תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן כז
כיצד לשון הקידושין ושיאמר הוא ויתן הוא ובו י' סעיפים:
סעיף א. בכסף כיצד נותן לה בפני שנים (א) פרוטה או (ב) שוה פרוטה (ג) ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה:
הג"ה. וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל (כל בו) וכן נוהגין לכתחילה וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזהר (דע' הרב) וה"ה אם אמר לה הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה וכן בכל לשון שמשמעותו ל' קדושין ודאי כאותו מקום (ד) ובלבד שהיא תבין שהוא ל' קידושין ואם היה (ה) מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתן לה אפי' בשתיקה הוי קדושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכל שכן אם אמר לשון קדושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין:
הג"ה. (ו) י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש אלא מדברים מענין לענין באותו ענין שאין מדברים בקידושין רק בצרכי זיווגם (מרדכי סוף האיש מקדש וכ"כ הרשב"א) וי"א (ז) דלא בעינן מדברי' עמה אלא כל שמדברים לפניה סגי (מרדכי ריש קידושין וכן משמע ל' הטור):
א
פרוטה. עב"ש בשם הר"ן דמקדשין במחובר והנה הר"ן הביא שם דהאוסרין הביאו מהא דפ"ק דקידושין דקאמר מילתא דאיחא בקידושין לא קתני ודחה הר"ן דהכוונה בשטר אירוסין וכ"כ הרשב"א ז"ל ותמהני מאד דהא פשיטא דמוכח מהתם דאפי' בכסף פוסל מחובר בקידושין דאל"כ ע"כ צ"ל דמהך ברייתא מוכת דלא מקשינן הוויות להדדי רק ליציאה מקשינן א"כ מאי מבעי' לי' לר"ל בשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אי מדמינן לכסף או ליציאה דהא חזינן דמחובר דכשר בכסף ובשטר פסול א"כ מ"ש שלא לשמה וע"כ דמחובר באמת גם בכסף פסול דכסף נמי מקשי' ליציאה רק שלא לשמה מבעי' לי' דא"א שיהא הדינר טבוע לשמה כמ"ש הר"ן גופא שם ועכ"פ מוכת דמחובר פסול בכסף ג"כ וצ"ע ודו"ק ועוד בהא דאמרי' פרק האיש מקדש דר"מ ורבנן פליגו בר"ל א"כ למ"ד דהויות, להדדי מקשינן מחובר כשר גם בשטר אירוסין א"כ למה לא קא תשיב להך תנא חמשה דשווין או ארבעה דהיינו מחובר כמו דחשיב לר"מ ארבעה. ואין להקשות דא"כ בלא"ה תיקשי דהא התם קאמר דלא חשיב לשמה דאיתא בקידושין א"כ נפשוט בעי' דר"ל דשטר אירוסין פסול שלא לשמה דיש לומר דהוי בכלל מוליך ומביא כרבה דקאמר לפי שאין בקיאין אבל ממחובר דקשה בין לרבה בין לרבא קשה והנה בתשו' הרשב"א סו' ת"ר מבואר דבשטר ג"כ לשר מחובר ויתבאר לקמן בס"ד ועוד קשיא לי באמת כיון דעיקר ספיקא דר"ל אי מקשי' הויות להדדי או הוי' ליציאה א"כ מחובר בכסף למה לא יפסול בין אי נקיש ליציאה או להוי' סוף סוף פסיל ומ"ש דמספקא לי' אי מדמינן שטר לכסף ולולא דמקשי' ליציאה ל"ה פוסל לשמה א"כ למה לא מקיש כסף לשטר דודאי יש להקיש הויות להדדי כל שאין מנגד יציאה להוי':
ב
שוה פרוטה. עי' ב"ש סק"ב וכל דבריו תמוהין מ"ש מדברי הב"י בשם הרשב"א סי' קמ"ג יש לעיין ולטעמו הא מבואר בסוגיא שם בגיטין להדיא דהאומר להאשה הר"א מקודשת ע"מ שאין לך מאתים זוז ונתן לה ע"כ מקודשת גם על הב"י יש לתמוה לפי דבריו למה לא זכר דברי הר"ן במקומו דחולק על הרשב"א הנ"ל ולדבריו לק"מ דהרשב"א מיירי דמקדש אותה באותה מנה שיתן לה אח"כ הילכך נהי דהוא יצא ידי"ח נתינה אבל היא לא קבלה ואינה מקודשת אבל הר"ן ומהרי"ט מיירי דנותן לה עכשיו פרוטה ויקדשה באותו פרוטה רק תנאי מחנה ליתן לה אח"כ מאתים זוז ואי הי' נותן לה כסף הי' מקודשת רק בשוה כסף לא וז"ב גם מ"ש מסתמא גם בקידושין שייך פלוגתא זו הוא כמבואר בר"ן הנ"ל להדיא גם מה שהביא מדברי הרא"ש שם לא הי' לו להביא מדברי הרא"ש רק בש"ס גופא מוכח כן דבעי התם מחולין לך מהו וקשה אי ס"ד דמחולין מהני א"כ משנה ע"כ מיירי בנותנת ע"כ וקשה הא הוי שו"כ בע"כ ובאמת לק"מ דשא"ה אי לא נימא לצעורי ממילא ל"ה כוונתו מתחילה לאיצטלת דוקא א"כ נוחנת לו מה שאמר כי לא הי' כוונתו איצטלת דוקא רק כל שתתן לו מעות שוי' קיימא תנאה ועכשיו שאינו רוצה יכולה ליתן לו ע"כ גם מה שכתב ראי' מע"ע הוא תמוה שלא ראה יפה במהרי"ט דנמשך אחר דברי הר"ן דמע"ע ונזקין לא מוכח מידי דתרווייהו יש סברא להיות שו"כ ככסף כמ"ש התוס' שם בב' התירוצים ובתוס' צ"ל דבתי' א' לא ס"ל לסברא כלל תירוץ ב' וכן בתי' ב' לא ס"ל לסברא תי' א' אבל כשנרכוב ב' התירוצים לתפוס שניהם לסברא אי אפשר ללמוד שני דברים וזהו דעת הר"ן רק דסובר דמסברא ידעינן דשו"כ ככסף כיון שהוא מדעת המקנה ושניהם מתרצין ובאמת יש לתמוה על התוס' בזה דהא בש"ס בע"ע ג"כ מוכח להדיא דרק על קונה עצמו בשו"כ למדו מישיב לרבות שו"כ ולמה לא למדו הרישא דע"ע נקנה בשו"כ וע"כ דהא לא איצטרך כיון דמדעתו נקנה ועכ"פ לפי דעת זו כל שנותן ע"כ ל"מ בקידושין כיון דמע"ע ומניזקין ליכא למילף ומה שאמרו במשנה בשו"כ היינו מסברא כהר"ן ומ"מ אני חמה על מהרי"ט שלא זכר דברי התוס' כלל דלפי דעתם דילפינן מע"ע וודאי אפי' ע"כ מהני ושני כחובים ל"ה כמו שתרצו שם ומ"מ דברי הר"ן ודאי נראין עיקר כמ"ש ולכך לא זכרו בברייתא באשה ובע"ע כשהוא נקנה דנלמד ש"כ מקרא או ממקום והיינו דכל מדעת שניהם לא איצטרך לימוד: (ג)
ואומר לה. ואם אמר טלי גיטך מע"ג קרקע הוי ספק תשו' רש"ק והנה הספר אין בידי לעיין בו ודבר ברור הוא שזה תלוי במחלוקת הפוסקים דאי בקידושין פסול מחובר דמקשינן יציאה להוי' א"כ מחובר משום דכתיב ונתן א"כ פשיטא דטלי גיטך מעג"ק פסול וא"כ גבי קידושין ג"כ ל"ה קידושין דהא נמי מונתן ילפי' דל"ה נתינה ולפ"ז בקידושי שטר דלכ"ע פוסל מתובר פוסל נמי מעל גבי קרקע אבל בכסף תליא בהנ"ל סק"א במחלוקת הר"ן הנ"ל ועי' מ"ש לקמן סי' ל"ב ס"ז די"ל דכל ששוה השטר פרוטה אפי' אמר בפי' בשעת נתינה בתורת שטר דוקא יש מקום לומר דכשר מחובר וה"ה טלי מעל גבי קרקע רק ה"מ אי בכסף כשר אבל אי בכסף נמי פסול מחובר אין מקום להכשיר כלל ודו"ק ויש להביא ראי' דאי ס"ד דטלי גיטך מעג"ק ליתא בקידושין למה לא חשיב בש"ס טליגיטך מעל גבי קרקע דשוין גיטי נשים לשיחרורי עבדים ודוחק לומר דבאמת כשר בשיחרור דהא ילפינן לה לה מאשה ומ"מ יש לומר לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דלא חשיב רק דין המפורש במשנה לא מה שנזכר בגמרא ע"ש ומ"מ לא ידעתי מקום לחלק בין מחובר לזה דתרווייהו מונחן בידה ילפינן להו גבי גט וכיון דאיתקש לענין מחובר ה"ה להך:
ד
ובלבד שהיא תבין. בב"י כתב שהרא"ש חולק בזה וכתב ליישב לחלק בין אשה לאיש והרב מהרי"ט וכן בחידושי הגר"א מווילנא השיגו עליו ולפענ"ד דברי הב"י ברורים וגם מה שהקשה הב"י לפירושו על הטור לק"מ והוא דבלא"ה יש להבין ברא"ש שכתב אבל בהך לישנא דברירא לאו כל כמיני' להקל אבל אין לו שייכות כלל לכאן דהא מעיקרא פסק במקודשת ביהודא ומעיקרא הי' לו לומר זה וברור דכוונת הרא"ש דוודאי עיקר האבעי' בש"ס על בעל המקדש אי לקידושין קאמר או למלאכה ובתרופתי ג"כ מבעי' לן כך ופשוט מברייתא דביהודא מקודשת שכן קורין שם ושם באותו מקום הוא לשון קידושין ודאי לא בעלמא וע"ז כתב הרא"ש דה"מ דבעינן דוקא שיהא באותו מקום לשון קידושין ודאי רק בהנך דמספקא לן אי הוי לשון קידושין מצד עצמותן אז בעינן שיהא לשון קידושין באותו מקום אבל בהנך דברירא לן שהן לשון קידושין מצד עצמותן אין משגיחין כלל במקום דאפי' במקום דל"ה לשון קידושין ודאי ואין רגילין בו ח"מ כיון דהוא לשון קידושין ודאי והוא אמר לה כך מקודשת דדוקא בדידה שפיר קאמרינן מנא ידעה דהיא לאו כלום אמרה וכיון שאין לשון ברור באותו מקום מנא ידעה אבל הוא שנתן לה קידושין ואמר לה לשון זה פשיטא דידע דהוא לשון קידושין דטפי הוי לשון קידושין מלמלאכה והאיך יאמר למלאכה נתכוון ולא לקידושין דאטו לישנא דמלאכה הוא באותו מקום ומה שהקשה הגר"א וז"ל וליתא דידיעת האיש מאן דכר שמי' ורצה להגיה ברא"ש כוונה דבש"ס לא קאמר רק מנא ידעה ודבריו תמוהין לפענ"ד דאדרבא כל הספק בש"ס באיש הוא רק ששאלו מה נפ"מ לו יהא דלקידושין קאמר האשה לא ידעה והוצרך להמציא מציאות דאשה ידעה ושפיר מספקא לן בדידי' והרא"ש קאי בפי' בדידי' דהא עלה שאמרו ביהודא מקודשת שכן קורין והיינו בדידי' דבדידי' הי' הספק ועלה קאמר דבלישנא ברירא לא משגחינן בדידי' רק כל שאמר לשון הברור בעצמותו דהוי לשון קידושין אף שאין רגילין במקום הזה לומר כך הוי קידושין ושאני תרופתי דל"ה לישנא ברירא לכך בעינן שכן קורין וז"ב וכן הוא להדיא דעת הטור והוא לשון המחבר כי מה שכתב וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום נתכוון לדין, תרופתי המוזכר בש"ס דביהודא מקודשת אף דבעצמותו אינו לשון קידושין וודאי והיינו דבאותו מקום הוי לשון קידושין ומעיקרא זכר אותן שהם בעצמותן לשון קידושין ובזה ל"ב שיהא לשון קידושין וודאי באותו מקים רק שבא להוסיף אפי' לשון שאינו לשון קידושין בעצמותו רק המקום גורם מהני ומה שאמר ובלבד קאי באמת על הכל דנהי דבלשונות שהן בעצמותן לשון קידושין לא בעינן שיהיו רגילין בו באותו מקום היינו מצידו אבל האשה שאינה אומרת כלום מה בכך דהוי לשון קידושין בעצמותו מנא ידעה וע"ב בעינן שתבין שהוא לשון קידושין או מדבר אמנם הך הבנה באשה אינו תלוי בנאמנות דילה רק שיהא ניכר מצד הלשון בעצמותו ולפי ענין האשה וחכמתה נוכל לשער אם הבינה ואם לפי דעתינו אינה מבינה אפי' אומרת שמבינה אין משגיחין רק להחמיר עלי' דשתד"א וכן להיפוך וכל זה ברור ומה שהק' מהרי"ט דלמה נאמין לבעל יותר ממנה לק"מ דבעל שאמר גרשתי את אשתי לא מהימן לכ"ע רק להבא ולא למפרע וכ"ש שלא נאמן לומר שלא הי' אשתו כלל וכיון שאמר בפי' לשון זה שהוא לשון קידושין ודאי איך יאמר למלאכה כוון ולא ידע ואם לא ידע שהוא לשון קידושין מה שהוא באמת איך ידע למלאכה משא"כ אשה שלא אמרה כלום מעצמינו אמרי' מנא ידעה ועוד יתבאר בסמוך בס"ד בזה:
ה
מדבר עמה. עב"ש בשם הכ"מ ובאמת כי קושי' מהרי"ט אינה קושיא לפי מה שאבאר לקמן בס"ד אבל מ"מ בעיקר דברי הרמב"ם נראה פשוט דמה שאמר שרצתה הכוונה לאפוקי שהי' מדבר עמה והיא לא רצתה לשמוע דבריו כלל ולא הטתה אזנה לדבריו כלל וכ"ש כשמחתה בפי' אז לא מהני האי דיבור כלל אבל הכוונה מדבר עמה כדרך המדברים זה עם זה אף שעדיין לא גמרו העסק ביניהם כיון שלא הרחיקה הדברים ושמעה לדבריו או שהשיבה לו באותו ענין דברים כדרך המדברים זה עם זה אז מהני מדבר עמה וכוונת הרמב"ם שרצתה באותן הדברים. לדבר עמו לא כשלא בקשה לשמוע להטות אוזן לדבריו לא מיקרי מדבר עמה מה שהוא דיבר בלתי רצונה וז"ב ועוד דהאיך יעלה על הדעת שאם אמרה הן ונתרצו בקידושין ממש שיהא מי שסובר הואיל והפסיקו מ"מ לא ידעה דהאיך שייך מנא ידעה במה שכבר התרצו שניהם וגמרו ביניהם שיקדשה וברור דלא נתכוון הרמב"ם רק כמ"ש:
ו
י"א דלא בעינן וכו' מענין לענין. כן כתב הרשב"א בחידושיו אלא שבסופו הוקשה לו מה שאמרו דברי רב הונא אמר שמואל בחר הכי ע"ש ובאמת שיש להביא לכאורה ראי' ברורה לדבריו דאי ס"ד בענין לענין ג"כ מודה ר"י רק בעסוקין ממש פליגי א"כ בהא פשיטא שאין להקשות מנא ידעה דהא על הך קושיא משני מענין לענין א"כ מה זה שהקשו לעיל אי באינו מדבר מנא ידעה ואי במדבר הלכה כר"י וקשה הא בענין לענין מודה ר"י דצריך לפרש ובהא לא שייך מנא ידעה ומ"מ כיון דצריך לפרש שפיר מבעי' לי' אי הוי פירוש יפה או לא וע"כ דאי הלכה כר"י בכל גוונא הוי קידושין כל דלא שייך מנא ידעה ומבואר כדעת הרשב"א אך יש ליישב קושיא זו כמו שאבאר לקמן בס"ד:
אבל מ"מ ממה דקשיא לי' להרשב"א נראה לי ראי' לדבריו והוא דיש להבין דשם בתר דקאמר הלכה כר' הונא ואמר לי' ר' יימר לרב אשי ואלא הא דאמר וכו' כל שאינו יודע בטיב גיטין לא יהא לו עסק אי לא שמיע לי' הא דר"ה ה"נ אמר לי' ה"נ ויש להבין מ"ש הך דינא טפי מכל הדינים ומאי מספקא לי' בהא ועוד קשה כיון דכבר שמעינן מדברי ר' יהודא אמר שמואל והוא דעסוקין באותו ענין א"כ מבואר דהלכה כר"י ולמה לן הך דר"ה אמר שמואל ובוודאי אפילו שמיע לי' הך דר"ה א"ש צריך לידע בהכרת הך דריא"ש א"כ מה צורך להך דר"ה א"ש ולפי הנ"ל ניחא דכיון דקאמר דהנך תנאי פליגו בדר"י ור"י כמו שפי' הרשב"א א"כ ר"י באין עסוקין קאמר דיו א"כ מדברי ר"י א"ש הוי ס"ד דהלכה כר"י ובעינן פסוקין דוקא ועסיקין ממש קאמר קמש"ל ר"ה א"ש דהלכה כר"י א"כ ע"כ עסוקין מענין לענין קאמר ולא בעי עסוקין ממש דהוא לר' יהודא ובאמת הלכה כר"י ובהא גופא נסתפק ר' יימר אי לא סגי בהך דר"י אמר שמואל או דסגי וקאמר לי' דבאמת לא סגי בהכי ודו"ק:
ז
דלא בעינן. נראה לי דהמרדכי לטעמי' דסגי לי' בענין לענין והיינו דכל דלא שייך לומר מנא ידעה סובר ר"י דיו א"כ במדברים לפני' ג"כ פשיטא דלא שייך מנא ידעה א"כ ממילא דיו ויש ראי' לזה כגוונא דראי' הנ"ל דאי ס"ד דאפילו ידעה סובר ר"י צריך לפרש כל שלא דיבר עמה ממש א"כ לוקמא הנך בעי' שלא דיבר עמה רק לפני' ולא שייך מנא ידעה ומ"מ צריך לפרש וע"כ דכל דידעה שוב אין צריך לפרש אבל להנך פוסקים דאפילו ידעה כגון מענין לענין מ"מ צריך לפרש כל שלא דיבר באותו ענין ממש אף דבפי' אמרו בש"ס דגם מענין לענין ידעה א"כ ממילא כל שלא דיבר עמה אין כאן מעלה רק דידעה בלבד וזה לא מהני להך דעה רק מדבר עמה ממש באותו ענין הוי כפל לשון קידושין כנ"ל ומ"מ מאתר שכתבתי דנראין דברי הרשב"א בהנ"ל א"כ ה"ה הכא:
סעיף ב.
אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי (ת) הרי את לקוחתי מקודשת:
הג"ה. אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין (הר"ן והמ"מ) (ט) אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כוון לשם קדושין (ב"י בשם הרא"ש): (ח)
הרי את לקוחתי וכו' אם הכינה דבריו או שדכרו תחילה וכו'. משמע דבתרווייהו הוי וודאי מקודשת בלקוחתי ולפע"ד צ"ע בזה דוודאי מה שאמרו בש"ס דהספק אי לקידושין קאמר או למלאכה הכוונה דילמא אינו לשון קידושין כלל רק למלאכה אבל כל שהי' במשמע תרווייהו לא הי' לנו מקום להסתפק במדבר דלא גרע משחק וראוי שיתגלה על ידי הדיבור דלשון קידושין קאמר וע"כ דהספק שאינו במשמע לשון קידושין כלל ולפי זה כיון דע"כ מה דמבעי' לן בלקוחתי היינו ג"כ כהנך איבעי' דמעיקרא ובוודאי לא שייך לומר דלא ידעו מלשון הכתוב כי יקח תדע דבחרופתי ג"כ מבעי' לן ומבואר שם בש"ס דידעו מלשון בכתוב דבברייתא לא נזכר שום פסוק כלל וע"כ דמ"מ נסתפק להם שאינו לשון קידושין א"כ הך ברייתא ג"כ יש לומר דבמדבר מיירי וס"ר דאינו לשון קידושין כלל קמש"ל דהוי לשון קידושין ג"כ ומכת הדיבור הוי קידושין אבל מנין לנו בידעה ולא דיבר דצריך שיהא לשון קידושין בוודאי לא למלאכה כלל כיון דבשתק לא הוי קידושין א"כ בעינן לישנא דקידושין וודאי והא לא שמענו מברייתא כלל תדע דלכך לא מפרש לקומתי בשטר כמו שהקשה בספר המקנה והיינו דבהא ליכא למיפשט מברייתא דבהא בעינן לשון קידושין וודאי שלא יסבול לשון אמר כגון למלאכה כלל אבל ברייתא בעל פה מיירי ובמדבר דשתיקה מהני נמי הנך לישני ולא מגרעי לה אבל היכי דשתיקה לא מהני כגון בשטר או באינו מדבר רק ידעה לא מצינן למיפשט מברייתא דמקודשת כלל ולפי זה גם לקוחתי בשטר יש ספק כנ"ל ובהא מיושב ג"כ מה שהקשה הר"ן לוקמא בידעה ואינו מדבר דכיון דפשיט מברייתא ע"כ צריך לומר דבמדבר מספקא לי' דאי בלי מדבר מנא לן דברייתא בלי מדבר אבל אי האיבעי' במדבר פשיט מברייתא דאי בלי מדבר כ"ש מדבר וכמו כן מיושב מה שהקשיתי דלוקמא בלא אמרה הן להכ"מ או מענין לענין למ"ד דבהא מודה ר"י דצריך לפרש דכל זה ליכא למיפשט מברייתא כנ"ל ומ"מ לדינא נראה מכל הפוסקים דלקומתי הוי לשון קידושין לגמרי וכן מדברי הרמב"ם נראה דאפילו בשטר מהני וצ"ע: (ט)
אבל האיש. עמ"מ וב"ש דבספק נאמן להרא"ש ולא נהירא כלל לפי מה שפרשתי לעיל דלא נתכוון הרא"ש לומר רק בלשון שהוא בעצמותו לשון קידושין אין משגימין על דבריו כלל ובוודאי הוי וודאי ובספק הוי ספק ורק בדבר דמספקא לן אי הוא במקום שרגילין בו בלשון קידושין מהני בוודאי אבל בלשון שהוא קידושין מצד עצמותו אין משגיחין על הבעל כלל והיינו דלא פריך בש"ס מנא ידע רק מנא ידעה דעליו אין משגימין דכל שנאמר דהוי לשון קידושין והוא אמר לשין זה הוי קידושין רק עלי' שלא אמרה כלום הקשו אפילו תימא דהוי קידושין מנא ידעה וזה ברור ועיין לעיל: סעיף ג
אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי הרי זו מקודשת בספק:
הג"ה. וה"ה אם אמר הרי את (י) חרופתי אבל אמר לה (יא) הרי את נשואתי י"א שאינו כלום והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אין חוששין למלות אלו:
הג"ה. מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל (יב) אהבה ומבה חוששין לקידושין כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיועדת לי (תשו' מיי' סוף אישות) י"א דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין (יג) מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין הוי ספק קדושין ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והיא והוא אומרים שכוונו לשם קדושין הוו קדושין (במררכי פ' האיש מקדש ותשו' מוהר"ם) ובמקום דלא הוו קידושין אפי' אם חוזר אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת לי (יד) צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין (המ"מ בשם הרשב"א):
י)
חרופתי. עב"י מה שכתב בשם הרשב"א ליישב דברי הרמב"ם והוא תמוה דהא פשיטא דידעו בש"ס הך קרא דשפחה נתרפת דהא בברייתא לא נזכר זה כלל והשתא פשיטא דאי אפשר לומר דלא ידעו אי בשפחה ומצי' ב"ת מיירי או בכנענית דהא פלוגתא הוא בגיטין ומאי ראי' מברייתא ובהכרח דאפילו למ"ד במצי' שפתה מספקא לי' א"כ כיון דבאמת ברייתא כמ"ד בכנענית נשאר הדבר בספק כמקדם ולדעתי נראה דוודאי לא הי' הכוונה לגרוס בברייתא מרופתי ביהודא דא"כ לא שייך לומר שכן ביהודא דהא ביהודא מיירי וכך הוי לי' לומר שכן הם קורין או שכן התם רק על מה דקשיא לי' מה שאמר שכן ביהודא דיהודא ועוד לקרא על זה משני דבקרא לא מוכח רק האומר מרופתי מקודשת דהוי לשון קידושין אבל בעינן מדבר עמה דמנא ידעה אבל ביהודא שכן קורין מקודשת בלי מדבר ולכך הרמב"ם דמיירי במדבר או ידעה כמ"ש ה"ה פסק מרופתי מקודשת ודו"ק:
יא
הרי
את נשואתי י"א שאינו כלום. עב"ש ומ"מ ולפעד"נ עיקר כהרב וראיית המ"מ אינה כלום דוודאי באומר הריני אישך הריני בעליך דפשיטא דמקרא מלא לא יוכל בעלה א"כ ע"י קידושין יהא בעלה ולמה לא יוכל לומר הריני בעליך ומשמע מכל הפוסקים דאפילו במדבר לא מהני וברור דכל שאומר לשון המבורר מה שאינו כך שע"י הקידושין הוא קונה אותה ולא שהוא נקנה לה אף שבאמת יהא בעלה מ"מ לא על ידי קידושין הללו רק היא נקנה לו ונעשה הוא בעלה וכמו כן בנשואמי כיון שמפרש דבריו שהוא עושה בקידושין הללו דבר שאינו לא מהני מדבר כלל וע"כ לא בעינן למלאכה רק בדבר הספק אז לולא דיש לומר למלאכה הוי אמרינן לקידושין אבל בלשון המבואר בפי' שאינו כן לא בעינן למלאכה כלל ומה שהקשה ב"י מהרי את אשתי לק"מ דארוסה אשתו הוא ומקרא מלא קאמר הכתוב אשר עינה את אשת רעהו ובנערה המאורסה כתיב אבל נשואה לא מצינו כלל לומר על ארוסה וכן בלשון ב"א רק על הכנסה למופה הוא וכיון שאמר בפי' לשון שאין הקידושין עושין כך לא הוי קידושין אפילו מדבר כנ"ל:
יב
אהבה וחיבה. צ"ע בזה דמנא לן כיון דלא מצינו קרא לזה כלל כמו צלעתי סגורתי כמו שכתב הר"ן דכלהו מקרא מספקא לן ועוד דכל הני אין להם לשון רק או לשון הכתוב דהוא לאישות או למלאכה אבל אהובתי שיש לו פי' מפורש לשון אהבה ודבר זה משתמשין בו לכל דבר אהבה וריעות לבני אדם וכן לכל מיני התענוג שהוא אוהב כך וכיון שיש למלה זו ביאור מפורש מאיזה צד נסתפק בו לקידושין וצ"ע ועיין בר"ן משמע דפליג בהא ודו"ק: (יג)
מ"מ
אם היא אומרת. כך הבינו מדברי הר"ן ואני תמה שלא הי' זה דעת הר"ן דאין משגימין על נאמנותה כלל תדע דקאמר בתר הכי בלשונות ברורים דבעינן שתאמר לקידושין א"כ בלי דיבורה אינה מקודשת והאיך יהיו עיקר הקידושין על ידי דיבורה רק כוונת הר"ן דאמרה בשעת קידושין תכ"ד שקיבלה לשם קידושין בהא מהני ובזה אין צורך לראי' דהא קאמר מנא ידעה וכשאוחרת בפי' דקיבלה לשם קידושין פשיטא דהוי ספק בלי מדבר עמה והרא"ש לא נמלק בזה תדע דבאמת קשה קושית הר"ן דנוקמא כך ואדרבא בהא שייך תירוץ הר"ן דלא שכיח באמת שתאמר תכ"ד דקיבלה לשם קידושין אבל שתאמר אמ"כ דקיבלה לשם קידושין למה לא שכיח וזה ברור וכ"ע מודי בזה אבל אי אפשר לומר שימולו קידושין על פי דיבורם של איש ואשה כנ"ל פשוט ועב"ש מה שכתב להוכיח דלא כהר"ן והוא תמוה דמ"מ מאי פריך הא לפי הצד דהוי ל"ק לא שייך מנא ידעה א"כ שפיר מספקא לי' ודו"ק: (יד)
צריך לחזור וליטול. לכאורה מהש"ס יש להוכיח דלא כהרשב"א דהא קאמר ר"י אומר דיו ר"י אומר צריך לפרש וקשה האיך שייך לפרש מה שכבר אמר ולא פי' ומה יפרש גם לא ידעתי מה זה שאמר דיו כך הוי לי' לומר ר"י אומר מקודשת ר' יהודא אומר אינה מקודשת וברור דהכוונה דר"י אומר דאין צריך יותר רק כך דיו ור' יהודא סובר דצריך לפרש אח"כ שהוא לקידושין ובהכי סגי כיון דעדיין הקידושין בידה וכמו כן בגט מהני לומר אח"כ הא גיטך ה"ה בקידושין אמנם נראה לפע"ד דהך ברייתא בשטר קידושין מיירי כמו בגט דקידושי כסף לא דמי לגט דהתם מהני מדבר שהרי הגט בעצמו מורה על הגט מה שכתוב בו אבל קדושי כסף דצריך אמירה אחרת מקידושי שטר כמבואר בש"ג דעיקר הקידושין ע"י דיבורו ונהי דבאמת אפשר דאפי' בקידושי כסף פליגו אבל מ"מ לא הוי לי' לערבינהו מה שאין ענין זה לזה ובוודאי דמיירי בשטר לכך שפיר קאמר צריך לפרש דשטר קידושין מהני שיאמר אח"כ כמו בגט דשטר איתקש ליציאה וכיון דבגט מהני ה"ה בשטר אבל בכסף דיש לומר דלמתנה נתן לה או להלואה עכ"פ ולא שתצטרך להחזיר לו בעין הילכך לא הוי קידושין עד שיחזור ויתננו לה ומ"מ נראה דאם קידשה בחפץ בהא וודאי יש לומר דכל שאינה מקודשת הוי פקדון אצלה א"כ הוי כאומר התקדשי לי בפקדון וישנו בידה דוודאי מקודשת ומ"ש כאן רק בכסף הוא דקאמר הרשב"א וכ"ש בקידושי שטר נראה פשוט דמהני כמו בגט דהא איתקש להדדי לכל דבר וזה ברור:
סעיף ד.
אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת וכן עיקר (תשו' הרא"ש) (טו) אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין (תמצאם בתשובת הרשב"א ורמב"ן והרא"ש כלל ל"ו) (טז) ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הרי זו
מקודשת ואם קידש תחילה אשה אחת קידושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולאאמר לי (יז) ידים מוכיחות (פי' כמו שהאותז בבית יד הכלי מושך עמו הכלי עצמו כן אלה הדברים מוכיחין שמושכין אחריהם לשון לי) נינהו וחוששין לקדושין:
טו
אבל יש מחמירין. זהו מה שכתב הר"ן מכת הך סוגי' דגיטין דאיבעי' לן בידן ש"מ דספיקא הוא והוא תמוה לפע"ד דא"כ תיקשי דהא בנדרים קאמר לימא כתנאי בפלוגתא דאביי ורבא בידים שאינן חוכיחות ודחינן דשאני גט דאין מגרש את אשת חבירו והשתא אי דוקא במנאי מחלקינן בהכי ולא בידן א"כ אכתי אביי ורבא כתנאי בידן וע"כ דידן נמי לא דמי לדעלמא וכבר הארכתי בענין זה לקמן סי' קכ"ו בס"ד ע"ש היטב ויש ראי' להמחמירים מדלא קאמר בסיפא בלא לי דהוי רבותא טפי מהריני אישך וע"כ משום דבעי לומר אין כאן בית מיחוש ובלא לי הוי ספק קידושין ודו"ק:
ועח"מ דמכאן מוכת אפי' שניהם מודים ובאמת שכן משמע דאל"כ לא הוי לי' לאוקמא בש"ס באמר לי ורישא לא קמש"ל מידי רק סיפא הוי לי' לאוקמא במודים ומ"ש הרב בשם המרדכי בשם מהר"ם לעיל צ"ע דמעולם לא כתב מהר"ם דבר זה וכוונת מהר"ם אפי' לא דיבר עמה כלל מעסקי קידושין כל שאמרו עכשיו לשון אהבה ותיבה יש להסתפק דהוי קידושין אבל אין הכוונה דשתקו ולא אמרו כלל ע"ש והם תשבו דמה שאמר או אפי' לא דיבר כלל היינו שנתן לה ושתק וליתא כרפהישות ועיין ב"ש בשם מהריב"ל דבשדיך יש להסתפק ומהרי"ט חולק ובאמת ראיית מהרי"ט מהא דלא כוקי דשדיך ולא. אמר לי אינה ראי' כלל דהא בריש נדרים מקשה לר"פ דבעי אי יש יד לקידושין מהך דהכא דקאמר לי' ר"פ לאביי ומשני דחדא מגו תרתי קאמר לי' ע"ש והשתא נהי דלא מצי לאקשויי דאין יד לקידושין כלל דילמא סבר כשמואל יש יד לקידושין אבל בש"ס דמוקי דאמר לי היינו כדי דלא נפשוט בעי' דר"פ אי יש יד לקידושין אפי' מוכיח כמו שפירשו שם לכך מוקי דאמר לי דלא הוי יד כלל והכא נמי מודה מהריב"ל דלא הוי רק יד מוכיח בשדיך אך הראי' שהביא מהריב"ל מדברי ר"ת באחד שנתן קידושין לאבי' ואמר בתך מקודשת לי ול"פ איזה מבנותיו דמסתמא למשודכת קידש אינה ראי' דהתם לשון קידושין ממש קאמר דהא בעלמא הוי לשון קידושין ממש רק כאן דיש לו ב' בנות נולד ספק אבל חסרון לי דהוא כולל בכל קידושין לא מהני סברא לישווי' לשון קידושין מה שאינו רק מדבר שאני דלאו מתורת יד אתינן עלה תדע דלא פשיט ר"פ האבעי' מהך דר"י ור"י במדבר דמהני שתיקה וע"כ דהתם לא הוי יד אבל בשדיך שאין אנו באין רק מכת יד וכיון שבעצמותו אינו יד לא מהני סברא מבחוץ לישווי' יד וכעין זה דחה מהריב"ל בעצמו שם גם הראי' שהביא מהרי"ט נגדו מהך דכנדרי רשעים אינה ראי' דהתם יש לומר להיפך דלמה לו לישבע במה שכבר נדר רק הכוונה אפי' יתיר נדרו ויעקור הנדר יש עליו שבועה א"כ יש לומר דהשבועה הוא שיאכל כשיתיר הנדר שיהא כקרבן ומ"מ דברי מהריב"ל אינם נראין כלל דהא חזינן דאפי' במדבר עמה בעינן עסוקין באותו ענין אף דלכ"ע הפי' מדבר שנתרצו עכ"פ ודעת ב"י להרמב"ם שתאמר הן והחולקים שתתרצה עכ"פ א"כ הרי ממש שדיך ומ"מ בעינן עסוקין א"כ שדיך זה דאין עסוקין האיך יהא עדיף ממדבר תדע דוודאי אין אנו מסופקין באומר הרי את מקודשת בלא לי דבאמת נתקדשה לאתר דהא אינן קידושין כלל דלאחר לא נתרצית להתקדש כלל גם הוא האיך לא זכר למי רק הואיל ולא אמר לשון טוב לא מהני א"כ מה יועיל שדיך כל שאין עסוקין דבלא"ה ידעינן דוודאי נתכוונו שיקדש אותה הוא ומ"מ לא מהני וזה ברור:
טז
ואם הי' מדבר עמה. זהו מה שחידש הרא"ש מסברא דנפשי' ומדברי הרמב"ם שלא חילק בכך ובתר הכי מחלק בהנך ספיקי ש"מ דלא שנא דבלא לי לא מהני ובאמת שיש להקשות למה לא אוקמא במדבר וצריך לומר משום דבהא אפי' שתק מהני אבל אין לומר משו' דהוי יד ותפשוט בעי' דר"פ דע"כ דלא הוי יד דא"כ אפי' שתק נמי ואי שתק עדיף א"כ בטלה ראיית הרא"ש וע"כ כמ"ש ומהרי"ט דחק בזה ללא צורך אך מ"מ צ"ע דוודאי הך מדבר ע"כ שדיבר בעסקי קידושין שתתקדש לו דוקא דאל"כ מאי הועיל הדיבור טפי מהרי את מקודשת שאומר עכשיו ובהנך בעי' בש"ס דמוקמינן במדבר ע"כ דאפי' לא דיבר רק בעסק קידושין שתתקדש סגי דהא לא מספקא לן בלי כלל והשתא תיקשי במה נפשך אי במדבר בעסק קידושין שתתקדש לו למה לן למבעי' באומר מיועדת לי וכן כלהו תיפוק לי' מכח הדיבור מעיקרא ואי בלא דיבר עמה רק שתתקדש האיך קאמר אי דיהיב לה ושתק הכי נמי דהא בהך דיבור לא מהני בשתיקה דאכתי לא נתברר שקידשה לו ואי דשתק עדיף ומהני בהך דיבור א"כ כיון דהרי את גרע מנא לן דמהני מדבר גם הרב מהרי"ט כתב בשם ר"י דהוי ספק ונראה טעמו דסובר דרק יד הוי ויד מוכיח וא"כ כיון דמספקא לן בנדרים אי יש יד לקידושין ספיקא הוי ולא וודאי קידושין וצ"ע בזה.
יז
ידים מוכיחות נינהו. דברים אילו צריכין בירור כי הרב ב"י לא כתב מקור לדין זה כלל והדברים מראין בהיפוך כמו שכתב ב"י דכיון דקידש אשה לעצמו למה לו עוד זו גם לא ידעתי הא במדבר עמה בעסקי קידושין בעינן שידבר בעסק קידושין שלה דוקא א"כ למה כאן מהני קידושין של אחרת וכי עדיף ממדבר ואין עסוקין באותו ענין דלא מהני אמנם הגר"א כתב דמדברי התוס' פ"ק דנדרים מוכת דהוי יד מוכיח ואני תמה דמהתם מוכת בש"ס לכאורה להדיא דינו של הרמ"ה דהא ע"כ לא מבעי' לן רק באומר ואת דיש להסתפק ואת חזאי אבל בפי' לשון קידושין בשביל לי לא איכפת לן וע"כ לפי שאמר לראשונה מקודשת לי והיינו הך דינו של הרמ"ה ואדרבא יש לתמוה על הרמ"ה שכתב ידים מוכיחות נינהו דמהתם מוכת דלא הוי יד כלל רק קידושין גמורין דאל"כ למה לי ואת תזאי אפי' נפרש לשון קידושין כגון ואת תהא מקודשת ג"כ מבעי' לי' לר"פ בשביל לי דלא הוי רק יד מוכיח ואין יד לקידושין ומדלא מספקא לי' רק ואת חזאי ש"מ דבשביל לי אפי' יד מוכיח לא הוי רק קידושין גמורין ואפי' אי אין יד בהא מהני אמנם כד מעיינין שפיר דברי הרב ב"י נכונים ואין דברי הרמ"ה שם שייכות להתם כלל דהתם שאני דאמר ואת דאי אמר נמי הוו קידושין גמורין והיינו דוודאי הכוונה בוא"ו הנוסף שהתחרת ג"כ תהא מקודשת כמו הראשונה רק שיש לספק דואת חזאי קאמר אבל בשאמר ואת תהא מקודשת פשיטא דהכוונה בוא"ו הנוסף כמו הראשונה משתהא מקודשת לו אבל באמר לה הרי את מקודשת לא בוא"ו הנוסף שפיר יש לומר דאפי' יד מוכיח לא הוי רק יד שאינו מוכיח כסברת ב"י ולפי זה גם דברי הגר"א אינם מובנים דהתם שאני כמ"ש אמנם יצא לנו בזה דבר חדש דאם אמר ואת תהא מקודשת לכ"ע הוי קידושין גמורין ועדיף מיד מוכיח דאפי' לפי ספיקו של ר"פ מהני בהא ויש להתיישב בדבר זה למעשה והדברים נכונים:
סעיף ה.
יש מי שאומר שאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך כתורת קדושין הוי כאומר לי הג"ה. וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שיאמר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר (יח) הן קדושין לחוד אינו כלום (ב"י בשם תשו' הר"י דוראן):
סעיף ו.
אמר לה הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אינו כלום אפי' הי' מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין משום דכתיב כי
יקח ולא שיקח את עצמו (נתן הכסף לא' ואמר לו הרי את חמי ולא אמר בתך מקודשת לי אין בזה כלום (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין):
יח
הן קדושין. ובח"מ תמה בזה מככר זה הקדש ובאמת שהתוס' פרק השולח הניחו בתימה בסוגית הש"ס גופא דמוכח דחרס הוא לא מהני ע"ש ודבריהם תמוהים לפע"ד דשאני ככר זה הקדש דאפי' תאמר דהי' כוונתו מכבר ג"כ הוי הקדש דשחד"א לכך מהני בכל לשון רק הראי' בש"ס הוא ממה שפירש"י שם אם שלח הם הרי הן מוקדשין הרי גילה בפי' דלא הקדישם עד עכשיו דלא חזר כלל רק עכשיו מקדיש וכיון דמהני בהך לישנא ש"מ דהוי לשון טוב וזה ברור ולפי זה גם דברי מהר"י דורן נכונים ולק"מ קושית ח"מ והגר"א ודע דאני מסתפק בכל הדינים והספיקות הללו אם בירך מקודם ברכת אירוסין ואמר באלה הלשונות או הרי את מקודשת בלא לי דוודאי יש לומר דלקידושין נתכוון ולו קידשה דלאחר כיון שלא אמר לה למי הוי ברכה לבטלה וצ"ע כי בש"ס דמקשה לשמואל יש לומר דלא הי' מברכין קודם רק אח"כ אבל אנן דנוהגין לברך קודם יש להסחפק ואין להאריך בצדדי הספק כי מבוארין הם:
סעיף ז. (יט)
נתנה היא לו כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת:
יט
נתנה היא צו כסף ואמרה היא. עת"מ דבאדם חשוב הוי ספק כמו נתן הוא ואמרה היא ומדברי הפוסקים שכתבו דלכך לא זכרו נתינה היא ואמר הוא דלא פסיקא לי' באדם חשוב כמו שכתבו התוס' והר"ן ביאר יותר ע"ש ולפי זה יש לתמוה כיון דדייק דנתן הוא ואמרה היא מקודשת א"כ ע"כ ברייתא דוקא באדם שאינו חשוב דבחשוב אפילו נתנה ואמרה תהא מקודשת לפי שיטה זו וכיון דבאינו חשוב מיירי אכתי מוכח דנתנה היא ואמר הוא אפילו באינו חשוב מקודשת כמו דמוכיח נתן הוא ואמרה היא גם קשה דקאמר בתירוץ קמא נעשה כמו נתנה היא ואמרה היא וכיון דבאדם חשוב ג"כ מיירי האיך פסיקא לי' נתנה ואמרה טפי מנתן ואמרה דהא נתנה באדם חשוב הוי כנתן וע"כ דע"כ לא מהני נתנה באדם חשוב רק באמר אבל באמרה אפי' נתינה לא הוי וזהו דלא כח"מ ומ"מ לא מוכת מדברי הפוסקים רק דספיקא לא הוי בנתנה ואמרה באדם חשוב אבל במדבר עמה בט"ק דהוי כאמר שפיר יש לומר בנתנה ואמרה ג"כ הוי קידושין דהא אמר ונתן ומ"מ נראה דבעינן מדבר עמה באופן זה שהיא תתן אבל מדבר סתם אכתי לא הוי כאמר שתתקדש במה שהיא תתן ודו"ק ועב"ש ומ"ש נראה נכון ועי' בסמוך סעיף ח. נתן הוא ואמרה היא (כ) אם היה מדבר עמה על, עסקי קדושין הוי ודאי קדושין ואם לאו הוי (כא) ספק קדושין (כב) ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה הוי ודאי קדושין שאפילו אין עסוקין באותו ענין:
כ
אם הי' מדבר זהו מה שכתב הרא"ש ולכאורה יש להבין דמאי פריך רישא לסיפא הא יש לומר דלא פסיקא לי' במדבר וצריך לומר משום דמדבר אפי' נתנה ואמרה מקודשת באדם חשוב א"כ אכתי לא פסיקא לי' והוי לי' לומר נתן ואמרה ומזה ראי' דמדבר מהני בנתנה ואמרה:
כא
ספק קידושין, בש"ס ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן ופירש"י אם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ולא ידעתי מה צורך לו לפרש כך הא בדידי' גופא נ"מ דצריכה גט ומזה נראה ברור דסובר רש"י דמדאורייתא צריכה גט ממנו דהוי חששא רחוקה חדא דלא הוי לשון קידושין אפי' נתן ועוד כיון שהיא אמרה ושחק הודה לדברי' כמ"ש הר"ן רק שיש מקום לומר דשתק שתתקדש באופן הזה באמירתה וזה לא מהני וכ"ה לא חיישינן והוי כמו מדבר דאפי' בשתיקה סגי כמ"ש הר"ן רק רבנן חששו לישווי' ספק קידושין דהוי כמו נתנה היא ואמר הוא ולזה הוצרך רש"י לפרש דצריכה גט משני והוצרך לומר מראשון ג"כ דכיון דצריכה גט משני אסורה לראשון מכת דהוי כמחזיר גרושתו כדאיתא סוף גיטין ואני תמה לפי' הר"ן כיון דעיקר החילוק בין נתן הוא ואמרה היא לנתנה היא ואמר הוא דהוי כמו מדבר א"כ האיך נימא דלא הוי קידושין כלל ועוד אי מדאורייתא לא הוי קידושין כלל ורבנן חששו כ"ש שהי' להם לחוש באדם שאינו חשוב אטו אדם תשוב: (כב)
ואם ענה הבעל הן. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה ואני תמה לפי מה שכתב הר"ן דלכך מספקא לן טפי בנתן ואמרה משום דהוי כמדבר מאחר ששחק על דברי' ולפי זה צריך לומר הא דבאמת לא הוי קידושי וודאי משום דהשתיקה הוא שיהא כדברי' שתהא מקודשת מחמת אמירתה אבל לא שהכוונה שהוא מקדש אותה ומחמת מאמרה אינה מקודשת א"כ לא ידעתי מאי יתן ומאי יוסיף מאמר הן שיאמר דהא בלי הן אמרינן בכל מקום שחיקה כהודאה וכאן לא מהני ומ"ש בהן ונראה דמהאי טעמא דיקדק אפי' אין עסוקין והיינו דמ"מ כיון שדברו מע"ק שיקדשנה ועכשיו אמר הן אפי' אין עסוקין מהני אבל בלי מדבר כלל גם הרמ"ה מודה והיינו כמו שכתבתי וכ"כ הב"ח מטעם אחר והב"ש השיג עלי' ולפעד"נ כדבריו דהבו דלא לוסיף בזה כמו שכתבתי:
סעיף ט. (כג)
נתנה היא ואמרה לו הילד דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנתה עצמה לו וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט ויש מחמירי' אפילו לא אמרה תחלה כשנתנה ואתקדש לך רק נתנה סתם ואמר לה התקדשי כו' ושחקה (תשו' הרשב"א סי' תרי"ג):
סעיף י.
שיעור הכסף שמקדשין כו משקל חצי שעורה בסף צרוף (עיין בי"ד רצ"ד סעי' ו' שיעור שוה פרוטה):
כג
נתנה היא וכו' בהנאה זו שקבלתי ממך, כ"כ הרמב"ם בפ"ה ומשמע מדבריו בהדיא דלא מהני רק בכהאי גוונא שהיא תאמר ואקדש אני לך דגילתה דעתה דבזה רוצה שתתקדש והוא משיב שמקדשה בהנאה זו לא שיקדשנה בנתינה שלה סתם שהיא תתן והוא יאמר הרי את מקודשת לי דבהא לא מהני ובהכי מוקי הרמב"ם ברייתא ולכך לעיל לא זכר הרמב"ם לחלק בין חשוב לאינו חשוב רק כל נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת והיינו שאמר הרי את מקודשת לי בפשיטות גם היא נתנה לו סתם ולא נתגלה דעתם שמחשבים הנאה זו להנאה כממון לקדש בו לכך אינה מקודשת וזהו כוונת הטור דמהרא"ש מוכח להדיא דהיינו הך דכל שנתנה ואמר מקודשת באדם חשוב וכן מבואר ברי"ף שלא זכר כלל בהך דרבא לקמן שיאמר אחר כך שמקדשה בההוא הנאה שמקבל ממנה וזה ברור ונראה שזהו כוונת הרב בהג"ה שכתב ויש מחמירים והיינו דלהרמב"ם נראה דאינה מקודשת באדם חשוב רק באופן זה ושאר פוסקים חולקין כנראה באמת מדבריהם והנה דעת בה"ג דאפי' אינו חשוב הוי ספק ויש לתמוה דהא בש"ס בעי רבא וקאמר ר"פ מקודשת באדם חשוב א"כ אי באינו חשוב מספקא לי' אכתי שפיר מספקא לי' לרבא באינו חשוב וע"כ דבאינו חשוב אינה מקודשת ובאמת לק"מ דבאינו חשוב מוכח מסתירת הברייתא דהוי ספק ולא ס"ל לבה"ג כמ"ש התוס' דלא פסיקא לי' דא"כ תיקשי נתנה ואמרה נמי לא פסיקא לי' ולא ס"ל לחלק כמ"ש לעיל דכיון דנתנה בחשוב הוי כנתן א"כ אפי' אמרה הוי כנתן ואמרה וע"כ דבאמת תרווייהו מוכח מדיוקא רק חדא מנייהו נקט כנ"ל. גם נראה דסובר לחלק כהרמב"ם הנ"ל דהך דהכא אינו ענין לאדם חשוב כלל א"כ לא שייך תירוץ התוס' וע"כ דבהא נמי מספקא להו וחדא נקט. ועב"ש בשם הב"ח ונראה דלהך דעה דהוי ספיקא דרבנן א"כ אין להחמיר כבה"ג אבל אי נימא דהוי דאורייתא בוודאי יש להחמיר ונראה דתליא אי ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ ע"כ הכוונה דחיישינן מדרבנן דמדאורייתא ספק לקולא וכ"ש דיש להעמיד בחזקת פנוי' ונראה שזו היא כוונת הרי"ף ומה שהקשה הר"ן מהך בעי' דכלב רץ לק"מ דהכוונה דבכל ספק תורה החמירו רבנן והכא נמי כן הכוונה אך מפירש"י וודאי נראה דהוי ממש קידושין דאורייתא רק רבנן שווי' ספק דיתפסו בה קידושי אחר ולפי זה וודאי יש להחמיר להצריך גט אפי' באינו חשוב: