אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן קמה

על אה"ע סימן קמד

דין ש"מ ואם עמד ומת מחמת מקרה רע ובו י' סעיפים:

סעיף א. הרי זה גיטך אם מתי או הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה או הרי זה גיטך לאחר מיתה (א) אינו גט (ב) ויש אומרים שהוא ספק:

א אינו גט. עב"ש ולפי דבריו י"ל דבאם מתי למ"ד דהוי ספק אי הלכה כר"י א"כ אפי' אי הבעל חי ולא מת כלל הוי ספק מגורשת דאי הלכה כר"י אם מתי הוי תנאי א"כ כיון דאינו כפול התנאי בטל והמעשה קיים. ולפי דברי ה"ה ע"כ באינו כפול דאל"כ בוודאי תנאי היא. אך יש להבין בש"ס דקאמר ר"ה ולדברי ר"י חולצת וקשה כיון דמיירי באינו כפול דאי בכפול ליכא למימר לאחר מיתה הי' כוונתו כמ"ש ה"ה ובאינו כפול אפי' חי נמי ספיקא הוא ולמה קאמר חולצת וכמו כן במשנה גופא קשה דקתני במהיום ולאחר מיתה חולצת משמע דמחיים ליכא ספיקא וקשה היכי דמי אי בכפול ע"כ תנאי הוי ואי אינו כפול אפי' חי עדיין הוי ספק מגורשת. ודוחק לפרש גט ואינו גט מחיים ואם מת חולצת דהו"ל לומר בפשיטות הוי ספק מגורשת או מגורשת ואינה מגורשת כמו בכל מקום. וצ"ל דוודאי הנך דס"ל במהיום לא בעי כפול והוצרכו לאוקמי מילתא דשמואל בלי מהיום א"כ מוכרחין לומר סברת ה"ה דבכפול לא הוי גט לאחר מיתה אפי' לרבנן בלי מהיום אבל הנך דס"ל אפי' במהיום בעי כפול ושמואל במהיום א"כ י"ל דכפול בלבד הוי גט לאחר מיתה לרבנן כמו באם מתי גרידא. אבל לא ידעתי באיזה סברא נחלקו בהך מילתא מה שאין ענין למחלקותם אי מהיום בעי כפול ולא מצינו שנחלקו בהא בכפול בלי מהיום אי הוי גט לאחר מיתה לרבנן או לא. גם קשה לי דה"ל לתנא דמתני' ור"ה למיתני הך דינא באמת באופן שלא כפל התנאי ואפי' מחיים הוי ספק מגורשת דאי הוי גט לאחר מיתה לא בעי כפול דהוי קביעות זמן וממילא לא הוי גט כלל דדבריו קיימין ואי תנאה הוי ולא חזרה א"כ התנאי בטל ומעשה קיים ודו"ק: (ב) וי"א שהוא ספק. משמע דבלאחר מיתה ג"כ הוי ספק. ובאמת בזה דעת רש"י כפי מ"ש הר"ן לדעתו דאביי חולק אר"ה והכל מודים דאינה מגורשת כמו לכשתצא חמה מנרתקה. ובוודאי שכך נראין הדברים דקאמר הכל מודים ואפי' ר"י ולדברי ר"ה בהא נמי נחלקו לר"י ספק ולרבנן אינו גט. איברא דקשה מאוד דפריך לר"ה פשיטא כיון דלרבנן ספק במהיום כמו כן לר"י בלאחר מיתה גרידא. וקשה הא אביי חולק באמת דלכ"ע אינו גט. ומ"ש הר"ן דהוי מצי ליפרוקי הכי הוא תמוה דאטו אנן אפרוקא קשיא לן. אהא דמקשה פשיטא קשיא לן דהרי סברא פשוטה היא עד שאין צורך לאמרה כלל והאיך יחלוק אביי בזה. והנה מתחלה עלה ברוחי לומר דיש חילוק בין האומר לכשתצא בין האומר ולאחר מיתה דלכשתצא וכן לכשאמות מורה וודאי דאח"כ יחול הגט לא קודם ובהא מודה ר"י דלא משגחינן בזה בזמנו של שטר. ואין להקשות באומר מהיום לרבנן בוודאי אפי' בלכשאמות ספיקא הוי כיון דאמר בפי' מהיום א"כ ליתני רבותא לרבנן בלכשאמות די"ל דקמ"ל רבותא אפי' לאחר מיתה לא אמרינן וודאי תנאה הוי. אך באמת יען דבלא"ה כבר הוכחתי לעיל (סי' קמ"ד ס"ד) דע"כ לא פליג ר"י רק במת משום דאי הי' כוונתו לאחר מיתה בטל הגט לגמרי לכך יש לפרש בכל מה דאפשר לקיים דבריו שיהא גט דאל"כ לאיזה צורך נתן הגט אבל כל שיש לקיים דבריו דאפי' הי' כוונתו אח"כ לא נתבטל הגט כמו לכשתצא חמה מנרתקה דשפיר י"ל דהי' כוונתו שתתגרש אח"כ כפי פשטות לשונו ואם יחי' באמת תהא מגורשת אח"כ ואטו חדת הוא לן דאחד כותב גט ומגרש אח"כ ואף זה לא רצה (אח"כ) שתתגרש רק אח"כ משא"כ בתנאי מיתה שאם אתה אומר חזרה הרי הוא בטל הגט לגמרי וחספא נתן לה ונצטרך לומר שטעה וחשב דיש גט לאחר מיתה זה לא אמרינן דחזר בו וטעה ג"כ והיינו דנקט אביי במילתא חדתא בלכשתצא ולא נקט כהך גווני גופא דמיירי בה ר"י ורבנן במיתה הכל מודים בלאחר מיתה לא נחלקו רק באם מתי משום דבמיתה וודאי פליג ר"י [וס"ל[כר"ה כיון דלרבנן הוי ספיקא אבל בלכשתצא ליכא ספיקא כלל כיון שהגט הי' מתקיים לפי דבריו שפיר אם לא הי' מת. ולפ"ז בלאחר מיתה לכ"ע הוי ספק אפי' לאביי להנך דחיישי לדר"י. אמנם מדברי המחבר לעיל (רס"י קמ"ג) מוכח להיפוך וכבר כתבתי בסי' קמ"ד כמה ראיות נכוחות כהנ"ל ע"ש שהארכתי: סעיף ב. הרי זה גיטך (ג) מהיום אם מתי או מעכשיו אם מתי הרי זה גט (ד) וכשימות תהי' מגורשת (ה) ויותר טוב שיאמר מעכשיו משיאמר מהיום שאם אמר מהיום ומת בתוך היום (ו) יש להסתפק שמא אין דעתו (ז) אלא מסוף היום ואין גט לאחר מיתה:

ג מהיום אם מתי. עב"ש שהביא דברי הד"מ שכתב על דברי המרדכי פרק מי שאחזו. דהפוסקים לעיל (סי' קמ"ג) חולקין וכתב הוא לחלק בין ברי לשכ"מ. ולכאורה מדברי המרדכי שם שכתב מכאן הצריך מהר"ם שיהא הגט קיים כדאמרינן איכא בינייהו שנתקרע הגט והך מילתא בברי נאמר ש"מ שאין לחלק. ונראה שלזה כוון הד"מ שכתב דהפוסקים בסי' קמ"ג חולקין. אבל באמת אין צורך לחילוקו של הב"ש כלל ובלא"ה דברי הד"מ תמוהין ונעלם ממנו במח"כ תשו' מהר"ם שהביא המרדכי שם אח"כ והוא הראה מקום לדברי מהר"ם בתשו' מיימוני להלכות אישות ובאמת שם במרדכי גופא מביא תשו' מהר"ם דמבואר כן] שכתב דדוקא היכא שתלה התנאי במיתה אז שייך לומר שהי' דעתו שיחול אח"כ סמוך למיתה והא דלא קאמר בשעת מיתה או לאחר מיתה משום דאין גט לאחר מיתה אבל לא הי' כוונתו שתתגרש מעתה רק סמוך למיתה אבל במתנה תנאי אחר שאינו של מיתה כגון שתתני מאתים זוז וכדומה בוודאי כוונתו שתתגרש מעתה דאי הי' כוונתו סמוך לקיום התנאי הי' לו לומר לאחר שתקיים התנאי (למה) (ומה] יתרון לו בזו הרגע סמוך לקיום התנאי משא"כ בתנאי מיתה דאין גט לאחר מיתה. והביא ראי' מהך דקאמר איכא בינייהו שנתקרע או נאבד ולר"ה הוי גט דהוי כמעכשיו א"כ כ"ש באומר מהיום דאפי' נקרע ונאבד כשר. ואף שיש לדחות ראיית מהר"ם דמ"מ שפיר קאמר איכא בינייהו שקיימה התנאי תיכף כשנקרע דלר"ה מגורשת ולר"י לא דלכשתתן קאמר. אבל עכ"פ מבואר מדברי מהר"ם גופא דרק בתנאי מיתה סובר כן. א"כ אין ראי' מהפוסקים דלעיל (סי' קמ"ג) דלא מיירי רק בתנאי דעלמא. ומדברי מהר"ם הללו מבואר לכאורה דלא כחילוקו של הב"ש דא"כ מאי ראי' מהך איכא בינייהו דמיירי בברי. ומדברי מהר"ם משמע דאפי' שכ"מ שמתנה תנאי שאינו של מיתה דעתו שיחול מיד:

ואי קשיא מ"ש המרדכי בשם מהר"ם לעיל מינה כדאמרי' א"ב לק"מ דבלא"ה תמוה איך מביא ראי' לסתור דמהתם מוכח להיפוך כמ"ש המרדכי בשם מהר"ם גופא אח"כ ונהי דיש לדחות כנ"ל אבל ראי' בודאי ליכא גם הא התחיל וכתב מכאן הוצרך מהר"ם הרי דמהך דמעיקרא דמיירי התם דייק לה מהר"ם והאיך סיים בראי' אחרת והול"ל ועוד ראי'. וברור דכוונת מהר"ם דעיקר דיוקו מהך דמיירי מעיקרא שפירש ר"י מעת שאני בעולם קאי אמהיום אם מתי והגט חל סמוך למיתה ומזה למד מהר"ם שאם אין הגט חל רק אח"כ צריך שיהא אז קיים והביא ראי' דכל היכי שאין הגט רק אח"כ אף דכבר נתן לה מעיקרא בידה לגירושין אח"כ צריך שיהא קיים מדאמרי' התם נ"מ בנקרע מבואר דלר"י דאינו חל רק אח"כ צריך שיהא קיים א"כ ה"ה לדידן בתנאי מיתה דאינו חל רק אח"כ צריך שיהא קיים אבל אין ענין הך דהתם לדינא של מהר"ם דלא מיירי התם בתנאי מיתה והלכה כר"ה התם דע"מ כמעכשיו ואם נקרע כשר וז"ב (ודע דמדברי הב"ש הנ"ל משמע דלא פליגי רק לענין חלות הגט ולענין גט ישן אבל לבטל שניהם לכ"ע אין יכולים ובאמת הוא תמוה דלדעת המרדכי בשם מהר"ם דאינו חל רק אח"כ בודאי יכול הבעל בעצמו לבטלו כיון שאינו חל כלל מאיזהו צד לא יוכל לבטלו. שוב ראיתי בת"ג שכתב ג"כ כמ"ש ע"ש):

ד וכשימות. עב"ש ויש להבין להנך דבעי תנאי כפול דוקא א"כ תיקשי לר"ה דסובר גיטו כמתנתו ולפי פירש"י והפוסקים דבסתמא נמי פליג ר"ה א"כ תקשי וכי עדיף סתמא מהיכי דאמר אם מתי דודאי הי' כוונתו רק כשימות ומ"מ בלי כפילות ל"מ ותנאי בטל אלמא דכל שלא כפל אפי' הי' דעתו כך ל"מ א"כ כ"ש בסתמא נהי דנימא דכך הי' כוונתו מ"מ כפילות התנאי להיכן אזיל הא באומר אם מתי בודאי הי' כוונתו כך וצ"ל דשאני תנאי דעלמא דבעי כפול דאמרי' כל שלא חיזק דבריו בכפילות לא נתכוון להקפיד בדבר הזה כ"כ שיתבטל עי"ז המעשה אבל היכי שאנו דנין במן הסתם דכך היתה כוונתו עדיף טפי ולא בעי כפול ודו"ק:

אך יש להבין כיון דמודי לסברת ר"ה רק משום גזירה דיש גט לאח"מ א"כ אכתי למה בעי כפול הא בודאי כוונתו רק כשימות וצ"ל משום דכ"ע לא ידעו דאנו דנין מן הסתם דהי' כוונתו כך א"כ יאמרו דיש גט לאח"מ כיון דחוזר בעמד בלי כפילות התנאי ואי אין גט לאח"מ ותנאי הוי האיך יכול לחזור בלי כפילות ולפ"ז יש ליישב בפשיטות הנך דס"ל במהיום ומעכשיו לא בעי כפול דהקשו מהך דשמואל דתיקן כפול דשאני גט שכ"מ דאומר אם מתי דכל שלא יהא כפול יאמרו יש גט לאח"מ מדחוזר בעמד דלא ידעו דבהא לא בעי כפול כמו דאין יודעין דכל היכי שיש לדון מן הסתם דודאי היתה כוונתו כך לא בעי כפול דאל"כ תיקשי להנך דמצרכי כפול כמו דלר"ה לא בעי כפול כ"כ לדידן באומר אם מתי וע"כ דהם לא ידעו ועדיין יאמרו יש גט לאחר מיתה וה"ה במהיום ומעכשיו למאן דלא מצריך בהא כפול מ"מ כל שלא הוכפל יאמרו יש גט לאח"מ ודו"ק:

ה ויותר טוב. עב"ש ס"ק ו' שכתב לכן וכו' והוא תמוה דלהמחבר ל"מ ע"מ כלל וזה הוא דעת הרמ"ה החולק על ר"ת וסובר דהוי כמו מעכשיו ומ"מ מצריך ע"מ דאל"כ ל"ה מוכח מתוכו אבל המחבר לא חש לה כלל דאפי' ליכא ע"מ לעולם דנין מן הסתם דהי' ע"מ דודאי ל"ש לומר שנחוש ששלח ע"י שליח ובשעת מסירה לידה כבר מת דמהיכי תיתי נחוש לזה וכ"ש להפוסקים דע"ח ל"מ רק ע"מ א"כ ע"כ צ"ל דדנין מן הסתם דהי' ע"מ א"כ ה"ה הכא ולא ידעתי האיך הרכיב דברי הרמ"ה ור"ת אהדדי שאין ענין זה לזה וראיתי בת"ג שהגיה ולא ידעתי מה הועיל בהגהתו וצ"ע:

ו יש להסתפק שמא כו'. עב"ש ס"ק ה' שהק' מלאחר שבוע ולא קרב זה אל זה דשא"ה שעומד בתוך השבוע וקאמר לאחר שבוע הרי תיכף מיקרי לאחר שבוע והרי ציוה לכתוב לאחר שבוע אבל כאן שעומד באמצע היום ואמר מהיום א"כ א"א שכל היום קאמר דהא עומד באמצע רק שנאמר מעכשיו קאמר וז"א לשונו מהיום הילכך יש להסתפק דבסוף קאמר והיינו שמהיום יתחיל לא שיתחיל למחר אבל די שיתחיל מסוף היום של היום ואי הי' הכוונה מעכשיו הי' לו לומר כן משא"כ התם דבפי' אמר לאחר שבוע והרי נכתב לאחר שבוע וז"ב:

ז אלא מסוף היום. זהו מה שנסתפק ר"ת הביאו הפוסקים במת באותו יום ולא אמר מעכשיו לא ידענו מאי אדון בו והרמב"ן הביא ראי' דלא כר"ת מהא דקאמר אביי אם תצא חמה מנרתקה וקשה הא מ"מ מה בכך שמא בסוף היום והר"ן תמה דשא"ה דעיקר התנאי נתקיים בבוקר והאיך נימא בסוף היום ובאמת יש לתמוה בלא"ה האיך שייך התם הוכחה מזמנו של שטר כיון דלילה ויום זמן אחר להם א"כ איזה הוכחה יש כאן מזמן זה וכבר פירש"י ריש כתובות גבי אם לא באתי דטעמא דר"י דהי' לו לכתוב לחודש פלוני וזה ל"ש כאן היכי שהתנאי והזמן ביום אחד בודאי והוא תמוה מאוד לפענ"ד ובאמת כי הי' נראה לי דהתם שתצא חמה מנרתקה בדוקא קאמר לא כל שיאיר היום וכדרך שאמרו הוציא הקב"ה חמה מנרתקה דאין זה שוה בכל הימים ולכך אמרי' כיון שקבע זמן היום אפי' תצא למחר מגורשת ולפ"ז דברי הרמב"ן נכונים דהוי ממש כהך דר"ת דתולה במיתה ויכול להיות היום ויכול להיות למחר א"כ עכ"פ למה במת בלילה הוי גט שמא מסוף היום קאמר ודוקא כשתצא חמה למחר יהא גט מסוף היום של היום ולא כשיצאה היום. ואין להקשות למה נקט דמיית בלילה הא ביום שייך ג"כ הך דינא כיון דלאו באורו של יום תליא מילתא רק בזריחת השמש היטב לק"מ דהא גופא קמש"ל אפי' זרחה תיכף למחר מהני זמנו של שטר באותו יום שתהא מגורשת אך לפ"ז אין ראי' למה שכתבו בברי המתנה אם מתי דלעולם קאמר מהך דהכא אף דודאי יבוא ולפי הנ"ל אין ראי' וע"כ דמפרשים דהכוונה כל שיאיר היום וכן נראה מסתימת הפוסקים לעיל סי' קמ"ד דכל שהאיר היום מגורשת ולפ"ז עכצ"ל דמיירי הכא שכתב זמן בלילה אף שאין כותבין שעות אבל נדבר בגט שגירש בלילה א"כ יפה דייק הרמב"ן היפוך מר"ת דמ"מ למה במת בלילה הוי גט שמא בסוף לילה קאמר:

איברא בלא"ה לא ירדתי לסוף דעת הרמב"ן ז"ל כי נראה לפענ"ד פשוט שלא נסתפק ר"ת רק לרבנן היכי דאנו דנין על דבריו שאמר מהיום ולא ידעינן לשון זה אי בסוף היום שהיום יתחיל לחול ולא למחר ואם הי' אומר אם מתי הי' במשמע אחר מיתה ועכשיו שאומר מהיום לא ילפי' מדבריו רק מה שמוכרח ולא מקודם דאל"כ למה לא אמר מעכשיו אבל לר"י שאנו דנין ע"י זמנו של שטר אין מקום לספק ר"ת שהרי כל הנותן גט בזמן ולא אמר כלום כל שאנו מכריחין שלא הי' כוונתו לאח"כ הרי נשאר הדבר כמו כל מגרש בזמן דודאי מעת שמסר הגט מגרש דכי בשביל שאמר אם מתי נאמר בסוף היום ואין מקום לדון באם מתי רק לאח"מ וכל שאינו לאח"מ מאיזה צד יפול הספק בסוף היום משא"כ באומר מהיום ואנו דנין על דיבור זה שלא הי' כוונתו לאח"מ א"כ אנן מסופקין בלשון מהיום וז"ב אך לפ"ז יהא ראיית הרמב"ן השני ראי' נכונה ומה שהשיב הר"ן ע"ז לק"מ דבמעכשיו נמי ידע לאפוקי מר"י דאי כדי דלא נימא מסוף היום הא מזמנו של שטר לר"י נלמד ג"כ דמתגרשת בתחילת היום ולא נסתפק ר"ת רק לרבנן וז"ב לפענ"ד: אמנם בעיקר ספיקו של ר"ת אני תמה כי בש"ס גופא מוכח להדיא דלא כר"ת דקאמר אם מתי שתי לשונות במשמע אמר מהיום כמ"ד מעכשיו והוא תמוה מאוד דאי ל"מ מהיום רק כשמת למחר א"כ איזהו יפוי לשון יש במעכשיו טפי מהיום עד שיאמר כמ"ד מעכשיו דהיום לגבי מחר הוי ממש כמעכשיו לגבי אחר שעה וברור דמהיום הוי גט אפי' מת היום וס"ד דהוי גט לאח"מ והכוונה מהיום אם מתי שאם אמות היום אז יהא גט מהיום והיינו דקאמר דהוי כמעכשיו והרי עכשיו הוא חי א"כ ע"כ דלאו לאח"מ קאמר א"כ נפשט ספיקו של ר"ת ונראה פשוט דלכך קתני במשנה גופא מהיום ואח"כ מעכשיו הוי זו ואצ"ל זו וע"כ דהכוונה דפרושא קא מפרש מהיום אם מתי הוי כמעכשיו אם מתי וז"ב:

סעיף ג. הרי זה גיטך (ח) מעכשיו או מהיום ולאחר מיתה ומת הרי זו ספק מגורשת שמא אחר שאמר מעכשיו הזר בו מלשון מעכשיו וסמכה דעתו על לאחר מיתה:

ח מעכשיו, והרמ"ה חולק בזה דבמעכשיו ל"ה ספק ויש לתמוה על דעתו מה נ"מ בין מהיום ומעכשיו והוא עצמו חולק על ר"ת דמהיום הכוונה מעכשיו לא בסוף היום והאיך יחלוק בכאן דמעכשיו לא ונראה פשוט דטעמו דודאי א"א לומר דאמרי' חזרה הוא והיינו שחזר בו תיכף וביטל דבריו הראשונים לגמרי דהאיך נימא דתוכ"ד אומר כך ואומר היפוכו ועוד דהא קאמר ולאח"מ בוא"ו וזה מורה דנמשך לדיבור שלפניו וברור דהכוונה אף דמהיום בעצמו מורה שיהא גט מעכשיו מ"מ כשאמר ולאח"מ אמרי' דחזר בו ממשמעות לשון זה בעצמו ופי' דבריו מהיום תהא מגורשת לאחר שאמות היום וכשימות היום תהא מגורשת מהיום וזהו במהיום אבל במעכשיו דהוא חי עכשיו ל"ש לומר רק תיכף שאמר מעכשיו חזר בו שלא יהא מעכשיו כלל זה לא אמרי' משא"כ במהיום אין החזרה שלא יהא מהיום כלל רק שחזר שלא יהא מהיום אפי' כשיהא חי או שימות למחר רק לאחר שימות יהא הגט חל ומהיום דשניהם יכולין להתקיים מהיום וגם לאח"מ והיינו כשימות היום רק דכל מהיום סתם כמעכשיו וכאן חזר וביאר בפי' לא מעכשיו רק לאחר שימות היום ודו"ק:

סעיף ד. שכיב מרע שגירש סתם בלא תנאי דמהיום אם מתי אין אומרים סתמו כפירושו כמו שאנו אומרים במתנה הגט שאני (ט) ואם עמד אינו חוזר: (ט) ואם עמד. בזה יש מחלוקת רש"י פי' דברי ר"ה בסתם ולפי דעתו בפי' מודים רבה ורבא דחוזר ותוס' הקשו על פירושו ולפענ"ד יש ליישב חדא מה שהק' ממתני' מה צריך למיתני מהיום אם מתי מעכשיו אם מת הוא תמוה לפענ"ד דאטו בלי ר"ה קמש"ל מתני' דסתם אינו חוזר דחזרה דמתני' מאן דכר שמי' וצ"ל דכוונתם דאין מציאות לדין זה כיון דבאמת כוונתו שיחול מהיום ואם יעמוד יחזור בו מה צורך לומר כלל בלי אמירתו כך יהא הדין ודוקא אם רצונו לגרש לאחר מיתה אז מוכרח לומר דבלא"ה תהא מגורשת מעכשיו כשימות אבל השתא דאנו אומרין דלא הי' כוונתו במהיום אם מתי לאחר מיתה רק מעכשיו מה צורך לו לומר [והא ודאי אין להקשות שנכריח מזה דהי' כוונתו לאחר מיתה דאל"כ מה צורך לו לומר דכיון דאמר מהיום אם מתי הוי כמו שאמר בהדיא מעכשיו ועוד דאי כוונתו דתוס' כך לא תרצו כלום ודו"ק רק הכוונה נהי דהדין אמת מה צורך למיתני דודאי לא יאמר כך כלל כיון דרוצה לגרש מעכשיו א"צ לאמירתו] הא בלי אמירתו כך יהא הדין אבל מ"מ לק"מ דאיצטרך לאשמעינן אי אמר ואדרבא ס"ד שנכריח מזה דלאח"מ אמר קמש"ל שאין במשמע לשון זה רק מעכשיו דוקא וכאילו אמר בהדיא כן ואפשר שתוס' כוונו לזה בתירוצם גם מה שהקשו מהך דשמואל תרצו בעצמם דסובר כרבה ורבא בפרט דכך הלכה] ומה שהקשו מהך דפרק א"נ תמהני מאד אי כוונתם להקשות דמהתם מוכח דלא כר"ה א"כ מאי אולמי קושיא זו מהך דשמואל מעיקרא ועוד אי כוונתו להקשות כך מה זה שכתבו ופריך פשיטא ומאי פשיטא הא בלא"ה קשה שאין הדין אמת וברור דכוונתם דוודאי בגוף הדין אין להקשות די"ל כמו שתרצו מעיקרא בהך דשמואל רק דקשיא להו דמקשה פשיטא והאיך שייך להקשות פשיטא במה שיש חילוק בזה ובאמת היא תמוה דשם ס"ד דלכך חוזר הואיל והיא אמרה דידך אנא ואהא מקשה וכי בדידה קיים ומה יועיל אמירתה ולר"ה בלי אמירתה חוזר אבל השתא דקאמרת מחמת אמירתה דהוי פטומי מילי שפיר מקשה האיך ס"ד שיועיל אמירת האשה ואהא משני דס"ד דהוא אדעתא דידה יהיב ע"ש וז"ב ומיושב הכל:

איברא מה שיש לתמוה לפירש"י כיון דבאם מתי מודי לר"ה מה מקשה ממתני' לר"ה הא לכ"ע צריך לאוקמא מתני' כך דמיירי בפ' גם יש לתמוה מאי מקשה לר"ה דילמא מחולי זה גרע דכל שמת מחולי זה ל"מ עמידה:

לכן נראה ברור בכוונת רש"י דודאי לר"ה כל שעמד אפי' לא הבריא לגמרי כמו שהי' קודם חוזר כמו בשכ"מ במתנה ועוד דכיון דאזיל בתר אומדנא א"כ בודאי היתה כוונתו כל שיעמוד יתבטל הגט כדי שיוכל להיות עמה דאי עדיין יהא גט אסור להיות עמה משום יחוד וגט ישן כמ"ש הב"ש סק"ג אבל החולקים על ר"ה ס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא כמו במתנה רק במה שפירש בהדיא ולפ"ז ממילא נחלקו על ר"ה בתרתי דבסתם אינו חוזר כלל ואפי' פי' מ"מ כיון דלא אזלינן רק בתר דבריו א"כ ממילא בעי' הבריא כמו שהי' קודם וכל שלא הבריא כמקדם ומת הגט קיים דמה בכך דאמר אם מתי הרי לא הבריא ומת ובתר אומדנא לא אזלינן דכל שיעמוד יתבטל והיינו דמקשה לר"ה למה לי אומדנא הרי עמד ובודאי הי' דעתו כל שיעמוד ואף דאמר מחולי זה הכוונה דמחולי אחר אפי' לא יעמוד לא יהא גט אבל ודאי אומדין דעתו כל שיעמוד יתבטל כנ"ל אבל הנך דפליגי על ר"ה דבעי הבריא לגמרי א"כ לולי דיתברר דלא מת מחולי הראשון בודאי יהא גט כוון שלא הבריא רק מחמת שאמר מחולי זה ואם מת מחולי אחר אינו גט צריך אומדנא והיינו דמשני בהולך על משענתו דבהא מודה ר"ה דל"ה עמידה אך אומדנא כ. וג' מינים יש הלך על משענתו והלך בלי משענת והבריא לגמרי. על משענת לכ"ע ל"ה עמידה ובלי משענת לר"ה הוי עמידה בין בסתם בין בפי' מכח האומדנא ולרבה ורבא בסתם אפי' הבריא ל"ה עמידה דלא אזלינן בתר אומדנא ובפי' בעינן הבריא. עכ"פ הא בהא תליא כנ"ל ולפ"ז צריך לומר דבהלך על משענת פשיטא לי' לר"ה דלא מיקרי עמידה ולענין עמידה א"צ אומד כלל אי הוי עמידה או לא דאל"כ תקשי למת לי במתני' מחולי זה הא בלא"ה צריך אמידה אי הוי עמידה במה שהלך על משענתו או לא ואם שלא מחמת חולי זו מת הוי עמידה וע"כ דכל שלא הלך בלי משענת פשיטא לי' דל"ה עמידה אבל להחולקים על ר"ה איכא למימר דאפי' הלך ובמשענת במקום דמהני עמידה אפי' לא הבריא צריך אומד או מחמת חולי זו מת ל"ה עמידה ואי לאו הוי עמידה ומ"מ לא קשיא דקתני במתני' מחולי זה דלדידהו בגט לא מהני עמידה רק הבריא כמקדם וכל שלא הבריא ממש כמקדם אינו חוזר הילכך לולא דאמר מחולי זה ל"ש אומדנא כלל רק באמר מחולי זה אז כל שמת מחולי אחר אינו גט לכך צריך אומד ובהכי ניחא מה שתמה הר"ן על הרי"ף ורמב"ם שכתבו בפרק מי שמת במתנת שכ"מ בהלך על משענתו בעי אומד אף שלא אמר מחולי זה ובמתני' מוכח להדיא דוקא מחולי זה ולפי הנ"ל לק"מ כיון דפסקו כרבה ורבא א"כ בגט ל"מ עמידה רק הבריא הילכך ל"ש אומד רק מחולי זה אבל במתנת שכ"מ דמהני עמידה לכ"ע ואפי' בלי מחולי זה שייך אומד אי מחולי זו לא הוי עמידה ואי לאו הוי עמידה: ודברי הטור בענין זה תמוהין לפענ"ד והב"י כתב כי דבריו עולין על פי סוגית הש"ס והוא תמוה לפענ"ד דבש"ס מוכח להדיא דדוקא מחולי זה שייך אומדנא אבל בלא"ה לא ואפי' לרבה ורבא דפליגי ארבינא דס"ל להרי"ף והרמב"ם דגם בלי מחולי זה איכא אומד ה"מ בשכ"מ במתנה אבל בגט ליכא אומדנא כמו שבארנו רק במחולי זה ויתבאר עוד בסמוך בס"ז בס"ד אבל עכ"פ נלפענ"ד עיקר כפירש"י וכן מחידושי הרמב"ן נראה שהבין דעת רש"י כמ"ש ולפ"ז בסתם אפי' הבריא הוי גט ובפי' בהבריא חוזר אפי' מת אח"כ ואפי' אמר מחולי זה ובהלך בלא משענת אינו חוזר כל שמת אח"כ רק אם אמר מחולי זה אז אומדין בין הלך במשענת בין הלך בלי משענת כנ"ל ועוד יתבאר בס"ד:

סעיף ה. שכיב מרע שרוצה לגרש על תנאי אם ימות כדי שלא תפול לפני יבם ואם עמר לא תהיה מגורשת אומר לה כשנותן לה הגט (י) אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט כדי שיהא התנאי כפול הן קודם ללאו ולא יפתח פיו תחלה לפורענות ואז יהיה בטל מיד כשיעמוד אע"פ שלא אמר חוזרני בי ואם ירצה שלא יתבטל מיד כשיעמוד אלא עד זמן פלוני יאמר אם לא מתי עד זמן פלוני לא יהיה גט ואם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו ואם לא מתי עד זמן פלוני לא יהא גט: הג"ה. ויאמר לשון זה דוקא אם מתי אם לא מתי וכו' (יא) ולא יאמר אם אמות אם לא אמות מאחר שהוא לשון חכמים (וע"ל סי' קכ"ד סעיף קל"א) משמע כך:

י אם לא מתי. עב"ש בשם ה"ה ועדיין לא הועיל דמ"מ קשה למה הוצרך שמואל לתקן תנאי כפול הא מעכשיו הוי סגי שלא יהא גט לאח"מ ולא נצטרך כפולות ג"כ אבל לפמ"ש לעיל סק"ד מיושב דשאני גט שכ"מ דאומר אם מתי דכל שלא יהא כפול יאמרו דיש גט לאח"מ מדחוזר בעמד דלא ידעו דבהא לא בעי כפול כמו דאין יודעין דכל היכי שיש לדון מן הסתם דודאי היתה כוונתו כך לא בעי כפול דאל"כ תקשי להנך דמצרכי כפול כמו דלר"ה לא בעי כפול משום דבאומדנא לא בעי כפול כמו כן לדידן באומר אם מתי ע"כ דהם לא ידעו ועדיין יאמרו יש גט לאח"מ וה"ה במהיום ומעכשיו למאן דלא מצריך בהא כפול מ"מ כל שלא הוכפל יאמרו יש גט לאח"מ ולפ"ז אי סברת ה"ה אמת לא בעי מעכשיו ואי לא אף מעכשיו בעי מה"ט:

והנה הרמב"ן הקשה להנך דמצרכי כפול מהא דקידושין (דף ח') התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלם מטעם דע"מ כמעכשיו ושם ע"כ לא הי' כפול ומ"מ ישלם דוקא ולק"מ לפענ"ד דדוקא בגט דתליא בדידי' כל שלא כפל אמרי' דעתו בלי זה לגרש ולא הקפיד על התנאי אבל שם האיך שייך לומר דמדלא כפל לא הקפיד דפשיטא דלא הקפיד דמאי איכפת לו אם תתקדש בלי השלמה והתנאי שישלם הוא לטובת האשה והוא לא נתרצה רק שישלם כפי מאמרו והיא לא אמרה כלום רק ברצונה תלוי שקיבלה ושתקה והיא לא רצתה רק שישלם כפי מאמרו:

ודע דהראב"ד ז"ל נתן טעם להנך דלא מצרכי כפול מעכשיו וע"מ משום דדוקא באם התנאי בא לבטל המעשה אפי' יתקיים שלא יחול מיד רק לכשיתקיים בעי כפול אבל בע"מ דאינו מבטל המעשה דחל מיד לא בעי כפול ולפ"ז נראה דין מחודש לדעת הרי"ף ורמב"ם באומר הרי זה גיטך לאחר ל' יום דבהא לא בעי' כפול דבקובע זמן לכ"ע לא בעי כפול דאינו תנאי ולפ"ז באומר הר"ז גיטך לאחר ל' יום אם תתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יום בהא אף דהוא תנאי אם לא בעי כפול דהא אין התנאי מבטל המעשה כלל דבלא"ה אין המעשה חל רק עד לאחר ל' בלי התנאי מחמת קביעות הזמן וא"כ אפי' התנה ג"כ באם לא בעי כפול כנ"ל ותמהני שלא זכרו מזה אחרונים:

יא ולא יאמר אם אמות. ויש ט"ס בדברי הרמ"א וצ"ל ע"ל סעי' ק' לא משמע כך] ובאמת לא ידעתי שום סמך לפסול לשון זה רק קצת סמך יש לי מהא דקאמר פרק מי שאחזו (דע"ב ע"ב) הני לישני איצטרוכי לי' שאני מת כאם מת דמי כשאמות כלאח"מ דמי ומדלא קאמר רבא אם אמות כאם מת דמי דהוי דומיא דסיפא כשאמות והו"ל לאשמעינן דאם אמות מהני ש"מ דלא ברירא לי' לרבא דאם אמות כאם מת ומ"מ יש לדחות דאפשר פשיטא לי' לרבא באם אמות טפי משאני מת ומ"מ נכון להחמיר:

סעיף ו. הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה (יב) ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה ומת אינו גט אבל אם אמר אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו אדי הרי זו ספק מגורשת:

יב ונפל עליו בית. עיקר סוגי' זו בפרק מי שאחזו ונתקשו בביאורה כל הפוסקים והתוס' מכללם והנה אין צורך לפרט הקו' והדקדוקים שנפלו בסוגי' זו כי ספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים פתוחים יוכל כל אחד לעיין בד"ק אמנם ראיתי לכתוב הנלפע"ד בקיצור נמרץ וכמדומה שנפלו כל הקו' והסוגי' מתפרשת יפה כמו שאבאר. והנה איתא התם ת"ר הר"ז גיטך מחולי זה ונפל עליו בית והכישו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש הר"ז גט מ"ש רישא ומ"ש סיפא שלחו מתם אכלו ארי אין לנו. ונראה דמשמע לי' למקשה דע"כ הך רישא דקתני א"ג מטעם אונס אתינן עלה דאי משום שלא מת מחולי זה למה לי דקתני נפל בית והכישו נחש הול"ל ומת מחולי אחר והוי רבותא טפי, אף דמת כדרך הארץ לא באונס דלא שכיח מ"מ ל"ה גט הואיל ולא מת מאותו חולי וע"כ דטעמא דוקא משום דאירע לו אונס דל"ש ובזה הגט מתבטל א"כ שפיר מקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דמה בכך דאמר בסיפא אם לא אעמוד לגבי אונס אין לחלק בכך כלל ואת"ל אין אונס בגיטין למה ברישא א"ג ואי משום שלא מת מחולי זה הול"ל ומת מחולי אחר וע"כ דמטעם אונס אתינן עלה א"כ ה"ה סיפא והיינו דאמרי' שלחו מתם אכלו ארי אין לנו פי' אין אנו משגיחין באונסו דאין אונס בגיטין ומ"מ הדין אמת באומר מחולי זה מטעם שלא מת מאותו חולי והיינו דתנן במתני' ג"כ אומדין אותו אם מת מחולי הראשון ולפיכך השמיט הרי"ף הך ברייתא לגמרי לפי שכבר פסק במק"א דאין אונס בגיטין ואפי' באונס דל"ש וכבר כתבה למתני' דאומדין אותו באומר מחולי זה א"כ ממילא לית הילכתא כהך ברייתא ואין הפרש בין אכלו ארי והכישו נחש או שמת בחליו והדר פריך רבינא לרבא דקאמר אונסא דל"ש הוא ואף דקביל עלי' כל אונסא דמתיליד מהך סיפא דברייתא דקתני אם לא אעמוד מחולי זה ונשכו נחש הר"ז גט ובודאי ליכא למימר דטעמא דברייתא משום דאין אונס בגיטין א"כ ל"ל אם לא אעמוד מחולי זה אפי' אמר אם לא באתי ולא קיבל עליו בשעת תנאי שום אונס מ"מ אין אונס בגיטין וע"כ דהך ברייתא ס"ל בסיפא יש אונס בגיטין רק דמ"מ כיון שזכר בשעת תנאי אפי' אירע לו אונס שהרי קיבל עליו אם ימות ואפי' מחולי אחר מ"מ יהא גט הילכך אפי' נשכו נחש הר"ז גט ואהא קשיא לי' לרבינא דגבי ממון נמי נהי דבהא ודאי יש אונס מ"מ כיון דקביל עלי' כל אונסא ממילא אפי' אירע אונס דל"ש חייב לשלם לו כמו בהך ברייתא דקיבל עלי' אונס מיתה ממילא אפי' נשכו נחש הוי גט והיינו דקאמר לי' לרבא ואימא מרישא דמוכח מינה דיש אונס אפי' בכה"ג דאי משום שאמר מחולי זה א"כ אפי' מת מחולי לא מנשיכת נחש לא יהא גט וע"כ דמטעם אונס א"כ מוכח דיש אונס אפי' בכה"ג ואהא קאמר כיון דקשיא רישא לסיפא לא מתבינן תיובתא והיינו דע"כ צריך ליישב לישנא דרישא באיזה תי' והכוונה משום מחולי זה ונקט נשכו נחש וה"ה מת מחולי אחר ול"ד הוא דקתני נשכו נחש ואהא קאמר לי' רבא דמשבשתא היא וכז"ב לפענ"ד ומעתה סרו קושיות תוס' שם וא"צ לחלק בג' חילוקים רק בגיטין באמת אין אונס בכל אופן והך ברייתא משבשתא היא רק מחולי זה דין הוא כדקתני במתני' אומדין אותו דמוכח דאי ידעי' דמת מחולי אחר לא מחולי הראשין כלל ל"ה גט אפי' בלי נשיכת נחש רק חולי בעלמא והיכי דאמר אם לא באתי או אם מתי כל שלא בא או מת אפי' בנשיכת נחש או נפילת בית הוי גט דאין אונס בגיטין כלל וזה נלפע"ד ברור בדעת הרי"ף ג"כ כמו שבארנו. והנה איכא נפקותא טובא לפי הנ"ל לדינא אך לא ראיתי להאריך כי כמעט מכל הפוסקים מוכח דלא כמ"ש וכבר נתבאר ג' חלוקי אונסין בדברי המחבר לעיל סי' קמ"ד והמעיין היטב יראה דהעיקר כמ"ש ועב"ש סק"י שהניח דברי המחבר בצ"ע ולפי הנ"ל יש ליישב דשאני היכי שהתנה בפי' בשעת תנאי דבר שהוא אונס כגון מיתה לכך אפי' אכלו ארי ג"כ הוי גט אבל לעיל באומר אם לא באתי שלא זכר שום אונס בתנאי הילכך באונס דלא שכיח כלל הגט בטל:

סעיף ז. הרי זה גיטך (יג) מעכשיו אם מתי (יד) מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט אפי' הלך בלא משענת ואם לאו אינו גט (טו) ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק ה"ז גט ואינו צריך אומד:

יג מעכשיו אם מתי. עב"ש סקט"ו וכבר נתבאר לעיל די"ל דאפי' אי בעלמא לא בעי כפול במעכשיו הכא בעי משום גזירה דיש גט לאח"מ כמו שנתבאר לעיל באריכות סק"י ע"ש:

יד מחולי זה. עב"ש דהרי"ף והרמב"ם ס"ל אפי' בסתם אם מתי בעי אומדנא וכבר נתבאר לעיל בסק"ט באריכות דדעת הרי"ף והרמב"ם בגט בסתם לא בעי אומדנא רק מחולי זה ולא כתבו אומד בלי מחולי זה רק במתנת שכ"מ דעמד חוזר אבל בגט דל"מ עמידה דפסקו כרבה ורבא ממילא ל"ש אומד רק במחולי זה ועיין היטב לעיל סק"ט באריכות. ונידון מה שהק' הב"ש על דברי המחבר בס"ט הנה על המחבר פשיטא דלא קשיא דסובר בסתם ליכא אומדנא כמ"ש הב"ש גופא בתחילת דבריו אבל בלא"ה נראה דלא כתבו הנך פוסקים כן רק בעמד והלך אבל בניתק מחולי לחולי ולא עמד והלך כ"ע מודים:

טו ואם ניתק מחולי לחולי. ולא הלך בשוק עכ"פ במשענת לא בעי אומדנא דודאי מחולי הראשון מת והרשב"א בחידושיו הקשה לפירש"י ופי' הוא דאפי' בניתק מחולי לחולי ולא הלך ג"כ בעי אומדנא ופי' הסוגי' אידך לא בעי אומדנא היינו הלך בלי משענת. ופירושו תמוה דאטו במתני' משענת מאן דכר שמי' הא הלך סתמא קתני והאיך ס"ד כיון דעיקר בא לאשמעי' דבלי משענת לא בעי אומדנא דנקט הלך סתם פשיטא דהול"ל הלך על משענתו וע"כ כפירש"י דעיקר בא לאשמעי' לא הלך כלל לא בעי אומדנא ונקט הלך בשוק לאשמעי' דיוקא לא הלך רק דמוקמי' הליכה זו במשענת דבלי משענת ל"ש אומדנא דודאי מחולי האחר מת וקו' הרשב"א יש ליישב בפשיטות ואין להאריך כי העיקר כפירש"י כמו שבארנו:

סעיף ח. שכיב מרע שנתן גט ואמר מהיום אם מתי סתם והבריא בטל גיטו ולא אמרינן לעולם קודם שימות קאמר אלא אם מתי מחולי זה קאמר (טז) אכל אם מתוך בוריו התנה במהיום אם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית ה"ז מגורשת:

סעיף ט. עצה טובה ע"פ גדולי עולם לחוש לרמאין בגט שכ"מ שיאמר אם מתי מעכשיו ועד יום פלוני והוא בכלל יהא גט ולא יאמר אם אמות מחולי זה שיהא התנאי תלוי בחולי שמא יבוא אדם שאינו הגון וישתדל עם הרופא שיאמר שלא מת מאותו חולי אלא מחולי אחר שנעתק אליו ויוציא לעז על הגט:

הג"ה. וי"א דאין אנו בקיאין בזמן הזה ולכן אין לסמוך בזמן הזה מאומדנות הרופאים וי"א דלכתחילה אין לגרש ע"י תנאי רק יגרש סתם ולקבל בחרם הקהלות או ליתן משכנות שכשיעמוד יחזרו וישאו זה את זה (מרדכי פרק מי שאחזו) ובכהן המגרש שצריך להתנות שלא תהא אסורה לחזור לו (כדלעיל ריש סי' קמ"ג) או שיש לחוש לטירוף דעת החולה יש לגרש בתנאי כדרך שנתבאר (סדר גיטין) אשה שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אינה צריכה להתאבל עליו (שם במרדכי) אבל אין איסור בדבר אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו:

טז אבל אם מתוך בוריו התנה. זהו מ"ש הר"ן ראי' מע"מ שתצא חמה מנרתקה אף דודאי תצא מ"מ הוי תנאי וה"ה באם מתי בברי אף דודאי ימות כל אימת דמאית מגורשת ולפענד"נ דבכה"ג כיון שאינו שכ"מ כלל כ"ע מודים דודאי מעת שאני בעולם קאמר דל"ש לומר דרצה לגרשה מעכשיו ממש כיון שהוא ברי ויהא אסור לדור עמה דהא בודאי ימות ותהא מגורשת למפרע ואסורה עליו משום יחוד וע"כ דמעת שאני בעולם קאמר לכ"ע וצ"ב לפענ"ד ועמ"ש לעיל סק"ד:

סעיף י. שכיב מרע שנתן גט לאחר ואמר לו (יז) זכי בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת קודם שיגיע לידה ה"ז ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת:

יז זכי בגט זה וכו' ספק מגורשת. באמת שכך כתבו כל הפוסקים והוא מסוגית הש"ס ביבמות פרק האשה שלום אבל לפענ"ד דברים אלו תמוהין ובש"ס מוכח להיפוך וכן בתוס' שם לכן הוצרכתי לבאר סוגי' הש"ס ופירש"י ותוס' שם ומזה יתבאר לך שאין מקום לספק הגירושין הללו כלל כמו שאבאר. והנה הצעת הסוגי' התם בעי מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' זכות הוא לה וזכין לאדם של"ב או דילמא כיון דזימנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם של"ב א"ל תנינא וחוששין לדבריו וחולצת ולא מתייבמת ע"כ ופירש"י דמרישא דקתני חוששין דייקינן דלא אמרי' ודאי משקרא משום דרחמא לי' ומסיפא דייקינן דל"א ודאי משקרא משום דסני' לי' אלמא מספקא לן וה"ה במזכה גט מספקא לן וחולצת ולא מתייבמת (ולכאו' יש לתמוה הא רש"י גופא פי' במתני' טעמא דרישא דשווי' חתיכה דאיסורא וצ"ל דזה הוי כאמתלא משום דרחמא לי' וצ"ע] ודבריו תמוהין לפענ"ד דפשיטא דמעולם לא נסתפקו בש"ס דנימא דודאי רחמא לי' דהא התחלת הספק הוא אי נימא כיון דסני' לי' זכות הוא לה או דילמא כיון דזימנין דרחמא לי' הרי דידע דודאי סני' לי' רק הספק הוא אי לחוש כיון דזימנין דרחמא לי' וא"כ מרישא ליכא למיפשט מידי דודאי לא עלה על דעת שום אדם לומר דודאי משקרא דרחמא לי' בודאי ואדרבא ידעו דקרוב הוא דסניא לי' אבל לא הי' ספק דנחזיק בודאי דרחמא לי' וכן מוכח מתוך דברי התוס' בד"ה אמר דהק' האי דאינה מתייבמת דשוי' חתיכה דאיסורא ותי' דדייק מדנקט חולצת משמע דכך הדין מדלא קאמר מבקשים לחלוץ א"נ משמע דחולצת אפי' נתנה אמתלא לדברי'. ויש לתמוה למה לא הקשו מהך פשיטות דפשטינן מרישא כפי פירש"י דלא מחזקינן לה באהבה וקשה דילמא באמת מחזקינן לה באהבה ובודאי משקרא ומ"מ חולצת דשוי' חתיכה דאיסורא וברור דס"ל לתוס' דמרישא לא ילפינן מידי דפשיטא להו דלא מחזקינן לה באהבה רק הספק אי לחוש לאהבה או דודאי סני' לי' ולא פשטינן רק מסיפא לחוד דקתני ולא מתייבמת וקשה למה לא תתייבם הא ודאי סני' לי' ומשקרא בודאי ומזה דייקינן דחיישינן לאהבה ואהא קשיא להו לתוס' דילמא לא חיישינן לאהבה כלל רק ודאי סני' לי' ומכח שוי' חד"א הוא דאינה מתייבמת וז"ב:

ומ"מ נלפענ"ד ליישב קו' תוס' דודאי עיקר הדיוק מרישא על דרך זה מדקתני חוששין לדברי' מוכח דהא דאינה נאמנת לאו משום דמכח החזקה בלחוד הוא דאמרי' ודאי משקרא א"כ למה קתני חוששין לדברי' הא לדברי' לא חיישינן כלל רק מכח דשחד"א צריכה חליצה וע"כ דלאו דאינה נאמנת לגמרי מכח החזקה רק חיישינן דילמא משקרא משום דרחמא לי' ואי ס"ד דלעולם סני' לי' ולא חיישינן כלל לאהבה למה אינה נאמנת דליכא למימר דאף דודאי סני' לי' מ"מ מכח החזקה אינה נאמנת א"כ למה חוששין ואי משום שחד"א ל"ש לומר חוששין וע"כ דמספקא לן אי להאמינה או לא ולכך חולצת ולא מתייבמת א"כ מאיזהו צד יפול ספק זה וע"כ משום חשש אהבה אלמא דחיישינן לאהבה ג"כ וז"ב ולק"מ קו' תוס' ועכ"פ מוכח להדיא מדברי תוס' ובש"ס גופא דזה הצד האבעי' דרחמא לי' לא מספקא לן דודאי רחמא רק הספק אי לא חיישינן לאהבה כלל או דיש לחוש לאהבה:

ומעתה אני אומר דודאי הך בעל אבעי' נסתפק בפני הצדדים בשוה אי, זכות הוא ומגורשת אי חוב הוא וא"מ אבל ל"ש לומר דנסתפק בצד השני להיות ספק מגורשת שאין זה הצד דומה לצד הראשון ועוד דפשיטא דכל שיש להסתפק דרחמא לי' ממילא אינה מגורשת כלל כדמוכח להדיא בירושלמי ופסקו כל הפוסקים דאפי' מחזרת להתגרש דחזינן דסני' לבעלה ורוצה להתגרש אני אומר דשמא חזרה בה ולא אישתמט חד מהפוסקים לכתוב דהוי ספק מגורשת דדילמא זכות הוא לה כיון דמחזרת לכתגרש וע"כ דא"א לעשות שליח בשביל אחר רק בדבר שהענין בודאי זכות וכל שאינו זכות ודאי אף שאפשר וקרוב שהיא זכות לא נעשה שליח ולא זכה עבורה כל שאין הענין מוכיח בשעת שליחות שהוא זכות בודאי ואפי' ספק מגורשת ל"ה והיינו דבעי הש"ס אי ל"ח לאהבה כלל והוי זכות בודאי ומגורשת או דילמא דחיישינן לאהבה וכל שאפשר שהוא חוב שוב אינו נעשה שליח ואינה מגורשת כלל ואהא פשיט ממתני' דקתני וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת ש"מ דחיישינן לאהבה כמ"ש אבל לא פשיט דיהא הדין כמו במתני' דמה ענין זה למתני' דהתם מכח ספק חולצת ולא מתייבמת אבל לענין זיכוי גט בעינן זכות בודאי וכל שאפשר בחוב שוב א"מ כלל כמו סברת בעל האבעי' בצד השני' וכמו שהוכחתי דאפי' מחזרת להתגרש דחזינן דזכות הוא לה מ"מ מכח חשש דחזרה בה ואולי הוא חוב א"מ כלל וז"ב:

ומ"מ לענין דינא אף דדברינו הנ"ל נכונים וברורים מ"מ כיון דבזה"ז אין מייבמין כלל ונפל הך סברא דרחמא לי' בבירא כיון דודאי לא תתייבם לו א"כ עכ"פ ספק מגורשת הוי ולא ודאי אינה מגורשת וצ"ע:

ובאמת לפי פירש"י כפי הנראה מדבריו דצד השני הי' דודאי רחמא לי' ודאי "חוב הוא לה א"כ י"ל דלפי דעת בעל האבעי' שפיר הי' הספק אי מגורשת ודאי דודאי זכות הוא או ודאי חוב הוא ופשיט לי דספיקא הוא אבל לפי מה שהוכחתי דגם בעל אבעי' ידע בצד השני דאינו רק ספק ואהא בעי ספק מגורשת ש"מ דסובר דכל שיש ספק א"מ ודאי א"כ פשיטא דלפום מה דפשיט דספק הוא ג"כ א"מ ודאי בפרט דדברי הירושלמי הנ"ל מכריחין להודות בהם דכל שיש צד חוב ולא זכות גמור בודאי שוב אינה מגורשת כלל כמו שבארנו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה