אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן כט

על אה"ע סימן כח

שצריך ליתן הכסף במתנה שלימה ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע ובו י' סעיפים:

סעיף א. האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה (א) ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת הג"ה. אבל האשה שנתנה לאחד מתנה ע"מ להחזיר לה לאחר ל' יום (ב) כדי לקדשה בו תוך ל' ונתן לה תוך ל' לקדושין הוי מקודשת (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) י"א דאם נתן לה מתנה ע"מ להחזיר (ג) ואמר לה בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקודשת לי הוי קידושין (ר' ירוחם):

א על מנת שתחזירהו לי. דעת הב"ת בכפל התנאי דבלא כפל תנאי בטל ומעשה קיים וב"ה השיג על הב"ח מדברי התוס' וכתב הב"ש דאין לומר דאתרוג שאני דהא לסברת התוס' כל הסוגיא איירי בלא כפל ומ"מ התנאי קיים. והוא תמוה דמ"מ תיקשי בתוס' למה הקשו בתר הכי לרבא ולא הקשו מקודם במכר וקידושין דלמה לא תהא מקודשת כיון דלא כפל. גם יש לתמוה הא פשיטא דהך סברא דגבי אתרוג לא שייך בקידושין וא"כ מה יענו התוס' בזה. ובאמת שיש לפרש דברי התוס' על פנים שינים קצתן יורו כדברי הב"ח וקצתן לא והוא דיש לומר דוודאי ידעו התוס' דיש לפרש תנאי כפול דלאו בהכי איירי הכא תדע דבכל דיני חנאי גבי גט לא נזכר בשום מקום תנאי כפול רק דקשיא להו לתוס' בהא דקאמר רבא לא החזירו לא יצא ואי בכפל התנאי מאי קמש"ל דאי לא החזיר לא יצא ומזה ס"ל לתוס' דקמש"ל דלא נימא תנאי בטל ומעשה קיים ואהא קשיא להו הא בעינן באמת בכל מקום כפול ולפי זה לדינא העיקר כהב"ח דבמכר וקידושין דלא שייך תירוץ התוס' בעי כפול באמת. ועוד בה שנית דס"ל לתוס' ע"כ לא בעי תנאי כפול דוקא רק במקום שיש כאן מעשה ותנאי דהיינו שהתנאי אינו מבטל המעשה רק תנאי מן הצד ובזה אמרינן דכל שלא כפל המעשה בלי זה קיים אבל הכא לפום סברת רבא דמתנה על מנת להחזיר לאו מתנה הוא א"כ אי הי' תנאי כפול והוי מהני הי' סותר המעשה דהא מעיקרא הוי מתנה ומחמת התנאי אין זו מתנה כלל א"כ הוי חזרה לדבריו וכל שהוא חזרה לא בעי כפול כלל והגע עצמך אם יתן מתנה ויחזור בו קודם שנתנה לו או תכ"ד פשיטא דמהני וה"נ מצורת חזרה אתינן עלה דהא חזרה היא ולא קשיא להו לתוס' רק באתרוג דסובר רבא באמת דהוי מתנה גמורה אפי' אי התנאי קיים דאל"כ לא הוי לכם א"כ שפיר קשיא להו דבהא באמת בעינן כפול דלאו חזרה הוא רק תנאי:

ועוד יש להסביר קצת על פנים אחרים כמו בקידושין דעלמא אף שענינם שהוא נותן לה מתנה על מנת שתתקדש מ"מ לאו מתורת תנאי אתינן עלה רק אנן אמרינן שלא נתן לה מתנה גמורה כלל רק מתנה בתורת קידושין ואף כאן אמרינן דלא נתן כלל מתנה גמורה רק כעין שאלה כיון דלהחזיר אינה מתנה כלל אבל לרבא מקשי התוס' שפיר. ולפי זה ג"כ איתא לדינו של הב"ח אך לפ"ז יש להקשות למאי דמסיק בכלהו קני לבר מאשה משמע דעל מה שאמר מעיקרא קאי בלי כפול ומ"מ לא קני ולמה לא הקשו התוס' פה כיון דלא שייך בזה מה שתירצו על אתרוג. לכן נראה דבכל מקום שאמרו בתנאי שאינו כפול תנאי בטל ומעשה קיים היינו דאם לא קיים התנאי הוי כמו שקיימו שלא הקפיד הנותן שיתבטל בלי קיום התנאי אבל היכי דבקיום התנאי המעשה בטל שאם קיבלה על מנת להחזיר וודאי אינו מועיל א"כ לא עדיף בלא קיימא התנאי מאם היתה מקיימת ולא דמי לתנאי ב"ג וב"ר דהתם במקום התנאי בוודאי היו נותלין ולולא דכפל התנאי היו נותלין בלי קיום התנאי אבל כל היכי דבקיום התנאי כפי מה שאמר אין כאן קידושין כלל ממילא בטלו לגמרי ולא שייך לומר דבביטול התנאי יחולו ויהא עדיף ביטול מקיום. גם כיון דלפי תנאו בטלו הקידושין ממילא חזרה הוי ולא תנאי כיון דהקידושין בטילין ע"י זה תיכף. ודוקא בעלמא דלפי תנאו לא בטלו דבריו אז אמרינן אפי' בלי קיום התנאי לא נתבטלו אבל כל שלפי תנאו בטלו דבריו ממילא לא מהני מה שלא כפל ודוק היטב. ולפי זה ממילא ליתא לדינו של הב"ח דלא בעינן כפול רק במקום דדבריו מועילין לפי תנאו כנ"ל וזהו דוקא באחרוג ובמכר ולא בקידושין:

ודע דבעיקר משפטי התנאים כולם כתבתי בחיבורי להלכות גיטין סי' קמ"ג שיש להסתפק בגיטין וקידושין אי צריך שיזכיר התנאי קודם שמוסר הגט או הקידושין לידה משום דלאתר שמסר לה לא מהני שום תנאי תכ"ד דבהו תכ"ד לאו כדיבור והרי כבר נתגרשה ונתקדשה בלי תנאי או דשאני תנאי מחזרה ודוקא חזרה לא מהני תכ"ד אבל תנאי מהני. ולפי שיטה זו הי' מקום לומר דקודם שמסרו לידה מועיל כל תנאי אפי' אינו כפול כיון דאז יכול לחזור בו יכול להתנות מה שירצה דלא גרע מחזרה. ולפי זה מיושב קושית התוס' בפשיטות מאתרוג דמיירי שהתנה קודם שנתנו לו ויתבאר אי"ה לקמן במשפטי התנאים. ומ"ש הב"ש דלא סמכה דעתה אינו נראה כלל דבמעמד שלשתן כך הדין באמת דיכול למחול ואדרבא מדנחלקו אליבא דשמואל ש"מ דכל דהדין באמת דאינו יכול למחול שפיר סמכה דעתה רק מהך סוגיא סברא אי שדינהו מתייבנא משמע קצת כך ועיי"ש לעיל בזה. ועב"ש וח"מ שכתבו דלא הוי קידושין כלל דלא כש"ג ולא הי' להם להחליט כך כי דברי הר"ן בשם רב האי דגריס גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין משמע כש"ג וכן משמע בתוס' דאי הי' הגירסא כך הוי מודי דצריכה גט ע"ש ודו"ק:

ב

כדי לקדשה. עב"ש דלשון זה לאו דוקא ולפעד"נ דדוקא הוא דהא דעת הרא"ש בתשובה דמקודשת ומוחזר א"כ אם קידשה סתם סברה דבאמת לאו לחזרה ניתן ויקיים תנאו במה שיחזיר לו ממון ולכך פי' כדי לקדשה דכיון דנתנה לו לקדשה בזה בוודאי שתהא מקודשת ויהא מוחזר קיבלה. גם מה שכתב שאין צריך לומר שנתנה לו עד לאחר ל' יום לק"מ לפע"ד דכיון שהיא מקודשת ומוחזר א"כ כל שלא קבעה לו זמן א"כ ממילא בחזרה זו כבר פקע כח המחנה א"כ מנא לן דקדמו קידושין לחזרה תיכף שהגיע לידה פקעה המתנה וע"כ שהוא נתון לו עד ל' ובתוך ל' שלו הוא וכשהוא מקדש הוי שלו עד ל' וכשיגיע ל' מוחזר הוא כמ"ש הרא"ש שם הטעם דכמו בשור אם אמר תחזירהו סתם אם הקדישו מוקדש רק באמר לי אינו מוקדש דמידי דחזי קאמר והכא שפיר יכול לקדש אפי' אמרה לי דאח"כ מוחזר הוא דהא חזי לה עכ"פ אבל אם לא קבעה זמן לא מהני ושאני הך דלעיל ס"כ דקיבל מאחר ונתן לה דכל כמה דלא החזיר לאתר מתנה הוא בידו וזה ברור:

אמנם בעיקר דין זה אני חמה דמ"מ כיון שגוף החפץ שלה לאחר ל' א"כ במה קידשה ובשלמא להפוסקים דאינו רק דרבנן דדמיא לחליפין א"כ יש לומר דכה"ג לא דמי לחליפין אבל לפי סברת הרמב"ם דהטעם הוא דלא נהנית ואף דנהנית באותו זמן לא בההוא הנאה קידשה א"כ הכא נמי כיון שלא זכר בהנאה שיחזיר לה קודם ל' במאי תתקרש ואי מיירי הרא"ש כשאמר לה כך א"כ בכל מתנה על מנת מהני זה כמו שכתב הרב בסמוך בשם ר"י. ונראה דלכך השמיט המחבר דברי הרא"ש הללו אף שזכרם בב"י משום דפסק כהרמב"ם וא"כ ממילא אין מציאות לדין זה כנ"ל רק שאפשר לומר מטעם אחר כיון דקיי"ל דחזרת דמים הוי חזרה א"כ יש לומר דשפיר מיקדשה בגוף החפץ והוא יקיים תנאו במה שישלם לה מעות אבל כבר שדיתי נרגא בהך חזרת דמים לעיל סי' כ"ת וכן מוכח מדברי הר"ן כאן שהקשה דהא כל מתנה שאינו יכול להקדישה אינה מתנה וקשה מאי קושיא הא יכול להקדיש ומחזיר הדמים לבעל החפץ וע"כ דלאו חזרה הוא רק שיש מקום לדין כאן כיון דקיבלה לקידושין ונתרציא להתקדש לא גרע מגזל דידה דמקודשת וצ"ע:

ג ואמר לה וכו'. עח"מ ס"ק ד' בשם הב"ח דלאחר כדי דיבור לנתינה לא מהני האמירה לה דהוי שתיקה לאחר מ"מ ובח"מ השיג עליו ולפעד"נ פשוט דאין לדמות הנאה בעת שנותן לפלוני המעות להנאת הודעה אח"כ שנתן כמו דמחלקינן לעיל סי' כ"ת להרמב"ם בין אם מלוה לה עתה ומרויח לה זמן בין אם מקדשה בהרווחת זמן על מלוה מכבר אף דג"כ נהנית מ"מ אינה מקודשת הילכך הכא נמי אם בעת שנותן לפלוני מקדש אותה והיא שותקת וודאי מיקדשה בההוא הנאה שנותן לפלוני אבל בכבר נתן ולא קידש אז ואח"כ מודיע לה הנאת הודעה לא חשיבה להתקדש בו כיון דבלי הודעה זו כבר נתן ואי משום שיחזור ויתבע ממנו חדא דלא נתן לו על תנאי רק במתנה גמורה ועוד דדמי למתילת מלוה דידה דלא מהני כ"ש של פלוני. ולפי זה נראה דאפי' אמרה הן לא מהני כל שקידשה אח"כ ובפקדון מהני אמרה הן דמתקדשת בפקדון שבידה דברשות בפל הוא אבל בהך הנאה דנותן לפלוני דלא ילפינן רק מדין ערב לא שמענו רק בעת שנותן לא במה שכבר נתן וצ"ע על הב"ח דמשמע מדבריו דרק בשתקה לא מהני ולא באמרה הן ולפי הנ"ל אפי' אמרה הן לא מהני. גם לא ידעתי לפי דעתו מאי ס"ד דהכא בשותקת הא לא בא להשמיענו רק דאשה מיקדשה בהכי ומיירי באמרה הן. אך לפי מה שכתבתי בעינן דוקא שתעמוד בעת נתינה ויקדשנה בעת נתינה ותשתוק או תאמר הן אבל אם נתן לפלוני ולא קידש ואח"כ מודיע לה לא שמענו שתתקדש ואטו אם יבשר לה איזה בשורה שתהנה מזה תתקדש בהנאה זו ואי דכללא היא כל שמתהנה מתקדשת למה יליף רבא מערב הא בלא"ה מקודשת ועיין בסמוך עוד בזה:

סעיף ב. אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ונתן לו ואמר לה חרי את מקודשת לי (ד) בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת: הג"ה. ואם היו עסוקים באותו ענין אע"פ שנתן סתם בציוויה ה"ז מקודשת (ב"י בשם ר"י) וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר חן מנה לפלוני אבל אמר לה הוא תחלה והיא אוחרת תן לפלוני (ע"ל סי' ל' סעיף ח') (ה) אמרה לו הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך והלוה לפלוני ואמר לה הרי את מקודשת בו הוי קדושין כמו במתנה (ו) אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקדשה בו אינה מקודשת (ב"י בשם הרשב"א).

ד בהנאת מחנה זו שנתתי על פיך. הר"ן מסתפק אי צריך שיקדש שנית דאל"כ הוי אמרה היא או דחשיב כמדבר על עסקי קידושין ודייק דלא מהני הדיבור דמעיקרא דנתן הוא ואמרה היא ג"כ ע"כ שאמרה בעת נתינה דאח"כ הוי שתיקה דידי' לאחר מ"מ וע"כ בעת נתינה ומ"מ לא מהני אמירתה משום גזירת הכתוב דלא תלקח אשה לאיש וה"ה הכא וכתב דליכא למימר דהתם טעמא משום דשתיקה דידי' אפי' בשעת מ"מ אין ראי' דמסכים כיון שיכול לישא אחרת וא"כ הכא דמסכים מהני דלא משמע הך סוגיא התם דמטעם שאין שתיקתו ראי' אתינן עלה רק מכח דלא תלקח אשה לאיש. זהו תורף דבריו [ופירשתי דבריו לפי שהם מגומגמים לכאורה ויש שם הרבה הגהות וכולם ללא צורך ומ"מ אף לפי ההגהות הכוונה כך ע"ש] וכתב שכך הוא דעת הרמב"ם ובאמת אין מדברי הרמב"ם הכרח כלל לזה ועיקר כוונתו דלכך צריך לומר מחדש דמקדש אותה בהנאת מתנה שנתן על פיה דאל"כ אלא נותן סתם א"כ מקדש בכל המעות ולא מהני כמו דס"ל להפוסקים לחלק במקדש במלוה באומר בהנאת מהני רק הרמב"ם חולק דצריך שילוה לו עכשיו שתקבל עכשיו ההנאה אבל עכ"פ צריך שיאמר בהנאת בפי' דאל"כ דעתו על הכל ולא מהני אבל מפירש"י שם משמע כהר"ן דלא זכר בהנאת כלל וש"מ דרק שלא יהא אמרה היא כתב כן וכן מהרא"ש ובאמת לא ידעתי למה כתבו בפשיטות בלי שיאמר בהנאת מתנה דמ"ש מהנאת מלוה לפי פירושם. ובעיקר הוכחת הר"ן יש לדחות ג"כ דנהי דהתם בעת נתינה אמרה מ"מ כיון דע"י אמירתה מתקדשת תיכף הוי תלקח אשה לאיש אבל אם האמירה קודם הקידושין דאין מתקדשת באמירה זו כלל רק דדנין האמירה כמדבר על עסקי קידושין ונתן בשתיקה א"כ בשתיקה מתקדשת ולא באמירה:

והנה הט"ז הוכיח מכאן דלא כתוס' רי"ד בסי' הקודם דהכא מהני אם הי' הוא ג"כ אמר ודבריו תמוהין דוודאי אפי' אם הוא דיבר בעינן עסוקין באותו ענין אבל דיבור לחוד לא מהני כמבואר לעיל וכן מוכח מדברי הרב בהג"ה שהביא דברי ר"י בעסוקין ובב"י בשם ר"י נזכר מדבר עמה והיינו משום דמדבר לא סגי רק בעסוקין או שנתן לפלוני תיכף בעת שדברו ובהא פשיטא דמודה התוס' רי"ד דאטו יחלוק על גמרא מפורשת דהי' מדבר עמה ונתן בשתיקה דיו כל שהיו עסוקין באותו ענין רק טעם התוס' רי"ד דהתם כיון שקיבל את שירים ונזמים והלך לביתו א"כ לא שייך שיתן אח"כ על סמך דיבור דמעיקרא דהא כבר הפסיק הרבה ואינן עסוקין כלל וזה ברור. אך כבר הוכחתי בסי' הקודם דלא כתוס' רי"ד דכיון שעשה הכלים מה שדברו ונותן לה לא בעינן עסוקין וזה ברור והב"ש העתיק דברי הט"ז ולא הרגיש במ"ש (ה)

אמרה לו הלוה מנה לפלוני כו' הוי קידושין

כמו במתנה. זהו מה ששאל השואל ברשב"א שם אי בהא מקודשת למה לא קתני הלואה דדמי טפי לערב והרשב"א השיב דנקט ממנה לפי שעיקר קידושין במתנה הם. ובאמת אף שדברי השואל בלא"ה תמוהין ואדרבא כיון דהא דמי טפי לערב א"כ מה קושיא הא קתני רבותא דאפי' בהא מקודשת. גם מן התימא לפי דעתו דהא דמי טפי לערב א"כ מה ס"ד דלא מהני. ועוד מה בא להכרית דאינה מקודשת א"כ הוא סותר עצמו דס"ד לומר שאינה מקודשת. ואומר דדמי טפי לערבי. אמנם בעיקר הדין אני תמה דבאמת הלואה לא דמי לערב כלל דערב שאני דמשעבד נפשי' בההוא הנאה דמהימן לי' שהוא ישלם לו וא"כ על אמונתו הלוהו אבל כאן הרי לא על אמונתה הלוה לו שהיא לא תשלם כלל עבורו ואין כאן רק הנאת מה שהיא נהנית במה שהלוה לפלוני ויש לפלוני מעות על זמן מה ובההוא הנאה לא שמענו בערב דמשתעבד דהא ערב לעולם יש לו הנאה במה שמצוי מעות ללוה ומ"מ לא סגי להשתעבד רק בההוא הנאה דמהימן לי' וזה לא שייך רק בערב דהוא ישלם עבור הלוה אבל כאן דלא תשלם עבור הלוה כלל לא שייך זה רק בנתן לפלוני מתנה על פיה אז דמי לערב דפלוני נהנה וגם כ"ש מערב דמלוה על נאמנותו וכאן נותן הכל במתנה על פיה א"כ לא עדיף ערב דאינו רק מהימן לי' שישלם מכאן דמפסיד על פיה ונותן במתנה אבל הלואה באשה פשיטא דגרע מערב כנ"ל. וכן משמע לי מדברי הרמב"ם דמתנה דוקא ואין לומר דמ"מ סוף סוף כיון שהיא נהנית מקודשת והיא נהנית במה שהמציא מעות בהלואה לפלוני הא ליתא דא"כ מה צורך לדמותו לערב [אך יש לומר דלא דימה לערב רק בס"ד אבל לבתר דבעי רבא ופשיט באדם תשוב מקודשת ה"ה כל הנאות וצ"ע] ועי' בסמוך: (ו)

אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה. עת"מ ס"ק ה' שתמה בזה ואני תמה על תמיהתו דהא בש"ס למדו דבר זה מדין ערב א"כ תיקשי אי פשיטא לן דהא תשיב להתקדש במה ששמין הנאה שלה שהיא שוה פרוטה א"כ מה צורך ללמדו מערב הא אשה מתקדשת בשוה פרוטה ובהכרח דלולא דמצינו בערב דמשתעבד והיינו דמשבינן הנאה זו כאילו קיבל הנאה בעצמו וה"ה כאן מתקדשת אבל לולא זה לא היינו אומרין מעצמנו שתתקדש בהנאה זו א"כ בהרווחת הזמן לא מבעי' לפי דעת הפוסקים לעיל סי' כ"ת דאפי' מרויח לה בעצמה זמן אינה מתקדשת דלא חשיבה הנאה להתקדש בו א"כ כ"ש בהרווחת זמן לפלוני [וכן דעת הרשב"א בתשובה זו דאפי' הרווחה דידה אינה מתקדשת ע"ש] והשתא אי ס"ד דבאמת גם הרווחת זמן לפלוני מוכת מערב דמשתעבד א"כ תיקשי על הנך פוסקים הא כיון דבהרווחת זמן לפלוני מתקדשת מדין ערב כ"ש בהרווחת זמן לדידה וע"כ דאין מערב שום הכרת רק כשהוא מלוה עכשיו לפלוני ונותן עכשיו לפלוני והיינו דהערב מה שהוא משתעבד הוא שנהנה במה דמהימן לי' וזהו בהלואה מחדש אבל בהלואה ישינה שוב לא נהנה במה שמרויח לו והנאה זו לא חשיבה שישתעבד. וכמו כן בקידושין רק אפי' להפוסקים דבהרווחה דידה מהני משום דהרווחה דידה ס"ל דאין צורך ללמדו מדין ערב דפשיטא דמקודשת רק בהנאה שנהנית במה שפלוני מתהנה או שנותן על פיה זה צריך ללמוד מדין ערב כיון שאין גוף הנאה רק נהנית מהנאת פלוני וקמש"ל מערב דמהני הך הנאה אבל ה"מ הנאה שנותן לו מתנה גמורה או מלוה מחדש לדעת הרשב"א בס"ק לפני זה אבל הרווחת זמן לפלוני דלא מצינו בערב דמהני [דבזה לא שייך מהימן לי' כיון שאינו נותן מחדש ועוד דאי שייך מהימן לי' למה לא ישתעבד לגמרי על הכל] באשה ג"כ לא מהני ולפי זה ממילא גם במה שהשיג הת"מ על הב"ח בס"ק ד' אינו נראה כלל דמנין לנו דהנאה זו שנתוודע לה שנתן מעות לפלוני חשיבה שתתקדש בהנאה זו וזה לא מוכח כלל מערב ואפי' אמרה הן נראה דלא מהני כמו שכתבתי בס"ק ג' וכמו כן בהך דינא דהרשב"א בהלואה באשה דהרשב"א כתב כן לפי שדעתו דהלואה דמי טפי לערב אבל כבר הוכחתי בס"ק ה' דגם זה אינו דומה לערב כלל:

סעיף ג. אמרה לו תן דינר לפלוגי (ז) ואתקדש

אני לו ונתן לו וקדשה אותו

פלוני (ת) ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת

מתנה זו שקבלתי כרצונך ה"ז מקודשת:

סעיף ד. אמרה לו הילך מנה ואתקדש אני לך

נתבאר בסי' ב"ז:

ז

ואתקדש אני לו. זהו מה שלמדו בש"ס מדין ערב ועבד כנעני דמצד מה שלא נחסר לאותו פלוני נלמד מדין עבד כנעני דהא לא איכפת לן ומצד מה שלא הגיע הנאה לידה נלמד מדין ערב ע"ש. ולכאורה הי' נראה דה"ה אם אמרה לראובן תן מנה לשמעון ואתקדש ללוי ג"כ מקודשת ללוי דאי משום דלוי לא נמסר נלמד מדין עבד כנעני ומצד הנאה שלא הגיע לידה נלמד מערב. אמנם לשון הש"ס ואתקדש אני לו משמע לכאורה דוקא לו לאותו שקיבל המתנה ולא לאתר וצריך להבין מ"ש. ונראה לי דאף דנלמד מדין ע"כ אף דלא נחסר מ"מ בעינן דומיא דהתם דהנאה באה בגלל העבד עכ"פ דהיינו בגלל שהעבד יוצא לתרוח קיבל מעות מאחרים ולא קיבל המעות רק להוציאו לתרוח וה"ה כאן בעינן עכ"פ דבגלל שקיבל המתנה הגיע לה הנאה א"כ כיון דהנאה באה לאשה בגללו מקודשת לו אבל באומרת תן לפלוני ואתקדש לאתר א"כ כשנתן לפלוני הגיע לה הנאה בגלל אותו פלוני בקבלתו ולא בגלל האיש המתקדשת לו הילכך כיון דהנאה לא באה בגללו כלל אינה מקודשת לו ומהאי טעמא לא למדו בש"ס מדין האשה בעצמה במכרן וקידש בדמיהן למ"ד דאסורין למוכר עצמו א"כ לא קא חסר מידי מ"מ כיון דאיהי מתהני מקודשת ולמה לן ללמוד מדין ע"כ וע"כ משום דהתם עכ"פ הנאה באה לה מידו של זה רק זה נהנה וזה לא חסר אבל בלא חסר והנאה לא הגיע לה מידו לא מהני והוצרך ללמוד מדין ע"כ וא"כ עכ"פ ליכא למילף רק מה שיש שם דעכ"פ הנאה באה לאדון בגלל העבד ולא באופן הנ"ל דאין הנאה באה בגללו כלל]. ואין להקשות א"כ בהילך מנה והתקדשי לפלוני ג"כ לא באה הנאה בגללו כלל הא ליתא כיון דנתן לה באופן שתתקדש לפלוני איך לך הנאה בגללו יותר מזה דכל המעות שקיבלה הוא עבור שתתקדש לפלוני ולולא זה הם פקדון בידה א"כ בגלל קידושי פלוני מתהנית במעות ודו"ק משא"כ באומרת לראובן תן מנה לשמעון ואתקדש ללוי א"כ הנאתה מה שהוא נותן לשמעון וכשנתן לשמעון כבר נהנית א"כ לולא הקידושין אף אי נימא דמחוייבת להחזיר א"כ אין לה בקידושין רק הנאת פטור ולא מהני יעוד דמ"מ כבר נהנית כמו ערב בלי קידושיו של זה דהא מ"מ על פי דיבורה נתן לו מתנה או שיהא הלואה דוודאי זה שקיבל המתנה כבר קיבל. הכלל כיון דהנאה לא בא לה בגלל האיש המתקדשת לו רק מאתר לגמרי בהא ליכא למילף מע"כ שתהא מקודשת: ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם ממה שהקשה עליו הרשב"א דלמה לי שיאמר ועוד דבהא צריך אדם תשוב ע"ש בב"י. והנה ה"ה תמה על דבריו דמה ענין אדם תשוב לכאן שם ההנאה במה שנהנית מעות בעינן אדם תשוב אבל כאן ההנאה מה שזה נותן מתנה על פי דיבורה ובהא לא בעינן חשוב דוקא אבל באמת לק"מ דמשמע לי' להרשב"א דהרמב"ם מצריך דוקא שיאמר הוא בלשון הזה והיינו דהנאה יהא ממה שקיבל הוא ובזה בעינן תשוב ומצד הנותן לא הי' צריך שיאמר הוא בהנאה זו שקבלתי מתנה לרצונך ומצד המקבל בעינן תשוב. גם מה שהקשה כיון דבשליח מהני זה כ"ש במשלח לק"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דלא מהני שליח כלל דאל"כ הי' מפרש בפשיטות דעשה שליח לקדש. וכן משמע מהר"ן דהי' מפרש דברי הרמב"ם כך דשליח לא מהני ע"ש היטב. ומ"מ נראה לפע"ד דברי הרמב"ם נכונים דשליח באמת לא מהני לדעתו הן בהילך מנה והתקדשי לפלוני הן בתן מנה לפלוני ואתקדש לו והיינו דבעינן שיהא הנאה בגללו ובזה תהא מקודשת ובשלמא בעלמא שנותן לה מטבע או חפץ ומקדשה בהנאת המטבע או החפץ שהיא מקבלת מקודשת אבל כאן אינה מקבלת מן המקדש כלום והיא צריכה שתתקדש בהנאה שבא לה בגללו א"כ בשלמא אי נותן לה מנה או נותן לפלוני ואח"כ אמר לה בהנאה זו שקבלת בגללי או שקבלתי לרצונך א"כ מקודשת דבאמת קיבלה הנאה בגללו אבל כשהוא מקדשה תיכף בנתינתו לידה או ליד פלוני א"כ האיך תתקדש הא לא קיבלה הנאה בגללו כלל רק אם תתקדש קיבלה בגללו והרי אין במה להתקדש דכל כמה דלא נתקדשה לא קיבלה כיון שנותן לה תיכף לקידושין לכך צריך שיתן לידה ויאמר לה שנותן לה והתקדשי לפלוני היינו שתקבל קידושין מפלוני או בשאר אופן שיועילו הקידושין ובא אותו פלוני וקידש אותה בהנאה זו שכבר קיבלה בגללו מעות או הנאה במה שנתן מתנה על פיה הילכך מקודשת אבל לא שיקדשה תיכף בנתינה זו א"כ לולא הקידושין אין כאן שום הנאה מפלוני כלל רק מזה א"כ כיון דבקידושין צריך דמלבד הקידושין תקבל הנאה מן המקדש והרי לא קיבלה לכך לא מהני רק שתקבל המעות מקודם או יתן לפלוני על פיה ואח"כ יקדשה בהנאה זו שקיבלה בגללו שהרי נתן לה שתתקדש לו ובגללו באה לה הנאה זו לכך מקודשת ודוק היטב. עכ"פ נראה לפע"ד ברור דבכהאי גוונא שאומרת שתתקדש לשלישי אינה מקודשת וצ"ע כי לא ראיתי מי שהעיר בזה ועיי"ש בסמוך עוד טעמים להרמב"ם דלא מהני שלית רק שיקדשנה אח"כ:

ח

ואמר לה וכו'. זהו לשון הרמב"ם וכתב הטור בשם הרמ"ה דאם עשה אותו שליח אין צריך לזה וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם נראה דלא מהני שלית. ונראה לפע"ד העיקר כדבריו חדא כיון דשליח זה אינו שלית על גוף הקידושין כלל דהא מכת אמירתה תן מנה הוא נותן ואינו מכת המשלח ואדרבא המשלח אינו יכול לעשות דבר זה כלל שהרי הוא עצמו הוא המקבל וכיון שאין השליח על גוף הקידושין כלל רק על המאמר הרי את מקודשת ובכהאי גוונא לא הוי שליח דמילי לא מימסרן לשליח ודוקא כששילח קידושין או מצוה ליתן עבורו מעות לקדש אשה א"כ הוא נעשה שלית על עצם הקנין והקידושין כמו שליח הגט שנעשה שלית על הגט אבל כאן לא נעשה שלית רק על אמירה בלבד. ועוד בה שניתי דשליח לא הוי רק שיכול לבוא לומר למשלח שעשה שליחותו כדאמרינן ספ"ב דגיטין אבל כאן לא יכול לבוא לומר שקידשה שהרי אין כאן קידושין בלתי שיתן למשלח המתנה והרי הקידושין נעשין על יד המשלח בעצמו ולא ע"י שליח ואין זה שליחות. ועוד דפשיטא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד אינו יכול לעשות שליח וכאן הוא אינו יכול לעשות דבר זה כיון שהוא צריך לקבל מאתר מחנה ובהכרח נעשה ע"י אמר וא"כ אינו שלית כלל כנלפע"ד:

סעיף ה. אמר לה (ט) הילך דינר משלי

והחקדשי לפלוני ואותו פלוני

עשאו שליח או שלא עשאו שליח ואמר לה

אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני ה"ז מקודשת:

ט הילך דינר משלי. הא דלא נקט תן לי דינר ואתקדש לפלוני כהך דמעיקרא נראה לכאורה משום דמעיקרא לא בעינן קידושין מחדש רק מועיל אמירתו דלא כהר"ן כמ"ש לעיל. אבל כאן להתקדש לאחר לא מהני אמירתה עד שיאמר בפי' שתתקדש לפלוני דשמא לעצמו מקדש אבל לדעת הפוסקים דמעיקרא נמי לא מהני אמירתה צ"ע קצת וכבר כתבתי לעיל שנראין דברי הרמב"ם עיקר דלא מהני שליח וה"ה בהך דהכא כיון דבמעשה אינו שלית דהא נותן משלו רק במילי ומילי לא מימסרן לשליח ודו"ק:

סעיף ו. (י) אמר לה התקדשי בדינר (יא) ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת:

הג"ה. (יב) וכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין (הגה"מ פ"ה בשם הרשב"א) אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר (יג) ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת (ר' ירוחם נתיב כ"ג): (י) אמר לה התקדשי בדינר וכו'. דין זה צריך ביאור רחב ואבאר שנראה לפע"ד. והנה עיקר דין זה מהא דאמר רבא התקדשי לי במנה ונתן לה משכון עלי' מנה אין כאן משכון אין כאן ופריך מברייתא דקתני קידשה במשכון מקודשת ומשני במשכון דאחרים וכדר"י. והנה יש להבין מהו פי' דבר זה מנה אין כאן. ולכאורה הי' נראה בפשיטות לפי מה שכתבו התוס' דאם נתן מתנה לחבירו שאמר אתן לך מנה ונתן לו משכון לא קנה המנה וא"כ ממילא הכא לא קנתה המנה וממילא אין כאן משכון והיינו דקאמר בפשיטות מנה אין כאן שאינו מחוייב בהם כלל כיון שלא נתנם לידה וא"כ ממילא אין כאן משכון. ולפי טעם זה הי' מהראוי שאם הקנה לה המנה באופן המועיל ונתן לה משכון מקודשת דכיון דלא שייך מנה אין כאן ממילא יש כאן משכון ומה נפקא מינה משכון על אחרים או משכון על חוב שהוא חייב לה. ומ"מ אפי' לפי טעם. זה נראה פשוט דדוקא בנתן לה משכון על חוב שהקנה לה אבל אם הקנה לה תוב על עצמו וקידשה בזה בלבד בוודאי לא מהני לא מבעי' אם אמר התקדשי לי במנה ונתן לה שט"ח או קנין על המנה באופן המועיל דאינה מקודשת דכיון שקידשה במנה אין שטר זה או קנין זה במקום המנה ודוקא שוה כסף הוי ככסף כמ"ש התוס' שם שנתן לה המשכון לחלוטין על המנה מהני דבזה הוי כנתן לה המנה אבל כשנתן שטר על המנה לא הוי בזה כנתן לה מנה ממש והוא במנה קידשה ולא נתן לה המנה ואינה מקודשת. אמנם אי קידשה בשטר זה ולא זכר מנה בזה הי' אפשר דלפי טעם הנ"ל מקודשת. אבל באמת הא נמי ליתא דבהדיא אמרו בש"ס בהך ברייתא דקתני התקרשי לי בשט"ח או במלוה ביד אחרים דפליגי ר"מ ורבנן וס"ד דפליגי במקדש במלוה וקאמר התם דבשט"ת דאתרים ובשמואל וסמכה דעתה קא מיפלגי וקשה למה לא מוקי בשט"ת דידי' דהיינו שט"ת על עצמו ולא הוי שום חד כתנאי לא ר"פ ולא רב ושמואל וע"כ דבהא כ"ע מודי כיון דלא יצא מרשותו שום דבר עדיין רק נתחייב במלוה לא הוי נתינה לקידושין ואף דילפינן מע"כ דלא קא חסר מידי היינו דחסר לאתר עבורו ולא כאן. אמנם אי קידשה בשט"ת על עצמו ונתן לה משכון על החוב בהא יש לומר לפי סברא הנ"ל דמקורשת דהא המשכון יש כאן דהמנה נתחייב לה ויצא המשכון מרשותו לרשותה א"כ אפשר דהוי מקודשת:

אמנם בתוס' גופא משמע דלא היו מפרשים כן טעמא דרבא דמעיקרא כתבו טעם בקידושין כעין הי"מ שזכר הרא"ש ואח"כ כתבו דבמתנה ג"כ לא קנה והיינו כפי טעם ב' של הרא"ש. ולכאורה הוא סתור מיני' ובי' דהא הרא"ש דחה טעם זה ופי' משום דלא נתחייב כלל במנה ומטעם זה כתב דקידושין ומחנה שווין משמע דלטעם הראשון אינו כן. וצריך לומר בכוונת התוס' כך דעיקר טעמא דרבא כיון שאמר התקדשי לי במנה ולא נתן לה המנה רק משכון על המנה א"כ המנה לא נתן והמשכון כיון שהוא עומד להחזיר אינו תשוב כמו המנה שנאמר שנתקיימו דבריו ומסר לה המנה שקידשה בהם ולכך אינה מקודשת וזה שכתבו דאם נתן לה המשכון לחלוטין הוי כמו שנתן לה המנה אף דבמנה קידשה שוה כסף ככסף והוי כנותן לה המנה ומקודשת ועל זה כתבו דה"ה במתנה כיון דשמעינן. מהכא דמה שנותן לה משכון לא. חשיב כנותן לה המנה א"כ כיון דלכ"ע כל שלא מסר המנה ליד המקבל יכול לחזור בו א"כ כיון דמשכון זה לא חשיב כהגיע לידו המנה א"כ ממילא יכול לחזור כיון שעדיין לא הגיע לידו המתנה רק בנתן משכון לחלוטין על המנה אז הוי כמו שנתן לו המנה ממש ואינו יכול לחזור וזה שכתבו דאין סברא לחלק בין קידושין למתנה ואי הטעם בקידושין שלא קנתה המנה א"כ בהכרח דמתנה נמי לא קנה דהא מהאי טעמא אינה מקודשת הואיל ולא קנתה המחנה וע"כ דבאמת בקידושין אפי' קנחה המחנה באופן המועיל אינה מקודשת דבקידושין לא מהני מה שמגיע לה מנה רק שיבואו לידה והרי לא הגיעו לידה רק ממילא הוכיחו התוס' דבמתנה לא קנה כלל כיון דלא חשיב קבלת המשכון כהגיע לידה המנה א"כ יכול לחזור בו מהמתנה וזה ברור. ולפי זה ממילא מה שכתבו התוס' בשם הר"ר חיים בשם ר"ח דאם אמר שלא תחזיר לי המשכון עד שאתן לך דמהני במחנה מ"מ פשיטא דלא מהני בקידושין דנהי דיכולה לתבוע המנה או לעכב המשכון מ"מ כיון דאפי' הקנה לה בחוב גמור לא מהני דמ"מ אין זה חלף המנה כיון דלהחזיר עומד והמנה לא נתן לה עדיין ולא מהני בקידושין רק כשבאו לידה המנה וכל זה ברור:

ולפ"ז לשיטת התוס' כל שאמר התקדשי לי במנה לא מהני שום דבר רק שיתן לה המנה או משכון לחלוטין על המנה אבל נתן לה שטר עליהם או משכון לפדותו על המנה לא מהני. אמנם כל זה כשאמר התקדשי לי במנה אבל אם קידש אותה במשכון בלבד שאמר לה התקדשי לי במה שאני נותן לך משכון על מנה שלא תחזיר לי עד שאתן לך מנה בהא יש לומר דמקודשת אפי' לפי סברת התוס' דהא לא קאמר כלל התקדשי לי במנה ופשיטא שיכול לקדש בכל דבר דאית לה הנאה כמו מדין ערב וכדומה ומ"ש שלא תתקדש בכהאי גוונא. אמנם הרמב"ן ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה דכיון דאגיד גבי' הדבר שנתן לה לא הוי קידושין. והראב"ד ז"ל פי' כפי הטעם הראשון שכתבתי לעיל [רק שיש לומר בדעתו עוד דכיון דבלעדי הקידושין לא נתחייב לה בשום פנים והמשכון ברשותו א"כ במה תתקדש אף שאפשר אם תתקדש יתחייב לה המנה ולא דמי למתנה דלא קיבל מן הנותן כלום אבל הכא כיון שהיא מתקדשת לו אף הוא נתחייב במנה מ"מ בקידושין צריך שיתן לה קודם הקידושין וכאן קודם הקידושין לא נתן לה דאין זו נתינה כלל ודו"ק] וכתב הר"ן דלפי טעם זה מקודשת כשאמר קני במשכון זה שיעבוד על מנה והתקדשי לי. ונראה לפע"ד דהעיקר כדברי הרמב"ן ז"ל דהא פריך מברייתא דקתני קידשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרים ולמה לא מוקי שלא אמר לה התקדשי לי במנה רק קני במשכון זה שיעבוד על מנה וע"כ דלא משכחת קידושין רק במשכון דאחרים דלא אגיד גבי' כלום וזה ברור:

ועדיין יש לברר אם נתן לה מתנה על מנת להחזיר כשיחזיר לה דמים מה דינו אי נימא כיון דמתנה על מנת להחזיר לא מהני ה"ה הכא לא מהני או שמא שאני הך דמ"מ צריך ליתן דמים עבור המתנה לא דמי לחליפין דהדר בלי דמים. גם יש לדון בזה כיון דעכ"פ תצטרך להחזיר מה שנתן לה א"כ לא הוי רק כמשכון ומנה אין כאן משכון אין כאן. ונראה לי לכאורה דלפי סברת הרמב"ן ז"ל דהטעם משום דאגיד גבי' א"כ בהא נמי אגיד גבי' אבל לפי סברת הראב"ד הנ"ל כל שקידשה בחפץ דרך מתנה גמורה ולחליפין לא דמי מקודשת. גם לפי סברת הרמב"ן ז"ל יש לדון דתיקשי לי' במתנה על מנת להחזיר תיפוק לי' דאגיד גבי' כמו משכון וגרע מינה דצריכה להחזיר לו בחנם וע"כ דמ"מ כיון דעכשיו נותן במתנה לא מיקרי אגיד גבי' א"כ ממילא כשמתנה על מנת להחזיר כשיתן לה דמים דלא דמי לחליפין מודה דמהני ומ"מ יש להסתפק דאולי גם בכהאי גוונא דמי לחליפין כיון דגוף המתנה הדרא וצ"ע בזה כי לא מצאתי כעת גילוי לזה ומעתה נשוב אל ביאור הש"ע והח"מ והב"ש:

יא ונתן לה משכון. עיין ח"מ ס"ק ז' וכבר נתבאר דמהש"ס מוכח כדברי הרמב"ן דאל"כ לא הוי מקשה מידי מברייתא דקידשה במשכון וע"כ דלא משכחת קידושין רק במשכון דאחרים ואפי' להראב"ד דוקא באומר קני משכון בשיעבוד מנה אבל באומר התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון אפי' אמר לה קני משכון בשיעבוד מנה לא מהני לכ"ע ועיין בסמוך:

יב וכ"ש אם נתן לה שטר על הדינר. עיין ח"מ ס"ק ח' וב"ש ס"ק י' שהשיגו על הרב בזה ולא דקו רבנן בזה כבודם במקומם מונח ודברי הרב ברורים דע"כ לא נחלקו רק אם מקדשה בגוף השט"ת אבל כאן דאמר התקדשי לי בדינר ונתן שטר על הדינר פשיטא דשטר זה לא חשיב כקבלת הדינר והוא בדינר קידשה וזה שכתבו וכ"ש דכיון דמשכון דהוא שוה כסף לא הוי כקבלת הדינר כ"ש שטר תדע דהאיך יכתוב הרב כ"ש ובדברי הרשב"א מבואר אפי' הקנה לה בשטר או בקנין וע"כ דכוונת הרשב"א שקידשה בחוב זה בקנין או בשטר ובהא קאמר אפי' ותליא במחלוקת הראב"ד ורמב"ן אבל בקידשה בדינר לכ"ע לא מהני אמנם כבר הוכחתי לעיל דאפי' קידשה בשט"ח על עצמו לא מהני לכ"ע כדמוכח בש"ס פרק האיש מקדש בסוגיא דמקדש במלוה כמ"ש לעיל ס"ק א' ולא נחלקו רק בקידשה בשטר ונתן לה משכון דקא חסר לי' למקדש המקדש ומ"מ להרמב"ן אינה מקודשת דאגיד גבי' להחזיר לו כשיתן מעות: (יג) ותזכה בו. הכוונה בזה שנותן לה המשכון לחלוטין בעד הדינר שקידשה ובהא מהני ודברי ר"י הם דברי התוס' ממש וס"ד דלא מהני דלא הוי כקבלת הדינר ממש קמש"ל דשוה דינר כדינר לענין זה ומ"ש בח"מ בשם ר"ת אינו לענין קידושין כמו שביארנו כוונת התוס' לעיל ס"ק א' באריכות ואולי לזה נתכוון הב"ש ג"כ ומ"ש הב"ש דלשיטת הרמב"ן ורשב"א לא הוי קידושין לא נהירא כלל דכוונת ר"י למ"ש התוס' מתחילתו דאם אמר והמשכון שלך מקודשת ובהא כ"ע מודים וקמש"ל דזה הוי כדינר וזה ברור. ואם נתן לה מתנה על מנת להחזיר כשיתן לה סך כך וכך יש להסתפק או כמו שביארנו צדדי הספק לעיל ס"ק א' ונראה ל' דהוי ספק מקודשת:

סעיף י. האומר לאשה הרי את מקודשת לי בק' דינרים ונתן לה אפי' דינר אחד ה"ז מקודשת משלקחה הדינר (יד) והוא ישלים לה השאר (טו) שזה כמו שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שאתן לך ר' זוז שהיא מקודשת לו מעכשיו (טז) וה"ה אם חסר דינר אחד או שהי' רע (הרא"ש והרמב"ן) ויש חולקין (הרשב"א)

בד"א כשאמר לה בק' דינרים סתם אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי (יז) בק' דינרין אלו והתחיל למנות לתוך ידה וי"א דבחדא מינייהו כגון שאמר ק' דינרין אלו או שמתחיל למנות (הרא"ש

והטור) אינה מקודשת עד שישלים לה ואפילו בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה (יח) אא"כ אמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה (יט) ונתרצתה וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהם דינר נחושת ולא הכירה בו תחילה אינה מקודשת ויכולין לחזור בהן (דעת רש"י) (כ) וי"א דאפילו בלא חזרה אינה מקודשת (הר"ן פ"ק דקידושין) עד שיאמר לה אח"כ התקדשי בזה ושתקה ואם יכולה להוציא ע"י הדחק (כא) ה"ז מקודשת:

סעיף ח. האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים ליך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים לי ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה ר' ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה:

יד והוא ישלים לה השאר. לא נתבאר בדברי הפוסקים אופן השלמה זו אי מקודשת וכל אימת שישלים מהני או שדבר זה תלוי כל שתתבע ממנו ולא יתן בטלו הקידושין וכבר ביטל התנאי במה שלא נתן לה כשתבעה ונראה לי ראי' דבתביעתה תליא מילתא דהא בפ"ב קאמר דנתלקו בחסר דינר אי כסופא למתבעי' או לא ופריך מדר"א ומשני דצ"ט לא כסופא והשתא אי ס"ד דלא מהני תביעתה כלל וכל אימת שנותן מהני א"כ מה בכך דלא כסופא ס"ס כיון שלא קבע זמן להשלמה זו מה יועיל תביעתה ומשום הא גופא לא סמכה דעתה וע"כ דבתביעתה תליא מילתא רק דכסופא לתבעו ולפי זה כל שתבעתו להשלים ולא השלים נראה לי דנתבטלו הקידושין. ולענין אי יכולה להנשא לו קודם השלמה נראה לי אי לא קיבלה קידושין מאחר יכולה להנשא דלא חששו לביטול התנאי רק בגירושין משום לתא דא"א אבל הכא ליכא חשש א"א כלל אבל בקיבלה קידושין מאחר אף דלא הוי קידושין מ"מ אינה יכולה להנשא שמא תתבע אותו ולא יקיים התנאי והוי קידושין למפרע כנ"ל:

טו שזה כמו שאמר וכו' ע"מ. [עת"מ ס"ק י"א וכוונתו כיון שאמר בפשיטות והוא ישלים דבלי השלמה הקידושין בטילין א"כ לא הי' לו לומר דהוי כעל מנת דהא בהא איכא פלוגתא דבעי כפול והוי לי' לומר דהוי ככפלי' לתנאו ולק"מ קושית הב"ח] ויש להסתפק לפי דעת הי"א שהביא המחבר לקמן סי', קמ"ד סוף ס"ק ד' דע"מ אינו כמעכשיו א"כ הכא נמי יש לחוש לדעה זו רק שאפשר לומר דכמו דאמרינן דהוי כאומר על מנת כן יש לומר דהוי כאומר מעכשיו בפי' וכמו שכתב הרא"ש דהוי ככפלי' להנאה למ"ד דע"מ בעי כפול ויש ראי' לזה מהא דפריך לר"א מברייתא ואמאי לא משני דהא מני רבנן דעל מנת אינו כמעכשיו דהא רבנן פליגי עלי' דרבי בהא כמבואר פרק מי שאחזו ור"י ס"ל התם לכשתתן וכן בפרק האומר בקידושין מבואר דרבנן פליגי בהא. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ כמו לר"א כאומר על מנת כמו כן לרבנן כאומר מעכשיו. איברא לישנא דש"ס משמע להדיא דלא חשבינן לה רק כאומר על מנת בלבד ומכת הך דרב הונא אמר רבי הוא דקאמר לה ולרבנן לא. לכן נראה דמה שהקשו מברייתא הוא לפי שאמרו שם אפי' בדינר האחרון והשתא אי ס"ד דהטעם דעל מנת אינו כמעכשיו מאי רבותא יש באחרון טפי מראשון דאטו בכל תנאי כשיאמר על מנת שתתנו ר' זוז תוכל ליתן קצ"ט וכל כיוצא בזה ולא מצינו בשום מקום רבותא בזה שיתן דבר מועט פחות מכפי התנאי וע"כ דעל מנת כאומר מעכשיו דמי רק דלא ס"ל דהא הוי כעל מנת רק דעתה אכולה דלא ניחא להתקדש בפחות ממנה והשתא שפיר קאמר רבותא כיון דבאמת לא יהא לה הפסד בין אי תקבל על מנת או לקידושין גמורים דס"ס יצטרך ליתן לה כל המנה במושלם רק דגנאי לה להתקדש בפחות ממנה א"כ בהא ס"ד דלא שייך גנאי בצ"ט טפי ממנה ועל דבר מועט כזה לא שייך גנאי קמש"ל כיון שזכר מנה לא רצתה להקנות עצמה רק במנה אבל אי מודי דחשיב כעל מנת רק דאינו כמעכשיו א"כ פשיטא דצריך לקיים התנאי במושלם וכיון דאינו כמעכשיו יכולה לחזור כל שלא קיים התנאי ומה נפקא מינה דינר אחרון או ראשון:

גם מה שהקשו למ"ד דעל מנת בעי כפול עד שהוצרך הרא"ש לומר דהוי ככפלי' לתנאה ג"כ אינו נראה לפע"ד כלל מהאי טעמא גופא דאי אמרינן דהוי ככפלי' א"כ נימא דהוי כמעכשיו ולמה לן להך דר"ה אמר רבי וע"כ דאינו רק כעל מנה בלבד א"כ ממילא בעי כפול אבל בלא"ה לק"מ דלא שייך הכא לומר תנאי בטל ומעשה קיים דהא הוא אמר התקדשי לי במנה א"כ אם יקיים התנאי הרי נתקיימו דבריו דבאמת נתן מנה אבל אם לא קיים התנאי הרי ביטל דבריו לגמרי שאמר התקדשי לי במנה והאיך תתקדש בדינר מה שאמר במנה גם היא לא נתרצתה להתקדש רק במנה רק שאין הפרש אצלה שתקבל המנה לקידושין או לקיום התנאי אבל האיך אפשר שיאמר התקדשי לי במנה ותתקדש בדינר מה שלא זכר כלל קידושין בדינר רק כשמקיים התנאי אז אמרינן דגם מאמרו התקדשי לי במנה הי' על אופן זה או במה שנתן לה דינר ביאר דבריו על מנת אבל כשתסלק התנאי לגמרי צריך לקיים דבריו במנה כאשר אמר וזה ברור. ולפי זה יש לדון כאן להך דעה הנ"ל דאינו כמעכשיו אך כבר ביארתי לקמן סי' קמ"ד דדברי המתבר תמוהין בזה דלא נמצא מי שיסבור כך דע"מ אינו כמעכשיו ועמש"ש:

טז וה"ה אם חסר דינר אחד וכו'. דין זה צריך ביאור קצת ומקורו מסוגיא דפ"ב (דמ"ז ע"א) דפליגי ת"ק וי"א בנמצא מנה חסר דינר מר סבר כסופא למתבעי' ומר סבר לא כסופא למחבעי' ופירש"י בד"ה מילי אותרי בדבר אחר דהך מלוה לא מלוה שיש לו עלי' קאמר אלא שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה ובוודאי אי אפשר לומר שיסבור הרב ז"ל דדוקא אם קיבל עליו המקדש במלוה ובלא"ה אינה מקודשת דהא פשיטא כיון דס"ל להך מ"ד דלא כסופא א"כ הוי כמקדש על מנת א"כ מה צורך שיקבל במלוה אם יקיים התנאי תתקדש ואם לאו לא ולא מצינו בדברי ר"א דקאמר ישלים שיצטרך לקבל עליו במלוה וברור דכוונת רש"י דקשיא לי' דברייתא קתני המקדש במלוה ואי נחלקו בהך איזה מלוה יש כאן דלמ"ד דלא כסופא אינו רק מקדש על תנאי ואין עליו שום חיוב מלוה רק אי ירצה בקידושין יקיים התנאי כמו כל תנאי בעולם ולמ"ד דכסיפא בוודאי לא הוי מלוה דהא דעתה אכולה לא בתנאי כלל לזה פירש"י דהך מחלוקת הוא שבא לקיים תנאו במה שמקבל עליו בחוב גמור אותו הדינר והרי היא כמי שקיבלה הדינר במה שנתחייב לה דינר במלוה לזה סובר מ"ד מקודשת דסמכה דעתה דלא כסופא למתבעי' ומ"ד אינה מקודשת דלא סמכה דעתה אבל וודאי למ"ד מקודשת אפי' לא קיבל במלוה נהי דאכתי אינה מקודשת דמתסר קיום התנאי אבל כשיקיים התנאי מקודשת רק דנחלקו טפי דזהו הוי כקיום התנאי והרי היא מקודשת גמורה ולא מחסר דבר רק הוא נתחייב לה מלוה. ואין להקשות מאי מקשה עלי' דר"א שאני התם דצריך לקיים תנאו באמת רק דאמרינן דהוי כאומר על מנת ובהא שפיר אמרינן דסמכה דעתה דהא כל תנאי בידו לקיימו ושלא לקיימו ומ"מ מועיל תנאי בקידושין רק הכא דנימא דמה שקיבל במלוה נתקדשה לגמרי ואין צורך עוד לקיום התנאי רק נעשה ב"ח שלה בהא אמרינן לא סמכה דעתה ובאמת לק"מ דוודאי למ"ד אינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל אפי' ירצה ליתן לה הדינר לקיים התנאי דאל"כ ישלים הוי לי' למימר דהא על מנת כאומר מעכשיו ומקודשת היא רק שישלים וע"כ דסובר דאפי' תנאי לא הוי ויכולה לחזור בה אפי' ירצה לקיים תנאו וא"כ הוי ר"א כתנאי והוצרך לחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט דינר וזה ברור:

ועדיין הדבר צריך תלמוד דבמאי עסקינן הכא אי בשחקה הא הוי שחיקה דלאחר מ"מ כיון דמעיקרא אמר התקדשי לי במנה א"כ האיך יאמר שתתקדש בחסר דינר ודינר מלוה וע"כ דאמרה הן א"כ מה ס"ד דכסופא לה למתבעי' כיון דנתרצית להתקדש בזה. ובשלמא אי הי' מקדשה במלוה בלבד יש לומר דלא מהני ריצוי שלה כמו דלא מהני בקידשה בשט"ת דלא סמכה דעתה שימחול אף דמתרצית אבל השתא דנותן לה מעות ג"כ לקידושין א"כ לא גרע ממקדש במלוה ופרוטה דמקודשת וצריך לומר באמת דהך סוגיא אזלא בס"ד דמלוה ופרוטה ג"כ אינה מקודשת דשם במסקנא מוקי לה דפליגי בהא. ובזה יש לי לפרש מה שהשמיט רבינו הגדול הך סוגיא לגמרי שהוא סובר דלמסקנא דפליגי במלוה ופרוטה וקיי"ל דעתה אפרוטה אי אפשר לאוקמא פלוגתייהו בהכי אם לא דכ"ע ס"ל דעתה אמלוה וע"כ דבאמת בהא פליגי ולא פליגי כלל בכסופא לה מילתא למתבעי' וזה ברור לפע"ד. נמצא לפי הנ"ל כי נראה העיקר כדעת הרמב"ן ז"ל וראייתו ברורה ג"כ מהך ברייתא דקתני מנה זה משמע דבמנה סתם לא. ומה שדחה הר"ן דבריו דקמש"ל מנה זה דס"ד דבהא אפי' נמצא חסר שדרך העולם לקרות מנה אפי' על חסר וכל שאמר מנה זה כמה שיש כאן היתה כוונתו. ומלבד הדוחק שיש בדבריו תמוה לי דמאי פריך בש"ס כיון דתני ברישא מנה סתם מנה זה מבעי' ומאי קושיא הא קמש"ל מנה זו דאפ"ה אינה, מקודשת בחסר דינר והוא תמוה לפע"ד. גם נתבאר דהך סוגיא דהתם שלא כהלכה ולפי המסקנא לא קאי כמו שביארנו. גם נתבאר דמה שכתב הב"ש לדעת רש"י והר"ן דוקא בקיבל למלוה ליתא רק דבהא כבר נתקיים התנאי ובלא קיבל למלוה צריך לקיים התנאי אבל וודאי דלמ"ד מקודשת בהא נמי מקודשת וזה ברור:

ודע שיש לי מקום לפרש הסוגיא הנ"ל באופן אתר דהכוונה שקידשה במנה ונמצא חסר דינר ואח"כ נותן לה הדינר רק שכבר נתאכלו המעות הצ"ט דינרין והשתא להך מ"ד דלא כסופא למתבעי' לא הוי מקדש במלוה דכבר נתקדשה בשעת קבלת הצ"ט דינרין ולמ"ד דכסופא לא מתקדשה רק בעת קבלת הדינר וכבר נעשו הצ"ט מלוה וס"ד דמלוה ופרוטה ג"כ אינה מקודשת אבל למסקנא אי אפשר לאוקמא פלוגתא בהכי דהא קיימא לן דעתה אפרוטה ועכ"פ איכא פלוגתא והאיך נוקמא בפלוגתא דיסברו כ"ע דעתה אמלוה לכך השמיטה הרי"ף ועוד יתבאר בסמוך בס"ד:

יז בק' דינרין אלו והתחיל למנות. עת"מ וב"ש ודבריהם על פי דברי הר"ן דמפרש דברי הרי"ף דלא כרב אשי והרא"ש פוסק כרב אשי ולפי זה הך והתחיל למנות לאו דוקא דהתתיל למנות בלבד אינו מועיל ובמנה זו בלבד יכול לחזור וצריך לומר מה שזכרו התחיל למנות דבלא"ה לא בעי חזרה כדעת הרמב"ן שהביא הר"ן דלא כפירש"י. ונראה לי דלכך לא פסק הרי"ף כרב אשי משום דהך סוגיא דפרק האיש מקדש דפליגי בכסופא למיתבעי' ע"כ דלא כרב אשי דלרב אשי עיקר הטעם מה שנתן לה דינר וקיבלה ע"כ לשם תנאי קיבלה משא"כ מונה והולך. ולפי זה פשיטא דבחסר דינר דאפי' במנה סתם לא הוי תנאי רק דעתה אכולה א"כ האיך נחלקו הם הא פשיטא דלא מהני דלא כסופא דמ"מ דעתה אכולה דהא בהך דר"א לא כסופא ומ"מ טעמא דנתן לה דינר וקיבלה הא לא"ה לא הוי תנאי ועוד אי נימא דחסר דינר נמי הוי תנאי ולא דמי למונה והולך מ"מ מאי פריך לר"א שאני הך דר"א דנתן לך דינר בהכרח לתנאי קיבלה וע"כ דהך סוגיא דהתם לא אזלא אליבא דרב אשי. ובאמת יש לתמוה לכאורה על הרא"ש בזה אם לא דנפרש להרא"ש דמנה סתם הוי תנאי רק במונה והולך דעתה אכולה והא וודאי ליתא דכיון דמנה סתם הוי תנאי האיך ישתנה במה שמונה והולך וברור דהכוונה ואם בעת אמירת התקדשי לי במנה נותן לה דינר ע"כ תנאי הוא אבל אם בעת אמירתו מונה והולך דעתה אכולה א"כ כ"ש בנותן לה צ"ט בבת אחת והיא חושבת דיש מנה בוודאי דעתה אכולה וא"כ מבואר דהך סוגיא דהתם דלא כרב אשי. אך הגר"א בביאוריו כתב דהרי"ף פוסק כרב אשי ותרתי בעינן מונה והולך ומנה זו דכיון דאיכא לכולה בעינן מונה הולך דוקא. ולפי דבריו מיושב הך סוגיא דמ"ז אליבא דרב אשי דהתם אף דנמצא חסר כמונה והולך דמי מ"מ לא מהני במנה סתם דתרתי בעינן. אך קשה מאוד לפרש מציאות זה כיון דנמצא חסר לא בעינן מונה והולך כמבואר בברייתא להדיא א"כ מנה זו בלא מונה והולך ולא נמצא חסר היכי משכחת לה וצריך לומר דנתן לה צ"ט ויש אצלו עוד מונח בתוכו דינר אחד דמקודשת למפרע כשנותן לה הדינר והוא דחוק לפע"ד והעיקר כמ"ש לעיל:

יח אלא א"כ אמר לה וכו'. עב"ש ס"ק ט"ו והוא תמוה דלא נמצא ברמב"ם דבר ולשון המחבר הוא מדברי הטור ולא נתבררו דבריו אי כוונתו להך סוגיא דמ"ז וכפי פירש"י דפליגי באמר יהא הדינר עלי במלוה ופסק כמ"ד מקודשת כדעת הרא"ש דפוסק כת"ק וגריס בת"ק מקודשת אבל באמת רש"י הוכרת לפרש כן משום דפליגי התם במקדש במלוה וע"כ דפליגי באמר לה כך ולמ"ד מקודשת כבר נתקיים התנאי רק דמגיע לה תוב דינר אבל הך פלוגתא גופא שייך בלא אמר לה כלל דהא פריך עלי' דר"א מהך מ"ד דסובר אינה מקודשת ור"א מיירי שלא אמר לה רק התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ולא יותר ולמ"ד דלא כסופא מקודשת למפרע וכשישלים. ולמ"ד דכסופא אינה מקודשת. גם דברי המחבר מגומגמין דפלוגתא זו לא שייך רק במנה סתם לא במנה זו לכ"ע אינה מקודשת בחסר דינר לכן נראה יותר דהטור לא הי' מפרש כפירש"י דפליגי בקיבל עליו אח"כ במלוה דס"ל דבכהאי גוונא נהי דמעיקרא כסופא לה מ"מ השתא מקודשת מכת שתיקתה או אמירתה הן [כמו שאבאר בסמוך] רק פלוגתייהו באמר לה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר למר אמרינן דנתקדשה בעל מנת שישלים ולמר לא משום דכסופא לה אבל באמר לה אח"כ שמקבל עליו למלוה אפי' במנה זו מקודשת כנ"ל ולכך גם המחבר העתיק במנה זו. רק קצת גמגום יש דהשתא לא מיירי בחסר רק מונה והולך ודו"ק ועי' בסמוך:

יט ונתרצתה, עח"מ ולדעתו הדבר תלוי בכסופא למיתבעי' ובאמת זה אינו רק דעת המחבר דשתיקה לא מהני דעל דיבור הראשון סומכת כמ"ש הב"ש וכ"כ הטור בשם הרמ"ה לקמן ופי' ב"י דכוונתו משום דיש לומר על דיבור הראשון סומכת. ובאמת לא ידעתי הא בלא"ה קיימא לן לעיל סי' כ"ת דאם נתן לה בפקדון שתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום ובנתן לה בתורת קידושין הוי ספק אי מהני שתיקה לאחר מ"מ א"כ הכא דקיבלה לקידושין הוי ספק וכן נראה שהוא דעת הרמ"ה דכתב בשתיקה ספק משום דלקידושין קיבלה דמיא להך דקדש בציפתא דאסא דלעיל סי' כ"ח ולפי זה ליתא למ"ש הב"ש להוכיח מהרמ"ה דהקידושין אינן בטלים דאל"כ אפי' ספק קידושין לא הוי והוא תמוה דפשיטא דהוי ספק קידושין מאתר דקיבלה לקידושין ולא לפקדון ואדרבא אי הי' סובר דאינן בטלים לא הי' צריך לומר מחדש התקדשי לי. רק מה שהקשה על רמ"א לכאורה תמוה וכ"ש לפי מה שכתבתי דבשתיקה וקיבלה לשם קידושין ספיקא הוי כדלעיל סי' כ"ת מכת שתיקה דלאחר מ"מ. אך באמת נראה לפע"ד ליישב דברי הרב רמ"א והוא דהמעיין בטור יראה דהרמ"ה לא כתב דינו רק בדינר רע והוא מקדש אותה באותו דינר רע ומהאי טעמא צריך קידושין מחדש שהרי מבטל דבריו הראשונים באמת שתתקדש בצ"ט דינר כסף ואחד נחושת או רע אבל בנמצא חסר ורוצה להשלים לה לקיים דבריו הראשונים בהא מודה הרמ"ה דלא דמי לשתיקה לאחר מ"מ דלעיל סי' כ"ת דהתם לא רצתה מעולם להתקדש לכך לא חששה להשיבו אבל הכא דרצתה להתקדש במנה וכשמשלים לה דינר הרי יש לה מנה כמו שרצתה ובהא וודאי שתיקה כהודאה דרוצה עכ"פ להתקדש עכשיו כיון שכבר רצתה להתקדש במנה רק במנה ודינר נחושת או רע שאינו יוצא כלל בהא לא נתרצית לעולם להתקדש זה דומה ממש להך דסי' כ"ת ובשתיקה לאחר מ"מ הוי ספק ולכך הרב דקאי בפלוגתת הר"ן ורש"י אי מקודשת כשמשלים ולהר"ן אפי' בהשלמה אינה מקודשת כמ"ש הר"ן להדיא ובתוס' שם ועל זה כתב רק שיקדשה שנית בהשלמה שמשלים ובהא וודאי מהני שתיקה והרמ"ה מודה בזה. ונראה דלכך כתב המחבר ג"כ ונתרצתה דיהא עלי מלוה דומה להך דהרמ"ה דמעיקרא לא קידש במלוה כלל ולא נתרצתה לעולם למלוה לכך בעינן ריצוי [ומ"מ לא בעינן בפי' שיאמר התקדשי לי דכיון דאומר מנה החסר יהא עלי מלוה הרי מגלה דעתו בפי' דלקידושין הוא משלים ואף דבמדבר על עסקי גיטין בעינן עסוקין, באותו ענין ח"מ הכא לא גרע מעסוקין דהא אומר לה שהוא עקבל עליו דינר החסר במלוה הרי באותו ענין הוא מדבר רק בנותן לה הדינר ואינו אומר כלום לא מהני למ"ד דהקידושין בטלין לגמרי אבל אם אמר הריני נותנו לך לתשלום המנה מהני לכ"ע כנלפע"ד וגם זה הוא דלא כב"ש דמצריך קידושין בפי']:

כ וי"א דאפי' בלא חזרה. המציין ציין על זה הר"ן פ"ק דקידושין והוי לו לציין שהם דברי התוס' שם להדיא דאפי' השלמה לא מהני דכבר נתבטלו הקידושין. ויש להסתפק להך דעה דס"ל במנה ונמצא חסר דינר אפי'. במנה סתם אינה מקודשת דכסופא לה למתבטי' אי גם בהא אינה מקודשת כלל אפי' לא חזרה כמו במנה זו או דבהא כ"ע מודי דמהני השלמה שתתקדש מעתה ולא נתבטלו הקידושין לגמדי. ולכאורה נראה מדברי הב"ש ס"ק ט"ז דבהא לכ"ע לא נתבטלו הקידושין. אבל באמת. הוא חמוה דהא הרמב"ן ז"ל הביא ראי' דהלכה כמ"ד דלא כסופא מדקתני בהך ברייתא מנה זה ונמצא חסר דינר ש"מ במנה סתם לא והשתא תיקשי הא הרמב"ן בעל דעה זו דסובר דאינה מקודשת כלל אפי' לא חזרה כמו שכתב הר"ן בשמו א"כ ליכא ראי' לומר דמנה סתם לא כסופא דשפיר יש לומר דכסופא ומ"מ בלא חזרה מקודשת משא"כ במנה זו לא בעי חזרה כלל וע"כ צריך לומר דסובר הרמב"ן דלמ"ד דכסופא למתבעי' הכא נמי לא בעי חזרה ושפיר מדייק. ומ"מ בגוף הסברא לא הבנתי כלל כיון דקאמר מנה סתם מאיזה צד נימא דיתבטלו הקידושין וצ"ע. גם בעיקר הדין נראה לפע"ד עיקר כדעת רש"י דהאיך אפשר לומר דהא מוכח מרישא ואי משום דממילא אמרינן כיון דאמר מנה זו וליכא מנה אינה מקודשת ובטלו הקידושין א"כ אין צריך להוכחה מרישא דבלא"ה מוכח דבטלו קידושין ואי דמעצמנו לא הוי אמרינן דקפיד מנה זו דוקא א"כ השתא נמי מנא לן. ומ"מ נראה לפע"ד דמודה רש"י דאי אכלה המעות לא מהני השלמה רק במקדש מחדש ברינר או במלוה ופרוטה דכיון דיכולה לחזור בה והקידושין אח"כ חלו א"כ הוי מקדש במלוה והוא לא קידש במלוה ודוקא במונה והולך אז אפי' אכלה קמא קמא מקודשת באחרון דהוא נתן לה מנה לקידושין אבל כיון שזכר מנה זו ונמצא חסר אין כאן קידושין מעתה כלל רק אח"כ ולא מהני כשאכלה אבל בלא אכלה נראה דוודאי מהני השלמה כיון דאכתי כל מנה אצלה מקודשת עכשיו ואין צורך להזכיר קידושין כיון שנותן לה ההשלמה וכבר נתרצית למנה להתקדש ואפי' שתקה נראה דמהני כשהשלים לה הדינר ומ"מ נראה דבעי שיזכיר דנותן לה להשלים ואפשר דגם הרמב"ן מודה בזה ולא כתב רק באין לה כעת כל המנה במושלם כמ"ש. כך נראה לי. ומ"ש הב"ש ס"ק י"ט כבר נתבאר לעיל ס"ק י"ח דלק"מ:

כא ה"ז מקודשת ויחליף. עב"ש והוא תמוה דהר"ן לא כתב בהחלט כן רק נסתפק דאפשר דאין הקידושין תלויין בזה ובירושלמי משמע להדיא דהחליפין מעכבי הקירשין דקאמר והוא שיחליף ע"ש. ואדרבא לא הבנתי כלל הך סברא במה נפשך אי סברה וקיבלה א"כ למה יחליף ואי לא האיך מהני תליפין הא מנה זו קאמר ולמה מקודשת. לכן נראה דהכוונה כך דוודאי אי אמרינן דהכוונה הי' על מנת הוי מהני השלמה רק כיון דמנה זו קאמר אמרינן דלא רצתה להתקדש בפחות הילכך כל שיש על זה שם מנה על ידי הדחק שוב לא קפדה שתתקדש במנה היוצאת לגמרי בריווח כיון דלא הפסידה כלום וגנאי לא הוי כיון דמנה יש כאן רק דינר אחד על ידי הדחק. ונראה לי דמכאן ראי' להרי"ף דהשמיט הך סוגיא דכסופא למתבעי' דא"כ הכא נמי כיון דצריך להחליף עכ"פ א"כ, תיקשי הא כסופא למתבעי' כ"ש להחליף וע"כ דלא כסופא כלל והר"ן דסתר ראיית הרמב"ן מהך דקתני מנה זו הוצרך לומר דהכא נמי אין החליפין ממכבי דאי מעכבי א"כ מהכא מוכח ודו"ק: סעיף ט. האומר לאשה התקדשי לי בכוס זה אם היה (כב) מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו דמצטרפו לשוה פרוטה ואם היה מלא יין הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו (כג) לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק ואם היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ודאי (כד) ויש חולקים ואומרים במים בו ולא במה שבתוכו וביין במה שבתוכו ולא בו ובשמן או בציר דגים בו ובמה שבתוכו:

כב מלא מים. כך הוא לשון הרמב"ם ולא ידעתי אם בדוקא כתב הרב ז"ל כך דאי לא הי' מלא מים בוודאי לא נתכוון למים רק שהי' שם מים ואין דרך ליתן מים במקצת לכיבוד לשחוט וביין כתב רבותא דאפ"ה בו דוקא אבל לא ידעתי מנא לי' הא ובש"ס לא זכרו מזה כלל:

כג לפיכך. עח"מ ואף דלכאורה יש לדון כיון דקא חשיב בהזהב חמש פרוטות והודאה בכלי חשיב אפי' פחות מפרוטה א"כ יש לומר דה"ה קידושין בכלי אבל מדלא מהני חליפין באשה דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה מוכח דאפי' בכלי דהא בעינן בחליפין כלי ודבר המסויים ודו"ק: (כד) ויש חולקין. הרי"ף השמיט כל הסוגיא ויש להוכיח דסובר כר"ת ומשום דלאו מילתא פסיקתא הוא דלא כל מקום וכל זמן שוה בזה דעכשיו דהיין ביוקר יש לומר בתוכו ולא בו וכ"ש בכוס של חרס וכן להיפוך בכוס יקר לא מהני אפי' בשמן כמו שכתב ב"י בשם ר"י לכך השמיטו. גם יש לומר דמספקא לי' באמת בפי' הסוגיא אי כרש"י או כר"ת וא"כ בכל גוונא הוי ספק ולכך לא חש להזכיר ספק דבלא"ה הוי ספק לכ"ע מכח שמא שוה פרוטה במדי. והנה התוס' דחאו ראיית ר"ת מפרק הישן ואין דבריהם מוכרחין דשאני התם דחשיב כסדרן דמעיקרא נקט להו ביד ומנח להו על הראש והדר מכסה בסודר ויפרש ר"ח דפרוס סידרא דכיון דמכוסין הם לא חיישינן שיפיח בהם. אך יש ליישב קושיית ר"ת דהכא נמי קא חשיב סדר חשיבותן מים ויין ושמן. גם יש ראי' לפירש"י דלפיר"ת תיקשי דהוי מצי למינקט תרווייהו בשמן וחדא דהכוס חשוב טפי מהמשקה בתוכו וחדא דהמשקה חשוב טפי כגון בכוס יקר וכוס חרס כמ"ש ב"י בשם ר"י ומדפסיק וקאמר לחלק בין יין ושמן משמע כפירש"י ודו"ק. ולדינא מידי ספיקא בלא"ה לא נפקא שמא שוה במדי כנ"ל:

סעיף י. היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהיה מקודשת לי (כה) אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת אבל אם אמרה לו (כו) תן לי מהם או השלך לי או דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן לה אינה מקודשת:

הג"ה. ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי (כז) וקבלה מקודשת (טור בשם הרא"ש) (כח) ואם קבלה בשתיקה רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בזה אינה מקודשת (כך משמע מדברי הרא"ש) וכל זה בהתחילה היא לומר תן לי מעט אבל אם התחיל הוא לדבר אם אתן לך תתקדש לי ואמרה לו (כט) בל' שחוק הן וקבלה ממנו הוי ספק קדושין (סברת הר"ן) וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו ואמרה השקני (או תן) והשקה אותה אינה מקודשת שאין הדברים נראים אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת:

כה אם אמרה הן. הב"י פקפק על זה דלמה לא מהני שתיקה והד"מ כתב דמדברי הרא"ש משמע דשתיקה לא מהני מדקאמר דמהני שתיקה באמר לה בעת נתינה הרי את מקודשת לי ש"מ דבהך דמעיקרא לא ובאמת לא מוכח ואדרבא יש לומר מדמהני שתיקה בהא מעיקרא נמי מהני שתיקה רק כל שאמרה הבה מיהבה צריך לומר מחדש הרי את וכו' שיועיל שתיקתה וכ"כ בתשובת ב"י להדיא. אמנם בעיקר הדין לא ידעתי האיך יועיל שתיקה דע"כ לא אמרינן שתיקה כהודאה רק דבהודאה זו מתקדשת ונגמרו הקידושין אבל כאן מעיקרא ששאל לה ועדיין לא נתן איזה הודאה יש כאן כיון דאפי' אמרה הן בפי' לא היתה מקודשת עדיין הילכך בתר הכי כשנתן לה ולא אמר כלום לא חשיב כמדבר בעסקי קידושין ולא פי' כיון דהיא לא דיברה כלום מעסקי קידושין ושתיקה כהודאה לא אמרינן בזה שתהא חשיבה כאילו היתה היא מדברת. ולפי זה יש לדחות הראי' שהביא הרשב"א בחידושיו מהך דורשכי דשתיקה מהני דהתם יש לומר דבעת נתינה לידה שאל לה כך והיא קיבלה ושתקה וכן משמע בש"ס דקאמר שקלה ואישתקה משמע דבעת נתינה אמר לה כך א"כ אי אמרה אז הן היתה מקודשת תיכף לכך שתיקה הוי כהודאה אבל כאן דאח"כ נתן מה ששתקה על השאלה קודם נתינה לא חשיב הודאה כיון דאפי' בהן לא היתה מקודשת אז כנ"ל ועיין לקמן:

כו תן לי וכו'. ואם אמרה תן לי ואתקדש לך משמע מכל הפוסקים דוודאי מקודשת דלא גרע מאמרה הן אבל מדברי התוס' שם יש להוכיח לכאורה דאפי' בכהאי גוונא אינה מקודשת דכתבו שם לחלק בין הך דהכא לתן מנה לפלוני דהכא שאמרה מעיקרא שיתן לה בלי קידושין אדעתא דאמרה קודם מחכוונת משא"כ התם. ולפי זה מבואר דאפי' אמרה ואקדש אני לך ס"ל דהכא אינה מקודשת דאל"כ בלא"ה לק"מ דהתם מבואר דאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. איברא יש לתמוה למה לא חילקו כמו שחילקו (ד"ת ע"ב) בד"ה תנם בין התחיל הוא להתחילה היא ומשום משטה תדע דלא הקשו על הבה מיהבה וע"כ משום משטה וצ"ל דלא משמע להו דהב הוי השטאה רק הטעם הואיל והוא לא החליט קידושין רק דרך שאלה אינה מקודשת באמירתה וכה"ג כתב הרשב"א ואהא קשיא להו דהתם אפי' לא קיבלה כלום מקודשת באמירתה ועל זה תירצו דהטעם הכא דנתכוונה למה שאמרה מעיקרא. ולפי זה כל היכי דפירשה ואקדש אני לך בוודאי לכ"ע בין בהב בין בהבה מיהבה מקודשת והא דמשמע להו דעדיף הב מתן לפלוני היינו דהכא עכ"פ נתן הוא לה וקיבלה קידושין ושם אין כאן לא אמירה דידי' ולא קבלה דידה ומ"מ מהני וכ"ש הכא כנ"ל: (כז) וקיבלה מקודשת. עי' ב"ש ונראה לי דכוונת הרב לפי הלשון שהעתיק הר"ן דעת הרשב"א נראה לכאורה שלא נחלק הרשב"א רק באמרה לו שנית הב או הבה מיהבה דאפי' אמר בשעת נתינה סובר הרשב"א דלא מהני אבל לדעה הראשונה שהביא הר"ן מהני בהכי כמבואר בר"ן ובהא נחלק הרשב"א אבל באמר שנית הרי את בשעת נתינה ושתקה לכאורה אין טעם כלל שלא תהא מקודשת דהא שתיקה כהודאה וטעם הרשב"א לא שייך בזה כלל דדוחק לומר דלפי שאמרה מעיקרא הב קודם נתינה גילתה בזה דעתה בפי' דאינה רוצית בקידושין מדלא השיבה הן על שאלתו כמ"ש הרשב"א ולכך לא מהני בתר הכי שתיקה כיון שכבר פירשה שאינה חפצה בקידושין אבל זה דוחק חדא דאין חשיב אמירתה הב כאילו פירשה שאינה חפצה שלא יועיל שתיקתה לעולם ועוד דאפי' היתה מפרשת שאינה רוצה מ"מ וכי בשביל זה לא יועיל לעולם שתיקתה כל שנתן לה אח"כ ואמר הרי את וכו' ושתקה לא משגחינן במה שעבר ביניהם קודם ושתיקתה חשיב מחדש כהודאה אבל בלא שתקה רק חזרה ואמרה תן בהא פליג הרשב"א דלא מהני ומ"מ נראה דמודה הרא"ש ג"כ בהא שהרי לא כתב רק דאם קיבלה בשתיקה מקודשת ולא באמרה שנית הב או הבה מיהבה וזהו כוונת הרב בהג"ה בתר הכי ואם קיבלה בשתיקה היינו שלא אמרה הן בפי' רק מ"מ לא שתקה לגמרי רק אמרה תן או השלך בהא לא מהני אפי' להרא"ש ולכך לא חש הרב להך דעה שהביא הר"ן כיון דבהא מודה הרא"ש להרשב"א:

כח ואם קיבלה בשתיקה רק חזרה. הלשון מגומגם מאוד וכבר כתבתי בס"ק לפני זה בפשיטות דהכוונה שקיבלה בשתיקה שלא אמרה הן רק מ"מ לא שתקה לגמרי רק אמרה תן אינה מקודשת דרק בשתקה לגמרי מקודשת. ויש לפרש עוד לפי מה שכתבתי לעיל בשם הב"י דכוונת הרא"ש דמצריך שיאמר הרי את מחדש היינו מחמת שאמרה קודם הב אבל בשתקה קודם לא הי' מצריך שיאמר לה שנית רק אפי' נתן לה בשתיקה וקיבלה מהני. ולפי זה כך כוונת הרב דאם קיבלה בשתיקה שלא אמר לה כלום בעת נתינה [היפוך ממה שזכר קודם שאמר לה בעת נתינה הרי את] ואם היתה היא שותקת ג"כ לגמרי הוי מהני כמו שכתב ב"י לדעת הרא"ש רק לפי שאמרה מעיקרא הב בתשובתה על השאלה לכך אינה מקודשת כשנתן לה בשתיקה רק דוקא באמר לה הרי את וכו' וכ"כ הב"י להדיא שכך משמע מהרא"ש רק דבד"מ השיג עליו דלא משמע כן ברא"ש אבל כבר כתבתי דהב"י השיב בתשובה וביאר דבריו כנ"ל דכך משמע באמת בהרא"ש. גם מדברי הרשב"א בחידושיו משמע כך לכך סתם הרב כדברי ב"י להרא"ש ומ"מ יש לומר דמודה דאפי' לא אמרה הב כלל רק שתקה הוי ספק קידושין כיון דברמב"ם מבואר דוקא באמרה הן אבל עכ"פ וכר לפי פירושו של ב"י בהרא"ש דאם לא אמר הרי את והיא אמרה הב מעיקרא בוודאי אינה מקודשת ומ"מ הראשון נראה עיקר:

כט בלשון שחוק וכו' הוי ספק קידושין. עב"ש ס"ק כ"ה וכבר כתבתי מזה לעיל ס"ק כ"ה בביאור דברי התוס' ותמוה לי על הב"ש שלא העיר בזה דלכאורה לדעת התוס' כל שהקדימה לומר הב או תן אפי' אמרה אח"כ תן ואקדש אני לך אינה מקודשת אבל כבר ביארתי דברי התוס' לעיל דאין הדבר כן. והנה מכל הפוסקים משמע דמה שסיום הר"ן דהוי ספק קידושין קאי על הך מחלוקת הרשב"א וי"א ולא כן דעתי כי נראה לי שהר"ן דבר חדש כתב ולא קאי על שלפניו כלל רק כתב להורות ענין חדש דרק באלה הלשונות אינה מקודשת אבל בלשונות אחרים הוי ספק כי אין ללמוד כיוצא בזה דאין לך רק מה שמנו חכמים ולאפוקי מכל הפוסקים שכתבו וכל כיוצא בזה ולזה דעתו שאין הדבר כן ולא יכולתי לכוון דברי הר"ן על שלפניו כלל ומ"מ לדינא וודאי דהוי ספק קידושין רק באמר לה בעת נתינה הרי את וכו' והיא השיבה הב או הבה מיהבה כיון דבהא גם הרא"ש מודה דאינה מקודשת כנ"ל נראה דיש לצדד להקל לגמרי כיון דיש לומר דהר"ן ג"כ מחליט כהרשב"א ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה