולהו חד קידושין הן ובכולהו מקודשת וכמו כן אי קמאי מלוה לא מהני דבכולהו קידשה אבל שם פשיטא דליכא למ"ד דשבועה אכולהו קאי והיינו דאי קיבל פקדון מאחד או מד' לא יתחייב כלום דלא נחלקו רק אי חייב חמש או אחת על כולם אבל וודאי דלא בעי לאחת כולהו דהא ולא לך ולא לך קאמר. והשתא שפיר ס"ל לר"מ דכל שפרט ולא לך ולא לך ולכל אחד מהם שהודה שקיבל פקדון חייב א"כ ממילא חייב על כל אחת ואחת משא"כ הכא דאמרינן דוודאי קידושין אכלהו קאי וחד בלא חברי' לא מהני רק בכלהו מתקדשת דלכך לא מהני בקמאי מלוה רק דהש"ס דייק דמתניתין ר"ש והוא דוודאי לר"מ דסובר דבשבועה לא בעינן שיזכיר שבועה לכל אחד א"כ לא שמענו מדבריו באופן שצריך להזכיר באיזה אופן הוי כהזכיר שבועה בפי' רק ר"י ור"א ור"ש דפליגי על ר"מ וסבירא להו אף דלכל אחד הוא מושבע מ"מ אינו חייב קרבן שבועה עד שיהא במשמע בדבריו שבועה לכל או"א וסובר ר"י דתליא בווין ור"א שבועה באחרונה ולר"ש שבועה לכל או"א. והשתא הכא בקידושין דלכ"ע בעינן שיזכיר לשון שיהא סובר דכל חדא קידושין בפני עצמו א"כ לר"י הי' די בווין דהא בווין הוי כמזכיר בפי' דהא סובר דבשבועה לא הוי פרט רק בווין ולר"א סגי בקידושין באחרונה ובמתניתין דלא מהני ווין רק התקדשי לכל אחת ואחת ש"מ דכר"ש הוא ובאמת מודה ר"מ לר"ש בזה דבגוונא דצריך שיזכיר פרט מפורש לא מהני רק בכהאי גוונא רק בשבועה נחלק כנ"ל ושפיר פסק הרמב"ם בשבועות כר"מ דלא הוי כלל רק בשבועה שאין לכס בידי אבל כל שזכר ולא לך חייב אפי' לא זכר שבועה לכל או"א כנ"ל. ובקידושין דצריך שיזכיר הפרט מפורש כנ"ל בעינן התקדשי התקדשי רק לפי שלא נתבאר בדברי ר"מ במקום אחר דיכול להיות דסובר כר"י לכך לא זכר ת"ק דבקידושין לכ"ע תליא במחלוקת ר"י ור"ש ודוק היטב: (יג) אלא מספק. במשנה איתא ואם לאו אינה מקודשת משמע לכאורה דאינה מקודשת כלל כמו בכל מקום דקתני אינה מקודשת. גם יש להבין למה לא מקשה מינה לשמואל דקשה לפרש כאן קידושי ספק. לכן נראה דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל דמה דמשני הא בקידושי וודאי הכוונה דיודעין וודאי בכל מקום הראוי להוליכו דאינו שוה רק כך ושמואל מיירי באופן דלא ידעינן כמה שוה במקום אחר הראוי להוליכו לשם והשתא ממילא גם מהך משנה לא קשיא דמיירי בכהאי גוונא רק הרמב"ם דכבר זכר הך דינא דאי אינו מתקיים ליכא ספיקא ממילא מיירי הכא בפשיטות ולכך כתב דהוי ספק ואי ידוע דאינו שוה כבר זכר דבהא לית ספק:
איברא הא קשיא לי דלכאורה אפשר לומר דמהך מתניתין לא קשיא כלל כיון דחזינן דקאמר התקדשי התקדשי להקפיד שיהא קידושין בכל אחת ולא יצטרפו אחת לאחת א"כ כ"ש שהקפיד שלא יועיל מה ששוה במדי דא"כ לעולם מקודשת באחת בלי צירוף ובוודאי קשה לומר שהי' דעתו דבספק תהא מקודשת וכמו כן בהך סיפא דבזו ובזו ג"כ יש לומר כיון דהקפיד דכלהו יצטרפו לקידושין א"כ פשיטא דכוונתו דלא יועיל רק מה ששוה כאן וכן נראה לי לכאורה להוכיח מדברי הרמ"ה שהביא ר"י דכתב לחלק בין הפסיק וכתב בח"מ דלדידן דקיי"ל כשמואל אין נ"ח ע"ש. ויש להבין הא הרמ"ה ג"כ סובר כשמואל ולמה כתב דין זה ומזה נראה דסובר דכאן לא שייך הך דשמואל כנ"ל. אך יש לדחות ודברי הח"מ בלא"ה תמוהין דפשיטא דטובא איכא נפקותא דמהך דשמואל אינו רק דרבנן ולא ממזר אבל אי הפסיק בכאן הוי ספק מגורשת מדאורייתא והולד ספק ממזר ומ"מ צ"ע כי לשון המשנה יורה דאין כאן ספק קידושין כלל ולכך לא מקשי מינה בש"ס לשמואל וצ"ע: (יד) שאותן תמרים שאכלה. עב"ש בשם ר"י ודבריו תמוהין כי לא כתב ר"י בשם הרמ"ה רק אהא דאמרינן דקמייתא מלוה היא דאי הפסיק לא הוי מלוה ומקודשת בקמייתא בלבד שמא חזר ומדברי הב"ש מבואר דהי' כוונתו בהך דכולן מצטרפין לפרוטה דאי הפסיק אין מצטרפין ובעינן שוה פרוטה באחת והוא תמוה דאפי' אי חזר מ"מ מצטרפין דהא בזו ובזו קאמר ואי חזר הוסיף דגם בזה יהא קידושין ולא בפני עצמן כיון דלא קאמר התקדשי התקדשי ולא כתב הרמ"ה רק בסיפא דבהפסיק לא אמרינן קמייתא מלוה היא: אמנם בגוף דברי הרמ"ה יש לי לדון דלפי דבריו מאי פריך בש"ס אהא דאמרינן ואפי' בקמייתא עד שאמרו הרי שלחן והרי בשר וכו' ור' אמי פי' עד שיהא באחרונה וכו' בפשיטות הוי מצי לפרושי שאמר תכ"ד וחיישינן לאימלוכי והשתא באוכלת אינן מצטרפין רק ביש באחת שוה פרוטה ואפי' בקמייתא מהני. ומזה הי' נראה לכאורה ראי' להב"ש דכל שיש לחוש דחזר אפי' לא אכלה אין מצטרפין דיש לומר דחזר מקידושין ראשונים לגמרי ומקדש מחדש בזו וא"כ לא מצי מוקי משנה בהכי דלמה בלא אכלה יצטרפו אבל באמת הא ליתא דמשמע לי' לרמ"ה הא דקתני במתניתין אינה מקודשת עד שיהא באחרונה לא מבעי' אי הפי' אינה מקודשת וודאי רק ספק א"כ ע"כ אי יש באחרונה הוי וודאי ובאמת מכח אימלוכי אינו רק ספק ואפי' אי נפרש אינה מקודשת לגמרי מ"מ משמע דאי יש באחרונה מקודשת לגמרי. ומה שכתב בח"מ דלדידן אין נ"מ ליתא דהא הרמ"ה סובר כשמואל רק נ"מ דהולד ממזר כנ"ל:
סעיף ו. אם אמר לה (טו) התקדשי לי באלו ואכלה אותם ראשונה ראשונה גם אותם שאכלה (טז) מצטרפות לשוה פרוטה ביון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום אם כן מיד כשנתן לה הראשונה בתורת קידושין כא לידה ומדידי' קא אבלה וח"ה אם אמר בזו ובזו וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם מצטרפות אפי' אכלה ראשונה ראשונה (יז) ויש מי שחולק בזה:
טו התקדשי לי באלו. הב"ש סוף ס"ק י"ד כתב בשם הש"ג דאפי' באלו אם אכלה קודם גמר הנתינה אין מצטרף ע"כ. והדבר תמוה דהא מפורש בש"ס מימרא דרבא דבאלו אפי' אכלה מדידה קא אכלה וע"כ קודם גמר נתינה דאחד גמר נתינה לכ"ע יכולה לאכלם בכל גוונא ונהי דפסק שם כת"ק דר"ש דלא בעי התקדשי התקדשי אבל באמר באלו לכ"ע כלל גמור הוא כמו שבועה שאין לכם בידי דאפי' לר"מ הוי כלל והוא תמוה לכאורה. אבל באמת דברי הש"ג נכונים והב"ש לא כוון יפה דכתב שם דדעתו דלא בעי התקדשי התקדשי דלא קיי"ל כר"ש ועל זה כתב דאינו כלל רק באומר התקדשי לי בכל החמרות שאתן לך ופשיטא דהא לא דמי להך דרבא דקאמר באלו דשאני הך דרבא שכבר גמר כל דבריו והראה לה כל הקידושין ולא הוסיף אח"כ כלום אבל כשאמר בכל התמרות שאתן לך ולא קצב מספר התמרים שיקדש אותה לא מהני רק שיתשב כלל אבל לא שאם אכלה ראשונה ראשונה שיצטרפו דהא קמייתא מלוה הוא דעדיין לא גמר דבריו כלל וכל תמרה שנותן הוא מוסיף עכשיו מה שלא זכרה מקודם כלל וכל שלא גמר הכל מקודם רק אח"כ הוי כמו בזו ובזו דלא מהני וזה ברור. ולפי זה מודה הש"ג דבאלו וודאי אפי' אכלה קודם גמר נתינה מקודשת ופשיטא דלא יחלוק על מימרא דרבא מפורשת בש"ס ומוסכמת בלי חולק. ונראה לי דכ"ע מודי להש"ג בהא דאין הפרש בין אמר בזו ובזו או כללה בכל התמרות שאתן לך דהואיל ולא אמר באלו לא נגמרו עדיין דבריו שהרי יכול לקדשה בשני תמרות ובמאה כפי חפצו אח"כ משא"כ באלו כנ"ל:
טז מצטרפות לשוה פרוטה. לכאורה נראה פשוט דכ"ש אם יש בקמייתא שוה פרוטה דמקודשת דלא הוי מלוה הואיל וגמר דבריו קודם דהא חזינן בש"ס דלא בעי באחרונה שוה פרוטה רק מחמת דהוי מלוה ובהא דלא הוי מלוה ומצטרפות כ"ש דמהני ביש בקמייתא שוה פרוטה ומה שלא זכרו הפוסקים הא מילתא לעיל לענין דלא בעי באחרונה שוה פרוטה דכ"ש הוא כיון דמצטרפות כולן אפי' אכלה כ"ש דמהני ביש בקמייתא שוה פרוטה:
אמנם כדי מעיינין בי' שפיר ליתא ודבר זה צע"ג והוא דוודאי יש לתמוה אי נימא דטעמא דמתניתין דלא מהני באוכלת להצטרף משום דהוי מלוה א"כ קשה חדא דפריך והא מלוה הוא הא בלא"ה קשה מ"ש שוה פרוטה מאינו שוה פרוטה ואי דבאמת כך הכוונה בש"ס ולכך מקשה בפשיטות אף דאיכא למ"ד מקודשת במלוה מ"מ קשה האיך לא זכרו הך סוגיא גבי מימרא דרב דשקיל וטרי במקדש במלוה ולמה לא זכרו הך משנה דמבואר בה דמקדש במלוה אינה מקודשת. ועוד דקאמר בתר הכי ש"מ מדר' אמי מקדש במלוה אינה מקודשת הא ממתניתין גופא מוכח וכן רש"י פי' מדקביל לאתקפתא והא מלוה הוא והא מוכרת לקבלה מכח מתניתין ואי משום דלא משני כרב ושמואל אפי' יסבור דאינה מקודשת הוי מצי לשנויי כך דרב ושמואל משני לה הכי אף דסובר רב אינה מקודשת במלוה וע"כ דלא ניחא לי' לפרש כך אוכלת איצטרך לי'. א"כ מבואר במשנה דאינה מקודשת במלוה דאל"כ למה לא יצטרפו. ועוד יש לתמוה במה שכתבו התוס' בד"ה אפי' בקמייתא דהקשו כיון דבתורת קידושין אתי לידה היכי הוי מלוה וכו'. ויש לתמוה דהוי להו להקשות בגופא דמתניתין אפי' אין שוה פרוטה רק בכלהו למה לא תתקדש הא לא הוי מלוה דקיבלה לקידושין. גם מה שתירצו לחלק הוא תמוה דחילוק זה מבואר בדברי רבא לקמן דמחלק בין באלו בין בזו ובזו דכאן גמר דבריו וכאן לא. גם יש לתמוה מה שסיימו איכא למימר דמלוה הן אצלה דמשמע דלא ברירא להו רק דיש לומר כך הא מוכרת לומר כן דהא בהדיא אמרינן מלוה הוא וכן במשנה קתני באוכלת אינה מקודשת בצירוף ע"כ משום דמלוה הוא כיון שלא גמר. גם יש להבין מה זה שהביאו פי' הקונטרס הא בהדיא מבואר בש"ס ואפי' בקמייתא והא מלוה הוא ואיזה פי' אתר יש לפרש דלא יקשה מהך דלאחר ל' עד שהביאו פי' הקונטרס והקשו לדבריו:
גם קשיא לי הא בהך ברייתא דקתני עשה שירים נזמים ואקדש אני לך דכבר גמר כל דבריו קודם כמ"ש הח"מ סי' כ"ת ס"ק כ"ז דלא כב"ח שם ועמ"ש שם ומ"מ אמרינן דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הוי מקדש במלוה דכל זמן שלא נגמרו הקידושין הוי מלוה. אלמא דלאו בגמר דבריו הדבר תלוי וא"כ הכא נמי מה בכך דאמר באלו וגמר דבריו כל כמה שלא גמר הנתינה ראוי שיהא מלוה. לכן ברור דעיקר טעמא דמתניתין דאינו מצטרף באוכלת לאו משום מקדש במלוה בלבד דאפי' אי מקדש במלוה מקודשת הכא גרע כיון דהמלוה היא פתות משוה פרוטה לא חשיב כלל דאינה יוצאה בדיינים א"כ אפי' למ"ד מקדש במלוה מקודשת היינו אם יש לו בידה מלוה פרוטה אבל פחות מפרוטה אפי' משלים לה עכשיו לפרוטה לא מהני דפחות מפרוטה שהי' מגיע לו הוי כמאן דליתא ולכך לא זכרו הך משנה בסוגיא דמקדש במלוה רק ביש שוה פרוטה בקמייתא הקשו והא מלוה הוא דהא תליא במקדש במלוה אבל לא הך דקתני במתניתין דאינו כנ"ל. ובהא הוא דמחלק רבא בין אמר באלו בין אמר בזו ובזו והיינו טעמא דכל שאמר באלו הרי קידשה בשוה פרוטה ובשעת גמר הנתינה היא מתחייבת לו בפרוטה שאם לא תתקדש בנתינה האחרונה מחוייבת אז להחזיר לו הכל א"כ כיון דחיוב הפרוטה בגמר נתינתו הוא ועל ידי הקידושין אין כאן חיוב רק הכל לקידושין ודידה אכלה ולא שייך לומר דמה שאכלה מעיקרא מלוה היא דכיון דלא הי' בו שוה פרוטה לא הוי שייך חיוב כלל רק החיוב נעשה בגמר נתינתו א"כ אמרינן דלא הי' כאן חיוב רק לקידושין הם והוי ממש כמו בשכירות למ"ד אינה רק לבסוף וכיון דלבסוף מתקדשת אמרינן דאין כאן חיוב רק לקידושין וה"ה הכא דפחות משוה פרוטה דמעיקרא לא מיקרי חיוב כיון דבלי נתינה אחרונה לא הי' יכול להוציא ממנה ואין נזקקין לה כלל ולא תשיב גזל כלל משא"כ אי אמר בזו ונתן לה ואכלה אף בגמר נתינתו אין כאן צירוף דקמא דאכלה לא מיחייבה כלל אף שהשלים לפרוטה יכולה להחזיר לו האחרון בלבד. ודוקא בנותן לחבירו שוה פרוטה בפעם אחת שאמר לו הריני נותן לך שוה פרוטה אף דמונה והולך וחבירו אוכל קמא קמא מ"מ כיון שזכר בפי' ליתן לו פרוטה בגמר נתינתו יכול לתבוע הכל אבל אי נותן לו רק פחות משוה פרוטה ואכל ואח"כ נתן לו מחדש שוה פרוטה לא מצטרפי כלל דאטו אם יזיק אדם לחבירו פעם אחת פחות משוה פרוטה שוב יתחייב לעולם בפחות משוה פרוטה שיצטרף וכל שמחזיר לו האחרון שלקח אינו יכול לתבוע ממנו הכל רק אם רוצה למסור לו באמת שוה פרוטה רק נותן לו מעט מעט בזה בנתינה אחרונה יכול לתבוע הכל וכל זה הוא דוקא לענין צירוף אבל אם יש בקמייתא שוה פרוטה ובאחרונה לא הא וודאי דמי ממש כמו בשכירות אי ישנה לשכירות מתתילה ועד סוף הוי מלוה א"כ הכא נמי אף שגמר דבריו מ"מ כיון שהקפיד שיהיו קידושין בהצטרפות הכל והרי קמייתא נעשה מלוה גמורה קודם שגמרו הקידושין ואחרונה אין שוה פרוטה והרי היא מתקדשת במלוה ואף דכבר גמר דבריו הא גם בשכירות גמר דבריו ומ"מ כיון שלא נגמרו הקידושין קמא קמא הוי מלוה ה"ה הכא כל שיש בקמא שוה פרוטה נעשה מלוה ואינה מקודשת אם אין באחרונה שוה פרוטה. והשתא ניחא כל מה שהקשינו לעיל בדברי התוס' דוודאי בהא דקתני במתניתין דאינן מצטרפין באוכלת לא קשיא להו מהך דלאחר ל' דבהא ידעו חילוק רבא דתליא בגמר דבריו לא בגמר הקידושין וכמו כן בהך דיש שוה פרוטה בקמייתא לולא פירש"י הי' מקום לומר דתליא ג"כ בגמר דבריו כמו שמחלק רבא לענין צירוף רק דמשמע להו מדקדוק לשונו של רש"י ז"ל דגבי מילתא דרבא פי' להדיא דתלוי בגמר דבריו ולא זכר נתינה כלל וכאן פי' דלא נגמרו עד שתקבלם כולם הרי דבגמר נתינה הדבר תלוי א"כ קשיא להו התם נמי עדיין לא נגמרו הקידושין עד אחר ל' ולזה כתב דאיכא למימר דיש הפרש בין גמר נתינה לגמר אחר ל' דכיון דשם אין חסרון רק בזמן לא איכפת לן משא"כ כאן דחסר גמר נתינה וזה ברור בכוונת התוס'. עכ"פ מבואר מכל הנ"ל דהך מילתא דרבא רק לענין צירוף נאמר ולא לענין אי קמייתא שוה פרוטה דבהא הוי מלוה עד שיגמרו הקידושין דהיינו הנתינה. עכ"פ נראה לפע"ד שהפוסקים קוצרו בזה במקום שהי' להם להאריך אי מימרא דרבא רק לענין צירוף בלבד אי גם לענין אי שוה פרוטה בקמייתא כי לכאורה נראה ברור דאי שוה פרוטה הוי וודאי מקדש במלוה אפי' באלו כדמוכח מדברי התוס' כמו שביארנו ועיי"ש עוד לקמן בזה:
יז ויש מי שחולק. זהו מה שכתבו בשם התוס' ולכאורה לא נמצא בתוס' דבר ואפשר שלמדו ממה שכתבו התוס' בד"ה ואפי' דתליא בגמר המסירה ומזה למדו לחלק בין הך דרבא דתליא בגמר דיבור דשם אמר באלו אבל הכא דקאמר בזו ובזו שאני אבל באמת נראה לפע"ד דהא ליתא תדע דהא התוס' כתבו כן לפירש"י והרי דעת רש"י אינו כן כמו שכתב ב"י בשמו ומזה ראי' למ"ש לעיל דס"ל לתוס' ורש"י דדוקא לענין צירוף מחלק רבא אבל לענין אי יש שוה פרוטה בקמייתא לעולם מלוה כמו למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דלאי מהני מה שגמר דבריו רק בגמר הקידושין אבל בהך דרבא כ"ט מודי דתלוי בגמר דבריו וכן מוכת בברייתא דמסייע לי' לרבא ומה שאמר רבא באלו משום דמסתמא כשאומר מעיקרא הכל אומר באלו אבל באומר בכל נתינה אומר בזו. אך יש לדקדק קצת דקאמר בברייתא פרושי קא מפרש וקשה מה צורך לזה הא דקחני באלון ברימון באגוז היינו שכך אמר הכל קודם התחלת נתינה והוי כמו באלו וסיפא דקתני בזו ובזו שאמר בכל נתינה בזו. אבל באמת לק"מ דאפי' אי נימא דהא לא הוי כמו באלו מ"מ מאי מקשה אי דקאמר הכי הא קתני סיפא דילמא תרתי בזו ובזו קתני חדא דקאמר קודם הכל ותדא דמחלק אותם בין הנתינות וכ"ע דבאמת כך הכוונה דוודאי כל שאמר קודם הוי כמו באלו רק דקשיא להו כיון דכך מהני כ"ש באלו ולזה אמר דפרושי קא מפרש והיינו דבלי הך ס"ד דבאלון הכוונה שאמר בעת כל נתינה קמש"ל באלו לפרושי רישא דאמר קודם ודו"ק: סעיף ז. אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או שאמר לה חצייך בפרוטה (יא) וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר או שני חצייך בפרוטה או שאומר לחבירו (יט) שתי בנותיך לשני בני בפרוטה או בתך מקודשת לי (כ) ופרתך מכורה לי (כא) בפרוטה או בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה הרי זו ספק מקודשת: סעיף ח. האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת הא למה זה דומה לאומר לה תהיה אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש אבל אם אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת שאין אישה אחת ראוי' לשנים וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת:
יח וחצייך בפרוטה. דעת התוס' דוקא באמר לשון אירוסין וכדומה אבל באמר לשון קידושין פושטין הקידושין בכולה ומכל הפוסקים לא משמע כן וכתב ב"י הטעם דמעיקרא לא נתרצה רק אח"כ ולא הבנתי דבריו דמ"מ תפשוט בכולה מכח המאמר השני חצייך בפרוטה דאז וודאי מרוצה. אמנם עיקר קושית התוס' תמוה לדעתי דמה בכך דמתרצית מ"מ לא נתרצית רק בב' פרוטות לא בפרוטה וכיון דבראשונה לא נתקדשה אין כאן רק פרוטה אחת ואי תפשוט בכולה מכח מה שאמר בראשונה בפרוטה הוי קידושין לחצאין ודו"ק. גם העיקר מה שהכריחו התוס' לחלק בהא משום דקשיא להו דבתמורה ילפינן מקרא ובאשה ליכא קרא ולק"מ לפע"ד דהמעיין בסוגיא דתמורה שם דרק בדבר שאין נשמה תלוי' בו צריך קרא אבל בדבר שהנשמה תלוי' לא צריך קרא כלל רק מסברא ודוק היטב. ומ"ש בשם מהרי"ט ג"כ לא הבנתי דכל קידושין תלוי ברצונה דוקא ומ"ש הכא ועוד דלמה חילקו בש"ס לעיל הכא דעה אחרת הא בלא"ה לא דמי דאין קידושין רק מחמתה אפי' נחרצית וע"ש בפירש"י:
והנה הר"ן כתב דהך בעיות כשנתן מיד הכל הפרוטה או הב' גם אמר תיכף והתוס' כתבו דאמר הכל בפעם אחת אבל לא זכרו שמסר לה בפעם אתת וליכא למימר דהא פשיטא להו דצריך ליתן בב"א א"כ ממילא ע"כ שאומר מיד דאי למחר הוי פרוטה הב' מלוה עד למחרת אך מדברי התוס' שהקשו נפשוט בכולה יש להוכיח דנתן ב' בפעם אחת דאי חדא חדא פשיטא דלק"מ דאין רצונה להתקדש רק בב' אבל בנתן ב' יש לומר דמשמע להו דמהני ודו"ק. ומ"מ לא ידעתי מנין פשיטא להו כ"כ דבר זה דמ"מ כיון שהיו הדיבורים תכופים וסמוכים למה לא נימא מונה והולך אפי' נתן פרוטה ואח"כ פרוטה ואדרבא לשון מונה והולך משמע דעל מנין המעות קאי וכל שכבר נתן פרוטה או ב' האיך שייך מונה והולך בוודאי דעתו לקדש לחצאין תדע דבהך בעי' דשני חצייך בפרוטה אמרו דלא שייך מונה והולך א"כ ה"ה אם אמר חצי חצי כל שנתן לה פרוטה בבת אתת לא שייך מונה והולך. לכן נראה לי שיש להתיישב בזה בפרט דגם מדברי התוס' נראה דאין קפידא רק שיאמר בזה אחר זה לא למחר או אתר כ"ד ומ"ש הב"ש מדברי ר"י תמוה דהא מודה הרמ"ה דספק הוי שלא נמלך א"כ הכא נמי ספיקא הוא עכ"פ:
יט שתי בנותיך. עח"מ ס"ק י"ד ולכאורה הוא תמוה דאנן קיי"ל כאביי ואין צורך לאוקמא דבירר וכ"כ הב"ש אבל באמת נראה דלדידן נמי מיירי דבירר דוקא דכיון דמיירי הכא דמקדש בשליחות הבנים דאין האב יכול לקדש אשה לבניו א"כ אפי' לאביי דהוי קידושין דוקא בקידש בעצמו אבל בשלח שלית לקדש וקידש קידושין שאין מסורין לביאה לכ"ע לא הוי קידושין דלא נעשה שלית לקדש רק הראויין לביאה כנ"ל ברור ולכך כתבו התוס' דבר זה אחר שהקדימו דמיירי דהאב שליח ע"ש:
כ ופרתך. בש"ס מבואר הספק אי פרתך במשיכה או בחצי פרוטה ולפי זה אם ביאר להדיא דגם פרה בחצי מן הפרוטה אין ספק כלל. ולכאורה אפשר לומר דהיינו דוקא באת"ל דבתר דידהו אזלינן אבל אי נימא בתר מקבל אזלינן א"כ לא ידעתי מה הפרש יש בין ב' בנות או פרה ובת דתרווייהו ברשותו הם למכור ולקדש א"כ כיון דאזלינן בתר מקבל יכול הוא להקנות בפרוטה כל מה שירצה ונהי דבפרה אפשר דלא מהני כיון דאינה נקנה בכסף א"כ אין כאן רק חצי פרוטה לאשה אבל בקרקעך יש להסתפק וצ"ע: (כא) בפרוטה. עב"ש דמשמע דבב' וודאי מקודשת ולא ידעתי האיך משמע ואדרבא יש לומר דב' וודאי לא מהני דע"כ הוי קני את וחמור כיון שיש כאן פרוטה לאשה ופרוטה לפרה אבל בחצי פרוטה ס"ד דכ"ע ידעי דאין אשה נקנית בחצי והי' כוונתו פרה במשיכה ועוד דיש לומר דבעי' בפרוטה לרבותא דאפ"ה יש לומר דהוי קידושין אבל מ"מ אפי' בב' הוי ספק עכ"פ דכיון דהפקיעו חכמים קנין כסף ממילא לא קנה כלום וצ"ע:
סעיף ט (נא קדשה בכסף (עא פחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות (פי' דרונוח כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מחנה כמו וישא משאות) אח"כ (כו) אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קידושין אבל אם קרשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בה עלי' מתם בפני עדים צריכה נט (כה) שודאי בקל אשם קידושין:
הג"ה. וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ו) (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) ודוקא בכת"ג שכל אדס יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין אבל (כו) במקום באיכא למיטעי צריך קידושין אתרים (תשו' מיי' סוף נשים) כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד':
כב קדשה בכסף. עב"ש שהשיג על הת"מ דפי' במטבע ובאמת לא הי' כוונת הת"מ לאפוקי כסף סתם דא"כ האיך כתב אבל בשוה כסף חיישינן מבואר דבכסף עצמו לא חיישינן רק בא לאפוקי מטבע נחושת וכדומה דאף דכאן אינו פרוטה יכול להיות דנחושת שוה במדי חצי שעורה כסף ומ"ש הב"ש דאין מקדשין כבר השגתי עליו לעיל דמעולם לא כחב המרדכי שאין לקדש במטבע:
(א פחות משוה פרוטה. במשנה פרק האיש מקדש איתא המקדש ב' נשים בפרוטה או אשה אתת בפחות משוה פרוטה אפי' שלת סבלונות אינה מקודשת והטור ומחבר לא זכרו המקדש ב' נשים בפרוטה רק מקדש אחת בפתות משוה פרוטה אבל הרמב"ם פ"ד מה"א הלכה כ' זכר תרווייהו ולא עוד אלא שזכר קודם פתות מפרוטה ואח"כ ב' נשים בפרוטה ונראה טעמם של הט"ו משום דבש"ס עבדינן צריכותא דשתי נשים מ"ד משום דנתן פרוטה טעי אבל פחות מפרוטה ידע דלא הוי קידושין ושלת סבלונות לשם קידושין קמש"ל דמ"מ לא הוי קידושין ולכך הט"ו לא זכרו רק פחות משוה פרוטה וכ"ש ב' נשים בפרוטה. אך יש להקשות כיון דבמשנה לא זו אף זו קתני למה זכרם הרמב"ם בהיפוך דהוי זו ואצ"ל זו ועכ"פ הי' לו לומר ואצ"ל מקדש ב' בפרוטה. לכן נראה דס"ל לרמב"ם דוודאי לא אפשר לומר שלא יהא שום צד רבותא בב' נשים מאשה אחת כלל דא"כ למה לי הך דב' נשים לא הי' לומר רק מקדש אשה בפחות משוה פרוטה ולא שייך לומר בכאן לא זו אף זו כלל דהיינו הך יומה צורך להך דב' כיון דבאחת סני. לכן ס"ל דוודאי בהך דב' נשים שמענו רבותא טובא דוודאי מיירי שנתן לאחח פרוטה שתתקדש זו וחבירחה וכיון דאין הקידושין מועילין ושלת סבלונות לה ס"ד שתתקדש בפרוטה שיש ת"י מאז דהא כל הפרוטה שלו היא דמעות חוזרין א"כ כיון ששלח לה סבלונות ס"ד שתתקדש בשוה פרוטה שת"י [ולכך נקטו במתניתין שוה פרוטה דקשה המציאות שמא שוה במדי רק משום דבפרוטה הוי מלוה משא"כ בשוה פרוטה הוי פקדון בידה ושפיר יכולה להתקדש בו] קמש"ל דלא מהני דעל דעת קידושין הראשונים שלא ולכך קשיא להו בש"ס כיון דבקידושי פרוטה לא מהני סבלונות כ"ש בפחות מפרוטה ומשני דיש סברא דפחות מפרוטה עדיף ותרווייהו צריכי ולכך הרמב"ם נקט תרווייהו להורות דגם בזה יש רבותא ולכך נקט להו בהיפוך ודו"ק [ומ"ש הרמב"ם פרוטה אפשר דאזיל לטעמי' דאם עדיין בעין לא איכפת לן מלוה כמבואר לעיל סי' וכ"ח או דסובר דמ"מ הוי רבותא דס"ד דעל דעת כן נחן שאם לא תתקדש עם האחרת תתקדש בלבדה ולכך שלח לה סבלונות ודו"ק]. עכ"פ נראה ברור שלא יפה עשו הטור ומחבר דהשמיטו הך דב' נשים דטובא איכא למשמע מינה כמו שביארנו: (כד) אין חוששין. הב"י כתב דכן משמע מתוספתא דאפי' ספק אין כאן והוא חמוה דכך מוכת להדיא בש"ס דפריך למ"ד חוששין לסבלונות ממתניתין ש"מ דבחתניתין אינה מקודשת כלל רק מזה ראי' למה שכתבתי לעיל דכל היכי דקחני אינה מקודשת לגמרי הוא דאל"כ הוי לי' לשנויי כדמשני אהך דשמואל הא קידושי וודאי ולפי זה ע"כ צריך לפרש הך מתניתין דהתקדשי לי בתמרה דאינו מחקיים דהא קתני אינה מקודשת. ולפי זה ממילא מה שהקשו כאן ג"כ יש ליישב כך ואין צריך לוחר דקידשה בכסף דוקא. ושמעתי מי שכתב ליישב דהכא כיון דחשב דשוה פרוטה יש לוחר דלא רצה לקדש רק מה ששוה כאן והוא תמוה דהא פריך מינה דשמואל לרתב"ת ור"ת והתם יש לומר דחשב דהי' שוה פרוטה ולא רלה לקדש רק בפרוטה וע"כ דהא ליתא והנה הר"ן הקשה מ"ש מבעל דאמרינן אדם יודע ובעל לקידושין ודחק ליישב ובאמת המעיין בש"ס יראה דהך סברא פשיטא להו דיודע דאינן קידושין וכ"ש בקטן רק אף דידע מ"מ כיון דבלא"ה יש להבין אי ידע למה קדש וע"כ צריך לומר שהי' לו איזה צורך בקידושין דהיינו שיצא הקול שקידשה ולא יקפצו עלי' ב"א וכיוצא בזה א"כ על דמת כן שלח סבלונות משא"כ בעל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעילה גופא הוכתה דלקידושין בעל ודו"ק:
כה שוודאי בעל. עב"ש ועמ"ש לעיל סי' כ"ת דכוונת הרב שם דגם בהא בעינן בפני עדים דוקא דאי לא"ה אין חשש קידושין ולא דמי לעל חנאי דיש סברא לומר דמתל ומתקדשת בקידושין הראשונים ועוד הארכתי שם בענינים אלו ע"ש:
כו במקום דאיכא למיטעי. הד"מ הביא דברי המרדכי פ"ק דקידושין דאפי' טעה בוודאי מ"מ אין צריך קידושין אחרים והוא תמוה דהאיך יחלוק המרדכי מה דמבואר בש"ס הטעם דאדם יודע שאין קידושין כלום וכן מבואר מדברי הר"ן והרשב"א שהקשו מבעל דקטן לסבלונות ותרצו דיודע ואינו יודע ואי נימא דבבעל אפי' טעה לגמרי פשיטא דלק"ת וע"כ דלעולם בעינן שיודע דאינן קידושין או יודע ואינו יודע ולא בטעה לגמרי והמעיין במרדכי יראה דלא מוכח מידי ומיירי שנתברר דהוא כסף או נחושת קודם שבעל ואח"כ בעל ובזה כתב חדא דלא הוי קידושי טעות ואפי' הוי קידושי טעות כיון שבעל הוי קידושין והיינו אחר שנתברר שאינו זהב. גם בלא"ה יש לחלק דשם מיירי דהוא ידע רק האשה לא ידעה אבל אין צורך כנ"ל: