תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן ל
לאיזה מקום צריך ליתן הכסף ודין אם קדשה בכבר ובו יא סעיפים: סעיף א. המקדש את האשה בכסף או בשטר (א) אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ירה (ב) אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה (ג) או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת: (א)
אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה. עב"ש בשם רש"ך אם אמר טלי קדושך מעל גבי קרקע אי הוי קידושין ונראה לפע"ד דזה תלוי ממש בדין קידושין במחובר לקרקע. ולפי זה לפי מה שפסקו האחרונים בפשיטות לחלק בין קידושי כסף לשטר דקידושי כסף כשרים במחובר ושטר פסול במחובר מהך סוגיא דפ"ק דקידושין מילתא דאיתא בקידושין לא קתני ופירש"י דכאיב ויצאה והיתה א"כ כיון דקידושי שטר דמיין לגט א"כ כמו דגבי גט טלי גיטך מעל גבי קרקע פסול ה"ה בקידושין אבל בקידושי כסף כמו דכשר במחובר כמו כן טלי מעל גבי קרקע ועמ"ש בזה ברס"י כ"ז ומ"ש עוד בסי' ל"ב בס"ד:
ב אלא כיון שרצתה לזרוק לה. עח"מ וב"ש וסיים הב"ש דאם אמרה תן בידי וזרק לה לא הוי:
קידושין ונראה דוקא בזרק לחצרה אבל בזרק לידה יש להסתפק אי קפדה שלא יזרוק לארץ או דקפדה שלא יתנם דרך זריקה כלל רק מיד ליד לכן בזה מודה הט"ז דהוי ספק כנ"ל. אמנם בעיקר הך דינא יש לי לדקדק דהא גבי גט פרק הזורק אמרינן דבעינן שתעמוד בחצרה דשליחות דגט מכח ידה איתרבאי ולא מטעם שליחות דגט חוב הוא וכתבו הרשב"א והר"ן שם דאפי' מחזרת להתגרש לא מהני דשמא חזרה בה רק צריך שתאמר תזכה לי חצרי דאז מהני מתורת שליחות. והשתא תיקשי נהי דקידושין מדעתה הם מ"מ פשיטא דלאו מלתא פסיקתא הוא דהנך קידושין זכות הם לה דהא פשיטא דאי לא ניחא לה הוי חוב. [חדע דקא חשיב מקולי כ"ש במה שאינה ותקדשת בפרוטה] וא"כ אפי' ניחא לה להתקדש מ"מ וכי בשביל זה יעשה החצר שליח דילמא חזרה בה דנאסרת אכ"ע וא"כ למה לא בעינן שתאמר תזכה לי חצרי. וגם יוציאה ג"כ משמע החם דעכ"פ צריך שיאמר זכתה לי שדי וא"כ כ"ש בקידושין דוודאי בעינן עכ"פ שתעשה שלית לחצרה כפי' שתאמר תזכה לי חצרי לכן נראה לי דאפשר דמהאי טעמא כתבו כיון שרצתה לזרוק לה קידושי' דכיון שנתרצית בזריקת הקידושין הרי היא כמו שעשתה בפי' לאותו מקום שלית אבל אם אמרה קדשני סתם כיון דלא שוותי' לחצר שליח ובכל רגע יש לומר דחזרה בה לא הוי קידושין אמנם אם אמרה אח"כ תזכה לי חצרי:
הוי אפשר דמהני ג"כ אלא דבזה נראה דלדעת הר"ן פרק הזורק צריך שיקדשנה שנית כיון דמעיקרא לא נתקדשה ואח"כ הרי אינו עושה שום דבר שתתקדש מעתה ובאמירתה בלבד לא מיקדשה ועכ"פ דברי הב"ח נכונים בזה ולא מטעמי' רק מטעם הנ"ל כמו שביארנו ועי' עוד בסמוך:
ג או לתוך חצרה. עח"מ וב"ש דלדעת הטור בעינן משתמר לדעתה ובלא משתמר לדעתה הוי ספק קידושין ומדברי כולם מבואר דעכ"פ במשתמר לדעתה בוודאי סגי ולא בעינן עומדת בצד חצרה כמו בגט דגט שאני דחוב הוא לה. ולפע"ד דבר זה צ"ע והוא דלא דמי קידושין למחנה כלל דדוקא מתנה בלי דעת הנותן כלל הוי זכות מצד עצמותו שנותנין לו מחנה אבל קידושין כיון דבלי דעתה ליכא למ"ד שיקבל שלית קידושין אפי' נחרצית אח"כ דאין הקידושין ביציתן זכות לה דהא נאסרה על כל העולם ופעמים הרבה שאינה חפצה בו לכמה טעמים רק כשנתרצתה להתקדש הוי זכות א"כ כיון דגבי גט לא מהני ריצוי שלה דשמא חזרה בה ולא הוי גט כלל מהאי טעמא ה"ה בקידושין לא מהני רק בעומדת שם מטעם יד כיון שמתרצית [דבע"כ לא הוי יד דאפי' נתן לידה בע"כ לא מהני] ואף דכתבו הרשב"א והר"ן פרק הזורק דגם בגט מהני כשאומרת אח"כ תזכה לי חצרי מ"מ כבר ביארתי בסי' קל"ט בראי' ברורה מירושלמי ריש פ"ק דגיטין דכל שאין הענין זכות מצד עצמותו לא שייך שיעשה החצר שלית שזה שאמר חצר משום שליחות אף דאינו בר שליחות כלל ואומר לעץ הוי שליחי רק גזירת הכתוב הוא דנעשה שליח וה"מ אם יכול להעשות שליח מצד עצמותו אבל אם מצד עצמותו אינו שליח רק שהבעלים יעשוהו שליח בהא וודאי חצר לאו בר שליחות הוא על פי ציווי הבעלים הילכך גבי מתנה ומציאה שהענין בעצמותו זכות בלי דעת הבעלים נעשה החצר שליח מצד עצמו אבל כל היכי שאינו זכות רק מחמת רצונם של בעלים ואז בעינן שיעשו הבעלים שלית בפי' כמו שלית קבלה בגט ובקידושין בהא וודאי מכת עשיית הבעלים לשליח חצר לאו בר שליחות הוא דאל"כ תיקשי מאי מבעי' לי' בירושלמי אם צריך לומר בפ"נ כיון דמצד ידה לא מהני רק משום שליחות והרי השליא בת"ל פשיטא דצריך לומר בפ"נ וע"כ משום ידה מיירי ואליבא דר' אושעי' ע"ש היטב שהארכתי בזה: גם הראי' שהביא הרשב"א דהא בס"ד חצר משום שליחות א"כ ע"כ מדעתה ומ"מ פליג מ"ד דבעי עומדת בצד ביתה ש"מ דלא מהני רצון שלה. ומה שדחה הרשב"א דהוי שליח הבאה הוא תמוה לפע"ד דהא בזרקה לחצר מתגרשת ובשליח קבלה מיירי ע"ש. הן אמת דבהא יש לתמוה דבלא"ה לק"מ דוודאי בס"ד הוי ס"ל דחצר מטעם שליחות איתרבאי ואפי' בע"כ דרב אשי הוא דאסיק פ"ק דמציעא דמסתברא בגט כיון דבע"כ אינו מכח שליתות אבל הך סוגיא דגיטין דמיירי לס"ד התם דלא כרב אשי וודאי ס"ד דבע"כ נעשה שליח וכן משמע מצריכותא דעביד ריש פרק הזורק דלעולם חצר מהני אפי' בע"כ לכ"ע אבל מ"מ לפי מאי דמסיק פ"ק דמציעא בוודאי קידושין וגיטין שווין הן דלא מהני בהו חצר מטעה שליחות כיון שאין הענין בעצמותו זכות רק ברצון הבעלים כמו שביארנו. ויש לי עוד ראי' לזה מדלא קא חשיב בהדי ג' דרכים דשווי גיטין לעבדים אופן זריקת הגט ואפי' למ"ד דזכות לעבד מ"מ הא קא חשיב לר"מ ארבעה א"כ הוי לי' לחשוב חמשה ומשכחת חצר בעבד שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו וע"כ כמו דמשני בש"ס על מחובר משום דאיתא בקידושין הכא נמי איתא בקידושין אבל אי נימא דקידושין שוה למתנה הוי לי' למיחשבי' ודו"ק. לכן נראה דאפי' משתמר לדעתה כל שלא עמדה שם יש להתיישב בזה למעשה וצ"ע ועמ"ש בסי' קל"ט באורך בזה: סעיף ב. היתה עומדת ברשות הבעל צרי שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה: הג"ה. (ד) השאיל לה הבעל מקום בחצרו דינו כמו לענין גירושין (וע"ל סי' קל"ט סעיף י"א):
ד השאיל לה הבעל מקום בחצרו דינו כמו לענין גירושין ועי' לקמן סי' קל"ט סי"א. הטור העתיק בכאן דין הפיסלא המוזכר בש"ס ריש הזורק ולקמן סי' קל"ט והוא תמוה לפע"ד דהא דאמרינן התם תרי מקומות לא מושלי אינשי ולא אמרינן דבאמת הפיסלא הוא המקום שהשאיל דכיון דבעינן עומדת בצד חצרה וכיון שאין האשה על הפיסלא לכך לא מהני אבל אי לא פליג רשותא לנפשי' חשיב כעומדת שם דהכל אחד] אבל בקידושין דלכ"ע לא בעינן שתעמוד שם בחצרה א"כ מה בכך דתרי לא מושלי כיון דלא ייחד לה מקום כל היכי דנפל הוא המקום שהשאיל. וביותר אני תמה על הרב בהג"ה דמשמע מדבריו דדינו שוה לגירושין בסי' קל"ט והרי התם מבואר דעת הרמב"ם דבעינן שיפול תוך ד' דוקא ע"ש ופי' ה"ה משום דבעינן שתעמוד בחצרה א"כ בקידושין לא שייך זה ומ"מ דברי הטור אפשר ליישב דכיון דסובר דבעינן משתמר לדעתה דוקא אפי' גבי קידושין א"כ כל היכי דאושלה מקום בחצרו בכהאי גוונא לא הוי משתמר לדעתה ולכך בעינן שתעמוד שם בדוקא כמו גבי גט. ואפשר דלכך השמיט הב"י דבר זה בש"ע משום דחולק על הטור דלא בעינן משתמר דהוא נגד אביו הרא"ש א"כ ממילא כל הך סוגיא אין שייכות לכאן אבל דברי הרב צ"ע ותמהני על הב"ש וח"מ שלא העירו בזה כלום ומ"מ לפי מה שהוכחתי לעיל דקידושין וגט שווין א"כ העיקר כהרב: סעיף נ. היתה עומדת ברשות שהוא של שניהם (ה) וזרק לה קדושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק: (ה) וזרק לה קידושי' מדעתה. לפי מה שכתבתי לעיל דלכ"ע לא מהני בזה רצונה להתקדש רק שתאמר בפי' שיזרוק לה דהוי כעשתה לתצרה שלית ולפי זה הכא נמי צריך לומר דהכוונה מדעתה שכך נתרצית לזרוק לה. ולפי זה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ויתבאר לקמן בס"ד כי שם עיקר מקומו ודברי האחרונים שם לא נתבררו לי ויתבאר שם:
סעיף ד. היתה עומדת בסימטא (ופי' שביל של יחיד) (ו) או בצדי רשות הרבים (ז) וזרקם לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקרם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו:
ו או בצדי ר"ה. כבר ביארתי בארוכה בסי' קל"ט ענין זה לדעת הרמב"ם ושם מבואר מה שאמרו שם לגיטין אמרו ולא לדבר אתר דאין ד"א קונין בקידושין ובעלמא בר"ה רק בגט בלבד. ומה שאמרו וכן לקידושין דוקא בקנין דאורייתא משום ויצאה והיתה ולא במה שתקנו משום תקנת עגונות ושם הארכתי בזה ע"ש ותלמוד לכאן:
ז וזרקם לתוך ד' אמותי'. עת"מ וב"ש דלדעת רבינו ירוחם הוי קידושין דרבנן כמו מעמד שלשתן ולפע"ד לא דמי דשאני מעמד שלשתן דבאמת לא הגיע לידה דבר רק חוב על פלוני הילכך נהי דחייבו חכמים להחזיר החוב לה אבל מ"מ לא קנתה בקנין גמור כמו מן התורה להתקדש קידושי תורה דמשום תקנה די שתוכל להוציאם מפלוני לא שנחשוב כאילו ישנו בידה כמו בקנין דאורייתא אבל במה שזכתה מתורת תצר וד"א דהם שלה לא יחלוק שום אדם דכיון דזכתה בהם אין לך הנאה גדולה מזה והרי הגיע הנאה לידה שאין להוציא ממנה כנ"ל:
סעיף ח. היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת (ח) קרוב לה הרי זו מקודשת מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה זהו קרוב לו. היא יכולה לשמור אותם והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה שניהם יכולים לשמור אותם או שניהם אינם יכולים לשמור זהו מחצה למחצה:
ח קרוב לה. עח"מ ס"ק ז' ועמ"ש בסי' קל"ט שם ביארתי בארוכה דעת הרמב"ם והוכחתי דקנין השמירה הוא קנין דאורייתא ושייך בקידושין מכת ויצאה והיתה ע"ש שהארכתי ושם מבואר ג"כ דברי התוס' במה שכתבו בפי' שניהם אין יכולין לשמור הכל מבואר שם ואין צורך לכפול הדברים ומה שכתבו בענין ספק קרוב לה יתבאר בס"ד בסי' מ"ז כי שם מקומו: סעיף ו. זרק לה קידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינה (ט) אלא אישתקה יש מי שאומר שאינו בלום (י) כיון דלא ארצאי מעיקרא לאיקדושי ליה:
ט אלא אישתקה. הב"ח פי' שנערה בגדי' כי היכי דלא תיקשי מהג"ה דלקמן סי' מ"ב ובח"מ סי' מ"ב כתב דבאמת פליגי והרב זוכה שטרא לבי תרי. ולדעתי לק"מ לפי מה שביארתי לעיל סי' כ"ת דברי הרמ"ה דוודאי כי שהלכה עם הקידושין הוי כעשתה מעשה ומהני שתיקה כהודאה רק סברת הרמ"ה דכיון דהיא לא עשתה כלום שום מעשה רק הוא זרק לתוך חיקה לכך לא מהני שתיקתה וכל שלא הלכה ממקום זה אפי' ניעור הבגדים לא בעינן אבל אם הלכה עם הקידושין למקום אתר מהני שתיקה. כן ביארתי שם בראיות. ולפי זה יפה כתב הרב סי' מ"ב דצריך שתזרוק הקידושין דכיון שלא זרקה ועיכבתם לעצמה בוודאי מהני שתיקה אפי' לא עשתה מעשה בעת שהגיע לידה דהא בפקדון לא אמרינן דלא הוי קידושין רק משום אי שדיתינהו מחייבה ולא משום דלא עשתה מעשה וע"כ דמה שם בידה ואינה משליכתם הוי כמעשה רק דברי הרמ"ה שזרק לתוך חיקה כל שהיא עומדת במקום זה ולא הלכה והקידושין מונחים לא מהני שתיקתה אבל עמדה והלכה עם הקידושין מקודשת כנ"ל:
י כיון דלא ארצאי מעיקרא לאיקדושי לי'. עח"מ דמזה ראי' דלא בעינן ריצוי על הזריקה ולפעד"נ דלא מוכח מידי דשאני הכא דזרק לחיקה דהוי כנתן לידה אבל לתצרה שפיר יש לומר דבעינן שתתרצה לזרוק לה דאז נעשה החצר שלית אבל בלא"ה בשביל ריצוי הקידושין אינו נעשה שליח דאפי' נתרצית בקידושין אני אומר שמא חזרה בה וכן מכל המקומות שהוכיח דלא בעינן ריצוי על הזריקה לא מוכת רק בחיקה ולא בחצרה שהוא מטעם שליחות כמ"ש לעיל ס"ק ב':
סעיף ז. אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת (יא) ואין צ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין (וע"ל סי מ"ב סעיף א'): (יא) ואין צ"ל אם זרקתו בפניו. דעת הב"ח בזרקתו לתוך ד' אמותי' או קרוב לה הוי קידושין ואני תמה דא"כ מה ס"ד להקשות בש"ס הא שדיתי קמי' הוי קידושין הא פשיטא דבזרקתו לאור כ"ע מודים אפי' האור קרוב לה או בתוך ד' שלה אינה מקודשת דמאי נפקא מינה בזרקתו לאור למי הי' האור קרוב א"כ בכהאי גוונא שדיתי קמי' לא מהני וע"כ דמשמע להו דכל שזרקה הוי כאמרה לא בעינא וכן מבואר בפירש"י שפי' שדיתי קמי' למקום שאינו אבד ונתכוון דלא נימא דהכוונה קמי' דווקא א"כ מאי קושיא הא לאור לא בעינן קמי' ומזה הוכיח לפרש דקמי' לאו דוקא רק לאפוקי דבר האבד וזה ברור. ומ"מ נראה לי שאם היו עומדים ברשות שאינה של שניהם או בר"ה וזרקה לרשותה בהא אפשר דברי הב"ח נכונים דיש לומר שזרקה אותם לרשותה שיהיו שלה אבל בעומדין ברשותה כל שזרקתם לא הוי קידושין כדמוכח בש"ס כמו שהוכחתי:
ודע דמה שאמרו נטלתו אין הכוונה דקודם נתינה אמר והיא קיבלה דבהא וודאי לא מהני זריקה אפי' תכ"ד בקידושין כיון שקיבלה ושרפה לקידושין ולא עדיף הוכחה מזריקה מאי אמרה בפי' שאיני רוצה לא מהני חזרה תכ"ד רק הכא מיירי שנתן לתוך ידה ובעת נתינה אמר לה וזרקתה תיכף כנ"ל ברור והב"י הקשה על מה שהשמיט הרמב"ם היכי דשדיתינהו קמי' ונוסח משובשת נזדמנה לו והנוסחא האמתית וזרקתו לפניו או לים וכן הוא ברמב"ם לפנינו ולק"מ. ולפי זה לא נזכר ברמב"ם דבעינן שתזרוק לים בפניו ומ"מ נראה פשוט דבעינן בפניו ולא חש לזכרו כיון דע"כ שזרקה תכ"ד א"כ בוודאי הי' בפניו וכן פירש"י להדיא:
סעיף ח. אמר לה התקדשי לי במנה אמרה (יב) תנחו לאבא או לאביך או לפלוני ונתנו להם לחם (יג) אע"פ שאמר לה התקדשי לי במנח שנתתי להם (יד) אינה מקודשת אכל אם אמרה (טו) שיקבלום לי מקודשת אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם:
יב תנהו לאבא עב"ש ס"ק י"ג ודבריו מגומגמים דוודאי באמרה היא תחילה תן לפלוני ולא זכרה קידושין אין בלשון הזה לשון קידושין כלל רק כוונת התוס' להיפוך דלא ס"ד דהכא מטעם משטה אתינן עלה א"כ כיון דהוא הקדים לומר התקדשי לי לא בעינן בדברי' שתאמר ואקדש אני לך לכך משמע להו דדמי להתם. והנה יש להסתפק בכוונת התוס' אי ס"ל דכל שהקדים הוא תחילה אפי' אמרה בסי'. ואקדש אני לך לא מהני דמשטית בו או דוקא אם אמרה תנם לפלוני סתם אבל באמרה בפי' ואקדש אני לך מהני כמו התם. ולכאורה הי' נראה כסברא ראשונה דאי דעת התוס' לחלק בין אמרה ואקדש אני לך או לא א"כ לק"מ דהכא שאני דלא אמרה כך וכן תירץ הרשב"א באמת וע"כ רס"ל דהכא אפי' אמרה ואקדש אני לך לא מהני ומדברי הרא"ש ז"ל שכתב להוכיח דתנם על הסלע יש בו מדין ערב מדלא קאמר באמרה היא תן מנה על הסלע ואקדש אני לך משמע דוקא באמרה האשה תחילה אבל אם אמר הוא תחילה והיא משיבה אפי' השיבה תנם על הסלע ואקדש אני לך כל שלא הי' סלע שלה הכוונה שאינה חפצה בקידושין ומשחקת בו דאל"כ הוי לי' לומר בפשיטות דהוי לי' לומר רבותא אפי' השיבה ואקדש אני לך דליכא למימר לשתוק מ"מ אינה מקודשת דלא דמי לערב וע"כ דבאמת כל שהתחיל הוא תחילה לעולם אמרינן לשתוק אפי' אמרה ואקדש אני לך ולכך לא הקשה רק דהוי לי' לאשמעינן בהתחילה אשה תחילה:
אך באמת נראה לפע"ד דהא ליתא ולהיפוך יש להוכיח דוודאי יש לתמוה ברא"ש דכתב מקודם דכל שאמרה תנם על הסלע גילתה דעתה שאינה חפצה בקידושין ואפי' נתן לחיקה לא מהני [וסתר פירש"י דמתורת קנין אתינן עלה והיינו דקמש"ל בסלע שאינו שלה. גם אינו מובן האבעי' בחצר של שניהם לפירושי] והשתא תיקשי מאי קשיא לי' דהוי לי' לומר באמרה היא תן מנה על הסלע ואקדש אני לך דבהא כיון דאין הכוונה דאינה חפצה בקידושין רק דמדינא בהא ליכא דין ערב א"כ עכ"פ כיון שלא גילתה דעתה שאינה חפצה בקידושין מהני בזרק למיקה ושתקה א"כ איצטרך לומר בכהאי גוונא דגילתה דעתה דאינה חפצה בקידושין דבהא אפי' לתוך חיקה לא מהני והוא תמוה לכאורה וע"כ דכוונת הרא"ש להקשות דלמה משמיענו באופן שהתחיל הוא ומשום שאינה חפצה בקידושין דמשמע דאי היתה חפצה מקודשת מדין ערב והוי לי' לאשמעינן בהתחילה האשה דאינה מקודשת מדין ערב כלל בזה ועל זה מתרץ דהואיל דמעיקרא מיירי בענין דאינה מקודשת מכח דהתחיל הוא והיא אינה חפצה נקט הכא ג"כ הך רבותא ולכך לא הקשה הרא"ש דהוי לי' לומר שהשיבה ואקדש אני לך דכל דמיירי בהתחיל הוא טפי משמיענו אפי' נתן לתוך חיקה ומכח שאינה מפצה ומדין ערב לא שייך למיתני בהתחיל הוא רק דקשיא לי' דהוי לי' לומר בהתחילה האשה ולהשמיענו דלית בזה דין ערב כנ"ל. ויהי' איך שיהי' כוונת הרא"ש נראה פשוט דכוונת התוס' דכל שאמרה ואקדש אני לך מהני אפי' התחיל הוא רק בקושיא לא ס"ד דהכא משום משטה א"כ כיון שהוא אמר התקדשי לי מה צורך לאמירתה ואקדש אני לך וע"כ משום דלא קיבלה כלום וקשיא הא לא בעינן קבלה כמו בהך דרבא וכיון שתירצו דהכא משום משטה כתבו האמת דלא שייך משטה רק בהתחיל הוא ושם לא שייך משטה כלל רק דמ"מ בעינן ואקדש אני לך דכיון דהתחילה האשה אם לא תאמר לשון קידושין במה יודע שדעתה להתקדש וזה ברור לפע"ד וכן משמע ממה שסיימו התוס' ואינה חוששת וזה לא שייך באומרת ואקדש אני לך:
אמנם בעיקר קושית התוס' אף שגם רש"י פי' כן להדיא [וצ"ע שהתוס' הקשו דרך קושיא ותירץ מה שרש"י פי' כן להדיא במקומו ולא זכרו דבריו כלל] אבל מדברי הרמב"ם ז"ל יש לי ללמוד דהך טעמא דהכא לאו משום משטה כלל רק דהך תנם לפלוני אינו לשון מתנה כלל כמו תנם על הסלע רק נתינה בעלמא ולא פירשה אי מחנה או נתינה בלבד והיא תקבלם מהם והתם בהך דרבא לא אתי רק לאשמעינן דבכהאי גוונא מקודשת וחשיב הנאה ומיירי דאמרה בפי' שתתן לו במתנה וכן פי' הרמב"ם להדיא שם תן מנה לפלוני מתנה ולכך מקודשת מדין ערב והיינו דאמרינן בש"ס דאבא ואביך דמיקרבא דעתה גבייהו ס"ד דוודאי למתנה כיוונה קמש"ל מבואר דעיקר הטעם דלא הי' כוונתה מחנה רק נתינה לידם והיא תקבל מהם הילכך אינה מקודשת עד שיגיע הממון לידה אבל אם פרשה שיקבלום לי דעשתה שליחות לקבל עבורה מקודשת כשהגיע לידם מתורת שליחות אבל בלא פירשה לא נעשו שלוחים ולא נתקדשה רק כשיגיע לידה ותתרצה אז בקידושין וזה ברור בדעת הרמב"ם ולכך לא זכר הרמב"ם בכאן מחנה כמו שזכר בהך דרבא והיינו דכל עיקר הטעם כאן שלא פירשה שיתנם למתנה ולכך באבא ואביך ס"ד דסתמא למתנה נתכוונה ולפי זה ממילא אפי' אמרה ואקדש אני לך לא מהני כיון שאין הטעם משום משטה כלל כמו שביארנו ועי' עוד בסמוך בזה:
יג אעפ"י שאמר וכו'. לשון הטור וכתב ב"י שדבר פשוט הוא ובאמת נראה דס"ד דהכוונה בברייתא דהא בהך דרבא פירש"י להדיא וכן הרמב"ם דבעת נתינה יאמר הרי את מקודשת בהנאת מתנה שנתתי על פיך א"כ כאן כיון דמעיקרא אמר התקדשי לי במנה והיא אמרה תנם לאבא א"כ אין הקידושין רק בהנאת מתנה דהוא שוה פרוטה וכדומה א"כ צריך שיאמר לה שנית שתתקדש בהנאת מתנה דהיא לא קיבלה המנה שתתקדש במנה אבל כל שאמר לה שנית בעת נתינה שתתקדש שפיר מהני כהך דרבא ולק"מ קושית התוס'. ובאמת יש לתמוה לכאורה על התוס' ורש"י בזה אבל באמת מדקאמר באבא ואביך דס"ד במתנה יהביחי' ניהלי' וקשה מה בכך הא מ"מ במנה קידשה ואי דמכתה נותנת להם היא לא זכתה עדיין כלל וע"כ דמ"מ כיון שאמר מעיקרא שתתקדש לו כל שנתנה באמת במתנה הוי סגי במאמרו קודם דלא גרע ממדבר בעסק קידושין דמהני בלא פי' וע"כ דמכת השטאה אתינן עלה א"כ לא מהני מה שיאמר לה שנית בעת נתינה וזה ברור:
ובהכי ניחא ג"כ מה שיש לתמוה לכאורה על התוס' ופוסקים שהקשו מהך דרבא דתן מנה לפלוני מהני דהא לכאורה לא קשיא ולא מידי דהתם כיון שאמרה תן מנה לפלוני בוודאי הכוונה שהוא יתן מתנה מצידו ובזה תתקדש לא שתתקדש במנה רק בהנאת מתנה אבל כאן שאמר לה התקדשי לי במנה יש לומר דבאמת דעתה להתקדש במנה במושלם כמאמרו רק ציותה עליו ליתן המנה לאבי' והיינו מצידה שהיא נותנת לאבא ואביו ולכך לא מהני דמנה אין כאן מתנה אין כאן שלא זכתה במנה כלל להתקדש בהם והיא במנה דעתה להתקרש וזה פשוט ונכון לכאורה. ולפי הנ"ל ניחא דמדקאמר דס"ד אבא ואביך מקודשת טפי דבמתנה יהבה להם וקשה מה בכך הא במנה נתרצית להתקדש ולא זכתה בהם ואין הפרש בזה בין אבא ואביך לאינש דעלמא. אך יש לדקדק אי הכרת זה מהש"ס הוי הכרת תיקשי בתוס' למה להו להקשות מהך דרבא הא בהך גופא מוכרת דמתקדשת במתנה לאחר מדקאמר באבא ואביך דס"ר להתקדש מכת מתנה וע"כ דמהא אין ראי' דיש לומר דהכוונה כך דאי קתני פלוני הוי ס"ד דלכך פלוני אינה מקודשת משום דלא כיוונה למתנה כלל אבל אבא ואביך דכיוונה למתנה מקודשת קמש"ל דמ"מ אינה מקודשת דלא מהני מתנה כיון דהוא לא קיבלה כלום והיינו דקשיא להו דמוכת מרבא דיכולה להתקדש במתנה לאתר אפי' לא קיבלה כלום:
ומעתה ממילא אני אומר דלק"מ קושית התוס' כמ"ש מקודם חדא מכת דלא קאמר בהנאת מתנה ובש"ס באמת הכוונה דקמש"ל אבא ואביך דאף דנתכוונה למתנה לא מהני מאתר שאמר התקדשי לי במנה והנאת מתנה אינה שנה מנה והמנה לא קיבלה האשה או כתירוץ הב' והוא עיקר טפי דהואיל דאמר התקדשי לי במנה יש לומר כוונתה ליתן המתנה עבורה ומכתה לכך אינה מקודשת דבמנה נתכוונה להתקדש וזה ברור לפע"ד. ולכל אלה הפירושים שכתבתי אפי' אמרה ואקדש אני לך לא מהני וכמו כן להך תירוץ שכתבתי דהכל תלוי לפי שלא אמר בהנאת מתנה א"כ יש לומר דכל שאמר לה התקדשי לי בעת הנתינה מהני ולתירוץ הב' וכמו כן להרמב"ם לא מהני לכן צ"ע בזה אבל בהא נראה עיקר דאפי' אמרה ואקדש אנו לך לא מהני מאתר דלכולהו פירושים הנ"ל דינא הכי גם מדברי התוס' אין הכרע מפורש דמהני בהא כמו שביארנו:
יד אינה מקודשת יש להסתפק בכאן אי נתן לחיקה בשתיקה אי מהני בהא אי נימא כמו דס"ל להרא"ש בהך דתנם על הסלע דאפי' נתנם לחיקה לא מהני הואיל וגילתה דעתה שאינה תפצה בקידושין א"כ כ"ש הכא דאמרינן דלהשטות נתכוונה א"כ פשיטא דגילתה דעתה שאינה תפצה בקידושין רק תנם למי שתרצה וא"כ אפי' נתן לחיקה בשתיקה לא מהני ומדברי הרב בהג"ה שלא הגיה כאן כלום רק בסעיפים שאחר זה בסלע וכלב ועני משמע דסובר דכאן דוקא בנתנם לפלוני אינה מקודשת ולא בנתנם לחיקה אבל לא ידעתי למה ואדרבא נראה לפע"ד ברור דמה שסיים הרא"ש וכן יש לפרש התם לא קאי כלל אכלב ועני דמיירי בי' בתר הכי דבזה לא שייך התם רק קאי אהך דלעיל בתנם לפלוני דג"כ יש לפרש דאפי' נתן לחיקה אינה מקודשת ואדרבא בהך דכלב ועני אין צורך כלל לזה דהתם בלא"ה ליכא קנין רק להתקדש בהנאה שנותן לכלב ועני כדמוכח בש"ס להדיא וגם רש"י מודה בהא דלא אתינן עלה מטעם קנין דהא כלב שלה לא זכה לה משום חצר דהוי חצר מהלכת רק כל הכוונה מכת הנאה ובכלב שלה תשיב הנאה רק בהך דלעיל כוונתו דאפי' נתן לחיקה לא מהני ומשמע לי' הכי משום דקשיא לי' תיפוק לי' שקידש במנה ולא בהנאת מתנה כנ"ל וע"כ דקמש"ל דכוונתו להשטות דאפי' זרק לחיקה אינה מקודשת כנ"ל ברור בזה ומ"מ לפי מה שפירשתי לעיל דהכא לאו מכח השטאה אתינן עלה א"כ ממילא מהני לתוך חיקה. אך לפי זה גם בהך דבסמוך מהני בהא כמו שאבאר בסמוך אבל לדעת הרב בהג"ה וודאי צ"ע כנ"ל: (טו) על מנת שיקבלום לי. משמע אפי' לא הגיע לידה רק לידם מקודשת והיינו דנעשו הם שלוחים שלה וזכי לה ומ"מ יש לדקדק לפי מה שביארנו לעיל דקידושין ג"כ אינו זכות לה רק תוב דהא נאסרה אכ"ע [וכן מוכת מדתשיב. לה בהדי מקולי ב"ש שאינה מקודשת בפרוטה] ומה שמתרצית להתקדש יש לומר שמא חזרה בה כמו גבי גט דלא מהני מחזרת להתגרש רק דשווי' שליח קבלה בפי' א"כ הכא דלא שמי' לאבי' שלית בפי' למה תתקדש בקבלתו ובגט וודאי כה"ג אי אמרה לבעלה תן גיטי לפלוני שיקבל לי בוודאי לא מהני כל שלא עשתה לפלוני שלית לקבל ובאמת לדעת הפוסקים דקידושין לא דמי לגט בענין זה ניחא אבל לפי מה שכתבתי לעיל דדמי לגט יש לדון לכאורה בזה וצריך לומר או דעל מנת שיקבלום לי חשיב כמי שעשתה שליח בפי' כיון דעיקר זכיית הממון זכות לה או דבאמת הכוונה דמקודשת בהנאה זו שהם זוכין עבורה מנה ולא במנה מתקדשת וכמו בתן מנה לפלוני דמתקדשת בהנאה שקיבל פלוני כן מתקדשת בהנאה שיש לה במה שזכו אבא ואביו עבורה והנאה בשעת זכי' איתא הילכך אפי' לא שווי' שלית בפי' מקודשת דהנאה הוי כהגיע לידה ודו"ק וכמו כן כל הני ברייתות דבתר הכי יתפרשו על דרך זה כמו שאבאר בסמוך בס"ד:
סעיף ט. התקדשי לי במנה ואמרה לו (טז) הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת (יז) (וי"א) דוקא בייחדה לו הסלע כגון שאמרה לו תן על סלע פלוני או על סלע שלי אבל אמרה סתם על הסלע ונתן על שלה אינה מקודשת (טור בשם הרמ"ה) היה סלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק: הג"ה. והרא"ש (ב"י בשמו) והתוספות (טור בשמם) מפרשים דכ"ז מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה בשתיקה:
אפ"ה אם אמרה תחילה תן על סלע אינה מקודשת ובסלע שלה וכו': (ט) הניחהו על הסלע. דין זה צריך בירור קצת גרסינן התם התקדשי לי במנה תנם על הסלע אינה מקודשת ואם הי' סלע שלה מקודשת בעי ר' ביבי סלע של שניהם מהו תיקו ופירש"י סלע שלה מקודשת דחצרה קונה לה ובוודאי אם נפרש כוונת רש"י ז"ל כפשוטו מלבד שיקשה עליו קושית התוס' אבל בלא"ה יש לתמוה חדא מקמש"ל דאינה מקודשת כשאינו שלה הא פשיטא שכל שלא נתן לה הקידושין לידה או לרשותה אינה מקודשת. גם מה קמש"ל בסלע שלה כיון דחצרה הוא פשיטא דמהני קידושין [ואי דבא לאשמעינן דחצר מהני מטעם שליחות בקידושין הוי לי' לאשמעינן בפני עצמו דמקודשת בחצרה). לכן ברור דרש"י ג"כ מפרש הך ברייתא כהרא"ש דמעיקרא קמש"ל דהוי דתי' בעלמא ולא מהני אפי' זרק לחיקה ובחצר של שניהם מבעי' לן אי הוי דחי' או לא ונ"מ בחיקה רק דכפי הנראה מהרא"ש דמפרש הך דסלע שלה ג"כ כשנתנם בחיקה והיינו דקשיא לי' במה נפשך אי באופן דקונה לה פשיטא דהוי כחצרה ואי אינו קונה למה מקודשת לכך פי' שנתן לחיקה. אבל רש"י ז"ל מפרש כפשוטו דהכא דנתנם על הסלע מקודשת וס"ד דלא מהני דדרך דחי' אמרה ודוקא בזרק לחצרה ונתרצית מקודשת אבל אם הוא רוצה ליתן לידה והיא משיבה ליתנם על הסלע ס"ד דלדחות אמרה ואינה חפצה כמו תנם לפלוני דאף דפלוני יכול לזכות לה לא מהני רק כשאמרה בפי' שיקבלום לי א"כ ס"ד דהכא נמי בעינן שתאמר שיזכה לה הסלע ואי לא"ה דרך דחי' אמרה קמש"ל דכל שאמרה תנם על הסלע ונתן מהני כל שהוא שלה שיכולה לזכות על ידו [וכ"ש אי נימא דסובר דלא כהרמ"ה רק אפי' לא ייחדה לו סלע מהני פשיטא דהוי רבותא דלא אמרינן דרך דחי' אמרה אבל אין צורך לזה כמ"ש] וזה ברור לפע"ר בכוונת רש"י. והתוס' זכרו ג"כ פירש"י והקשו עליו דאי מתורת קנין מאי בעי חצר של שניהם דלא קני והר"ן ביקש ליישב דהוא הקנה לה חלקו וצ"ע דלמה לא נימא הכי בסלע שלו לגמרי דהקנה לה התצר ופירשו הם דהכא לאו מתורת קנין ע"ש רק דסמכה דעתה ולא נתבאר בדבריהם מ"מ למה בחצר של שניהם מקודשת הא לא הגיע לידה כלל גם קשה הא בסלע שלה באמת קנתה כחצרה והאיך נימא דלאו מתורת קנין אתי עלה דמה צורך לטעם אתר כיון דבאמת קני. והנה כל הפוסקים הבינו דכוונת התוס' בזה כדעת הרא"ש דהכא בנתן לחיקה ומיירי הכא בסלע שאינו קונה כלל ומקודשת בנתן לחיקה:
אבל לפע"ד הא ליתא ולא נתכוונו התוס' כלל לדברי הרא"ש דהאיך לא זכרו העיקר דמיירי בנתן לחיקה ואדרבא לשונם דסמכה דעתה אי אפשר לכוון כלל לדברי הרא"ש כמבואר לכל מעיין. אמנם נראה לפע"ד דברי התוס' ברורים דוודאי מיירי הכא באופן שאין הסלע קונה לה כלל והכא אין הכוונה שתתקדש בגוף המנה כאילו קבלתם לידה רק הכוונה דכל שהשיבה תנם על גבי הסלע שהוא שלה דסמכה דעתה שיגיע אח"כ לידה ממילא היא מקודשת תיכף בההוא הנאה שמניח על פי דיבורה על הסלע. ואף שכתב הרא"ש דלא דמי לערב דאיש קיבל הנאה מ"מ לא גרע הנאה מקבלת אחר מהנאה שיש לה במה שמניח על הסלע והיא עצמה תקבלם אח"כ א"כ מקודשת בהנאה שיש לה עכשיו מזה וה"מ כשהניח במקום דסמכה דעתה אבל במקום דלא סמכה דעתה לא מהני חדא דכיון דלא סמכה דעתה אמרינן דרך דחי' אמרה ועוד דכל דלא סמכה דעתה לא חשיבה הנאה להתקדש ולא דמי לערב דהתם קיבל אחר הנאה בוודאי והיא נהנית בקבלתו משא"כ כאן כל דלא סמכה דעתה הרי לא קיבל שום אדם הנאה והיא לא נהנית דלא סמכה דעתה ולכך מבעי' לן בחצר של שניהם אי סמכה דעתה כנ"ל ברור בכוונת התוס' ולפי זה מה שזכרו בשם התוס' דאפי' לחיקה לא מהני לא נתבאר כלל בתוס' ולא נתכוונו התוס' לזה כלל כמו שביארנו. ולפי זה הך סוגי' דסלע יתפרש באופן אחד עם הך סוגיא דכלב ועני דוודאי לא מיירי שתתקדש במנה רק בהנאה של מנה כדמוכח בש"ס שם להדיא והכא נמי כך הכוונה ולפי זה בחצר של שניהם ג"כ כל שאמרה לו שיזרוק לה קידושין שם וזרק לה מקודשת בהנאה שתקבלם אח"כ והוי ספק אי סמכה דעתה ויפה פסק הרמב"ם דחצר של שניהם הוי ספק ולא נחלק כלל עם התוס' כמו שביארנו רק ה"מ בזרק מדעתה דאז נתרצית להתקדש בהנאה שיזרוק לה והיא תוכה בהם אח"כ אבל בלי דעתה לא מהני דאין רצונה להתקדש רק במנה לגמרי וכל זה ברור לפע"ד. ויש לי לפרש עוד סוגית הש"ס הנ"ל באופן מסכים לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ויתבאר בסמוך בס"ד: (יז) וי"א דוקא בייחדה לו הסלע. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה ונראה לי שלמד הרמ"ה דבר זה דקשיא לי' מאי קמש"ל בסלע שאינה שלה דאינה מקודשת לזה סובר דקמש"ל אפי' הניח על שלה כל שלא ייחדה לו ומזה מוכת דלא ס"ל כהרא"ש דקמש"ל אפי' לתוך חיקה. גם בלא"ה מבואר מתוך דברי הרמ"ה דאינו מפרש כהרא"ש דלהרא"ש מיירי דאין הסלע קונה לה כלל וכן להתוס' דאל"כ פשיטא דאי אפשר לפרש סלע שלה שזרק לחיקה דמה צורך לחיקה כיון דעל הסלע גופא מקודשת וע"כ דבאמת לא נתן לחיקה א"כ מה הקשו על רש"י הא בהא גם הם מודים דקונה מטעם חצר וע"כ דהם מפרשים שאין הסלע קונה כלל ולהרמ"ה דהסלע קונה כמבואר בדבריו להדיא ע"כ דאינו מפרש כהרא"ש רק כפירש"י א"כ מאיזה צד נימא דסובר דלחיקה לא מהני וזה ברור לפע"ד. אמנם בדינו של הרמ"ה בוודאי יש לומר דמודים התוס' והרא"ש בהך גוונא שלא זרק לחיקה כלל והסלע קונה לה בוודאי בלא ייחדה יש לומר דלדחי' אמרה ובייחדה הסלע קינה אבל בהך גוונא דהרא"ש שאין הסלע קונה רק בזריקה לחיקה תליא מילתא נראה פשוט דה"מ באין שם סלע שלה כלל אז בוודאי לדחי' אמרה הילכך אפי' זרק לחיקה ואמר התקדשי לי ושתקה לא מהני כיון שגילתה דעתה דאינה רוצה בקידושין אבל בלא ייחדה ויש שם סלע שלה דלא מהני שתתקדש בהנחתו על הסלע שאין כאן ריצוי על הקידושין בבירור אבל מ"מ אם זרק לה ואמר התקדשי לי ושתקה כיון שלא גילתה דעתה שאינה חפצה הואיל ויש שם סלע שלה מהני שתיקתה אפי' לא ייחדה רק בנתן בידה ולא אמר לה כלום או זרק לה ולא אמר כלום בזה יש לומר דלא מהני בלא ייחדה. לכן דברי הטור צ"ע שהעתיק דברי הרמ"ה עם דברי התוס' והרא"ש כאחד ואין ענין זה לזה תדא דהתוס' מיירי שאין הסלע קינה והרמ"ה מיירי דהסלע קונה ולהתוס' לא שייך חילוק הרמ"ה כנ"ל. ואפשר דלכך כתב הטור וזרק לחיקה בשתיקה דהיינו שלא אמר כלום אבל אמר התקדשי לי אף היכי דגילתה דעתה בפי' לא מהני התקדשי בזריקה לחיקה כמ"ש הב"ש אבל מ"מ בלא ייחדה לו הסלע מהני זה כנ"ל: סעיף י. התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת (יח) (וגם זה מיירי שנתנו אח"כ בחיקה) (טור):
יח וגם זה מיירי. כבר ביארנו דהרא"ש לא נתכוון כלל לפרש הך דכלב ועני בזרק לחיקה דבהא מוכח בש"ס להדיא דמטעם הנאת אכילת הכלב או העני אתינן עלה רק דכוונתו להך דתנם לפלוני דבהא אפי' נתנם לחיקה אינה מקודשת דכיון דנתכוונה להשטות אינו מועיל הזריקה לחיקה: סעיף יא. התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לכלב זה אם הי' הכלב שלה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואם היה רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקודשת:
הג"ה. וגם זה מיירי בכה"ג שנתן אח"כ בחיקה (טור בשם התוס') (יט) אמרה היא מתחילה תן ככר לכלב או תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך י"א דדינו כאמרה תן דינר לפלוני (טור בשם י"א) וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ט סעיף ב' ויש להחמיר בדבר (טור):
יט אמרה היא מתחילה. זהו מדברי הרא"ש ומשמע מדבריו דבתן לעני לכ"ע מהני כשאמרה היא מחתילה, ולפע"ד גם בהא אינו רק חומרא דלא דמי לערב כלל דעל פי דיבורו יהיב לי' ובלא"ה לא וכן באדם חשוב בעינן שאינו רגיל לקבל בלא"ה וא"כ לעני כיון שצריך ליתן לו בלא"ה אין ראי' דעל פי דיבורה נתן לה ולא חשיב הנאה וכן מוכח בש"ס להדיא דלהרא"ש ע"כ צריך לומר דלכך בעני לא מהני משום שהוא התחיל ולדחות אמרה א"כ למה צריך ליתן טעם כי היכי דמחייבנא בי' אנא וכו' הא בלא"ה יש לומר דלדחות היתה כוונתה כמו תנם לפלוני ולכלב וע"כ דהכא לאו מתורת דחי' אתינן עלה רק דאין זו הנאה חשיבה להתקדש וצ"ע, והנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן דבתן על הסלע לא מהני מדין ערב כיון שלא הוציא מרשותו ובזרוק לים מהני ע"ש שהקשה מהך דהשואל ותירץ כן. ולפי דבריו יש לי לפרש סוגית הש"ס ולא קשה קושית התוס' כלל ואתי שפיר הכל כמו שאבאר והוא דהא דקאמר תנס על הסלע אינה מקודשת קמש"ל דס"ד שתהא מקודשת מדין ערב אפי' לא קיבלה קמש"ל כיון שלא הוציא דבר מרשותו לרשות אחר לא מהני כהך דהשואל שהביא הר"ן ואם הי' חצר שלה מקודשת כיון שהוציא מרשותו לרשותה על פי דיבורה מקודשת בההוא הנאה מדין ערב ואפי' אין החצר קונה לה כלל (וכ"ש לפי מה שהוכחתי דאין חצר קונה בקידושין כלל רק בעומדת שם] ובעי בחצר של שניהם אי נימא דחשיב כאילו הוציא מרשותו לרשות אחר כיון דהוציא מרשות השייך לו בלבד לרשות שניהם או כיון דעדיין אגיד גבי' ג"כ אינה מקודשת מדין ערב. וכן הך סוגיא דתן לעני ג"כ מתפרשת כך הכל בהנאה מדין ערב וקמש"ל כיון דהוא מחייב ליתן לעני או להצילה מנשיכת כלב לא מהני להיות מקודשת מדין ערב דאינו רק בדבר שאינו מחוייב בה ועושה על פי רצונה בלבד כנ"ל ברור. ולפי זה כל הני ספיקא שנסתפק הרא"ש מבוארין הם בש"ס להדיא ומהאי טעמא אתינן עלה ואין חילוק בין התחיל הוא להתחילה היא רק הכל תלוי בסלע שלה וכלב שלה כמו שאמרו בש"ס ובעני אינה מקודשת כלל אפי' סמוך אצלה כנ"ל. והנה מהרא"ש מבואר דבתנם על הסלע ג"כ מסתפק וברמב"ן דסובר דמקודשת מדין ערב מבואר דמ"מ בתן על הסלע לא כהך דהשואל ע"ש בר"ן מ"ש בשמו ודו"ק היטב בכל הנ"ל. ודע דאף דבלתי ספק בכל אלה וכיוצא בזה שומעין להחמיר ולא להקל מ"ח לא מנעתי מלגלות דעתי בענינים אלו אף שהם סותרין דברי הפוסקים לפי שיוצא מכלל דברינו בקצת דברים להחמיר ג"כ: