תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן כח
המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן ובו כג סעיפים:
סעיף א.
המקדש את האשה (א) בגזל או בגניבה (ב) או בחמס או נתייאשו הבעלים (ג) ונודע שקנה אותו דכר
ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:
הג"ה. קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכ' להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח) קדשה בגזל (ד) אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן (רבינו ירוחם):
א
בגזל. עב"ש ס"ק א' מה' שכתב ליישב דברי הרמב"ם בה"ג פ"ו דלסטים היינו גנב וכ"כ הש"ך בח"מ סי' שס"ח ועח"מ מה שהקשה על הטור ועל הב"י דמדברי הרא"ש לא מוכח מידי דליסטים היינו גנב ולפי זה לא הי' להקשות להרמב"ם מדידי' אדידי' דברמב"ם ג"כ הכוונה לסטים גנב. והנה מהרש"ל ביש"ש הקשה ג"כ על הטור דמאי פריך בש"ס ממתניתין דמסתמא מיירי בישראל ולכ"ע מייאש והש"ך בח"מ סי' שס"ח כתב דהא לא קשיא דכיון דידוע לא מהני גם ישראל לא מהני ואין דבריו נכונים דמה ענין זה לזה הא שם הכוונה דאפילו ידוע אינו מתייאש באמת בלב כמ"ש התוס' שם א"כ בישראל דבאמת מייאש מהני וכ"ש דמצי לאוקמא בידוע וישראל דעכ"פ עדיף מידוע בלבד ואמת כי לכאורה הי' נראה לפרש סוגית הש"ס דבלא"ה יש להבין דקאמר מפני שאין יאוש לבעלים ולמה לי' לשבושי ברייתא כיון דבאמת הכוונה שלא נתייאשו הבעלים אף שאומר שמייאש אינו באמת כן א"כ שפיר שייך מפני שאין הבעלים מתייאשין והתוס' דחקו שם דאין הכוונה לשבש הברייתא רק הכוונה הנ"ל ואינו במשמע בש"ס לכן היה נראה דהכוונה בפשיטות דמ"ס יאוש קני הילכך בידוע שנתייאש דקני מועיל מחשבתו דבשלו הוא מחשב ומ"ס יאוש לא קני הילכך אפי' נתייאש באמת אינו מועיל מחשבתו דאין מחשבה מועלת רק כשהוא מחשב בשלו ולא בשל אחרים ולזה הוצרך לומר לפי שאין יאוש לבעלים דלא מהני יאוש כלל והשתא שפיר מקשה ממתניתין דליכא רק יאוש בלבד דשינוי רשות בע"כ לא מהני כמו שכתב הרשב"א בתשובה סי' תחקס"ח והכא נמי כיון שבע"כ נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר לא מהני האי שינוי רשות וא"כ יאוש בלבד לא קני והשתא לא מצי לישנוי' בישראל דמה בכך אפילו נתייאש באמת יאוש לא קני להך מ"ד ונראה שגם ר"ת שהביאו התוס' במרובה שהקשה דעולא מדידי' אדידי' סובר לפרש כמ"ש דאל"כ אלא הכוונה כאן שאינו מייאש בלב שלם ואינו יאוש באמת א"כ פשיטא שאין ענין הך דכאן להך דמרובה דלא מיירי הכא אי יאוש כדי קני רק אי הוי יאוש אמיתי או לא ומיירי בגוונא דיאוש קונה כגון בשינוי ג"כ דאל"כ מאי פריך ממתניתין הא שם הוי יאוש ושינוי רשות דלכ"ע קני וע"כ דסובר ר"ת דהך שינוי רשות לא מהני דהוי בע"כ והכוונה בפשיטות דמ"ס יאוש בלבד קונה ומ"ס לא קני ושפיר מקשה ודו"ק. אך מ"מ מלבד מה דכל הפוסקים לא פרשו הסוגי' כך אבל בלא"ה תיקשי למ"ד דבידוע מהני יאוש למה לי' לאוקמא מתניתין בידוע דלישנא מפני שהבעלים מתייאשין לא משמע הכי כך כמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל והוי לי' לאוקמא בישראל דוודאי מייאש וע"כ דבגזלן אין חילוק כלל: וביותר אני חמה על הטור שהרי מוכח הוא מדברי הרא"ש להדיא להיפוך שהרי כתב דאין הלכה כמ"ד בידוע ג"כ לא הוי יאוש דא"כ לא משכחת יאוש בגזלן ואר"י גזל ולא נתייאשו וכו' וקשה הא שם בישראל הוי יאוש לכ"ע וע"כ דסובר דאין חילוק רק בגנב ולא בגזלן וזה ברור:
אמנם בגוף הדבר מה שלא זכר הרמב"ם ז"ל כאן דמיירי בישראל דמן הסתם הוי יאוש גם דחוק מאוד לומר דליסטים שכתב בהלכות גזילה היינו גנב דוקא דפשיטא שהי' לו לבאר לכן נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות והיא דמה שאמרו שם בישראל מייאש בוודאי הכוונה בגזילה שלא בעדים וכמו שפירש"י בלשון שני וכן מבואר ברמב"ם להדיא כפירש"י בלשון שני דלכך הוי יאוש משום דלא דיינו רק בעדים גם נראה ברור דגם בלשון ראשון כוונת רש"י כך ולא בא לפרש רק לשון הש"ס מימר אמרי דהכוונה שהם אין מוציאין הדבר על פי אומדנא והכאות ויסורין עד שיודה הגזלן ויחזור רק כל שאין עדים הם אומרים לו אם גזלת מחויב אתה להשיב ותו לא לכך הבעלים מתייאשין אבל בדיניהם הם מוציאין ממנו ע"י אומדנא ע"י הכאות ויסורין עד שיודה בלי עדים כלל לכך אינו מייאש ובלשון שני גריס לה מי יימר ואשתייא לי' שפיר טפי אבל אין הפרש רק בחילוף הגירסא והכוונה אחת היא וכן הדעת נותנת דאטו ב"ד ישראל אין כופין להוציא גזילה מתחת יד הגזלן ובכמה מקומות בש"ס מצינו כופין בשוטים והדיין צריך שיהא לו מקל ורצועה לרדות בו ולמה לא יוציאו הם גזילה מתחת יד הנגזל וברור דהכוונה בגזילה בלי עדים ובהכי ניחא מה שיש להבין דאחר שדחאו דברי רב אסי דקאמר אלא אסיפא איתמר וקשה למה לא ארישא רק להיפוך ל"ש אלא בישראל אבל בעכו"ם לא מייאש דדיינו בגיתי ולפי הנ"ל ניחא דברישא אין הפרש כלל בין ישראל לעכו"ם דע"כ מיירי בעדים דאל"כ תיפוק לי' שאין צריך להחזיר דמנין ידע שזה החמור שנתנו לו של זה הוא שגזלו ממנו וכל כמה שלא נברר בעדים שגזלו ממנו פשיטא שאין עליו שום חיוב בפרט דתנינן עלה בברייתא מחזיר לבעלים הראשונים והאיך יחזור בלי עדים וע"כ שיש עדים א"כ לא שייך לחלק כלל בין ישראל לעכו"ם ומתניתין או דמיירי בגזלן לר"ש דגזילה שאני דמייאש או דמיירי בידוע למ"ד דידוע מהני בין בגנב בין בגזלן כדמוקמינן בש"ס אבל בהא אין הפרש בין ישראל לעכו"ם כלל וזה ברור וכן נמי הא דנחלקו בש"ס ר"ש ורבנן אי מחשבה מהני ג"כ ע"כ בידוע בעדים שגנב או גזל דאל"כ ליכא למ"ד דוודאי מיטמא דכיון דליכא עדים שגזל כלל מנין לנו שאינו שלו ואין הבעלים יכולין להוציא ממנו ובשביל הודאותו של גזלן לא יוציא מידי טומאה וע"כ שידוע לנו שאינו שלו רק של זה והשתא אפי' בישראל לא שייך יאוש כלל רק הם נחלקו לחלק בין גנב לגזלן ושפיר מקשה ממתניתין דקתני גנב וגזלן ובתרווייהו מהני יאוש ואפי' בעדים כמו שכתבתי אבל הך סיפא המציל מן הנהר דהוא עצמו ראה שגזל אין צורך לעדים כלל דהוא המציל מיד הגזלן שרואה אותו גוזל כמו מציל מן הנהר ובהא שפיר שייך לחלק בין ישראל לעכו"ם וזה ברור והשתא בקידושין דע"כ דיש עדים שגזל או שגנב דאל"כ פשיטא דהוי קידושין דלמי אנו מאמינים שהוא גזל באמר א"א וע"כ דידוע שהוא גזל וגניבה א"כ אפי' בישראל לא מייאש והשתא לא קשיא מהא דאמרינן לית דחש להא דר"ש ושם בישראל דהתם מיירי בעדים דוודאי קידש לפני עדים וחטף לפניהם ובעדים לא שייך חילוק זה כלל ואי לא קי"ל כר"ש לא הוי יאוש אפי' בישראל והשתא מה שכתב הרמב"ם פ"י לחלק בלסטים בין ישראל לעכו"ם מיירי אפי' בגזלן דמיירי בלא עדים כמ"ש שם להדיא ובהא שפיר מחלקינן בין עכו"ם לישראל כפירש"י בלישנא בתרא כנ"ל אבל בהלכות כלים לענין טומאה דמיירי בעדים כנ"ל א"כ בגזלן לא הוי יאוש רק בגנב [ומ"מ מה שחילק הרמב"ם בהלכות כלים בין גנב לגזלן וכאן לא חילק כלל משום דסובר דרק לענין טומאה אמרינן דמטמא משום דיכול להיות דמייאש ומטמא מספק אבל לא דנימא דוודאי מייאש הילכך לגבי קידושין דבא לומר אם נתייאשו הרי זו מקודשת וודאי הוצרך לומר שנתייאשו בוודאי] כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם אמנם מה שיש עוד להקשות הוא מה שכתב הרמב"ם שם בנטלו מוכסין חמורו ומשמע התם להדיא דמיירי בעכו"ם ומ"מ כתב דמייאש ובש"ס מבואר דגזלן בעכו"ם לא מייאש וביותר קשה דהא הך מתניתין בידוע מוקמינן לה בש"ס ואנן כמ"ד בידוע הוי יאוש קיימא לן רק בסתם נחלקו והאיך כתב הרמב"ם שחזקתן שנתייאשו הבעלים ונהי די"ל דמיירי בישראל כמ"ש הלח"מ שם אבל עכו"ם קשה חדא למה לא מוקי משנה בישראל ולמה לי' לאוקמא בידוע ועוד דעכ"פ הי' לו להזכיר בידוע דמהני בעכו"ם שזהו דין המשנה לפי מה דאוקמוה בש"ס לכן נראה דסובר הרמב"ם דמה שאמרו בידוע אין הכוונה דמיירי דשמענו דאייאש דהא במתניתין קתני מפני שהבעלים מתייאשין רק הכוונה אי בידוע מהני מתניתין בידוע דכיון דמכרו לאתר שהחליף עמו הוי כמכירה בהא וודאי מייאש והוי כשמענו דאייאש כי מאחר שאינו עכשיו ביד הגזלן כלל רק מכרו לאחר הוי וודאי יאוש רק למ"ד דאפי' שמענו דאייאש לא מהני דכיון דידע מאן גזלי' אמר דמחר מוקים לי' בדינא א"כ סברא הוא דאפי' כה"ג לא מהני יאוש וזה שכתב הרמב"ם שזה כמכירה הוא ולכך חזקה שנתייאשו אבל לא עדיף הך חזקה מידוע שנתייאשו והא לא אפשר לאוקמא בידוע באמת ומהני הכא משום דהוי כמכירה דכיון דקתני מפני שהבעלים מתייאשין לא משמע בידוע כמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל וכל זה ברור לפע"ד ועיין לקמן בד"ה ונודע שקנה מ"ש שם:
ב
או
בחמס. עב"ש מה שהקשה על הב"י בח"ה סי' ל"ד ונעלם ממנו כי קושית הב"י הוא קושית התוס' בסנהדרין ושם בח"ה חמה בחומים על דברי התוס' כמ"ש הב"ש כאן על הב"י ועמ"ש שם סי' ט"ו ט"ז דלק"מ ודברי התוס' וכו' נכונים ומ"מ כתבתי בס"ק י"ג שם ליישב דיש לומר דהתם דבא לידו בהיתר אפי' איסור דרבנן לא משמע להו אבל בעלמא נהי דאיסור תורה לא משמע להו אבל מדרבנן יודעין דאסור לגזול חפץ מחבירו בע"כ וליתן לו מעות עבורו הילכך פסולין ודרבנן כמו עבר עבירה מדרבנן ע"ש וקושיא זו שהקשה ב"י כאן הקשה ג"כ על ר"י שפסק קוברי המת ביום ראשון פסולים מדרבנן במה נפשך אי לא משמע להו איסור אף מדרבנן לא יפסלו ואי משמע להו איסור יפסלו מדאורייתא וזהו כוונתו כאן דע"כ דכאן ידעו דאסור הואיל ובאיסור בא לידו דאל"כ אפי' מדרבנן לא יפסלו וא"כ יפסלו מדאורייתא או דשאני התם דמיגו דחשוד לפטרו בלא שבועה לא אמרינן אבל לא בוודאי חשוד למסור לו שבועה או עדות ודו"ק ע"ש היטב:
ג
ונודע שקנה אותו דבר ביאוש. עח"מ ריש ס"ק א' מה שכתב בזה ולפעד"נ שלא הי' כוונת הרמב"ם לזה כלל דוודאי יש להבין לפי סברת ה"ה דיאוש ושינוי רשות ביד האשה מהני א"כ תיקשי הא דקאמר רב ש"מ ממתניתין המקדש בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה מבואר להדיא דגזל אחרים פשיטא לי' דמוכח ממתניתין דאינה מקודשת מכ"ש דגזל דידה ועיקר הוכחת רב הוא על גזל דאחרים וכן מוכת בסוגי' דפריך אדר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים דמיירי בגזל דאחרים ואי עיקר חידושו של רב בגזל דידה לק"מ ומה שכתבו התוס' דבלא שדיך גזל דידה גרע הוא דחוק דהא רב בלא שדיך וקאמר אפילו גזל דידה ומ"ש מהרש"א דהכוונה אפילו גזל דידה דבשדיך מהני מ"מ בלא שדיך לא. לא הבנתי דאי יש צד רבותא בגזל דידה בלא שדיך הואיל ומהני בשדיך א"כ אין קושיא לר"י ואי ליכא צד רבותא מאי אפילו וברור דמה דאמרו קמי' דר"י היינו מה שחידש רב בגזל דאחרים דלא מהני מכ"ש מגזל דידה ובהא ס"ד דר"י פליג דדוקא גזל דידה אינה מקודשת ולא בגזל דאחרים והיינו דמקשה הא ר"י גופא סובר אפילו בגזל דאחרים אבל מה שאמר רב גזל דידה זה מוכת ממתניתין וכ"ע יודי בזה והיינו דפריך לרב מברייתא. דמיירי ג"כ בגזל דאחרים וקתני מקודשת ש"מ גזל דאחרים עדיף ומשני לעולם גזל דידה עדיף וברייתא בגזל דידה כדמוקי לה בחר הכי בשדיך. עכ"פ ברור דעיקר הוכחת רב ממשנה דהמקדש בגזל אינה מקודשת מכ"ש מגזל דידה והשתא תיקשי מנא לי' הא דילמא מתניתין כר"ש דס"ל סתם גזילה יאוש בעלים ובגזל דאחרים באמת היתה מקודשת רק בגזל דידה אינה מקודשת לולא דהי' של שביעית משום דליכא שינוי רשות כסברת הרמ"ה ודבריו מוכרחין בש"ס דפריך מהך ברייתא דכנסי סלע שאני חייב לך אהך ברייתא דקידשה בגזל וקשה מאי קושיא דילמא כר"ש אתיא דסתם גזילה יאוש בעלים או דמיירי לאחר יאוש לכך מקודשת משא"כ בחוב אינה מקודשת וע"כ כסברת הרמ"ה דבגזל דידה דבהכי מיירי ברייתא לא מהני יאוש דליכא שינוי רשות. לכן נראה לפע"ד דסובר הרמב"ם דלא מהני שינוי רשות אפילו בגזל דאחרים וטעמא רבה איכא כיון דאינו נותן לה דבר הגזול רק באופן שתתרצה להתקדש לו א"כ כל כמה דלא נתרצה להתקדש לו לא הוי שינוי רשות כלל והרי מקדשה בדבר שאינו שלו כלל ועוד קשה מה שהקשה הב"ש ס"ק ג' אי הודיע לה שנגנב ליכא תקנת השוק וצריכה להחזיר הדמים ואי לא גילה דגניב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה ועוד הקשה אי בגנב מפורסם לעולם צריכה להחזיר הדמים ואפילו בגנב שאינו מפורסם מ"מ מדאורייתא אינה מקודשת ועל כל אלה מפרש הרמב"ם דלא מהני יאוש רק אם קנה אותו דבר בקנין עם היאוש באופן שחתת ידו נקנה לו ואינו צריך לשלם רק דמים א"כ בהא פשיטא דאם קידש בו אשה דאינה צריכה להחזיר כלום ומקודשת גמורה היא ולק"מ:
ואי קשיא הא מדברי ר"י בגזל ולא נתייאשו והקדיש לא מהני מבואר דלאחר יאוש מהני אף דלא הוי שינוי רשות רק גבי הקדש לא דמי כלל דהקדש ומחנה שאינו מקבל שום דבר תמורתו רק נותן או מקדיש לחלוטין ומסלק אותו דבר מרשותו בלי תמורה כנגדו לכך הוי שפיר שינוי רשות שהרי נסתלק מרשותו ובא ליד אחר אבל בקידושין לא סילק עצמו מן החפץ עד שתתרצה להתקדש לו וכל כמה שלא נחרצות ברשותו הוא וא"כ מקדשה בדבר שאינו שלו כנ"ל ברור ומיושב קושית הב"ש ס"ק ג'. גם דברי ר"י שהביא הרב בהג"ה יתפרשו כך ולק"מ מה שהקשו עליו הב"ח והב"ש וכוונתו פשוט בגזל דאחרים ביאוש בלבד בלא קנין אתר וסובר כהרמב"ם דשינוי רשות דאשה לא מהני ומ"מ מדרבנן מקודשת דיאוש לחוד קונה מדרבנן ובהכי ניתא ג"כ הא דאמרינן לית דחש להא דר"ש אף דלא הוי רק יאוש בלבד משום דעכ"פ מדרבנן מקודשת. שוב ראיתי להגר"א כתב ג"כ בכוונת הרמב"ם ור"י כמו שכתבתי רק שכתב דדברי הרשב"א עיקר דאפילו במתנה מהני שינוי רשות וכן בהקדש ולפעד"נ קידושין לא דמי להקדש ומתנה כמו שכתבתי ומה שהביא מהא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אינה ראי' כיון דמותרין לה הוי שפיר קידושין משא"כ כאן דמקדשה בדבר שאינו שלו כנ"ל ועיי"ש לקמן ס"ק ע"ז:
ד
אחר יאוש. עב"ש וכבר כתבתי מקודם כוונת רבינו ירוחם כדעת הרמב"ם ולק"מ ועב"ש מה שכתב לחלק בין גזל למע"ש ולפע"ד נראה להיפוך דמע"ש דהנתינה להאשה ע"י מע"ש הוא שהוא מדרבנן לכך אינה מקודשת רק מדרבנן משא"כ בגזל כיון שהוא זכה בו מדרבנן הרי נעשה שלו ויכול לעשות בו מה שירצה והקידושין הם קידושי תורה ודו"ק:
סעיף ב. גזל את האשה או נגבה או חמסה וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה (ה) ואמר לה הרי את מקודשת לי בו (ו) אם לא קדם ביניהם שדובים ונטלה ושתקה (ז) אינה מקודשת אבל אם שידך תחלה דהיינו שנתרצית לישא אותו אע"פ שלא הי' שוים בנתינת הנדוניא (הגהות אלפסי פרק קמא דקדושין) או אפילו לא (ח) שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן הרי זו מקודשת (ט) וצריך לשלם לה גזילותיה (הר"ן פ"ב דקידושין) אבל אם (י) אחר שכא לידה אמר התקדשי לי בו אע"פ שאמרה הן אינה מקודשת אע"פ ששידך תחלה (יא) ואינה נאמנת לומר שבתתלה קבלה לשם קדושין. (כ"כ הר"ן בשם הרשב"א והב"י הביאו):
ה
ואמר לה. נראה דכוונת הרמב"ם ומחבר בזה לומר דאף דבעלמא במדבר עמה על עסקי קידושין אפילו נתן בשתיקה דיו אבל כאן דקידשה בגזל דידה אפילו שדיך תחילה כל שלא אמר הרי את וכו' בוודאי להשבה נתן לה אלא דיש לדקדק בהא דפריך בש"ס בהנך בעי' תרופתי סגורתי אי במדבר אפילו שתק והוצרכו לומר דהואיל דאמר מיגרע גרע ולפי הנ"ל משכחת לה בקידש בגזל דידה דבהא בעי אמירה דוקא ומספקא לן בהני לישני וצ"ע ויש ליישב:
ו
אם לא קדם. עת"מ ודבריו המה על פי דעת הרב בהג"ה לקמן דהך דינא דכנסי סלע זו היינו דוקא שהזכיר לה פרעון החוב אבל לפי מה שאבאר לקמן שאין הכל מודים בזה א"כ לא דמי לגזל דעלמא כיון שכבר קנה החפץ יכול לקדשה בחפץ זה אבל בגזל דידה כיון שיכולה להחזיק החפץ בעד הדמים א"כ מה בכך דהוי תוב הא בחוב ג"כ אפילו לא זכר פרעון החוב אמרינן דלפרעון נתן ולא מהני שתקה וה"ה הכא רק לפי דעת הרב דבחוב כל שלא זכר הפרעון מקודשת בשתיקה א"כ נהי דבגזל וודאי אין צורך להזכיר השבה דכל שנתן לה סתם ושתקה לכ"ע וודאי לא הוי קידושין אפילו כשנעשה תוב כיון שלא זכר הפרעון מקודשת בשתיקה:
ז
אינה מקודשת. עב"ש ס"ק ז' ולפעד"נ דאין מהש"ס שום ראי' דוודאי בחטף סלע מידה וקידשה תיכף כיון דלא אמרינן גזילה יאוש בעלים לא מייאשה כלל אפילו מאותו סלע כיון דמצית תבעת לי' בדינא בוודאי יחזיר לה אבל בגזל ממנה מעות ונשתהו בידו זמן מה נהי דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים משום דמצית תבעת לי' בדינא אבל מ"מ מאותו ממון בוודאי מייאשה ולא עוד שנראה לי דאפילו למ"ד יאוש לא קני בלחוד היינו דוקא בתפץ אבל במעות הוי מחילה וכל שנתייאשה מאותן המעות שוב אין עליו חיוב רק דמים ולא אותן המעות בעצמן דמסתמא מחלה המעות בעצמותן דמה נפקא מינה והיא חושבת שבוודאי אין לו אותן המעות ובהכי ניחא מה דיש להבין בהך עובדא דחטף זוזי הא לא הוי שינוי רשות ולפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן דמייאש לא בעי שינוי רשות במעות דיאוש במעות קני בוודאי לכ"ע שלא יצטרך להחזיר אותן המעות דוקא הילכך בגזל מעות ונשתהו בידו זמן מה ונתייאשה ואפילו בסתם אפשר דבהא וודאי מסתמא נתייאשה [שם דהי' תיכף אמרינן דלא מייאשה והוי מעות כחפץ] עכ"פ ממעות הללו רק נעשו חוב כנ"ל. ובהכי ניחא מה דיש להבין האיך מדמה הך דחטף זוזי לדר"ש דהתם הי' זמן רב בידו של הגזלן אבל הכא תיכף קידש בהם מודה ר"ש ולפי הנ"ל ניחא דמעות גרע מחפץ דעכ"פ יש לומר דנתייאש מן המעות בפרט שהשליך אותם על הארץ להאשה ואין עליו רק תוב קמש"ל כיון דסתם גזילה לאו יאוש אפילו בהא לא מייאש כיון שהי' תיכף ודו"ק:
ח
שידך תחלה דהיינו שנתרצית וכו'. ויש לתמוה בהא דמוקמינן מתניתין בדלא שדיך והא כתב הרא"ש לדעת ר"י דהא דנעשה שלית לחבירתה היינו כשעשאו אותה שלית לקבל קידושין אבל בסתמא לא ע"ש א"כ תיקשי למה לא מהני בגזל דידה דהא אין לך שדיך גדול מזה שעשאו שלית לקבל קידושין ומזה הי' נראה לכאורה דכל שלא שידך עמה ממש קודם אף דהיא עשאה שלית לקבל קידושי' באופן שהיא מתרצית כל שלא נגמר עדיין אף דנתן לה קידושין ושתקה לא מהני כיון שלא נגמרו השידוכין בנתינת הנדוניא ושאר הדברים עם הבעל ממש ומ"מ אין דברי הרא"ש נראין בזה ובוודאי דבכהאי גוונא מיקרי שדיך ומה שפי' בתוס' לא משמע כן כלל בתוס' ואדרבא נראה להיפוך ואין להאריך. עכ"פ לא ידעתי למה לא זכרו דברי הרא"ש בזה דאפילו עשתה שליח לקבל קידושין ממנו לא הוי כשדיך:
ט
וצריך לשלם לה גזילותי'. כ"כ הר"ן והרשב"א אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דנתקבל גזילתה דמתלה לו ודבריו צ"ע באמת דהא פשיטא דלא מתלה רק שתתקדש לו א"כ מה יתרון יש לה באלו הקידושין הא בלי קידושין הי' החפץ שלה תדע אם יקדש אדם בהנאה זו שתתקדש לו הכי תהא מקודשת וכאן ג"כ אין לה רק הנאת קידושין ולא ניתוסף לה שום דבר ע"י הקידושין ולהר"ן ניחא דהגזילה הוא לקידושין ודמי גזילה ישלם וע"ז יש ראי' להר"ן ואין להאריך כי כבר הביא הרשב"א ירושלמי דמבואר להדיא דמשלם לה הדמים של הגזילה ע"ש:
י
אחר
שבא לידה. עת"מ והנה השוה חוב לגזילה בפשיטות ולכאורה יש לחלק דפרעון חוב יש לומר כל שלא זכר פרעון כלל רק נתן בסתם לא שייך לומר דוודאי לפרעון נתן דהא יכול לפרוע את"כ במעות אחרים משא"כ גזילה בוודאי אפילו בסתם יש לומר דלהשבה נתן ומדברי הרב בהג"ה שכתב ואינה נאמנת מבואר דבסתם מיירי דאי בפי' להשבה מה ס"ד שיועיל אמירתה רק דבת"מ כתב בס"ק ח' דלא קאי אהך רק אדלעיל אבל לפי מה שאבאר בסמוך דקאי אהך א"כ מוכת כן מדברי הרב אבל בחוב אני מסתפק תדע דבחוב בעינן שיאמר כנסי סלע זו שאני חייב לך ולא סתם ובגזילה ליכא למ"ד שצריך להזכיר השבה דוקא קודם ואת"כ יאמר התקדשי בשעת מתן מעות רק אפילו לא זכר השבה כלל רק נתן לה ואמר התקדשי לא מהני כמו בחוב שזכר פרעון החוב ולפי זה בהא נמי יש לחלק כן וצ"ע:
יא
ואינה נאמנת. עח"מ ובאמת כוונת הרב פשוט דסיר כיון דהיא קיבלה לקידושין א"כ מתלה לו החפץ והוי החפץ לפקדון בידה אפי' הוא לא נתן עדיין לקידושין כל שאמר אח"כ מקודשת תדע דקתני בברייתא כנסי סלע זה אבל בנתן לה חפץ ואמר אח"כ התקדשי לי בו ואמרה הן בוודאי מקודשת דהחפץ אינו לפרעון כל שלא זכר בפי' לפרעון א"כ כאן כיון שהיא קיבלה לקידושין הרי מחלה החפץ ויש לומר שמחלה שיוכל לקדש בו אימח שירצה קמש"ל שאינה נאמנת ודו"ק:
סעיף ג.
וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם הי' ביניהם שידוכין הרי זו
מקודשת ואם לא שידך אינה מקודשת עד שמאמר הן אבל אם לאחר שנתנו בידה אמר לה
הרי את מקודשת לי בו אפי' אמרה הן אינה שת אע"פ ששידך תחלה: הג"ה. (יב) וכל זה שאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך אבל אמר לה כנסי (יג) סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אעפ"י שחייב לה ג"כ והגיע זמן הפרעון מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו (הר"ן פ"ק דקדושין) אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך רק לשם קידושין (יד) י"א דהוי מקודשת אפי' לא שידך (שם בשם בה"ג והרמב"ם) בקש ממנה שתלוה לו מעות (טו) על משכון ונתנה לו המעות וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו וקבלתו ושתקה הוי ספק קדושין (תשובת הרשב"א סי' תשע"ג):
יב
וכל זה
שאמר כנסי סלע שאני חייב לך. כ"כ הר"ן ומשמע שם בר"ן דהיינו דוקא להך דעה דאפי' חזר ואמר לא לשם פרעון רק לחוב לא מהני והיינו דכל שזכר פרעון שוב לא משגחינן בדיבורו והיא שחקה על דבריו הראשונים נתכוונה לפרעון הילכך תליא דוקא בזכר פרעון עכ"פ אבל בלא זכר פרעון כלל ואמר התקדשי בשעת מתן מעות מהני אבל להך מ"ד דאם חזר ואמר לא לפרעון מהני והיינו דכל שחזר אמרינן דשתיקחה מהני רק בלא חזר אמרינן הכוונה דבפרעון תתקדש א"כ אין נ"מ בין זכר פרעון או לא דהא בלי מאמרו שתתקדש בוודאי הי' הכוונה לפרעון וא"כ במה שאמר שתתקדש לא ביאר שלא לפרעון רק בפרעון תתקדש דאי מה שאמר שתתקדש הוי וודאי שלא לפרעון הא בחזר בפי' מהני אפי' זכר פרעון וע"כ דאנו דנין דלאו חזרה היא א"כ בנתן לה סתם ואמר מתחילה כנסי סלע וחזר ואמר התקדשי כיון דבלי קידושין דנין לפרעון וודאי אף בקידושין דנין כן כל שלא חזר רק להר"ן דלא תליא בחזרתו כלל ואפי' חוזר לא מהני אז תלוי אי זכר פרעון כיון דהתקדשי לי לדעה זו הוי כאומר לא לפרעון ומ"מ לא מהני א"כ דוקא בזכר פרעון אינו יכול לחזור ואיהי לפרעון קיבלה אבל בלא זכר ובאמרו התקדשי ביאר בפי' לא לפרעון מהני שתיקחה כנ"ל ולפי זה צ"ע על הרב דכתב אח"כ דעת בה"ג דחזר מהני וכאן כתב דעת הר"ן בפשיטות והמעיין בר"ן יראה דהא בהא תליא ע"ש היטב. ועי' בסמוך. גם מה שדקדק הרשב"א הא דקחני שאני חייב לך אינו הכרת כלל דקמש"ל דאפי' חזר לא מהני דהיינו שאמר בפי' לא לפרעון ואי לא זכר פרעון כלל בוודאי הוי מהני חזרה בפי' עכ"פ אבל בזכר פרעון לא מהני חזרה בפי' ג"כ אבל בלא חזר בפי' י"ל דאפי' לא זכר פרעון לא מהני ועוד יש לדחות ואין להאריך:
יג
סלע זו. עב"ש בשם הב"ח דבלא הגיע הזמן אפי' בשתיקה מקודשת אפי' זכר פרעון בפי' והט"ז השיגו. ובאמת דברי הב"ח ברורים רק הרשב"א כתב זה לפי דעה זו דאפי' חזר בפי' לא מהני ובזה מוכת מדברי הרשב"א סי' אלף רכ"ז להדיא דהיינו דוקא בהגיע זמן פרעון דהדבר תלוי בדידה אפי' הוא אינו נותן לפרעון יכולה ליקח על פרעון אבל בלא הגיע זמן הפרעון דהדבר תלוי בו כל שחזר בו בפי' שלא לפרעון ולא נתן עדיין לידה שוב אינה יכולה לקבל לפרעון ח"ז. אבל להך דעה דחזרה מהני לעולם רק כאן הכוונה דלא חזר כלל א"כ פשיטא דאפי' לא הגיע הזמן כך הדין דמ"מ כיון שהוא נתן לפרעון ולא חזר בפי' לפרעון קיבלה וזה ברור:
יד
י"א דהוי מקודשת. באמת דברי הפוסקים אלו צ"ע דלפי דבריהם צ"ל דעיקר הטעם דלא הי' הכוונה בקידושין שאינו נותן לפרעון רק בפרעון הוא מקדש וכן מוכת ברשב"א סי' אלף רכ"ז לדעה זו א"כ לא ידעתי מה נפקא מינה אי שתקה או אמרה הן כיון דבחזר בפי' מועיל שתיקה רק בלא חזר בפי' אמרינן דשתקה שתתקדש בפרעון א"כ אפי' אמרה הן נימא דנתרצית להתקדש בפרעון כמו שקידשה בפרעון כך נתרצית ולמה יהא קידושין טפי באמרה הן מבשתקה. ואי נימא דבאמרה הן אמרינן דמחלה החוב ומקודשת בפרעון ואף הוא הי' כוונתו כך אבל בשתקה לא אמרינן דנתרצית למחול החוב. א"כ תיקשי כיון דבגזל קיי"ל דצריך לשלם הגזילה ולא מחלה לגמרי א"כ ממילא לא קשיא גזל אחוב כלל דצ"ל שמתלה לגמרי. ועוד לפי דעתם תיקשי מאי פריך מהך ברייתא דכנסי סלע אהך ברייתא דקידשה בגזל שאני חוב כיון שזכר לה מקודם פרעון החוב ואח"כ לא חזר בפי' אמרינן דבפרעון מקדש וה"נ אי הי' זכר בפי' דרוצה להשיב הגזילה הוי אמרינן דבהשבה מקדש אבל לא זכר השבה כלל רק נתן לה לקידושין שפיר אמרינן דלקידושין נתן ולא להשבה והיא מחלה אבל בזכר בפי' פרעון החוב ולא זכר דחוזר בו בפי' דיש לומר דבפרעון מקדש א"כ אינה מקודשת כלל דשחקה ונתרצית לדבריו להתקדש בפרעון. ואי דבאמת בהכי מהני דמחלה א"כ תיקשי מנא לן באמת דמתלה החוב לגמרי היא לא נחרצות רק להתקרש והחוב ישלם כמו בגזילה וע"כ דדנין כוונתו ג"כ דחזר וקידש באותו המעות לא לפרעון ודו"ק. ועכצ"ל דדייק מדקתני וחזר דאפי' אמר לא לפרעון לא מהני ושפיר מקשה. ואמת דלפי מה שכתבתי בס"ק לפני זה דלהך דעה לא בעינן שיזכיר פרעון מעיקרא כלל אפי' גבי חוב הוי אפשר ליישב קצת אבל לפי דברי הרב דבהא כ"ע מודי בוודאי קשה בפרט דמ"מ מאי פריך בש"ס הא איכא למימר דדוקא כנסי סלע שאני חייב לך ודו"ק:
טו
על
משכון. הרשב"א כתב בזה דיכול לישא מי שירצה בקיבלה קידושין מאחר רק ע"י גט מהשני והדבר תמוה דהא איכא למיחש שמא יאמרו דמחזיר גרושתו מן האירוסין והוא מבואר בש"ס סוף גיטין ולפע"ד לק"מ דבלא"ה יש להבין דלמה לו מכת חומרא תיפוק לי' דאם קיבלה קידושין מאתר צריכה גט מכח הך דינא דאשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט דחזקה אין אשה מעיזה ואפי' שלא בפניו חיישינן בעיר אחת וע"כ צ"ל דה"מ אם נתקדשה קידושין גמורים שאין לגמגם בהם אבל כאן דידע שהי' ספק בגוף הקידושין דמיא להי' קטטה בינה לבינו דלא חיישינן וה"ה בהי' קידושי ספק דלכך קיבלה דחשבה שאינן קידושין וא"כ ממילא לענין מחזיר גרושתו אין לחוש כיון דיש ספק בגוף הקידושין הכל יודעין דלכך קיבלה דחשבה שאינן קידושין כנ"ל:
עוד שם בב"י במי שנתן טבעת לאומן דל"ה קידושין דהוי קידשה בגזל דידה ונ"ל שלא נאמרו דברי הרשב"א רק שקידשה האיש שנתן לאומן לתקן אבל אם קידשה האומן כה"ג הי' ראוי לחוש אי אומן קונה בשבת כלי דבשלו קידש אבל האיש שנתן לאומן אפי' שילם השכירות לאומן עבור האשה לא קני בשבת כלי כיון שהוא לא תיקן רק תוב יש לו עליה כנ"ל:
סעיף ד. נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה כן (טז) קודם שנטלתו ונטלתו אף על פי ששתקה הרי זו מקודשת:
הג"ה. וי"א דוקא שנטלתו מידו אבל אם זרק לה הקידושין (יז) אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום היא הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי ליה (טור בשם הרמ"ה) ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינו כלום (יח) אבל אם אמרה הן הרי זו מקודשת: (טז)
קודם שנטלתו ונטלתו. בטור כתב קודם שנטלתו או בשעה שנטלתו משמע דבשעה שנותן לידה כל שעדיין לא נגמר הנתינה הוי בשעת מתן מעות אבל המחבר שכתב קודם שנטלתו והיא לשון הרמב"ם משמע לכאורה דבשעה שנותן לידה כל שיש לה אחיזה בו הוי כלאחר מתן מעות. שוב ראיתי שנחלקו בזה הגדולים מחברי דוהני הרב מליסא ז"ל עם הרב בעל המחבר ח"ש והדברים נראין כדברי הדב מליסא אבל מדברי הטור הנ"ל לא נראה כמ"ש ודו"ק ועיין בסמוך:
יז
אפי' לתוך חיקה. הרב לא העתיק יפה דברי הרמ"ה שהביא הטור ולשון הרמ"ה כך הוא' אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו וברור דהכוונה דלא שקלתינהו רק הניחה כמות שהיא אבל זרק לה לתוך חיקה והלכה לה עם החפץ לעלמא מודה הרמ"ה. ומזה הי' נראה כדעת הב"ח דצריך שתנער החפץ מחיקה. גם לכאורה דבריו מוכרחין דאי ס"ד דעיקר סברת הרמ"ה דבעינן מעשה עם השתיקה אז הוי הודאה אבל כל שלא עשתה מעשה רק הוא זרק לה לא הוי שתיקתה הודאה א"כ תיקשי למה בפקדון אמרינן דלאחר מאן מעות לא הוי הודאה הואיל ויראה להשליך שתתחייב וקשה תיפוק לי' בלא"ה דלא עשתה שום מעשה בשתיקתה דמעיקרא קיבלה לפקדון ואח"כ לא עשתה שום מעשה וע"כ דמ"מ כיון שהיא מחזקת החפץ אצלה ואינה משליכתו או מחזירתו הוי כעשתה מעשה רק התם הטעם דאינה רוצה להשליך דיראה שתתחייב אבל בלי פקדון דהוי ספק אי אמרינן הך סברא א"כ ממילא אפי' בלי מעשה יש לדון על מה שלא השליכה. אבל מ"מ מה שנראה מדברי הב"ח דצריך שתנער תיכף כשהגיע לחיקה אינו נראה כלל רק כל שלא עשתה שום מעשה בוודאי לא הוי הודאה רק בפקדון הטעם מה שהפקדון בידה ואינה משליכתו הוי כמעשה לולא דיראה שתתחייב אבל כשזרק לתוך חיקה והחפץ מונח בחיקה לא מחמתה ופעולתה כלל לא הוי מעשה כלל רק כשהולכת צריך שלא יהא החפץ אצלה כיון שהיא הולכת לעלמא עם החפץ הוי כמעשה כמו שם בפקדון:
יח
אבל אם אמרה הן. עב"ש דשדיך לא מהני הואיל וקיבלה לפקדון משמע דכל שקיבלה לקידושין מהני שדיך והדבר תמוה דא"כ מאי ראי' מייתי רבא לדינו מהך ברייתא שאני החם דקיבלה מעיקרא לפקדון לכך לא הוי שתיקה ואח"כ שום הוכחה אבל בהך עובדא דקיבלה לקידושין. מעיקרא ג"כ א"כ נהי דלא הי' שוה פרוטה מ"מ אח"כ דנתברר דיש בו מעות הוי שתיקתה ראי' ולא שייך לומר מאי איכפת לה כיון שהי' רצונה להתקדש. ובאמת שגם על הר"ן ז"ל יש לתמוה דכתב ראי' דשדיך לא מהני דהך דקדיש בציפתא לא גרע משדיך ולא מהני והוא תמוה כיון דס"ד דרבא דשתיקה לאחר מ"מ מהני רק דמברייתא מוכח לה דלא מהני וקשה מאי ראי' באמת שאני התם דלא נתברר כלל דרצונה להתקדש משא"כ בהך דציפתא:
לכן נראה לפענ"ד דהך עובדא דרבא הוי ג"כ ששתקה בשעת מ"מ ואף דבעלמא מהני שתיקה בשעת מ"מ היינו דוקא בקידש בשוה פרוטה אבל בקידש בפחות משוה פרוטה אין השתיקה והקבלה ראי' כלל דרצונה להתקדש דלכך קיבלה הואיל דאין בו שוה פרוטה. ושמואל דחייש לשוה פרוטה באמרה הן דנתרצה להתקדש בוודאי וכל שלא נתברר ריצוי שלה בוודאי אף שאפשר שנתרצית לא ידעו עדים בהא. וכן מוכרח לומר דאטו בשביל דלאו כלהו דינא גמירי לא יהא קידושין כלל וע"כ דכל שלא נתברר הודאתה בבירור גמור הוי כמקדש בלי עדים כיון שהיא לא אמרה כלום ולא ידעי עדים שנתרצית. והשתא שפיר מדמה הך דרבא להך ברייתא דבהא דרבא נמי מה? ששתקה מעיקרא אינה הוכתה דנתרצית לקידושין רק הואיל דלא הי' שוה פרוטה קיבלה ולא איכפת לה כנ"ל לפע"ד:
ולפ"ז יצא לנו דאם אמרה הן בשעת מ"מ אף דאז לא ידעה דיש בו מעות ואינו שוה פרוטה מ"מ כיון דאמרה הן הרי נתרצית לקידושין בוודאי מודה רבא דשתיקה דאח"כ מהני ולא אמרינן לא איכפת לה כיון דגילתה דעתה בפי' דרוצה להתקדש. ובהכי ניחא מה דיש להבין דקאמר שקלתה ואישתקה ופירש"י כלומר שלא השליכהו והיינו דאי דשקלה ואישתקה הוי בשעת מ"מ וע"כ דכבר קיבלה קודם שידעה ואח"כ שנתוודע לה הוי לאחר מ"מ. ולפ"ז יש להכין באמת האיך קאמר שקלה ואישתקה ולפי הנ"ל ניחא דבעינן שתשתוק משעת קבלה עד אח"כ שנתוודע דאי אמרה הן בשעת קבלה אפי' שתקה אח"כ ומעיקרא כשאמרה הן לא ידעה מ"מ הוי שתיקה דאח"כ הודאה כמו שביארנו כנ"ל. ולפ"ז ממילא אין ראי' כלל לדינו של הר"ן דשדיך לא מהני דעיקר ראייתו מהך דרבא ולפי הנ"ל ע"כ דמרבא אין ראי' והתם לא נתבאר כלל דנתרצית להתקדש כמו שהוכחתי:
סעיף ה.
אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו (יט) הרי זו ספק מקודשת:
הג"ה. (כ) וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי רק אמר לה הרי בתוכו שוה פרוטה מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקידושין) (כא) אשה שחטפה מעות מאיש א' והוא בקש ממנה שתחזירה לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהם (כב) ושתקה והחזיקה המעות לא הוי קדושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד):
יט
הרי זו ספק. הטעם דבהא אינה יראה שתתחייב הואיל ולא קיבלה לפקדון מתחילה אבל משום שמא שוה פרוטה אין חשש לכ"ע אפי' להרמב"ם כיון דהיא אמרה לו בעצמה בעת קידושין והרי אינו שוה פרוטה. והרמב"ם מיירי דהעדים אמרו לו ולא האשה ודלא כב"ש שכתב דדברי המחבר הם להרא"ש והר"ן דוקא וליתא כמו שכתבתי רק בהא חולק הרמב"ם דהא נמי דמי לפקדון ובכהאי גוונא אין ספק כלל לדעתו כיון דמשום שמא שוה פרוטה במדי ליכא למיחש הואיל דאמרה לו דאינו שוה פרוטה. ואם בא לידה בתורת פקדון לכ"ע אין תשש קידושין וגם בזה דברי הב"ש מגומגמין ודו"ק:
כ
וה"ה אם לא חזר. עב"ש דהט"ז השיג על דין זה ובאמת לא ידעתי כיון דמעיקרא זכר לשון קידושין למה יגרע ממדבר עמה בעסקי קידושין דמועיל בשתקה. וראיתי בט"ז שכתב לחלק הואיל דהוא לאתר מ"מ. ולא הבנתי דמה בכך הא כל שלא קיבלה לפקדון מספיקא הוי כשעת מ"מ מה שלא זרקה א"כ ממילא לא בעי אמירה דילי' דוקא וכ"ש שהוא משיב מיד על מה שאמרו לו הרי אין בו שוה פרוטה והוא משיב יש בתוכו הרי אין לך גילוי דעת גדול מזה דהוא נמשך ללשון קידושין שזכר קודם. ועוד אי בכהאי גוונא בעינן שיפרש לשון קידושין א"כ בהא דמבעי' לן חרופתי צלעתי ושאלו בש"ס ה"ד אי מדבר אפי' שתק ואי אינו מדבר מנא ידעה וקשה הא משכחת לה במדבר ומ"מ בעינן שיזכיר לשין קידושין כהך דהכא ואפי' לדעת הרא"ש נראה לי דהעיקר כהרב כמו שכתבתי דמ"מ כיון דדיבר מעיקרא בעסקי קידושין סגי בהכי. עב"ש ס"ק י"ד דבפקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אמרינן הי' לה לזרוק. ולכאורה לפי מה שכתב הר"ן דאפי' בפקדון אינו לפי הדין רק היא חושבת כך א"כ ממילא בהתנו ג"כ י"ל כן. אבל באמת הא ליתא דכיון דהתנו שאין עלי' אחריות יודעת בוודאי שאין עלי' אחריות דאל"כ למה לה התנאי וכ"ה לא אמרינן דלאו דינא גמירי
והנה מהך סוגיא דהכא יש להוכיח כדעת הפוסקים לעיל דמפרשי הך ברייתא דכנסי סלע שאני חייב אפי' חזר ואמר לא לפרעון דאל"כ מאי ראי' מייתי רבא שאני התם כיון דלא אמר לא לפקדון חושבת שאם לא יהיו קידושין עדיין יהי' פקדון בידה כמקדם לכך לא השליכה משא"כ בהך דרבא. וע"כ דדייק מדקתני וחזר ואמר לא לפקדון דק לקידושין א"כ הך ברייתא דבתר הכי נמי הכי מתפרשא ודו"ק. ועוד דהאיך אפשר דלא הי' הכוונה לא לפקדון א"כ למה באמרה הן מקודשת בשלמא לעיל י"ל דמתלה החוב וממילא מקודשת באותו הפרעון אבל בפקדון אי לא הי' הכוונה לא לפקדון פשיטא דאפי' אמרה הן אינה מקודשת:.
כא
אשה שחטפה. עב"ש וח"מ דבתשובה שם מספקא לי'. ובאמת שם מכת הקול מספקא לי' אבל בעיקר הדין אין בית מיחוש כלל וגרע טפי מפקדון דהתם יש לשאול למה לא זרקה אבל כאן דגם מעיקרא לא הי' פקדון בידה ולא קידושין ומ"מ רצתה להחזיקם בתורת גזל א"כ מאי ראי' יש ממה שלא זרקה כשקידשה הא היתה רוצה להחזיקם בתורת גזל כמקדם:
כב
ושתקה. עב"ש דאמרה הן מקודשת דפקדון וקידושין באין כאחד. ולפע"ד נראה להוכיח מהש"ס דאפי' אמרה הן לא מהני דשם (דף נ"ב) קאמר דאמרו לשמעתא דרב קמי' דר"י ואמר אמר רב הכי ופריך והוא לא אמר הכי והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו וכו' שניהם אין יכולין להקדיש ותמהו התוס' שם דהא רב גזל דידה קאמר ואינו ענין לדר"י וע"ש מה שדחקו ליישב. וכבר תמה מהרש"א ותירוצו דחוק מאוד. עוד הקשו התוס' שם דמה ביקש ר"י בדבר זה הא משנה שלימה שנינו דקודם יאוש אינו שלו ולא מהני. ותירצו דקמש"ל נגזל אינו יכול להקדיש והוא תמוה דקאמר אמר רב כוותי' ורב בגזלן קאמר דכ"ע מודי:
לכן נראה ליישב חדא בחברתה דעיקר מה דקמש"ל ר"י הוא דשניהם אין יכולין להקדיש ולא אמרינן כיון דנתרצו שניהם בהקדש ממילא הוי כפקדון בידו והוי הקדש כמ"ש הב"ש קמש"ל דלא אמרינן הכי רק שניהם אין יכולין להקדיש וזהו חידושו של ר"י. והשתא כיון דטעמא דרב דס"ד דגזל דידה עדיף דכיון דנתרצית בקידושין מתלה לו שיחולו הקידושין קמש"ל דלא אמרינן הכי. והשתא הא ר"י נמי לא ס"ל סברא זו דאל"כ למה לא יוכלו שניהם להקדיש דכיון שנתרצו שניהם בקידושין מתלו שיהא באופן שיתול ההקדש וכיון שאינן יכולין להקדיש ש"מ דסובר כרב ואהא משני אמר רב כוותי ודו"ק. ומ"מ מדברי התוס' שלא תירצו כן יש להוכיח כהב"ש בפרט הך קושיא דקמש"ל ר"י ואי גם שניהם אינן יכולין להקדיש טובא קמש"ל וע"כ דלא ס"ל כנ"ל רק שניהם באמת יכולין להקדיש אבל דברי התוס' בתירוצם דחוק מאוד ומזה ראי' כדברי בעל ש"י סי' כ"ת דאפי' אמרה הן לא מהני כנ"ל:
סעיף ו.
היה לו פקדון בידו (כג) או שהשאילה חפץ ואמר לה התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך ונמצאו שנגנב או נאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה
מקודשת (כד) ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית
להתקדש בו הן אם הוא רב הן אם הוא מעט (כה) אבל אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב או נאבד אע"פ שנשתייר ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת (שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון) (טור):
כג
או שהשאילה חפץ. בש"ס לא נזכר זה רק הטור כתבו. ולכאורה יש לומר דהא הוי כמלוה ואפי' נשתייר שוה פרוטה לא מהני ואף אם הי' הכל בעין בוודאי ברשות בעל הוא אבל כיון שנגנב ונאבד ממנו אף המקצת שנשאר ברשותה הוא וחייבת לשלם התפץ כמות שהי' והנשאר שלה א"כ הוי כמלוה דאפי' נשתייר לא מהני. אך יש להוכיח דמעיקרא פריך ליפלוג בדידה והוצרך לשבושי ברייתא דבמלוה אינה מקודשת אפי' נשתייר והשתא תיקשי אכתי ליפלוג וליתני בדידה בד"א בלא קיבל אחריות אבל בקיבל אחריות או בשאלה אפי' נשתייר אינה מקודשת וע"כ דכל מה שנשאר בעין ברשות בעל הוא ולא דמי למלוה. ונראה שזהו כוונת ב"י שכתב דכן משמע מהגמרא והיינו כמו שכתבתי וכן מוכת בפירש"י:
כד
ודוקא שאינה יודעת. והב"ת בשם הריטב"א חולק דכל שלא זכר הוא סכום כוונתו במה שיש מהפקדון בידך הן רב הן מעט. ולכאורה יש לדון דפריך בש"ס אי דקביל אחריות היינו מלוה וקשה מה בכך מ"מ כיון דהוא הי' כוונתו במה שיש מן הפקדון ולא במה שנחסר א"כ בלא נשתייר שוה פרוטה אינה מקודשת. ולפי זה יש להוכיח דסובר הריטב"א גם כדין השני של הב"ח דבאחריות לא בעינן זה ושפיר הי' כוונתו בכל הפקדון. אך י"ל דע"כ לא אמרינן דהי' כוונתו במה שיש מן הפקדון היינו להקל דאפי' יחסר תתקדש בשאר ולא להחמיר דאם יחסר לא תתקדש בצירוף מה שנחסר וכיון דס"ד דמלוה מקודשת בוודאי הי' כוונתו שתתקדש בכולו ודו"ק:
אך יש לי קצת ראי' להרא"ש דמיירי בלא ידעה סכום מדקאמר ה"ד אי דקביל אחריות וכו' וקשה למה לי אחריות הוי לי' לומר ה"ד אי בשומרת בשכר היינו מלוה דחייבת בגניבה ואבידה ואי באינה שומרת בשכר ליפלוג וליתני בדידה בד"א בתנם אבל בשכר אפי' לא נשתייר וע"כ דמשמע להו דע"כ בלא ידעה סכום הפקדון וא"כ לולא דקבלה אחריות לשלם כפי מה שיאמר מצד שומר שכר לא היתה חייבת כיון דלא ידעה כמה הי' ואינה מודה לו בפרוטה. ועי' בהלכות שאלה פ"ה ברמב"ם וראב"ד שם ונראה דבלי פשיעה כ"ע אפשר דמודי ודו"ק:
כה
אבל
אם ידעה. עת"מ בשם הב"ת דבאתריות לא בעינן זה והט"ז והב"ש השיגו עליו ואמת כי מהרא"ש לא נראה כן אך יש להוכיח כך מהש"ס דבברייתא קתני מלוה ג"כ ופשיטא דבמלוה לא שייך לומר דלא ידעה סכום שלותה והשתא נהי דבס"ד דקתני בברייתא אפי' לא נשתייר מקודשת אין להקשות קושית הרא"ש הא נחסר מן הסכום דכיון דס"ל דאפי' מלוה שאינה בעין מקודשת אף שאין עלי' רק תשלומין א"כ מה נ"מ לאשה אם נחסר או לא ס"ס אין עלי' רק תשלומין ועכשיו נפטרה מן התשלומין משא"כ בפקדון שפיר י"ל כסברת הט"ז והב"ש. אבל הא קשיא לפי המסקנא דקתני במלוה אפי' נשתייר אינה מקודשת ומבואר שם בש"ס ובתוס' הטעם דאכתי קאי ברשות בעלים א"כ דמי ממש לפקדון דלא רצתה להתקדש רק בדבר שהוא בעין והיתה מחוייבת להחזיר כמות שהיא אבל עכשיו דנגנב ונאבד ולא נעשה רק חוב אין רצונה להתקדש בחוב. וא"כ תיקשי אפי' לרשב"א תיפוק לי' דאינה מקודשת מהך טעמא וע"כ צ"ל דכל דמחוייב לשלם מה שנגנב ומחמת הקידושין נפטרה לא בעינן שלא תדע סכום דאפי' ידעה מקודשת ורק היכי דפטורה בלא"ה שייך סברת הרא"ש כדעת הב"ת:
אלא דאכתי יש לדקדק לרבנן דבי רב דס"ד דטעמא דרשב"א דמלוה ברשות בעלים קיימא וה"ה לאונסין א"כ במה שנחסר ע"י גניבה ואבידה בוודאי פטורה א"כ כיון דוודאי ידעה סכום לא תהא מקודשת מטעמא שהי' בדעתה להתקדש באותו סכום ולא בפחות. ודוחק מאוד לומר דדוקא לאונסין ולא בגניבה ואבידה ומזה הי' מוכת לכאורה כדברי הריטב"א דאפי' ידעה סכום כל שהוא לא זכר סכום לא איכפת לן. ומ"מ אפשר לומר דהא ידעו וודאי דבההוא הנאה שאם התחילה להוציאם הם שלה הוה עכ"פ ש"ש עליהם רק כשואל לא ס"ד דהוה ורבה מקשה עלייהו דכשואל הוה:
איברא מדברי התוס' שם יש להוכיח כסברת הריטב"א שהביא הב"ש ס"ק י"ח דיש להבין מה זה שהקשו התוס' ללישנא בתרא דפליגו רק לחזרה וקושיא זו קשה מעיקרא לרבנן דבי רב ג"כ [וע"ש פירש"י] וברור דהא וודאי ידעו לחלק בין הוציא לנגנב ונאבד היכי דפטורה על מה שנגנב כמו שפירש"י להדיא דהאיך יהא זה נקרא הוצאה כיון דברשות בעלים הוא והם מפסידין רק ללישנא בתרא דרשב"א מודה אפי' לאונסין וכ"ש לגניבה ואבידה א"כ בהא ס"ד דדמי להוציאה כיון דהיא מפסדת מה שנגנב ועל זה כתבו דמ"מ לא דמי להוציאה. ולפ"ז ע"כ דמפרשים בלישנא קמא דמאן דפוטר באונסין ה"ה בגניבה ואבידה ונקט אונסין לרבותא דת"ק דאפי' באונסין מחייב והשתא תיקשי כיון דלרשב"א להך לישנא פטורה על מה שנגנב א"כ אי ס"ד דכל שידעה אפי' נשתייר פרוטה אינה מקודשת למה תהא מקודשת לרשב"א הא בפקדון וידעה ג"כ אינה מקודשת ובמלוה וודאי ידעה ואפי' אי נימא כהט"ז מ"מ כאן פטורה על מה שנגנב וע"כ דס"ל לתוס' כהריטב"א הנ"ל הואיל ולא זכר סכום ודו"ק:
גם יש לדחות ראי' הנ"ל שהבאתי דסובר הרא"ש כהט"ז די"ל דרשב"א באמת בהכל בעין מיירי ואף דת"ק לא קאמר רק נשתייר מ"מ פשיטא לי' דאפי' ישנו בעין סובר דאינה מקודשת דאי בנשתייר דוקא ליפלוג וליתני בדידה בד"א בלא, ידעה אבל בידעה אפי' נשתייר אינה מקודשת וע"כ דבא לאשמעינן מלוה אפי' ישנה בעין מכח מקדש במלוה ונקט נשתייר משום פקדון דמעיקרא וע"ז חולק הרשב"א דמשום מקדש במלוה ליכא כל שישנה בעין תדע דלדברי התוס' תיקשי באמת כיון דנגנב ונאבד הוי פסידא דאשה א"כ האיך ס"ד דיהא הנשאר ברשות בעלים לחזרה והיא תתחייב על מה שנגנב ועכ"פ מנא לן דת"ק חולק דמלוה אינה ברשות בעלים לחזרה כלל דילמא דוקא בנשתייר פליג הואיל ותייבת על מה שנגנב וע"כ דת"ק בהכרת אפי' ישנה בעין סובר דאינה מקודשת דאל"כ אכתי ליפלוג וליתני בדידה כנ"ל א"כ ממילא לא קשיא רב כתנאי דרשב"א בישנה בעין חולק. וכ"ש דיש להקשות לס"ד דתוס' רב הוי כתנאי א"כ עכ"פ תיקשי כיון דבנשתייר מיירי מנ"ל דת"ק סובר מלוה בעלמא ברשות לוה וע"כ דת"ק בישנה בעין חולק ג"כ כנ"ל ועי' בסמוך:
סעיף ז. היה לו מלוה אצלה (כו) אפי' הוא
בשטר ואמר לה הרי את מקודשת
לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת (כז) אפי'
עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד' (כת) (אפי'
החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה) (טור בשם
הרמב"ם) ויש מחמירים בזה (הר"ן פ"ב דקדושין) (והמ"מ
פ"ה) וה"ה אם היא חייבת לו שכירות פעולה
שעשה לה (כט) אפי' הגיע זמן המלוה והשכידות לגבות:
כו
אפי' הוא בשטר. לכאורה לשון זה תמוה דהא בש"ס קאמר דפליגו רשב"א ורבנן אי מלוה ברשות בעלים לחזרה או לא ולרשב"א מקודשת דברשות בעלים לחזרה היא והשתא בשטר דוודאי אינו שוב לחזרה כיון שכבר קיבל שטר [ועי' בח"מ סוס"י ל"ט]. תדע דאל"כ מאי פריך כתנאי מהך ברייתא דהתקדשי לי בשט"ת דילמא התם נמי פליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה ור"מ לשיטתו מקודשת וע"כ דבשטר לכ"ע אינו לחזרה א"כ האיך קאמר אפי' היא בשטר הא בהא אפי' רשב"א מודה דאינו לחזרה ואינה מקודשת לכ"ע ורק בעל פה נחלקו וא"כ בע"פ הוי רבותא טפי משטר. וצ"ל דמ"מ מצד אחר יש רבותא בשטר דס"ד כיון שיש לו עליו שיעבוד בשטר והשיעבוד מסתלק ממנה תיכף בעת קידושין מקודשת לכ"ע ודוקא בע"פ שאין כת למלוה זו רק לגבות וקודם גבי' אינה כלום אבל בשטר דגובה מעכשיו מה שמוכרת מלוקח ס"ד דהוי כנותן לה עכשיו קמש"ל דמ"מ לא מהני אלא דיש להבין באמת מאי פריך רב כתנאי מהך דהתקדשי לי בשט"ת דילמא בע"פ כ"ע מודי ורק בשטר נחלקו מטעם הנ"ל, גם בש"ס גופא מוכרח דיש רבותא בשטר דאל"כ כדס"ד בשט"ת דידה למה לא פליגי במלוה ע"פ כמו במלוה ביד אחרים:
לכן נראה לפע"ד ליישב דוודאי בלא"ה יש להבין דהא רב כתנאי דרבנן ורשב"א כמו שהקשו התוס'. ומה שתירץ רש"י דרב בהוציאה תינח ללישנא קמא די"ל דפטורה על מה שנגנב אבל ללישנא בתרא דתייבת האיך ס"ד דהיא תתתייב על מה שנגנב והוא יחזור מהלואה כיון דבהוציאה סובר רב דלכ"ע אינו חוזר א"כ וכי מיגרע גרע במה שחייבת לשלם הגניבה מהוציאה ונהנית בהם. לכן נראה בעיקר קושית התוס' דוודאי בעלמא עיקר הקושיא כתנאי דהי' לו לומר הלכה כהך תנא והשתא תינח בהך ברייתא דמעיקרא או ברייתא דבתר הכי דנחלקו בהך סברא גופא אי אשה מקודשת במה שמרווחת תוב שלא תצטרך לשלם או צריכה לקבל דוקא הנאה ממש בעת קידושין אבל השתא כיון דמודי רבנן ורשב"א דאין אשה מקודשת במה שמרווחת תוב וזהו עיקר חידושו של רב רק הם נחלקו דלרשב"א הוי הרווחת מעות ממש עכשיו הואיל וניתן לחזרה א"כ אם יאמר הלכה כת"ק ס"ד דלרשב"א לית לי' האי סברא כלל ואשה מקודשת במה שמרווחת תוב ובאמת אינו כן רק מודה דאינה מקודשת ונ"מ בקידשה בשטר דלא ניתן לחזרה אפי' לרשב"א אינה מקודשת. ומה שלא אמר שטר היא משום דבאמת סובר רב דהלכה כח"ק א"כ אם יאמר שטר הוי ס"ד דבע"פ מקודשת ובאמת לת"ק דהלכה כווחי' אינה מקודשת לכך נקט רב מקדש במלוה סתם אינה מקודשת להורות דכ"ע מודי בהך סברא דאין אשה מקודשת במה שמרווחת פרעון חוב ואי בשטר או בע"פ בהא נחלקו רשב"א ורבנן ומסתמא הלכה כרבנן וזה ברור [וכאשר תדקדק בדברי הריטב"א במה שתירץ בזה תמצא סיוע להנ"ל דאל"כ דבריו תמוהין]. ולפ"ז א"ש דמקשה בתר הכי לימא כתנאי מהך דהתקדשי לי בשט"ח דבחזרה לא פליגי הכא דהא בשטר הוא ואי דשאני שטר ונחלקו בסברא א"כ לר"מ בשטר אפי' לא ניתן לחזרה מקודשת א"כ אכתי רב כתנאי במה נפשך בע"פ נחלקו בחזרה ובשטר בסברא וס"ס לרשב"א משום ר"מ מקודשת וקושית תוס' מיושב על נכון ודברי הרמב"ם שכתב אפי' בשטר נכונים דכן מוכח דלית מאן דפליג בהא דאל"כ רב כתנאי ודו"ק:
כז
אפילו עדיין המעות בירה. עב"ש בשם הרמב"ם והוא תמוה דאי כך כוונת הרמב"ם האיך כתב בתר הכי המקדש בהנאת מלוה שהלוה לה עתה ומקדשה במה שמלוה לה עתה על זמן והיא נהנית מעתה דא"כ כשהיא בעין אפי' מלוה מכבר מקודשת. אמנם דברי הרמב"ם באמת צריכין ביאור שהתחיל לומר מלוה להוצאה ניתן א"כ משמע דישנה בעין ואח"כ כתב ואין כאן שום דבר קיים להנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו משמע דוקא בהוציאה. גם מה זה שכפל דבריו אין כאן דבר קיים שכבר הוציאה. ועוד אי באין כאן שום דבר קיים אפי' פקדון אינה מקודשת כמבואר בש"ס להדיא דבעינן נשתייר שוה פרוטה עכ"פ ואי ביש כאן שוה פרוטה למה לא תתקרש בפרוטה זו וע"כ משום דאף מה שבעין הוי מלוה דלא ניתן לחזרה א"כ פשיטא דה"ה ביש הכל בעין דקיי"ל מלוה לא ניתן לחזרה אפי' ישנה בעין לגמרי. לכן ברור דסובר הרמב"ם דמה שנחלקו בש"ס אי להוצאה ניתנה או לא הכוונה דאי להוצאה ניתנה אף שלא ישאר שום דבר קיים תמורתה א"כ ממילא אפי' לא הוציאה כיון שיכולה להוציא שלא ישאר דבר תמורתו א"כ לא ניתוסף לה דבר בקידושין הללו דלולא הקידושין היתה יכולה להוציאם אבל אי הדין דמלוה אסור להוציאה שלא ישאר דבר תמורתה רק להעמיד בעיסקא שלעולם יהא דבר קיים א"כ ממילא אפי' הוציאה כיון דע"כ לעולם יש דבר קיים תמורתו הרי ניתוסף לה בקידושין הללו שיכולה להוציאם עד שלא ישאר שום דבר קיים. וזהו כוונת הרמב"ם דמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים דניתן להוציאה לגמרי וא"כ אחר שהוציאה כבר עבר הנאתה לגמרי וממילא אפי' לא הוציאה כיון דבלי הקידושין יכולה להוציא שלא ישאר שום דבר לא ניתוסף לה באלה הקידושין כלום. ומה שאמר שכבר הוציאה היינו ליתן טעם למה אם הוציאה לא תהא מקודשת ונתן טעם דעבר הנאה א"כ ממילא אפי' לא הוציאה כיון דניתן להוציא לא ניתוסף לה שום דבר אבל אי גם אחר ההוצאה הי' צריך שישאר דבר קיים היתה מקודשת שניתוסף לה בקידושין הללו להוציאם לגמרי וזה ברור ועי' בסמוך
כח
ואפילו החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה טור בשם הרמב"ם. וברור שהיא ט"ס בטור דלא נזכר ברמב"ם דבר מזה. גם הטעם שכתב משמע דהרמב"ם גופא קאמר לה ולא נזכר מזה רמז רק אפי' הוא בשטר רק צריך להיות הרמב"ן כי כן כתב הרמב"ן ומחלק דוקא שזכר השטר הדין כן ולא כשלא זכר השטר וכן כתב הטור ממש כדבריו או הרמ"ה שכ"כ ר"י בשם הרמ"ה אבל לא כוון כלל להרמב"ם וה"ה נסתפק בדעת הרמב"ם בענין זה וכתב מדלא זכר רק גבי משכון ש"מ דלא מהני חזרת השטר. ולפ"ז צריך לומר דראייתו הוא בלא הזכיר השטר דאי בזכר שטר אין ראי' דהא גבי משכון לא זכר המשכון כלל ומקודשת ובהזכיר שטר דמקודשת מטעם מלוה ופרוטה בהא לא איירי דדין מלוה ופרוטה לא זכר עדיין רק אח"כ וברור דכוונת המגיד בלא זכר דאז הוי כמשכון ממש ומדלא זכר רק במשכון ש"מ בשטר לא ודלא כהב"ש שהוכיח מדברי המגיד להיפוך והוא תמוה לפע"ד. וכן בלחם משנה מוכת דכוונת ה"ה להיפוך ע"ש:
אמנם בעיקר הוכחת המגיד צ"ל דסובר דהטעם להך דעה דמחזיר לה הנייר דהוא למשכון על החוב דהא הנייר שלה א"כ הי' לו להביא כמו חזרת המשכון. ולדעתי אינה ראי' דאדרבא כיון דמתורת חזרת המשכון אתינן עלה למה לי' לומר בשטר דתליא אי שוה פרוטה וטפי ניחא לי' לזכרו בעיקרא דדינא במשכון דהוא דין הש"ס ומינה נלמוד דאם השטר שוה פרוטה והוא ג"כ משכון דמהני חזרתו כמו משכון. גם בלא"ה נראה דהך דעה לאו מתורת משכון אתי עלה דכיון דלא ניתן השטר מתתילה למשכון רק לראי' לא מהני חזרת המשכון כמ"ש הר"ן בסוגי' עשה לי שירים ע"ש רק הטעם כיון דנתרצית להתקדש לו אף דהנייר שלו מחלה לו כדי להתקדש כמו בקידשה בגזל דידה ואמרה הן דמהני לכ"ע כ"ש כאן. ולפ"ז פשיטא דאין זה ענין לחזרת המשכון דמטעם משכון אתינן עלה ועיין בסמוך דבש"ס משמע להדיא אפי' זכר השטר אינה מקודשת:
כט
אפילו הגיע זמן המלוה. משמע מדברי המחבר והטור אפי' יש אצלה המעות בעין לפרוע לו מ"מ אינה מקודשת אפי' הגיע זמן והדבר תמוה לפע"ד דהא בש"ס מבואר דכך דינא תליא אי מלוה להוצאה ניתנה או לא ופשיטא דאין הכוונה אי ניתנה לתורה דבהא נחלקו רשב"א ורבנן וע"כ דלכ"ע לא ניתן לחזרה או שהתחילה להוציא ומ"מ פליגי דלמ"ד לא ניתן להוציאה הכוונה דאסור ללוה להוציאם שלא ישאר מהם דבר קיים רק לעולם יהא דבר קיים או המעות או סחורה תמורתן. ורב סובר דמלוה ניתנה להוציאה לגמרי וכן כוונת הרמב"ם כפירש"י כמ"ש לעיל. א"נ כשהגיע זמן המלוה והשכירות ויש לה מעות בעין לפרוע דפשיטא דאסור לה להוציאם עד שלא ישאר דבר קיים דהוי לוה רשע ולא ישלם וכ"ש בשכירות דעובר בבל תלין א"כ כיון דאסורה להוציאם לכ"ע לאו להוצאה ניתנה ולמה לא תהא מקודשת. ואין להוכיח מהא דפריך לרב כתנאי ולימא דהתם בהגיע זמן המלוה וישנה בעין לק"מ כיוון דכל עיקר טעמי' דרב דלהוצאה ניתנה א"כ בהא לכ"ע מקודשת וצ"ע בזה ועי' מ"ש לקמן עוד בזה באריכות:
סעיף ח. אמר לה (ל) התקדשי בשטר חוב
ונתנו לה שמין הנייר אם יש
בו שוה פרוטה מתקדשת ואם לאו הרי היא ספק מקודשת:
ל
התקדשי בשט"ח. כבר כתבתי דדעת הב"ש ודעת ה"ה להרמב"ם. דאפי' בכהאי גוונא אינה מקודשת אבל באמת מוכח מדברי ה"ה להיפוך כמ"ש לעיל ומ"מ לענין דינא תמהני דהא בש"ס פריך רב כתנאי בהתקדשי לי בשט"ח וקשה שאני הכא שזכר שט"ח ומ"מ לרבנן אינה מקודשת כמו דאינה מקודשת לר"א לס"ד בש"ס וליכא למימר דהטעם משום דתיקשי דרבנן אדרבנן מכך ברייתא דבסמוך. תדא דהוי להו לפרש כן אי בשוה פרוטה תיקשי דרבנן אדרבנן ועוד דאיכא למימר דרבנן דהכא היינו ר"א. ועוד דמ"מ הוי להו לאוקמא פלוגתייהו באידך ברייתא' כדמוקמינן לה בסמוך. ועוד דע"כ דלא ידע מהך ברייתא דאל"כ מאי משני דפליגי בדרבי הא אכתי אידך ברייתא כתנאי וע"כ דלא ידע מהך ברייתא כלל א"כ לא קשיא מידי לרב וברור דס"ל דכל שקידשה במלוה אפי' זכר שט"ח מ"מ דעתה וודאי אמלוה ולא אנייר ודוקא לקמן בשטר שכתבו שלא לשמה דלא קידשה במלוה אז אמרינן דעתה אנייר להתקדש בתורת כסף אבל לא כשקידשה במלוה ולקמן דס"ד דאפי' בהא דעתה אנייר היינו לס"ד דלא ידע לפרושי ברייתא בקידש בתורת שטר ולא מיירי כלל במקדש במלוה א"כ ע"כ דדעתה אנייר אבל למסקנא ממילא על הך סוגיא דמעיקרא סמכינן דהא פשיטא להו דלא אמרינן בהא דעתה אנייר. והנה מדברי ה"ה נראה דעיקר ראייתם מהאוקימתא לפי המסקנא בקידש בתורת שטר שלא לשמה ודלא כהלת"מ דהבין דהכוונה לס"ד דקאמר כתנאי דאין זה אוקימתא אבל באמת לא דמי להחם כמ"ש וכמ"ש הלת"מ שם בתר הכי ע"ש ועכ"פ דין זה צ"ע לפע"ד:
סעיף ט. (לא) הלוה לה עתה ר' זוז ואמר לה
הרי את מקודשת לי
בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידךך כן
וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני הרי זו
מקודשת ואסור לעשות כן (לב) מפני שהוא כרבית:
לא
הלוה לה עתה ר' זוז וכו'. זהו לשון הרמב"ם פ"ה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל הראשונים פרשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצין דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחר והאריך לה בשכר הקידושין מתקדשת וזהו דארווח לה זימנא וכ"ש מ"ש הוא עכ"ל. וה"ה כתב על דברי הרמב"ם מה שכתב הרי"ף דהרמב"ם חולק עליו ונתן טעם לדבריו וסיים ובכלל דברי יתבארו דברי ההשגות יראה מדבריו כי דברי הראב"ד הם דברי הרי"ף וסייעתו:.
אבל לפע"ד נראה ברור דהראב"ד רות אחרת עמו בכל זה והוא דמילתא דפשיטא היא דלדעת הרי"ף העיקר תלוי במה שזכר בהנאת מלוה והנאה הא איתא אבל מלוה ליתא ואין הפרש בזה בין שיהיו המעות מזומנים או לא ובמלוה לא מהני ובהנאת מלוה בין בהנאת מתילה בין בהנאת הרווחת הזמן מקודשת אבל להראב"ד ז"ל אין הדבר כן אלא כל שאין המעות בידה מזומנים לפרוע עתה לא מהני אפי' אמר בהנאת הרווחת הזמן או מחילת המלוה דאכתי אינו נותן לה שום דבר עתה דאל"כ מקדש במלוה לעולם תהא מקודשת דלעולם במחילת המלוה מקדשה שהרי הוא מותל לה המלוה וממילא הכוונה במחילת המלוה ומ"מ אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינו נותן לה עכשיו שום דבר אמנם אם הגיע הזמן והמעות בידה מזומנים לפרוע לו הרי הם כמו שקיבלם ומלוה לה עתה על זמן דהוא מוסר לה הנאה עכשיו שתהנה באותן מעות שבידה [ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ת דכל שהמעות מזומנים והגיע הזמן לאו להוצאה ניתנה שאסור לה להוציאם אף שיש לדחוק לחלק בין אי היתה אסורה להוציא מעות הראשונים שלותה בין אותן מעות של עכשיו מ"מ לא נהירא לחלק ודו"ק]:
ומה שפירש דהיתה נותנת דינר היינו לפרש האיך היא נהנית שהרי תצטרך לשלם וע"ז אמר שהיתה צריכה ליתן דינר לאחד ועכשיו המקדש מהנה אותה בהנאה זו והרי היא ממש כנותן לו פרוטה לקידושין ודברי הראב"ד הם דברי הרמב"ם ממש רק הרמב"ם מצריך שילוה לה עתה ולהראב"ד כל שהמעות בידה מזומנים הוי כאילו מלוה לה ע.תה וזה שסיים וכ"ש מ"ש הוא דהיינו דכ"ש במלוה לה באמת עתה רק לא ניחא לי' להראב"ד לפרש כך דלישנא דארווח לה זימנא לא משמע לי' הכי [וכן מ"ש התוס' דהנאת מלוה משמע מלוה שיש לו עלי' כבר]. ובאמת נראה לפע"ד דלדעת הרמב"ם אם הלוה לה מעות סתם ואמר לה בהנאה זו שאני מלוה לך מעות תתקדש לי לא מהני דלא מינכר הנאה דאיכא דמלווין מעות בחנם ואדרבא כיון דאסור ליקח רבית והכל מלווין בחנם אינה חשובה הנאה לקדש בה רק בהלואה שהוא מרויח לה זמן טפי מסתם הלואה דבהא אין דרך להלוות להרויח זמן שלא יוכל לתבוע קודם כי למה יעשה זאת ובהנאה זו שפיר מקדשה כנ"ל אבל עכ"פ הראב"ד ז"ל לא ניחא לי' בהא לכך פי' בהגיע זמן והמעות בידה מזומנים דאז דינו כשעת הלואה ממש ולפ"ז פשוט הוא דכ"ש אם המעות בידה מזומנים לפרוע והוא מקדשה בכל המלוה דמקודשת דכיון דבהא לא אמרינן דלהוצאה ניתנה ולאו מידי יהיב לה דאל"כ אפי' בהרווחת זמן לא תתקדש ואי בהנאת הרווחת זמן והנאה איתא למה לי מעות מזומנים בידה וע"כ דבהא חשיב כנותן לה הנאה מיד ליד א"כ פשיטא דבכל המלוה מקודשת ואין הפרש להראב"ד תיבת בהנאת רק בהנאת הכוונה בהרווחת זמן דאינו רק הנאה וכ"ש שהיא מקודשת בקידשה במלוה גופא כהאי גוונא כשהמעות בידה מזומנים לפרוע. ובהכי ניחא הא דקאמר ואסור לעשות כן ולפי' הרי"ף וסייעתו תיקשי האיך מרומז במאמר זה בהנאת מלוה שהיא על הרווחת זמן עד שיאמר ע"ז ואסור לעשות כן דהא כל מקדש במלוה היינו במחילת מלוה כמו שפירש"י פרק המדיר והסכימו לו כל הפוסקים (זולתי התוס' שם שנסתפקו בזה]. א"כ המקדש במלוה היינו מחילת מלוה ובהנאת מלוה כולל הנאת מחילת מלוה והנאת הרווחת זמן והאיך יאמר בפשיטות ואסור לעשות כן דהא בהנאת הרווחת זמן מלוה הוא דאסור אבל בהנאת מלוה כמו מקדש במלוה שזכר קודם מותר לעשות כן ולהראב"ד ניחא דהנאת מלוה בזה מורה שהוא אינו מקדש בכל מלוה רק בהנאתה דהיינו הרווחת זמן אבל לקדש בכל המלוה מותר אפי' לכתחילה כה"ג שהמעות בידה לפרוע מזומנים והגיע הזמן ולאו לישנא דהנאת קא גרים כלל רק העיקר הואיל ובידה לפרוע ובהנאת דהיינו לא כל המלוה רק הרווחה אסור לעשות ומלוה גופא מותר לכתחילה וזה ברור:
ונראה לי דהרמב"ם ג"כ מודה להראב"ד בדבר זה רק דלא ניחא לי' לפרש כן דאי דמיירי במלוה מכבר ממילא מיירי שאין בידה כמו מקדש במלוה דמעיקרא ולא שייך דבר והיפוכו בהא שיאמר המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת שעל זה האופן גם במלוה מקודשת לכך פי' המקדש במלוה היינו מלוה מכבר בהנאת הפי' בהנאה שאני מלוה בהא מקודשת והראב"ד סובר דבאמת כך הכוונה רק זכר הנאת מלוה לפי שרצה לומר הערמת רבית ובמלוה גופא מותר כנ"ל. ומה שנראה לי לומר כן דלא פליג הרמב"ם בהא כיון שכבר הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם דסובר כפירש"י דעיקר טעמא דמלוה לפי שיכול הלוה להוציאה ואינו צריך להעמיד בעיסקא שיהא דבר קיים א"כ בהגיע זמן והמעות בידה שאסורה להוציאם לכ"ע בוודאי מקודשת: הן אמת שהריטב"א ז"ל בחידושיו דחה דברי רש"י ופי' לאו להוצאה ניתנה דלמ"ד מקודשת לא מהני מה שניתנה להוצאה ודבריו דחוקין מאוד כמבואר לכל מעיין בפרט דמדברי הרמב"ם בהלכה י"ג משמע להדיא כפירש"י. הן אמת כי ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא דברי הראב"ד וכתב שלא נראו לו דבריו דאפשר לה לפרוע לאחרים. יראה מדבריו שהרגיש בזה דהא אסורה להוציאם ולאו להוצאה ניתח וע"ז כתב דנהי דאינה יכולה להוציאם אבל יכולה היא לפרוע לאחר אבל מ"מ אין דבריו מוכרחין לפע"ד דמי לא עסקינן שאין עלי' חוב אחר כלל ומסתמא כשהיא באה לפרוע לו בוודאי היתה פורעת לו והוא שקידשה הוי כנתן לה מעות ממש, ולפי דברי הראב"ד מיושב מה שהקשו התוס' והרא"ש מהך דיש דמים שהן כחליפין החליף דמי שור בפרה קנה וקשיא להו לרבוותא ז"ל הא הוי מכירה במלוה ואמרינן בש"ס להדיא דבמכר לא קני כמו בקידושין והא לא משמע להו דכבר נתן לו הדמים דא"כ הוי מכירה בדמים ממש ולא חליפין אבל להראב"ד ניחא דמיירי שהמעות מזומנים בידו לפרוע בעד השור ואומר לו פרחך קנוי' לי בדמים הללו קונה ולא הוי מקדש במלוה כלל והתם פשיטא שישנן בידו לפרוע דהא לא הלוה לו מעולם רק מכר שור והוא מחויב ליתן דמיו ומסתמא פורע לו מיד כי לא הלוה לו מעולם שיעכבם ת"י ויהא איך שיהא דעת הרמב"ם ז"ל בזה אבל עכ"פ דעת הראב"ד וודאי כמו שכתבתי וכן נראה מדברי הרשב"א הנ"ל שהבין כך דברי הראב"ד ולפ"ז פשיטא דהמקדש במלוה שהגיע זמנה והמעות בעין בידה לפרוע שראוי לחוש להצריכה גט אף דמדברי הטור ומחבר לא נראה כן שכתבו לעיל בפשיטות אפי' הגיע זמן המלוה ומעיקרא כתבו אפי' המעות בעין ומ"מ י"ל דס"ל דוקא שהמעות בידו לפרוע אבל כשהמעות בעין ואינם בידו לפרוע לא ועכ"פ נראה לפע"ד שיש להחמיר כנ"ל בפרט שכך נראה מפירש"י ז"ל פרק האיש מקדש ומדברי הרמב"ם
כמ"ש בס"ק כ"ח:
לב מפני שהוא כרבית. ולא רבית ממש דאינה נותנת לו שום דבר ולפ"ז לדעת התוס' פ"ק דקידושין שהשיגו על פירש"י בהרווחת הזמן דהוי רבית גמור דחשוב כאילו נתנה לו פרוטה במה שמתקדשת לו א"כ הכא יש לדון דאינה מקודשת כלל לדעתם. ולפ"ז יש לתמוה על מה שכתב ב"י דלהרמב"ם הכל מודים שהיא מקודשת בוודאי רק בדעת הרי"ף הוי ספק ולפי הנ"ל גם על דעת הרמב"ם חולק ר"ת דהוי רבית גמור ואינה מקודשת ולפ"ז מוכח מדברי הב"י דסובר המקדש ברבית קציצה מקודשת אבל לדעת ר"י שסובר דהמקדש ברבית קציצה אפי' כבר קיבל הרבית וקידשה בהם אינה מקודשת וכ"ש כאן דלא קיבל ממנה וכיון שהיא אינה חייבת לו ליתן שום דבר מן התורה דרבית קציצה היא האיך תתקדש:
אבל באמת נראה לפע"ד דבהא מודים התוס' ור"י דאפי' אי הוי רבית גמור מקודשת ולא הקשו התוס' על פירש"י רק על מה דקרי לה הערמת רבית אבל לא לגוף הקידושין וטעמא רבה איכא בהא דמקדש ברבית קציצה טעמו של ר"י דלאו מידי יהיב לה שהרי בלי הקידושין יוצאה בדיינים וא"כ לא קיבלה כלום אבל במלוה לה מעות עתה או מרויח לה זמן [למ"ד דהא ל"ה מקדש במלוה] ומקדשה עתה במלוה זו שהוא מלוה לה עתה לזמן כך וכך או במה שמרויח לה עתה א"כ בידו הוא שלא להלוות ולא להרויח וכיון שהוא מלוה ומרויח הרי מקבלת הנאה שוה פרוטה מן המקדש ומה בכך דהוי רבית מ"מ בקידושין הללו קיבלה הנאה מיד ליד ולולא הקידושין לא הי' לה הנאה זו והאיך לא תתקדש ודוקא במקדש ברבית שקיבל ממנה בעד הלואה א"כ לולא הקידושין היתה מוציאה ממנו בדיינין הרבית ולא קיבלה שום הנאה בקידושין בהא סובר ר"י דאינה מקודשת אבל לא ברבית שהוא מלוה לה עכשיו או מרויח זמן
עכשיו וזה ברור לפע"ד:
אמנם מפירש"י משמע דלא ס"ל כר"י דפי' על הא דשאל הא רבית מעלי' הוא ואמאי קרי לה הערמת רביח א"כ ומה התם דעדיין לא נתנה לו כלל הרבית ופשיטא שלא היתה מחוייבת ליתן ומ"מ מקודשת כ"ש כשכבר נתנה. אך יש לתמוה באמת לפירש"י אפי' תימא דלא כרבינו ירוחם מ"מ כאן שלא נתנה לכ"ע לא היתה מחויבת ליתן א"כ במה תתקדש. ואחד מן התלמידים אמר לי בשם ספר המקנה דרש"י ור"י לא פליגי דדבר זה תלוי אי עביד מהני או לא ורש"י פי' אליבא דאביי ור"י פסק לדידן דקיי"ל כרבא דלא מהני ואין דבריו נראין לפענ"ד דמה בכך דעביד מהני ס"ס לא יכחיש שום אדם שאשה זו לעולם לא היתה מחוייבת להחזיר הרביח קציצה א"כ האיך תתקדש. גם נראה לפע"ד דבכהאי גוונא הנ"ל שהוא מקדשה במה שלוה לה עתה ומרויח לה עתה אפי' לרבא מקודשת דלא שייך בזה לא מהני חדא דאטו הקידושין אמרה תורה לא תיעבד דהא יכול לקדשה בהיתר רק הרבית אסרה תורה לקבל ובהא לא אמרינן לא תהני וכ"ש לפי תה שכתבתי לעיל דהאיך נימא לא מהני כיון שניתן לה עכשיו פרוטה והיא קיבלה הנאה האיך לא תתקדש דהא יכול הי' שלא להלוות לה ולא להרויח לה והרי קיבלה הנאה בקידושין א"כ ממילא מקודשת ולא אמרו שם לא מהני רק לענין להחזיר הרבית וכאן לא שייך זה שאם לא תתקדש ההלואה חוזרת והפרוטה חוזרת. ועוד שאין לנו רק לכוף לגרש שלא יהנה ברבית אבל הקנין ממילא בא כל שמהנה אותה שוה פרוטה בעת קידושין ודו"ק היטב. וחכ"ש שאין ליישב בזה פירש"י דבהא פשיטא אפי' אי עביד מהני דין הוא שלא תתקדש כנ"ל. לכן נראה דעיקר מה שפירש"י כך הוא משום דליכא לאקשויי הא אינה מקודשת מכח רבית דמצינן לאוקמא באמת שמלוה לה עכשיו ומרויח לה זמן בעת קידושין ובהא מודה ר"י ג"כ כנ"ל. לכך פי' דעיקר הקושיא דאמאי קרי לה הערמה דכל שזקף עלה בדבר קצוב הוי רבית גמור וכיון דאיצטרך לשנויי שלא זקף מפרש האמת שהרויח לאחר כך משום לישנא דמשמע להו במלוה מכבר כנ"ל: אמנם אחר העיון ראיתי בבעל העיטור באות ק' קידושין מבואר להדיא דהרב אבן תגאש חולק על דברי הרמב"ם דבהכי אינה מקודשת דהוי רבית קציצה ופי' כדברי הרי"ף דהרויח לה במלוה שהי' לו עלי' מכבר וזה מרומז בדברי הרמב"ם שכתב ורבותי פירשו דברים שאין ראוי לשומען נתכוון לר"י מגאש ורב אלפס שכך כתב בפ"ה תהלכות שאלה והם רבותיו והן הן דברי ר"י מגאש שהביא בעל העיטור ואף שהדברים מגומגמין שם שכתב אחר שזכר פי' הרמב"ם וז"ל אבל רבינו אבן מגאש אמר דוקא דארווח לה זימנא במלוה דמעיקרא דאבק רבית הוא ומותר חדא דאין יוצאה בדיינין וקנין אית לה בגווי' ועוד כי גזרינן באבק רבית בממון ממש אבל בדיבור לא ומאי דדחיא לי' כגון קנין אשה לא גזרו רבנן אבל במלוה דהשתא כיון דמתני מעיקר הלואה רבית קציצה היא וצ"ע עכ"ל והדברים תמוהין דהאיך יפרש הסוגי' אי בארווח לה במלוה דמעיקרא האיך אמר ואסור לעשות כן ואי במלוה שמלוה עכשיו הוי רבית קציצה. ונ"ל שיש ט"ס וצריך להיות מקודשת במקום תותר או דהכוונה דמותר מצד הדין אפי' משום אבק רבית ליכא הכא רק משום הערמת רבית אסור אבל עכ"פ משמע להדיא דרבינו אבן מגאש חולק על דברי הרמב"ם דאינה מקודשת. ועל פי זה יש לתמוה הרבה על הרב ב"י חדא במה שפירש דברי הטור דהכוונה דבעל העיטור מוכיח דע"כ אין הפי' כך דא"כ הי' חותר ואין בו איסור ודבר זה לא נמצא בבעל העיטור כלל ואדרבא חלק על הרי"ף מכח דלא נראה לו שתהא מקודשת בזה. גם מה שכתב ב"י דעל הרמב"ם לא נמצא חי שיחלוק דהא מבואר דהר"י מגאש חולק ובעל העיטור גופא הניח בצ"ע ודברי הטור בהכרת יתפרשו דבעל העיטור סובר דמותר לעשות כן דאין בזה איסור לפי שאינה מקודשת ונראה דנ"מ בקידש במלוה ופרוטה כה"ג אסור ג"כ משום הערמת רבית דכל דהיא מקודשת ממילא איכא איסורא ולא נמצא בבעל העיטור שום רמז רמיזא שיסבור דאפי' תהא מקודשת אין בו משום רבית כלל ומותר לעשות כן ואדרבא מדלא הקשה על הרי"ף הא ש"מ דמודה דיש בזה איסור רבית רק דאינה מקודשת לדעתו וזה ברור אם לא דסובר הטור דמ"ש בה"ע דאבק רבית ומותר להשיג על הר"י מגאש בא רם ברבית דטעיקרא דבעלמא הוי רבית גמור הכא הוי הערמת רבית ויש חסרון בדבריו וליתא ודו"ק:
סעיף י. הי' לו מלוה אצלה ואמר לה הרי את
מקודשת לי (לג) בהנאת מחילת
מלוה וכן אם אמר לה הרי את מקודשת לי
במה שאני מרויח ליך הזמן מקודשת ואסור
לעשות כן (לד) משום רבית (לה) וי"א (לו) שאינה
מקודשת הג"ה. (לז) ויש לחוש לב' הסברות ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם (כל בו בשם הרמ"ה והטור הביאו) היתה חייבת לאחרים ובא אחר ונתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן וקדשה בזה (לח) הוי מקודשת (התו' והמרדכי והר"ן ריש קדושין):
לג
בהנאת מחילת מלוה. זהו דעת רש"י והרי"ף לפי פירושם בש"ס והביא הרא"ש ראי' לזה מהא דאמרינן יש דמים שהם כחליפין החליף דמי שור בפרה והא מקדש במלוה הוא וע"כ משום דבהנאת מחילת מלוה מקודשת ומלבד מה שכבר כתבתי לעיל דהיכי דהגיע הזמן והמעות בידה לפרוע לכ"ע מקודשת א"כ אין מהתם ראי' כלל אבל בלא"ה אני תמה דמה ענין הך דהתם למקדש במלוה דדוקא בנתן לה מעות בהלואה אז אמרינן דניתן להוצאה כמו שפירש"י עד שיגיע הזמן ויכולה להוציאם לגמרי שלא ישאר שום דבר קיים אבל המוכר לחבירו דבר האיך ס"ד שלא ישלם לו תיכף הא לא מכר לו על דעת שישארו המעות בידו בהלואה וא"כ פשיטא דמחויב להחזירם לו תיכף. וגדולה מזו נראה דיכול ליקח ממנו בחזרה המפץ דהאיך ס"ד שיקנה מחבירו דבר ולא ישלם לו רק יחזיק המעות והוא ישחמש בחפץ חבירו או יחזיק שורו אצלו וברור דיכול ליקח שלו ממנו אם לא ישלם לו א"כ שם דמכר לו שור וחייב ליתן לו דמים א"כ פשיטא דלכ"ע אם קנה ממנו פרה בדמים הללו לא הוי מכירה במלוה משום דלהוצאה ניתנה דלעולם לא הלוה לו מעות להוציאם רק תיכף צריך לשלם לו בעד השור או יחזיר לו שורו וא"כ שפיר מהני מתורת חליפין וזה ברור לפע"ד. ואדרבא אני תמה לדעת הרי"ף כיון דס"ל דהכל תלוי אי אמר בהנאת מלוה אבל במחילה לבד לא מהני א"כ תיקשי האיך יאמר אביי בהנאת מלוה וכו' ואסור לעשות כן הא בהנאת מלוה מותר לכתחילה והאיך נרמז בדבריו בהנאת הרווחת זמן עד שיאמר ואסור לעשות כן: והנה הרב בעל העיטור הקשה על פירש"י אמאי איצטרך לאוקמא דארווח לה זימנא לוקמא במחל לה מלוה גופא והוא תמוה דמזה מותר לעשות כן ואם בא להקשות אאביי גופא הי' לו לומר במחל מלוה גופא הא בא לאשמעינן דאסור לעשות כן ובמלוה גופא מותר לעשות כן רק הא קשיא כנ"ל. ועוד דהא משמע דבא לומר דבר והיפוכו דבהך גוונא גופא דבהא מקודשת בהא לא ובאמת בהא מקודשת גם במלוה גופא ואם לא בא אביי רק לחלק בין זכר בהנאת לתקדש במלוה סתם א"כ האיך יאמר ע"ז ואסור לעשות כן. ויותר הי' נראה לכאורה דעת התוס' פרק המדיר דלא תליא כלל בתיבת בהנאת רק עיקר דברי אביי הם לחלק דאף דמקדש במלוה אינה מקודשת הואיל ולא מחל לה המלוה ואנן בעינן שיתן דבר לידה ויקדשה בנתינה זו אבל באומר התקדשי לי במלוה שיש לי כיון שלא תחל לה רק קידשה במלוה זו א"כ אין כאן נתינה רק לשתתקדש אבל בלי קידושין אין כאן נתינה לכך צריך דוקא שימחול לה המלוה ויאמר התקדשי לי בזה דאז המחילה היא הנתינה ומקדשה בנתינה זו וקאמר אביי דבהרווחת זמן אפי' לא מחל מקודשת ודוקא בשלא זכר מחילה ולא הרויח זמן אבל בהרויח זמן אפי' לא מחל המלוה כלל מקודשת רק רבית הוא דהוי ומלוה בלי מחילה קורא הנאת מלוה אבל מלוה עם מחילה לא מיקרי הנאת מלוה רק מלוה כולה וזה שאמר המקדש במלוה אינה מקודשת ולא בא הוא לחרש דין זה דדברי רב הם פרק האיש מקדש רק לומר אף דבהא אינה מקודשת הואיל ולא זכר מחילה בהנאת מלוה אף שלא זבר מחילה רק הנאת הרווחת זמן מהני ג"כ וכ"ש מלוה כולה אבל לדעת הפוסקים דמחילת מלוה לא מהני רק בעינן הנאת דוקא וודאי קשה כל הנ"ל. גם לשיטת הרמב"ם א"ש מה דמקשה הך קושיא ועוד היינו מלוה בתר הכי ודו"ק:
לד
משום רבית. עב"ש ס"ק כ"ו וכבר הארכתי בזה לעיל ס"ק ל"א וכתבתי שם הנראה לפע"ד בזה ומה שנמצא להרב בעל העיטור בשם הר"י מגאש בזה: (לה)
וי"א שאינה מקודשת. עב"ש דאינו מוכרח דהרמב"ם חולק והוא תמוה דהא כתב ורבותי פירשו בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען והיינו הרי"ף והר"י מגאש מבואר דחולק לענין גוף הקידושין ולכך כתב דאין ראוי לשומען מכח קושית ה"ה וכן מבואר בר"ן להדיא. עוד הביא הב"ש מהך די"ד סי' קס"ו וכתב דלמ"ד שם דהוי אבק רבית הכא ליכא איסור כלל וגם הא ליתא דאפילו תימא דלא הוי רבית קציצה רק בעת הלואה מ"מ הכא אבק רבית הוי דלא ס"ל סברת רש"י דזה לא הוי רבית דלא יהבה לי' רק כמו שכתבו התוס' דזה הוי כמו שנתנה לו פרוטה ממש א"כ אכתי הוי אבק רבית רק הרמב"ם דמפרש כאן בעת הלואה ומ"מ לא חשיב לה רבית גמור ש"מ דסובר בהא כרש"י אבל לדידי' בלא"ה אינה מקודשת כאן ולדידן י"ל דלא ס"ל סברת רש"י רק הטעם הואיל ואינו בעת ההלואה רק התוס' ס"ל תרווייהו לחומרא דאפי' שלא בשעת הלואה ושלא נתנה לו הוי הקידושין רבית גמור אבל עכ"פ לדידן אבק רבית הוי עכ"פ ודו"ק:
לו
שאינה מקודשת. עב"ש דבהנאת מחילה מקודשת לכ"ע ודבריו תמוהין דהא כל עיקר דלא ניחא להו לפרש כהרי"ף משום דקשיא להו דלא אלים הנאת הרווחה ממלוה עצמה ואי בהנאת מחילת מלוה לכ"ע מקודשת לק"מ וכן מבואר בה"ה להדיא וברור דלהרמב"ם אינה מקודשת בהא וכן מבואר בעיטור להדיא דחולק על רש"י בהנאת מחילת מלוה דאינה מקודשת ודלא כהב"ש:
לז
ויש לחוש לב' הסברות וכו'. משמע דבסברא ראשונה כ"ע מודים וכ"כ הב"י להדיא וכן משמע באמת בטור בשם הרמ"ה אבל בדברי בעל העיטור הנ"ל מבואר דר"י הלוי חולק גם על דעת הרמב"ם הנ"ל וכן למ"ד דהמקדש ברבית קציצה אינה מקודשת א"כ לשיטת התוס' בשם ר"ת דבהא הוי רבית קציצה א"כ אינה מקודשת במקדש במה שמלוה עתה א"כ הרי הר"י מגאש ור"ת חולקין על הרמב"ם לכן נראה שיש להחמיר בכל גווני לדינא בספק מגורשת:
לח הוי מקודשת, מלשון הרב משמע דבהא כ"ע מודים ובאמת נראה ברור דלדעת הרמב"ם אפי' בכהאי גוונא אינה מקודשת דמ"מ לא קיבלה בעת קידושין שום דבר דהא להרמב"ם לא מקרי זה רבית קציצה במה שמתקדשת לו ומ"מ לא מהני לדידי' כיון דלא קיבלה שום דבר והמלוה כבר עבר הנאתה א"כ מה נ"מ אי המקדש מרויח או אתר וזה ברור לפע"ד. ומה שלא זכר הרב משום רבית נראה דסובר דלכך לא פירש"י כך הסוגי' דקשיא לי' קושית תוס' דבא"נ מוכת דזה מותר לכתחילה ולא ס"ל מה שכתבו התוס' לתרץ א"כ לענין רבית תליא בפלוגתא ואינו ענין לכאן ולא זכר רק לענין קדושין דבהא לדעתו לכ"ע מקודשת:
סעיף יא. היה אצלה מלוה על משכון אפילו
במשכנו בשעת הלואה (לט) וקדשה
באותה מלוה (מ) והחזיר לה המשכון (מא) או שהיה
המשכון ברשותה (ר"י בשם הרמ"ה) (מב) הרי זו
מקודשת וי"א (מג) שאפי' לא החזיר לה המשכון
מקודשת:
לט
וקדשה באותה מלוה. עב"ש בשם התוס' דצריך שס שיאמר בהנאת מחילת מלוה ואמת כי לכאורה משמע כן בתוס' דאל"כ מה זה שהקשו הא בהנאת מחילת מלוה מקודשת והוצרכו לארץ דס"ד משכון גרע תיפוק לי' דכאן אין צורך שיאמר במחילת מלוה רק מקדש במלוה סתם ומ"מ מקודשת הואיל דיש משכון אבל מ"מ יש לתמוה דהא ליעוד מדמינן לה והאיך ס"ד דשם באמה העברי' יצטרך לומר מפורש בהנאת מחילת כסף קנותיך ובפי' אמרו בש"ס כיצד קידושי יעוד ולא נזכר בשום מקום דלריב"י לא מהני כך רק שיאמר כך. בפי' בהנאת מחילת כסף קניתיך. לכן ברור דכוונת התוס' כך דודאי מודים דכאן אין צריך שיאמר כך ומ"מ קשיא להו שפיר כיון דשמעינן דבהנאת מחילת מלוה מקודשת והיינו דהנאה איתא מלוה ליתא כמ"ש הרי"ף. ולכך בעינן שיזכיר הנאה דאל"כ דעתו על מלוה וליתא אבל כאן דיש משכון אפי' דעתו על מלוה מה בכך הא נהנית מעתה במשכון כמ"ס הרמב"ם וכי גרע משכון מהנאת מחילה. וע"ז תירצו דס"ד דהואיל דאינו מחזיר המשכון תיכף לא סמכה דעתה קמש"ל דמ"מ מקודשת אבל במחזיר לה גוף המשכון בעת קידושין ס"ל דאין צורך לדריב"י דהא מקדשה בדבר בעין והיא נהנית עכשיו ממנו:
גם נראה לפע"ד דאפי' נימא דהי' כך כוונת התוס' העיקר כדעת שאר פוסקים דבהא לא בעינן שיאמר כך תדע דאל"כ תיקשי באמת מה זו ראי' מדריב"י הא התם החזיר המשכון. ומה שתירצו התוס' דפשיטא להו דהתם במתילת השיעבוד מיקדשה ולא בהחזרת המשכון והוא תמוה דתינא אם באנו להקשות האיך מוכת דבהנאת מחילת מלוה מקודשת דילמא התם דוקא בהחזרת המשכון ע"ז שפיר י"ל דפשיטא לן דהתם לאו משום החזרת המשכון מיקדשה אבל השתא אנן הכי קא קשיא לן שאני התם דעכ"פ אין שום סתירה דנימא דלא סמכה דעתה אבל הכא כיון דאיכא משכון ואינו מחזיר הוי ריעותא. דלא סמכה דעתה ומנין להוכיח משם אפי' היכי דהוי לי' משכון ואינו מחזיר שתהא מקודשת. גם דברי מהרש"א שם תמוהין לפע"ד דמה בכך דשם לא שייך סמכה דעתה במה נפשך אי בעינן סמכה דעתה דוקא למה תתקדש באמת הא לא סמכה דעתה וע"כ דהתם לא בעינן סמכה דעתה או כל שבגדולה היתה סמכה גם בקטנה מקודשת ביעוד א"כ מנין לנו להוכיח בגדולה דבעינן סמכה דעתה בכהאי גוונא שאינו מחזיר המשכון וע"כ דלא חיישינן כלל להך סברא דלא סמכה דעתה רק הכא ס"ד דלא מהני רק שיאמר בהנאת מחילת מלוה קמש"ל דבסתמא סגי מכת המשכון. ואם באנו להקשות אנן גופא נימא דהתם שאני דמחזיר המשכון ע"ז שפיר י"ל דמשמע להו דבמחילת השיעבוד מיקדשה כמ"ש התוס':