תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קנב
דין שני עדים אומרים שנתגרשה והאומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי ובו יב סעיפים:
סעיף א. (א) הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה (ב) ספק מגורשת ואפי' (ג) הודית לו שגירשה אינם נאמנים: (א) הבעל כו'. עב"ש סק"א דנראה דפסקו כמ"ד פלגינן אפי' בחד גופא. והדבר צריך ביאור והנה שם מייתי תרי מימרא דר"י בחדא אמר אינו נאמן ובחדא נאמן ומשני כאן למפרע כאן להבא והק' בתוס' האיך אפשר לפרש למפרע הא פשיטא דאינו נאמן דמאי הועילו חכמים בתקנתם שתקנו זמן ולמ"ד לא פלגינן י"ל דקמש"ל דאפי' להבא א"נ אבל למ"ד פלגינן קשה והניחו הדבר בתימה ולפ"ז להפוסקים דפסקו פלגינן גדלה תמי' הנ"ל כיון דבאמת פלגינן א"כ ע"כ למפרע בלבד מיירי וקשה פשיטא כנ"ל:
אבל לפעד"נ ליישב קו' תוס' בפשיטות והוא שנראה לי דודאי באומר גרשתי למפרע ורוצה להאמינו באמת על איזהו ענין יש לו נפקותא למפרע כגון שזינתה וכדומה בהא וודאי ליכא למ"ד דפלגינן דיבורי' דהא עיקר הטעם דמאמינין לו דבידו לגרשה והשתא דעדותו באמת לענין הנוגע למפרע ממילא לא מהימן להבא דכל שאינו נאמן למפרע בדבר שבא להעיד לא שייך להאמינו כלל דהוא אמר גרשתי כבר כדי שיאומן למפרע אבל אי הי' מגרשה עתה לא הי' מועיל רק להבא ואי משום דהשתא יכול לגרשה אינו רוצה לאחזוקי נפשי' בשיקרא דאי יגרשה נראה שמודה שלא גירשה ועוד דיכול להיות דלא רצה רק אם יועילו דבריו למפרע וכל שלא יועילו שוב אינו רוצה כלל וז"ב לפענ"ד רק פלוגתייהו אי פלגינן או לא הוא באופן שאין עכשיו שום נפקותא למפרע והוא עצמו אומר שאינו רוצה שיאמינו לו רק שתהא מגורשת מעתה רק האמת אומר שגירשה כבר ובהא נחלקו דמ"ד דלא פלגינן סובר אף דאכתי הי' ראוי להאמינו מכח בידו לגרשה כיון שאין עדותו באמת רק על להבא רק שגירשה למפרע מ"מ כיון שאם אירע איזה ענין הנוגע למפרע אין אנו מאמינים א"כ א"א לסמוך על הגירושין גם להבא דלא פלגינן בחד גופא ומ"ד דפלגינן פליג דבהא נאמן ולפ"ז ר"י שפיר קמש"ל דאם אמר למפרע א"נ כלל בגוונא שהוא בא להעיד בדבר דלמפרע ובהא א"נ לכ"ע אפי' להבא אפי' למ"ד פלגינן דבכהאי גוונא ל"ש טעמא דבידו כלל כיון דכוונתו להעיד למפרע כנ"ל והשתא לא קשיא קו' התוס' כלל דבהא מיירי ר"י וקמש"ל דאינו נאמן גם להבא כיון שבא להעיד על למפרע להאמינו באמת למפרע באיזה ענין ולפ"ז בכה"ג אפי' להבא אפי' ספק ליכא דלגמרי א"נ ולפ"ז צ"ע בטור וש"ע שכתבו בפשיטות דהוי ספק ובאמת כה"ג נראה דהוי ודאי אינה מגורשת כמו שבארנו:
ודע דלפמ"ש תוס' פ"ק דסנהדרין (דף ט':) בד"ה ואין דלהך סוגי' דכתובות אתיא כמ"ד בב"ב דבחד גופא לא פלגינן ע"ש א"כ כיון דקיימ"ל מחמת ממון אין נאמנין א"כ הלכה כהך מ"ד דבחד גופא לא פלגינן א"כ מבואר דלא כב"ש רק כשאמר למפרע אינו נאמן על להבא בודאי לא בספק כיון דלא פלגינן אמנם כבר בארנו בספרי ת"י ת"מ סי' ל"ד בישוב דברי הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ד) שהביא הסמ"ג שם דאין ענין זה לזה כלל והתם באנוסים וכן בשאר מקומות לכ"ע הוי תרי גופא ע"ש ואין להאריך כאן:
ב ספק מגורשת. עב"ש דאינו יכול לאסרה לכהן וכוונתו כשהיא מכחישה אותו ואיני יודע מנין לו זה ומדברי הרמב"ם משמע דאין חילוק בין מכחישה או לא מדקאמר ואם הודית ונ"ל שיצא לו כן דאי ס"ד שיש לחלק בין מכחישה או מודה הוי להו להש"ס לשנוי' רומי' דר"י בהכי כאן דמודה כאן במכחישה וע"כ דאין חילוק ובאמת בתוס' גיטין י"ט בד"ה מפני מה כתבו בתוך דבריהם ואפי' מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמן במכחישתו משמע דלא ברירא להו זה' רק דלא מצינו שיהא נאמן אפי' בהא ובאמת מסוגי' דב"ב מוכח ע"כ דאפי' במכחישה נאמן ואין חילוק בין אשה מודה למכחישתו בשום דבר דאל"כ ל"ה מקשי דר"י אדר"י והוי מצי לישנוי' ברווחא דמכחישתו לכן אינו נאמן וברור דאין חילוק כלל ועכ"פ צ"ע על הב"ש שהחליט הדבר בפשיטות:
ג הודית לו שגירשה. אף דאשה שאמרה גרשתני נאמנת הואיל והוא מסייעה לא וצ"ע בש"ס גיטין (מ"ד ע"ב) דקאמר שא"ה דאיכא שליש דמסייע ולא קאמר בעל דמסייע משמע דבעל ל"ה סיוע לגרועי נאמנות שלה גם מ"ש עוד הב"ש כי יש לחוש שמא בגט פסול גירש לא ידעתי דא"כ באומר לא גרשתי האיך תועיל חזקה שמא בגט פסול גירש והוא משקר לא גרשתי כלל וע"כ דלא חיישינן לגט פסול כל שיש חזקה א"כ בהתחילה היא לומר גרשתני מה בכך דאומר גרשתי לחוש בשביל זה לגט פסול וצ"ע ויתבאר עוד בסמוך בענין זה:
סעיף ב. (ד) האומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה נתבאר סי' י"ז: (ד) האומרת לבעלה גרשתני וכו'. עיקרי דינים אלו נתבארו בסי' י"ז וראיתי להעתיקם כאן בדיני גיטין ולכתוב הנראה לענ"ד בזה. כתב הטור סי' זה דאם נתקדשה לאחר שלא בפניו אפי' אומרת אח"כ בפניו גרשתני שוב אינה נאמנת וכתבו המחבר לעיל סי' י"ז בשם יש מי שאומר וכתב שם הב"ש שלא נודע מי החולק בזה כי אף דהרא"ש בתשו' כתב נשאת ומשום זונה הלא כתב בב"ה דמעשה כך הי' דאל"כ לא יחלוק הטור על הרא"ש מבלי זכר דעתו ע"ש ואני תמה הא בתשו' הרשב"א סי' אלף רנ"ג מבואר להדיא דאפי' נתקדשה שלא בפני בעלה נאמנת אח"כ לומר בפניו גרשתני וחולק בהדיא על הך דינא וביותר אני תמה דהב"י בסי' י"ז מביא בעצמו דברי הרשב"א הללו רק שנראה מדבריו שם דרק באמרה מתחילה שלא. בפניו גרשתני כתב כן הרשב"א ובאמת שם מבואר להדיא אפי' נתקדשה ע"ש וגדולה מזו מוכח מדברי הרשב"א דאפי' בנשאת פליג על הרא"ש דנאמנת אח"כ ומעתה עלינו לבאר עם מי דעת של תורה נוטה אי כהרא"ש או כהרשב"א. והנה הרשב"א בתשו' הנ"ל, הכריח דבריו מהא דפרק האשה שנתארמלה דפריך חציפא כ"ה ומשני שא"ה דאיכא עדים דמסייע לה אלמא אי ליכא עדים אף שכבר התחילה להעיז שלא בפניו אינה יכולה להעיז כשבא בעלה ולפי דעתו מוכח מהתם אפי' נשאת מקודם נאמנת לומר אח"כ בפניו גרשתני אבל באמת דברי הרשב"א ז"ל, תמוהין מאד לפענ"ד דהא התם אנו דנין עכשיו שלא בפניו שלא תצא והיינו דהאיך נשאת ולא היתה יריאה שיבוא בעלה ותצטרך להכחישו ואין אשה מעיזה והאיך נכנסה לנשואין שתהא מוכרחת להעיז והשתא ל"ש לומר דאח"כ תוכל להעיז הואיל והתחילה הלא על התחלה אנו דנין דודאי ידעה דהאמת אתה דאל"כ הלא תצטרך להעיז בהכרח משא"כ כאן כשאין עדים כלל על גירושין רק אמרה גרשתני שלא בפניו ונשאת דכשלא בא בעלה לכ"ע תצא ואין דנין בכאן הך סברא דיריאה עכשיו ממה שתצטרך להעיז דאל"כ אפי' לא בא בעלה כלל ולא אמרה כלל בפניו לא תצא כמו התם וע"כ דוקא התם בצירוף תרי האומרים נתגרשה הי' מהראוי לסמוך על הך סברא דיריאה עכשיו שתצטרך להעיז כמו במיתה דיריאה שמא יבוא אבל בלי עידי גירושין כלל דכ"ע מודים כל שלא אמרה בפני בעלה תצא ולא סמכינן השתא דיריאה ממה שיבוא ותצטרך להעיז א"כ פשיטא דאח"כ כשבא והיא מוכרחת להעיז הואיל וכבר נשאת ונתקדשה דשוב אינה נאמנת דאין כאן חזקה משא"כ התם דדנין על התחלה הא גופה הוי הצלה דידה מה שתהא מוכרחת להעיז כשיבוא והואיל ואינה חוששת מוכרח שהאמת אתה ואדרבא אי ס"ד שאינה מוכרחת להעיז אח"כ אין לה שם שום סברא שלא תצא דמה בכך כשיבוא בעלה לא תעיז באמת ותודה לדבריו וע"כ דכיון שנשאת תהא מוכרחת להעיז והאיך הכניסה עצמה לנשואין במה שתהא מוכרחת להעיז וז"ב ולפ"ז מוכח מהתם עכ"פ דבנשאת ודאי ליכא חזקה דמוכרחת להעיז כנ"ל ולפ"ז ממילא בנתקדשה ג"כ אמרי' דמוכרחת להעיז דיותר נוח לה להעיז משתאמר שנתקדשה לאחר והיא אשת איש ואפי' לא נתקדשה כלל הי' מהראוי לומר דעבידא להחזיק דברי' אלא דמ"מ בהא ודאי נאמנת דלא ס"ד בשביל שכבר אמרה גרשתני שוב לא תאומן לעולם לומר בפניו גרשתני וכן בנתקדשה נאמנת לומר גרשתני עכשיו רק לא חיישינן לקידושין אבל היכא דליכא קידושין ממילא נאמנת לומר גרשתני בפניו אבל לחוש לקידושין הראשונים אין כאן בית מיחוש מאחר שהוכחתי דדברי הרשב"א תמוהין ומהתם מוכח להיפוך כמו שביארנו: ויש לברר אם אמרה לבעלה גרשתני ששלחת לי גט ע"י שליח והשליח נתנו לידי ונאבד ממני מה דינה אי נימא כיון דאין אשה מעיזה א"כ האמת אתה דשלח לה גט וממילא נאמנת שקיבלתו מהשליח או דילמא כיון דלא אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו לקולא א"כ ליכא חזקה דמה בכך דבאמת שלח לה גט שמא לא מסר לה לידה ואין דשב"ע פחות משנים. והנה לכאו' מהך סוגי' דפרק התקבל מוכח להדיא דנאמנת דפריך התם ונהימני' לדידה מדר"ה ומשני שא"ה דאיכא דמסייע לה משמע בהדיא דאי ליכא דמסייע לה נאמנת אפי' בכה"ג דהא התם אינה אומרת גרשתני בעצמך רק קבלתי גט ע"י שליח: איברא יש לתמוה הא התם מוכח בהדיא דאין אנו מסופקין כלל אם הבעל מסר הגט לשליח או לא דהא מעיקרא פריך ולהימני' לבעל דבעל שאמר גרשתי נאמן ומשני מי קאמר גרשתי ופריך עלה להימני' לשליח מכח חזקה ומשני לקולא לא אמרי' מוכח בהדיא דבהא ודאי בעל נאמן דמסר לה גט ע"י שליח רק דמ"מ הוי דבר שבערוה דאין עדים דקיבלה מיד שליח א"כ מאי פריך עלה להימני' מדר"ה מאי שייכות כאן לדר"ה איזה חזקה יש כאן שקיבלה מיד השליח הגט מה שאין הבעל יודע מזה כלל והוי כמו טמאה אני לך דמודה ר"ה כיון דבעל לא ידע בה וה"ה גרשתני ע"י שליח שקבלתו הגט משליח שאין הבעל יודע מזה ואי מצד הסברא ראוי להאמינה שקיבלה הגט משליח מאחר שנתאמת שנשלח לה גט א"כ מה משני ע"ז דמסייע לה דפשיטא שיש להאמינה ואין רצוני להאריך לדחות מה שהי' נראה לי לכאו' לפרש כי רחוק הוא בעצמותו ואין לי מקום לפרש בדרך הפשוט רק שנאמר דמיירי כאן שהיא אמרה מתחילה שנתגרשה ע"י שליח וע"ז אנו דנין כיון דלא ידעה האמת אי שלח או לא כיון דלא קיבלה א"כ ס"ד שאינה יכולה להעיז כי אולי לא שלח לה גט כלל ומכיר בשקרה וע"כ דבאמת קיבלה גט ויודעת ששלח וע"ז משני דסמכה על השליח ששלח גט והיא אינה יודעת באמת כלל משליחות גט ולהא לא חיישינן שמא ידעה ששלח מבחוץ ולא קיבלה כל כמה דליכא דמסייע לה ולפ"ז מוכח דאפי' הודה הבעל לדברי' כל שהתחילה היא לומר גרשתני מהני ודלא כב"ש סי' י"ז שחולק על הח"מ בזה דהא הכא הודה הבעל לדברי' ומ"מ דנין על מה שהתחילה לומר קודם שהודה לה ולא דחינן רק משום דהשליח מסייע דליכא למימר דבאמת הכוונה הואיל והבעל הודה לה ששלח גט דהאיך שייך מעיזה ומעיזה איזה העזה יש במה שאומרת כמותו ואדרבא בהיפוך היתה מעיזה ועוד כיון דעיקר הקו' היתה רק לדון על התחלה דאל"כ אין כאן התחלת קושיא כנ"ל וע"כ דכל כמה דליכא סיוע בהתחלתה נאמנת ולפ"ז באומרת גרשתני ע"י שליח נאמנת ג"כ כל דליכא סיוע דנשלח לה גט:
והי' נראה לפרש עוד הכוונה התם כיון דבאומרת גרשתני סתם נאמנת ממילא ע"כ נאמנת בכל אופן דאל"כ ניחוש שמא שלח לה גט ולא קיבלתו ויכולה להעיז וע"כ דבכל גוונא נאמנת ולפ"ז הי' נראה אפי' אומרת גרשתני סתם ויש סיוע שגירשה ע"י שליח שוב אינה נאמנת דכל ששלח לה גט יכולה להעיז לומר גרשתני אפי' לא קיבלתו מחמת סיוע שנשלח לה גט ויש סיוע לפי' זה דהא בקיבלה קידושין דדנין כאומרת גרשתני דילמא שלח לה שליח ולא קיבלה הגט ויכולה להעיז וע"כ דאפי' אומרת כן נאמנת היכי דליכא סיוע ומ"מ הראשון יותר נכון ועכ"פ נראה פשוט באומרת גרשתני ע"י שליח והשליח ליתא לפנינו נאמנת ואי יש שליח המסייע אינה נאמנת ואי אמרה גרשתני והוא הודה לדברי' ג"כ נאמנת מחמת ההתחלה דלא כב"ש הנ"ל: וכן נראה מדברי הב"י סי' י"ד בהשגתו על ר"י כמ"ש בח"מ שם והיכא דנאמנת לומר גרשתני וגירשה השני אסורה לראשון מכח מחזיר גרושתו ודלא כרבינו ירוחם שכתב דמותרת לראשון והב"ש שם הק' עליו דיש לחוש שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין והוא תמוה דהך חששא שמא יאמרו נזכר בש"ס היכי דיצא קול מראשון ולא קידושי ודאי אבל כשנתקדשה בפניו והיא אשת איש גמורה מראשון הוי מחזיר גרושתו ממש ואף שהי' אפשר לומר דהבעל לא עבר בלאו דהוא אומר ברי לי שלא גרשתי שאינה נאמנת עליו כמו שאינה נאמנת לאסור עצמה עליו מ"מ פשיטא דהיא אסורה דשוי' חד"א ואפי' חוזרת בה תיכף:
והנה הטור הביא דבתביעת כתובה אינה נאמנת והוא מדברי תוס' בכתובות פרק הכותב בסוגי' הוציאה גט ובאמת לפי דעת הפוסקים דלעולם אינה נאמנת לממון אינה ראי' מהתם מידי ושפיר י"ל דלענין לינשא לעולם נאמנת איברא בלא"ה צ"ע התם כיון דליכא עידי גירושין הא אין דבשב"ע פחות משנים ומנין להחזיקה בגרושה באמת וע"כ משום דהיא אומרת גרשתני א"כ מוכח דאפי' בהא נאמנת ולפ"ז צ"ל דאפי' הוא מודה לה נאמנת כל שהתחילה כנ"ל אבל לדברי תוס' צ"ע ובאמת בלא"ה הי' מקום להאמינו במיגו דיאמר מקודם שתאמר היא דגירשה ואז לא תהא נאמנת ולא תהא מגורשת רק הלשין בש"ס לא משמע כן ולדעת האומר דכל שהודה לה הוא אינה נאמנת צ"ע במכחיש יהא נאמן במיגו דהי' מודה לה ולא תהא מגורשת ודו"ק ויתר הדברים עיין בסי' י"ד באריכות:
כתב הר"ן פרק האומר אהא דמוקמינן הך פלוגתא דר"ה ור"י בפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר והקשה לו הא לר"ה אשת איש שקיבלה קידושין מקודשת ותי' דשא"ה שהיא חשבה כיון דאכתי לא קיים התנאי אינה מקודשת ולפ"ד כל כה"ג שגירש על תנאי ולא נתקיים או קידשה על תנאי לא חיישינן לקבלת קידושין איברא צ"ע בכה"ג ניחוש שמא קידשה על תנאי או נתגרשה על תנאי והיא חשבה דמגורשת ואינה מגורשת תדע בבעל שאמר גרשתי והיא מודה לו כתב הרמב"ם בחד טטם שמא בגט פסול גירש וא"כ ה"נ ניחוש ולמה תהא מגורשת ודאי עכ"פ ועכצ"ל דע"כ לא אמרי' כך רק במקום דיכולה להעיז כגון בבעלה מודה או באומרת גרשתני שלא עשתה מעשה אבל בעשתה מעשה דהיינו קבלת קידושין שוב לא חיישינן לשום דבר כמו דל"מ אמתלא באומרת טמאה אני לך בלבשה בגדי נדה כ"כ בקבלת קידושין ל"מ שום אמתלא ולפ"ז גם דינו של הר"ן הנ"ל צ"ע ואף שאפשר לחלק דבעלמא בעשתה מעשה ל"מ אמתלא היינו שתאמר דידעה שאינו כן ואעפ"י כן עשתה מעשה אבל התם דאומרת דחשבה באמת דראוי' להתקדש ונותנת אמתלא בהא נאמנת אבל מ"מ כיון שיצא לו להר"ן כן מקושיא הנ"ל ולפענ"ד בלא"ה לק"מ דהתם מיירי שקיבלה קידושין לפנינו מאחר אחר קבלתה מזה וראינו דלא נתגרשה וכן מורה הלשון שפשטה ידה וקיבלה ולא קאמר שקיבלה קידושין מאחר ש"מ שבא להורות דתיכף לקידושיו של זה פשטה ידה וקיבלה מאחר [וה"נ דקאמר שפשטה ידה נראה דבא להורות דוקא שפשטה ידה וקיבלה אבל זרק לה אחד קידושין ושתקה אף דבעלמא מהני אבל באשת איש ל"מ שתיקה דחברה דאין בזה כלום דאשת איש היא ול"מ רק בפשטה וקיבלה דאז הוי כאומרת גרשתני כנ"ל] והתם לא בעי רק לאשכוחי נפקותא בין ר"ה לר"י ופשיטא דאיכא נפקותא בכה"ג גם בלא"ה איכא נפקותא דלר"ה אסורה לחזור לראשון דהוי מחזיר גרושתו משא"כ לר"י מותרת לראשון רק דבש"ס קאמר ל"ה קידושי ופשיטא דודאי משכחת לה כהנ"ל וצ"ע לדינא מאחר שלא ראיתי להפוסקים לחלק בכך זולתי הר"ן בלבד:
עוד כתב הטור דאי יש קטטא בינו לבינה אינה נאמנת לומר גרשתני ואני מסתפק בענין זה כי שם בהאשה שלום שאלו בש"ס ה"ד קטטא וקאמר דאמרה לבעלה גרשני ופריך כלהו נמי אמרי הכי אלא דאמרה לבעלה גרשתני ולהימני' מדר"ה דאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואישתכח שיקרא והשתא מוכח דלא אשכח קטטא רק באומרת גרשתני דהא הוי קטטא והאיך נימא בכאן דבקטטא לא מהימני גרשתני וליכא למימר דגבי מת בעי' קטטא מעליא אבל לגבי גרשתני בקטטא בעלמא סגי דא"כ תקשי הו"ל לאוקמא בקטטא בעלמא ואומרת גרשתני דלגבי גרשתני לא מהימנא מחמת קטטא דעלמא וממילא לא מהימנא מת בעלי מחמת קטטא רבה דגרשתני וע"כ דל"מ קטטא לגרועי נאמנות דילה הן למיתה הן לגירושין ודוחק לפרש דברי הטור דכוונתו דהי' קטטא דאמרה פעם אחת גרשתני בפני פלוני ופלוני ואישתכח שיקרא ושוב לא מהימנא לומר גרשתני לעולם דהא לאו משום קטטא הוא רק דחזינן דמעיזה דכבר העיזה פעם אחת וגם בזה אני מסתפק אי לעולם מוחזקת למעיזה דאפשר לא היתה בשלום עמו מעיזה משא"כ עכשיו וצ"ע ועכ"פ דברי הטור והתוס' שמהם מקור דין זה לא נתברר לי כמו שבארנו:
סעיף ג. שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה (ה) אפי' הבעל עומד והיא אומרת לא גרשתני ה"ז בחזקת אשת איש גמורה מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר בד"א כשאמרו (ו) עכשיו נתגרשה שהרי אומרים לה אם אמת הדבר הוציאי גיטך אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבר הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי ושנים עדים מעידים לה אע"פ שהשנים מכחישין אותה אם נשאת (ז) לאחד מעדיה לא תצא שהרי היא ובעלה (ח) יודעים בודאי שהיא מותרת (ט) וחזקה היא שאין מקלקלים עצמם אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה איני יודעת תצא והולד ספק ממזר אבל כל היכא דליכא הכחשה אלא ב' אומרים נתגרשה עכשיו ואמרינן לה אחזינן גיטך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה:
ה ואפי' הבעל עומד. לכאו' בש"ס לא מיירי כלל בפניו רק דלא סמכינן על הך סברא דיריאה עכשיו שמא יבוא ותצטרך להעיז להכחישו משום דחושבת דאיכא דמסייע לה אבל כשהבעל בפני' ומכחישה אפשר דנאמנת ואף דמצינו בעלמא דהיכי דמסייע לה מעיזה היינו היכי דליכא דמכחיש לה אבל היכי דאיכא דמכחיש אינה יכולה להעיז תדע דהא באשה שאמרה לבעלה גרשתני בלי עדים כלל שלא בפניו דאפי' נשאת לא מהימנא ולא אמרי' דיריאה דתצטרך להעיז ומ"מ במעיזה בפניו נאמנת ש"מ שיש חילוק בין הך דיריאה דתצטרך להעיז ובין מעיזה באמת בפניו וא"כ ה"נ יש לחלק כן והי' אפשר לומר דהם מפרשים הקושי' בש"ס דבאמת מילתא דר"י סתמא נאמר ואפי' בפניו ולהימני' מדר"ה א"כ מוכח דיכולה להעיז אפי' בפניו ובזה הי' אפשר ליישב קצת דברי הרשב"א בתשו' שהבאתי לעיל סק"ד דהי' מפרש כנ"ל וקשיא לי' דילמא אם נשאת הכוונה דכבר נשאת ושוב יכולה להעיז כיון שהתחילה להעיז ומזה הוכיח דלעולם אינה יכולה להעיז בפניו היכי דליכא סיוע אך באמת הא ליתא דמכל הפוסקים נראה בפרט מפירש"י דעיקר דנין התם על הנשואין דיריאה שתצטרך להעיז כשיבוא בעלה כמו במת דהכוונה כך ודברי הרשב"א הנ"ל תמוהין ומ"מ לדינא העיקר דאפי' בתרי ותרי יכולה להעיז בפני בעלה כיון שיש מסייע לדברי' כדעת כל הפוסקים: (ו) עכשיו נתגרשה. כל הפוסקים הסכימו דהלכה כרב אשי דהוא בתרא [ואף דבש"ס הגירסא ר' אסי דהי' קודם רבא מ"מ כיון דדברי רבא נאמרו קודם משמע דהעיקר הגירסא רב אשי] ואף דהרא"ש הביא דעת ר"ח דפוסק כרבא כבר דחה הרא"ש דבריו בשתי ידים ולכך לא חששו הטור ומחבר להזכיר דעתו ואני תמה הא ידוע דדברי ר"ח דברי קבלה הם בפרט כי נלפע"ד דדברי ר"ח נכונים וברורים ובחנם השיג עליו הרא"ש כמו שאבאר. והנה הר"ח כתב דלית הילכתא כרב אשי דקיימ"ל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים ותמה הרא"ש דהא הכוונה שנשאת אחר ג' ע"כ ותמהני איך חשב להר"ח שטעה בדבר שהתינוקת יודעין בו וברור דכוונת ר"ח אי ס"ד שנשאת אחר ג' מהימנא במיגו דאי בעי הוה שתקה עד זמן הנשואין ואז מהימנא וסהדי נמי להימני במיגו דשתקי עד זמן ההוא וע"כ דנשאת מיד דאז אמרי' דלית לה מיגו שרצתה להנשא ואהא קשיא לי' הא צריכה להמתין שלשה חדשים מכת הבחנה וא"כ אוקימתא דרב אשי פריכא הוא (ובודאי שיש מקום לומר שנשאת תוך ג' וערק דדעת קצת פוסקים אפי' כנס עריקי' מסתייע אבל הוא רחוק לאוקמא בהכי ושינוי' דחיקא הוא] ובאמת דרב אשי לטעמי' דסובר דמונין לגט משעת כתיבה א"כ משכחת לה בפשיטות דנשאת מיד וליכא משום הבחנה אבל לדעת הרא"ש גופא וסייעתו דפסקו משעת נתינה א"כ אוקימתא דרב אשי פריכא ועכ"פ א"א לקיים דברי ר"א רק באופן דליכא משום הבחנה ונשאת מיד אבל היכי דאיכא מש"ס הבחנה ונשאת לאחר ג' אין כאן מקום שלא להאמינה והאיך כתבו בפשיטות דברי ר"א. לכן נלפע"ד לחוש להחמיר לדעת ר"ח דאפי' אומרת דנתגרשה מכבר אינה נאמנת. ולפ"ז פשיטא דאם אומרים נתגרשה מיד דאינה נאמנת ואפי' נשאת אח"כ:
ז לאחד מעדיה. עב"ש דמשום חשד ליכא דבשנים ליכא חשד כמבואר בסי' נ"ב ע"כ. ואני תמה א"כ ל"ש לומר חשד בב' במעידין מעצמן דמהיכי תיתי לומר דמשקרי אבל הכא דשנים מכחישין פשיטא דאיכא חשדא כיון דבלא"ה אנו מסופקין דהם משקרים ועיקר קושייתם לא ידעתי דהא בנשאת לאחד מעדי' קאמר ודיעבד ודאי לא חיישינן לחשדא כמבואר לעיל בש"ע ובב"ש וח"מ שם וז"ב לפענ"ד אף שהתוס' שם כתבו כדברי הב"ש היינו משום דמשמע מדבריהם אפי' כנס יוציא ודו"ק:
ח יודעין בודאי. מכל הפוסקים משמע דצריך שתאמר ברי שיודעת שמת ונתגרשה אבל מדברי רש"י התם משמע דכל שיודעת באומדן דעתה שמת סגי בהכי כיון שאין לבה נוקפה וכבר השיגו הר"ן דברי גמור בעי' ואין להאריך כאן כי בנתגרשה נראה דלכ"ע בעי' ברי גמור וסברת רש"י ל"ש רק במת כמובן:
ט דחזקה היא שאין מקלקלים. עב"ש דהוא כדי ליישב קו' תוס' שם וחזר והקשה למה באינה יודעת הוי ספק ותי' בדוחק ולפענ"ד לק"מ דבלא"ה יש להבין בתוס' הא מעיקרא לא ס"ד דאמרה ברי לי וע"כ דאותה חזקה שיש לאשה בגירושין ע"כ משום שמא יוזמו העדים כמ"ש בת"י שם א"כ פשיטא דגבי עד יש הך חזקה רק התוס' כתבו גם באשה דהאיך מותרת היא לכך אפי' היא אינה יודעת הוי ספק מכח העד כנ"ל ודו"ק:
סעיף ד. אמרו ב' ראינוה שנתגרשה וב' אומרים לא ראינוה (י) אפי' אם היו כולם שרויים בחצר א' ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני ארם עשויים לגרש בצינעא:
הג"ה. וי"א דאם אמרו שהיו כולם במעמד א' ושנים אומרים לא ראינו הוי הכחשה דכולי האי לא עבדי בצנעא (תא"ו נכ"ג ח"ג):
י אפי' היו כולם שרויין בחצר אחד. זהו מה דפריך בש"ס בברייתא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומוקי רב אשי בראינו שנתקדשה וראינו שנתגרשה ולכאו' קשה הא אכתי תיקשי רישא לסיפא דברישא מוכח דאי מכחישין אלו לאלו לא תצא ובסיפא מוכח תצא. וראיתי להר"ן שכתב דרישא אשמעי' דתצא אפי' מעד אבל אי מכחישין ממש אי נשאת לעד לא תצא וסיפא קאמר בראינו לא תצא אפי' מאחר אבל במכחישין ממש מאחר תצא אמנם לפי הי"מ שכתבו התוס' שם ליישב קושייתם הא יש לחלק בין חזקת פנוי' לחזקת א"א דהקושיא הוא מדלא מחלק בסיפא בין ניסת ואח"כ באו עדים ש"מ דלא כר' מנחם בר' יוסי וא"כ לרבנן גם בגט לא תצא כהך ברייתא דלעיל שם ולפ"ז לר"א דמפיך להו א"ש בפשיטות דרישא קאמר בראינו תצא אבל במכחישין לא תצא מחמת חזקת פנוי' ובסיפא קאמר בראינו לא תצא ובמכחישין תצא מחמת חזקת א"א והשתא אין קושיא לחלק בין ניסת ואח"כ באו עדים דהא לא תצא קתני ובראינו דל"ש חילוק זה כלל ולפ"ז א"צ לדברי הר"ן כלל וכ"כ לפי דרכם של הי"מ צריך לומר דודאי הוי מצי לאוקמא כרבנן ואם נשאת תצא היינו לאחר ולעיל מיירי לעד רק דמשמע להו מדקתני סתם ואם נשאת דאפי' לעד תצא והשתא תינח השתא אבל לרב אשי דמפיק להו דקתני בראינו לא תצא א"כ מדיוקא דמשמע במכחישין תצא ליכא לאוקמא דהיינו לאחר אבל ברישא בחזקת פנוי' שפיר י"ל במכחישין לא תצא אפי' מאחר מחמת חזקת פנוי' והיפוך מהר"ן:
איברא בלא"ה דברי תוס' הנ"ל צריכין ביאור דהאיך קאמר מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בסיפא בלבד הוי קשה אי רבנן הא קאמרי לא תצא אי ר' מנחם בר' יוסי הוי לי' לחלק בין באו עדים ואח"כ נשאת לכן נראה ברור דאין כוונת הי"מ הללו לחלוק על תי' ראשון דבקידושין אפי' מדרבנן לא תצא מחמת חזקת פנוי' רק דקשיא להו תינח בנשאת לאחר אבל בנשאת לאחד מעידי' פשיטא דלא עדיף מגירושין דמהני לרבנן וא"כ כמו דמוקמינן הך דלעיל בנשאת לאחד מעדי' ה"ה דהוי מצי לאוקמא הך בהכי וע"ז כתבו הי"מ דליכא למימר הכי דתקשי סיפא דע"כ צריך לפרשה דאפי' לאחד מעידי' תצא א"כ כמאן אתיא אי כר' מנחם בר' יוסי הו"ל לחלק בין ניסת ואח"כ באו עדים ואי כרבנן הא לאחד מעדי' אפי' בגירושין לא תצא כמו בקידושין אבל לולא רישא הוי מצי לאוקמא כרבנן ובנשאת לאחר רק מכח רישא מוכח דבנשאת לאחד מעדי' מיירי ולפ"ז ע"כ מודים הי"מ דברישא עכ"פ מדרבנן תצא בנשאת לאחר רק בנשאת לאחד מעידי' לא תצא והיינו כדעת הר"ן: אמנם בעיקר קו' תוס' יש ליישב בפשיטות דודאי משמע להו דלא מיירי דיש לה חזקת אשת איש לבר מהנך עדים דא"כ כך הול"ל היתה בחזקת א"א ושני עדים וכו' וכן בקידושין רק דידעינן על פי הנך עדים דהיתה א"א והשתא בשנים המכחישים תרי לתרי דתרי פסולין הן א"כ על מה שהשוו להעיד שהיא א"א אין לדון על פיהם דהא נמצא אחד פסול דתרי מנייהו פסולין ומעידין שקר וא"א לדון רק על מה שמכחישין אלו לאלו א"כ הוי כמו קידושין ממש כמו דשם תרי ותרי כ"כ כאן אבל השתא דמוקי לה אביי בחד המכחיש לחד א"כ לא מבעי' להנך פוסקים דבתרי המכחישין זה את זה לא נפסלו כלל ויכולין להצטרף להעיד כמבואר בריש סי' ל"א בש"ך שם אלא אפי' לפי דעת הר"ן כפי הנראה מדבריו דפסולין א"כ הרי כתב דהכא לא נפסלו דעבידי דטעו א"כ תינח בחד לגבי חד אבל תרי לגבי תרי ל"ש זה דבשלומא בחד דלא מהימן שייך לומר כן אבל בתרי דאי הוי בלחוד הוי מהימני בבירור והאיך נימא עכשיו דטעו וברור דבתרי מילי לא אמרי' הכי א"כ ממילא קו' תוס' לק"מ ודו"ק:
ועב"ש בשם רמב"ן דאם לא היו שרויים בחצר אפי' לכתחילה תנשא ולא משמע בש"ס כן דפריך פשיטא לא ראינו אינה ראי' ומשני דדיירו בחצר אחד וקשה בס"ד הוי שהו להקשות טפי דאפי' לכתחילה תנשא ומה לו להקשות פשיטא מה דיש להקשות למה הדין כך אלא ודאי דלכתחילה לא תנשא אפי' אין בחצר אחד משום לזות שפתים אבל דיעבד מקשה פשיטא ומ"מ יש לומר דאה"נ דל"ה מצי לאקשוי' הכי דיש לומר דלכתחילה לא תנשא אפי' אינו בחצר אחד ומקשה טפי פשיטא אבל כיון דמסיק דמיירי בחצר אחד מהיכי תיתי לאסור אפי' בחצר אחר כיון דלא מיירי בהכי:
סעיף ה. אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת אם היתה בחזקת אשת איש תצא בכל ענין ואם לא היתה בחזקת אשת איש אלא על פיהם אם יש (יא) הכחשה בעדותן כגון שא' אומר נתגרשה וא' אומר מעולם לא היו בה ספק גירושין תנשא לכתחלה ואם שניהם מעידים שהיא אשת איש אלא שזרק לה גט אחר אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה אפי' אם נשאת תצא:
יא הכחשה בעדותן. עב"ש סק"ט והוא מפרש דברי הטור דהם דברי הר"ן דמחלק בין מעידין קרוב לו או מכחישין דבזה י"ל טועין ודנין על מה שמעידין באשת איש ובהכחשה א"א לדון על פיהם ובאמת התוס' חולקין על הר"ן בזה וכן מדברי הרמב"ם לא נראה כן כמ"ש הב"ש גופא אבל ברור דכוונת הטור שאם אומר לא נתגרשה כלל ממילא אינו מעיד כלל שהי' א"א ואין כאן רק אחד המעיד בזה ופשיטא דאפי' לכתחילה תנשא בפרט דאותו האחד אומר:
נתגרשה אבל במעידין על קרוב לה הרי שניהם מעידין שזרק לה גט והרי היא בחזקת א"א והיינו מדקאמר תרווייהו בא"א מסהדי אבל פשיטא דמודה הטור אם העד האומר לא נתגרשה כלל אומר מבחוץ דהיא א"א אפי' מכחישין תצא כמ"ש הרמב"ם ול"ל כלל סברת הר"ן וז"ב ואני תמה על הר"ן לפי סברתו מה זה שתירץ דלכך אינו נאמן במיגו דבעי לעשותה גרושה הא בלא"ה כיון דהכל לפי דאמרי' דטועים א"כ ממילא ליכא מיגו ולפ"ז התוס' דתרצו משום גרושה ש"מ דלית להו סברת הר"ן ובעיקר מה שהקשה הא אחד נפסל יש לומר דאין אחד נפסל כשהוא מוכחש מאחד או כיון דנפסל מעכשיו ולהבא מה שהשוו בעדות לפני הכחשת הגירושין מהימני ועכ"פ ברור דלא הי' כוונת הטור כמ"ש הב"ש כמו שבארנו:
סעיף ו. האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וי"א דוקא כשאמרה כך (יב) בתוך כדי דיבור אא"כ נתנה אמתלא לדבריה:
יב) בתוך כדי דיבור. בזה נחלקו הפוסקים דעת ה"ה והטור דאפי' לאחר כדי דיבור ודעת הר"ר יונה והרמ"ה דוקא תוכ"ד וכתב ב"י שדברי הטור לקוחין מדברי תוס' שם ודבריהם תמוהין מאד דדברי תוס' מבוארין לכל מעיין היפוך דעת הטור רק דוקא תוכ"ד נאמנת ולא לאחר כדי דיבור רק בהך את בתי נתתי כתבו דבכל גוונא מהימן ונלמד לגירושין תוכ"ד באם אינו ענין עיי"ש היטב. אמנם לדינא העיקר בודאי כדברי ה"ה וכפי הנראה מדברי הרמב"ם ג"כ שלא חילק בכך כלל חדא דהא שם אמרו ת"ר אשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני נאמנת ופריך והא שוי' חד"א ומשני בנותנת אמתלא והשתא תיקשי הא לאחר כדי דיבור מיירי דאי בתוך כ"ד מה צורך לאמתלא הא מצי חזרה בה תדע דבמשנה גופא הקשה מה צורך תכ"ד להפה שאסר ותרצו באינה חוזרת רק פוטרת עצמה מצד אחר גרע א"כ הכא דחוזרת פשיטא דא"צ לאמתלא וע"כ לאחר כ"ד א"כ בס"ד מה זה דמקשי משום שחד"א הא באומרת גרושה אני דלא שחד"א אינה נאמנת לאחר כדי דיבור וע"כ דרק משום שחד"א סלקא דעתך שלא להאמינה אבל באומרת גרושה אני דלא שחד"א נאמנת אפי' לאחר כ"ד ועוד כיון דאמתלא מהני לאחר כ"ד בחוזרת ממש א"כ באינה חוזרת מ"צ לאמתלא היינו אמתלא דידה דהאמת כמו שאמרה וגם עכשיו אומרת אמת ואין לך אמתלא גדולה מזו ועוד דאי ס"ד דרק לתכ"ד הביאו ראי' מקרא א"כ כדמקשה סברא הול"ל דקמש"ל קרא אפי' לאחר כ"ד נאמן האב והתוס' בתי' ראשון כתבו דהלימוד הוא באופן דהאיש עומד לפניו וקשה כנ"ל לישני דקמ"ל דאפי' בהא מהימן ובתי' ב' שכתבו תוס' באם אינו ענין קשה מה זה שאמר סברא הוא הוא אסרה הוא שרי מבואר דקאי על האב הא באב לאו מהך סברא אתינן עלה רק באם אינו ענין ואם בא לומר דבאשה סברא הוא הול"ל היא אוסרת והיא שרי' ומדקאמר הוא אסרה והוא שרי מבואר דקאי על האב וזה מבואר שלא כדברי תוס' וברור דהלימוד הוא באמת בכל גוונא אפי' לאחר כ"ד ולאו מכח מיגו כלל והשתא שפיר קאמר סברא הוא ולק"מ מכל קושית תוס' שם ואין להאריך יותר כי נראה ברור כמ"ש: סעיף ס. (יג) אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני ואם נשאת תצא (יד) ואפי' אם נשאת קודם שבאו העדים שהעירו שהיא אשת איש (טו) אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם ואם מת חולצת ולא מתייבמת הג"ה. באו עדים ואמרו שמענו שהיא מגורשת אין זה עדות להוציא מחזקתה עד שיעידו שהיא גרושה (ריב"ש סי' תק"ד) אבל אם אין עדים שהיא אשת איש רק אומרים שמענו שנתקדשה ונתגרשה דינו כקול בעלמא (וכדרך שנתבאר לעיל סי' מ"ו):
סעיף ח. היו לה ב' עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט ה"ז תנשא לכתחלה:
יג אם יש עדים. עב"ש ונראה לי להוכיח ממתני' גופא דלאו דוקא עדים ממש רק כל שנודע שיש עדים אפי' לא באו והיינו מדלא קתני במתני' רבותא טפי אפי' הוחזקה א"א אינה נאמנת. וע"כ דקמש"ל עדים אפי' לא באו לפנינו רק כל שנודע שיש עדים ונראה עוד אפי' אין כאן רק קול שיש עדים כך הדין ומ"ש בסיפא ואם יש עדים הוא אגב רישא דהתם ודאי לא מהני קול כמ"ש בס"ז:
יד ואפי' אם נשאת קודם שבאו העדים. בש"ס איכא תרי תרי לישנא וקאמר לימא בדרב המנונא קא מיפלגו וקאמר דכ"ע אית להו דר"ה רק נחלקו אי בפניו דוקא או לא ולכאו' יש לתמוה דהא ע"כ לכ"ע דר"ה דוקא בפניו דאל"כ אפי' באו עדים מעיקרא להימנה ואי דס"ד דנשאת ואח"כ באו עדים עדיף א"כ ממילא בהא נחלקו ומה ס"ד דפליגו דמר לית לי' דר"ה לגמרי לכן נ"ל דס"ד כיון שנשאת הוי ממש כהך דר"ה בפניו שהרי בהכרח תצטרך להודות שלא תעשה עצמה זונה וכיון שאין אשה מעיזה והיא נשאת ע"כ דהאמת אתה ולזה ס"ד דהאוסר לית לי' דר"ה ג"כ ואשה יכולה להעיז וע"ז קאמר דכ"ע אית להו דר"ה רק דמר ס"ל דוקא בפניו ממש חשבינן לחזקה שאינה מעיזה אבל כל שלא בפניו זה ל"ה חזקה דהוא יביאה שתצטרך להעיז כשיבוא דהיא חושבת שתוכל להעיז ורק בפניו באמת אינה יכולה להעיז אבל שלא בפניו חושבת שגם בפניו תוכל להעיז ולפ"ז ממילא כשבא בעלה וכבר נשאת אינה נאמנת דעכשיו בודאי מוכרחת להעיז וזו הוא ראי' למ"ש לעיל היפוך כדעת הרשב"א בתשו' סי' אלף רי"ג ודו"ק:
טו אבל חוששין לדברי'. עב"ש ודבריו אינם מובנים דמ"מ פשיטא דכל שלא קיבלה גט מהשני שחד"א להנשא לכל העולם כמו לכהן וליבם רק בגט נסתלק האיסור אבל כל שלא נתגרשה מה נפ"מ בין כהן לאחר וברור דהטור ריש סי' זה דכתב תצא בלי גט קאי על נתקדשה שם דמותרת לראשון בזה לא בעי גט לאסור על ראשון מכח מחזיר גרושתו אבל בנשאת דאסורה על ראשון בוודאי היא אסורה להנשא בלי גט משני איברא יש להבין בר"ן דכתב להחמיר כר"ה להצטרך גט משני וקשה הא בלא"ה כיון דנשאת ואסורה לראשון צריכה גט משני ובאמת לק"מ דכבר כתבו התוס' דהך לישנא ע"כ כמ"ד לא נשאת ממש רק התירה להנשא דאל"כ לא מוכח דכ"ש אסיפא ור"ש [אבל להך לישנא ניחא דכיון דקתני אינה נאמנת ודאי אפי' נשאת אינה נאמנת א"כ מוכח דבאו עדים ואח"כ נשאת תצא ואי דבאו עדים אחר שהתירוה בזה באמת לא תצא ודו"ק] ובאמת יש לדחות דברי התוס' אבל עכ"פ זהו כוונת הר"ן להחמיר בנתקדשה להצריכה גט לא משום שחר"א רק כדר"ה אבל בנשאת באופן שאסורה לראשון צריכה גט לכ"ע מכח שחד"א:
כתב הר"ן בשם הרא"ה דאם אמרה מקודשת אני לפלוני אינה נאמנת עוד במיגו רק כשמודה לה ע"ש ונראה לי דדוקא במקודשת אני לומר פנוי' אני קאמר הרא"ה ז"ל אבל אמרה א"א אני לפלוני וגרושה אני דינו כמו א"א אני סתם כך נראה לי מדברי הר"ן והרא"ה שם מסידור לשונם ודו"ק כי נכון הוא וכתב עוד הר"ן שם דהא דמהני אמתלא דוקא בשלא עשתה מעשה אבל בעשתה מעשה ל"מ אמתלא ולכאו' נראה דוקא באמתלא שמודים שאמרה שקר אז רק לסיבה ידועה אז במעשה לא מהימנא אבל באמתלא שאומרת שחשבה באמת אז שכך הוא כגון בנדה שחשבה שהיא טמאה ואח"כ הראתה הדם וטהורה היא וכדומה בהא אפי' מעשה ל"מ ומהימנא באמתלא ויש קצת סעד לזה מהא דפרק האומר בסוגי' דוהוא יתן שכתב הר"ן דהתם מודה ר"ה שעשתה כן שחשבה דעדיין אינה מקודשת והרי שם עשתה מעשה וקיבלה קידושין למה מהני אמתלא וע"כ כמ"ש:
אך יש לדחות דשא"ה דידעינן באמתלא דידה דהאמת כן הוא אף דלא ידעינן אי חשבה דל"ה קידושין מ"מ הואיל והאמתלא ידוע לנו מהימנא אבל אם נותנת אמתלא שאינה ידועה לנו כגון הכא אפי' אמתלא מורה שעשתה האמת במה שעשה מעשה מ"מ לא מהימנא ולפ"ז אשה שאמרה גרשתני אפי' בפניו ונותנת אמתלא לדברי' בודאי נאמנת שתדור עמו ואפי' הוא כהן אבל אם קיבלה קידושין מאחר נראה דלא מהני אמתלא כלל כיון שעשתה מעשה בקבלת קידושין כנ"ל:
סעיף ט. הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי בזה ה"ז נאמנת ותנשא בו (טז) אע"פ שאינו מקוים כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב:
טז אעפ"י שאינו מקוים. בזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד וכבר הארכתי בזה לעיל סי' קמ"ב והבאתי ראי' ברורה לדברי הרמב"ם מסוגי' דריש גיטין ומ"מ הכרעתי לעיל אם באה בגט חתום בחתימות שאינם ניכרין לנו אותן האנשים כלל מי הם ומאיזה עיר הם באופן שאינה יריאה מהכחשה אין להקל נגד הראב"ד שלא להצריך קודם אבל בבאה בגט חתום באנשים הידועים לנו בשמותם למקומותם רק שאין ידוע חתימתם בהא יש להאמינה דהא אשה שאמרה גרשתני נאמנת רק דשלא בפניו אמרי' דמעיזה ואף דיש לה לירא שתצטרך להעיז כשיבוא מ"מ אין סומכין ע"ז דכל שלא בפניו חושבת שתוכל להעיז אבל בהא דיכול להכחישה באופן שלא תוכל להכחיש ולשקר בודאי יריאה והוי כמו מת דנאמנת דיריאה שיבוא וה"ה בגירושין כה"ג וע"ש היטב באריכות:
סעיף י. בא הבעל וערער אם אמר ממני נפל ומצאה אותו (יז) אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה אבל אם אמר הבעל על תנאי היה ועדיין לא נתקיים התנאי (או) פקדון היה או מעולם לא כתבתיו או מזוייף הוא (יח) יתקיים בחותמיו או בעירי מסירה כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב סעיף י"ג וי"ד:
סעיף יא. ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחריה אבל פסלה עצמה מכהונה:
ז אינו נאמן. ואף דבשט"ח מבואר בסי' מ"ו בחו"מ דנאמן ממני נפל כבר כתבתי בספרי תפארת יעקב שם דשאני שט"ח דאפי' אין שום מכחיש דמזויף צריך קיום הילכך לאו מכח מיגו נאמן רק מכח הפה שאסר אבל בגט הרמב"ם לטעמו דבלי הכחשה הוי במקוים רק כשמכחיש א"כ אין כאן הפה שאסר רק מיגו דהי' מכחיש מזויף ול"מ מיגו להאמין טענה גרועה ממני נפל דהוי נפילה דיחיד וחזקה כל מה שביד אדם לא מצאו רק שלו הוא ע"ש: (יח) יתקיים בחותמיו. בטור הביא דברי בעל העיטור דאם ב' מערערין ל"מ קיום רק יתברר ותמה הטור מה בירור שייך דתרי כמאה ודעת הטור דמהני קיום אפי' בב' מערערין אני תמה דבש"ס פריך אילימא ערעור תרי. תרי ותרי נינהו והאיך קתני יתקיים בחותמיו מבואר דבתרי מערערין ל"מ קיום ודוחק לחלק בין אם הוא מקוים כבר בין שיתקיים עכשיו דשוב אין מקיימין כל שתרי מערערין וכן משמע לכאו' לשין הטור אבל הוא דחוק דמה נפ"מ הא אז כשנתקיים כדין נתקיים שלא הי' עוררין ועכשיו דיש עוררין נתבטל הקיום גם מדברי הב"ש דציין על יתקיים בחותמיו משמע דגם בתרי מערערין מהני שיתקיים והא ודאי ליתא. אמנם נראה לי ליישב דברי בעל העיטור דודאי תרי ותרי לענין אם אלו אומרים דמכירין דהוא חתימתם ואלו אומרים דאין זה חתימתם אז תרי כמאה אבל אם עדים מעידין שראו שחתמו או שהם בעצמן חתמו ואחרים מעידין דאין זה חתימתם מחמת שאין הזוממין עולה להם כפי שמכירין חתימתן של אלו בהא ודאי נראה ברור דאין משגיחין על אלו להכחיש העדים שחתמו או שראו שחתמו דכל כי האי לא ראינו אינה ראי' דיכול להיות שישנו כתבם אז דיכול איש לשנות כתבו לכתב אחר וכ"ש כשהעדים בעצמן באין לפנינו וחותמין כך שנית והדמיון עולה יפה הרי נתברר דהם אמת וזה כוונת בעל העיטור דצריך שיתברר שהוא חתימתם ולא יועיל הכחשת אלו והיינו כמ"ש שיבואו אלו ויחתמו לפלוני והחתימות ידמו זה לזה ובש"ס דלא מוקי בעירעור תרי משום דיתקיים בחותמיו משמע קיום על ידי דימוי או שיבואו עדים ויכירו החתימות מהני דזהו קיום ואי הכוונה כנ"ל ל"ה לי' לומר סתמא יתקיים בחותמיו אבל דברי בעל העיטור יתפרשו כמו שכתבתי שהוא לא כתב רק שיתברר והיינו כמ"ש אבל שיועיל קיום סתם כששנים עוררין איני רואה מקום להכשיר כמו שבארנו:
סעיף יב. אשה שיש בידה (יט) מעשה ב"ד אינה יכולה לינשא בו עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד (ועיין בסוף סימן קמ"ב בהג"ה):
יט מעשה בי"ד וכו'. זהו מה שכתב ב"י בשם רשב"ץ והנה הספר אין בידי לעיין בו ואפשר שהוא סיבר כדעת הראב"ד וסייעתו דאפי' בלי הכחשה צריך קיום אבל לדעת הרמב"ם שהביא המחבר מה הפרש יש בין מעשה ב"ד לגט להצריך קיום ב"ד ומן הדומה דמעשה בי"ד עדיף ואפשר דל"א כמי שנחקרה בבי"ד שלא להצריך קיום רק בשטר וגט דהוא הדבר שהעידו בו אבל מעשה בי"ד אינו רק לראי' ובכי הא ל"ה כמי שנחקרה דהא אינו מבע"ד רק נכתב לראי' על גט החתום בעדים ומ"מ נ"ל אם הביאה מעשה בי"ד מעיר ידוע לנו ושמות הבי"ד דשם ידוע לנו ג"כ רק שאין מכירין החתימות בכי הא יש לסמוך להאמינה כמו מת דהא יריאה דתהא מוכחש כמו במת מאחר שהעיר והבי"ד ידועים לנו בשמותם ואם יבוא הבעל יכחיש אותה והיא לא תוכל להכחיש וכבר באה שאלה כזו לפני והוריתי לסמוך לשלוח איגרת על בפאסט להרב דשם ולהודיע על הפאסט בחזרה אמיתת הדברים ואין להקפיד יותר כנ"ל: