תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קנד
סעיף א. אלו שכופין אותם להוציא (א) וליתן כתובה מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר להיות (ב) מקבץ צואת כלבים או בורסקי או להיות מחתך נחושת מעיקרו ואם רצתה תשב עם בעלה (ג) (ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה (טור בשם הרמ"ה) נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואע"פ שהיא רוצה לישב עמו (או שהתנה עמו קודם שנשאה) אין שומעין לה אלא מפרישין אותם בעל כרחם מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבוא עלי שומעין לה הג"ה. י"א דמומר כופן אותו ע"י כותים להוציא (ב"י סי' קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פרק המגרש) ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי) ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם) אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור (מהרי"ו סי' כ"ב) או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מיי' סוף אישות) מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו (ד) עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה ביבמות):
א וליתן כתובה מי שנולד לו. ואינו יכול לומר נסתחפה שדך דהאשה שדה האיש ואין איש שדה של אשה כ"כ התוס' שם ולא הבנתי דבדיבור אחר זה כתבו על משנה השני' שם דהכוונה ליתן כתובה משמע דהך סברא הנ"ל צריך לומר אפי' נפרש יוציא בלי כתובה ובאמת לא ידעתי מה שייך נסתחפה שדך ע"י גוף הגירושין וגם באיש לא אמרינן רק לענין הכתובה וא"כ הוי להו להקדים דיוצא בכתובה ולחלק בהנ"ל וצ"ע ועב"ש שתמה על הד"מ שכתב בשם הר"ן דיש לה ת"כ וליתא שם רק להיפוך:
ונלפע"ד דדברי הד"מ נכונים לא מבעי' בהנך מומין דע"י מלאכה כגון מקמץ ובורסי דלפי סברת הר"ן יש לה ת"כ דמה בכך דלמשקל ומיפוק לא כתב לה היא אינה רוצה בגירושין דוקא רק כל שיעזוב מלאכתו זו ויהא כמקדם בשעה שנראה תדיר עמו רק הוא בחר לו מלאכה זו מה שלא הי' מקודם ואינו רוצה לעזבה והיא אינה יכולה לסבול לכך כיון דהגירושין מצידו יש לה ת"כ אמנם אפי' בריח פה מ"מ ע"כ ל"ש שיאמר למשקל ומיפוק לא כתב רק בבאה מאמת טענה דלא נשתנה גופו של בעל רק כמו שהי' כן הוא עתה רק היא אינה רוצה רק שמבקשת תוספת שיהי' לה בנים לכך אין לה ת"כ אבל בנולד לו מום דבשעה שכתב לה ת"כ לא הי' לו מום זה א"כ ל"ש לומר אדעתי' דלמשקל ולמיפוק לא כתב הא אי הי' כמו שהי' בעת נישואין לא היתה באמת יוצאת ועכשיו שיוצאה מחמת ענין הנולד והגע בעצמך במת דודאי יוצאת נימא דאין לה תוס' וע"כ דמ"מ אי הי' חי היתה עמו יש לה ת"כ וה"ה במום הנולד לו כנ"ל:
ב מקבץ צואת כלבים. בש"ס מאי מקמץ אמר ר"י זה המקבץ צואת כלבים מיתיבי מקמץ זה בורסי ולטעמך תקשי לך מתני' בשלומא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן אלא לרב יהודא קשיא. תנאי הוא מקמץ זה בורסי וי"א זה המקמץ צואת כלבים ע"כ ולזה פסקו כהך תנא דמקבץ צואת כלבים דרב יהודא קאי כוותי' אמנם יש לדקדק בבורסי קטן מה דינו כי בס"ד בודאי קטן שוה לגדול אמנם למסקנא דמקמץ מקבץ צואת כלבים א"כ י"ל דבורסי דוקא גדול ולא קטן:
ונראה דבלא"ה יש להבין דקאמר מתני' לא קשיא כאן בבורסי קטן והדבר תמוה למה לי דקתני קטן וגדול דהא גדול כ"ש מקטן ובכה"ג ל"ש לומר זו ואצל"ז קתני דהא קטן בכלל גדול והיינו הך ודוחק לומר דאי ל"ה קתני בורסי הוי אמרי' מקמץ בורסי גדול דהול"ל בורסי קטן גם לא הבנתי לישנא דמקמץ לפרושי על בורסי קטן דמי מני להו לישנא בורסי קטן כמו בורסי גדול ומ"ש דקטן קרי' לי' מקמץ. לכן נ"ל דכ"ע ידעו דמקמץ היינו שהוא עוסק בצואת כלבים רק דר"י סובר דמקמץ הוא המקבץ בלבד ואינו מעבד בהם עורות כלל רק שהוא מקבץ ומוכרם לבורסי בזה בלבד הוי מום ואהא מקשי לי' מברייתא דקתני מקמץ זה בורסי והיינו שהוא מעבד עורות בצואת כלבים אבל המקבץ בלבד למוכרם לא משיב מום והיינו דמקשי תיקשי ממתני' דמדקתני בסיפא בורסי משמע דרישא אינו בורסי רק מקבץ בלבד ואהא קאמר דהא לא קשיא דרישא בורסי קטן שיש לו מעט עורות וזה עושה בצואת כלבים כי בקל משיג מה שצריך לו לעיבוד וסיפא בורסי גדול שיש לו הרבה עורות זה אין דרכו לעבד בצואת כלבים רק בסיד כדרך הבורסי והשתא תרווייהו צריכי קטן לרבותא אף שהוא קטן הוי מום וסיפא רבותא אף שאינו מעבד בצואת כלבים הוי מום אבל לרב יהודא דמפרש מקבץ בלבד תקשי לי' ברייתא והיינו דמשני תנאי הוא דמקמץ היינו מקבץ בלבד וי"א בורסי והיינו שהוא מעבד בהם עורות ולפ"ז כיון דקיימ"ל כרב יהודא דמקבץ בלבד הוי מום כ"ש בורסי קטן דהוא מעבד בצואת כלבים דהוי מום ובורסי קטן בסיד לא נזכר כלל בש"ס ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' מהך דפרק מי שמתו דעיקר הקושיא דלר"י הוי מום בלי עיבוד עורות רק בקיבוץ בלבד וכן משמע מדברי הר"ן שכתב בפירושו לדברי ר"י המקבץ צואת כלבים לעבד בהן עורות הרי דידעו דצואת כלבים לעיבוד הם עומדין רק דר"י מפרש אפי' אינו מעבד רק מקבצם לצורך עיבוד הוי מום ובזה באמת לענין ק"ש מותר קמש"ל דמ"מ מום הוי ודו"ק:
ג ואם ידעה בהן כו'. דין זה צריך בירור דשם אמרו מעשה בבורסי שמת והי' לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכול לקבל והשתא לכאו' משמע בהדיא דלאחיו לא היתה יכולה לומר כן א"כ מוכח דרבנן פליגו אפי' בלא תנאי דהא התם לא הי' תנאי וקאמר דיכולה לומר ואי גם לאחיו היתה יכולה לומר כ"ש ליבם ומה בקשו במעשה זו ומזה מוכח להדיא לכאו' כדעת הרמ"ה:
איברא ודאי הי' מקום לומר דאפי' למ"ד דבלי תנאי מודי רבנן היינו דוקא שרוצה להתגרש תיכף אחר נישואין אבל אם היתה עמו עידן ועידנים וקיבלה ולאח"ז מה רוצה להתגרש אינה יכולה לומר עד עכשיו אני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל דכיון דכבר קיבלה מקבלת היא בע"כ לעולם והשתא שפיר קמש"ל דליבם יכולה לומר לאחיך אני יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל איברא קשה מאד לומר, כן דא"כ איזהו שיעור יש בדבר זה דודאי לא יתכן לומר דלהך דעה דלא פליג בלי תנאי אין כופין רק תיכף אחר הנשואין דודאי ענין זה תלוי ברוב הזמן כי זמן קצר יכול אדם לסבול ולא זמן רב וע"כ דלעולם יכולה לומר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל:
אמנם יש לדקדק להיפוך דאי ס"ד דרבנן פליגו גם בלי תנאי א"כ הך מעשה הוי מעשה לסתור דהא מעיקרא הוי ס"ל לחכמים דמקבלת ע"כ לעולם ועכ"פ הו"ל להש"ס להקשות מעשה לסתור ולישנוי' חסורי מחסרא. בד"א בבעל עצמו אבל לאחיו כופין ומעשה נמי כדרך הש"ס בכל מקום וברור דהכוונה כך דודאי רישא דמתני' דקתני ואלו כופין להוציא לכ"ע אתיא ככ"ע והיינו דמיירי שלא היתה יודעת שיש לו מום זה והיינו דמביא עלה מעשה דאי באחיו כה"ג ביודעת אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל אבל ביבם הוי כמו לא יודעת בבעל דאף דכבר ידעה באחיו ליבם איני יכולה לקבל אבל אי נימא להיפוך דאפי' יודעת בבעל ראשון נמי כופין להוציא א"כ כ"ש יבם כנלפענ"ד
ויש עוד ראי' מהא דפריך בש"ס לעיל למ"ד היו מ"ל גדולים מ"ל קטנים ומשני כסבורה שיכולה לקבל ואינה יכולה לקבל. והדבר תמוה וכי המקשה לא ידע הך הא בהך משנה מבואר להדיא הך סברא לר"מ וכן לרבנן בלא התנה ואי נימא דמ"מ לא ידע לחלק בזה בין קטנים לגדולים כיון דסובר קטנים נמי נולדו לא ומ"מ מודה בהיו אלמא דאינה יכולה לומר כסבורה וה"ה גדולים מ"מ קשה הא רבנן נמי מודי בנולדו ופליגו בהיו ומ"מ במומין גדולים מודי רבנן דאמרינן כסבורה א"כ הוי לי' להקשות מרבנן גיפייהו וע"כ די"ל דלרבנן באמת אפי' גדולים בהיו אין כופין רק באינה יודעת ולכך פריך מדרשב"ג דלא משמע לי' לחלק ואף דלר"מ ע"כ צריך לחלק פריך טפי מרשב"ג אבל למ"ד דמודי רבנן בהיו בלא התנה בריח פה א"כ כמו דמחלקינן לרבנן בין גדולים לקטנים בריח פה לענין שיכולה לומר כסבורה כמו כן לרשב"ג בין קטנים לנקטעה ידו או רגלו וע"כ כדעת הרמ"ה ע"כ. גם מדברי התוס' יבמות ס"ד בד"ה מוציא מוכח שם כהרמ"ה ולכך תרצו דלכך לא חשיב באה מחמת טענה משום דר"מ ולא משום רישא דקתני היו וע"כ דהך היו היינו אינה יודעת ומצי למיתני באה מחמת טענה]:
ועדיין צריך ביאור במה שנחלקו בהך משנה דלעיל מ"ד נולדו כ"ש היו ומ"ד היו אבל נולדו לא והשתא תקשי בשלומא למ"ד נולדו וכ"ש היו י"ל דכ"ש היו אפי' במום גדול אין כופין אבל למ"ד היו תקשי הא אפי' במום גדול אין כופין כגון ריח הפה. גם קשה למה לא חשיב בסיפא מומין קטנים בנולדו דכופין כיון דאפי' בגדולים דייקי נולדו וא"כ ה"ה קטנים וכן היו ולא יודעת הוי כנולדו אפי' בקטנים ומ"ש הב"ש דהך מ"ד באמת סובר דלא כהרמ"ה רק בלי תנאי מודי רבנן והוא דחוק מאד דכיון דלהך מ"ד ודאי מודי רבנן ולאידך לא שמענו שנחלקו בלי תנאי א"כ איך ניקום אנן לחלוק על הך מ"ד מה דלא מצינו חילוק ונ"ל דהך מ"ד סובר דודאי חכמים דלעיל במומין גדולים ג"כ מיירי ובכה"ג אין כופין ורשב"ג הוא דמחלק ועלה אמרי' ואלו שכופין ואף דרשב"ג בברייתא נקט נמי סומא ונקטעה רגלו לא חש התנא להביא רק במה דנחלק ר"מ אפי' הי' לו תנאי עמה אבל בהנך דברייתא אפי' לר"מ מהני תנאי והיינו דלא נקט במשנה לפרש מומין גדולים כי הם המבוארין במשנה אח"כ [והשתא א"צ לפרש היו דסיפא בלא יודעת דמה הפרש יש בין לא יודעת או נולדו הא היינו הך] והך מ"ד דמפרש נולדו סובר דכ"ש היו אפי' במום גדול כנ"ל:
והנה הב"ש כתב דלדעתו בלא יודעת אפי' במומין קטנים כופין מכת מקח טעות ואפי' למ"ד נולדו לא והא דלא מוקי בהיו ולא יודעת וי"ל איפכא משום דפשיטא דלכ"ע מקח טעות ולפענ"ד א"צ לזה דאי נימא דהוי מקח טעות אין לה כתובה עכ"פ ובמשנה משמע יוציא ויתן כתובה כמבואר בתוספתא ודעת הב"ח דבלא יודעת במום קטן אין כופין דהא ג"כ היו מכ"ש מנולדו לשיטת הרמ"ה אבל לשאר פוסקים לא נזכר לא יודעת כלל ויש בדברי הב"ש ט"ס וצריך להיות וב"ח מפרש בע"א ולדידי' אליבי' דהרמ"ה אין כופין על מומין [פי' קטנים] אפי' היו ולא היתה יודעת מכ"ש [מנולדו] ולשיטת שאר פוסקים וכו' והך ואו אצל ומכ"ש צריך להיות גבי ולדינא כבר בארנו דממשנה יש לדייק כשיטת הרמ"ה:
י עם מנאפים וכו' י"א שכופין אותו להוציא. משמע כמו במומין הנזכרים לעיל דהיינו כפי' גמורה ותמהני מנין להם דבר זה הא לא מצינו רק אשה עוברת על דת ולא איש ומה ענין זה לענין כפי' לגרש וכ"ש דהך דעה החולקין במומר א"כ וכי עדיף זה ממומר ומדברי הרב משמע דבהא אפשר דכ"ע מודים ודוחק לומר לפי שאמרו כל המזנה אשתו מזנת תחתיו דפשיטא דעל סברא זו אין כופין להוציא ועוד דמשמע דוקא כשהיא קובלת עליו וא"כ מה ענין זה שייכות למום עד שבשביל זה נשמע לה לכופו ואף דהמדיר שלא תלך לבית אביה כופין בשביל שמצערה ולמד מזה הרמב"ן בתשו' מכ"ש למכה אותה דמצערה בגופה א"כ י"ל ה"נ יש צער גדול לאשה כשבעלה רועה זונות מ"מ לא דמי דהתם מצערה להדיא שמוחה בה ההליכה לבית אבי' או מכה אותה אבל הכא הוא אינו מצערה רק היא מצטערת בעצמה ובודאי שאין כופין רק באותן השלויין במשנה ועוד דהא קיימ"ל כשמואל דעד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון א"כ ה"נ נייסר אותו בשוטים שלא יעשה כך א"כ למה נייסרו לגרש גם בדברי הרמב"ן במכה אשתו הי' קשה לי נייסר אותו שלא יכה ולמה נייסר ליתן גט רק הרמב"ן מיירי באמת דכבר נלקה בכל מיני רידוי וכפי' ואינו שומע וחוזר ומכה א"כ אשה בושה לבוא בי"ד בכל פעם בפרט שמקבל המכות וחוזר לרשעתו הילכך כופין ולפ"ז ה"נ אפשר דכוונת האגודה בכה"ג דכבר הלקוהו בכל מיני רידוי וכפי' שלא יעשה כן וחוזר בו ועושה וגם בזה צ"ע מטעם הנ"ל שאינו דומה צער המצערה לצער שהיא מצטערת כנ"ל גם י"ל דידוע דדברי האגודה רובם הם מהרא"ש והרא"ש פוסק כרב אבל לדידן דקיימ"ל כשמואל א"כ ה"נ כופין שלא יעשה עוד כן ולא לגרש וצ"ע:
סעיף ב. מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים. וכיוצא בה ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה יכולה היא לומר (ה) לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ויחלוץ ויתן לה כתובה:
ה לאחיך הייתי יכולה לקבל. כבר כתבתי דלדעת הפוסקים דרבנן פליגו אפי' בלא התנה קמש"ל שפיר אף דלאחיו היתה מוכרחת לקבל מ"מ ליבם א"צ לקבל אבל להפוסקים דבלי התנה מודי רבנן א"כ מאי קמש"ל פשיטא דליבם אינה צריכה לקבל ודוחק לומר דמיירי בהתנה ועוד דמה שייכות תנאי אצל היבם וצ"ל להך דעה דמודי אם שהתה עם בעלה זמן מה ושתקה לכ"ע אינה יכולה לומר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל ועכשיו לא ובהא קמש"ל דליבם יכולה לומר כן דהוא איש אחר רק צ"ע דאיזה שיעור יש בדבר לפ"ז ומ"ש הב"ש סק"ב דאינה כמורדת מחמת קים לי כהנך דרבנן מודי בלי תנאי מ"מ בהך גוונא כששהתה עמו עידן ועידנים ואח"כ אמרה שאינה רוצה לקבל לכ"ע הוי כמורדת כנ"ל:
סעיף ג. האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס (ו) ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש:
הג"ה. וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כו עי"ז אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשו' הרשב"א סי' תרצ"ג) וע"ל סי' ע' וסי' ע"ז. איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד לייסרו. ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני. רידוי וכפיה ולהשביעי שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפי' אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סי' פ"ח) וכמו שנתבאר לעיל סי' ט':
ו ואינו רוצה להשתכר. זהו לשון הר"ן בשם הרשב"א ולשון זה מורה שאם באמת אין לו ורוצה להשתכר ואינו יכול אפשר שאין כופין ואף דהוכחת הרשב"א הוא מדלא פליג שמואל רק עד שיכפוהו לזון יכפוהו לגרש משמע דכשאי אפשר לזון כופין מ"מ יש לומר דרב גופא ל"א רק באומר איני זן שאינו רוצה אבל באין סיפוק בידו מודה ובהא פליג שמואל דכופין לזון וכן נראה מדברי תוס' פרק המדיר דהקשו אמאי לא קתני הך דרב במשנה דכופין להוציא ותרצו דל"ק במשנה רק הנך דליכא פשיעת הבעל ואפי' מקמץ ומצרף אינו מתכוון להקניט רק מלאכתו בכך אבל בדבר דהוא פשיעת בעל בודאי כופין והשתא דוקא בכה"ג דאינו רוצה לזונה דהוא פשיעת הבעל אבל אם באמת אין לו ואינו יכול לזונה מוכח במשנה דאין כופין דאל"כ אמאי לא קא חשיב לה דבהא נמי ליכא פשיעת הבעל ומ"מ נ"ל דהיינו דוקא אם יש לה עכ"פ לחם הצריכה להחיות נפשה רק שאינו נותן לה כפי תקנת חכמים אז תליא אי אינו רוצה לרב כופין לגרש ולשמואל כופין לזון ואי אינו רוצה להשתכר כופין לגרש לסברת הרשב"א אבל אי אינו נותן לה אפי' לחם להחיות נפשה בהא ודאי כופין להוציא והתוס' מודים בזה ואין כאן קושיא דלא קא חשיב במשנה דלא חשיב רק דרבנן ולא דאורייתא כמבואר שם והך דאורייתא הוא שארה לא יגרע והיינו מזונות רק דהתוס' לא תרצו כן דמשמע להו דלרב כופין כל שאין נותן לה כפי תקנת חכמים כל צרכה והוצרכו לתרץ מכח פשיעת הבעל אבל היכי שאינו נותן לה כלום להחיות נפשה לא בעינן פשיעת הבעל דבמתניתין דאורייתא לא קא חשיב ושמואל נמי מודה בזה כיון שא"א לכוף לזון. ובזה תבין דברי הרמב"ם פי"ב מהל' אישות שהביא ב"י וז"ל ואם הי' עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהוא צריכה לו כופין אותו להוציא וכו'. והרב ב"י חשב כי דברי הרמב"ם הם דברי הרשב"א ובאמת לא קרב אל זה כי דברי הרמב"ם אפי' במי שאינו יכול באמת לזונה לא מכח פשיעתו שאינו רוצה ולכך דיקדק אפי' לחם שהיא צריכה לו דבלא"ה כיון דליכא פשיעות אין כופין כנ"ל רק בהא כופין דהוי דאורייתא כיון שאין לה להחיות נפשה כנ"ל אבל דברי הרשב"א באינו רוצה להשתכר ובהא כל שאינו נותן לה כפי תקנת חכמים כופין אותו להוציא ובוודאי י"ל דהרמב"ם לא ס"ל הא דהרשב"א כלל דמ"מ עד שנכפהו לגרש נכוף אותו להשתכר כיון שיש בידו ואי דא"א להתברר אם ברצון ושאט נפש אינו משתכר או שאינו יכול להשתכר א"כ ממילא אין כופין כיון שאינו יכול רק באינו נותן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כנ"ל וצ"ע. עכ"פ המחבר קיצר בזה במקום שהי' לו להאריך ועב"ש ס"ק ה'. ולפי מה שכתבתי באינו יכול לזונה כפי תקנת חכמים כ"ע מודים א"כ בהא הוי מורדת לכ"ע:
סעיף ד. האיש שנולד בו מומין אחר שנשא אפי' נקטעת ידו או רגלו או: נסמית עינו ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה דינה כדין מורדרת:
הג"ה. וי"א דכ"ז בידו או רגלו או עינו אחת אבל (ז) בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו כופין אותו להוציא (טור והרא"ש):
ז בב' ידיו. עב"ש דבהיו תליא בפלוגתא דלעיל ולפע"ד הא ליתא דוודאי יש להבין למה לא חשיב במשנה דאלו כופין סומא בב' עיניו וכל תירוצי התוס' ריש פרק המדיר ל"ש בזה רק דצ"ל דהנך פוסקים לשיטתייהו אזלי דרבנן פליגו אפי' בלי תנאי רק כל שידעה מהם ומתניתין דקתני בין היו היינו כשאומרת שלא ידעה בהם כלל א"כ אין קושיא דלא קא חשיב סומא בב' עיניו דבהא לכ"ע לא מצית לומר דלא ידעה וא"א למינקט בין היו עד שלא נשאת אבל להך מ"ד דסובר דאפי' היו וידעה מודי רבנן בלי תנאי א"כ מוכרח דסומא בב' עיניו לא הוי מום מדלא קא חשיב לה במשנה ולפ"ז במום סומא בב' עיניו והיו במה נפשך לא מהני לכ"ע ודו"ק:
ח איש המשתטה וכו'. המחבר קיצר בלשון הרא"ש דשם מבואר דמכחישין אותה שאינו כ"כ משתטה רק מבוהל קצת וכעסן וזה דרך הרבה בנ"א ובזה שפיר כתב הרא"ש דאינו מום מדלא הוזכר במשנה אבל המשתטה ממש כמו שוטה רק דעתים חלים ויכול לגרש בהא ודאי איך יעלה על הדעת שאין זה מום. ועוד דהא בלי ספק מבטל עי"ז מעונתה כשהוא משתגע א"כ האיך יעלה על הדעת דאין זה מום ופשיטא דכ"ש הוא ממומין הנ"ל. תדע דסומא פסק הרא"ש דהוי מום וע"כ דלא חשיב דהוי כ"ש משאר מומין או דמי להו א"כ כ"ש שוטה דעבר ובטל מן העולם טפי מסומא אף דעתים חלים מ"מ כיון דעל פי רוב משתגע אין לך מום גדול מזה וצ"ע:
סעיף ה. (ח) איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים:
הג"ה מי שהוא נכפה (ט) י"א שאינו מום ואין כופין ע"ז לגרש ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה) וי"א דהוי מום באיש וכופין לגרש (הרא"ש כלל ע"ב):
ט י"א שאינו מום. עב"ש דמשמע דאין סכנה לשמש עם נכפית וברא"ש מבואר דיש סכנה ונ"מ לדינא ובאמת וליתא שם ברא"ש רק השואל והוא הבע"ד טען כך והרא"ש השיב לו בלא"ה דהוי מום ולא דהוי סכנה. גם ל ידעתי אם יש לדמות זל"ז כשהאשה נכפה דהוי סכנה ואם הוא נכפה לא הוי סכנה:
סעיף ז. האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה להכנות ממנו אין שומעין לה ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (י) (ואין לה כבר שום בן) (יא) אומרת שהוא גורם שאינו יודה כחץ אם שהתה עמו י' שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר שומעין לה אפי' יש לו בנים מאשה אחרת דשמא נתקלקל אח"כ (יב) וכופין אותו להוציא ויתן מנה מאתים אבל לא תוס' ויתן נדוניתה מה שהכניסה לו ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי ואח"כ יתן כתובה ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואברוק עצמי שומעין לו ואם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובתה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה או ישא שלישית אם אפשר לי' למיקם בסיפוקייהו ויש מי שאומר שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ יוציא שתיהן ויתן כתובה ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה (יג) יוציא מיד:
הג"ה. (יד) וה"ה אם שהה י' שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה והתם לא מהני מה שאומר אבדוק עצמי ואשא אחרת דמ"מ לא אבדה הראשונה כתובתה הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה (כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשיר"י):
י ואין לה כבר שום בן. עב"ש בשם נ"י דה"ה בת. ואיני יודע מנין לן דאפשר דוקא בן לעולם יש לה מי לישען עליו ולקברה אבל בת כשתנשא לאחר היא ברשות בעלה ויכול לעכב עלי' ובדברי הפוסקים מדויק דוקא בן ומ"מ לדינא ודאי העיקר כהנ"י מאחר שלא נמצא חולק עליו בהדיא:
יא ואומרת שהוא גורם. עב"ש דמביא כל השיטות גם דעת הרמב"ם ובאמת דברי הרמב"ם לפי פירושו של הב"ש תמוהין מאוד דאי דוקא באומרת שאינו יורה כחץ כופין ליתן כתובה אבל כל שיורה כחץ או ספק אין לה כתובה רק כופין להוציא א"כ תיקשי למה בהפילה ג' פעמים יוציא ויתן כתובה הא מצדו אין כאן חסרון דהא ודאי יורה כחץ שהרי נתעברה א"כ נימא דחזקת החולי ממנה ואין לה כתובה וע"כ צ"ל דדנין הואיל ולא מיפקדה דע"י שלא זכה הפילה אף שאין חסרון מצדו כלל א"כ כ"ש דראוי לומר ביורה כחץ או בספק דמחמת שלא זכה לא נתעברה ואדרבה בהפילה יותר י"ל דמחמת חולי הפילה מ"מ אמרינן דזכותו גרם שתחלה ותפיל א"כ כ"ש בלא ילדה. ואי נימא דיש רוח המפיל הולד כדאמרינן בגיטין (דל"א ע"ב) ולזה י"ל דזכותו גרם שתפיל אבל לא מחסרון בגופה א"כ תקשי הא התם מבואר דאותו רוח גורם שלא תתעבר ג"כ דשלשתן מקרא אחד דרשו דאשה מפלת בו ושכבת זרע מסרחת בו ע"ש. עכ"פ לא ידעתי הפרש בין הפילה או לא נתעברה דבזה נימא לא זכה ובזה לא:
והנה הלח"מ שם דעתו להרמב"ם דלא כהב"ש רק כל שאינו יורה שוב לא אמרינן דמאחרת יוליד בנים ולזה הוקשה לו הך שהה עשר שנים שכתב הרמב"ם דכופין ה"ד אי ביורה כחץ או שאינו ידוע לית לה כתובה ואי באינו יורה הא לא יוליד כלל ותירץ דלענין להוציא כתובה האשה נאמנת שאינו יורה ולענין לישב עמה אינה נאמנת שמא מחמת זכות הוא ע"ש. ומלבד הלחץ שיש בדבריו אני תמה הא בש"ס שאלו האי שמא לא זכה שמא לא זכתה היא. ותרצו דהיא לא מיפקדה וקשה כיון דהיא אומרת שאינו יורה כחץ ושוב לא יוליד לעולם א"כ לכך יש לה כתובה כמו אם הי' ידוע שהוא עקר פשיטא דל"ה שייך לומר דלא זכתה היא כדמוכח להדיא בדברי התוס' שם (דס"ה ע"ב) בד"ה ואי דכל שידוע שהוא עקר שוב ל"ש לא זכתה א"כ באינו יורה כחץ האיך שייך לא זכתה וברור דדעת הרמב"ם דאפי' אינו יורה כחץ מ"מ י"ל מחמת זכות הוא ובאשה אחרת יורה כחץ ויוליד כדעת הב"ש דלא כהלח"מ ומ"מ הנ"ל קשה מאוד לדברי הב"ש ולא ירדתי לסוף דעת ה"ה שכתב שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף והם רחוקים זה מזה דלדעת הרי"ף אפי' יורה כחץ וכ"ש בספק כל שאינו טוען ברי מינה כופין להוציא ויתן כתובה. ולהרמב"ם כל שאינה טוענת ברי שאינו יורה כחץ אין לה כתובה ואפי' בספק:
ואין לי מקום לפרש בדברי הרב ז"ל אלא שהוא ז"ל סבר שמה שאמרו יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה האי טעמא לא שייך רק כשאינו ידוע לנו מהות שניהם דהשתא הוי תרתי לגריעותא דבעל חדא שמא החולי ממנו ואת"ל שיורה כחץ שמא לא זכה להבנות ממנה ועדיין יש לה כתובה אבל כל שידוע שיורה כחץ דהשתא איכא למימר דהחולי ממנה ומסתמא הוא כן רק שיש ספק לא זכה משום הא לא מפקינן מיני' ואמרינן חזקת החולי ממנה ושוב ל"ש לא זכה. והשתא מעיקרא מיירי הרמב"ם ז"ל דאינו ידוע כלל והם בעצמם אינם יודעים כלום לכך כתב בפשיטות יוציא ויתן כתובה וזהו דין המשנה וע"ז כתב דאם ידוע דיורה כחץ דהשתא אין כאן רק ספק שמא לא זכה בלבד אמרינן חזקת החולי ממנה ולא תלינן דלא זכה דקרוב היא דהיא חולנית אבל להיפוך באינו יורה חזקת החולי ממנו. ובהלכה ט' כתב היכי דהוא אומר ממנה בוודאי והיא אומרת ממנו היא נאמנת דממנו דהוא לא קיים לי' ואי אמרה איני יודעת כיון דהוא אמר ברי מינה אין כאן רק ספק דילמא אינו יורה כחץ לכך אין לה כתובה דלא אמרו יוציא ויתן כתובה רק היכי דאיכא תרתי דאפי' אי יורה כחץ יש ספק ליתן הכתובה אבל הכא אי יורה כחץ בוודאי אין לה כתובה דהא אמר ברי מינה ולאו דלא זכה רק שיש ספק שמא גם הוא אינו יורה כחץ ומספק לא מפקינן והך דהלכה י"ב בהפילה מיירי ג"כ דשניהם שוין דהיא ג"כ בריאה ראוי' להוליד בנים שהרי רואין שמתעברת ויולדת הילכך אין לנו לתלות רק בלא זכה בלבד ובה לא שייך לא זכתה דלא מיענשה [ומ"ש בהלכה י' אבאר בסמוך] ולפ"ז גבי נפלים אי אינה יכולה באמת להוליד כלל בן קיימא ומפלת אותו לששה וכדומה דניכר דמחמת חולשתה אינה יכולה להחזיק הולד במעיה בודאי ל"א לא זכתה. כללו של דבר דל"א הכי רק בששניהם שוין לגמרי או דאין ידוע והוי תרתי לגריעותא דבעל או דידוע דשניהם בריאים ובהכרח לא זכה הוא כנ"ל:
ודע דבש"ס בעובדא דהוי קמי' דר"י דקאמר יוציא ויתן כתובה פריך ואי לא מיפקדה כתובה מאי עבידתה ומשני בבאה מחמת טענה ופרשו שם המפרשים בידוע שהוא עקר או ששהתה י' שנים ויש לו בנים דמצדו אין כופין. ויש לתמוה על זה דקאמר כתובה מאי עבידתה הא גט נמי אין לכופו כיון דמיירי באופן דהוא אינו מצווה וע"ש בתוס'. לכן לולא דמיסתפינא הי' נ"ל דבר חדש בענין זה שזה שאמרו כופין להוציא ויתן כתובה היינו דוקא כשהוא תובע לגרש או הב"ד כופין לגרש והאשה אינה רוצה להתגרש כלל אז יש לה כתובה אבל כשאין הב"ד יודעין כלל מדבר זה והבעל ג"כ אינו רוצה להתגרש רק היא קובלת עליו לפני ב"ד ששהה עמה י' שנים ותובעת להתגרש אף דמדינא ב"ד כופין ג"כ מ"מ כיון דהגט בא על ידה מחמת שתבעה להתגרש כל שלא באה מחמת טענה אין לה כתובה וכה"ג כתב הב"ש לעיל ס"ק ג' בשם הפרישה במוכה שחין דיש לה כתובה אפי' התנה משום דהיא אינה רוצה ואם היא רוצה אין לה כתובה וע"כ ג"כ באופן זה דהיא קובלת עליו דהוא מוכה שחין אף דכופין שוב אין לה כתובה וה"ה הכא ולק"מ וזהו דעת הרמב"ם שכתב בפשיטות בהלכה י' כשתובעת להתגרש אחר י' אין לה כתובה רק בבאה מחמת טענה ודו"ק:
יב וכופין אותו להוציא. בב"י הביא דברי הרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב דאין כופין בבאה מחמת טענה להוציא בשוטי רק מוסיפין על כתובתה והביא ראי' מפרק אע"פ כותבין איגרות מרד על ארוסה ע"ש. ואמת כי לפי דברי הרשב"א מיושב קושית התוס' דלמה לא חשיב באה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא וקושיא זו עצומה מאוד למעיין בש"ס פרק המדיר דהקשו שם מהך דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. ומתרצינן דהתם אפי' האשה רוצה אין משגיחין על דברי'. והשתא באה מחמת טענה דאי רוצה לא כייפינן לי' הוי לי' למיחשבה במתניתין. ולדברי הרשב"א הנ"ל לק"מ דבאה מחמת טענה אין כופין בשוטי ובמתניתין כופין בשוטי והא דלא משני כך אשלא באה מחמת טענה דאין כופין בשוטי רק מוסיפין דכל שלא באה איהי לתבוע גירושין והוא אינו מורד עלי' ל"ש להוסיף על הכתובה אבל בבאה מחמת טענה והוא מורד מוסיפין. גם תירוץ התוס' ביבמות פרק הע"י על הך קושיא אינו מספיק כלל דא"כ תיקשי האיך משני השתא דלא אמרה בעינא לי' ל"מ משמע דאי היה תלוי בדידה הוי מצי למיתני ולדברי התוס' ל"ה מצי למיתני משום דמודה ר"מ דאינה יכולה לומר כסבורה. אמנם הראי' שהביא הרשב"א מהך דפ' אע"פ אינה ראי' כלל דהתם מיירי שהבעל אינו רוצה לישא אותה והאשה רוצה שישאנה הילכך בהא דנין דין מורד על אשתו שהוא מורד ממנה והאשה רוצה להיות עמו לכך דנין דין מורד להוסיף עד שישאנה ולמה נכוף להוציא ואין דעת האשה כלל לזה. אבל כשהוא עקר ואינו מוליד ואין האשה רוצה להיות עמו דבעי חוטרא לידה בכה"ג לאו מורד הוא דהא הוא רוצה רק האשה מורדת ואינו ענין להוספת כתובה רק כופין להוציא כיון דבאה מחמת טענה והוא בגוונא דלא חיישינן שנתנה עיני' באחר וכן מוכח מדברי התוס' פרק הע"י דכופין בשוטי בבאה מחמת טענה וכן מדברי הרא"ש שם מוכח כן ומשמע שם דפשיטא לי' בהא טפי משהה עשר שנים ולא ילדה ע"ש. ועכ"פ משמע מדברי התוס' והרא"ש דלא כהרשב"א הנ"ל ומ"מ צ"ע מכח קושית תוס' הנ"ל. גם בדברי הרמב"ם ז"ל לח נזכר כפיית שוטים רק בשהה עשר שנים משום פרי' ורבי' ואפשר דסובר ג"כ כהרשב"א דלא זכר כפיית הרשב"א להוסיף על הכתובה ג"כ לכן הדבר צ"ע: (יג) יוציא מיד. עב"ש דלהרא"ש אפי' עקר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר ע"ש. ולפע"ד הא ליתא ואדרבא מבואר ברא"ש שם קודם שכתב דההוא עובדא דאתא קמי' דר"י י"ל בידוע שהוא עקר או כמו שפי' בה"ג שיש לו בנים ושהה עמה עשר שנים מבואר דעקר לחוד מספיק להכל. ומה שכתב אח"כ ששהה עשר שנים וידענא שהוא עקר היינו לפי שלא בא לפרש רק אופן שלא נכוף לבעל מכח פרי' ורבי' כיון ששהה עשר שנים וע"ז כתב דמשכחת בעקר או שיש לו בנים ואה"נ דבעקר אפי' תוך י' נאמנת רק דבא ליישב שתהא נאמנת מכח לאחר י' דכאן ליכא למיחש שנתנה עיני' באחר ויכול להיות שידענא שהוא עקר דב"ד יודעים ולכך אין כופין מצידם אבל האשה אינה יודעת ולא ידעה אז דלולא דהוא לאחר י' לא הי' מקום לחוש והאיך יעלה על הדעת לומר דעקר בלבד חיישינן א"כ תיקשי וכי קצבה יש לדבר דעד י' חיישינן ולאחר י' לא חיישינן א"כ גם באשה האומרת טמאה אני לך ושהתה עמו עשר שנים תהא נאמנת למשנה אחרונה והא וודאי ליתא דלא ניתן קצבה לעיני' נתנה באחר אפי' אחר שלשים וארבעים רק הטעם דמהני עשר בבאה מחמת טענה דניכרין הדברים שאנו רואין דאינו מוליד וטענתה ג"כ דאינו מוליד א"כ מהיכי תיתי דמשקרת לומר מחמת עיניה נתנה באחר אומרת כן כיון דטענתה טובה ואמת בוודאי מחמת טענה זו אומרת כן א"כ כ"ש בידוע שהוא עקר דוודאי טענתה טובה ואמת פשיטא דל"ח לעיני' נתנה באחר וזה ברור: (יד) וה"ה עב"ש מה שתמה על הטור והרב והאריך בזה ולדעתי דברי הרב ברורין כי לכל השיטות הא דמהני לומר איזול אבדוק היינו בהך גוונא דהיא צריכה לומר דאינו יורה כחץ ואי לא"ה אין כופין כלל הילכך כיון דכל נאמנותה והכפי' מחמת טענתה שאינו יורה כחץ לכך יכול לומר איזול אבדוק להראות שאני יורה כחץ אבל בגוונא דנאמנת בלי הך טענה דאינו יורה כחץ ומ"מ כפינן א"כ ל"מ איזול אבדוק לכל אחד לפי שיטתו דלשיטת הרי"ף דלכך צריכה לומר אינו יורה כחץ מחמת ברי שלו מינה א"כ בלא טוען ברי דאינה צריכה. לזה לא מהני איזול אבדוק וכמו כן לשיטת המפרשים בתוס' בבעל שלישי בבעל א' דאינה צריכה ליכ"ח ממילא אינו יכול לומר איזול אבדוק וכמו כן לשיטת התוס' דכבר יש לו בנים כל שאין לו בנים אפי' יש לו אשה שלא שהה עמה כל שאין לו בנים שוב תלינן בזכותו והואיל ובאה מחמת טענה אין ממתינין לו עד שישהה עשר שנים עם השני' דתלינן דוודאי בזכותו הואיל והוא אין לו כיון דעדיין לא קיים. תדע דאל"כ תיקשי מה צורך לתוס' לאוקמא הך דלקמן עובדא דר"א ביש לו בנים והוצרכו להמציא סברא דמ"מ אמרינן דמעכשיו נתקלקל לוקמא הך דלקמן בפשיטות דרוצה לישא אחרת לכך מצידו א"א לכוף רק מכחה דבאה מחמת טענה וכן הך דהכא ביש לו אשה אחרת שלא שהה עמה עשר שנים ועם זו שהה עשר וע"כ דכל שלא קיים פרי' ורבי' מודים התוס' דתלינן בזכותו ואין צורך לומר דאינו יורה כחץ אפי' יורה תלינן בהכרח בזכותו דהיא לא מיפקדא רק שכבר קיים בהא יש סברא שלא לתלות בו כיון שכבר קיים ל"ש שלא זכה עמה כיון דלא מיפקד עוד כמו האשה והשתא כל שלא קיים מה בכך שיאמר איזול ואבדוק עם זו לא זכיתי לקיים ועם אחרת אזכה כיון שאינה צריכה לומר כלל שאינו יורה כיון שאין לו בנים רק ביש לו בנים דצריכה לומר שאינו י"כ בהא מהני שיאמר איזול אבדוק רק דהרב לא ניחא לי' לחלק לפי שיטת הרי"ף בטענת ברי כמו שכתב בד"מ לכך לא זכר כאן רק להנך ב' שיטות דכל באופן שאינה צריכה לומר שאינו י"כ רק בלא"ה כופין ל"מ בדיקה וכן מוכח מדברי המרדכי שהביא ב"י שכתב אפי' לא קים לה ג"כ מ"מ בבאה מחמת טענה כופין והדבר תמוה במאי איירי אי באין לו בנים בלא"ה כופין ואי ביש לו מבואר דצריכה לומר שאי"כ וע"כ דבאמת אין לו בנים רק שרוצה לישא אחרת או שיש לו אחרת ולא שהה עמה י' שנים מ"מ כיון דבאה מחמת טענה אפי' אינה אומרת שאי"כ כופין ול"מ מה שיבדוק באשה אחרת או באותה שיש לו חוץ זו כנ"ל ולא יכולתי לעמוד על סוף דעת הב"ש שכתב שאינו יודע לחלק בין יש לו למה שיהא לו וההפרש מבואר שהרי בש"ס שאלו והאי לא זכה שמא היא לא זכתה. ותרצו דהיא דלא מיפקדא לא מיענשא והשתא ממילא כשכבר קיים פו"ר לא שייך גם בדידי' לא זכה דהא שוב לא מיענש אבל כשעדיין לא קיים מה בכך שיהא לו מאחרת הא מזו לא זכה ונענש דהוא מיפקד ועם אחרת יהא לו וזה ברור. וגם דברי הטור על דרך זה דהא ע"כ מיירי באופן שהיא צריכה לומר שאינו יכ"ח והיינו על אחד מג' התירוצים הנ"ל וכל שהוא באופן דצריכה לומר שאי"כ מהני בדיקה שלו אבל הרא"ש בתשובה מיירי באופן דאינה צריכה כלל לומר שאי"כ דכופין מצידו הלכך מה בכך דבדק הא עם זו לא זכה ועם אחרת זכה כנ"ל וכל זה ברור:
סעיף ז. אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור) וכופין אותו להוציא מיד (טו) ולא יתן לה כתובה ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה יתן לה כתובה (וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה הואיל ולא יכול לבוא עליה יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר) (ב"י בשם א"ח) בד"א כשאינה תובעת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין:
הג"ה. וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת (מרדכי פרק י' יוחסין) ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב) ואם יש לתלות שלא יוכל לבוא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה שלא יוכל לבוא עליה מכח רכות שניו וחולשתו תולין בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אישות) וי"א דאפי' במקום שאין כופין אותו מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כדין מורדת אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה י' שנים ולא תלד (מהרי"ק שורש קל"ה ובב"י בשם הרשב"א וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר כופין אותו להוציא (תשו' הרא"ש כלל מ"ג) אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים: סעיף ח. אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן:
סעיף ט. אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו):
טו ולא יתן לה כתובה. כ"כ הרא"ש בתשובה הביאה הטור ויש לתמוה דמיד אח"כ הביא תשובת הרא"ש באשה שטוענת שבעלה אינו שוכב עמה דיש לה כתובה והא זהו כמו טוענת אין לו גבורת אנשים כמ"ש הרב בהג"ה. לכן נראה לפע"ד דשם מיירי דהוא מודה לה ומ"מ אי אמרה הטעם שרוצה בגט לפי שאינה ראוי' להבנות ממנו אין משגיחין בה כיון דלא מיפקדא רק צריכה שתאמר שרוצה שיבוא עלי' כדרך כל הארץ או שתאמר דתן חוטרא לידה אבל כל שאינה טוענת אחת משתי אלה רק שאינה ראוי' להבנות ממנו אפי' אומרת מחמת שאין לו גבורת אנשים אין כופין להוציא וליתן כתובה רק דהרא"ש דייק התם שלא יסתרו דברי' דטענתה היא שלא נשאת לו רק שיבוא עליה כדרך כל הארץ וזו טענה מספקת. ובהכי ניחא מ"ש ב"י וז"ל ואיני יודע למה הוצרך לפרש דברי' ישאלוה והיא תפרשם. ולפי הנ"ל דעל זה דנין אי נימא דכבר אמרה לפי שאינה ראוי' להבנות א"כ עיקר טענתה מחמת זה ואפי' אינו שוכב עמה כיון שהיא לא טענה רק מחמת בנים והיא לא מיפקדא על פו"ר לזה הוצרכו לומר דמפרשין דברי' דלא ניחא לה להיות עמו בלא ביאה כנ"ל:
סעיף י. נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה (טז) יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין לו אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת:
הג"ה. י"א דכ"ז דלא הוליד כלל אבל אם הוליד זרע קיימא אע"פ שלא קיים עדיין פריה ורביה אין כופין להוציא (ריב"ש סי' ט"ו וע"ל סי' א') דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל (יז) ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י פרק הבא על יבמתו). סעיף יא. הלך בסחורה בתוך י' שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אע"פ שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין:
טז יוציא ויתן כתובה. עב"ש ס"ק כ"ב וכבר נתבאר לעיל שא"א לפרש דברי הרמב"ם כן. גם המחבר לא פי' כך מדלא הביא בב"י דברי הרמב"ם שחולק על כל הפוסקים בדבר זה. גם מדברי ה"ה מוכח להדיא דלא פי' דברי הרמב"ם כן כמו שביארנו לעיל ס"ק י"ג באריכות:
יז ונאמן האיש. כ"כ הנ"י בשם הריטב"א ולדעתי דין זה צ"ע דמכל הפוסקים דמוקי להך דבאה קמי' דר"א ביש לו בנים או שידענא שהוא עקר משמע דאין סומכין על דבריו כנ"ל דאל"כ הוי מצי לפרושי בפשיטות דהוא אומר שהוא עקר לכך לולא דבאה מחמת טענה לא הוי כפינן ומדכתבו דידוע שהוא עקר משמע דצריך לידע זאת. גם קצת ילה"ק מהא דפריך בש"ס דליתני שהה עשר שנים בהדי הנך ענין זה לחזקה שלה אי אמת אומר בדנתעקר מאי יועיל חזקה שלה הא מודה לה דלא הפילה רק הוא נתעקר ואי דאין מאמינין לו דבר זה בלי חזקה אין מאמינים וחזקה אינה רק נגד טענתו דהפילה תוך י' וברור דכוונת נ"י כך דאין מאמינים דכופין להוציא והשתא הא י"ל דלא תני רק הנך דכופין ואין לו להציל עצמו אבל הך יכול לומר עקר אני ובטלה הכפי' אלא וודאי דאין משגחינן עליו כל שלא יברר. וכן מסתבר דא"כ בטלת התקנה דהא וודאי יאמר עקר אני ולא יניח לכפותו בשוטים וצ"ע בזה ועי' בסמוך:
סעיף יב. הפילה מונה מיום שהפילה אם הפילה וחזרה והפילה ג' פעמים הוחזקה לנפלים (יח) ויוציא ויתן כתובה ומ"מ מותרת להנשא לאחר: יח) ויוציא ויתן כתובה. עב"ש ס"ק כ"ח והוא תמוה דפשיטא דאי נימא דכל שהוא יורה כחץ ואפי' ספק אי יורה כחץ שוב אין לה כתובה א"כ וכי עדיף הוחזקה לנפלים דחזינן דיורה כחץ דתטול כתובה. תדע דדעת הרא"ש לולא דעת הרי"ף ורש"י דבהוחזקה לנפלים אין לה כתובה אף דהוא סובר דיש לה כתובה בלא ילדה אפי' יורה כחץ א"כ וכי ס"ד דלדעת הרמב"ם יהא ממש להיפוך בלא ילדה ויורה כחץ אין לה כתובה ואפי' בספק אי י"כ והפילה ג' פעמים יש לה כתובה אפי' י"כ וברור דל"ה כוונת הרמב"ם כן כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ג באריכות:
סעיף יג. הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שתשב עמו והיא אומרת לא הפלתי (יט) היא נאמנת:
יט היא נאמנת. דעת נ"י דוקא באין חשש דעיני' נותנת באחר והב"ש גימגם בזה ואני תמה הא פשיטא דלאו גבול גבלו דכל ששהתה י' שוב לא שייך עיני' נתנה באחר דהא חזינן בטמאה אני לך אפי' אחר כמה שנים אינה נאמנת רק בבאה בהך טענה דאין לה בנים ואינו י"כ בהא אמרינן דכל לאחר י' חזינן דדברי' יש בהן ממש דבאמת כבר שהה שיעור זה ואין לו בנים ולאו משום דעיני' נותנת באחר אמרה כן אבל בהפילה תוך י' הך י' לא מעלה ולא מוריד כלל רק משעה שהפילה א"כ היא דאומרת דיש כאן י' בלי הפילה יש לחוש דעיני' נותנת באחר. איברא מפירש"י משמע דלא ס"ל סברת הנ"י דלא זכר כלל הך דהיא אינה תובעת להתגרש רק בהך דבתר הכי בנחלקו כמה הפילה ומעיקרא בהא לא ש"מ דסובר דמעיקרא, אפי' תובעת להתגרש כך הדין והיינו די"ל דהך חזקה דלא מחזקה נפשה בעקרה אלים דל"ח שנתנה עיני' באחר להחזיק נפשה בעקרה. ואפשר דמשמע לי' דמעיקרא ע"כ בתובעת דאל"כ יש לו מיגו דעקר אני כקושית נ"י ובתובעת לק"מ דמ"מ יוציא ויתן כתובה מחמת דבאה בטענה אבל בהך לו לומר שהפילה תוך י' במיגו דיאמר נתקררתי דמ"מ עכשיו אומר דהוליד והפילה ריע טענתו דחזקה גדולה יש לה נגד טענה זו והוי מיגו במקום חזקה אלימתא דלא אמרינן וזה ברור בכוונת נ"י ולק"מ. וכבר כתבתי לעיל דאי נפרש בתובעת כתובה כפי הנראה מפירש"י לק"מ קושית נ"י דמ"מ צריך ליתן לה כתובה רק הנ"י הקשה לפי שיטתו:
סעיף טו:
בכל זה לא משביע (כא) שבועת
היסת שלא הפילה או שהפילה ג' שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה: סעיף טז. שהה עם אשת י' שנים ולא ילדה והוציאה מותרת להנשא עם השני שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה דינה עמו כדינה עם הראשון: סעיף יז. גירשה לא תנשא לשלישי ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה אא"כ יש לו אשה אחרת או שקיים מצות פו"ד ואם הכיר בה יש לה כתובה: (כא) שבועת היסת. נ"ל דאם אינה רוצה לישבע אין כופין אותו להוציא כלל דאף דאמרינן דהיא נאמנת מחמת סברא דלא מחזקה נפשה בנפלי ועקרה מ"מ אם אינה רוצה לישבע חזינן דמשקרא ושוב אין כופין שמא האמת אתו ובזה מיושב השגת הראב"ד על הרמב"ם בזה ודו"ק:
סעיף יח. שהתה עם השלישי י' שנים ולא ילדה אם לא גבתה כתובה מהראשונה (כב) לא תגבה ואם גבתה לא תחזיר:
סעיף יט. הוציאה השלישי כלא כתובה ונשאת לרביעי וילדה אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי דשמא עתה נתרפאה:
סעיף כ. כל הנושא אשה בעבירה אפילו באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו להוציא:
כב לא תגבה. והנ"י כתב בשם הרשב"א והרא"ה והריטב"א דאפי' לא גבתה תגבה וכן נראה מדברי התוס' שם שלא כתבו לחלק בכך רק לס"ד דלא ידעו לפרש בלא הכיר ומשום מקח טעות אבל למסקנא בלא"ה לא קשה מה, שהקשו שם ואין צורך לחדש דין זה וכיון דקיי"ל דמיירי בלא הכיר ממילא ליתא לחילוק הנ"ל רק הרא"ש כתב לחלק מסברא דנפשי' כיון דאסורה לשלישי ממילא אינו ברור דהשתא הוא דכחשי ולפ"ז כיון דנחלקו כל הנך פוסקים נראה דמהני תפיסה אף דלהרא"ש וודאי ל"מ תפיסה בשמא אבל מ"מ מהני תפיסה מכח הני רבוותא דמן הדין יש לה אפי' לא תפסה דהוחזקה לנפלים נראה דסובר הרב דלא מצי מיירי בתובעת דהא בלא"ה דעת הרא"ש בהוחזקה לנפלים דאין לה כתובה כלל רק דסובר רש"י כל שהוא רוצה לגרשה בע"כ או ע"י כפיית ב"ד אינו יכול להנצל מליתן לה כתובה דדילמא איהו לא זכה להבנות אבל בתובעת כתובה בכה"ג דהוחזקה לנפלים אינה יכולה להוציא ממנו כתובתה כיון דהוחזקה לנפלים ולכך פירש"י שאינה תובעת וכאן ליכא קושיא דיאמר עקר אני כיון שכבר הוליד ולעיל דיכול לומר עקר אני מיירי בתובעת כנ"ל לדעת רש"י ומ"מ מאחר דמרש"י לא מוכח בפי' כן ובנ"י מבואר להדיא דוקא באינה תובעת בוודאי אין להוציא כתובה רק בב"ד כופין ולא כשתובעת:
סעיף יד. הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי ג' היא (כ) נאמנת: (כ) נאמנת עב"ש ס"ק ל' בשם נ"י והקשה עליו ותמהני שלא דיקדק בנ"י דהוא חשב דכוונת נ"י לתרץ כשיאמר נתקררתי לא יהא נאמן דריע טענתי' והא פשיטא דליתא חדא דלא ריע דאומרת לא הפילה וכן הוא יאמר כך ועוד אי כוונתו כך מה זה שכתב דחזקה שלה גדולה מאי ויכולה לומר קיים לי כנ"ל:
סעיף כז. כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים (כג) וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין:
הג"ה. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) אבל אם יש לו אשה בעבירה לכ"ע כופין בשוטים וכל מקום שאין כופין בשוטים אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש פרק המדיר) ומ"מ יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (ש"ד בשם ר"ת ובמהרי"ק) או למול בניו או לקברם עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח) ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכה"ג ומלבד שלא ינדו אותו אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש כי אין זה כפיה רק לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סי' קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין אי לא אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת לי' (מרדכי ריש המדיר):
סעיף כב. צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט שלא להוציא לעז על הגט (ומזכירין שר"ת גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הניתן):
סעיף כג. אם נשבע הבעל ליתן גט טוב שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה:
הג"ה. וע"ל סי' קל"ד. סעיף כ' ובגט מומר אין צריכין לשאול אם נשבע או נדר מאחר דצריך לגרש מדינא אך שואלין אותו אם מגרש ברצון וכן שואלין לאשתו:
סעיף כד:
מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו מותר לגרש ואין בו משום מגרש באונס וטוב לגרשה בשני גיטין ויתנם לה זא"ז:
כג וי"א שכל מי שלא נאמר בו. עי' ברא"ש וטור ומשמע מדבריהם דאפי' שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין להך דעה בשוטים ובאמת הוא תמוה בעיני דמוכח להדיא בתוס' שם דבשהה י' שנים אין כאן מחלוקת כלל. תדע דהא ר"ח הביא ראי' לדבריו מירושלמי דקאמר אין מעשין אלא לפסולות ומוקמינן הך דהמדיר רק שיוציא ולא שכופין א"כ מה ענין זה לשהה עמה עשר שנים דבהדיא מבואר בש"ס דילן דכופין בשוטי והאיך הביא ראי' מירושלמי דקאי להך מ"ד דפליג ע"ז דרק לפסולות כופין ופלוגתא זו מבואר בש"ס דילן רק באינך דתנן בהמדיר הביא הר"ח ראי' מדמשני בירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין א"כ ממילא כל היכי דלא שמעינן בפי' כופין אין כופין בשוטים וזה ברור ולא יכולתי לירד לסוף דעת הרא"ש במה שכתב דאפי' בהא אין כופין בשוטי. גם בדברי הגר"א אות ס"ה מבואר לכאורה דבשהה י' שנים כופין לכ"ע ודו"ק רק משמע מדבריו בבאה מחמת טענה אין כופין ומדברי התוס' מבואר דגם בהא כופין לכ"ע ונראה שהוא נמשך לדברי הרשב"א סי' אלף קצ"ב וכבר כתבתי לעיל בזה באריכות]: גם בעיקר דברי ר"ח במה שהביא ראי' מירושלמי אף שאין אני כדאי לדבר בזה מ"מ לא אוכל למנוע לגלות דעתי דאין מהירושלמי הזה שום ראי' כמו שאבאר דהכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכה"ג וכו' והאיכא שניות כגון דא אמר שמואל והא תנינן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה שמענו שמוציא שמענו שכופין מה בין אלו לאלו וכו' והשתא יש לתמוה כיון דמוכיח בירושלמי שזה שאמר שמואל אין מעשין רק לפסולות אין שום דבר שנכוף רק לזה ואהא קשיא לי' מפרק המדיר דמשמע לי' יוציא היינו כופין א"כ אכתי תיקשי מהא דאידך דהמדיר דחשיב אלו שכופין להוציא. הרי להדיא דאיכא דכופין חוץ הך דשמואל ואי נימא דהנך דנזכרו במשנה אינם בכלל דברי שמואל למעוטי רק אם שהה עשר שנים דבמשנה לא נאמר יוציא א"כ מאי קשיא להו מפרק המדיר ואדרבא מבואר בתוס' להדיא דהך דכופין להוציא טפי יש להם שייכות להך דשמואל מהך דפרק המדיר. המדיר את אשתו דהתם משום פשיעת הבעל נגעו בה ועכ"פ כיון דהק' בירושלמי מהך כ"ש דיש להקשות מהנך דמבואר דכופין להוציא. לכן נראה לפע"ד ברור דירושלמי סובר דהנך דכופין להוציא לית להו כתובה ושמואל לא קאמר דאין מעשין להוציא וליתן כתובה רק לפסולות והיינו דקאמר כגון דא אמר שמואל בשביל דתנן בשניות דלית להו כתובה סובר שמואל דאין מעשין ויתן כתובה רק בהנך דתנן להו כגון אלמנה ואהא מקשה מפרק המדיר דתנן יוציא ויתן כתובה ואהא משני שאין הפי' כופין ובאידך דהמדיר דקתני כופין לא הוזכר כתובה ולפ"ז לדידן דקיי"ל דכל הני דכופין להוציא בהמדיר יש להן כתובה וכן מוכח באמת בש"ס להדיא א"כ בטלו כל דברי הירושלמי ובהכרח שלא דיבר שמואל למעט רק שהה י' שנים ולא הנך דנזכר בפי' וכן מבואר בש"ס דילן דלא הי' כוונת שמואל רק למעט שהה י' שנים ואף בהא לא קיי"ל כוותי' א"כ ממילא בכל הני דנזכר במשנה כופין. ובהכי ניחא דקאמר בתר הכי בירושלמי מה בין אילין לאילין ומבואר התם דהשאלה על הכתובה למה באמת באלמנה יש לה כתובה ובאינך לא. מבואר דכל דברי הירושלמי על זה היסוד למעט כפי' בכתובה ולפי ש"ס דילן כל זה אינו כמו שביארנו. עכ"פ בהך דשהה עשר שנים איני רואה מקום שלא לכוף בשוטים מה דמפורש בש"ס דילן דכופין כמו שביארנו:
סוף הספר