תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קמג
דין המגרש על תנאי ובו כג סעיפים:
סעיף א. (א) המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי ה"ז מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת ואפי' הוא כהן מותרת לו וככר נתבארו משפטי התנאים בסי' ל"ח:
א המגרש על תנאי וכו'. נראה לי ברור דע"כ לא בעינן משפטי התנאים רק במה שהבעל מתנה עם האשה בשעה שמוסר לה הגט אבל מה שהבעל מתנה עם שליח הגט פשיטא שאין צריך תנאי כפול וכל משפטי התנאים שהשליח הזה אינו יכול לעשות שליחותו רק באופן שנצטווה לעשות ודבר זה פשוט ומוכרח בהרבה מקומות והאחד תן גט זה לאשתי במקום פלוני והלך ונתנו במקום אחר דנחלקו אי קפידא ומראה מקום וע"כ שלא הי' תנאי כפול דאל"כ האיך שייך מראה מקום ואעפ"י כך במקום אחר פסול והטעם בזה פשוט שלא אמרו רק תנאי בטל ומעשה קיים וזהו בשנעשה מעשה והוא מתנה בשעת מעשה אבל שליח זה כשקיבל הגט מהבעל אינו כלום רק כשמסרו לאשה וכל שלא נתקיים תנאי הבעל אסור לו לעשות המעשה כי אינו שליח והאיך נאמר מעשה קיים. גם בהא שאמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי דכולם משום תנאי ושם לא הי' כפול דאל"כ ליכא למ"ד דהוי משום עדים ומ"מ מועיל תנאי וכהנה רבות. אך מה שאני מסתפק באומר לשליח תן גט לאשתי על תנאי זה והיינו שיתנה עמה תנאי והלך השליח ועשה כרצונו והתנה עמה רק לא כפול רק כמו שאמר הבעל לו בהא אני מסתפק דהא שלוחו של אדם כמותו ואם הוא עצמו הי' מוסר לה בתנאי שאינו כפול הי' המעשה קיים ותנאי בטל א"כ ה"ה ע"י שלוחו דמ"ש או שנאמר כיון שהתנה על השליח ליתן על תנאי זה כל שהתנה באופן שלא יתקיימו דבריו הוי שינוי בשליחות ואפי' לא זכר הבעל בדבריו שום כפילת התנאי אין צורך ודמי להא דפרק הכותב דבין אמר הב זוזי ושקיל שטרא או להיפוך מחייב שליח לשלומי והיינו דהוי שינוי כי הוא צריך לעשות באופן שיתקיימו דברי השליח והכא ממילא הגט בטל ולפי זה ממילא כל ששלח הגט ע"י שליח השליח הזה אין צריך שיכפול תנאו כשמסרו ליד האשה כי כל שלא יתקיים תנאי הבעל הרי שינה בשליחותו ובטל הגט א"כ ע"כ צריך שיתקיים התנאי ולפי זה יש לתמוה על בעל סדר הגט שכתב בגט שכ"מ הניתן ע"י שליח שיאמר לשליח כפי תקנת שמואל דאתקין בשכ"מ ולפי הנ"ל תקנתו קלקלתו דאם לא כפל התנאי הוי מגורשת בלי תנאי לדעתו ולפי הנ"ל הא ליתא דכל תנאי שהוא ע"י שליח אינו צריך שום דבר ממשפטי התנאים רק השליח הזה כל שנתן באופן שלא יתקיימו דבריו שינה בשליחותו והגט בטל ואפי' את"ל דמהאי טעמא גופא צריך השליח באמת לומר כפי משפטי התנאים שכל שלא אמר בטל הגט לגמרי מחמת שינוי בשליחות ואפי' תקיים התנאי כיון דלפי מאמר השליח לא הי' ראוי להתקיים הוי שינוי מלבד מה שאינו, נראה כלל דמ"מ כיון דבהכרח צריכה לקיים תנאי השליח דאל"כ יתבטל השליחות א"כ הרי נתקיים רצון הבעל אבל עכ"פ מהבעל לשליח אין צורך שיכפול תנאו:
וראיתי להר"ן ז"ל פרק האומר שהקשה במה ששנינו [ובאמת לא ידעתי מה זו קושיא הא התם אינו תנאי כלל רק קביעת זמן ודומה לדלקמן סי' קמ"ו ס"א וצ"ע] כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח דהא לא הוי כפי משפטי התנאים וכתבו דמתני בהדי שליח שאני וזו הוא סברא ראשונה שכתבתי דתנאי עם השליח וודאי לא בעי משפטי התנאים אמנם משמע מדבריו דדוקא התם שהתנה עם השליח שלא לכתוב וליתן רק אם לא יבוא אבל תנאי שלא התנה עם השליח והשליח עשה שליחותו בכל אופן רק מצוה לו בשעה שיעשה שליחותו יתנה עם האשה תנאי כך וכך משמע דבכהאי גוונא סובר דבעינן כפי משפטי התנאים דהא לא התנה בהדי שליח כלום רק עם האשה מתנה ע"י שליח אבל מ"מ אפי' בכהאי גוונא אני חוכך מאוד לפי מה שכתבתי שכל שהתנה הבעל תנאי ואומר לו למסרו על תנאי צריך לעשות באופן שיתקיימו תנאי המשלח ואי לאו שינה בשליחותו ואף שהוא לא כפל דבריו השליח הי' לו לעשות באופן המועיל ודמי להך דפרק הכותב הנ"ל וצ"ע ועיקרי דיני משפטי התנאים יתבארו אי"ה בסי' ל"ח:
סעיף ב. המגרש על תנאי (ב) כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידהה לפיכך יש' לבעל (ג) לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כ"ז שלא נתקיים התנאי הראשון אע"פ שהגיע לידה ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת (ד) ואם נשאת תצא ואם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך או שאמר לה הרי את מגורשת ע"מ כך וכך (וע"ל סי' קמ"ד סעיף ד' די"א דע"מ לאו כמעכשיו דמי) כשתיקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאי משהגיע לידה ואם אבד או נשרף (ואפי' מ הבעל) קודם שיתקיים התנאי ה"ז מקיימת התנא אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה ולכתחילה לא תנשא קודם קיום התנאי ואם נשאת יפרוש ממנו עד שיתקיים התנאי ומיהו (ה) בתנאי שהוא בידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו ולפיכך מותרת לינשא מיד בתנאי דעל מנת או מעכשיו וי"א דאפי' לא אמר מעכשיו ולא מהיום ולא על מנת דינו כאומר מהיום משום דזמנו של גט מוכיח עליו הילכך אזלינן בה לחומרא (וי"א דאפי' בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש להחמיר) (עיטור וכן משמע בהר"ש):
ב כשיתקיים התנאי. עב"ש ותמוה לי שלא ראה התוספתא דגיטין פ"ה דשם מבואר להדיא בתנאי על מנת כשרוצה לבטל התנאי שיהא גט בלי תנאי צריך לחזור וליטלו הימנה וראיתי להגר"א לקמן אות כ"א והוא מדברי הר"ן פרק מי שאחזו שכתב דהתוספתא כרשב"א ואנן קיי"ל כרבי ובאמת קשה הדבר לומר כן דשם הכל לרבי דהוא מרא דשמעתא דהאומר על מנת כאומר מעכשיו ע"ש ועוד דבפ"ו שם מייתי בתוספתא גופא פלוגתא דרבי ורשב"א באומר לה כנסי שט"ח זה וא"כ כיון דבפ"ה מייתי הא מילתא בלי מחלוקת כלל ש"מ דלכ"ע הוא וצ"ע ובסמוך אבאר דמדברי רמב"ם משמע קצת כהב"ש: (ג) לבטל הגט. בש"ס לא נאמר רק נקרע או נאבד ויש להבין למה לא קאמר נ"מ אי ביטל הגט בשלומא מת ליכא למימר דאפי' לר"ה לא מהני דלי ולא ליורשי אבל למה קאמר נקרע ונאבד כיון דסגי בביטול הגט הי' לו לומר נ"מ כשביטל הגט ואפשר לומר דלא שייך נ"מ בכהאי גוונא כיון שאם הבעל אינו רוצה לקבל לא מהני נתינה בע"כ א"כ אפי' לר"ה כיון שרוצה לבטלו בידו שלא לקבל המעות ואי משום דבהא הוי פסול דרבנן או ספק יש לומר דגם לר"י הוי ספק כמ"ש התוס' שם או אפשר דאפי' לר"י למ"ד אינה חוזרת בפרק האומר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ הכא נמי אינו יכול לחזור אפי' לר"י אף דקיימא לן כר' יוחנן דאמר חוזרת לא בעי למימר נפקותא במה דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל תדע דאל"כ תיקשי בהך דקידושין מה צורך לומר שקיבלה קידושין מאחר לימא דחזרה בה ואף דלפי דעת התוס' בקידושין דר"י ספק לק"מ מ"מ התוס' בגיטין לא ס"ל כן שהרי הקשו מהך דגירושין ולפי הנ"ל ניחא דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל ועיין בסמוך: (ד) ואם נשאת תצא. עב"ש ס"ק ב' והדבר צריך ביאור וז"ל הר"ן פרק הזורק ודאמרינן דהיכי שנתקרע הגט או שאבד דמגורשת היינו דוקא בעל מנת משום דכאומר מעכשיו דמי אבל באם כיון שאין הגט חל אלא בשעה שהתנאי מתקיים משמע שאם נתקרע קודם לכן אינה מגורשת כלל ואפי' נשאת תצא ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר שאם נשרף הגט או שאבד קודם שנתקיים התנאי שהוא באם אינה מגורשת ולכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכבר השיגו הר"ר משה הכהן ז"ל עכ"ל והנך רואה שלא כיוונו יפה לדעת הר"ן שכתבו בשמו דאפי' הגט קיים סובר אם נשאת תצא וזה אינו שהרי בפי' כתב בדוקא בנתקרע ואבד אם נשאת תצא גם כשהעתיק דברי הרמב"ם להשיגו כתב דבריו בנתקרע ואבד והיינו דבהא פליג עליו במה שכתב דאפי' בהא אינו רק לכתחילה ובאמת שדברי הר"ן תמוהין מאוד בזה האיך עלה על דעתו לפרש דברי הרמב"ם כך הלא דבריו פשוטין ומבוארין שכתב כל החילוקים שבין על מנת לאם דבאם מת ואבד ונשרף אינה מגורשת ואי קיים לא תנשא לכתחילה וההיפוך בעל מנת מת ואבד ונשרף מגורשת ויכולה להנשא לכתחילה אבל פשיטא שלא הי' כוונתו לומר ולכתחילה לא תנשא בנשרף ואבד כיון שכתב אינה מגורשת וכבר ביאר הרב דאינה מגורשת אפי' ריח הגט אין בו והאיך לא תצא בנשאת וכן מבואר מתוך דברי ה"ה שם שאף שתמה על הרמב"ם בזה מ"מ לא עלה על דעתו לפרש דבריו דאפי' מת ונשרף לא תצא רק הוא תמה אפי' לא מת אבל הר"ן דמיירי במת ונתקרע לא הי' לו לתמוה על הרמב"ם דמיירי בקיים כנ"ל אבל מ"מ פשיטא שאי אפשר לפרש דברי הר"ן כמבואר לכל מבין רק בנתקרע ואבד בהא פליג דתצא וא"כ לא ידעתי מנין להו להוכיח מדברי הר"ן ז"ל דאפי' קיים תצא במה שלא נזכר בדבריו כלל וההיפוך מבואר לכל מעיין כנ"ל:
אמנם בעיקר הדין בוודאי גם בגט קיים יש לתמוה מאוד מנין לו לרמב"ם דבר זה ומה טעם יש בזה וכפי הנראה היא אשת איש גמורה עד שיתקיים התנאי. והנה ה"ה כתב וז"ל ואת"ל שכשנתקיים התנאי נמצא שלא בא על אשת איש ונתגרשה למפרע אפ"ה ניחוש שמא יבטלנו הבעל קודם קיום התנאי ונמצאת אשת איש למפרע ע"כ והנה משום הא לא אירי' דהא אנן לא תנשא אמרינן ואם נשאת לא תצא ובלי ספק אין כוונת הרמב"ם שתדור עמו ומשמשתו דזה וודאי אסור רק שאין מוציאין אותה בגט מתחת ידו רק תקיים התנאי ותשב תחתיו אבל כל שלא קיימה אסורה לדור עמו וזה ברור אמנם בגוף הדבר מנין לו לרמב"ם דבאם מגורשת למפרע ובש"ס משמע דרק בעל מנת כך הדין ובאם אינה מגורשת רק לכשיתקיים התנאי:
אבל כד מעיינין בי' שפיר טעמא רבה איכא בהא מילתא והוא דהאיך אפשר לומר דלר"י הגירושין מתחילין מעת קיום התנאי א"כ מה ס"ד דשואל מאי בנייהו וכי צריך להמציא נפקותא בין האשה המגורשת ובין אינה מגורשת שהרי לר"י באותו הזמן אינה מגורשת ולא תהא מגורשת לעולם וא"א גמורה היא ולר"ה מגורשת גמורה ובכל מקום דנחלקו תנאי ואמוראי אי הוי גט או לא ואי מגורשת או אינה מגורשת נשאל מאי בנייהו ומאי נפקא מינה במה שתהא אח"כ מגורשת לכ"ע סוף סוף עכשיו א"א היא לר"י ולר"ה מגורשת, גמורה ועוד כששאלו בש"ס (די"ז) שם גיטין הבאין ממדה"י מאי איכא למימר ואמרינן הני קלא אית להו א"כ הוי להו לשאל גיטין שהם על תנאי באם מאי איכא למימר הא הוי מוקדם דהגירושין בקיום התנאי הם והזמן מוקדם דוודאי אי אפשר שכתב בו זמן קיום התנאי א"כ מאוחר הוא ועוד שהרי אינו יודע אימת תקיים התנאי ובוודאי דוחק לומר דהני נמי קלא אית להו דהוי להו למימר בש"ס הני כמו גיטין הבאין ממדה"י ועוד דהא וודאי אינו ידוע אי הי' תנאי בעל מנת דבאמת נתגרשה למפרע ואי הי' באם דאינה מגורשת רק בקיום התנאי שנאמר דקלא אית להו דהי' באם גם בלא"ה קשה מאוד לומר כיון דהגירושין בשעת קיום התנאי הם האיך סגי בלי אמירת הא גיטך עכ"פ כיון דעכשיו אין כאן נתינה כלל רק בגט שבידה המונח מתגרשת והוי כמו נתן בידה והיא ישינה ודו"ק:
גם קשיא לי' לרמב"ם קושית התוס' דאמאי לא קאמר לעיל איכא בנייהו שפשטה ידה וקיבלה ואף דהרשב"א כתב דה"ה דהוי מצי למימר הכי וטובא איכא בנייהו לאו מילתא הוא דודאי נפקותא אחריתי דלא נזכר בקידושין אין להקשות כמ"ש הרשב"א אבל הך נפקותא שזכרו גבי קידושין למה טרחו בגירושין אחר אחרת מה שיש די באותה נפקותא שזכרו בקידושין ועל כולם תמוה מאוד מה שזכרנו דמה צורך להמציא נפקותא בין המגורשת לאינה מגורשת דלזה א"א היא ולזה פנוי' היא והוא תמוה מאוד):
הן אמת כי נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' בפשיטות והוא כי נראה לפע"ד דאפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואי מקדש אשה לאחר שתתגרש לא מהני מ"מ כאן אי מקדשה כשתקיים התנאי מקודשת כיון שבידה לקיים תיכף כדבר שבא לעולם דמי כדמוכח בכמה מקומות דמהאי טעמא מהני שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש לפי שבידו לקדשה וכן כל דבר שהוא בידו לעשות באופן המועיל אף באופן שאינו מועיל יכול להקנות [ועמ"ש בספרי ת"י בח"מ סי' ס"ו שכן מוכיח לפרש דברי התוס' פרק כל שעה ע"ש] ואף כאן כיון דלכ"ע צריכה לקיים התנאי א"כ כשקיימה אח"כ מקודשת לשני דאף שאינן חלין לכשתתן דדבר שלא בא לעולם לא הוי מטעם הנ"ל ואפי' קידשה סתם מ"מ הרי קידשה לעולם ואף שאינן חלין עכשיו חלין לאחר זמן עכ"פ ואפי' תימא דהוי כמו קני את וחמור שהוא הי' דעתו שתתקדש לו עכשיו לעולם א"כ הרי קיימא לן דקנה מחצה א"כ נהי דעכשיו לא מקודשת לו מקיום התנאי ואילך ובפרט דיש לומר דמ"מ יש לשאל מה נ"מ במה דסובר ר"ה והיא תתן אף אי יהא הדין לכשתתן לדידי' דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדמוכח ביבמות א"כ מקודשת לשני ג"כ משעת קיום התנאי מכח קידושין דמעיקרא אך מ"מ תקשי כיון דלר"ה מקודשת תיכף ולר"ה אין חלין רק משעת קיום התנאי א"כ פשיטא דהא גופא הוי נפקותא טובא אך בזה יש לומר כמ"ש התוס' דלר"י נמי ספק הוא שמא היא תתן ואי דיש נפקותא כשקיבלה עוד משלישי א"כ במה נפשך אי קיבלה קודם קיום התנאי לכ"ע אין קידושי שלישי כלום במה נפשך ודו"ק ואי קיבלה לאחר קיום התנאי הרי נתבאר דגם לר"י מקודשת גמורה לשני ואין קידושי שלישי כלום ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א במה שתרצו התוס' דלר"י הוי ספק דאכתי איכא נפקותא בקיבלה עוד מאחר ולפי הנ"ל ניחא דהא ע"כ שקיבלה אחר קיום התנאי א"כ מקודשת לשני קידושין גמורין מקיום התנאי ואילך ודו"ק אך מ"מ כמה רב מהדוחק לומר דר"י ספק קאמר ולא וודאי לכשתתן והתוס' גופא בגיטין בתירוץ בתרא לא ס"ל כן ע"ש ובמהרש"א ואף דלכאורה יש להכריח זה דאל"כ מה צורך בקידושין לפשטה ידה לימא שחזרה בה וע"כ דר"י ספק קאמר ובאמת שיש לתמוה בתוס' שהי' להם להכריח מכח קושיא זו אבל באמת הא ליתא דכיון דפלוגתא הוא ר"י ור"ל ולר"ל לא הוי נפקותא לא קאמר לה אף דהלכה כר"י לא בעי לעיולי נפשי' בפלוגתא ובוודאי פשטות הסוגי' דר"י וודאי לכשתתן קאמר א"כ תקשי כנ"ל: ומעתה דברי הרמב"ם מוכרחין דלר"י נמי כל שקיימה התנאי [ומ"מ בקידושין אפי' אי נימא דחלין למפרע מהני פשטה ידה דמעשה מבטל דיבור והכא נמי מהני ביטול הגט רק לא קאמר נ"מ בהא דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל ודו"ק] הגירושין חלין למפרע ומתגרשת בנתינה ראשונה ואין כאן לא משום מוקדם ואין צורך להא גיטך וזה ששואל בש"ס מאי בנייהו כיון דבהכרח צריכה לקיים התנאי לכ"ע ואז לכ"ע תהא מגורשת למפרע א"כ מאי נפקא מינה בין ר"ה לר"י והיינו דקאמר נ"מ שנתקרע הגט או שאבד דלר"ה כיון שהגירושין חלין תיכף ומיד לגמרי שוב אין צורך לגט כלל דכבר נתגרשה לגמרי מעיקרא אמנם לר"י כיון דמעיקרא אין כאן התחלת גירושין כלל רק אח"כ כשתקיים התנאי אז חלין למפרע א"כ כל שאין כאן גט עכשיו אין כאן על מה לחול למפרע והאיך תתגרש מעיקרא לא נתגרשה כלל ועכשיו אין כאן גט ולכך בהכרח צריך שיהא הגט והבעל קיימין ואז חלין הגירושין למפרע והיינו דלא קאמר שפשטה ידה וקיבלה מאחר דמ"מ כיון שבהכרח צריכה לקיים תנאה ואז יהיו הגירושין תלין למפרע לכ"ע כמ"ש ה"ה ז"ל א"כ קידושין גמורין נינהו גם לר"י וליכא נפקותא כלל וזה ברור לפע"ד גם מדברי הר"ן ז"ל נראה כן כמו שבארנו רק מדברי התוס' שהקשו דלימא לעיל שפשטה ידה וודאי מוכח דלא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל ויקשה עלייהו כל מה שהקשינו ודו"ק היטב. אך מה שנראה מדברי הר"ן דגם בנתקרע הגט להרמב"ם אם נשאת לא תצא הא וודאי ליתא כמו שבארנו ועיין בדברי רפ"ט מה"ג עד הלכה ו' שם ותמצא כל מה שכתבתי בכוונתו כאן אמת ויציב ודו"ק:
ה בתנאי שבירה. לפי שנראה לפע"ד שדברי ה"ה לדעת הרמב"ם תמוהין מאוד לפע"ד צריך אני להאריך קצת והנה ה"ה דעתו דסובר הרמב"ם דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא נדחית היא לדעת הרמב"ם מכח הך סוגי' דפרק המגרש אי הכי בכלהו תנאי דעלמא נמי לא תינסוב וכן בהך סוגי' דהרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני מבואר דאפי' בתנאי שהוא מתקיים במעשה כל בידה לקיימו נשאת ואין חוששין שמא לא תקיימנו ע"ש ודבריו תמוהין דמהך סוגי' דעל מנת שתנשאי פשיטא דההיפוך מבואר דהתם אמרינן וכי תימא אפשר דמינסבה היום ומיגרשה למחר וקיימא לתנאה ולהך דפליגת עלי' דר"י קא מידמת לה דאיתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכו' הכי השתא התם בדידי' קיימא וכו' הכא בדידה קיימא לאיגרשי ומזה למד ה"ה ז"ל דהיכי דקיימא בדידה לכ"ע לא חיישינן שלא תקיים והוא תמוה דהא מוכח התם דהוא רק לר"נ דסובר בקונם עיני בשינה היום לא חיישינן שישן למחר משום דבדידי' קיימא אבל לר"י מוכח בהדיא דאפי' בכהאי גוונא חיישינן שלא יקיים א"כ כיון דקיימא לן בנדרים כר"י אל ישן היום א"כ מוכח להיפוך דאפי' בדבר שבידו חיישינן וה"ה בגט דהא בש"ס מדמינן להו להדדי ועוד האיך קורא להך תנאי דבר שבידה כיון דנתינה בע"כ לא מהני ועוד שמא תמות ולא תקיים או שמא ימות הוא ובש"ס כשאמרו אטו בדידה קיימא לאיגרשי ה"ה דהוי מצי לומר שמא תמות ולא תנשא והוי אשת איש למפרע רק דעדיפא קאמר שמא לא תתגרש ועוד דהאיך אפשר דהרמב"ם מיירי בתנאי כהך ברייתא שהרי כתב ומקיימת התנאי אתר מותו ופשיטא דבתנאי כהך ברייתא אם מת לא מהני כמ"ש הרמב"ם להדיא שם דקיימא לן לי ולא ליורשי ועוד דהאיך אפשר לדחות הך ברייתא מפני הנך סוגיות דתקשי בש"ס גופא הא לא זכרו שם שום משנה או ברייתא להוכיח מינה דמותרת להנשא תיכף רק סתמא דתלמודא קאמר הכי א"כ מנין להו לחלוק באמת על הך ברייתא ולאתיוהי בפשיטות אי הכי כלהו תנאי נמי מבלי שיזכירו איזה מקום דבכלהו תנאי מותרת מה דבהך ברייתא מבואר להדיא דאסורה ועוד מאי פירכא לר"ע התם איהו סובר באמת כהך ברייתא והאיך קאמר היינו פירכא ועוד האיך מביא ראי' מהתם והא כהך דהתם וודאי ליכא למ"ד שתהא אסורה להנשא דהא בהדיא אמרינן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות א"כ מוכח להדיא דמותרת להנשא דאל"כ האיך הוי כריתות כיון שאסורה להנשא עד שימות וע"כ דלא חיישינן שתעבור בידים על התנאי אבל בכהאי גוונא דהכא מי שמעת לי'. וביותר יש לתמוה אי ס"ד דלא ס"ל להרמב"ם כהך ברייתא ומותרת להנשא לכתחילה א"כ מה מקום שאלה ששאלו מאי בנייהו בין ר"ה לר"י הא בפשיטות לר"י אסורה להנשא עד שתתן ולר"ה מותרת להנשא מיד והוי נפקותא פשוטה מבוארת בדברי ר"י לכשתתן ואז תוכל להנשא משא"כ לר"ה נשאת מיד לכן ברור דהרמב"ם לא מיירי הכא בתנאי כהך ברייתא כמו שכתב להדיא ומקיימת אחר מותו ובכהאי גוונא מודה דאסורה להנשא רק מיירי בתנאי דעלמא שלא תשתי יין וכדומה דכל בעל מנת מותרת להנשא משא"כ באם ולפי זה יש לומר דסובר ממש כהך דעה דבעינן בידה ושב ואל תעשה ואף דאפשר לומר דאפי' בקים ועשה כל דבר שתלוי בידה בלי שום היזק ממון ולא שתתן לאחר רק שתעשה איזה ענין שתוכל לעשותו בעצמה בלי שום צירוף מאחר סובר הרמב"ם דיכולה להנשא אבל בהך דתתני מאתים זוז כהך ברייתא ברור דמודה דאסורה להנשא כמו שבארנו ולפי זה גם דברי הטור שהביא דברי הרמב"ם שחולק על הרמ"ה בהך גוונא דעל מנת שתתני לי מאתים זוז תמוהין מאוד דפשיטא דלא מיירי הרמב"ם בהכי כמו שבארנו:
סעיף ג. אמר לה ע"מ שתתני לי ר' זוז מכאן ועד שלשים יום ומת בתוך השלשים יום קודם שנתנה לו אינה יכולה לקיים התנאי (ו) שאם תתן ליורשים אינו כלום וכיון שכן כיון ששלמו ל' יום (ז) ולא נתנה לו (ח) בטלו הגירושין וחולצת או מתייבמת ואם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע לה זמן ומת קודם שתתן לו אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר (ט) עד שתחלוץ:
ו שאם תתן ליורשין. זהו מה דנחלקו רשב"ג ורבנן ולרשב"ג לי ואפי' ליורשי ולת"ק לי ולא ליורשי. ומ"מ ברור שאם פי' בפי' ליורשי לכ"ע מהני ואני מסתפק בזה אי צריכה ליתן דוקא ליורש הקודם בנחלה דאיהו מיקרי יורש אבל לאחר כיון שיש יורש הקודם לו בדין תורה איהו לא יורש הוא ובת במקום ברא לאו כלום היא וה"ה שאר יורשין או אפשר שכל שנתנה ליורש שלו די בכך ולא אמרינן שנתכוון לזה ליורש הקודם בנחלה דוקא. ואשר הביאני לזה היא מה שאמר רשב"ג בברייתא נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים והשתא בשלומא אביו ואחיו שפיר אביו דהוא קודם בנחלה דקודם לכל יוצאי יריכו אחיו נמי היכי דליכא אב אבל האי אחד מן הקרובים הכי דמי אי דאיכא אח הא אח קודם בנחלה לקרובים ואי דליכא אח למי היא זקוקה ליבם שתצטרך ליתן המעות להתגרש והתם בהדיא לענין זקוקה ליבם מיירי ומזה מוכח לכאורה שאינה צריכה ליתן דוקא לקודם בנחלה רק כל שנתנה ליורש די בכך ומ"מ אפשר לומר דרשב"ג קאמר כשאין האח רוצה לקבל המעות ונתינה בע"כ לא מהני ובהא נותנת לקרובים דכיון דאיהו לא בעי לירש וודאי דהרחוק ממנו מיקרי יורש וכן נראה מדלא קתני בפשיטות נותנת לקרובים רק מסדר אביו ואחיו וקרובים ש"מ דקודם בנחלה דוקא בעינן אך לפי זה נצטרך לומר דסובר רשב"ג דכהאי גוונא לא מיקרי עכבה שאינה הימנה דאל"כ הוי מהני בע"כ ואפשר לדחות דמ"מ כיון שהוא אינו רוצה ויורש אחר רוצה כל שאינה נותנת לאחר הוי עכבה ממנה ואפשר דאינה יכולה ליתן לו בע"כ אפי' אי הוי נתינה ולא נסתפקו בש"ס רק לו בעצמו אבל ליורשיו כל שאינו רוצה לקבל צריכה ליתן לאחר הרוצה דאותו אחר מיקרי יורש כשהראשון אינו רוצה ודו"ק:
ז ולא נתנה לו. אבל כשהיא נותנת להם אפי' קבע לה זמן לא מתייבמת להרמב"ם כיון שמקיימת תנאה רק בקבע זמן משכחת שתבטל התנאי ואז תתייבם ג"כ אבל בלא קבע זמן אי אפשר שתבטל התנאי ולעולם אינה מתייבמת ובהכי ניחא דברי הטור שכתב לאחר ל' וא"כ הוי כקביעות זמן והאיך הביא על זה דברי הרמב"ם דאינה מתייבמת ולפי הנ"ל ניחא דהטור מיירי דמקיימת תנאה ולכך להטור מ"מ מתייבמת דאין זה קיום כיון שמת ולהרמב"ם אינה מתייבמת וזה ברור ולחנם טרחו הפוסקים בזה דדברי הטור ברורים כמ"ש:
ח בטלו הגירושין. עב"ש ס"ק ה' ולפע"ד שאין ענין זה לזה דכל כהאי גוונא מודה רשב"ג שהוא היתה יכולה ליתן תיכף כשהי' חי וכשלא נתנה עד שמת הוי עכבה ממנה תדע דלעולם תוכל להמתין עד שתמות ולא תתן וע"כ דכוונתו היתה שתתן דוקא וכיון שלא נתנה עד שמת הוי עכבה ממנה ודוקא לענין נתינה בע"כ נסתפקו התוס' דאז וודאי הוי עכבה שאינה ממנה שהרי היא נותנת אבל לא במת שהיתה יכולה ליתן כשהי' חי וזה ברור לפע"ד ויתבאר לקמן אי"ה עוד בזה:
ט עד שתחלוץ. זהו דעת הרמב"ם וה"ה עשה לו סמוכין מהך סוגי' דמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ע"ש ולפי זה לדעתי לאו כספק מגורשת דיינין לה רק כל שלא נתבטל התנאי בפועל זקוקה ליבם וזה אצלי מן התימה שאם כן הי' בדין שלא תחלוץ דכל העולה ליבום עולה לחליצה והכא לא שייך אי יבוא אליהו ויאמר שלא תקיים דהא אנן ידעינן שלא תקיים שהרי מת בעלה והוא תמוה לפע"ד ועוד דעיקר הראי' מהתם מלבד מה שאין הדבר דומה כלל דהתם היפוך מבואר דאף שנתקיים התנאי לא חשיב קיום עד שיתקיים ממש אלמא דבעינן קיום גמור א"כ כ"ש כאן שלא יתקיים כלל דלא הוי גט כלל ועוד דהא כתבו התוס' שם דהתם הטעם שאין הכל יודעין שמת ולא שייך הכא ואם נניח סברת התוס' אף אני אומר טעם אחר שאפשר שכוונתו של הבעל שתתגרש לאחר י"ב באופן שלא יבוא אבל לא שתתגרש תיכף ודו"ק לכן ברור כדעת הטור דהרמב"ם כספק מגורשת משוי לה דמיספקא לן בהך לי אי ולא ליורשי קאמר או אפשר דנתכוון גם ליורשין והיינו דקאמר ת"ק זקוקה ליבם ורשב"ג סובר וודאי ליורשיו קאמר ג"כ דמה נ"מ הרי כוון לצערה ומצטערת ומה שאמר שהרי לא קבע לה זמן הכוונה דס"ד כיון דהך נתינה לא יועיל לה שתתגרש דאולי לא נתכוון ליורשין א"כ ממילא אינה נותנת ליורשין דלמה לה ליתן בחנם א"כ ממילא בטל הגט לגמרי מחמת שמבטלת התנאי שלא תתן ועל זה אמר כיון שלא קבע זמן עדיין אינו בטל לעולם ואי משום דנתינה ליורשין לא מהני אין זה וודאי שתתייבם וזה ברור ולכן בקבע זמן כתב הרמב"ם שאם הגיע הזמן ולא נתנה הרי בטלה התנאי ואפי' לא מת הי' בטל א"כ מ"ש מת ואף שאפשר שמה שלא נתנה הוא מחמת דנתינה ליורשין לא מהני לה אבל אי הי' חי היתה נותנת מ"מ ס"ס בטלה התנאי במה שלא נתנה משא"כ בלא קבע זמן ובהכי ניחא מה שכתב הרמב"ם לפיכך אף שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא עד שתחלוץ והוא תמוה וכבר תמה המ"ל שם דמאי רבותא הוא זו והאיך ס"ד דבאבד יהא עדיף שלא תצטריך חליצה ולפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר החשיבות דלא נתכוון ליורשין א"כ לא מבעי' בהי' הגט בידה דוודאי יש לומר דלא נתכוון ליורשין דאל"כ הי' לו לומר בשעת מיתה שתתן ליורשין ואז אף אם נדון כוונתו מקודם שלא ליורשין מ"מ יועיל דלא גרע מביטל התנאי כמ"ש הב"ש ס"ק א' אבל באבד או נקרע ס"ד טפי דנתכוון מקודם ליורשין ג"כ ומ"מ לא אמר בשעת מיתה דלא יועיל דאם יש במשמע בלשונו ליורשין אין צריך לומר ואי אין במשמע ליורשין לא יועיל אמירתו עכשיו שאינו יכול לבטל התנאי כל שאין הגט בעין וזה ברור:
סעיף ד. אמר לה ע"מ שתתני לי ר' זוז מכאן ועד ל' יום ונתנה לו בתוך שלשים יום (י) בעל כרחו (יא) והוא אינו רוצה לקבל (יב) ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו:
י בעל כרחו. הב"י בשם הרשב"א כתב דאפי' למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה היינו דוקא דהנותן נפטר בנתינתו אבל לא שיהא כאילו קיבל המקבל וזכה ונ"מ לענין קידושין דבכהאי גוונא אינה מקודשת ע"ש ולכאורה מדברי הר"ן מוכח להיפוך:
שהרי כתב דמכאן מוכח דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ מקודשת אבל באמת לא דמי דוודאי אם קידשה עכשיו בפרוטה ובכל דבר שהאשה מתקדשת בו רק על תנאי ליתן לה מאתים זוז צדקו דברי הר"ן דאי נתינה בע"כ מהני יכול ליתן לה בע"כ אבל כשלא קידשה בפרוטה רק באותן מאתים שיתן לה א"כ בע"כ נהי דהוא נתן אבל היא לא קיבלה ולא זכתה ואין כאן במה להתקדש וזה ברור ומ"מ גם במה דמשמע מדברי הרשב"א דהנותן נפטר לגמרי נראה לי דהיינו דוקא בפניו אבל בהך דתקן הלל דיועיל אפי' שלא בפניו נראה פשוט דהיינו דוקא לענין שלא יוחלט הבית אבל לענין אחריות של המעות כיון שלא נתן לו בפניו לא עדיף מפרעון חוב דלכ"ע מהני בע"כ ומ"מ שלא בפניו לא נפטר מאחריות כדמוכח ברא"ש בהדיא דדוקא בפניו מהני פרעון חוב בע"כ ולא שלא בפניו א"כ בהך דהלל נמי נהי דתקן דיועיל אפי' שלא בפניו היינו שלא יוחלט הבית אבל כל שנאנסו המעות מהלשכה או נגנבו חייב באחריות דמ"מ הוא לא קיבל הפרעון ומצידו דהיינו מצד הממכר לא הוחלט הבית כי עשה כל יכולתו והניח המעות בלשכה לכך לא הוחלט הבית אבל מ"מ באחריות חייב ובזה נראה לי לפרש לשון הברייתא חולש מעותיו ללשכה ופירש"י זורק מלשון חולש על קיום והיא לשון גורל והוא דחוק מאוד ולמה לא נקט מניח המעות בלשכה גם לא מצינו במקום אחר לשון זה היכי שהוא בא לומר שיזרוק שיאמר יחלוש לכן נראה לפי שהוא מחליש בזה מעותיו שאינו פרעון גמור לגמרי דעדיין הוא חייב באחריותו ואי הי' הלוקח כאן והי' נותן לו כבר הי' נפטר ממנו לגמרי אבל כאן הוא מחליש מעותיו במה. שנותן ללשכה כי לא יועיל רק שלא יוחלט הבית אבל עדיין לא נפטר וחייב באחריותו ודו"ק. ולא אוכל לידע מה קשיא להו לתוס' שם שהקשו לס"ד דרבא למה הי' נטמן עוד הקשו שם הא פרעון חוב לכ"ע מהני בע"כ ובאמת שתי הקושיות מיושבין חדא בחבירתה כי ברור דפרעון חוב לא מהני רק בפניו כמ"ש הרא"ש בהדיא א"כ התם שפיר נטמן דבפניו הי' מועיל מטעם פרעון חוב אבל שלא בפניו דלא מהני בתורת פרעון [וכ"ש לפי מה שבארנו דאפי' לאחר תקנה לא מהני לשם פרעון כנ"ל] הוצרך הלל לתקן שיועיל נתינה בע"כ שלא יוחלט הבית ומזה סובר רבא דבעלמא דלא הוי פרעון חוב כגון גבי גט בפניו הוי כמו בבתי ערי חומה שלא בפניו ודו"ק ועיין בסמוך:
יא והוא אינו רוצה לקבל. עב"י בשם מורו מה שנתווכח עם אחד בדין זה כי דעת הריבי"ר דכל שקיבל אפי' ע"כ לכולי עלמא הוי נתינה ודעת המשיג עליו דאפ"ה לא הוי נתינה וראיית הריבי"ר מדברי התוס' שכתבו דלכך נטמן שלא יעשוהו ב"ד לקבל ע"כ ובזה יפה כתב המשיג דהתם שאני דהוי מדעתו כשיאמר רוצה אני כמו כל גט מעושה ולכך כתבו התוס' ב"ד דוקא וכ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא ולי יש ראי' ברורה שלא כדברי הריבי"ר והוא דהתוס' הקשו הא הלכה כרשב"ג דכל עכבה שאינו הימנה הוי גט א"כ מ"ש נתינה בע"כ דלא מהני וע"ש מה שתרצו ויש לתמוה ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא במאי דס"ל לרבנן דכל שנתבטל התנאי אף שאינו ממנה בטל הגט ובזה סובר רשב"ג דזה לא מיקרי ביטול במה שאינו ממנה אבל מ"מ פשיטא דאי עדיין לא נתבטל ויכולה לקיים וודאי לכ"ע צריכה לקיים התנאי א"כ הכא שפיר נסתפק רבא בנתינה בע"כ דאי הוי נתינה כבר נתקיים התנאי אבל אי לא הוי נתינה הרי עדיין לא נתקיים התנאי ונהי דלא נתבטל במה שאינו רוצה אבל עדיין מוטל עלי' לקיים התנאי כל אימת שירצה דהא לא קבע זמן ואי קבע זמן מ"מ כל קודם הזמן עדיין צריכה לקיים תנאי וכ"ש אי יש ביכולתה ליתן לו ע"כ באופן דהוי נתינה לדעת הריבי"ר הנ"ל וודאי מהני א"כ עדיין מוטל עלי' לקיים התנאי כמו כל גירושין על תנאי משא"כ אי הוי נתינה כבר נתקיים וע"כ דס"ל לתוס' דהך דרבא שבאמת כבר נתנה לו ע"כ מיירי רק הוא אינו רוצה בהם והשתא היא כבר עשתה שלה ואי לא ירצה לעולם הרי אין העכבה ממנה ואי ירצה הרי הם בידו ואינן מחוסרין גוביינא שכבר קיבלם בע"כ וא"כ ממילא מגורשת גמורה היא אבל לדעת הריב"ר דבכהאי גוונא לכ"ע הוי נתינה רק רבא מיירי שלא קיבלם א"כ לק"מ קושית התוס' דפשיטא שאם ירצה אחר מכן צריכה ליתן לו ובזה שלא רצה עדיין לא נתקיים התנאי כיון דלא הוי נתינה רק מחמת שאין העכבה ממנה אין התנאי מתבטל שלא תהא מגורשת אבל לא שלא תצטרך לקיימו כלל אם אפשר לקיימו ומזה מבואר דלא כריב"ר וזה ברור ולפי זה מבואר לכאורה ג"כ דאם לא קיבל לכ"ע לא הוי נתינה דלא כריב"ר דאל"כ מאי קשיא להו לתוס' דילמא באמת בלא קיבל אך באמת בעיקר תקנתו של הלל יש ללמוד דאי הוי נתינה אפי' לא הגיע לידו הוי נתינה דהא התם הי' נטמן ואמרינן דהלל תקן דנתינה בע"כ הוי נתינה ש"מ דכל דהוי נתינה אפי' בכהאי גוונא הוי נתינה אמנם מדברי התוס' בערכין משמע בהדיא דרבא ור"פ נחלקו בהא גופא דרבא סובר דכל דהוי נתינה הי' מועיל אפי' לא הגיע לידו כלל ולר"פ לית לי' האי סברא רק אפי' הוי נתינה בעינן שיגיע לידו לכך הוצרך הלל לתקן דאפי' אינו כאן מהני ע"ש ולפי זה נראה ברור דוודאי אם לא יצא המעות מרשותה כלל לכ"ע לא הוי נתינה וכן מוכח ברא"ש ורשב"א דעכ"פ בעינן זיכוי ע"י אחר ולא שיועיל כשהמעות ברשותה אבל כל שיצא המעות מרשותה והניחתם לפניו אף שזרק לה בחזרה או שהניחם והלך לו כבר יצאת ידי נתינה אי נתינה ע"כ הוי נתינה אבל אי לא יצא המעות מתחת ידה כלל בוודאי לא הוי נתינה ולמ"ד לא הוי נתינה אפי' הגיעו לידו כל שאינו רוצה בהם לא הוי נתינה כמו שבארנו: (יב) הרי זה גט פסול. כבר תמהו על הרמב"ם בזה דלמה לא פסק ספק מגורשת ואי דסובר כלישנא בתרא דרבא א"כ מגורשת גמורה היא ולפעד"נ דלק"מ מכמה טעמים חדא דהא בכל תנאי דעת הרמב"ם אם נשאת לא תצא א"כ הכא נמי נהי דעדיין לא נתקיים התנאי אבל עדיין לא נתבטל ג"כ וצריכה באמת לקיימו א"כ ידינו כמו כל גט על תנאי דאם נשאת לא תצא רק תקיים והיינו אף דעכשיו אינו רוצה הרי יכול שירצה לאחר מכן ועוד דהתוס' כתבו דגבי גט עליו לקיימו ומ"מ צריך לומר דלא ס"ל דב"ד כופין כמו בבתי ערי חומה דא"כ מאי קשיא להו לרשב"ג הא הוי עכבה שאינה ממנה ואי ב"ד כופין לק"מ דהא יכולה לקיים ע"י כפיית ב"ד וע"כ דדוקא התם ב"ד כופין להחזיק הבית ביד המוכר כדין תורה אבל כאן נהי דעליו לקיימו מ"מ אין מוטל על ב"ד לכוף להחזיק הגט בדוקא ומאי איכפת לן שלא תתגרש ולפי זה ה"מ בלא נשאת אבל נשאת ב"ד כופין לקבל לכ"ע דהא אסורה לו ובני' ממזרים וכיון דעליו לקבל פשיטא דכופין וזה ברור ועוד דבלא"ה כתבו הפוסקים דלכך לא דמי לפרעון משום דמפסיד הבית וכאן מפסיד האשה א"כ כשנשאת שאינה מפסידה דאי לא יקבל אסורה לו בלא"ה א"כ הוי כמו פרעון ויכולה ליתן ע"כ א"כ הרי דינו כמו פסול שלא, תנשא ואי נשאת לא תצא רק תקיים התנאי דכל שנשאת יכולה ליתן לו ע"כ כמו פרעון דעלמא וזה ברור
והנה הרי"ף השמיט מימרא דרבא לגמרי ויש לתמוה למה ונראה לי דעתו דסובר דהכל לר"י דסובר לכשיתן אבל לר"ה דסובר דתיכף מגורשת גמורה היא א"כ בהכרח דלא בעינן עוד דעתו כלל דאי עדיין בעינן דעתו האיך תהא מגורשת תיכף הא עדיין תלוי בדעתו וע"כ דכבר נסתלק כח הבעל לגמרי והכל ביד האשה ומהאי טעמא אינו יכול לבטלו ג"כ וכן. מוכח לכאורה בהך בעי' דמחולין לך דיש לתמוה אי ס"ד דבאמת בתורת מתנה נותנת לו א"כ האיך יעלה על הדעת שיועיל לשון זה מחולין לך ודוקא הריני כאילו התקבלתי הי' מקום לומר דמועיל אבל האיך שייך שימחול מה שחבירו יתן לו מתנה דהאיך שייך מחילה בדבר שלא הגיע לידו ולא ניתן לו עדיין ודוקא על חוב שייך מחילה ולא על מתנה שעדיין לא ניתן לו וע"כ דס"ל דמעות הללו חוב הם עלי' ליתן לו ושפיר ס"ד שיכול למחול החוב וכיון דחוב הוא ממילא מהני בע"כ ולכך כיון דזכר הרי"ף הך דר"ה להלכה גם הך בעי' דמחולין דלא מהני משום לצעורי' אבל בלא"ה הוי מהני ש"מ דאינו רק חוב וכבר נסתלק כח הבעל לגמרי ואפשר דמה שכתב הרמב"ם הרי זה פסול היינו ג"כ דמשמע לי' דבאמת הוי נתינה כדעת הרי"ף רק להחמיר לכתחילה חשש לדברי ר"פ]:
סעיף ה. אמר לה ע"מ שתתני לי ר' זוז מכאן ועד ל' יום וחזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך אינה מגורשת שהרי לא נעשה התנאי (יג) וי"א דה"מ בשלא אמר לה אלא הרי הם מחולים לך לבד אבל אם אמר לה להוי גיטא בלא שום תנאי ה"ז מגורשת וא"צ ליטלו ממנה:
יג ויש מי שאומר וכו' ואינו צריך ליטלו ממנה. דין זה צ"ע לפע"ד דבתוספתא מבואר להדיא שצריך ליטלו ממנה ומה שכתב הר"ן דהך רשב"א הוא הוא תמוה למעיין שם דהא שם בפ"ו מייתי פלוגתייהו דרבי ורשב"א בנתן בידה והיא ישינה והאיך מקודם בפ"ה זכרו אליבא דרשב"א בלי מחלוקת כלל ולמה לא נשנה פלוגתא זו בפ"ה רק בסתם ובפ"ו במחלוקת ובלא"ה הך תוספתא הכל לרבי דעל מנת כמעכשיו ע"ש. גם, בלא"ה אני תמה מאוד דהא בפרק המגרש אמרו שם שאני הכא דקנאתו ליפסל לכהונה א"כ ק"ו הוא ומה התם דלא קנאתו רק ליפסל לכהונה בעינן שיחזור ויטול הימנה כ"ש הכא דקנאתו לגמרי דהא תפסי בה קידושין של אחר ומגורשת גמורה היא לר"ה א"כ כל שרוצה ליתן בלי תנאי בוודאי צריך ליטול הגט דהא כבר קנתה הגט מקודם לגירושין גמורים וכ"ש הכא מה בכך דהוא אמר מחולים מ"מ נהי דלא נתקיים בזה התנאי אבל מ"מ מגורשת גמורה היא שהרי בידה לקיים ובאמת שיש לתמוה על לשון ר"י דפשיט לו אינה מגורשת דהאיך קורא לה אינה מגורשת הא מגורשת גמורה היא רק שתקיים תנאה דהא קיימא לן כר"ה והיא תתן וצ"ל דמיירי דמת הבעל ומזה מוכח דלא כראב"ד] אבל פשיטא שהיא מגורשת וכיון שקנתה הגט לא גרע מקנתה לכהונה [דג"כ לא מהני רק בקיימא התנאי] דצריך לחזור וליטול וה"ה הכא וצ"ע. ומ"מ די בזה ליישב דברי הב"י דכאן כתב בשם י"א ובס"ו פסק כן בפשיטות משום דשם באבד דנתבטל התנאי לרבנן לא קנתה כלום ואין צריך ליטלו משא"כ כאן ולכך גם ה"ה דיקדק ובאבד מהני אם אמר ליהוי גט בלי תנאי והיינו כדאמרן דשאני אבד דאינה מגורשת לרבנן משא"כ במחולין דאכתי מגורשת גמורה היא רק דלא אמרינן דכבר קיימה תנאה באומרו מחולין רק צריכה לקיים אבל מגורשת היא ובידה לקיים ואין לך קנין גדול מזה ודו"ק:
שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שהרגיש בזה וכתב דמ"מ כיון דאי לא מקיים תנאה אינו גט לא קנתה כלום אבל לפע"ד דבריו צ"ע דמ"מ כיון דתפסי בה קידושין ואין יכולת בידה לבטלם לגמרי דכל אימת שתתן מהני א"כ בהכרח תפסי בה קידושין שאין בידה לבטל התנאי לגמרי א"כ אין לך קנין גדול מזה בפרט שכבר בארנו דאי אפשר לפרש התוספתא לרשב"א כנ"ל א"כ בתוספתא מוכח דצריך ליטול הימנה ולענין הקושיא שהקשה שם הרשב"א כיון שיכול לומר ליהוי גט בלי תנאי מאי מבעי' לן במחולין לך והוא תמוה דפשיטא דנ"מ בנקרע הגט דאז אי מבטל התנאי פשיטא דצריכה גט אחר ובהא בעי מחולין לך ודו"ק:
סעיף ו. אמר לה ע"מ שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני ואבד אותו כלי או אותו בגד או נגנב אע"פ שנתנה לו אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד עצמו או שיאמר לה ליהוי גיטא בלא שום תנאי (יד) ויש מי שאומר שאם הוא מתרצה בקבלת הדמים הוי גט:
יד ויש מי שאומר. זהו מה שכתב הרא"ש דמדעתו מודי רבנן ולא דמי למחולים ועב"ש ס"ק י' ודבריו תמוהין דפשיטא דהא לא קשיא מידי דמה בכך דהוי נתינה אטו אם תתן בעל כרחו מאה והתנאי הי' ר' תהא מגורשת א"כ כיון דס"ל לרבנן איצטלת דוקא לא מהני אפילו אי הוי נתינה רק הא קשיא להיפוך דמוכח דאליבא דרשב"ג הוי נתינה דאל"כ מה בכך דלאו איצטלתו דוקא מ"מ נתינה בע"כ לא מהני ורבנן לא פליגי עלי' אלא משום דאין זה קיום התנאי ולא משום דלא הוי נתינה וכן מבואר להדיא הקושיא בחידושי הרשב"א והוא הקשה במה נפשך אי מדעתו מוכח דמחולין לא מהני ואי ע"כ מוכח דהוי נתינה ובאמת שלא על הרא"ש כלל תלונה זו רק בש"ס גופא דקאמר ע"כ לא קאמרי רבנן רק דלא אחלה א"כ תיקשי אי בע"כ יהא מוכח דהוי נתינה. והנה לפי דעת הב"י בשם מורו הריב"ר דכל שקיבל אפילו ע"כ לכ"ע הוי נתינה א"כ לק"מ דשפיר פליגי דלרשב"ג אם נתנה לו ע"כ וקיבלם עכ"פ הוי נתינה ולרבנן נהי דהוי נתינה אין זה קיום התנאי. אך באמת בלא"ה פשיטא דלק"מ על הרא"ש כלל והוא דהא ס"ל לרשב"ג כל העיכוב שאינה ממנה אינו עיכוב והקשו בתוס' א"כ למה לא יועיל נתינה בע"כ לדידי' ובאמת לק"מ דוודאי בזה לא נתבטל התנאי במה שאינו רוצה דאין העכבה ממנה אבל עכ"פ צריכה לקיים התנאי כל אימת שירצה לקבל או עכ"פ צריכה היא להוציא המעות מרשותה ליתן לו דזהו ביכולתה אם הוא לא ירצה בהם בזה אין העיכוב ממנה לכך שפיר קאמר רשב"ג דתתן לו דמים ואי דהוא אינו רוצה הרי אין העכבה ממנה משא"כ אי לא תתן כלל העיכוב ממנה [אבל מצד העכבה יש לומר דאפילו רבנן דפליגי ארשב"ג בעל מנת שתשמשי בהא מודה כיון דהעיכוב ממנו ודו"ק] ורבנן ס"ל דאין זה קיום התנאי כלל דאיצטלת דוקא קאמר ולק"מ ודו"ק:
והנה מסוגית הש"ס גופא יש להכריח לכאורה דינו של הרא"ש דוודאי יש להבין דבעי בש"ס מחולין מהו וקאמר תבעי' לרבנן תבעי' לרשב"ג ויש לתמוה אי הך מחולין ומחולין איצטלת חדא הוא א"כ הוי לי' למבעי' בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גופא אי מיירי רבנן מדעתו או בע"כ ומה זה דבעי באופן אחר באם תתני מאתים זוז ואומר מחולין ועוד דקאמר ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דלא אחלה אבל הכא הא אמר מחולין וכך הוי לי' לומר אבל באתלה מודי או דילמא אפילו באתלה פליגי ובכל הש"ס כשהוא אומר תבעי להך מ"ד ולהך מ"ד הוא מפרש צד הספק לכל אחד ואחד אי נימא או דילמא כך וכאן אינו מפרש לרבנן רק צד אחד וברור דהא פשיטא לי' באתלה לרבנן מהני ולא נסתפק רק כאן במתולין לך כמ"ש הרא"ש ולכך לא קאמר צד הב' דבצד הב' ממילא גם לרשב"ג אינו גט ומפרש דברי רשב"ג וצד ב' דרבנן בחדא דטעמא דתרווייהו משום דלגמרי הוא אבל לא שייך לומר דמספקא לי' בדברי רבנן אי בלא אחלה פליגי או גם באתלה א"כ עיקר חסר צד השני בדברי רבנן ודו"ק היטב ומזה מבואר לכאורה להדיא כדעת הרא"ש גם מדברי הרשב"א נראה כדעת הרא"ש אלא שהוא סובר דמדעתו סתם לא מהני רק שיאמר בפי' מחולין לך וכך מפרש דברי בעל האבעי' ע"כ לא קאמרי רבנן אלא בלא אחלה פי' שלא אמר מחולין לך רק קיבל לשם קיום התנאי הילכך לרבנן לא הוי קיום אבל במחולין לך וודאי הוי מהני ומבעי' לי' אי גם במחולין לגמרי מהני ע"ש היטב:
אמנם לפע"ד נראה להכריע בדרך זה דוודאי קשה לפרש פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג שאינו מדעתו רק העיקר הוא דוודאי אי הי' האיצטלת קיים והי' מוחל ורוצה רק מעות בוודאי מהני אפילו אי מחולים לך לגמרי לא מהני כמו שהוכחתי מסוגית הש"ס אבל כל שלא מחל והאיצטלת אבד אף שהוא מקבל ברצונו המעות מ"מ אי הי' האיצטלת קיים הי' רוצה באמת האיצטלת שהרי מעיקרא לא מחל רק עכשיו שאבד מה יעשה וטוב לו ליקח עכ"פ מעות הילכך ס"ל לרבנן כיון דמעיקרא איצטלת דוקא קאמר ולא מחל במה שאבד לא נתקיים התנאי דזהו נולד אח"כ ולא נתקיים תנאי דמעיקרא ואפילו אומר מחולין עכשיו לא מהני שאינו אומר כן רק מחמת שנאבד האיצטלית ואין זו מחילה לומר שנתקיים התנאי דמעיקרא דאז דעתו הי' על האיצטלת והיינו דקאמר ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דלא אחלה שלא מחל האיצטלת רק שנאבד א"כ לא נתקיים התנאי מצד מחילתו רק מצד האבידה וזה ברור ודו"ק היטב: וקצת יש ראי' להרא"ש מהא דקאמר ח"מ איצטלת דוקא קאמר ולא קאמר אינה מגורשת כמו בתוך ל' ש"מ דמחילה מהני ודע דמפירש"י משמע לכאורה דלרבנן הוי ספק גירושין וריב"ח חשב דרש"י מפרש כן אהך דלעיל במחולין וזה אינו דלא פי' כן רק למטה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג ומה שכתב הב"ש ס"ק ח' דכוונת רש"י דהגט בטל בוודאי לא משמע כן ברש"י שכתב בהדיא דמספיקא לא תלינן להקל ש"מ דלהחמיר חיישינן אמנם בהך דלעיל נראה ברור דהוי וודאי בטל דהא אינה מגורשת השיב לו והטעם כיון דאיהו על מנת שתתני לי מאתים זוז קאמר כל שיש לפרש כוונתו לצעורי כיון שלא נתברר בוודאי שאינו לצעורי רק להרווחה הוי דברים שבלב כי לפי התנאי צריכה ליתן לו דוקא רק אי הי' הכוונה להרווחה וודאי הוי כפי' שאם לא יצטרך לא תתן אבל כיון דסתמא לצעורי אפי' אי לא נתכוון לצעורי הוי דברים שבלב ואין לך אלא מה שפי' שתתן מאתים זוז אמנם בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן אפשר לומר טפי דמודי רבנן דאיכא למימר דלא נתכוון איצטלת דוקא דבממון נמי מצערה רק לפי שהי' קיים אמר איצטלת רק דחשו רבנן להקל בזה אבל להחמיר שפיר י"ל דחיישינן ומ"מ מכל הפוסקים לא משמע כן רק דאינה מגורשת כלל לרבנן ועיין מ"ש לקמן:
סעיף ז. אמר לה ע"מ שתתני לי ד' זוז מכאן עד ל' יום אפי' לא נתנה לו עד יום שלשים (טו) בסופו מגורשת ואם אמר לה בתחלת יום ראשון לחודש ונתנה לו בסוף ליל ראשון לחודש השני ה"ז ספק מגורשת:
טו בסופו. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ויש להביא ראי' לדבריו מדמקשה בש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא לזוזי קאמר ויש להבין דהי' לומר כל שלא נתנה בתוך הזמן לא מהני אפילו נתנה בסופו וע"כ דבאמת מהני עד גמר שלשים אך יש להבין דהי' לו לומר דקמש"ל אפילו לא נתנה שלא הי' עיכוב ממנה כל שלא נתנה לא מהני וצריך לומר משום דעד השתא לא איירי בהך פלוגתא בעכבה שאינה ממנה ובעל מנת שתשמשי את אבא הוא דפליגי בהא:
סעיף ח. (טז) התנה עלי' שתעשה דבר זה סתם ה"ז (יז) כמפרש יום אחד הואיל ולא פירש כמה זמן תעשה כיצד אמר לה הר"ז גיטך ע"מ שתעשה עמי מלאכה ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני אם עשתה עמו מלאכה או אם שמשה את אביו יום אחד או שהניקה את בנו יום אחר בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך כ"ד חודש הר"ז גט:
הג"ה. (יח) וי"א דצריכה לשמש האב כל ימי חייו וצריכה להניק התינוק עד סוף (יט) כ"ד חודש (טור בשם הרא"ש) ואם מתו לאחר שהתחילה לקיים התנאי רק יום אחד (כ) הוי גט (טור) מת הבן או מת אביו (כא) קודם שתניק או שתשמש אינו גט אמר לה ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבי (כב) שתי שנים (כג) הרי זו משלמת הזמן שפירש (כד) מת הבן (כה) או האב בתוך הזמן שפירש (כו) או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי וכן כל כיוצא בזה (כז) וי"א דכל שאין העיכוב ממנה הוי גט (טור בשם ר"י). ונראה לי דאזלינן בכל זה לחומרא: (טז) התנה עלי'. בזה יש מחלוקת רבות בפוסקים וראיתי להעתיק כאן מ"ש בסוגית הש"ס בזה ואח"כ נשוב לבאר דברי המחבר גיטין (דע"ה ע"ב) במשנה הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וכו' כמה היא מניקתו שתי שנים ר"י אומר שמונה עשר חדש פירש"י שכך הוא זמן הנקה ויש להסתפק אי נימא דהיינו דוקא בסתם תינוק אמרינן שאין צריך להניק ביותר אבל בתינוק הצריך לינק יותר שהוא חולה וכחוש וכדומה אפשר דצריכה להניק כל זמן שצריך דהא במת האב והבן דאמרינן הרי זה גט משום דלהרווחא איכוון כל ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך א"כ כ"ש דלהחמיר כשהוא צריך יותר דראוי לומר כל זמן שצריך קאמר ורק בסתם תינוק אמרו דשיעור הנקה ב' שנים ומ"מ נראה לי כיון דסתמו במתניתין ב' שנים ושמונה עשר חדש דלכלהו בהכי סגי כיון דבשעה שהתנה לא אסיק אדעתי' שישתנה תינוק זה משאר תינוקות ממילא לא הי' התנאי רק כשאר תינוקות ואפילו אסיק אדעתי' כל כי האי הוי דברים שבלב. אמנם אם התנה לאחר ב' שנים שתניק בנו בהא נראה פשוט דוודאי אם אין התינוק צריך להנקה אף דליכא איסורא להניק דקיימא לן כר' יהושע בפרק אעפ"י עד ד' וה' שנים מ"מ כיון דלא צריך בהא וודאי לכ"ע לצעורא איכוון וביום אחד סגי אבל אם התינוק צריך להניק מחמת חולשתו וכדומה בהא וודאי ליכא שיעורא להנקה כלל רק כל אימת שיצטרך וכמו דהשתא אמרינן להרווחא איכוון וכל אימת שצריך לינק מחוייבת להניק ה"ה לאחר שתי שנים כשהתינוק צריך לינק להרווחא איכוון כל אימת שיצטרך וזה אצלי פשוט וברור והטור בסי' קמ"ג הביא מחלוקת בין הרמ"ה להרא"ש ולפע"ד נראה פשוט להכריע כמ"ש ואין לומר כל לאחר ב' שנים אי הי' כוונתו יותר מיום אחד הוי לי' ליפרושי הא ליתא דמנין ידע כמה זמן יצטרך התינוק הזה לינק שיפרש וכיון שהוא צריך לינק מאיזה צד לא נימא להרוותא איכוון כמו בתוך ב' שנים ובהכי ניחא טפי מה דלא מוקי ברייתא לאחר ב' שנים משום דאכתי לא הוי לי' למיתני בפשיטות הניקתו יום אחד דאי צריך לינק כל זמן שצריך הוא כמו בתוך ב' ומזה ברור לפע"ד אף דמברייתא בלא"ה לק"מ דמשימוש האב פריך: שם מת הבן או שמת האב. פירש"י מת הבן קודם הזמן או שמת האב והיינו דלא נפרש מת הבן דומיא דמת האב וא"כ יהא בהכרח הכוונה שלא הניקה ולא שימשה כלל דאי כשהניקה ושמשה א"כ גבי בן הוי בתוך הזמן וגבי אב כבר הגיע הזמן במיתתו דהזמן במיתתו תלוי לזה פי' דבאמת הכוונה מת הבן בת"ז והאב בזמנו. והקשו בתוס' דמאי קמש"ל מת האב הא פשיטא דהוי גט כיון ששמשתו עד שמת ובאמת לק"מ לפע"ד דקמ"ל מת דוקא אבל שימוש יום אחד לא מהני דכל ימי חייו בעינן תדע דבהך ברייתא דמוקי רבא במפרש כתבו התוס' דקמ"ל דוקא יום אחד אבל מת בלי הנקה כלל אינו גט א"כ ה"ה במשנה קמ"ל להיפוך דוקא מת אבל יום אחד לא מהני. ולפי מה שאבאר בסמוך דאם אמר האב אי אפשי שתשמשני לא מהני ברישא א"כ פשיטא דטובא קמ"ל דדוקא מת אבל אי אפשי לא:
אמנם בטעם הדבר מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה לפע"ד פשוט שהוא מוכרח בש"ס בסמוך דקאמר ברייתא רשב"ג היא דמיקל בתנאי מתניתין רבנן. ויש לתמוה מ"מ כיון דס"ל לרבנן גבי איצטלית לצעורא קא מכוון א"כ ראוי שלא תצטרך כאן רק יום אחד כמו בתירוץ קמא ואיזה דבר נתחדש לו בתירוץ בתרא, שנאמר להיפוך. וברור דהכוונה דבתירוץ קמא הוי ס"ל דפשיטא להו לרבנן הך סברא דלצעורא קא מכוון ולרשב"ג להרווחה וא"כ מתניתין רשב"ג ואהא קאמר דמחלוקת רשב"ג ורבנן על דרך זה דרבנן מחמרי בתנאי בכל צד חומר שיש בו ואי יש חומר בלצעורא אמרי הכי ואי יש חומר בהרווחה אמרי להרווחה ורשב"ג אית לי' להיפוך דיש להקל בכל צד קולא דכל שלא פי' בפי' הולכין להקל. והשתא ממילא מבואר דבמת הבן או האב בעינן בהכרח שתניק יום אחד עכ"פ ואז במנ"פ מהני לרבנן אי להרווחה הרי לא איצטריך ואי לצעורא הרי סגי ביום אחד אבל בלא הניקה כלל האיך יועיל לרבנן הא הם מחמרי בתנאי ולמה לא נימא לצעורא ולא מהני מת. והבט וראה דלעיל (ע"ד:) בד"ה לצעורא פירש"י וז"ל הלכך מספיקא אמרי לצעורא איכוון ולא תלינן למימר להרווחה לקולא עכ"ל. והדבר תמוה לכאורה מי הכריחו להרב ז"ל לומר דספיקא הוא לרבנן. ולפי הנ"ל ניחא דכאן מוכח להדיא דלחומרא אמרי להרווחא כשלא מת דבעינן שתי שנים וע"כ דרק שלא להקל אמרי לצעורא. אבל לחומרא אמרי להרווחא וכן לחומרא לצעורא א"כ ע"כ מת בהניקה יום אחד:
ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ן ז"ל לפירש"י בד"ה הרי זה גט דהא רבנן לית להו להרווחה. ולפי הנ"ל לק"מ דהכא מהני במה נפשך אי לצעורי הרי סגי יום אחד ואי להרווחה הרי מת ולא איצטריך ומהא גופא דייק רש"י דמת בהניקה ושימשה מיירי. אך אמנם היינו דוקא לת"ק דמחמיר בתנאי אבל לרשב"ג דמקיל בתנאי וס"ל להרווחה אפי' לקולא א"כ ה"ה כאן במת דלדעתו אין צריך שימוש והנקה כלל דהוא סובר להרווחה אפי' לקולא. וכן מוכח להדיא בתוספתא שכך שנינו שם על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני ומת האב או הבן כיון שלא נתקיים התנאי אין זה גט [דר"מ] וחכמים אומרים יכולה היא שתאמר לו תן בנך ואניקנו תן אביך ואשמשנו ע"כ. והשתא הך תוספתא ע"כ שלא הניקה ולא שימשה כלל דאל"כ האיך פליג ר"מ נהי דבמת הבן יכול לחלוק אבל במת האב הרי שימשה כל ימי חייו ומה יש לה עוד לעשות הא נתקיים התנאי לגמרי ובפי' אמר ר"מ הואיל ולא נתקיים התנאי. הרי בהדיא שלא הניקה כלל וא"כ חכמים דס"ל דמהני מאן נינהו אי חכמים דמתניתין א"כ מוכח להדיא דלא כפירש"י רק דמהני ברישא אפי' לא הניקה כלל וע"כ דמאן חכמים רשב"ג ולדידי' מודה רש"י דמהני בלי שימוש והנקה כלל דאיהו אית לי' להרווחה אפי' לקולא. ולפ"ז אני תמה על הטור (בסי' קמ"ג) דמשמע מדבריו דלכ"ע בעינן שימוש והנקה יום אחד דהא אח"כ בפי' שני שנים הביא מחלוקת ר"י והרי"ף דהלכה כרשב"ג ומעיקרא כתב בפשיטות דלא מהני וכ"כ הב"ש (באה"ע סי' קמ"ג ס"ק י"ז) לדעתו דהך וי"א שזכר המחבר שם לא קאי אלשלפניו ע"ש והוכיח מדברי הטור. ולא ידעתי האיך נעלם מהם כל הראיות הנ"ל דהא לרשב"ג לא שייך האי טעמא כלל ואי אפשר לפרש התוספתא באופן אחר. גם מדברי התוס' שהקשו לרשב"ג מהך דרבא מנתינה בע"כ מוכח דהוי ס"ל כמ"ש דאל"כ לק"מ דלא נתקיים התם התנאי כלל והוי כמו הכא לא הניקה כלל וע"כ דלרשב"ג בכל גוונא מהני. ומ"מ נ"ל ליישב דעת הטור דנהי דרשב"ג ס"ל, מ"מ כיון דהך דינא לדעתו הוא מכח מה דס"ל בהך דאיצטלית להרווחה א"כ ליכא למ"ד דהלכה בזה כרשב"ג דנחי דנימא כללא דר"י כל מקום ששנה [רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. הא בפי' אמר חוץ מערב וצידן והיינו הך דאיצטלית א"כ ממילא הכא נמי לית הלכתא כוותי' בהך דבעינן עכ"פ שימוש והנקה יום אחד. תדע דמהאי טעמא באמת ס"ל לרי"ף דהכא נמי בעכבה שאינה ממנה לית הלכתא כוותי' דלפי תירוץ ר"ח הנך כולהו חד טעמא נינהו דמקיל בתנאי א"כ כיון דלית הלכתא כרשב"ג בהך דצידן בכלהו לית הלכתא כוותי' במה שהוא מיקל. ועוד אי נימא דר"י צידן דוקא קאמר א"כ מוכח דר"ח לית לי' דר"י דא"כ האיך מפרש דכלהו חד טעמא נינהו ומזה מוכיח הרי"ף דאין הלכה כרשב"ג ומהאי טעמא העתיק הרי"ף תירוץ ר"ח אף דאינו לדינא רק רבא ורב אשי כדי להוכיח דלית הלכתא כרשב"ג וכ"כ הרי"ף בהדיא אחר שהביא דברי ר"ח דלית הלכתא כרשב"ג והיינו כמ"ש. ולפ"ז נהי דחולק ר"י דהלכה כרשב"ג בהך דעכבה שאינה ממנה מכח הך כללא דר"י דלא מפיק רק צידן אבל עכ"פ בהא דלא בעינן שימוש והנקה כלל דלא נזכר בדברי רשב"ג רק מהך דצידן מוכח כן פשיטא דליכא למ"ד דיהא הלכה בזה כרשב"ג ולפיכך צדקו דברי הטור שלא העתיק מחלוקת ר"י והרי"ף רק בהך דעכבה שאינה ממנה בסיפא אבל מעיקרא בלא שימשה ולא הניקה נהי דרשב"ג פליג בהא ג"כ אבל ליכא למ"ד שיהא הלכה כמותו כמו שביארנו. ועי' מ"ש בתוס' בד"ה ורמינהו ובד"ה מתניתין ולקמן בפירש"י ותוס' ושם יתבאר עוד בענין זה: שם או שמת האב. מדלא קתני ברישא או שאמר האב אי אפשי שתשמשני כדקתני בסיפא. נלפע"ד פשוט דלא מהני ברישא רק במת האב דכיון דכל ימי חייו קאמר כל אימת שירצה האב צריכה לשמשו דוודאי ליכא למימר כל שאמר אי אפשי מחל השימוש דהא מחולין לך לכ"ע לא מהני גבי תנאי אפי' הבעל מוחל ועוד דבהא כיון שהיא יכולה לקיים התנאי אח"כ הוי העכבה ממנה ואפי' רשב"ג מודה בהא דע"כ לא פליג אלא דלא נימא הואיל דאין רוצה בשימוש נתבטל התנאי רק הואיל ואין היא מעכבת כלום הרי מקיימת התנאי אבל לא יתכן בשביל שאינה מעכבת תהא עדיפא מאי קיימא תנאה בפועל שהיתה צריכה כל ימי חייו ואז נגמר התנאי וכ"ש באמר אי אפשי שלא נגמר רק עד שמת. ועוד דאפי' לא היתה צריכה לשמש כל ימי חייו רק יום אחד מ"מ כיון שכל ימי חייו יכולה לקיים תנאי זה אפי' אמר ביום הראשון אי אפשי עדיין לא קיימה תנאה כיון דלא ס"ל לרבנן עכבה שאינה ממנה הוי כקיום התנאי רק בכהאי גוונא פליג, רשב"ג דלדידי' כיון שהיא רצתה לשמשו ולא רצה כבר קיימא תנאה ואינה צריכה עוד לשמשו. וכן אמרו בתוספתא להדיא על מנת שתשמשי את אבא ואמר אי אפשי שתשמשני כיון שלא נתקיים התנאי אינו גט רשב"ג אומר אם בהקפדה. ובלי ספק דהתוספתא לטעמה דסתם ביום אחד סגי כמבואר בתוספתא להדיא [ומה שאמרו שם פלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ ב' שנים ולר"י י"ח חודש היינו דנחלקו למר יום אחד מב' שנים ולמר יום אחד מי"ח חודש] ובהא נחלקו דת"ק סובר דמ"מ יכולה לקיים אח"כ כשירצה לכך לא מהני עד שימות אבל רשב"ג דסובר כל עכבה שאינה ממנה הוי כמקיימת התנאי א"כ ביום ראשון כבר נתקיים כל שרצתה לשמשו והיינו כמו שכתבתי אבל אי בעינן כל ימי חייו ליכא למ"ד דמהני רק דוקא מת כמו שבארנו בפרט לפי דעת ה"ה (פ"ח מה"ג) דבעינן שיתקיים התנאי בפועל נראה לכאורה דוודאי הכא לא מהני רק מת ודו"ק] ולפ"ז נראה דבסיפא ג"כ דפליג רשב"ג באומר אי אפשי אין הכוונה שהיא מגורשת מיד רק לאחר שתי שנים והיינו דכל כמה שלא עברו שתי שנים והוא ירצה שתשמשו עדיין מחוייבת לשמשו א"כ עדיין לא נתקיים התנאי רק דחכמים ס"ל דאפי' אחר שתי שנים לא מהני דלא קיימא תנאה במה שאין עכבה ממנה ואהא פליג רשב"ג דמה שהוא רוצה הוי כקיום התנאי ומגורשת עכ"פ אחר שתי נשים:
ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' לפירש"י שפי' הטעם בסיפא דלא איצטריך לפרושי דתינח מת הבן אבל באב הא איצטריך לפרושי דלא תשמש כל ימי חייו והוא תמוה מאוד לכאורה. ולפי הנ"ל ניחא דאין הפרש בין רישא לסיפא בשימוש האב בשום דבר דברישא נמי באומר אי אפשי לא מהני ואדרבא גרע דאפי' רשב"ג מודה לרבא דכל ימי חייו קאמר כנ"ל. א"כ נצטרך לומר הואיל דפריש יהא עדיף וזה לא אמרינן. אך מ"מ תיקשי במת האב בסיפא למה לא יהא גט הא בהא מהני ברישא. ולכאורה הי' נראה לומר דכיון דלרש"י בעינן ששימשה יום אחד א"כ ברישא נמי לא מהני רק שיתקיים התנאי לגמרי וה"ה בסיפא ואין הפרש כלל רק ממת הבן אמת הבן קשיא לן דברישא נמי בעינן כ"ד חודש וסגי במת ביום אחד ובסיפא בעינן שתי שנים דוקא. ואהא משני דסיפא לא איצטרך:
ובהכי הוי ניחא מה שפירש"י לרבא דבעינן שימוש והנקה דוקא ומה צורך כיון דלדידי' אין קושיא מסיפא ולפי הנ"ל ניחא דאל"כ תקשי מת האב דרישא אמת האב דסיפא כנ"ל. אך באמת עדיין אינו מספיק דאכתי תיקשי מת הבן דרישא אמת האב דסיפא דלמה התם ביום אחד סגי במת והכא בעינן כ"ד חודש ולא מהני מת. לכן נראה ברור דבלא"ה לק"מ ואדרבא לפי' התוס' תיקשי למה לא קתני בסיפא באמת מת האב כמו ברישא וכן ברישא לא קתני אמר אי אפשי כמו בסיפא. וברור משום דאי אפשי ברישא לא מהני כמו שכתבתי. וכן מת האב בסיפא מודו רבנן דהך דפריש לא מגרע כיון דאיצטריך וכיון דברישא מת הבן מהני ה"ה מת האב בסיפא דבהא ליכא ליפלוגי בפריש אבל באי אפשי אפי' ברישא לא מהני וגרע מינה דאפי' רשב"ג מודה כנ"ל ולא פליג רק בסיפא דקבע זמן שתי שנים לכך עכ"פ אחר עבור שתי שנים מגורשת רק במת הבן בסיפא שפיר אמרינן דפריש גרע דלא איצטריך ליפרושי ש"מ דוקא קאמר. ומה שיש עוד לדקדק ברש"י ומה שהקשו עליו התוס' מר"י יתבאר עוד בסמוך רק זה שהקשו דשימוש האב איצטרך לק"מ לפי הנ"ל. ואי קשיא הא בברייתא בסמוך קתני פלוגתא דר"מ ורבנן במת האב בפי' שתי נשים. לק"מ דלאו משום דפי' שתי שנים הוא רק משום דבסתם סובר דסגי ביום אחד לכך הוכרח לאוקמא פלוגתייהו בפי' אבל ר"מ דפליג במת האב ה"ה במת הבן ברישא דפליג וכן אמרו בתוספתא להדיא דר"מ פליג במת הבן ברישא ואף דהך תוספתא בלא שימשה והניקה כלל דאל"כ האיך פליג ר"מ במת האב מ"מ לא תידוק מינה דבהניקה מודה במת הבן מכח דסתם עדיף לדידי' מפריש דהא ליתא רק לא מצי לחלוק במת הבן בהניקה דבהכי סגי בסתם דכך מבואר בתוספתא להדיא אבל אי הי' בעי בסתם ב' שנים הוי פליג אפי' בסתם דלא מהני מת הבן ברישא כמו דלא מהני לדידי' מת האב בסיפא אף דאיצטריך לפרושי וה"ה סתם אבל לרבנן דמתני' דמהני מת הבן בסתם ברישא ה"ה מת האב בסיפא דמהני ולכך לא קתני בסיפא דמתניתין מת האב. ועוד דבלא"ה אין כאן קושיא מברייתא דכיון דס"ל בברייתא סתם יום אחד כדמוכח בתוספתא א"כ בפי' שתי שנים נהי דלא איצטריך ליפרושי מ"מ לאו להקל עליו בא רק להחמיר עליו וכל שבא להחמיר עליו לא מהני מת אפי' איצטריך כמו שאבאר לקמן בפירש"י דזה מוכרח בלא"ה בפירש"י לקמן והתוס' מודים בזה כמו שאבאר בתוס' לקמן בד"ה ורמינהו. אבל במתני' דסתם כל ימי חייו א"כ לא בא להחמיר רק להקל ואיצטריך ג"כ בהא ליכא למ"ד דלא מהני מת האב כמו בסתם דפריש כזה הוי כסתם וכל זה ברור לפע"ד. וראי' ברורה לזה דקתני בסיפא פי' שתי נשים להנקה ולמה לא קאמר רבותא אפי' לא קאמר רק ו' חדשים דלהקל עלי' בא מ"מ כיון דפי' בעי הנקה דוקא ולא מהני מת וע"כ צ"ל משום דבהא כיון דלהקל בא וודאי לאו לצעורא איכוון רק להרווחא ולא איצטריך א"כ מ"ש מת האב דבדידי' כל שקבע זמן להקל בא דבלי זה כל ימי חייו וא"כ הוי ממש כמו בהנקה ו' חדשים וגם זה ברור. ומאוד תמהני על הטור שכתב בהנקה דוקא כשבא להחמיר אבל כשבא להקל מהני מת ע"ש וגבי שימוש פסק אפי' מת האב והוא תמוה לפי הנ"ל דגבי שימוש כל קביעות זמן הוי להקל. והרב ב"י כתב על דברי הטור הללו שאין דבריו מוכרחין. והנה אם כוונתו על ריש דבריו הרי בארנו דכן מוכח בברייתא דלא קתני רבותא פחות מב' שנים דבא להקל. וי"ל דכוונת ב"י על סיפא דדברי הטור דכיון דאיצטריך סגי במת ובעינן דוקא דלא איצטריך ובאמת הא ליתא דכל שבא להחמיר לכ"ע לא בעינן לא איצטרך אך דברי הטור בלא"ה צ"ע כן שפסק במת האב דלא מהני מת פשיטא דבהנקה ג"כ לא מהני כל שפי' אפי' להקל כנ"ל:
שם ע"מ שתניקי בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב א"א וכו' רשב"ג אומר [כו'[. כבר נתבאר דוקא במת הבן הוא דנחלק ת"ק כיון דלא איצטרך ליפרושי כמו שפירש"י אבל במת האב כיון דאיצטרך ליפרושי הוי כמו מת הבן בסתם דמהני אף דבלי מת בעי ב' שנים רק באומר אי אפשי פליג ת"ק אפי' צריך ליפרושי משום דבסתם נמי לא מהני אי אפשי א"כ בשביל דפריש לא עדיף די"ל כל שתי שנים שירצה קאמר וכל שהוא חי עדיין יכולה לקיים ורשב"ג סובר דכל עכבה שאינה ממנה נחשב כקיום התנאי. ולפ"ז לרשב"ג ג"כ אינה מגורשת רק אחר עבור שתי שנים וברישא אי סתם כל ימי חייו מודה רשב"ג באי אפשי דלא מהני ואי סתם יום אחד פליג גם ברישא לכך בתוספתא דסתם יום אחד נקט פלוגתייהו ברישא באי אפשי ובמתניתין דסתם כל ימי חייו לא נקט פלוגתייהו באי אפשי רק בסיפא. ויש לדקדק ג"כ למה לא קתני באומר אי אפשי שתניקי בני ואינו מניח לה להניקו. ונלפע"ד דבכהאי גוונא אפשר דמודו רבנן וע"כ לא פליגי רק בעכבה שאינה לא ממנה ולא ממנו אז ס"ל לרבנן כיון דהוא ג"כ אינו מעכב לא הוי גט אבל היכא דהוא מעכב בעצמו בקיום התנאי שאינו מניחה להניק בכהאי גוונא מודו רבנן לרשב"ג ולכך לא קתני אי אפשי גבי הנקה. אך מדברי התוס' שהקשו לרשב"ג מרבא [מנתינה] בע"כ משמע דאפי' בכהאי גוונא דרבא דהוא מעכב פליגי רבנן. ומ"מ אין ראי' דמ"מ טפי הקשו דהלכה כרשב"ג ואי הי' הלכה כרבנן הוי מקום לומר דבאמת אפי' בהא פליגי רבנן אבל לפי מה שתירצו שפיר י"ל דמודו דרבנן לא פליגי בהך גוונא וצ"ע. ועדיין יש להסתפק לרבנן במת הבן ונולד לו בן אחר אי יכולה לקיים התנאי בבן הנולד או כיון דמת הבן נתבטל התנאי לגמרי ומסתברא שכל שלא אמר בני זה אפי' מת יכולה לקיים התנאי בבן הנולד אבל אי אמר בני זה נראה דלא מהני דוודאי דוקא קאמר כיון דפי' וצ"ע בזה:
שם בגמ' מיתיבי וכו' בשלמא לרבא רישא בלא פי' סיפא דפריש אלא לרב אשי וכו' פירש"י רישא דקאמר מת הבן בתוך שתי שנים הרי זה גט סיפא דפריש ע"כ דוקא קאמר דהא לא איצטרך ליפרושי אלא לרב אשי וכו' הרי לא נתקיים כלום מן התנאי. והקשו בתוס' דהא גבי אביו איצטרך לפרושי וגבי בן איצטרך לפרושי לר"י דאמר י"ח חודש. והנה מה שהקשו דגבי אביו איצטרך כבר כתבתי לעיל דלק"מ דרש"י לא גריס מת האב בסיפא ובאמת מהני כמו מת הבן ברישא מהאי טעמא גופא דאיצטרך לפרושי. ומאי אפשי שתשמשני לא קשיא דבלא פריש פשיטא דלא מהני רק במת דוקא ואפי' רשב"ג מודה ואין כאן קושיא רק ממת הבן דרישא אמת הבן, דסיפא וע"ז כתב דלא איצטרך לפרושי. אך מה שהקשו דאיצטרך לר"י משום הא פשיטא דלק"מ חדא דהא דקתני שתי שנים לת"ק הוא ולר"י באמת שמונה עשר חודש. אך באמת יש להקשות לפירש"י בלא"ה על דרך זה דוודאי לא שייך דהך דינא בסיפא דוקא כשהתינוק נולד עכשיו וא"כ כשהתינוק בן ו' חדשים וכדומה בוודאי איצטרך לפרושי דבלא זה מונין לתינוק משעת לידתו כדאי' בתוספתא להדיא וא"כ איצטרך לפרושי שתניק שתי שנים מהיום. אך באמת דברי רש"י נכונים דבלא"ה יש להבין לרב אשי דפירש"י הקושיא דלא נתקיים כלום מן התנאי. ויש לתמוה אי הא קושיא הוא דבהכרח צריך שיתקיים מקצת מן התנאי א"כ מה זה דמקשה רישא לסיפא הא ברישא קשה מצד עצמה הא לרב אשי לא נתקיים כלום ולרבא ניחא ומה זה דמקשינן מסיפא. ועוד דאפי' יוכל רב אשי לפרש רישא שהתחילה להניק מ"מ כיון דבסיפא איצטריך תיקשי לי' רישא לסיפא למה בסיפא לא מהני התחילה להניק ואף דפי' הא איצטריך לפרושי. ועוד דאם נוכל לפרש דברי רש"י באופן דעיקר מה דבעינן שיתקיים מקצת מן התנאי הוא מכח סיפא אבל לולי סיפא הי' באפשר לומר דלא בעינן אפי' מקצת א"כ לרבא דלא קשיא מסיפא דהא לא איצטרך א"כ מי הכריחו לפרש לרבא דרישא בהתחילה להניק הא לדידי' לק"מ מסיפא ואי דמצד עצמו בעינן התחילה להניק א"כ תיקשי לרב אשי רישא מצד עצמה. וברור דכוונת רש"י דיש לפנינו ב' סברות לחלק בין רישא לסיפא חדא היכא דלא איצטרך לפרושי ופריש בוודאי דוקא קאמר ועוד שנית היכא דמה דפירש הי' להחמיר עלי' מחמרינן בכל צד חומר שיש בו מאחר שבא בדבריו אלה שפירש להחמיר עלי' אנו מחמרינן במה שפי' בכל צד חומר. ולפ"ז לרב אשי ג"כ הי' מקום ליישב דשאני סיפא כיון שהחמיר עלי' שתי שנים דבלא זה יום אחד אנו מחמירין בשתי שנים אלו בכל צד חומר אפי' מת. אך לפ"ז ברישא נמי נהי דלא פריש זמן מ"מ עיקר תנאי להחמיר עלי' הוא דבלי התנאי היתה מתגרשת בלי הנקה כלל וכיון שבא להחמיר עלי' שתניק בדוקא לא מהני מת רק שתניק עכ"פ כמו בסיפא בחומר שתי שנים. וזהו כוונת רש"י לרב אשי דתיקשי לי' למה ברישא אפי' לא הניקה כלל דלדידי' אי אפשר לפרש רישא רק בלא הניקה כלל דאל"כ למה לי מת אפי' חי סגי בהניקה שעה אחת ושפיר קשיא לי' רישא לסיפא אבל לולא סיפא הוי מצינן לומר דאפי' בא להחמיר לא מחמרינן רק בחי לא במת רק מסיפא הוא דקשיא לן. ולפ"ז לרבא אתי שפיר במה נפשך אי בגוונא דלא החמיר כלל כגון שיש שתי שנים מהיום א"כ בלא"ה לא קשיא דלא איצטרך פרושי ברישא א"כ ע"כ אפי' מת קאמר ואי בגוונא דהתינוק בן ו' חדשים וכדומה דאיצטרך לפרושי או לר"י דסובר שמונה עשר חודש א"כ להחמיר עלי' בא א"כ מחלקינן בסברא שני' דכל שבא להחמיר עלי' אני דנין בכל צד חומר ואפי' מת. ואי קשיא רישא הא בעיקר התנאי להחמיר בא שתניק א"כ באמת מפרשינן רישא שהניקה דנתקיים דבריו להחמיר דאפי' מת לא מהני רק בהניקה עכ"פ ולא שייך לומר להחמיר דוקא שתי שנים דהא לא פי' להחמיר שתי שנים רק שתניק רק מה דצריך ב' הוא דאולי לצורך ולהרווחא נתכוון א"כ מת לא איצטרך אבל לפי הסברא דלהחמיר אמר ולצעורא סגי בהנקה שעה אחת וא"כ כל שהניקה שעה אחת מהני מת. וזה שהוכרח רש"י לפרש לרבא ג"כ רישא בהניקה דאל"כ אכתי תיקשי לי' סיפא היכא דאיצטרך כגון לר"י או שהתינוק עכשיו בן שנה וכדומה. וא"כ מוכרחין לומר הואיל דהחמיר עלי' א"כ רישא נמי הא החמיר עלי' בעיקר התנאי שתניק עכ"פ אבל לרב אשי דרישא ע"כ שלא הניקה כלל א"כ אין לתרץ כלל דבסיפא איצטרך כמו ברישא ואי דלהחמיר אמר הא ברישא לא בעינן הנקה כלל אף דבעיקר התנאי שתניק עכ"פ הוי ברישא להחמיר כמו בסיפא וכל זה ברור:
ולפ"ז דברי רש"י במשנה ברורין דבין לר"ח בין לרבא לכלהו בעינן שתניק עכ"פ אפי' ברישא רק לרב אשי אי אפשר לפרש כן ובאמת נשאר לכך פי' במשנה שהניקה. ובאמת שהתוס' בעצמן מוכרחין לפרש דברי רש"י בדברי רב אשי כמו שכתבתי שהרי כתבו בד"ה ורמינהו. דמרש"י מוכח דל"ש לן בין יום אחד או שעה אחת דאל"כ לא הוי פריך מידי והוא תמוה לכאורה דהא פשיטא דקשה מסיפא דלא מהני יום אחד ושעה אחת ולמה ברישא מהני. ודוחק לומר דכוונתם דנוקמא סיפא שלא הניקה כלל דא"כ למה לי' פי' הא רישא נמי דוקא כשהניקה וע"כ דהיו מפרשים כהנ"ל ולא קשיא מסיפא די"ל הואיל דהחמיר וברישא דהחמיר בעינן באמת עכ"פ שתניק שיתקיימו דבריו מה שבא להחמיר שהרי לא פי' רק שתניק ולא בעינן להחמיר רק במה שאמר שתניק עכ"פ ומאי דבעינן יום אחד הוא משום דאולי להרווחא אמר ובשעה אחת ליכא הרווחא כמ"ש מהרש"א אבל מה דבעינן להחמיר אפי' מת הוא משום לצעורא ובהא שעה אחת סגי רק בסיפא דפי' שתי שנים הרי דהחמיר שתי שנים בעינן שתי שנים דוקא אפי' מת ולק"מ לרב אשי. ומזה הוכיחו התוס' דרש"י לא מחלק בין יום אחד לשעה אחת וזה ברור. ולפ"ז ממילא מיושב קושי' התוס' הנ"ל לר"י דרבא נמי סובר לחלק כנ"ל. ומה שפירש"י ההפרש לרבא משום דלא איצטרך זה הי' מוכרח דתינח היכא דהחמיר היכא דלא החמיר כלל דבין כך ובין כך הי' יונק שתי שנים מאי איכא למימר ובזה מחלק כיון דלא איצטרך וכל זה ברור. ועי' מ"ש בתוס' בד"ה ורמינהו ובד"ה בשלמא:
בתוס' ד"ה מת הבן פי' בקונטרס וכו' אלא נראה לר"י וכו' דלא איכוון אלא להרווחא. כבר בארנו דלק"מ לרש"י דקמ"ל מת דוקא מהני אבל שימשה ולא מת לא לאפוקי מהך ברייתא דלקמן דשימוש בלי מת מהני ולרב אשי באמת הפי' מת ולא הניקה ונשארו דבריו בקושיא כמו שפירש"י לקמן וכמ"ש מקודם. תדע דלא קתני במתניתין ברישא על מנת שתשמשי את אבא מה דינה וע"כ דבזה שאמר מת האב מגלה כמה צריך לשמשו עד שמת ויהי' שיעור המשנה הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא מת האב הרי זה גט ולא קודם וכמו כן מת הבן רק דבבן יש עוד שיעור אחר אפי' חי שתי שנים או י"ח חודש וכמו כן קמ"ל דאם אמר אי אפשי לא מהני כמו שביארנו לעיל. ומה שפיר"י משום דלהרווחא איכוון צ"ע דהא רבנן לית להו להרווחא גבי איצטלית. ובאמת שהתוס' בד"ה מתניתין כתבו לחלק בין הך דהכא במת להך דאיצטלית ודבריהם צ"ע כמו שאבאר בסמוך וכבר בארנו לעיל דדברי רש"י מוכרחין בכולה סוגי' ודברי התוס' בד"ה בשלמא צ"ע כמו שאבאר שם: בד"ה כלל אמר רשב"ג. הקשה הר"ר אלחנן וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דפשיטא דמודה רשב"ג דבדבר שאין זמנו קבוע כל אימת שהוא רוצה מחויבת לקיים תנאה רק כאן שאינו רוצה סובר ת"ק דנתבטל התנאי ורשב"ג סובר דלא נתבטל דעכבה אינו ממנה אבל פשיטא אם אח"כ עד ששלמו ב' שנים רוצה בשימוש צריכה לשמשו ובשביל שאמר אי אפשי לא נפטרה מלשמשו כל שתי שנים ואפי' אמר שאינו רוצה כלום מ"מ בשביל זה לא נפטרה כשרוצה אח"כ וכל שרוצה חייבת לשמשו דאל"כ הוי עכבה ממנה וליכא למימר דכבר מחלה הא מחולין לכ"ע לא מהני והיינו מהאי טעמא גופא דעכבה ממנה דמ"מ היא יכולה ליתן רק הוא מוחל וא"כ ה"ה כאן כל שאינה משמשת מכח מחילה הוי עכבה ממנה. ומהאי טעמא פשיטא דלא קשיא ממחולין לך דהתם כיון שיכולה ליתן הוי עכבה ממנה וכן בהך דרבא התם שפיר קאמר דלא הוי נתינה ועדיין לא קיימא תנאה וכיון שאין זמנו קבוע לעולם חייבת לקיים כשירצה אבל אי הוי נתינה כבר קיימא בנתינה זו בע"כ וזה ברור לפע"ד: בא"ד דהתם בעצמו מחל לה וכו'. מזה יש סיוע למה שכתבתי לעיל (ע"ד:) דבהך דאיצטלית אפי' מקבל המעות מדעתו לא מהני לכ"ע דלא מחל לה רק בשביל שאבד נוטל מעות ואי הי' האיצטלית כאן לא הי' מוחל וכמו כן כאן אי הי' הבן חי לא הי' מוחל וכן אי לא הי' האב אומר א"א לכך לא דמי למחולין לך ודו"ק:
בד"ה ורמינהו. אין להקשות וכו' הו"ל למיתני בהדיא מת האב. ובאמת הוא דחוק מאוד דא"כ השתא נמי דמוקי בפריש תיקשי ליתני בהדיא דפריש דהא וודאי ברייתא סתמא קתני וכן הוא בהדיא הך ברייתא בתוספתא וקתני על מנת שתשמשי את אבא שמשתו שעה אחת הניקתו שעה אחת הרי זה גט וא"כ פשיטא דהו"ל לפרושי דפריש יום אחד. ובאמת לק"מ בלא"ה דוודאי אי הי' הכוונה בברייתא דבאמת צריך שתי שנים רק לפי שמת א"כ פשיטא דלא מהני רק בשימשתו יום ראשון או הניקתו יום ראשון אבל כל שלא הניקתו יום ראשון אפי' מת ושימשתו יום אחד לא מהני דכבר נתבטל התנאי אבל אי הכוונה דלא בעינן רק יום אחד פשיטא דמהני אפי' לא שימשה מעיקרא כלום רק אח"כ כדקאמר בסמוך לרב אשי דיום אחד משתי שנים מהני רק לא לאחר שתי שנים. והשתא כיון דקתני בברייתא יום אחד מבואר דכל ששימשה יום אחד מהני אפי' מעיקרא לא שימשה ואי הכוונה כמתניתין הו"ל למיתני שימשתו יום ראשון הניקתו יום ראשון ומדנקט יום אחד מבואר דכל יום אחד מהני ומזה דייק דבברייתא סגי ביום אחד. ובהכי ניחא ג"כ מה דמוקי לה במפרש וקשה מאי קמ"ל. והתוס' דחקו בזה בסמוך דקמ"ל מת לא מהני. ודבריהם צ"ע כמו שאבאר בסמוך. ולפי הנ"ל ניחא דהא גופא קמ"ל באמת דכל יום אחד סגי אפי' לא שימשה מעיקרא כלום. ומה"ט לא חש לפרש דזהו עיקר הקושיא מעיקרא ולכך משני במפרש וסגי ביום אחד עד שתי שנים אפי' לא שימשה מעיקרא כלום:
בא"ד לא הוי פריך מידי. כבר בארנו כוונת התוס' לעיל למה לא הוי פריך מידי. ונ"ל שדעת הרמב"ם באמת לחלק בהכי ולכך אף דפסק כרב אשי פסק בלא הניקה כלל לכ"ע לא הוי גט. ולכאורה הוא תמוה דא"כ מת האב דרישא בהניקה ולמה לי מת אפי' חי מהני ודברי ה"ה והר"ן צ"ע שלא כתבו ליישב קושיא זו כלל] ולפי הנ"ל ניחא דסובר כיון דלא סליק בתיובתא באמת ס"ל לר"א לחלק בין יום אחד לשעה אחת כמ"ש מהרש"א. ולפ"ז לא קשיא ממתניתין כלל ולכך בהאב חי פסק הרמב"ם שתניק יום אחד אבל כשלא הניקה כלל פסק דלא מהני אפי' מת אבל כשהניקה שעה אחת ומת מהני אבל בחי צריכה להניק יום אחד וכדעת הרמ"ה שהביא הטור [רק הרמ"ה מצריך מעת לעת וזה לא נשמע ברמב"ם] וזה נלפע"ד עיקר בדעת הרמב"ם והרב ב"י בסי' קמ"ג כתב דלכ"ע בשעה אחת סגי והרמ"ה לא קאמר רק בפריש יום אחד כיון דפריש. והוא תמוה דתינח להך מ"ד דסובר סתם יום אחד שפיר אמרינן כיון דפריש יום אחד דוקא קאמר אבל הרמ"ה סובר בסתם ב' שנים א"כ מה בכך דפריש הא איצטריך לפרושי להקל עלי' דאפי' חי לא תשמש רק יום אחד. ועוד דהא לרבא דמחלק בין סתם למפרש א"כ נצטרך לומר דמפרש לרבא היינו יום אחד דוקא א"כ רב אשי דקאמר סתם נמי כמפרש יום אחד. יום אחד דוקא דהא משוי סתם למפרש. וברור דכוונת הרמ"ה דלעולם בעינן יום אחד ומה שכתב במפרש משום דלדעתו בסתם בעינן ב' שנים אבל למ"ד סתם יום אחד לפי שיטת הרמ"ה בעינן יום אחד דוקא. גם הב"י גופא בשו"ע נראה שחזר בו שהביא דיעות בזה והיינו כמו שכתבתי. ולפי הנ"ל גם דעת הרמב"ם יום אחד דוקא:
בד"ה מתניתין רשב"ג וכו'. ולפ"ז וכו'. ואף דלעיל הקשו על רש"י וס"ל אפי' לא הניקה ושימשה מהני היינו משום דבמתניתין קתני מת האב אבל בברייתא דלא קתני הכי שפיר מתניתין רבנן וקתני מת האב. ולפ"ז יש להבין מה צורך לתירוץ א' כיון דתירוץ ב' מוכרח בתירוץ בתרא בש"ס א"כ מעיקרא נמי מה צורך לומר דבלא הניקה אינו גט. ונראה משום דבאמת אפי' בתירוץ בתרא אינו מוכרח דנימא הך סברא דלא נתכוין לצעורא לצורך בנו לוודאי רק לספק ולכך מגורשת אפי' לא הניקה משום ספק להרווחא ספק לצעורא ואת"ל לצעורא שמא לא נתכוון לצערה רק לצורך בנו ואי נימא כן יהא מוכרח לתירוץ קמא דבלא הניקה לא דבתירוץ קמא אין הדבר בספק רק וודאי לצעורא ואין רק ספק אחד שמא לצורך בנו דוקא אבל לתירוץ בתרא הדבר בספק רק רבנן מחמרי בתנאי ורשב"ג מיקל ודו"ק. ומ"מ מלבד מה שדבריהם דחוקין מאוד לחלק בין הך לאיצטלית אבל בלא"ה כיון דס"ל לרבנן לצעורא ומ"מ במת פשיטא להו דלא נתכוין לצערה רק לצורך ואפי' ספיקא לא הוי א"כ פשיטא דבסיפא נמי כל שאין הכרח בדבריו שנתכוון אפי' שלא לצורך נימא ג"כ נהי דנתכוון לצערה מ"מ לצורך בנו הוא ואי משום דלא איצטרך לפרושי הא התוס' לא ס"ל כך דבסיפא נמי איצטרך כמ"ש בסמוך בד"ה בשלמא. א"כ מנין נאמר בסיפא דנתכוון לצערה אפי' שלא לצורך בנו כיון שאין הכרח ואי דחיישינן לזה ברישא נמי ניחוש. וע"כ צ"ל דכל שבא להחמיר עלי' אנו דנין בכל צד חומר שיש בו א"כ ברישא נמי כיון דעיקר התנאי וודאי להחמיר צריך עכ"פ שתניק שעה אחת לקיום התנאי ודו"ק. ועוד דמ"ש במפרש לא מהני מת כמ"ש בד"ה במפרש נימא דלא נתכוון רק לצורך בנו ומה שפי' להקל היא:
בד"ה כאן במפרש וכו'. דבריהם אינן רק לשיטתם דבסתם מהני מת אפי' לא הניקה כלל א"כ ס"ד במפרש ג"כ קמ"ל במפרש בעינן יום אחד דוקא אבל לפירש"י דבסתם נמי בעינן יום אחד ולא מהני א"כ האיך קמ"ל זה במפרש הו"ל לאשמעינן בסתם דהא פשיטא דבסתם הוי רבותא טפי דהא באמת דעת התוס' בסתם לא בעינן כלל ובמפרש בעינן. גם יש לתמוה לפמ"ש מקודם דאף דרבנן ס"ל לצעורא מ"מ מהני מת אפי' לא שימשה כלל דלא נתכוון לצערה רק לצורך בנו א"כ ע"כ דזה פשיטא להו לרבנן דלא נתכוון לצער שלא לצורך א"כ מאיזה צד נימא במפרש דנתכוון אפי' שלא לצורך בנו הא פי' להקל עלי' ולמה יגרע מסתם והוא תמוה לפע"ד. לכן נלפע"ד דעיקר הקושיא ליתא דקמ"ל מפרש דכל שהניקה יום אחד משמונה עשר חודש סגי אפי' לא הניקה מעיקרא ולא אמרינן דצריכה להניק תיכף דוקא וכן ס"ל לרב אשי דסובר סתם כמפרש יום אחד דיום אחד משמונה עשר חודש סגי וה"ה מפרש לרבא וזה ברור. ומה שיש לדקדק לפי דברי התוס' הללו (בד"ה) בדברי] התוס' בד"ה בשלמא יתבאר בסמוך:
בד"ה בשלמא לרבא כבר כתבתי לעיל ליישב קושית התוס' בפשיטות לרש"י ואדרבא מכח קושית תוס' הוכרח רש"י לפרש מת הבן שהניקה עכ"פ. ומה שהקשה ר"י לעיל בד"ה מת הבן כבר כתבתי דלק"מ ופירש"י מוכרח ואדרבא דברי התוס' נפלאו ממנו דמה זה שכתבו הואיל ופי' שתי שנים וודאי לצעורא קא מכויין דמ"מ תינח בהנקה בשימוש מנין דלצעורא קא מיכוון הא להקל עלי' בא וכן בהניקה מנין לצעורא שלא לצורך בנו דלמא פי' לאפוקי י"ח חודש ועוד דאי משום דפי' א"כ היינו הך פירש"י משום דלא איצטרך לפרושי דאל"כ מה בכך דפי' דנימא דנתכוון לצערה שלא לצורך. אך מה שהקשה מהרש"א דנימא לחלק לרב אשי דסיפא להחמיר רישא להקל. לק"מ לפע"ד דע"כ לא כתבו התוס' לעיל רק אי סתם ב' שנים הרי [במאמרו[זה יום אחד בא להקל עלי' א"כ ס"ד אפי' מת אבל בלא פי' כלל רק סתם יום אחד א"כ וכי בשביל שלא החמיר רק יום אחד נימא אפי' מת ואיזה שיעור יש בדבר כמה הוא צריך להחמיר והרי כל דבריו להחמיר רק שלא החמיר יותר מיום אחד אבל לעיל היכא דסתם ב' שנים והוא פי' יום אחד הרי בא בדיבור זה להקל עלי' מה שבלא זה היתה צריכה יותר וזה ברור ולק"מ. זהו מה שרצינו לבאר בענין זה. ומעתה נבוא אל ביאור השו"ע והרב: (יז) כמפרש יום אחד. עי' ב"ש הטעם דלצעורא קא מכוון. ונ"ל דהיינו דוקא למ"ד דאפי' שעה אחת סגי אבל למ"ד דבעינן יום אחד דוקא א"כ י"ל דוודאי להרווחא קא מכוון רק דביום אחד נמי איכא הרווחא אבל שעה אחת דליכא הרווחא לא והיינו דסובר דוודאי אתיא כרבנן דמחמרי בתנאי. ולפ"ז הי' מקום לחוש להרווחא רק ביום אחד נמי הוי להרווחא. ובהכי ניחא דבתוספתא איתא להדיא שימשה שעה אחת הר"ז גט. ולפי הנ"ל י"ל דהך תוספתא באמת כרשב"ג דמיקל בתנאי ומקלינן דלצעורא איכוון וסגי בשעה אחת אבל אנן כרבנן דמחמרי בעינן יום אחד: