תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קמד
דין תנאי יש טענת אונס בגט ובו ז סעיפים:
סעיף א. אמר לה (א) הרי זה גיטך אם לא אבוא בתוך שלשים יום או שאמר ע"מ שלא אבוא בתוך צ' יום והי' בא בדרך בתוך ל' יום וחלה (ב) או עכבו נהר ולא בא עד אחר ל' יום הר"ז נט אפי' עומד וצווח הריני אנוס שאין אונס בגיטין ואע"פ שגילה דעתו שאין רצונו לגרש כיון שלא התנה (ג) חוץ מאם יקראנו אונס אבל אונם (ד) דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש או נפל הבית עליו לא אסיק אדעתי' להתנות עליו ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם (ה) ושבי' הוי אונס דשכיח ואינה מבטל הגט מדלא התנה (מרדכי פרק מי שאחזו)
:
א הרי זה גיטך. עב"ש ונראה דאפי' לרשב"ג דסובר כל עכבה שאינה הימנה הוי גט היינו דוקא כשאין העכבה מצידה כלל כגון שאמר האב אי אפשי שתשמשני וכדומה אבל כל שהעכבה ממנה אפי' היא אנוסה מ"מ כיון שהעיכוב ממנה מודה רשב"ג דאין טענת אונס כסברת הב"ש שהוא לא התרצה רק שתעשה זאת אבל אם העיכוב אינו ממנה כלל אינו בגדר אונס כלל רק כיון שהיא מוכנת רק האב אינו רוצה או שמת יכולה לומר תן לי אביך ואשמשנו כנ"ל:
ב או עכבו נהר. כ"כ הטור ולשון זה צ"ע דכיון דחלה דהוי אונס דשכיח ולא שכיח הוי גט כ"ש עכבו נהר דשכיח לגמרי וכן מוכח בש"ס להדיא דאפי' לל"ב דיש אונס בחלה. בעכבו נהר לא. והנה הב"י הביא בשם המרדכי לחלק בין אונס בידי אדם לאונס בידי שמים וכתב על זה דלפ"ז צ"ל דפסקא מברא הוי אונס אדם שלא מצא אני' לירד בה אבל אם הי' אופן דבנהר יעברו ברגל ועכשיו באו מים הוי בידי שמים ויש אונס והוא תמוה לפע"ד שלא דיבר המקצועות רק באונס דשכיח ולא שכיח כגון חלה וכדומה דקשיא לי' מאכלו ארי והוצרך לחלק כך אבל באונס דשכיח לגמרי כגון עכבו נהר דאפי' למ"ד יש אונס בהא מודה אפי' בידי שמים וזה ברור. אך הב"י הקשה על שיטה זו מחלה דהוי בידי שמים ובאמת לק"מ דס"ל להמקצועות דחלה הוי בידי אדם שהוא בא ממעשי האדם בהשחתת גופו במאכים וכדומה ודוקא אכלו ארי משיב לה בידי שמים שאינו באמצעות מעשה אדם כלל. ועמ"ש בסמוך דנראה מהסוגי' והרי"ף שאין לחלק כלל בכל אלה החילוקים כמו שיתבאר: (ג) חוץ מאם יקראנו אונס. אבל בהתנה לכ"ע יש אונס. ואף דלכאורה אכתי שייך טעמא דצניעות ופריצות מ"מ אין כח בחכמים לעשות רק בדבר שאינו נראה בהיפוך ממש שיש סברא לומר דבאמת אין אונס אבל בהתנה לא שייך לתקן שיהא גט היפוך ממה שהתנה בפי' מחמת תקנה ועוד יש לחלק ואין להאריך:
ד דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי. בזה יש לכאורה ב' סברות חדא דאין אונס ועוד כיון שמת לא ניחא לי' דתפול קמי' יבם מ"מ כיון דלא שכיח כלל מחמת אין אונס אמרינן דלא שייך בהא טעמא דצניעות דלא יחוש ללא שכיח ומשום לא ניחא לי' דתפול קמי' יבם אמרינן הואיל ולא שכיח כלל לא אסיק אדעתי'. כן מתבאר בדברי הפוסקים ענין זה כמעט רובם ככולם והוא מיסד דברי התוס' שם אבל לפע"ד דין זה צ"ע חדא דיש להבין דהרי"ף לא זכר כלל הך דינא דאכלו ארי ונפל הבית ואי ס"ד דסובר לחלק בזה בוודאי הי' מביא סוגיא זו להשמיענו חידוש גדול כזה דאף שכבר פסק בפ' כל הגט אין אונס בכהאי גוונא יש אונם הואיל ולא שכיח כלל. ולא יכולתי לעמוד על סוף דעת הר"ן דמעיקרא הביא פירש"י וכתב דלפי פירושו הי' לו להרי"ף להביא הך סוגיא ודחה פירש"י והביא פי' הרמב"ן ז"ל לחלק בג' חילוקי אונסין כדברי התוס'. משמע דלפירושו יצדק מה שלא זכר הרי"ף הך סוגיא ובאמת הא ליתא דפשיטא דלשיטה זו הי' לו להביאה להשמיענו באונס דלא שכיח כלל יש אונס. גם מה שהביא ראי' שלא כפירש"י מדקתני במתני' אומדין אותו אם מחמת חולי הראשין מת ולפירש"י הו"ל לומר אם מתוך חולי הראשון מת. ולפע"ד לא קשיא ולא מידי דהכי קאמר דכיון שאנו רואין שעמד והלך בשוק אם מת מחמת חולי אחר הרי נראה שבאמת פסק החולי הראשון וחולי אחר נתחדש עליו אבל כל שמת מאותו החולי אף שהלך בשוק לא אמרינן שכבר פסק חולי הראשון לגמרי רק שנתחדש עליו אותו החולי מחדש רק רגלים לדבר דוודאי עדיין לא פסק החולי מעליו רק הקל מעליו ואח"כ חזר לתקפו כדרך החולי כי פעם יקל על (החולי) [החולה[ופעם יתחזק אבל מאותו החולי מת ולא פסק מעליו אבל אי הוי ידעינן בבירור שפסק החולי הראשון מעליו לגמרי רק חולי אחר נתחדש עליו או אותו חולי נתחדש עליו מחדש שלא מחמת חולי הראשון הוי גט רק כיון שעמד והלך בשוק וחלה ומת משערינן דבר זה אם היתה מיתתו מחמת חולי הראשון שחזר עליו שמענו מזה שלא פסק עדיין לגמרי מעיקרא אפי' הלך בשוק ואי חולי אחר בא עליו אמרינן דפסק הראשון לגמרי וזה ברור. באופן שלא נתבררו לי דברי הר"ן ז"ל:
ונחזור להנ"ל דלכל הפירושים אין מקום להשמטת הרי"ף הך ברייתא עם מה שהשיבו מא"י אכלו ארי אין נו. ועוד קשה לי טובא נהי דמשום הך דאין אונס בגיטין איכא למימר דכל שהוא לא שכיח כלל לית בי' משום צניעות מה שאינו נראה לפע"ד כמו שאבאר אבל בהך דאמרינן דמת ניחא לי' דלא תפול קמי' יבם האיך שייך לומר בשביל שהוא לא שכיח כלל לא אסיק אדעתי' מה צורך שתהא על דעתו כיון דמת הוי אונס ג"כ ומ"מ אמרינן דאסיק אדעתי' במת יהא גט כדי שלא תפול קמי' יבם א"כ מה לנו באיזה אופן שמת סוף סוף כיון דכך ניחא לי' שכשימות יהא גט אפי' אונס דלא תפול קמי' יבם א"כ הרי מת ומה צורך שיעלה על דעתו אופן המיתה דהא פשיטא דוודאי לא עלה על דעתו בהיפוך שאם יאכלנו ארי לא יהא גט דהא ניחא לי' דלא תפול קמי' יבם ואטו אם יאמר מפורש אם לא אבוא או אמות יהא גט ויאכלנו ארי נאמר דלא יהא גט כיון דידעינן דניחא לי' שתתגרש כדי שלא תזקק ליבם והרי היא זקוקה ליבם. ועוד דהתוס' הכריחו סברא זו משום דקשה להו מהך דאכלו ארי. והנה לא הועילו בתירוצם כלל דתינח לרבא באמת יש ליישב למה סובר באכלו ארי אין לנו דבלא שכיח כלל לא אמרינן דניחא לי' והוי אונס. אבל אכתי תיקשי מאי מקשה לי' רבינא לרבא מהך דנפל הבית. והוא רוצה להוכיח אפי' באונס דלא שכיח כלל אין אונס אפי' בעלמא א"כ תיקשי מ"מ מנא לי' להוכיח דבעלמא יש אונס באונס דלא שכיח כלל דלמא גט דוקא דלא ניחא לי' דתפול קמי' יבם ובהא אי אפשר ליישב כדברי התוס' כלל. ועוד דנראה ברור דעיקר סברא זו של התוס' הוא משום דהם ס"ל דמת בלי הך סברא דלא ניחא לי' דתפול קמי' יבם הוא ג"כ בגדר אונס כמו חלה רק דאמרינן דהוא אסיק אדעתי' הך כדי שלא תפול הלכך כתבו דבלא אסיק חזר דינו של מת כמו שאר אונסין ואי הוא אונס דלא שכיח כלל אפי' למ"ד אין אונס בהא יש אונס וכן פירשו התוס' ריש כתובות להדיא דמה שבאו לסייע לרבא מהך מתני' דאין אונס הוי מת כמו חלה לענין אונס. ולפע"ד הוא תמוה לפרש כך חדא מה זה דמקשה ממשנה מעכשיו וכו' ומת ה"ה חלה וקשה מה צורך להך ה"ה כיון דמת גופא בגדר אונס הרי מוכח דאין אונס דאין לך אונס גדול מזה. ועוד דאי מת הוי בגדר אונס א"כ הוי אונס גדול מחלה כמ"ש התוס' להדיא שם א"כ האיך קאמר ה"ה לחלה כ"ש חלה הו"ל למימר דהוי אונס מועט לפי סברת התוס'. ועוד לפי דעתם תיקשי הא דמשני לאפוקי מרבותינו מ"מ תיקשי מרבותינו גופא מוכח דאין אונס דמ"מ מחמת אונס לא יהא גט דאין לך אונס גדול ממת לפי דעת התוס' כיון דלא ס"ד דלא ניחא לי' דתפול קמי' יבם. ועוד הא דמשני דלמא קמ"ל אין גט לאחר מיתה דהאיך ס"ד דקמ"ל הך דינא מה שיש בו תרתי לגריעותא חדא דאין גט לאחר מיתה ויש אונס בגיטין. ומ"ש התוס' דתרתי שמעינן מינה הוא דחוק מאוד דהא ע"כ לא שמעינן תרתי דא"כ יהא מוכח להיפוך באמת דיש אונס וע"כ דאיכא למידתי א"כ האיך יש לומר דנקט כך להשמיענו תרתי מה דלא מוכח כלל ועי' מהרש"א שם:
לכן נלפע"ד פשוט דעיקר הקושיא ועיקרא דס"ד דלא בא התנא להשמיענו הא גופא דאין גט לאחר מיתה כדמקשה לי' באמת אח"כ על זה א"כ ע"כ להשמיענו מת דוקא משום אין גט לאחר מיתה אבל חלה לא אבל הא וודאי פשיטא לי' דמת אינו בגדר אונס כלל שהרי כל תנאי זה שהתנה אם לא יבוא שנתן מקום לרצונו אולי ירצה לחזור ולא לגרש ותהא אצלו לכך התנה אם לא יבוא והיינו שיגמור בדעתו במשך הימים האלו אם יגרש או שתעמוד אצלו אבל אם מת שלא תשאר אצלו פשיטא שנתקיים כוונתו ורצונו מה שאמר אם לא באתי שהרי לא בא ולא תשאר אצלו בשום פנים א"כ האיך שייך לומר בזה יש אונס ואין צורך להך סברא דלא ניחא לי' דתפול קמי' יבם רק כיון דחזינן שנתן לה גט הרי רצה לגרשה רק שנתן מקום לרצונו אולי ירצה לחזור בו במשך הזמן ותעמוד אצלו א"כ מאחר שמת נתקיים כוונתו ורצונו לגמרי רק בחלה דוקא הוא דמספקא לן כיון שרוצה שתעמוד אצלו והוא נתן מקום לזה במשך הזמן וכיון שאירע אונס אמרינן אולי הי' בא והוא אומר דוודאי הי' בא והיינו דמשני דלא בא להשמיענו דוקא דחלה הוי גט רק הא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ומקשה ע"ז דהא מוכח מרישא. ומשני לאפוקי מרבותינו אבל מרבותינו גופא ליכא למידק דמת וודאי לא הוי אונס כלל כנ"ל. ואהא מקשה מסיפא דקתני מעכשיו ומת הוי גט ובוודאי לא מיירי דמת בפתע פתאום רק חלה ומת. ועוד מדקתני מת סתם ש"מ אפי' חלה ומת א"כ כיון דקתני כל שמת בתוך י"ב חודש הוי גט משמע אפי' לא הי' יכול לבוא עוד מחמת החולי וכ"ש כשחלה באותו זמן שאם הי' רוצה לבוא הי' צריך לילך אז דאל"כ לא יגיע למקומו בתוך י"ב ומ"מ הוה גט א"כ ה"ה בחלה בלא מת דהוי גט דאי בחלה. לא הוי גט א"כ כבר בטל הגט קודם שמת מחמת החולי ולא משמע לי' דבשביל שמת אח"כ יהא עדיף דיהא גט. ואהא משני מת דוקא דאנן אמרינן דכך בוודאי הי' דעתו ואסיק אדעתי' דאפי' יארע לו אונס שיתבטל הגט מ"מ אם ימות תוך י"ב יהא גט כדי שלא תפול קמי' יבם אבל לולי הך סברא דניחא לי' שלא תפול בוודאי הי' הגט בטל ודוקא אם האונס מחמת מיתה בלבד אז בלאו האי טעמא לא הוי אונס כלל כנ"ל אבל כיון דבלי מיתה יש אונס אחר דנתבטל הגט לולא דאסיק אדעתי' דאפי' יארע אונס אם ימות אח"כ מ"מ יהא גט בוודאי לא הוי גט לכך קאמר דכך אסיק אדעתי' אף דלולא המיתה לא הוי גט כשימות יהא גט שלא תפול ליבם. ולפ"ז ה"מ דבעינן שתהא אסיק אדעתי' היכא דבלי מת לא הוי גט רק מחמת המיתה יהא גט אז בעינן להך סברא אבל באכלו ארי דלולא זה לא הי' אונס כלל רק מחמת המיתה יתבטל הגט זה לא אמרינן כלל כמו שביארנו דמיתה לא הוי בכלל אונס אפי' אי נימא יש אונס א"כ נפלה סברת התוס' בבירא דאכתי קשיא מהך דאכלו ארי ודו"ק היטב:
גם קשה לי לפי סברתם דג' חילוקים בדבר ובאונס דלא שכיח כלל לא הוי גט דלא שייך משום צניעות ולא אמרינן דכל דאין אונס לא מחלקינן בין אונס לאונס דא"כ הוי להו ליתן שיעור לזה בין אונם דלא שכיח כלל או לא שכיח ושכיח ולאו כ"ע ידעו לאפלוגי בהא וכ"ש צניעות ופעמים יהא אונס דלא שכיח ושכיח וסברה דלא שכיח כלל ומיעגנא ויתבה. א"כ אף אנו נאמר שכל שהתנה עמה תנאי והאונס הי' מחמת האשה גופא דבהא וודאי לא שייך דלא ידעה מזה דהא האונס ממנה היא א"כ אפי' אונס דלא שכיח ושכיח לא יהא גט ולהיפוך שמענו בהך דקאמר אי לא מפייסנה עד תלתין יומין אזיל פייסא ולא איפייסא דאמרינן מי יהיב לה תרקבא דדינרי משום דאין אונס וקשה הא לא שייך באונס כזה משום צניעות דהא אי אפשר שיהא בלעדי האשה ובהא לכ"ע יש אונס [ואף דלכאורה י"ל להיפוך דמהתם נמי שמעינן סברת התוס' מדקאמר מי יהיב לה וכו' וקשה מה בכך אפי' יהיב לה אין אונס וע"כ משום דזה הוי אונס דלא שכיח כלל שלא יוכל לפייסה אפי' בתרקבא דדינרי. אבל באמת הא ליתא דהוא לא התנה רק שיפייסה ולא שתתפייס רק אנן אמרינן דלמא לא מיקרי פיוס בדברים בעלמא רק בתרקבא דדינרי וכהאי גוונא כתבו התוס' גופא שם ע"ש] וע"כ דלא מחלקינן בהא וכל שאמרו אין אונס לא חילקו בין אונס לאונס:
וענין עיקר הקושיא שהכריחו התוס' דבר זה מהך סוגיא דגיטין פ' מי שאחזו מלבד מה דכבר הוכחתי דאפי' אם נחלק כן לא יתיישב הסוגיא אבל בלא"ה נראה דלק"מ דעיקר הקושיא התם להיפוך דוודאי ידע דמחולי זה בברייתא דוקא קאמר ואהא קשיא לי' למה באמת יהא גט. לזה סובר להיפוך דאף אם בא למעט חולי אחר היינו דוקא חולי השכיח ומזה הי' ס"ד שיבא ונזהר מזה למעט במאמרו חולי זה אבל אכלו ארי דלא שכיח לא אסיק אדעתי' שיבוא שירצה למעט במאמרו חולי זה לכך לא אמרינן דמיעט אכלו ארי וכל שלא עלה על דעתו למעט אכלו ארי ממילא כשאכלו ארי הרי לא עמד ומת והוי גט א"כ כ"ש בהך עובדא דקביל עלי' כל אונסא דשכיח דכ"ש שנאמר דדבר דלא שכיח לא עלה על דעתו למעט וממילא קביל עלי' דהא כל אונסא קאמר ובוודאי לא חש לאונס לא שכיח כיון דלא חש לאונס דשכיח. וכעין זה אמרינן בנדרים דאין פותחין בנולד דלא שכיח דלא עלה על דעתו להתחרט מחמת זה לומר שאם יהא כך אינו רוצה בנדרו וה"ה כאן ואהא מקשה לי' רבא מרישא דקתני אינו גט ש"מ דאפי' אונס דלא שכיח אמרינן דעלה על דעתו למעט וקאמר דמשבשתא הוא ואין להקשות מינה והא דאמרינן אכלו ארי אין לנו הכוונה דבתרווייהו הוי גט. וכן מורה לשון אין לנו שאין לנו במה שאכלו ארי ואין חוששין לזה מאחר שמת והיינו משום שאין אונס בגיטין וכ"ש מת דלא הוי בגדר אונס ולא ניחא לי' דתפול קמי' יבם ומחולי זה דקאמר מתוך אותו חולי קאמר ולא מחמת והיינו דלא פריך לי' לרבא מהך דשלחו מתם דשאני התם דאין אונס בגיטין ומת לא הוי אונס גם לא ניחא לי' דתפול קמי' יבם ולפי דעתם מאי פריך לי' לרבא אטו לא ידע מהך דשלחו מתם דיש אונס וע"כ דבאמת שלחו מתם דאין אונס רק מגיטין לא קשיא כלל אממון רק מברייתא קשיא לי' נהי דלית הלכתא כהך ברייתא דמחולי זה לא מחמת קאמר רק מתוך מ"מ לפום הברייתא יש להוכיח דכל אונס דלא אסיק אדעתי' לא מיעט בדבריו מחולי זה וכיון שאמר אם לא אעמוד הוי גט שהרי לא עמד ומחולי זה למעט חולי אחר דאסיק אדעתי' א"כ כ"ש הכא דקביל עלי' כל אונסא דמתיליד שלא בא למעט בדבריו הללו אונס דלא שכיח דלא אסיק אדעתי' א"כ ממילא כל אונסין בכלל דבריו וכ"ש הוא כיון שקיבל אונס דשכיח כ"ש לא שכיח דסמך שלא יבוא. ולפיכך השמיט הרי"ף כולה סוגיא דהתם דהך ברייתא משבשתא היא. ובכל גוונא כיון דאין אונס בגיטין אפי' חלה כ"ש מת דאיכא כל הני טעמא דלא ליהוי אונס וזה ברור לפע"ד:
גם מדברי הרמב"ם ז"ל נראה ברור שלא חילק בכך רק דהוא סובר דהך ברייתא רישא לא משבשתא דמחולי זה לאפוקי חולי אחר קאמר, רק סיפא סובר דבני א"י שלחו שאין בידם להשיב על זה דאין יודעין אי סיפא משבשתא או איכא טעמא ולכך פסק ספק מגורשת והוא מקשה לרבא מסיפא לפי דרך הנ"ל אבל בכל גוונא אין אונס בגיטין בלי הבדל כלל. לכן לא ידעתי למה פסק המחבר בפשיטות לחלק בכך מאחר דמדברי הרי"ף ורמב"ם לא נראה כן מלבד כל הני ראיות שכתבתי שאין מקום לחלק בכך (לכן עכ"פ] יש להחמיר לדונה בכהאי גוונא בספק מגורשת כמו שבארנו:
ה ושבי' הוי אונם דשכיח. עב"ש וח"מ ועם כל דבריהם דברי הרב תמוהין דמ"מ במרדכי מבואר להדיא להיפוך דכתב בגיטין לענין גט דבפרק השואל משמע דהוי לא שכיח א"כ אי בא לומר דהוי לא שכיח ושכיח הא זה לא מוכח בפרק השואל כלל ואדרבא התם מבואר דלא שכיח ודלמא לא שכיח, כלל. ועוד דקאמר התם לחלק בין שבורה למתה ושבי' אם כן מת מוכח הכא דהוי לא שכיח ושכיח א"כ ע"כ דשבי' הוי אונס דלא שכיח כלל. ודוחק לחלק בין מיתה דאדם לבהמה וכן אמרו שם דלא אסיק אדעתי'. הרי דחשבו לאכלו ארי ללא שכיח כלל דלא אסיק אדעתי' וא"כ הא נמי לא אסיק אדעתי'. ואי דכוונת המרדכי להביא ראי' מפרק השואל דלא (נימא] דהוי שכיח דמה נפקא מינה סוף סוף אין אונס. וע"כ דלהיפוך בא להביא ראי' דהוי לא שכיח כלל ולא אסיק אדעתי' כמו אכלו ארי. וא"כ דברי הרב צ"ע. ומ"ש בח"מ דבש"ג מבואר דה"ה נחבש בבית האסורין. לא דמי כלל דהתם שאני דשכיח היא שיהא אדם נחבש על איזה עול שעשה נגד המלכות או בחובו וכדומה אבל שבי' שהיא בחוזק יד על לא חמס רק דרך גזל ורציחה בוודאי לא שכיח אם לא בשעת מלחמה וכדומה דשכיח שבי' והכל כפי הנראה בענין. אבל דברי הרב בוודאי צ"ע דבמרדכי וודאי משמע להיפוך. ועוד דהא ע"כ כוונת הרב דהוי שכיח ממש מדכתב מדלא התנה ואי שכיח ולא שכיח קאמר אפי' לא הי' לו להתנות אינו מבטל הגט משום תקנת חכמים משום צניעות ופריצות וע"כ דבא לומר דשכיח היא כמו עכבו נהר וכדומה והא וודאי ליתא כנ"ל: סעיף ב. הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ולא אמר מעכשיו ולא ע"מ (ו) ומת בתוך שנים עשר חודש (ז) הרי זה ספק וחולצת ולא מתייבמת
:
ומת בתוך יב"ח. יש לי ספק בהך פלוגתא דרבותינו ורבנן אי דוקא במת נחלקו אי הוי גט לאחר מיתה אבל בלא מת רק נקרע הגט ואבד לכ"ע אינו גט והיינו מדלא נקט פלוגתייהו בכהאי גוונא וכן פלוגתא דר"ה ור"י קאמר איכא בינייהו בנקרע ונאבד ומשמע דהתם נמי שייך זמנו של שטר מוכיח עליו דהא וודאי בגט שיש בו זמן עסקינן ול"ל משום דליכא קביעות זמן בתנאי שלו. הא ליתא דהא זה גיטך אם מתי ג"כ ליכא קביעות זמן בתנאי שלו ועוד דהא בקוצב זמן איכא דפליג כמ"ש הב"ש (ס"ק ד') בשם הרמ"ה. ועיקר פלוגתא דר"י בלא קצב זמן. והשתא לר"י יודה ר"י דהוי גט למפרע. וכן בכל תנאי באם דכ"ע ס"ל כר"י מ"מ יהא כמו על מנת מכח זמנו של שטר. ועוד דאביי הביא ראי' מהך דאם לא באתי עד תלתין דגילוי דעתי' בגיטא לאו מילתא היא. וקשה התם אינו יכול לבטל הגט מכח הך דרבותינו דהוי כמעכשיו דאינו יכול לבטל. ומכל זה נראה לכאורה ברור דבלא מת לא שייך הך דונא דרבותינו כלל. והטעם דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח רק דאל"כ למה כתב זמן ואהא אמרינן דבאמת הי' בדעתו שתתגרש לכך כתב גט בזמן של היום שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו שלא יהא גט לאחר מיתה אבל לא אם הוא חי וכל היכא דאיכא לקיומי תרתי מקיימינן שנאמר דהי' כוונתו מהיום וכן לאחר זמן והיינו אם ימות מהיום ואי לא ימות לאחר זמן והוי כמו גוף ופירות דמס' ב"ב פי"נ ע"ש. ומהאי טעמא לא נמצא בשום מקום רמז פלוגתא בלא מת רק בנקרע הגט ונאבד דבאם ג"כ הוי גט לרבותינו וע"כ דלא נחלקו רק במת:
ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בהא דאמרינן בש"ס על מנת שתצא חמה מנרתיקה לכ"ע הוי גט לכשתצא לא הוי גט כי פליגי באם. והוא. תמוה לכאורה דהא משמע בהדיא מכל הפוסקים דאי לא מת בבוקר וודאי הוי גט שהרי יצאה חמה מנרתקה א"כ האיך אפשר דמהיום קאמר איזה תנאי התנה הא אי אפשר שיתבטל הגט כלל שהרי בהכרח תזרח כחמה א"כ הרי גירשה מיד ודוקא במתנה תנאי שצריך קיום התנאי שייך לומר שהי' כוונתו שאם יתקיים התנאי יהא גט מעכשיו אבל אי לא יתקיים לא יהא גט אבל במתנה תנאי שיהא מוכרח ויבא בלי ספק ואין צריך לקיימו כלל כי מעצמו יהא כך האיך נימא דכיון מעכשיו א"כ הרי גירש תיכף בלי מעכב כלל בעולם. ואמת כי לכאורה חשבתי שזאת היתה דעת הי"א שהביא המחבר (ס"ד) דע"מ אינו כמעכשיו. והוא תמוה דמוכח בפי' בכל הש"ס דהלכתא כר"ה אמר רב. ולפי הנ"ל י"ל דרק בהא נחלקו דיש לנו לדון כוונתו כל כמה דלא פי' מעכשיו דלא הי' כוונתו מעכשיו דאל"כ הרי גירש מיד כנ"ל. אך מ"מ בש"ס גופא תיקשי לאביי דקאמר אפי' בהא הכל מודים דהוי כמעכשיו. ולפי הנ"ל שלא נחלקו רבותינו רק במת אבל בחי לכ"ע אינה מגורשת רק אח"כ כשיתקיים התנאי. והשתא שפיר התנה שתהא מגורשת אח"כ כשלא ימות אבל במת נחלקו דהוי כמעכשיו כיון דמת וזמנו של שטר מוכח דנתרצה שיהא גט מעכשיו כשימות עכ"פ. וכן נראה לפע"ד עיקר דלא מצינו בשום מקום פלוגתא בנקרע הגט ונאבד בתנאי [באם[רק ר"ה ור"י נחלקו בעל מנת ואמרינן בש"ס טעמי' דר"ה דע"מ כמעכשיו אף דאיהו סובר כר"י דזמנו של שטר מוכיח ולא בעי מעכשיו וע"כ דבכהאי גוונא דהוא חי לא נחלקו כלל ולכ"ע לא מהני רק בע"מ שהוא כמעכשיו או במעכשיו גרידא. ודברי המחבר לעיל (סי' קמ"ג ס"א) שכתב י"א ומשמע אפי' לא מת צ"ע לפע"ד:
ז הר"ז ספק. עב"ש בשם הרמ"ה דבקוצב זמן לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו. והב"י (סי' רנ"ח) בחו"מ תמה עליו דמ"מ יכול לכתוב לר"ח פלוני או ליום פלוני. והפרישה כתב שם דכוונת הרמ"ה דמ"מ אין הכרח מן הזמן ואין מוציאין מחזקתו. ולפ"ז פשיטא דבגט מודה הרמ"ה דהוי ספק מגורשת וא"כ לק"מ מה שהקשה הב"ש למה פסק כאן בקוצב זמן הוי ספק מגורשת. ולדברי הפרישה הנ"ל לק"מ. וכן נראה לכאורה להוכיח מפירש"י ריש כתובות דכתב שם בהך אם לא באתי דרבותינו פליגי דזמנו של שטר מוכיח דהי' לו לכתוב לר"ח פלוני יהא גט. נראה לכאורה דבא לאפוקי מסברת הרמ"ה דיכול לכתוב לר"ח פלוני כדברי הב"י אבל באמת אין מפירש"י ראי' דוודאי התם בעל פה מיירי כדמוכח בפרק מי שאחזו דדייק דעל פה פליג ר"י מהך משנה רק שכתב זמן בגט והוקשה לו לרש"י הא כותבין זמן בגט מדינא כר"י ור"ל ומג' גיטין פסולין היא לזה כתב דהי' יכול לכתוב זמן לר"ח פלוני ובוודאי דלא הוי זמן רק כשכותב לר"ח פלוני. לכך פירש"י לר"ח פלוני. והכוונה דלמה כתב זמן של עכשיו אי משום זמן לר"ח פלוני הו"ל לכתוב שהיא הזמן האמיתי אבל בכתב בגט מזמן זה עד יב"ח בוודאי הוי זמן אמיתי בגט משום זמן ושפיר י"ל דהכוונה לאחר יב"ח וכדי לידע אימתי יב"ח כתב זמן היום וכמ"ש הפרישה שם. ולפירש"י מיושב מה שהקשו התוס' דמרישא ג"כ מוכח לאפוקי מרבותינו. ולפי הנ"ל ניחא דמרישא אין ראי' די"ל דהתם וודאי לאפוקי מרבותינו דכתב זמן שיהא גט עם זמן ואינו יודע אימתי ימות ויכול להיות שימות היום ג"כ אבל מסיפא ס"ד דכ"ע כרבותינו ס"ל דלמה כתב זמן של היום הי' יכול לכתוב זמן האמיתי לר"ח פלוני קמ"ל סיפא דמ"מ פליגי ארבותינו:
גם יש ליישב קושית התוס' לפי שיטת הרמ"ה דבלא"ה יש להבין דקאמר אין גט לאחר מיתה הא תנא לי' רישא ויש להבין הא ס"ד דוקא ברישא דהגט דוקא מחמת מיתתו היא שהרי תלה הגט במיתתו הלכך לא הוי גט אבל בסיפא דהגט מכח דלא בא ואפי' הי' חי הוי גט י"ל לפי שמת לא מגרע לה דלא ליהוי גט. וצ"ל דהקושיא דבאמת רישא למה לי הא מסיפא מוכח אין גט לאחר מיתה ואהא משני לאפוקי מרבותינו. והשתא תרתי איצטריך רישא לאשמעינן אפי' באינו ק צב זמן לית לן הך דר"י ומסיפא ס"ד דוקא בקוצב זמן נחלקו ורישא לא סגי להשמיענו אפי' לא תלה הגט במיתה דוקא מ"מ כל שמת אין גט לאחר מיתה. והנה הב"ש הקשה עוד דהא בש"ס מוכח אפי' בזמן קצוב נחלקו רבותינו, והנה מתחלה עלה בדעתי לומר דעל פה לא שייך הך סברא דמאן דידע ביב"ח ידע אימתי מתחילין וכעת מצאתי כן בסת"ג אבל עדיין יש לג גם די"ל דיב"ח דכירי אבל לא סליק אדעתייהו יום שעמד בו והתנה. אבל בלא"ה לא שייך כלל בעל פה הך סברא דוודאי צריכה להביא ראי' בלא"ה אימתי בא לידה הגט ולא משגחינן בזמן שמא בא לידה אח"כ ואפי' יאמרו שאמר יב"ח מ"מ שמא לא באותו זמן מסר לידה רק אח"כ ואז אמר יב"ח ועדיין אינה מגורשת. ול"ל דמשום סברא דלא מקדים אינש פורעניות לנפשי' נימא דוודאי מסר תיכף. הא ליתא דהיינו דוקא בגט שגירש מיד אבל בגט זה שאתה אומר דלא גירש מעכשיו רק אח"כ לא שייך כלל הך סברא ושפיר י"ל דביקש לגרש מקודם לזמן יותר ונתן לה אח"כ לזמן כזה ודו"ק:
ובהכי ניחא מה שיש להבין דמקשה בש"ס לר"ה דמספקא לי' בע"פ מהך משנה וקשה מנין דהכא על פה. ולפי הנ"ל ניחא דהתם ע"כ על פה דבכתב לא שייך זמנו של שטר כסברת הרמ"ה רק בעל פה כיון דבלא"ה ע"כ צריכה ראי' אימת בא לידה א"כ נדע יב"ח מאימתי מתחילין. ועל דרך זה ג"כ יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דתרווייהו צריך רישא אפי' בכתב לית הלכתא כרבותינו וסיפא דאפי' לא תלה תנאו במיתה הוי גט לאחר מיתה. והנה בדעת הרי"ף כתב הר"ן דסובר בגט הוי ספק. ובאמת שכן יש להוכיח מדהביא הרי"ף הך מימרא דאביי דלפי מה דפסק דלא כר"י אין צורך להך דאביי כלל. ולהר"ן ניחא דקמ"ל בהא אפי' חליצה לא בעי אבל בסמוך יתבאר שיש לפרש דברי הרי"ף בענין אחר וזה נראה עיקר:
סעיף ג. הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת בתוך י"ב חודש הרי זו מגורשת אבל אם יש לה יבם (ח) לא תנשא בלא חליצה עד שיעברו שנים עשר חודש ואם נשאת לא תצא:
ח לא תנשא. עי' ב"ש הטעם שלא נתקיים בפועל. וכבר. כתבתי לעיל (סי' קמ"ג) דהא ליתא ודברי הרמב"ם פירשתי שם, בענין אחר ופי' זה של הה"מ תמוה מאוד דכיון דלייבם אסור דהא בלי ספק יתקיים והוי ערוה גמורה א"כ כללא הוא שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולא תוכל להנשא עד עבור י"ב חודש. ובאמת דבש"ס לא נזכר חליצה כלל אבל ברמב"ם מבואר דחליצה מהני וע"כ כסברת התוס' דמכח גזירה הוא. או כסברת הר"ן. ולדעתי נראה לפרש האיבעיא בפשיטות דהא כל הטעם דאין אונס בגיטין משום צניעות א"כ לא הי' מהצורך רק דלא נימא יש אונס והוי גט גמור אבל לא דנימא במת יהא עדיף מלא מת ויהא אונס עדיף מאי לא הי' נאנס [בהא] לא שייך תקנה או דנימא מ"מ כיון דתקנו דאין אונס ממילא מותרת להנשא תיכף. וא"ל דמת בלא"ה אין אונס משום לא ניחא לי' דתפול קמי' יבם. הא ליתא דזהו שתפיל לפני יבם אבל לא שתמתין יב"ח כמו בלא מת ודו"ק:
סעיף ד נתן לה גט בלילה ואמר לה הרי זה.:. גיטך על מנת שתצא חמה מנרתיקה ומת בלילה הר"ז גט אבל אם אמר לה אם תצא מנרתקה או שאמר לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה (ט) הרי זה ספק וי"א דאף בעל מנת נקטינן לחומרא אא"כ אמר מעכשיו בהדיא:
ט הרי זה ספק. זהו מה שכתבו התוס' ורש"י פ' אין מעמידין דמ"מ ספק הוי כמו לרבנן מהיום ולאחר מיתה דמוכח בש"ס דכמו דלרבנן ספק ה"ה לר"י אבל הר"ן חמה ע"ז דהאיך, קאמר הכל מודים דהא בהא גופא נחלקו ג"כ דלר"י ספק ולרבנן לא. לכן נלפע"ד עיקר דלא הוי גט כלל אפי' לר"י דדוקא התם דקאמר מהיום ולאחר מיתה כיון דאם נתפיס דחזרה היא יתבטל הגט לגמרי א"כ יש לנו לפרש פירוש דוחק משנאמר דחזרה היא דא"כ לאיזה צורך נתן הגט ונצטרך לומר דטעה בדין וחשב שגט כזה כשר א"כ יותר נוח לומר ולפרש שלא חזר בו ועכ"פ ספק הוי אבל הכא לכשתצא מקצתו לא אמרינן כיון דאכתי לא הוי גיטא כלל לא הקפיד חמה מנרתקה דאפי' נימא דחזר בו לא נתבטל לגמרי דהא הי' מועיל בלא מת שתתגרש הלכך אף שעכשיו מת אין להוכיח מזה דלאו חזרה הוא משא"כ בלאחר מיתה דאי נימא חזרה היא לא הי' מקום שתתגרש כלל לכך מודה ר"י בלכשתצא דאינו גט כלל דחזרה היא ואי הי' חי היתה מגורשת:
ובהכי ניחא ג"כ שהביא הרי"ף הך דאביי אף דפסק דלא כר"י משום דנ"מ לרבנן במהיום ולכשתצא חמה מנרתקה דלרבנן נמי לא הוי גט דוודאי חזרה הוא כמו לר"י אבל אי נימא דלר"י ספק היא א"כ לרבנן ספק היא א"כ כבר שמענו מהיום ולאחר מיתה והוי ספק לרבנן ומה צורך לו דברי אביי. ולהנ"ל ניחא וזה מרווח יותר משנאמר דהביאו לומר דאינה חולצת דהאיך לא זכר הרי"ף דחולצת באם תצא וע"כ כנ"ל. ולפ"ז יצא לנו הדין באומר מהיום ולאחר מיתה שתלה תנאו במיתה דוקא הוי ספק דיש לנו לפרש בדוחק (וכהאי גוונא איתא בחו"מ סי' מ"ב] שלא נימא דחזר ונתן גט שאינו מועיל כלום ולא הי' לו ליתן כלל אבל בלא תלה תנאו במיתה דוקא לכ"ע אינו גט כלל דחזרה היא כיון דמ"מ הי' מועיל דבריו שתתגרש אי לא הי' מת כנ"ל. ומ"ש עוד המחבר וי"א כבר כתבתי מזה לעיל. אמנם נ"ל שנתחלף לו להרב הך פלוגתא בעל מנת ומעכשיו אי בעי כפילת התנאי וחשב דפליגי דעל מנת אינו כמעכשיו והיינו מדלא זכר בשום מקום הך דעה לא בב"י ולא בשו"ע. וכתב בב"ה למ"ד ש"מ דהי' פשוט לו הך מ"ד וע"כ כנ"ל: סעיף ה. אמר אם לא באתי עד שנים עשר חודש כתבו גט ותנו לאשתי או שאמר כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי עד י"ב חודש אין כותבין תוך י"ב חדש אפי' אם לא ירצו ליתנו עד אחר י"ב חדש (י) ואם כתבוהו בתוך י"ב חדש אעפ"י שנתנוהו לה לאחר יב"ח אינו גט כתבו ונתנו לה לאחר י"ב חדש ומת אם מיתה קדמה לנתינת הגט אינו גט (ואם גט קודם למיתה הוי גט) (טור) ואם הוא ספק איזה מהם קדם הר"ז ספק מגורשת:
הג"ה. לא נתנו לה מיד אחר יב"ח אלא זמן רב אח"כ אע"פ שהעיכוב הי' מצד האשה שלא רצתה לקבלו מיד (יא) אפ"ה הוי גט ובלבד שיהי' הבעל חי (עיין בב"י):
י ואם כתבוהו בתוך יב"ח אף שנתנוהו לאחר יב"ח. נ"ל דאפי' לא כתבו כל הגט קודם יב"ח רק רק דכוונתו הי' שלא יתחילו לכתוב בתוך יב"ח תדע דהא להיפוך באמר אם לא באתי כתבו בוודאי פי' שאם לא יבא אז יכתבו א"כ בש"ס מוכח להדיא דתרווייהו שוין דהא קאמר טעמא דר"י מדהוי לי' לומר אם לא באתי ואי ס"ד דבהא יכולין לכתוב מקצתו א"כ אין ראי' דהכי קאמר כתבו מעכשיו. ואשר הביאני להסתפק בענין זה היא לפי שיש להבין בהא דאמרינן שם לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי כשר ומשני וכו' ופירש"י אפי' לא נתקיים התנאי כשר ונימא דארישא נמי פליג עכ"ל. והוא תמוה לפע"ד דהא ע"כ ידע שיש הפרש בין לשון הרישא לסיפא דאל"כ הני תרתי מאי היא כיון שאין ביניהם כלום. ועוד דהא קאמר ר"י כזה גט מוכח בהדיא דברישא לא כדדייקינן התם אהא דריב"ת דקאמר כזה גט לאתויי בשר חזיר ועוד דהאיך ס"ד שיסבור ר"י בכתב על תנאי ולא נתקיים יהא גט וכי יחלוק על כל דיני התנאים שאין צריכין קיום. וברור דכך הכוונה דוודאי ידע דרק אסיפא פליג ר"י ולא ארישא רק דלא ס"ד מה דקאמר דיש הכרח לר"י בלשון זה דכתבו מעכשיו רק כל שאין הכרח להיפוך ממילא אמרינן דרק אנתינה קפיד דמהיכי תיתי יקפיד על הכתיבה כיון שכל שלא נתנו אין כאן התחלת גירושין בכתיבה הלכך דוקא ברישא שאמר בפי' אם לא באתי כתבו מודה ר"י כיון דחזינן דקפיד אבל כל שיש לפרש דבריו דלא קפיד מפרשינן והיינו דקאמר דטעמא דר"י שיש הכרח לפי דעתו דלא קפיד אכתיבה מדלא קאמר להיפוך אבל בלי הכרח מודה ר"י שיש לנו לומר דקפיד אכתיבה ג"כ וטעמא משום דלא מקדים אינש פורעניות לנפשי' להכין גט כל זמן שלא נגמר. ולפ"ז הי' אפשר לומר דדוקא שיהא גט כתוב כהלכתו הקפיד אבל מקצת הגט דאינו ראוי ליתן אפשר דלא הוי בכלל הקדמת פורעניות א"כ יש לנו לומר דלא הקפיד כל שלא פי'. אבל לפי הנ"ל צ"ל דגם בהתחלת הכתיבה הוי הקדמת פורעניות. גם נלפע"ד דאפי' התחילו לכתוב בתוך יב"ח בסופו ונגמר הכתיבה לאחר יב"ח דאף דבאותו הזמן כבר הי' מרוצה ליתנו לה שתתגרש מ"מ לא מהני דאף דהא וודאי לא שייך שהקפיד בכתיבה לאחר יב"ח כדי שיהא לו פנאי לבוא באותו זמן גם לאחר יב"ח במשך הכתיבה דא"כ מאי ס"ד דר"י דהא הקפיד בנתינה שיהא בשיעור כתיבה לאחר יב"ח. וע"כ דזה אינו מ"מ כיון דבתוך יב"ח לא רצה ליתן עדיין אינו נוח לו בכתיבה אף כשיגמר הכתיבה יהא ראוי ליתן. ולפ"ז מיושב בפשיטות מה שהקשה הב"ש (ס"ק ח') די"ל שהתחילו לכתוב בסופו ונגמר לאחר מכן והזמן נכתב אח"כ ודו"ק. ועי' בסמוך מה שיש לגמגם בדברי הרב בהג"ה לפי הנ"ל: (יא) אפ"ה הוי גט. זהו מדברי הב"י והתם מבואר דכתבוהו ונתנוהו אח"כ אבל מדברי הרב משמע אפי' כתבוהו תיכף ונתנוהו אח"כ הוי גט. ובזה יש לעיין לפמ"ש מקודם דלכך אמרינן דהקפיד על הכתיבה כיון שעדיין אינן יכולין לגרש הו"ל הקדמת פורעניות א"כ אפשר דה"ה אם לא הי' יכולין ליתנו לאחר יב"ח אין להם לכתוב גט כל שאינו ראוי ליתן לה ומ"מ יש לחלק דדוקא התם שהוא אינו רוצה עדיין בגירושין הו"ל לגבי' הקדמת פורעניות אבל כשהוא רוצה בגירושין רק העיכוב מצד אתר לא הוי הקדמת פורעניות:
סעיף ו. אמר כתבו ותנו גט לאשתי (יב) אחר הישבוע אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע אמר לאחר שנה כותבין עד לאחר חדש משנה שני' אמר לאחר החדש כותבין עד לאחר שבת מחדש ב' אמר לאחר השבת כותבין עד סוף יום שלישי אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין מיום דביעי עד סוף יום ו' ונותנים לה הרי שאחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ כתבו ונתנו לה הרי זו (יג) ספק מגורשת:
הג"ה. י"א דאם אמר אחר יב"ח כאלו אמר אחר שנה אמר לאחר שלשים יום כותבין יום אחד אחר שלשים יום (הגהות אלפסי פ' מי שאחזו):
יב אחר השבוע. בזה נחלק הרא"ש והטור בפי' דברי הרמב"ם ותלוי לפי חילוף גירסאות ברמב"ם. ובאמת נראין דברי הרא"ש כי דברי הרמב"ם הם ממש דברי ר"ח שהביא הרא"ש רק ר"ח מפרשה באומר הרי זה גיטך. והרמב"ם [מפרשה] באומר כתבו משום דקאי אמתניתין דמיירי באומר כתבו ותנו. והרא"ש הקשה באמת על הרמב"ם מה שהקשה על הר"ח. גם אתי שפיר טפי מה שכתב באחרו הוי פסול ועכ"פ ספק הוא. גם קשה מה זה דנקט לה בדבר חדש הרי שאחרו ולא הו"ל לומר רק כתבו אח"כ פסול כיון דקאי אדלעיל. וע"כ דזהו ענין בפ"ע באחרו הוי פסול והיינו דנקט שתי שבתות משום דשבת אחת הוא הזמן לכתוב כיון דמעיקרא אין יכולין רק אחר עבור זמן שבת אחת. אבל לפי הבנת הטור לא הו"ל לומר רק כתבו אח"כ פסול. ובהכי ניחא דנקט פסול משום דזהו מה שנתחדש לו להרמב"ם בעצמו לחוש באיחור ג"כ וכיון דלא דברו מזה בש"ס לא משמע לי' לחוש רק שלא להנשא לכתחילה אבל להבנת הטור קשה כל הנ"ל אמנם בעיקר מה שהקשה הרא"ש דלמה לא יכתובו מיד נראה דס"ל לר"ח ורמב"ם דלא נקרא אחר שנה רק חודש אחר שנה ומעיקרא הו"ל לומר לשנה וממילא לא יכתבו רק עד עבור שנה ומדקאמר אחר שנה כוונתו חודש אחר שנה דהיינו בזמן האחרון שנקרא אחר שנה וצ"ע. אבל עכ"פ כוונת הרמב"ם נראה ברור כמ"ש ר"ח כנ"ל:
יג ספק מגורשת. עי' ב"ש שהקשו מתנהו לה ביום פלוני דיכול לאחר. ולק"מ לפע"ד דשאני התם שלא הגביל רק יום אחד שפיר אמרינן דלא קודם אבל אח"כ יכול ליתן דמהגבלת זמן אין ראי' דצריך להגביל כדי שלא יתן קודם אבל באומר זמן משך גדול שפיר אמרינן דכוון שלא לאחר ג"כ דאל"כ אלא כוונתו שלא להקדים הי' לו לומר ביום פלוני וע"כ דכוונתו שלא לאחר לכך נתן משך זמן דבכל המשך יכול ליתן ולא קודם ולא אח"כ וזה ברור:
סעיף ז. התנה עלי' שתתגרש (יד) כשיעבור מנגד פני' ל' יום והי' הולך ובא הולך ובא ולא נתייחד עמה כשילך וישהה ל' יום תהי' מגורשת ואע"פ שהי' הולך ובא בתוך ל' יום (טו) הואיל ולא נתייחד עמה הרי זה גט כשר בד"א כשהתנה ואמר (טז) הרי היא נאמנת עלי שלא פייסתיה אבל אם לא האמינה חוששין ושמא פייסה כשהי' הולך ובא ומחלה. לו (יז) וחזר וביטל הגט כשפייסה ומפני חשש זה יהי' הגט פסול. וכן האומר לאשה הרי זה גיטך לאחר יב"ח והי' עמה במדינה חוששין שמא פייסה עד שתאמר נאמנת עלי שלא פייסתיה וכן כל התנאים שהם תלויים ברצונה ואם רצרה ומחלה אותן לבעלה בטל הגט דחוששין לה שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי בד"א במתנרשת מן הנשואין שלבו גם בה אבל במתגרשת מן האירוסין אין חוששין לה שמא פייס הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח (יח) אין חוששין שמא בסתר בא שאין דרך בנ"א לבוא בצנעה ואם תם הזמן שקבע ולא בא הר"ז מגורשת וי"א שאף בזו חוששין שמא בסתר בא אא"כ התנה בתחלה ואמר נאמנת עלי לומר שלא באתי וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה וכן המנהג להתנות בתחלה שתהא נאמנת לומר שלא פייס ואם כשהתנה (יט) תלה ביאתו בעדים שלא יתבטל הגט בבואו אא"כ יעידו עליו עדים שבא ועבר הזמן ואין מעידים שבא לדברי הכל אין חוששין שמא בא אעפ"י שלא האמינה: (יד) כשיעבור מנגד פני'. דינים אלו צריכין בירור ודקדוק היטב והכל בסוגיות הש"ס סו"פ מי שאחזו לכן ראיתי לבאר סוגיא הנ"ל ואח"כ נשוב לביאור דברי השו"ע והב"ש ומה שיש להשיב עליהם. והנה הצעת הסוגיא דנחלקו ר"ה ור"י בפי' המשנה דכל, זמן שאעבור נגד פניך דר"ה מפרש פניך תשמיש ולכך אפי' הולך ובא הוי גט כל שלא נתייחד ור"י מפרש פניך ממש והכוונה בתר דמלו תלתין יומי ואמרינן עלה תניא כוותי' דר"י בברייתא הואיל ולא נתייחד עמה הרי זה גט ולגט ישן אין חוששין הואיל ולא נתייחד עמה. וכתבו התוס' והר"ן דהראי' הוא מברייתא מדקתני ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה משמע דבנתייחד עמה לא הוי רק גט ישן ולר"ה בטל לגמרי ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתם בענין זה דמנא להו לומר דלר"ה בטל לגמרי הא לא נחלקו ר"י ור"ה רק בפי' המשנה דלדידי' פניך תשמיש וכל שלא נתייחד הוי גט תיכף. והיינו דניחא לי' לפרש מתני' שיהא גט מיד ור"י פליג עלי' משום דניחא לי' לפרש פניך ממש אבל מאיזה צד יפול מחלוקת בין ר"ה לר"י דלר"ה דוקא שלשים יום הראשונים קאמר תיכף אחר הגט ולר"י כל שלשים שיעברו שלא יבא וא"כ לר"ה נמי איכא לפרושי דאפי' נתייחד עמה לא הוי רק גט ישן ולא בטל לגמרי. ובאמת אין צורך לזה כלל אלא דהראי' הוא דלר"ה הכוונה הרי זה גט תיכף א"כ לא הו"ל לומר ולגט ישן:
אין חוששין דמשמע בנתייחד אין נ"מ רק דהוי גט ישן ובאמת טובא איכא דבלא נתייחד תיכף מגורשת ובנתייחד אינה מגורשת רק לכי מלי תלתין יומי אבל לר"י בלא נתייחד ג"כ אינו גט רק לכי מלי תלתין א"כ אין נ"מ רק לענין גט ישן ושפיר קאמר ולגט ישן אין חוששין. עכ"פ נמצינו למידין מדברי התוס' והר"ן וכן מהש"ס גופא דאפי' נתייחד עמה לא הוי רק גט ישן. ולפ"ז לדעת הפוסקים שגורסין בברייתא על מנת והביאם הרמב"ן והר"ן מוכח בהדיא דאפי' נתייחד עמה לא הוי רק גט ישן אפי' אמר מעכשיו. וכ"כ הב"ש (ס"ק י"ג). והרב בת"ג תמה עליו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ מכח חזקה זו נימא דביטלו התנאי והגט לגמרי. ודבריו תמוהין שהרי בש"ס מוכח להדיא כדברי הב"ש כפי מה שפירשו התוס' והר"ן. והר"ן גופא מביא הנך דגרסי על מנת א"כ מבואר כדעת הב"ש להדיא. ומה שהקשה הרב הנ"ל לק"מ לא מיבעי' אי נפרש דברי הב"ש כפשוטו דמיירי בהאמינה דבהכי מיירי בסעיף זה דאל"כ אפי' בלא נתייחד חיישינן שבטלו א"כ ממילא לק"מ דמ"מ כיון שאמר נאמנת עלי והיא אומרת שלא ביטל הוי גט דהאיך התנה מתחילה ואפי' ביטל באמת לא מהני כל שאומרת שלא ביטל דאל"כ השתא נמי מאי מועיל נאמנות ניחוש שביטל וע"כ דמחמת הנאמנות אפי' ביטל לא מהני אלא אפי' אי נימא דכוונת הרב הנ"ל להקשות בלי נאמנות דסובר המחבר דאינו רק פסול דרבנן ומשמע לי' דסובר הב"ש ה"ה בנתייחד לא ניתוסף בכאן רק דהוי גט ישן ג"כ אבל אם נשאת לא תצא כמו בלא נתייחד בלי נאמנות ואהא פליג הרב הנ"ל דבלי נאמנות מודה הרמב"ם ומחבר דאינו גט או ספק מגורשת מכח חזקה הנ"ל דוודאי ביטל ועכ"פ חשש דאורייתא הוי. אבל מ"מ לק"מ לפע"ד מלבד מה דנראה ברור דבלי סברת הרב הנ"ל ג"כ יודה המחבר דהוי חשש דאורייתא בנתייחד ודוקא בלא נתייחד סובר הרמב"ם דחשש זה אינו רק דרבנן כיון שלא ראינו ריעותא לחוש לביטול אבל בנתייחד בוודאי מודה הרמב"ם דהוי חשש דאורייתא לחוש לביטול. ולפ"ז בהכרח לא יתפרשו דברי הב"ש רק בהאמינה. אבל בלא"ה עיקר קושית הרב הנ"ל לק"מ לפע"ד שלא אמרו חזקה זו רק במקום דלולא שיבעול לשם קידושין הוי בעילת זנות בוודאי אבל כאן שהתנה תנאי אם לא יבוא ובידו שיבוא וממילא לא יהא גט א"כ ליכא הוכחה שביטל התנאי רק שבעל על סמך שלא יקיים התנאי ואח"כ דלא בא הוי גט אבל עכ"פ לפי (דברי] התוס' והר"ן הנ"ל מוכח בש"ס להדיא כהב"ש ודלא כהרב הנ"ל:
איברא שיש לי מקום לומר בנתייחד עמה לא הוי גט מטעם אחר והוא דיש להבין בש"ס בברייתא דקאמר הר"ז גט ולגט ישן אין חוששין והוא תמוה דהא בגט ישן תנשא לכתחילה כשנתגרשה וכאן הרי כבר נתגרשה ומה חשש גט ישן יש כאן. והנה הר"ן ז"ל הקשה לפירש"י דפי' שמא פייס והוי גט ישן דהא נתגרשה תנשא לכתחילה. והוא תמוה דבש"ס גופא קשה כנ"ל. גם מה שתי' הר"ן ז"ל דהרי זה גט משמע שתתגרש לכתחלה הוא דחוק כיון דהכא בנתגרשה מיירי ולא שייך בכאן לכתחלה כלל. ובאמת לרש"י לק"מ דהא קתני בברייתא ולגט ישן אין חוששין ש"מ דלית בכאן חשש גט ישן כלל ושפיר מקשה וליחוש שמא פייס רק בברייתא גופא קשה כיון דבנתגרשה מיירי מה חשש יש כאן שיאמר דלא חיישינן לה. לכן הי' נ"ל לומר דבין לר"ה בין לר"י כל שנתייחד אמרינן דשלשים יום הראשונים היתה כוונתו וכל שעברו שלשים כבר נתבטל התנאי דמאיזה צד נימא דהיתה כוונתו לגרש בגט ישן מה דאסור לגרש בגט ישן הלכך כל דיש בכאן חשש גט ישן ממילא אינו גט דכבר נתבטל התנאי דהוא לא היתה כוונתו רק שיהא גט כשר בלי שום חשש כלל וממילא הי' התנאי שלו שלשים יום הראשונים בדוקא. והשתא אתי שפיר הברייתא דקאמר הרי זה גט והיינו לכי מלי תלתין [יום[וקאמר ולגט ישן אין חוששין דאי הי' מקום לחוש לגט ישן לא הוי גט כלל מטעם הנ"ל: אמנם בלא"ה נלפע"ד דלק"מ קושית הר"ן הנ"ל לפי שנלפע"ד דאף שאמרו נתגרשה תנשא לכתחלה היינו שנתגרשה לגמרי אבל כשגירש על תנאי ולא נתקיים עדיין התנאי צריך למיעבד כל טצדקי שיתבטל הגט והוי ממש כמו קודם גירושין דאסור לגרש בו כמו כן בגט על תנאי אסור לקיים התנאי [כדי] שיתקיים הגט כיון שעדיין בידו לבטל וכן היא צריכה למחול התנאי כדי שיתבטל גט זה והיינו דקאמר ולגט ישן אין חוששין דהברייתא קתני הרי זה גט לכי מלי תלתין וס"ד דנהי דמדינא הוי גט אם נתקיים ומלי תלתין אבל אסור לקיים התנאי כדי שיתקיים הגט כיון דאכתי לא נתקיים משום חשש גט ישן דאסור לגרש בו. והשתא ניחא מה דמקשה שמא פייס ופירש"י משום גט ישן והיינו דקאמר ולגט ישן אין חוששין ולמה לא ניחוש. והי' אפשר לכוון דבר זה בר"ן אבל לא הי' לו למידק מהרי זה גט רק מהא דקאמר ולגט ישן אין חוששין מוכח בהדיא שמותר לו לקיים התנאי ומחשש גט ישן הי' אסור וניחוש שמא פייס. ולפ"ז לא מוכח דין הנ"ל ושפיר י"ל דאפי' נתייחד לא הוי רק גט ישן והיינו שכיון שלא התנה רק על ביאתו לכאן ממילא לא קפיד איזה שלשים שיהיו ומעיקרא לא עלה על דעתו שיתייחד וכשנתייחד לא הוי רק גט ישן. ולפ"ז לר"ה דעיקר התנאי הי' על ביאה א"כ אי הי' כוונתו שלשים אח"כ ע"כ יבוא עלי' קודם א"כ הרי גירש מעיקרא בגט ישן ממש א"כ פשיטא דיש לנו לומר דשלשים יום הראשונים קאמר. ואתי שפיר דברי התוס' הנ"ל דלר"ה בטל לגמרי דכל שבא עלי' נתבטל התנאי דפשיטא שלא גירש לכתחלה בגט ישן כיון שלא פי'. ויצא לנו הדין מזה דלר"י בנתייחד לא הוי רק גט ישן ואפי' לא האמינה אינו רק פסול ולר"ה בנתייחד בטל לגמרי ולר"י בנתייחד אסור לו לקיים התנאי כמו שבארנו. ונ"מ לדידן כשפי' תשמיש ודו"ק:
עוד שם וליחוש שמא פייס פירש"י משום גט ישן והקשה הר"ן ז"ל דהאיך קאמר נאמנת עלי דמאי מהני נאמנות. ותי' דהכוונה שמא יערער הבעל והוי לעז בעלמא וכ"כ התוס' שם (י"ח.) אלא שהתוס' כתבו שם דגם לפיר"ח שפי' שמא ביטל צריך לפרש משום לעז כמו לרש"י. אבל מדברי הר"ן משמע דכל שנפרש משום ביטול אין צורך ללעז רק חשש גמור היא באמת. וצ"ל משום דהתוס' מפרשים בלא מעכשיו והוא עצמו יבטל הגט א"כ מאי מהני נאמנות הא היא אינה יודעת כלל מביטולו אבל להר"ן דמפרש בשם הרי"ף דלא חיישינן רק בריצוי שניהם והיינו דמפרש לה במעכשיו. והוא עצמו אינו יכול לבטל כמו נקרע ונאבד כמ"ש הרמב"ן בשם הרי"ף בתשובה וכיון דצריך ריצוי דידה שפיר משני באומר נאמנת עלי:
איברא שיש לי להקשות באופן אחר האיך מהני נאמנת עלי כמו שיש בידו לבטל התנאי שהתנה שאפי' יתקיים [התנאי[לא יהא גט כמו כן יש בידו לבטל הנאמנות שנתן וניחוש שביטל הנאמנות ומה"ט י"ל דכתבו התוס' דגם להך פי' שמא ביטל צריך לפרש משום לעז מכח קושיא הנ"ל ולפ"ז י"ל דגם במעכשיו דצריך ריצוי שניהם מ"מ צריך לפרש משום לעז דאכתי יש לחוש שביטלו שניהם הנאמנות ג"כ ופשיטא דכמו דיכולין לבטל התנאי יכולין לבטל הנאמנות. אבל באמת לק"מ דמאיזה צד ניחוש שביטלה הנאמנות דבשביל שנתפייסה ורוצה להיות תחתיו אינה צריכה לבטל הנאמנות רק שלא תאמר באמת [שלא] בא כשיבוא ובזה לא יהא גט ומה צורך לה לבטל הנאמנות להכריח רצונה מכאן להבא שאפי' תתחרט אח"כ לא יועיל לה ומאי איכפת לה אם בידה הברירה ואם עכשיו נתפייסה שאפי' לא יבוא יהא גט אח"כ א"כ תאמר באמת שבא ולא תכחישנו ובזה לא יהא גט ואם תתחרט תוכל לומר באמת שלא בא הלכך לא חיישינן לביטול הנאמנות כל שצריך ריצוי דידה וזה ברור לפע"ד:
והנה הרמב"ן ז"ל כתב על דברי הרי"ף הנ"ל דלפי הגירסא שגורסין בברייתא על מנת מוכח דאפי' מעכשיו בריצוי שניהם יכולין לבטל הגט שאפי' יקיימו אח"כ התנאי לא יהא גט ולמד מזה באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וביטלו שניהם התנאי אפי' נתנה לו אח"כ אינה מגורשת. והר"ן ז"ל השיב עליו דא"כ באומר מחולין לך ג"כ למה לא יהא גט כמו שאתה אומר דתנאי שבידם שלא לקיים יכולין להתרצות דאפי' יתקיים יהא כאילו לא נתקיים ה"ה להיפוך כיון שבידם לקיים למה לא יוכלו להתרצות שאפי' לא יתקיים יהא כאילו נתקיים לפיכך כתב הר"ן לחלק דדוקא הכא שהיא תנאי לטובתה שלא לעגנה הלכך יכולה היא לומר זהו הנאתי אבל בהך דמאתים זוז לא נמצינו למידין מהנ"ל דדעת הרי"ף בתשובה דבאם יכול לבטל התנאי לבדו בלא ריצוי דידה שהרי לא השיג ע"ז רק מנקרע ונאבד והתם בתנאי על מנת ומעכשיו הוא דוקא ולא באם ובמעכשיו יכולין שניהם לבטלו דהא הכא ע"כ במעכשיו דאי בלי מעכשיו ניחוש שביטלו לבדו או שביטל הנאמנות ג"כ ומה יועיל נאמנות ופשיטא שלא יפרש הרי"ף משום לעז דא"כ מה צורך לו לריצוי דידה יפרש דביטלו לבדו וע"כ דלא ניחא לי' לעז וקשיא לי' מאי מועיל נאמנות והוצרך לפרש בריצוי דידה א"כ מוכח דמיירי במעכשיו. ולא הבנתי דברי הרמב"ן שכתב דלפי גירסא על מנת מוכח כן הא מדברי הרי"ף גופא מוכח כן דהא יפרשה בעל מנת דוקא כמו שבארנו ודעת הר"ן ג"כ כדעת הרי"ף ממש רק מחלק בין הכא לאומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכל זה הוא דלא כהב"ש (ס"ק ט"ו) שכתב דלהרי"ף ורמ"ה ותוס' איירי הסוגיא בתנאי אם. והא ליתא דלהרי"ף מיירי בעל מנת בהכרח כמו להרמב"ם ורמב"ן וכן הר"ן מודה להרי"ף בעל מנת ג"כ מהני ריצוי שניהם ובאם ליכא מאן דפליג דלא בעי ריצוי שניהם והתוס' מפרשים באם ויכול הוא לבדו לבטל. אמנם לתוס' אינו רק חשש לעז ולהרמב"ם ורי"ף ור"ן הוי חשש גמור באמת רק שיש לומר מדרבנן] ועדיין מה שהקשה הר"ן על הרמב"ן מהך דמחולין לך לק"מ לפע"ד ולא קרב זה אל זה כלל דשאני הכא כיון שהגט אינו גט עדיין סובר הרמב"ן דמהני ריצוי שניהם שלא יהא גט לעולם כיון דעכשיו בשעת הביטול אכתי אינו גט אבל התם כיון דעכשיו אכתי אינו גט אינו מועיל ריצוי שניהם שיהא גט רק שיאמר הא גיטך שנית או יקח הגט ממנה ויחזור ויתננו לה. גם י"ל דהרמב"ן מפרש התם בנקרע הגט ונאבד ולכך כאן דמבטלין שלא יהא גט לא בעינן שיהא קיים עכשיו אבל שם דבעינן שיהא גט צריך שיהא הגט קיים רק לומר דמעיקרא נתכוין לכך וע"ז אמרי' כיון דלצעורא איכוון לא נתכוון לכך מעיקרא רק השתא הוא דחוזר בו הלכך צריך שיהא הגט קיים ויאמר שנית הא גיטך בלא תנאי משא"כ כאן כיון דעדיין אינו גט יכול הוא לחזור בו עכשיו שלא יהא גט לעולם וזה ברור לפע"ד ולק"מ:
ולענין הלכה העיקר בוודאי כדעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל כי לפי דברי התוס' ורש"י לא ימלט לפרש רק מחשש לעז והוא דאפי' נימא דלא חיישינן לביטול בינו לבינו חדא כמו דתקנו שלא לבטל גט ע"י שליח מחשש תקלה רק בפני ב"ד או בפניו של השליח כמו כן כאן כל שיכול לבטל התנאי יש תקלה דמנין נדע שבטלו א"כ פשיטא דאפי' למ"ד בטלו מבוטל אבל איסורא איכא לבטל א"כ מאיזה צד ניחוש שביטלו בינו לבינו ועבד איסורא ועוד אי הי' כוונתו שיוכל לבטל בלתי שיודע לאיש א"כ גם זה למה לי דלעולם ניחוש שביטל אפי' לא יבוא וע"כ דכך הי' התנאי כל שלא יבטל בפני עדים לא יהא בטול א"כ כיון דליכא עדים שביטל מאיזה צד ניחוש שביטל ואין מקום לחוש רק שביטל בפני' והיא משקרת א"כ שפיר מהני נאמנות ע"ז ואין צורך לפרש משום לעז. אבל באמת אכתי קשה כיון שיכול לבטל התנאי כמו כן יכול לבטל הנאמנות ואכתי יש לחוש שביטל בפני' וביטל הנאמנות שנתן לה ג"כ. ולכך הוכרחו התוס' (י"ח.) לפרש לר"ח משום לעז. א"כ ממילא העיקר כהרי"ף ולא אוכל לידע האיך יפרנס ר"ח מאן דמיתני לה אמתני' כיון שמת ליכא לעז כלל. ואי יפרש באמת מאן דמיתני לה אמתני' דחיישינן באמת שבא וע"ז שפיר משני באומר נאמנת עלי שהיא יודעת מזה בבירור שלא בא ורק לעיל שמא ביטל קשיא לי' כיון דיכול לבטל שלא בפני' מאי מועיל נאמנות הא אינה יודעת מביטולו אבל הא וודאי יכול להיות שיודעת שלא בא בבירור ואין צורך לפרש משום לעז. מ"מ תיקשי כמו דחיישת במתני' באמת שבא ניחוש בברייתא ג"כ באמת שביטל ואינו מועיל נאמנות ואי דיותר נוח לחוש לביאתו באמת משנחוש לביטולו א"כ האיך קאמר מאן דמיתני אמתניתין כ"ש אברייתא מאי כ"ש הא י"ל לביטול לא חיישינן כלל כיון שאתה מוכרח לומר שחלוק חשש ביאה מחשש ביטול. ועוד דבלא"ה האיך מדמה חשש אמיתי לחשש לעז דלמא ללעז לא חיישינן כלל. ואין מקום לומר רק דסובר ר"ח דאפי' מת שייך לעז שהיבם יוציא לעז או דמשמע לי' דמת קמ"ל דהוי גט וכ"ש לא מת ובלא מת קשיא לי' ניחוש ומשום לעז וכל זה דחוק מאוד. אבל להרי"ף ניחא הכל בפשיטות דמיירי במעכשיו ובעינן ריצוי דידה דוקא ושפיר מועיל נאמנה. ובהכי יש לפרש בפשיטות מאן דמיתני אמתני' דס"ד לחוש לביטול אבל לא לחוש שבא דוודאי יש לפרש דידוע שלא בא רק לחוש לביטול אפי' לא בא כגון ע"י שליח וכדומה ואהא קאמר דמאן דמיתני אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ודוקא הכא שהוא עצמו בא יש לחוש טפי שבא לפייס כי למה בא וע"כ שאין [רצונו[שתתגרש מעתה אבל בלא בא כלל מהיכי תיתי לחוש לפיוס וזה ברור. ולפ"ז ממילא גם הך מ"ד דסובר דגם במעכשיו יכול הוא לבדו לבטל אין לו [קיום] כלל דלפי דעתו אי אפשר כאן רק משום חשש לעז דאל"כ האיך מהני נאמנות כיון שיכול לבטל בעצמו בלי ידיעתה ואפי' לא יוכל לבטל רק בפני' מ"מ כיון דלא בעי ריצוי דידה יכול הוא לבטל הכל התנאי והנאמנות בלי רצונה ומאי מועיל נאמנות. והנך רואה כמה תמוהין דברי הרא"ש בזה שפי' כפירש"י או כר"ח ותמה על הרמב"ם שפסק כלישנא קמא דאמתני' לא דהאיך פסק להקל בשל תורה דהא לפי דעתו אינו רק חשש לעז כמו שבארנו. א"כ בהכרח דגם מאן דמתני לה אמתניתין אינו רק לעז דאי חשש אמיתי האיך קאמר כ"ש אברייתא כנ"ל וזה ברור. ויתר הדברים בענין זה יתבאר בסמוך על מקומו ומעתה נבוא אל ביאור דברי המחבר והב"ש עפ"י הנ"ל: (טו) הואיל ולא נתייחד עמה. עב"ש (ס"ק י"ג) ובת"ג השיג עליו וכבר בארנו דהעיקר כהב"ש ומ"מ הוכחתי דאפי' למאן דמתיר בגט ישן להנשא לכתחילה היינו דוקא בגט שניתן לגמרי אבל על תנאי ועדיין לא נתקיים אסור לקיים התנאי לכתחילה כמו שאסור לגרש וצריכין שניהם לבטל התנאי או שלא לקיימו לעולם ואם אמר בפי' תשמיש נראה לכאורה ג"כ דאם נתייחד עכ"פ כשיעברו ל' יום בלי תשמיש מגורשת. אבל מדברי התוס' והר"ן לא נראה רק לר"ה בטל לגמרי וכבר בארנו דצ"ל הטעם דוודאי לא גירש בגט ישן והי' כוונתו על ל' יום הראשונים משא"כ לר"י דלא התנה על יחוד כלל י"ל כל ל' יום שיהיו. וממילא אפי' נתייחד הוי גט ישן:
טז הרי היא נאמנת. עב"ש ואשיב על סדר דבריו בקצרה מ"ש דהרמב"ם ס"ל דהסוגיא איירי בידוע שלא נתייחד עמה הוא תמוה דכיון דהם אינם מפרשים כפירש"י משום גט ישן א"כ ממילא ס"ל דלא חיישינן לגט ישן רק בידוע שנתייחד עמה אבל כל שאינו ידוע שנתייחד כיון דגט ישן גופא אם נתגרשה תנשא לכתחלה א"כ די לחוש לזה בידוע שנתייחד. וכן משמע במשנה איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה וכן לקמן (סי' קמ"ח) משמע בהדיא דוקא בידוע שנתייחד חוששין להרמב"ם משום גט ישן. ומה שהקשה להרמב"ם ניחוש בתנאי אם שביטל בעצמו לק"מ לא מבעי' בסתם תנאי שיכול להתקיים מיד דלא חיישינן כלל דלא חיישינן רק במתנה תנאי וקובע לו זמן דחזינן שאינו רוצה שיהא גט רק שיהא לו פנאי זמן כך וכך להתיישב בדעתו א"כ שפיר יש לחוש שפייס וביטל שהרי הי' נבוך בעת נתינת הגט אם יגרש או לא אבל בגירש על תנאי שתתן מאתים זוז וכדומה אפי' עבר זמן מה ולא נתנה כל שנתנה אח"כ לא חיישינן לפיוס אלא אפי' במתנה תנאי באם לא באתי וכדומה מ"מ סובר הרמב"ם דלא חיישינן לביטול התנאי בינו לבין עצמו כמ"ש לעיל באריכות מילתא בטעמא ולא חיישינן רק שיבטל בפני' א"כ ע"ז מהני נאמנות כמו בתנאי על מנת. אך הא קשיא לכאורה כמו שיכול לבטל התנאי כמו כן למה לא יוכל לבטל הנאמנות ומה בכך שאמר נאמנת עלי ובעל מנת ניחא כיון דצריך ריצוי דידה א"כ היא לא תתרצה לביטול הנאמנות כמ"ש לעיל אבל באם שא"צ ריצוי דידה אפי' תימא דאינו יכול לבטל רק בפני' או בעדים מ"מ ניחוש שביטל הנאמנות ג"כ בפני' ושוב אינה נאמנת דמה נ"מ ביטול הגט והתנאי או הנאמנות הא שניהם בדיבור אחד נאמרו וכמו שיכול לבטל זה כן זה. ואפשר דסובר הרמב"ם אף דבתנאי באם יכול לבטל התנאי בלתי רצונה היינו דוקא התנאי דעיקר הגט הוא לחובת האשה הלכך כל זמן שלא נתגרשה יכול לחזור בו מהגירושין אבל לחזור מהנאמנות שנתן לאשה דהוא לטובת האשה דהברירה בידה כל שלא חזר מעיקר הגירושין הנאמנות קיימים הלכך אינו יכול לבטל הנאמנות רק שיבטל הגט בפני עדים או לפנינו:
ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' לר"ח דמה מועיל נאמנות. ולפי הנ"ל ניחא דאף הר"ח דמפרש באם סובר דאינו יכול לבטל הנאמנות אפי' באם ולביטול הגט לא חיישינן רק כשיש עדים שביטל או שביטל בפני' והיא מודה. אבל מדברי התוס' שפרשו לר"ח לעז מוכח דלא ס"ל כנ"ל א"כ ממילא אי נימא דבעל מנת חיישינן באמת שביטל א"כ באם ליכא תקנתא כלל. אבל להרמב"ם י"ל דגם באם איכא תקנתא כנ"ל ומה שתירץ הב"ש דאין חוששין רק כשבא אבל לא בלא בא. אמת שכן הוא לפי מה שכתבתי לעיל דלשיטת הרי"ף והרמב"ם יש לפרש למאן דמיתני אמתני' דלא חיישינן רק שמא ביטל ג"כ ואפי' לא בא והיינו דקאמר הא לא אתא לכך לא חיישינן שביטל והרמב"ם פוסק כהך לישנא א"כ ממילא כל דלא אתא לא חיישינן שביטל. ואף שי"ל דהיינו דוקא במעכשיו כיון שצריך ריצוי דידה לא חיישינן שפייסה ונתרצית כל שלא בא אבל לא באם שיכול לבטל בלי דעתה א"כ יש לחוש שביטל שלא בפני'. אבל מ"מ לק"מ דכבר כתבתי דלביטול שלא בפני' אין לחוש כלל מטעם אחר רק הא קשיא תינח באם לא באתי אבל בהך גווני גופא כשהתנה כל זמן שיעבור והתנה באם והי' הולך ובא ליכא תקנתא לכאורה כלל דבהא ודאי יש לחוש לביטול ואפי' תימא דשלא בפני' לא חיישינן שמא ביטל בפני' ואפי' האמינה שמא ביטל הנאמנות ובוודאי דחוק לומר דבאם ליכא תקנתא להרמב"ם והרי"ף ובזה צריך לומר כנ"ל ולא הועיל הב"ש כלום. ותירוץ זה שכתבתי אתי שפיר ג"כ להנך דפסקו כלישנא בתרא דבמתניתין נמי חיישינן וקשה באם ליכא תקנתא כלל. ולפי הנ"ל ניחא דשמא ביטל שלא בפני' לא חיישינן ובפני' מהני נאמנות. והא דמצריך הרי"ף והרמב"ם ריצוי דידה משום דמיירי באמת אפי' במעכשיו. ומה שהקשה לשיטת הפוסקים (בסי' ל"ח) דתנאי בקום עשה אינו נאמן לומר שקיים התנאי ולמה כאן חיישינן שקיים לק"מ דדוקא בתנאי קידושין שהתנאי מדעת האשה ג"כ ואינה (רוצה) [רוצית[להתקדש רק על תנאי זה א"כ פשיטא דצריך לברר שקיים דאל"כ לעולם יאמר שקיים כמו כן בגירושין במתנה עלי' שתעשה כך וכך אינה נאמנת לומר שקיימה דכך התנה עלי' שתברר דאל"כ לעולם תאמר שקיימה אבל כאן דהוא התנה תנאי על עצמו שלא מדעת האשה כלל א"כ יכול לומר שקיים התנאי וזה ברור. ובת"ג כתב משום לעז ובאמת במת ליכא לעז. ועוד דהא רוב הפוסקים אינם מפרשים משום לעז כלל: ומ"ש עוד הב"ש דסתם נאמנות לא מהני נגד עדים יש לי ספק באמר נגד עדים ג"כ אי אמרינן בזה תרי כמאה ואפי' גלוי לכל שבא לא יהא נאמן רק היא נאמנת או דשאני הכא דאי הי' כוונתו כך למה נתן לה נאמנות שתאמר שלא בא יאמר לה שיהא הדבר תלוי בדעתה אם תרצה שתהא מגורשת אפי' לא יבוא תהא מגורשת וכיון שנתן לה נאמנות שלא בא ש"מ שכל שיהא גלוי שבא לא תהא נאמנת עכ"פ. או אפשר דלכך נתן לה נאמנות שאם הי' תולה ברצונה אם תרצה הי' הדבר תלוי אי יש ברירה. ונראה דלא שייך בזה ברירה כיון שנותן לה הגט להתגרש בו ודוקא בכתיבה לאיזה שירצה תלוי בברירה ואין להאריך כאן בזה:
ומ"ש עוד באומר אם באמת אבוא צ"ע לפע"ד דהשתא נמי ע"כ כוונתו אפי' באמת יבוא דאל"כ מאי מועיל נאמנות שמא באמת בא וביטל וע"כ דכך התנה שאפי' יבוא תהא נאמנת ויהא גט א"כ ה"ה אם אמר אם באמת אבוא. ואפשר לומר דבאומר אפי' באתי זה הלשון מורה אפי' יבוא גלוי לפני עדים אבל לשון אם באמת אבוא אינו מורה רק אפי' ידע בעצמו שבאמת בא תהא היא נאמנת להכחישו ולא כשיבוא גלוי לפני עדים. וגם בזה צ"ע אי הי' כוונתו אפי' יבוא גלוי לכל למה נתן לה נאמנות להכחיש המוחש הי' לו למסור הדבר בידה אם תרצה להתגרש בלי תנאי תהא מגורשת וצ"ע בזה כנ"ל: (יז) וחזר וביטל הגט. עב"ש דלהעיטור אפי' מעכשיו יכול הוא לבדו לבטל הגט. ולכאורה יש ראי' לדבריו מהא דקאמר נ"מ בין ר"ה לר"י בנקרע ונאבד ולמה לא קאמר בפשיטות אי יכול לבטל הגט בינתיים דלר"י וודאי יכול לבטל. וע"כ דגם לר"ה יכול לבטל. אבל באמת יש לדחות כמ"ש לעיל (סי' קמ"ג) ע"ש. אך יש לתמוה עליו האיך יפרש סוגית הש"ס כאן ניחוש שמא ביטל לבדו ומאי מועיל נאמנות. וצ"ל דסובר או כפי' התוס' משום לעז ובנאמנות ליכא לעז או דסובר דלא חיישינן שביטל בינו לבינו חדא דכיון דאפי' למ"ד בטלו מבוטל תקנת חכמים שלא לבטל ואסור לבטל א"כ מהיכי תיתי לחוש דעבד איסורא וביטל בלי ידיעת שום אדם ואי דהודיע לה שביטל על זה מהני נאמנות. אך מ"מ עדיין צ"ל דסובר דנהי דיכול לבטל הגט אבל הנאמנות אינו יכול לבטל כמ"ש לעיל דאל"כ אכתי יש לחוש שמא ביטל בלי רצונה הגט והנאמנות ג"כ. ומ"ש הב"ש וז"ל ולשיטת תוס'. עד ולא כדעת הרמב"ם. הוא תמוה מאוד דהר"ן סובר כהרי"ף ממש ולא נחלק רק באומר ע"מ שתתני מאתים זוז. ומפרש הסוגיא במעכשיו אבל באם יכול לבטל לבדו. והתוס' דמפרשים באם. מפרשים דיכול לבטל לבדו. וכל דבריו תמוהין בזה. עוד כתב הב"ש ולכאורה קשה. נלפע"ד דמה שכתב הרב להוסיף או לגרוע הכל הכוונה להחזיק הקידושין דרך משל אם אמר אם אבוא לזמן פלוני יהא קידושין יכול להוסיף זמן שאפי' יבוא אח"כ יהיו קידושין ואם אמר אם לא אבוא יהא קידושין יכול לגרוע מהזמן שאפי' יבא אח"כ יהיו קידושין אבל הכל להחזיק הקידושין:
יח אין חוששין שמא בסתר בא. זהו דעת הרמב"ם והרא"ש תמה עליו האיך פסק להקל בשל תורה. והוא תמוה דהא ע"כ צריך הרא"ש לפרש בברייתא משום לעז בעלמא דהא משמע מסתימת דבריו דמפרש כרש"י או כר"ח דאל"כ פשיטא שהי' לו לפרש. וכן נראה להדיא מדברי הטור א"כ ע"כ צ"ל דהך שמא פייס דמתניתין ג"כ דרבנן דאל"כ פשיטא דליכא למימר מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא והאיך קאמר דהיא איסור תורה. גם בלא"ה נלפע"ד ברור דדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם דאל"כ לאיזה צורך העתיק הך מאן דמיתני וסיים הא לא אתא ש"מ דכך כוונתו לפסוק במסקנא כיון דלא אתא לא חיישינן וזה ברור. גם בעיקר מה שהקשו דהלכה כלישנא בתרא לק"מ דהא הכא הוצרך הסוגיא לפרש מתניתין וברייתא למה לא חיישינן שמא פייס דהא בברייתא לכ"ע חיישינן א"כ האיך הי' באפשר לשנות איכא דמיתני קודם דהם קאי אהך משנה דאח"כ מעכשיו אם לא באתי ואדרבה אח"כ דקאמר מאן דמיתני הו"ל לומר בהיפוך מאן דמיתני אברייתא קודם ומדנקט בהיפוך ע"כ משום דתופס הך עיקר הא לא אתא לכך נקט לה במסקנא וכל זה ברור:
יט תלה ביאתו בעדים. דין זה צ"ע להנך דמפרשי שמא פייס וביטל ברצונה א"כ י"ל דלא מהני רק נאמנות לה דאז לא חיישינן שביטל הנאמנות ג"כ דהיא לא תרצה דמה צורך לזה להניח הברירה מידה אם נתפייסה עכשיו להיות תחתיו אפי' בלי ביטול הנאמנות לא יהא גט שלא תאמר שבא אבל בתלה ביאתו בעדים מה בכך ניחוש שמא פייס וביטל התנאי לגמרי עם כל מה שתלה בעדים הכל נתרצו שניהם לבטל ובריצוי שניהם פשיטא דהכל נתבטל ומאי מועיל מה שתלה בעדים אבל נאמנות לה וודאי מהני כנ"ל. לכן דברי המחבר צ"ע בזה ודו"ק: