תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קמב
דין המביא גט בח"ל ובו יט סעיפים:
סעיף א שליח שהביא גט (א) ממקום למקום בח"ל או מא"י לח"ל או מח"ל לא"י אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו (ב) ה"ז אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואח"כ יתן לה בפניהם ותתגרש בו ואע"פ שאין עידיו ידועים אצלנו ואפי' היו שמות עדיו כשמות הכותים אין חוששין להם ואם בא הבעל ועמד וערער (ג) אין מישגיחין בו לפיכך אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גט זה ולומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן שליח שהביא גט מא"י ואמר בפ"נ ובפ"נ אע"פ שאינו צריך אם יבוא הבעל ויערער אין משגיחין בו ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה אל ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו (ד) ויש לשליח להיות מכלל הג' שקיימו אותו ואם לא נתקיים ונתן לה (ה) ה"ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים (ו) אינה מגורשת אבד הגט הרי זו (ז) ספק מגורשת ומפני מה הצריכו לומר בפ"ג ובפ"נ בח"ל כדי שלא תהיה האשה צריכה לקיימו אם יבוא הבעל ויערער מפני שאין ערים מצויים לקיימו ממקום למקום בח"ל ונ"ל דהאידנא אפי' בא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ: הג"ה. ובזמן הזה המביא גט אפי' מבית לבית בעיר אחת צ"ל בפ"נ ובפ"נ (תו' ריש גיטין) וע"ל סי' קמ"א סעיף נ"ה דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר. י"א דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עידי הגט דזה מקרי נתקיים בחותמיו וא"כ אין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ (רשב"א סי' תקס"א ומרדכי ריש התקבל) (ח) ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום (ריב"ש סי' שי"ח ובסדרים) וכן נוהגין דשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אף כשיש לו הרשאה ואין שנות:
סעיף ב. בעל שהביא ראיה ברורה בשני עדים שגט זה שנאמר בו בפ"נ ובפ"נ מזוייף הוא ה"ז בטל:
א ממקום למקום. עי' ב"ש ונלפע"ד דהרמב"ם ס"ל אף דבש"ס קאמר א"ב באותה מדינה מ"מ כיון דלא מקשי מעיקרא אר"ח ואינך דהא ע"כ משום מצויין לקיימו הוא כמ"ש תוס' וע"כ דס"ל דאפי' לא ניידי כבני מחוזא מ"מ משכונה לשכונה דהיינו ממקום למקום ג"כ צריך בפ"נ דאין מצויין לקיימו רק לרבא דמצריך אפי' באותה שכונה דהיינו באותה מקום בהא צריך לשנוי' שאני בני מחוזא ונהי דקושיית תוס' יש ליישב בלא"ה דלעולם משום לשמה והטעם דשכיח גרים אבל באותה שכונה ס"ל דגרים נינהו. ואמת שהתוס' בכוונה הכריחו מעיקרא דאפי' באותה שכונה חיישי' לגרים ולפי אותה הוצעה שפיר מקשי אבל מ"מ אינו מוכר די"ל באמת בהא פליגי הנך אמוראי ורבא אבל מ"מ דייק לי' להרמב"ם הך דיוקא אבל לא נראה דס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' דהאידנא כלהו ניידי דא"כ אפי' באותו מקום נמי ומנ"ל לחלק:
ב הרי זה אומר כו' בפ"ג. הטעם מבואר בש"ס לפי שאין עדים מצויין לקיימו והקשו ע"ז לבעי' תרי ומשני דמדינא לא בעי קיום כלל רק דרבנן אצרכי ובעגונא הקלו ויש לתמוה דהאיך מוכיח מדר"ל דמדאו' לא בעי קיום דהא מילתא דר"ל לא נאמרה רק לענין חוזר ומגיד דס"ד דוקא בעל פה אינו יכול לחזור ולהגיד כל שנחקרה עדותו אבל בשטר יכול לחזור קמש"ל ר"ל דשטר הוי כמי שנחקרה וכל עד שנחקרה עדותו יכול לחזור כדמוכח להדיא פ"ב, דכתובות דמביא הך דר"ל אסיפא דמתני' בכתב ידן יממ"א דללישנא קמא יכולין לחזור ולהגיד ואהא מייתי דר"ל דהוי כמי שנחקרה אבל כל שלא ידענו כלל שחתמו על שטר זה לא דיבר ר"ל כלל דהא חזינן ברישא התם דאינו מקויים באמת נאמנין וצ"ל דהוכחה הוא דע"כ דל"ח לזיוף דאי חיישינן א"כ כל שטר אינן יכולין לחזור כל שנתקיים משום דמעיקרא הוי כמי שנחקרה בב"ד ומ"מ בעי קיום האיך יהא כמי שנחקר מעיקרא משעת חתימה ומזה דייק דע"כ דל"ח לזיוף כלל ילפ"ז אני תמה בהך משנה פ"ב דכתובות במה נפשך אי הא דאצרכי רבנן קיום שוב ל"ה באמת כמי שנחקרה עד שנתקיים א"כ בסיפא נמי למה לא יוכלו לחזור קודם הקיום ואפי' יתקיים אחר הרי חזרו קודם ואי דלא אלים תקנתם למיחשב כמי שלא נחקרה לענין חוזר ומגיד א"כ ברישא נמי הא הוי כמי שנחקרה מעיקרא, ואמת דמדברי התוס' שם נראה דס"ל דבאמת בסיפא דוקא שנתקיים כבר דכתבו כיון דכבר מקוים הוא וכן מורה לכאו' לשון רש"י אבל מדברי הרמב"ם וכל הפוסקים משמע בהדיא דכל שאפשר לקיים אינן נאמנין בסיפא וכן מוכח באמת במשנה דנהי דהי' כתב ידם יש לפרש מעיקרא אבל אם יש עדים משמע בהדיא אפי' באו עכשיו ועוד דברישא משמע דאין כתב ידן יממ"א כלל בהא נאמנין:
לכן נראה דמזה יצא לו להרמב"ם דשטר באמת מדאו' ל"מ כלל מטעמא אחרינא דהוי מפי כתבם ובודאי לא יכחיש הרמב"ם דעיקרו של שטר מדאו' הוא שיש לו כל תוקף שטר רק באופן דהגידו ע"פ העדות וכשחתמו בשטר חתימתם בשטר משוי לי' שטר מדאורייתא לכל דיני ותוקף שטר רק כל שלא נתברר העדות רק באותו שטר א"א לדון מה"ת באותו שטר מחמת מפי כתבם אמנם בהא כל שנתקבל העדות בעל פה כל מה שכתב בשטר דפלוני לוה וכדומה באותו יום ואח"כ יצא שטר בחתימות העדים שוב א"צ קיום כלל דל"ח לזיוף רק בלי עדותם בע"פ אפי' אנו יודעין שחתמו אינו מועיל ד"ת ובהא אתי רבנן והכשירו לדון עפ"י שטר משום נע"ד רק באופן שיהא מקוים דהם חשו לזיוף והשתא ניחא דברישא כיון דאינו מקוים נהי דל"ח מדאו' לזיוף מ"מ ד"ת בלא"ה ל"ה כמי שנחקרה בב"ד מכח מפי כתבם רק רבנן הכשרו מפי כתבם וזה אולי רק במקוים אבל בסיפא במקוים דליכא משום מפי כתבם הדר הוי כמי שנחקרה דל"ח לזיוף ומ"מ היינו דוקא בשטר אבל בגט נראה פשוט דליכא משום מפי כתבם כלל דהא גט הוא הכורת לכך מטבע הגט ובנתינתו לאשה נתגרשה תיכף ומה ענין זה למפי כתבם דאינן צריכין להעד כלל והיינו דקאמר בפשיטות דאורייתא ומשני לא נצרכה רק לר"א ודו"ק ונסתלקו כל הקו' על הרמב"ם ומסוגי' זו יש ראי' לדינא ודלא כהב"ש שכתב דסוגי' זו קשיא לי' כמ"ש:
ויש לי עוד להוסיף בענין זה והוא דודאי קשה מה שהקשו תוס' דהאיך יעלה על הדעת דמדאו' יוכל כל אדם לזייף ולחתום שטר ע"ש מה שדחקו ליישב לכן ס"ל לרמב"ם דודאי מדאו' בכל שטר צריך שיתקבל העדות בע"פ משום מפי כתבם וכיון דהמעשה אמת אף דלא ידעינן אי חתמו בשטר שפיר ל"ח לזיוף לעשות בע"פ שטר ולזייף חתימות העדים שראו על פה ולזה כיון דראו חכמים דא"א להצריך שיעידו העדים בע"פ בק"ע משום נ"ד שמא ימותו או ילכו אחר שראו העדות לזה הוצרכו קיום דבלא קיום אי נכשיר מפי כתבם בודאי יש לחוש דכל אחד מזייף כיון שלא יצטרך כלל לעדים לזה המציאו קיום והקילו בו בכמה דברים כיון דמדאו' אין ענין זה כלל רק הם המציאו אותו וזה שכתב הרמב"ם פ"ב כבר בארנו דקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעל דלת בפ"ל ולכאו' נהפוך הוא דמדאו' לא בעי קיום ולפי הנ"ל ניחא דמדאו' קיום לא בעי אבל הגדת עדים בע"פ בעינן וכדי שלא תנעל דלת המציאו הם שלא יצטרכו לבוא רק קיום ומ"מ מדאו' אם הגידו בע"פ אם שלא נודע אם חתמו סגי בהכי דל"ח אינש לזייף ורבנן אצרכו קיום דוקא וז"ב לפענ"ד ואין להאריך ועי' בספרי ת"י בחו"מ סי' כ"ח הוכחתי דאפי' בכתב בעלמא לא שטר התירו חכמים משום נ"ד ע"ש שכן מוכח מדברי הרמב"ם להדיא:
ג אין משגיחין בו. קשה לי דבש"ס קאמר האי קולא חומרא משמע בהדיא דאי אתי מערער פסיל לי' ואף דהתוס' כתבו דלעז בעלמא יוציא וכשר הוי מ"מ תקשי כיון דאינו רק לעז מאי חומרא הוא הא מ"מ קולא הוא שהגט כשר אבל אי מצרכת תרי. לכן הי' נלפע"ד אף דבש"ס ספ"ב דגיטין מוכח להדיא דאי אתי בעל מערער לא משגחינן בי' היינו דוקא אי מערער בעצמו בלי שום ראי' והוכחה לדבריו אבל כל שאנו רואין שיש בדבריו ממש כגון שמביא ע"א או שאר הוכחה אף שאין לו עדות גמורה בעי קיום לסלק עירעור הבעל וכן משמע לי קצת מדברי תוס' שכתב שם דר"י סובר דיכול לקלקלה ע"י עדים וראי' ולשון זה וראי' לא הבנתי אי עדים היינו הך וע"כ הכוונה כל שיש ממש קצת בדבריו יוכל לערער וכבר כתבתי לעיל סי' קמ"א דבעירער חד ג"כ יש להצריך עכ"פ קיום חד ובש"ס לא הקשו רק על מה דקתני יתקיים בחותמיו לכך לא מצי מיירי, בעירער חד ע"ש שהוכחתי מהש"ס והשתא א"ש מה שאמרו האי קולא חומרא דבחד אתי פסיל לי' והיינו שיחזור אחר הוכחתו של שקר ורמאות עד שנחוש לדבריו אבל בתרי לא מהני העירעור עד שיביא עדים גמורים להיפוך ולזה ל"ח ובזה הי' מקום ליישב קצת מה שהקשה ב"י על הרשב"א בחידושיו ריש גיטין ובאמת גדלה התמי' דהוא הביא ראי' מהך סוגי' דאי עבדית אהנית ודחה ראי' זו די"ל א"י שאני ובספ"ב מבואר להדיא בחו"ל לא משגחינן בי' ולפי הנ"ל י"ל דעיקר הוכחת הרשב"א דל"מ שום עירעור רק בעדות גמורה דוקא. וזה לא מוכח מהתם כמו שבארנו ולכך הביא ראי' מדיוקא דמתני' דלא קתני הך ואם יש עליו עוררין רק בא"י ש"מ דבחו"ל לא משכחת הך דינא דאי עדות גמורה ל"מ קיום חותמיו. ואי אין עדות גמורה לא בעי קיום כלל. אך קצת יש לדקדק דלא הוי לי' לדחות הראי' מאי עבדית דמיירי בא"י דבלא"ה יש לדחות דהכוונה כשמערער בלבד ובלי שום הוכחה וראי' וצ"ע:
ד ויש לשליח זה. לא ידעתי לאיזהו צורך זכרו ד"ז דהכא בא"י דהשליח אינו עד כלל שאינו אומר בפ"נ א"כ פשיטא דיכול להיות מדייני הקיום כיון שנתקיים עפ"י אחרים ובש"ס קמש"ל הך דינא בחו"ל כשאומר בפ"נ דשליח הוא עד ויכול להיות דיין ג"כ בדבר דרבנן דמדאו' א"צ בפ"נ כלל אבל כאן אין צריך לזה כלל וכיון שזכרו מקודם בפני שנים א"כ כ"ש כאן: (ה) הרי זה פסול. עב"ש ובאמת בש"ס משמע לכאו' כדברי תוס' דלא פליגו חכמים רק על מה דקאמר ר"מ והולד ממזר וקאמרי הם אין הולד ממזר אבל על מה דקאמר יוציא ל"פ רק דקאמרי תקנתא אבל בלי תקנה מודי דתצא וביותר אני תמה דבברייתא קתני המביא גט ולא אמר בפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואי לאו פסול ומקשינן מינה לרבה ומשני כשניסת א"כ תיקשי כיון דאי ניסת לעולם לא תצא האיך שייך ואי לאו פסול ודוקא בלי ניסת שייך פסול שלא תנשא עכ"פ אבל כיון דמיירי בניסת מה נפ"מ בין כשר לפסול והוא תמוה לכאו'. גם בדברי רמב"ם גופא בס"ז כתב אע"פ שנשאר וכו' ואי לא נטלו הר"ז פסול ומאי פסול שייך ובדבריו יש לדחוק דפסול קאי בלא נשאת אבל בברייתא א"א לומר כן. לכן נלפענ"ד ברור דמודה הרמב"ם דאסור לדור עמה עד שיתקיים או שיחזור ויתן לה ויאמר בפ"נ רק אפוקי בגט לא מפקינן לה מיני' כיון דאיכא תקנתא ול"ד לשאר פסול דרבנן דא"א לתקן למפרע מה שנשא באיסור א"כ יכול לדור עמה אבל כאן כיון דבתקנתא יתקן למפרע א"כ האיך ידור עמה בלי תקנה יתקן ולא יעשה אי' כלל ומ"מ שייך ג"כ בהאי כללא דפסול כיון דלא מפקינן לה מיני' ולפ"ז נראה פשוט דלא פליגו הרמב"ם ותוס' כלל דע"כ מ"ש תצא אין הכוונה בגט דנהי דבהך תקנתא דיחזור ויתננו יש מציאות דא"א כגון שמת השליח או הבעל לפי דעת הרמב"ם לקמן פ"ח אבל מ"מ תקנתא דקיום בודאי משכחת לה לעולם והאיך תצא בגט כיון דיכול להיות שיתקיים וע"כ דעיקר הכוונה דאסור לדור עמה עד דמתקן והרמב"ם מודה בזה ודוחק לומר דכוונת התוס' בנשרף הגט ועידי הגט מתו דבהא תצא ומנין להם ד"ז דאי משום דלא פליגו על מה דקאמר ר"מ תצא היא משום דקאמרו תקנתא א"כ האיך תצא ועכ"פ הא ודאי דמודה הרמב"ם דאסור לדור עמה עד שיתקן ואפי' לא ימצא לקיימו אסור כיון שיש במציאות לתקן כנ"ל:
עוד כתב הב"ש אע"ג לרמב"ם כל עדות בשטר דרבנן וכו' ודבריו צ"ע דבגט ודאי מודה הרמב"ם דהוא דאו' דל"ש בזה מפי כתבם כלל ודוקא בשטר דאנו דנין על השטר להוציא ממון וכדומה אין דנין רק בעדות בע"פ אבל הגט מגרש מצד עצמו כל שהוא כפי מטבע הגט וכל שנתגרשה בגט הרי היא מגורשת רק בבא הבעל ועירער דאז אנו דנין על הגט נגד הבעל המכחיש שלא גירשה מעולם בזה י"ל דהוי דאו' ולפ"ז י"ל דמה"ט בבא ועירער פסק דאינה מגורשת והיינו מדאו' דהוי מפי כתבם ולא הקילו רבנן מפי כתבם רק בקיום כמ"ש מקודם ולפ"ז אינו מוכרח מ"ש הב"ש לעיל סק"ב וסק"ה להוכיח דבטוען מזויף הקיום דאו' כדעת הר' אביגדור כהן רק טעמייהו דבמערער הוי מפי כתבם אבל להפוסקים החולקין על הרמב"ם דכל שטר דאו' שפיר י"ל דלזיוף ל"ח אפי' מערער ואפשר לומר עוד דאפי' החולקין על הרמב"ם בכל שטר דהוא דאו' היינו שטר חיוב שחתמו בו עדים לעשותו שטר שיהא לו תוקף שטר ובזה מועיל הדבר מדאו' אבל בגט ודאי לענין גוף הגירושין מתגרשת בגט מן התורה כל שנתן לה כפי מטבע הגט אבל כשהבעל מערער והם באין לדון ומכחישין זה לזה הוא אומר לא גרשתי והיא אומרת שנתגרשה בגט זה ואנו דנין להוציא ראי' מתוך הגט לסלק עירעור הבעל בהא ודאי הוי מפי כתבם לכ"ע שאין ענין הגט לראי' שנתגרשה רק כך מטבע הגט שאינה מתגרשת רק בכתב אבל לא שהכתב יהי' ראי' שנתגרשה משא"כ בשאר שטרות דהשטר נעשה לראי' הילכך לכ"ע הוי בגט מפי כתבם ואינה מגורשת ד"ת בלי קיום כל שמערער כנלפענ"ד בזה:
ו אינה מגורשת. בטור כתב ספק ממזר והיינו שמא יתקיים עוד ובאמת בש"ס מוכח כהרמב"ם דא"כ תיקשי לר"מ דקאמר הולד ממזר דהא מודה דקיום מהני כמ"ש תוס' ד"ה כשניסת ולמה יהא ממזר אולי יתקיים א"כ כ"ש לרבנן היכי דמדאו' אינה מגורשת דהוי ממזר דלא נחלקו רבנן אר"מ רק דל"ל כל המשנה אבל לא במה שהוא דאו' כשהבעל מערער ודוחק לפרש דר"מ נמי ממזר ספק קאמר דהא כלהו הולד ממזר דקאמר מותר בממזרת כדמוכח בפירש"י פרק הזורק דפי' דאסור כממזרת על הולד משני ש"מ דמראשון מותר כיון דשינה א"ג כלל א"כ ה"נ הכוונה ממזר גמור וע"כ דכיון דרבנן אצרכי קיום סובר ר"מ דכל שלא נתקיים חספא בעלמא הוא והוי כמו שאומרת שנתגרשה אף שתברר מ"מ ודאי בכאינה מגורשת לגמרי חשבינן לה כל שאינה מבררת א"כ אף ביש בידה גט שאינו מקוים בחו"ל כיון דרבנן אצרכי קיום הוי כמאן דליתא כל שאינה מקיימת א"כ כ"ש לרבנן היכי דבעי קיום מדאו' ודאי דאין משגיחין על גט זה אפי' ליפוק בו שמא נתגרשה רק הוי כמאן דלא נקיטא גט כלל אף שאפשר שתוכל לברר שנתגרשה:
ז ספק מגורשת. יש לי ספק אם הכוונה דוקא בבא וערער ונאבד אז הוי ספק מגורשת דשמא גט מקוים הי' אבל בלי עירעור הבעל אינה רק כמו פסול דרבנן כמו בישנו בידה ולא נתקיים או דאפי' לא עירער האיך נתיר לה לישב תחתיו שמא יבוא וערער ולא תוכל לקיים ותעשה למפרע איסור א"א ודוקא בישנו בידה בלי קיום אינו רק פסול דרבנן דאפי' עירער תוכל לקיימו אבל באין בידה ניחוש שמא יבוא ויערער שהרי כל התקנה הי' שיבא ויערער שלא תצטרך להדר אחר קיום וכיון שלא תוכל לקיים כלל בשום פנים ואם יערער תהא ספק מגורשת א"כ אף עכשיו בגדר זה ספק שמא יערער וצ"ע וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' הקודם:
ח ויש חולקין דהרשאה לא מיקרי קיום. עי' בב"י הטעם דשמא גט אחר הוא זה והנה לכאו' י"ל בפשיטות לפי דעת הריב"ש גופא דל"מ קיום בכתב דהוי מפי כתבם א"כ מאי מועיל הרשאה הא הרשאה גופא בכתב הוא ואף שהקילו בעדות בכתב גבי שטר הקילו ולא בזה דהוא עדות ביחד ממש ומזה ראי' למה שאכתוב לקמן בס"ד דמודה הריב"ש גבי קיום דמהני בכתב כמ"ש בחו"מ סי' מ"ו בשמו רק בפ"נ פוסל בכתב כמו שאבאר בסמוך ולכך גם כאן הי' בדין שיועיל הרשאה דהוא קיום ממש כמו שמועיל כל קיום בכתב להריב"ש קמש"ל דל"מ דלא נתברר אם זהו הגט שהוא לפנינו ביד השליח: סעיף ג. (ט) כשם שא"צ לקיים הגט כשאומר בפ"נ ובפ"נ כך א"צ לקיים עידי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח (בעדים) אע"פ שאין מכירין חתימת עידי השליחות או אפי' אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן (וע"ל סי' קמ"א סעיף י"א וסעיף ל"ד כיצד נוהגין לכתחילה):
ט כשם שאין צריך וכו'. זהו מ"ש הרא"ש ריש גיטין דכשם שהאמינו לשליח על בפ"נ כך האמינהו שהוא שליח ואיכא למידק דשם בהא דקאמר דאתוי' בי תרי הקשו תוס' והרא"ש על פירש"י דפי' דהם יקיימהו רק פירש"י דבי תרי אומרים דהבעל שלחם דלא מהימן לומר לא שלחתום וכיון ששלחם לא חיישינן דהחתים במזיד עדים פסולים דאינו חשוד להכשילה ע"ש והשתא תקשי למה תקנו חכמים שיאמר השליח בפ"נ ואי לא ראה פסול הא השתא נמי שאומר בפ"נ לא הועילו רק שנאמין לשליח ששלחו הבעל א"כ נאמין אותו בהא בלבד שהבעל שלחו ושוב אין חשש זיוף שכל ששלחו אינו חשוד להכשילה ואפי' לא ראה כתיבת הגט מאי איכפת לן וכמו בשנים לא בעי בפ"נ כן באחד מה צורך שיאמר כל שאומר שהבעל שלחו ליסגי בהכי ואי משום דבעי' מעיקרא מידק דייק א"כ יאמר שהוא שליח הבעל בפני שנים וליסגי בהכי או בפני שלשה וצ"ע לכאו':
ואמת כי לכאו' הי' מקום אתי ליישב בפשיטות דבלא"ה יש להבין בהא דקאמר האי קולא חומרא הוא חד אתי בעל ומערער ומשני מעיקרא מידק דייק יש לתמוה הא באמת אי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' א"כ הו"ל לשנוי' העיקר דל"מ עירעור ודוחק לומר דמעיקרא באמת ס"ד דמהני עירעור כיון דלא ידע סברא דמידק דייק ולפי האמת ל"מ ועיי"ש בתוס' מה שנדחקו בזה ולשון הש"ס חומרא הוא מורה בבירור דבאמת יפסל. גם לא הבנתי כלל הך סברא דמידק דייק ופירש"י דברצון מיגרשה ואטו בתוונא דליבא יתיב דיודע שלא יחזור בו לעולם וכיון שהוא נותן לו גט לילך לגרש מה יש לו לידע יותר ומ"מ יכול להיות שירצה לבטלו. לכן הי' נ"ל לפרש בפשיטות דהכוונה דהאי קולא חומרא הוא דהא חד יכול להיות באמת שאינו כמו שאומר ומשקר או לא דיקדק ואי מצרכת לה תרי לא יוכל הבעל לערער דודאי לא יוכל להשיג עדים שקרים לערער אבל בחד שמא באמת אינו כדבריו ויבוא הבעל ויברר שלא כדברי השליח ויפסל וא"כ חומר הוא לה שהאשה בעצמה אינה יודעת באמת אם השליח אומר אמת ובזה שאתה מאמין לשליח יגיע לה נזק אם אינו אומר אמת יברר הבעל בעדים שלא כדבריו ויפסל אבל בתרי שוב ליכא למיחוש למידי ואהא משני דלא חיישינן דהשליח משקר או לא דיקדק כיון שנותן בפני שנים או בפני ג' בודאי דיקדק יפה שהאמת אתו וממילא לא יערער הבעל שלא ישיג עדים שקרים והיינו דלא אתי לאוריעי נפשי' בדבר שאינו דמרע נפשי' כשיתברר שאינו כן וידעו אותן השנים או השלשה שהשליח שיקר באומרו בפ"נ. והשתא תינח אם השליח אומר בפ"נ ובפ"נ אבל אם לא יצטרך השליח לומר רק הבעל שלחני בלבד בהא שפיר הוי חומרא דדילמא משקר באמת והבעל יבוא ויברר דהעדים מזיופים אף שלא יוכל לברר שלא שלחו מ"מ יברר דהעדים מזוייפים והשליח לא מרע נפשי' בזה דהוא יאמר מה לי בזה הוא שלחני ואיני יודע אם גט כשר נתן לי או מזוייף והבעל לא יוכל להכחיש שלא שלחו הילכך תקנו שיאמר דבר שהבעל יוכל להכחישו ושפיר ירא דמרעי נפשי' שהבעל יכחישנו ע"י עדים. גם לפמ"ש לעיל לפרש דהכוונה ע"י הוכחה וראי' ג"כ א"ש דמרעי נפשי' כשיבא הבעל בהוכחה שאינו כן או שיבוא חד וכן נ"ל מלשון רש"י דפי' ואוקי חד להדי חד ש"מ דאינו מפרש דלא יהא רק לעז רק באמת יפסל ולפ"ז קשה קו' תוס' גם מה זה דקאמר חד להדי חד אטו הבעל כחד עד חשיב הא בעל דבר הוא:
לכן נראה דהכוונה שיערער בעד אחד ובהא מהני עירעורו כמ"ש לעיל דהוי חד לגבי חד רק קיום תרי לא בעי ולפ"ז ג"כ א"ש דהשליח אינו ירא רק לומר בפ"נ ולא שהוא שליחו דבזה קשה מאד שיכחישנו ולא ראינו אין ראי' אך אמנם לפי מה שפרשו התוס' והרא"ש בעצמם הך סוגי' בודאי קשה כנ"ל ליסגי שיאמר הבעל שלחני בפני ב' או בפני ג' וצ"ע:
ומ"מ לענין הדין בודאי דברי הרא"ש נכונים דשליח נאמן שהבעל שלחו כמו שנאמן בפ"נ רק בהא מ"ש דכל שהבעל שלחם שוב ל"ח והיינו כדי ליתן טעם למה בבי תרי לא בעי בפ"נ ולפעד"נ שאין צורך לזה רק הטעם דכל שהם שניהם שלוחים לגרשה לא יבוא הבעל ויערער דהא יודע ששלח שנים והם יכולין לקיימו ומסתמא קיימהו והאשה עצמה מסתמא תראה לקיים על ידו הילכך אין אנו אחראין לתקן שלא תתגרש עד שיאמרו כי הבעל לא יערער שיודע שהם מצויין לקיימו אבל בלשמה לולא התקנה שיאמרו לפני בי"ד בודאי לא יאמרו כלל והאשה אינה יודעת כלל מזה לברר מפיהם שנכתב לשמה הילכך שפיר יש לחוש שיבוא ויערער כל שלא אמרו אבל לענין קיום אפי' לא יאמרו לפני בי"ד יקיימהו דכל אחד מקיים שטרו בכל מה דאפשר ומסתמא יתקיים הגט על ידו אבל באחד כל שלא יאמר לפני בי"ד לא יועיל קיום על ידי אחר רק באומר בשעת נתינה מועיל מתקנה ודו"ק אבל דברי תוס' והרא"ש הנ"ל קשה להולמן כמ"ש:
סעיף ד. בד"א שנתנו צה בפני ב' כשאין השליח (י) קרוב או פסול אבל אם הוא קרוב או פסול צריך ליתנו לה בפני ג' זולתו:
הג"ה. וי"א (יא) דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני ג' כדי שלא יבוא ליתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול (טור בשם הרי"ף) וכן נוהגין ויש מחמירין עוד ליטול שנים אחרים לעידי מסירה ולא יהיו קרובים לדיינים ולא לאיש ולא לאשה גם הג' שיושבים לא יהיו קרובים לעידי הגט ולא לשליח (בסדר גיטין) וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"ג. יש מחמירים ואומרים דהרב הנוטל שכר מסדר נתינת הגט לא יהיה א' מג' היושבים לדיינים אלא יושיב ג' אחרים והרב שואל כל השאלות ומסדר הנתינה (בסדר גיטין כן עשה מהרא"י):
סעיף ה. אותם שנתנו לה בפניהם אין צריכין לישב וכשאומר השליח בפ"ג. ובפ"ג צריך לעמוד ויש מי שאומר שלכתחילה צריכים לישב אותם שאומר בפניהם בפ"נ ובפ"ג. ולכתחילה יתנו לה ביום ולא בלילה (תוס' ריש גיטין):
י קרוב. בזה יש מחלוקת דאיכא מ"ד קרוב מצטרף והיינו כמו דנאמן לעדות כן לדיינות ודוקא אשה לא מצטרפה דאינה ראוי' להיות בי"ד כלל. והנה מדברי הר"ן נראה דאף דבעלמא דיינים קרובים פסולים הכא מהני להך דעה והיינו דעת הרשב"א אבל המעיין ברשב"א יראה דטעמו לפי שסובר דבכל שטר דייני קיום ועידי קיום כשרין א"כ כ"ש כאן דהקילו בי' טפי מבשטר דאפי' אחד מהן לקחם וכ"כ הרמ"א בחו"מ סי' מ"ו דפסק בדייני קוים בודאי פסולין והוא ג"כ כהר"ן אבל באמת העיקר דכוונת הרשב"א להיפוך דאי ס"ד דמחלק בין הכא לשטר א"כ תקשי כמו דלענין קיום קרובים חלוק גט משטר והיינו כיון דהקילו בהבאה אשה ופסול א"כ אשה נמי תכשר מה"ט לקיום אף דבעלמא פסולה דהא חזינן דהקילו בהבאה וליכא למימר משום דאשה לא חזי כלל לב"ד כמ"ש הר"ן א"כ ליכא למילף קיום מהבאה א"כ מאי קשיא לי' להרשב"א שם בסוף ותמי' לי י"ל וכו' ועוד ושני הישובים שייכי בקרוב כמו באשה וברור דכוונת הרשב"א מה שאמר אבל דיינין קרובים לבע"ד בעלמא פסולים אין הכוונה בשטר רק בעלמא בדין דעלמא שלא בקיום אבל בקיום הקילו כמו דחזינן דהקילו חכמים בקיום להתיר קרובים בהבאת הגט אלמא דקל להו לרבנן קיום להקל בו כן נמי הקילו להכשיר קרובים לדייני קיום ומה שלא הביא מעידי קיום בעלמא דהתם יש לומר דלאו משום קולא הוא רק על מנה שבשטר אין מעידין ואין מעידין לבע"ד כלל אבל דיינים דפשיטא דאין נקראין דיינים רק דדנין לבע"ד לזה הביא כיון דהוכשרו קרובים להבאת הגט דאיהו משוי לי' גיטא א"כ פשיטא דלבע"ד הוא מעיד ומ"מ הקילו א"כ ה"ה בקרובים לדייני קיום ומה שלא הכשירו אשה לקיום זה הקשה הרשב"א אח"כ ומתרץ דל"ה צורך בזה להקל טפי משאר שטרות אבל קרובים דבשאר שטרות ודאי גט לא גרע משאר שטרות וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' מ"ו דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום וכתב דגם הרשב"א סובר כן [ותמה על הריב"ש שכתב לדעתו דפוסל בתרווייהו ובאמת הא לא קשיא דכוונת הריב"ש מ"ש הרשב"א שם אח"כ וז"ל שם דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים הרי להדיא כהריב"ש אבל באמת ברור דהוא ט"ס וצריך להיות שלא מחמת קורבא ודו"ק] והיינו דמפרש דברי הרשב"א כמ"ש ולפ"ז ה"נ יש להכשיר קרוב בפרט די"ל דהכא עדיף דהקילו טפי מבשטר ודו"ק:
יא דיש להחמיר. לכאו' יש לתמוה האיך אפשר להחמיר מה דמפורש בש"ס דתניא כוותי' כמ"ד בפני שנים לכן נראה דחומרא זו נובע מהך מחלוקת הקודם דנחלקו אי קרוב כשר [ומהר"ן נראה דאפי' פסול י"ל דכשר רק אשה לא ע"ש] והשתא ממילא יש להחמיר כמו דאמרי' בש"ס דמ"ד בפני ג' סובר זימנין דאייתי אשה וסמכינן עלה ומ"ד בפני שנים לא פליג רק דאשה מידע ידעי דפסולה אבל קרוב כיון דאנן גופא מספקינן אי כשר באמת או לא א"כ פשיטא דלדידן ודאי איכא למיחוש דמייתי קרוב וסמכינן עלה דל"ש מידע ידעי כלל וז"ב ולפ"ז נראה דאין זו חומרא רק מדינא דהש"ס ראוי לעשות כן לדידן:
סעיף ו. אומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד (יב) תוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנשתתק פסול עד שיתקיים בחותמיו:
יב תוך בדי דיבור. כ"כ התוס' וקשה לי כיון דס"ל לתוס' דאם נשאת תצא אפי' לרבנן רק על ולד ממזר נחלקו א"כ דאלם תקנתא דרבנן שתצא ממנו אפי' נשאת א"כ כיון דמצרכת לה נתינה אחרת לידה אלמא דנתינה קמייתא לאו כלום ואפי' אמר בפ"נ דצריך שיהא תוכ"ד א"כ מאי הועילו במה שיחזור ויתננו לה שלא תצא סוף סוף באיסורא דא"א היתה אצלו ובשלומא לר"י א"ש דכיצד יעשה כשלא ניסת דאז מתגרשת עכשיו בנתינה זו אבל לרבנן בניסת דמודים דתצא עכשיו נמי תלא דהיא אינה מגורשת רק מעכשיו ואטו אם יתן לה גט מחדש לא תצא לכן נראה ברור דעיקר טעמא משום דמשמע בברייתא דנתן לה בינה לבינו שלא בפני שנים דהרי בתר הכי קאמר דיחזור ויתן בפני שנים ש"מ דבא לומר אפי' אמר רק שלא בפני שנים כך הדין ולכך מצרכינן לומר בשעת נתינה דהיינו שיטול הימנה משום דלא האמינו חכמים בפ"נ רק למי שנשלח מן הבעל עם הגט אבל לאחר פשיטא דלא א"כ זה שיצא הגט מתח"י מאן יימר דהוא שליח הגט לכך צריך לחזור וליטלו הימנה כל שיהא בידו שיאומן לומר שהוא שליח הגט ונותן לה וכיון דנאמן להתגרש מעכשיו נאמן אדמעיקרא נמי שכבר נתן לה אבל כל שלא יתוודע שהוא שליח הגט לא יאומן כלל והיינו דקאמר כיצד יעשה ונראה דזה צריך לעשות שלא ידעו שקיבל ממנה הגט דאל"כ עדיין לא יאומן לכך נותנין לו עצה ליטול ויביא כשליח מחדש ויתן ויאמר בפ"נ. וכן נראה מדברי הרמב"ם להדיא דא"צ תוך כדי דיבור כלל ולהרמ"ה דעת אחרת דהכל תלוי בע"מ ומ"ש נראה לי ברור ויש ראי' לזה מדלא קאמר בש"ס מי דמי הכא בשעת נתינה דוקא קיום אפי' לאחר נתינה ולא אתי לאחלופי: סעיף ז. אם איחר מלאומרו יותר מתוך כדי דיבור או שלא אמרו (יג) (בפני האשה) (טור) או שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שנשאת נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו:
הג"ה ולכן אלם לא יוכל להביא גט (יד) אע"פ שיוכל לכתוב בפ"נ ובפ"נ דצ"ל בפיו (ריב"ש סי' ר"מ) וי"א דצריך לאמרו בלשון הקודש והיינו בפני נכתב ובפני נחתם (כן משמע מהרא"ש פ"ק מסדר גיטין) ואם עם הארץ הוא מקרין אותו מלה במלה ומודיעים לו בלע"ז הפירוש (גם זה בסדרים) מיהו בדיעבד אם אמרו בלשון לע"ז נ"ל דכשר:
יג בפני האשה. טור. ותמוה על הרמ"א שהביא דעת הטור כי לפי פירושו בד"מ אין מקום לדידן לדבר זה כי לא שייך רק לשי' הרמ"ה ויותר תימה שזכר דין זה בין כל הנך דצריך ליטול ובפי' כתב הטור בשם הרמ"ה דאין לחוש בזה רק לכתחילה אמנם לדעתי נראה פשוט דכוונת הרמ"ה דאף דצ"ל בשעת נתינה מ"מ אטו לא משכחת שיזרוק לחצירה ואפי' עומדת בתוכו אינה יודעת ואינה שומעת שאומר בפ"נ קמש"ל דצריך להיות לכתחילה בפני' ולק"מ קו' ב"י גם בטעם הדבר נראה כיון דגט חוב הוא לה הוי כמו אין מקבלים עדים בלי בעל דין דהא קבלת עדות זו חוב לאשה לכך צריך בפני' ומ"מ דיעבר פשיטא דכשר ודברי הרמ"א צ"ע:
יד אעפ"י שיכול לכתוב. כ"כ ב"י שכן מוכח מדברי תוס' דתרצו על הך קו' הר"ן לוקמא באלם דלא קתני ול"א ולא תרצו כהר"ן ש"מ דבכתב ל"מ והנה מלבד מה דאפי' לפי דעתו ופירושו לא מוכח בתוס' מידי דתוס' תרתי קשיא להו אלם או שלא ראה כתיבת הגט א"כ על לא ראה ל"ש תי' הר"ן וכתבו ליישב מה דתרווייהו ניחא והא אין להקשות דל"ה להו להכניס כלל קושיא דאלם לק"מ כמ"ש הר"ן דהא י"ל דודאי פשיטא דאיכא לאקשוי' דמיירי באופן שאינו יכול לכתוב ג"כ בפרט לפי דעת תוס' דצריך להיות תוכ"ד הוי קשי המציאות דאי יכתב קודם ל"מ ולא אח"כ ובשעת נתינה קשה שיכתוב ועכ"פ מאי איכפת להו לתוס' כיון דע"כ צריך ליישב משום ולא אמר על אידך קושיא שכתבו ליישב קו' דאלם נמי בהא אמנם בזה הי' די לסלק הכרח הר"ן כיון דע"כ בלא"ה קשה מלא ראה וצריך לתרץ משום דלא קתני ולא אמר א"כ מנין לנו להוכיח דאלם בכתב כשר אבל באמת עיקר דברי הב"י תמוהין דודאי בלא"ה יש לתמוה חדא מה זה שכתבו דהו"ל לומר ולא אמר וכפי הנראה אין זה תי' רק להך קו' דלא ראה דל"ש ואינו יכול אבל לאלם מה שייך טפי אינו יכול בחרש מבאלם דתרווייהו פומייהו דכאיב להו ועוד תימה מה זה שתי' דהול"ל ולא אמר דא"כ תקשי באמת השתא נמי למה קתני בברייתא וא"י דליכא לפרושי רק בפקח ונתחרש ומאי איכפת לי' לתנא אי הוי נקט ולא אמר וא"צ למציאות רחוק ומאי רבותא יש בזה וברור דכוונת תוס' כך דבקושיא ודאי קשיא להו לוקמא באלם ומנין להו באמת דבכתב כשר דילמא צריך שיאמר או שלא ראה כלל דודאי אינו יכול לכתוב ג"כ וע"ז תרצו דדייק לי' למקשה מדלא קתני ולא אמר דאז הוי משמע דבאמירה תליא מילתא כל שלא אמר אף שיכול לכתוב אינו מועיל לכך קתני ואינו יכול להורות דמחמת חולשתו אינו יכול וממילא אינו יכול לכתוב והיינו חרש אבל אי באמירה בלבד תליא מילתא וכתיבה ל"מ הוי לי' לומר ולא אמר דהוי משמע אף שיכול לכתוב אמירה מעכבת וז"ב ולפ"ז מוכח מדברי התוס' איפכא דכתיבה מהני וכמו כן יש ראי' כיון דלמ"ד לשמה ודאי מהני כתיבה כמ"ש מהרש"א שם א"כ אי ס"ד דלמ"ד לקיימו ל"מ כתיבה הול"ל א"ב כתיבה כגון אלם וצ"ע:
והנה בעיקר דברי הריב"ש תמה הב"ש דבח"מ מבואר דעתו דמקיימין בכתב לכך מחלק בין ברי לאלם והוא דחוק מאד דמאי סברא יש לחלק בזה ולר"ת דמחלק בכל עדות כשר מפי הכתב אבל הוכחת הב"ש לאו כלום הוא דשאני גט כשאומר בפ"נ דהאמינו ליחיד לקיים ועשו היכר דלא לאחלופי א"כ לא הקילו בכתב כשאר קיום תדע דבהא מהני אפי' אחר נתינה ולעולם יקיים חד מכח בפ"נ בעינן בשעת נתינה דוקא וידיעתו ל"מ אלמא דאין לדמות בפ"נ דהוא קיום יחיד מתקנה לקיום תרי ולפ"ז בקיום תרי מודה הריב"ש דמהני בכתב אפי' באלמים אמנם מה שתמה הש"ך על הרמ"א סי' מ"ו בלא"ה לק"מ לפענ"ד דשם אזיל בשי' הרמב"ם דמפי כתבם דרבנן בשטר הילכך כיון דרבנן הקילו בשטר מפי כתבם לדון על כתבם א"כ לא עדיף הקיום מהשטר בעצמו ומה בכך דהקיום בכתב כל השטר בכתב אבל כשהעדים בעצמן מקיימין דבהא לא הקילו כלל דמה"ט צריך שיאמר ואני עד עיי"ש א"כ מאיזהו צד נקיל מפי הכתב הא בהא ליכא קולא כלל ונשתתק ל"ש ועוד דלמה יכתוב עדותו בכתב יחתום לפנינו ונקיים ע"י דימוי לחתימותו בשטר ולפ"ז פשיטא דבגט דל"ש מפי כתבם ולא הקילו די"ל דמודים דפסול מפי הכתב ודו"ק: סעיף ח. ואם לא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ (טו) ומת הבעל אין תקנה ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ולומר בפ"נ ובפ"נ ואין לו תקנה אלא להתקיים בחותמיו:
טו ומת הבעל. דין זה הוא מתשו' הריב"ש ויש לגמגם בו טובא חדא אי הכוונה מטעם דמצריך נתינה חדשה והוי גט לאחר מיתה א"כ לשי' הרמ"ה שהביא הטור או לפמ"ש לעיל דל"ב בשעת נתינה רק משום דכל שאין הגט בידו לא מקרי שליח להאמינו בפ"נ א"כ כשידוע שהוא שליח הגט או להרמ"ה דעדי מסירה לפנינו אפי' מת הבעל יכול לומר בפ"נ דמאי נפ"מ איברא מדברי הריב"ש מבואר דלאו מה"ט הוא רק כל שמת בטל שליחותו ולא ידעתי למה ואדרבא כל התקנה משום חשש שיבוא ויערער וכל שמת הבעל דליכא למיחוש לזה הי' בדין דא"צ בפ"נ כלל א"כ אפי' תימא דלא פליג כיון דאז בשעת נתינה הי' חי עכ"פ למה יגרע דלא סגי לי' רק בקיום חותמיו בפרט לפי מה שהוכחתי לעיל דא"א לומר בשום פנים דהגט נגמר בשעת נתינה שני' א"כ כיון דלהתוס' אם ניסת תצא מה תקנה שייך בנתינה שני' שלא תצא כיון שלא תיקן נשואין דמעיקרא ומעכשיו איגרשה לה וע"כ דבאמת בנתינה ראשונה מתגרשת רק כך מטבע בפ"נ ליתן לידה א"כ מה בכך שמת ובטל שליתותו הא כבר נעשה שליחותו והשתא לאו שליחותי' עביד רק עצות שהצריכוהו חכמים לומר בפ"נ וכל שליח לא נעשה שליח לומר בפ"נ רק לגרש והוא מעצמו אומר עפ"י תקנת חכמים לכן דין זה של הריב"ש צ"ע לפענ"ד: סעיף ט. שליח שעושה שליח יעשנו בפני ב"ד דהיינו (טז) שנים והוא מצטרף עמהם אם הוא כשר לדין ואומר בפ"נ ובפ"נ בשעה שנותנו לשליח ובן אחר לאחר עד מאה וכל אחד אומר בפני ב"ד (בשעת נתינה או תוך כדי דיבור) (בסדר גיטין) (יז) שליח ב"ד אני וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה:
הג"ה. ולאו דוקא האי לישנא אלא ה"ה אם אומר אני השליח נעשיתי לפני ב"ד סגי (מ"כ תקון ישן) ואפי' לא אמר כלום (יח) אם יש לו הרשאה והוא במקום עיגון יש להקל (ריב"ש סי' י"ח) וכך יאמר כל אחד לחבירו הנני פלוני בר פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שליח במקומי בחריקאי ויהיה ידך כידי כו' לגרש פלונית בת פלוני אשתו של פלוני בר פלוני בכל מקום שתמצאנה והנני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח וכו' ומיד שיגיע הגט ליד פלונית בת פלוני אשת פלוני תהא מגורשת וכו' (הכל בסדר גיטין) כדרך שנתבאר לקמן בסדר הגט סעיף ל' ואין שליח ב"ד צריך הרשאה כמו שליח הראשון אבל נוהגין בהרשאה כמו בשליח הראשון (ריב"ש סי' נ"ג) וע"ל סי' קמ"א סעיף כ"ד ואפי' לא היו חתומים על ההרשאה רק ב' וכתבו בל' עדות ולא בל' דיינות נאמן השליח השני לומר שהיו ג' או (יט) שהוא היה עמהם ולא שייך בזה אין עד נעשה דיין (ריב"ש סי' שי"ח) ולא חיישינן לב"ד טועין אא"כ אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין שאז אפי' כתוב כהוגן חוששין להם (גם זה שם):
טז שנים והוא. עב"ש דאפי' המחמיר בס"ד מודה כאן והיינו מדלא הגיה הרמ"א כאן על דברי המחבר כלום וכן הטור לא זכר דברי הרי"ף כמו לעיל איברא מדברי הב"י לא נראה כן דכתב לתמוה על הטור שזכר כאן הך דינא מה שכבר זכרו לעיל ולהב"ש לק"מ דקמש"ל הטור דבכאן לכ"ע מצטרף אפי' להרי"ף שהביא מקודם דמחמיר וע"כ דסובר הב"י שאין. והנה הובא שכ"כ בפרישה וספר זה אין בידי ואולי כתבו באמת לתרץ קו' ב"י:
אמנם בעיקר הדין תמהני מאד כי לא זכרו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ולא שום פוסק דכאן השליח מצטרף ואדרבא כתבו בפשיטות בפני בי"ד וכן מדמייתי ברייתא דתניא כוותי' דר"י דקתני בה ויחזור ויתננו בפני שנים ובמשנה נקט בפי' בפני בי"ד ש"מ דבי"ד דוקא וטעמא רבה איכא בהא מילתא דדוקא לעיל דהשליח אומר בפ"נ לפני שנים ואין אנו מסופקים אי אמר רק כך מטבע בפ"נ לאמרו בפני ג' א"כ הוא מצטרף אבל כאן שאין אנו יודעין כלל אם אמר בפ"נ רק הואיל ונעשה שליח בפני ב"ד מסתמא בי"ד עשו כהוגן א"כ ה"מ אם נעשה בפני ג' אבל בפני ב' אם באמת לא אמר בפ"נ לא נצטרף מעולם עמהם להיות בי"ד אלא הוא בפ"ע שליח ונותנו לזה בפני שנים ולא אמר ולא נצטרפו לבי"ד מעולם משא"כ לעיל דידוע דאמר בפ"נ שהרי שנים מעידין שאמר רק מטבע בפ"נ לאמרו בפני ג' א"כ מאי איכפת לן ממילא הוא נצטרף עמהם כיון שאמר וז"ב לפענ"ד ועכ"פ חידוש גדול השמיענו הטור דגם בהא מצטרף מה שנראה באמת דעת הפוסקים להיפוך כמו שבארנו: (יז) שליח בי"ד אני. הטעם פירש"י דמסתמא עשו בי"ד בהכשר ולפ"ז צ"ל דהשליח נאמן בזה שהוא שליח בי"ד כמו שנאמן שליח ראשון על בפ"נ ויש להבין מה שנא דאין השליח נאמן לומר שהבעל שלחו ולא יצטרך בפ"נ דהא בעל נמי לא חיישינן דנעשה בפסול כמו שכתבו התוס' והרא"ש להדיא דלכך שנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ דכל שידוע שהבעל שלחם ליכא למיחוש לזיוף א"כ חד נמי כמו בשליח בי"ד נאמן שהוא שליח בי"ד אפי' לא שמע בפ"נ מן הראשון מוכח מכל הפוסקים דנאמן דמה נפ"מ כיון שאצ"ל דב"ד עשו בהכשר א"כ למה לא יאומן כל שליח בעלמא שהבעל שלחו ולא נצרך בפ"נ כלל וע"כ צ"ל דלא האמינו לשליח רק בדבר שיוכל להתכחש ע"י עדים של"ה כדבריו אבל שלא נעשה שליח קשה להתכחש עליו הילכך בזה לא האמינוהו ולפ"ז הי' אפשר לומר דאף כאן צריך לפרש הבי"ד והמקום שנעשה בו שלית דאז דמי לבפ"נ אבל אם אומר סתם שליח בי"ד אני ואינו מזכיר איזה בי"ד ואיזה מקום דקשה להתכחש א"כ מ"ש משליח דעלמא שלא האמינהו שהוא שליח הבעל רק באמרו בפ"נ דוקא וכאן נאמן שהוא שליח בי"ד בלי בפ"נ אמנם כבר כתבתי לעיל לפרש מה שאמרו דאתוי' בי תרי שלא כדברי התוס' והרא"ש ע"ש באריכות אבל לדברי התוס' הנ"ל צ"ע:
יח אם יש לו הרשאה. מדברי הרמ"א משמע דיש לו הרשאה שיעשה שליח בי"ד אז אצ"ל בפיו אבל מדברי הריב"ש מבואר דבהרשאה א"צ שיהא כתוב שהוא שליח רק שאמר בפ"נ ואף דבשליח דעלמא ל"מ הרשאה כזו בשליח הב' מהני ע"ש:
יט שהוא הי' עמהם. מלשון הרמ"א משמע דשליח השני הי' עמהם אבל בדברי הריב"ש מבואר דהכוונה דהשליח הראשון הי' עמהם דעד נעשה דיין אבל בשליח שני דיין נעשה עד הוא ומ"מ נראה דטפי מצטרף השני מהראשון וכמ"ש לעיל סקט"ז:
סעיף י. כשבא לעשות שליח אחר א"צ שיהיה (כ) בפניו אלא אומר בב"ד הרי פלוני שלוחי אפי' שלא בפניו וכן יכול למסור שליחות לב"ד שהם יעשו שלוחים אחרים ויכולים לעשות שליח שלא בפני שליח ראשון:
הג"ה. וי"א דלא מהני שיאמר שליח ב"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקיים הגט בחותמיו (ריב"ש סי' נ"ג):
כ בפניו כו' וכן יכול. דין זה צריך ביאור קצת והנה הוצעת הסוגי' פרק כל הגט האי גברא דאמר לשלוחו ליתן גט לאחר ל' איתנס א"ל רבא מסור מילך קמי' דידן ובי"ד יעשו שליח לאחר ל' ואמרי' עלה אמר רבא הא מבעי' לי' כי משוי בי"ד שליח בפניו או שלא בפניו הדר פשטי' בין בפניו' ובין שלא בפניו ופירש"י בפני שליח קמא ורי"ף פי' בפני שליח בתרא וכתב הרא"ש על פירש"י דלפירושו למה הי' צריך מסירת מילי לבי"ד יעשה הוא עצמו שליח וכתב פי' הרי"ף ודחה דבריו דמשמע דקאי אהך דמעיקרא והר"ן העתיק פירש"י וכתב ע"ז ומינה דהבעל ודאי יכול למנות שליח שלא בפניו והוא תמוה דהרכיב פירש"י ורי"ף אהדדי דהך מינה הוא לפי פירוש הרי"ף דלפירש"י אין ענין זה לזה לכאו'. והנה יש להקשות להרא"ש לפי דברי הרי"ף ג"כ יקשה כמו לפירש"י מה צורך לו למסור לבי"ד יעשה הוא עצמו שליח שלא בפניו ואי דסובר כדעת הרמ"ה דא"י לעשות שליח תוך ל' שמא יעבור השליח על הציווי. מ"מ יקשה כיון דיכול לעשות שלא בפניו יכול לעכב הגט עד לאחר ל' ואז יתנו לו. גם יש לדקדק בגוף הסוגי' ממנ"פ אי יכול לעשות שליח בתוך ל' יעשה הוא בעצמו ואי א"י למה יוכל למסור לבי"ד ואי דבי"ד שאני דל"ח שיעברו על הציווי א"כ יעשה בי"ד שלוחים לגמרי מה חשש יש בפניו או שלא בפניו הא הם שלוחים ושליח עושה שליח וצ"ל דודאי הוא אינו יכול לעשות שליח שמא יעבור גם א"י לעשות שליח לבי"ד לגרש דא"כ לא יוכלו הם לעשות שליח רק בחלה והם בעצמם לא ילכו לשם לכך הוצרך ליתן לו עצה עד"ז שהוא יעשה בי"ד שלוחים לא לגרש רק לעשות שליח לגרש והשתא הם לא יעברו על הציווי גם יכולין למנות שליח בלא חלה דשלוחין לעשות שליח נעשו והיינו דמבעי' לן לפירש"י אי בפני שליח קמא דעדיין הוא העיקר כי הבי"ד אינן במקומן ממש ואי קשיא אי בעי בפניו ימנה הוא שליח הא ליתא דשליח שני באמת אינו כאן ושליח ראשון א"י לעשות שלא בפניו דהבעל לא עשה רק שליח אחד והוא יעשה שני וראשון מסתלק והולך לו אבל שלא בפניו דעדיין לא כלתה שליח ראשון א"י לעשות לאחר אבל בי"ד יכולין לעשות לאחר של"ב דלזה נעשו שלוחין ודו"ק ובזה הועיל במה שעשו בי"ד שלוחין לעשות שליח דהם יכולין לעשות שליח הב' שלא בפניו לק"מ קו' הרא"ש והן הן דברי הר"ן דמוכח מפירש"י דע"כ דבי"ד יכולין לעשות שלא בפניו א"כ מה ס"ד דבעי בפניו דקמא יעשה הוא בעצמו כקו' הרא"ש ומזה מוכיח דבעל ודאי יכול לעשות שליח של"ב מכ"ש מבי"ד ולפ"ז לפירש"י יש חילוק בין שליח לבי"ד למנות שליח של"ב דבתרא של"ב דקמא שפיר דמי ולדעת הרי"ף ודאי דמודה לפירש"י והעיקר מה דלא פירש כוותי' הוא משום דקשיא לי' מאיזהו צד ל"ב בפניו כיון דעשו הבי"ד שלוחין לעשות שלוחין הרי הם במקומו ומה שהקשה הרא"ש להרי"ף דנראה דקאי אדמעיקרא לק"מ ופשיטא דקאי באמת אדמעיקרא אפי' לפי' הרי"ף והיינו דמעיקרא באמת נסתפק רבא אי בעי' בפניו דבתרא או לא ולכך כדי להסתלק מן הספק אמר שיעשה בי"ד לשליח אחר בפניו דבתרא והוא לא יכול לעשות בעצמו שמא לא ימתין עד שיבא שליח לכאן בפנינו דהא אנוס הוא והא דפשיט רבא באמת דשלא בפניו נמי א"כ באמת הראשון בעצמו יכול לעשות והיינו דמביא ספיקא דרבא בתר הכי דלפירש"י ע"כ דהך דמעיקרא הוא לפי פשיטתו של רבא ודו"ק ועכ"פ צ"ע במה שנלפענ"ד שאין השליח בעצמו שהוא שליח לגירושין יכול לעשות שליח שלא בפניו של הב' ורק הבי"ד דנעשין שליח שלא לגרש רק לעשות שליח כן נ"ל לפי' רש"י ור"ן כמו שבארנו:
סעיף יא. הסומא בשני (עיניו) אינו יכול להביא גט (כא) של חוצה לארץ מפני שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ לפיכך אם נכתב ונחתם בפניו כשהוא (כב) פתוח ונסתמא ה"ז אומר בפ"נ ובפ"נ ונותנו לה והוא שמכיר האשה (כג) בטביעות קול ואם אינו מכירה בטביעות קול (כד) לא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע"ג דמהני בפקח (ובעינן גבי פקח שני עדים כשרים שאינן קרובים ולא פסולים) (ת"ה סי' רל"ח):
כא של ח"ל מפני שאינו י"א בפ"נ. זהו מה דמוקי ר"י הכא בח"ל עסקינן ואיכא למידק האיך חשיב במשנה סומא בהדי חש"ו דפשיטא דאפי' בא"י ואפי' נתקיים בחותמיו פסולין דלאו בני שליחות נינהו וסומא בא"י ונתקיים בחותמיו אפי' בח"ל כשר לכן נראה לפע"ד דר"י מוקי כולה מתניתין בח"ל ולאו מדין שליחות נגעו בה דמיירי שמסר לידם למסרו לפלוני שלוחו במדינות וכולה מתניתין מכח בפ"נ נגעו בה דבא"י ונתקיים בחותמיו כשירין בכהאי גוונא כמו שכתבו הפוסקים בשם בה"ג ונתבאר לעיל סי' קמ"א ולכך במשנה דבא לאפוקי הנך מהבאת הגט לגמרי לכך ממילא בח"ל מיירי דבא"י איכא גוונא דכשירין כנ"ל ולפי זה הא מוכח לכאורה דלא כרשב"ץ הובא בב"י דכל שליח שלא ניתן לגירושין לא הימנוהו לומר בפ"נ דהכא מוכח דוקא חש"ו פסולין אבל כהאי גוונא בבריא יכול להביא ולומר בפ"נ ודו"ק ויתבאר בסמוך עוד בזה:
כב פתוח ונסתמא. כתבו התוס' אף דבפ' י"נ מבואר דפסול לעדות שאני גט דאפי' אשה כשירה תדע דהא סומא מעיקרא וכו' אבל הרמב"ן בחידושיו כתב דשא"ה דמצי מכוון דהגט בידו ויכול לומר גט זה שבידו בפ"נ ואפי' לגזור ל"ש בהא משא"כ בעדות קרקע דהתם לא מצי מכוון ואפי' מכוון גזרו בו ע"ש ונראה דנפ"מ בין התוס' לרמב"ן ברשעים שעשו תשובה דלרמב"ן כמו דבעלמא פסולין ה"ה בגט דבהא ל"ש לחלק כנ"ל אבל לשי' התוס' דבגט הקילו כמו שהתירו אשה א"כ כל תחילתו וסופו בכשרות ל"ב בגט לענין בפ"נ. ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בתוס' דכתבו תדע חדא דלמה הקשו באמת מעיקרא בסומא מעיקרא דהא פסול לעדות גם קשה איזהו הוכחה טפי יש להם מהך הוכחה דפרק י"נ גם קשה הא מהך לא מוכח מידי דכיון דס"ד שלא לענין בפ"נ א"כ אינו עדות כלל שיפסל סומא לכן נראה דעיקר כוונתם להכריח חילוק זה דגט שאני דחכמים הקילו דלא נימא בהתרת קו' זו כסברת הרמב"ן ולזה הוכיחו דבלא"ה בהכרח צ"ל כן ומעיקרא לא הקשו בסומא מעיקרא מהך די"נ די"ל שא"ה דאינו עדות כנ"ל רק הוכחה הוא אי ס"ד דעיקר הכשר פתוח ונסתמא דגט משום דמצי מכוון יפה ובעלמא לא מצי מכוון א"כ האיך מקשה מעיקרא סומא אמאי כיון דסומא מעיקרא הוא לא מצי מיכוון כמו בעלמא א"כ כמו דפסול לעדות כ"כ פסול להבאת גט דחששו שמא לא כוון יפה ממי קיבלו ומדמקשה בפשיטות סומא אמאי לא ש"מ דמשמע לי' בפשיטות דסומא מצי מכוון כמו אחר רק מגזירות הכתוב סומא פסול לעדות ובגט ל"ש זה א"כ ה"ה בפתוח ונסתמא עכ"פ נ' לי דרשעים ועשו תשובה תליא במחלוקת הנ"ל ועי' לקמן עוד בזה:
כג בטביעות קול. עב"ש מה שגימגם בזה דהאידנא ליכא צ"מ להאמין בט"ע ולכאו' היא תמוה דהא אפי' אינש דלאו צ"מ מהימן בהא ובאמת דבריו נכונים דאי ס"ד דהך ט"ע עדיף דאפי' לאו צ"מ מכיר א"כ האיך מייתי ראי' פרק גה"נ מהך דט"ע עדיף דאל"כ סומא האיך מותר דהא הך ט"ע עדיף דאפי' לאו צ"מ מהימן משא"כ ט"ע אחר וע"כ דודאי לענין גוף ההכרה בט"ע תרווייהו שווין רק מה שלא האמינו למי שאינו צ"מ דחשו שמא משקר א"כ בסומא מותר באשתו דל"ש דמשקר וכן בני אדם בלילה כ"ע סומכין ע"ז אפי' אינו צ"מ א"כ ה"נ כיון דמכח עדות אתינן עלה ניחוש דמשקר דאינו מכירה כלל אך לפ"ז כיון דגם ע"ה יכול להכיר בזה דאל"כ האיך סומא מותר בזה"ז רק מחסרון אמונה נגעו בה א"כ נראה לפענ"ד דבלא"ה לק"מ קו' הב"ש והוא כי נלפענ"ד פשוט דמה שאמרו שיכיר בט"ק לאו למימרא שיכיר אותה מכבר בפני' וכשנסתמא מכירה בקולה דא"כ סומא מעיקרא האיך יכיר בט"ק וע"כ דכל שאמרו לו שנים שזהו האשה בקול זה שמה כך והיא אשת פלוני וכן שמע מרבים אח"כ כששומע קולה מכירה בט"ק ודי בזה א"כ ה"נ דוקא כשאמרו לו אחרים תן לזו שהיא אשת פלוני ושמה כך והוא אינו מכירה ל"מ אבל כל שאמרו לו אחרים זו בקול זה אשת פלוני ושמה כך והוא מכירה בקולה כשנותן לה שזו היא שאמרו לו שהיא אשת פלוני די בכך א"כ מאיזה צד נימא דמשקר דהא באמת יודע קולה וגם ע"ה מכיר בט"ק כנ"ל א"כ נאמן דמכירה. גם נלפענ"ד דאפי' אין מי שיכירה רק שליח זה בקול סגי בכך ודוקא בגט הנמצא חששו דמשקר דאינו מכיר ואמר שמכיר דחושב מסתמא הוא הוא ואינו ירא דיהא מוכחש אבל כאן כמו בפתוח נאמן על האשה דהיא היא דמכירה בפני' כן בסומא נאמן בקולה ומאיזה צד ניחוש בסומא דמשקר טפי מבפתוח כיון דיהא מוכחש בט"ק כמו בהכרת פנים ודו"ק:
כד לא מהני מה שאחרים אומרים לו. עמ"ש לעיל סי' קמ"א בזה ונראה לדקדק ג"כ מדאמרי' בש"ס ה"ה אף דלא נתפתח וכו' ויש להבין האיך ס"ד דאיידי סיפא יאמר דבר שאינו חזר ונתפתח דוקא וע"כ דבאמת איכא גוונא דבעי' חזר ונתפתח כשאינו מכיר בעצמו בט"ק רק דהקו' היתה האיך קתני חזר ונתפתח דמשמע דלולא זה ל"מ בשום פנים ואהא משני דאיידי סיפא דבעי' לעולם חזר ונתפקח נקט נמי רישא בגוונא דבעי' חזר ונתפתח: סעיף יב. אם יש עדים שהבעל מסר לסומא זה גט זה לגירושין כשר שהרי (כה) כיון שיש עדים אינו צ"ל בפ"נ ובפ" (כו) ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו אם נתקיים בחותמיו כשר בכל גוונא:
כ"ה כיון שיש ערים. עב"ש ונראה שזה תלוי במחלוקת פרש"י ותוס' בהך דאתוי' בי תרי דלפירוש תוס' דכל שאינו יכול להכחיש שלא שלחם שוב לא חיישינן דמערער דאינו חשוד לקלקלה א"כ ה"נ אבל לפירש"י בעי' דוקא דשניהם נעשו שלוחים והגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל כל שאין כאן רק אחד שליח אף שיש שנים שמסר לו צ"ל בפ"נ כן מוכח להדיא בפירש"י ד"א ע"כ וריש פרק ב' שם וכבר כתבתי לעיל בכמה מקומות כי דברי תוס' ורא"ש צ"ע בזה לכן נראה ברור דיש לההמיר כל שאין העדים מכירין החתימות: (כו) ויהיב לה באפי' הנהו סהדי גופייהו. עב"ש דלתוס' ל"ה בכאן חצי דבר דאין יכולין לראות יותר רק להרי"ף כיון דל"מ המסירה בלבד ואינו מוכרח דהכא שפיר מהני המסירה בלבד שיהא גט מן התורה עכ"פ ולמ"ד דכל פסול דרבנן ל"ת מהני דל"ת ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט. גם מה שהחליט דלהתוס' ל"ה חצי דבר אינו מוכרח ג"כ דשאני חזקה דמה שהיו יכולין לראות ראו ועכשיו שבאו להעיד אינן יכולין לראות עוד השאר אבל כאן נהי דאז ל"ה יכולין לראות יותר מ"מ כשבאו להעיד עכשיו שיוכל למסור הגט לאשה הם יכולין לראות הכל וכיון שיכולין לראות הכל ולא ראו הוי חצי דבר משא"כ בחזקה דהראי' אינה עכשיו בשעת עדות ודו"ק: גם בעיקר הדבר נלפענ"ד דבלא"ה אין מקום בכאן לפסול חצי דבר מטעם אחר והוא דדבר פשוט הוא דאין לפסול מטעם חצי דבר רק העדות שמעידין שהבעל מסר לשליח לגירושין ולא עידי מסירה כמו שאבאר והוא דתוס' הקשו בפרק מרובה ובגיטין דלמה יוכשר הגט בשתי כתי עדים הא הוי חצי דבר ותי' דעידי אמירה לא צריך לעידי קבלה כשהגט בידו ולכך אפי' נקרע ל"ה חצי דבר ויש לתמוה תינח עידי אמירה אבל עידי קבלה האיך מהימני הא אינהו ודאי לא סגי בלי עידי אמירה לעולם ועכצ"ל דעיקר ח"ד ל"ש רק בכת ראשונה דהיינו עידי אמירה אבל כת אחרונה ל"ש לפסול משום ח"ד דכל מה שנחסר לנו לתשלום הדבר שיהא גט הם משלימין בעדותם ועל ידם נעשה הגט תדע אטו אם יודה בעל דין שאכל שתי שנים ועדים מעידין על שנה שלישית יהא ח"ד הא ודאי ליתא כיון שבשעה שבאו להעיד לא נחסר לנו לקיום החזקה רק שנה אחת מקבלין עדות על שנה רק כת ראשונה שאף אם נאמין אותם לא יועיל עדיין עד שיתברר לנו עוד שאר העדות הצריך לזה זהו מיקרי חצי דבר ואף אותו מקצת אין מקבלין שיצטרף אח"כ וזה שתרצו תוס' כיון דעידי אמירה ל"צ לעידי קבלה חשיב עדות שלם ומקבלין עדותם א"כ אח"כ כשיקרע הגט אף עידי קבלה מקבלין דכל דעידי אמירה ל"ה ח"ד ונתקבל דבריהם בעידי קבלה ל"ש שוב למיפסל מחמת ח"ד כנ"ל:
ולפ"ז ה"נ עידי מסירה ודאי ל"ה חצי דבר כל שיקבל עדים שנמסר לשליח לגירושין רק כל הקושיא דעדים שראו שנמסר לגירושין הוי ח"ד ובהא בלא"ה נראה פשוט דכמו דהכשירו אשה לעדות בפ"נ הואיל והוא דרבנן וכן האמינו אחד לקיים וכן תחילתו וסופו בכשרות לא בעי' בזה כמ"ש תוס' ספ"ב דמה"ט סומא ונתפתח כשר אף דפסול לעדות א"כ כ"כ חצי דבר כשר בזה כיון דאינו רק דרבנן ולדעת הרבה פוסקים מפי כתבם כשר בזה א"כ ה"ה חצי דבר דאינו רק גזה"כ בעלמא ובגט לא החמירו בדבר דרבנן והשתא כיון דעדי מסירה לשליח לגירושין נתקבלו כדין עדי מסירה לאשה ממילא ל"ה חצי דבר כנ"ל:
עוד כתב הב"ש לחלק בין הך דהכא לאשה שאמרה התקבל דהתם לא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה כמ"ש תוס' שם ויש להבין הא אף כאן כך הדין דאם יש בידה גט ותאמר שקיבלו מן שליח שנעשה בפני עדים תהא נאמנת בלי עידי מסירה ובאמת לק"מ דהתם עיקר עדות של עידי אמירה הוא אחר גירושין כשבאה לינשא כמבואר להדיא לעיל סי' קמ"א דמדינא יכול הבעל למסור לשליח קבלה בלי עידי אמירה וכך מוכח להדיא בש"ס ר"פ האומר וחומרא בעלמא הוא דנהג האידנא להצריך לשליח קבלה עידי אמירה הילכך אז ל"ה ח"ד דכמה פעמים א"צ רק אמירה שתנשא אבל כאן דאין מוסרין הגט לאשה רק שיאמר השליח בפ"נ או עדים שנמסר לידו לגירושין א"כ עכשיו ח"ד הוא דהא באמת לא נמסור בלי עדי מסירה ליד האשה משא"כ שם דאנו דנין לאחר גירושין ואז מקבלין עידי אמירה א"כ אז ל"ה ח"ד דא"צ יותר כשהגט בידו ודו"ק:
אמנם התוס' דחו בפ' מרובה תי' זה דהא צריך שנראה עכ"פ הגט בידו ולא סגי בעידי אמירה לכן נלפענ"ד ליישב עיקר קו' תוס' לשיטת הרי"ף דל"ש ח"ד רק ששני הכיתות מעידין בעיקר העדות זה ח"ד וזה ח"ד ובשניהם ביחד הוי עדות שלם אבל שם עידי אמירה אינן מעידין כלל בעיקר הגירושין רק שהוא נעשה ידו כידה ואטו אם תהי' באמת האשה עצמה בכאן לקבל הגט אין כאן התחלת הגירושין רק שיכתוב הגט ויגרשנה זהו הגירושין א"כ העדות שמעידין שהשליח במקומה לא מיקרי ע"ד שלא העידו כלל חלק מחלקי העדות כמו עדות חזקה רק שהאיש זה במקום האשה וכת האחרונה הם מעידין עיקר העדות שנתגרשה ובכה"ג ל"ה ח"ד כל ודו"ק. שוב ראיתי בחידושי הרמב"ן לגיטין פרק האומר ונראה שכוון למ"ש ע"ש:
סעיף יג. האיש שנתן גט לאשתו ונכתב ונחתם בפניה ואמר לה (כז) הרי את שליח להולכה (כח) עד (כט) ב"ד פלוני והם יעמידו שליח ויתנו ליד גט זה ותתגרשי בו הרי זו נאמנת לומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ (ל) (וצריכה לאמרו בשעה שהגט יוצא מתחת ידה) (טור והרא"ש) והם נוטלים אותו ונותנים לשליח ליתנו לה כמאמר הבעל (לא) ואם לא התנה עליה הבעל תנאי זה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת ואע"פ שלא נתקיימה חתימת ידי העדים שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"ז שאין מערער ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא בכ"ד פלוני (לב) תנאה בעלמא הוא וכשתבוא לאותו ב"ד והגט ברשותה מתגרשת בקבלתה ראשונה וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ:
כז הרי את שלוחי להולכה. עב"ש וכבר הארכתי בזה לעיל בסי' קמ"א ושם הוכחתי דבש"ס מוכח להדיא היפוך מהרשב"א אם לא שנפרשה ע"פ שיטת בעל העיטור ועכ"פ העליתי דדין זה צ"ע והרשב"א גופא נסתפק בענין זה ע"ש בחידושיו ובמ"ש לעיל באריכות:
כח עד בי"ד פלוני. עב"י בשם רשב"ץ דהשולח גט ביד אחד למסרו לשלוחו מכבר ל"ה הראשון רק מעשה קוף ולא האמינהו לומר בפ"נ ועב"ש מה שנסתפק בזה ואין בזה ספק דכך מוכח להדיא בש"ס בעובדא דאבא בר מניומי דאי הי' נותן לאבא בר מניומי לכ"ע הוי כשר והא הוי שליח שלא ניתן לגירושין וע"כ כיון שציוה לזה לעשות לאב"מ לשליח נאמן בפ"נ והיינו כסברת הב"ש אך אמנם בגוף דברי הרשב"ץ יש לדון טובא כי לכאו' מדברי התוס' בד"ה ושוי את שליח להולכה לא נראה כן דהקשו שם והא הוי שלית של"נ לגירושין דא"י לעשות שליח אחר ותרצו לחלק בין אם הבעל ציוה לעשות אחר שירצה בין שמסר לו ליתן לזה דוקא אינו יכול לעשות אחר ויש לתמוה האיך ס"ד דכל שאינו שליח לגרש א"י לעשות אחר אפי' בציווי הבעל א"כ תקשי להו התם אפי' הי' מוסר לאב"מ בעצמו למה מועיל והא אינו יכול לעשות אחר וע"כ דכל בציווי הבעל יכול לעשות אחר א"כ התם גופא מוכרת לחלק כמו שחילקו בתירוצם ועכצ"ל דס"ד דתוס' דבאמת אב"מ הי' שליח הבעל מכבר אבל על ידו של זה א"א לעשות שליח כלל כיון דאינו לגירושין א"כ תקשי האיך נאמן בפ"נ כיון דאינו עושה שליח אחר כלל רק הבעל אמר לו למסרו לשליח שלו מכבר והיינו עובדא דהרשב"ץ וע"כ דס"ל לתוס' דאפי' בכה"ג נאמן בפ"נ אבל שליח לא מצי משוי וצ"ע לכאו': ועוד יש להוכיח כמ"ש מהא דקאמר שם מעיקרא לפרש הך דהאשה מביאה גיטה דאמר לה במקום פלוני אתנחי' מארעא ושקלי' והיינו דס"ד דטלי גיטך מטג"ק שפיר דמי א"כ תקשי הא בכה"ג ל"ה שליח לגירושין כלל והאיך תאומן לומר בפ"נ ובשלומא למסקנא דמוקי באומר לה שוי את שליח להולכה שפיר מחלק הרשב"ץ או כסברת הב"ש דכיון דהוא עושה שליח ע"פ דבורה חשיבה שליח לגירושין להאמינה בפ"נ אבל להניח על הארץ מה נפ"מ למסרו לשליח מכבר או על הארץ גם בהך סוגי' דהכל כשרין להביא גט דמוקי ר"י בחו"ל משמע בהדיא דכולה מתני' בחו"ל מתוקמא דל"ש לומר דחש"ו וסומא דנקט להו בהדדי מיירי בתרי אנפי בהא אפי' בא"י ואפי' נתקיים וסומא בחו"ל דוקא וע"כ דהתנא פוסל חש"ו מהבאה לגמרי אפי' ממעשה קוף ולכך כלל להו בהדי סומא דבגוונא דל"צ בפ"נ כשרין להבאה עכ"פ במעשה קוף כעובדא דרשב"ץ אבל בחו"ל בכל גוונא פסולין דא"י לומר בפ"נ א"כ מבואר עכ"פ דאחר שאינו חש"ו ולא סומא כשר להביא ע"י מעשה קוף ולומר בפ"נ בחו"ל דלא כרשב"ץ:
איברא יש לדקדק להוכיח דעתו של הרשב"ץ והוא דיש להבין לפי אוקימתא דר"ה בר מנות דאמר לה אתנחי' על ארעא דלפ"ז כיון דהך משנה אשה עצמה מביאה גיטה מיירי בהך גוונא א"כ ע"כ דהך משנה דפסלה חש"ו להבאת גט וכן סומא ע"כ דאפי' בכה"ג פסולי דהא בחד מחתא מחתינהו דאיהי כשירה ואינהו פסולי וא"כ תיקשי נהי דמצי לפרש כולה מתני' בחו"ל כרב יוסף וטעמא משום בפ"נ וא"כ הנך לא מצי למימר בפ"נ מ"מ תקשי קטן והגדיל נכרי ונתגייר בכה"ג יהיו כשרין להבאת גט דהא אינהו מצי למימר ואי משום תחילתו בפסלות הא כתבו תוס' דבגט לא איכפת לן דאשה כשירה ובשלומא להיות שלוחין לגרש א"ש דלאו בני שלוחין נינהו אבל בהך גוונא דמיירי באשה לפי אוקימתא דר"ה בר מנוח פשיטא דל"ב שלוחין דוקא כמ"ש בה"ג להדיא דמעשה קוף עכו"ם כשר א"כ בחו"ל נמי בקטן והגדיל למה יפסל ומזה מבואר כדעת רשב"ץ דכל שאינו שליח לגירושין אינו נאמן בפ"נ א"כ קטן ונכרי דאינן יכולין לגרש דלאו בני שלוחין נינהו אף לומר בפ"נ אין נאמנין ואי קשיא אשה למה מהימנא לק"מ דדוקא כגוונא דהתם דשליח ע"י אחר כל שאינו לגירושין נפסק שליחותו במה שמסרו לאחר ואין לו חלק בגוף הגירושין כלל דהא הך שליח הולכה שמסר לידו הוא מוסר הגט לאשה וכן בקטן להניח על הארץ הרי האשה מקבלת הגט מהארץ אבל אשה זו דעדיין היא עושה הגירושין במה שנוטלת מהארץ הילכך שפיר מיקרי שליח לגירושין אפי' בכה"ג משא"כ לקמן דאמר לה ליתן לשליח הולכה שפיר קשיא לי' לרשב"ץ דהא אינה לגירושין דשליח הולכה אסר לה הגט והיא אינה עושה כלום וע"ז הוצרך לתרץ דלפי שהוא עושה אותו לשליח הוי לגירושין אבל מעיקרא בלא"ה הוי לגירושין כנ"ל ואי קשיא מה שהקשינו הא מ"מ מהתם מוכח דאחר כשר ג"כ לק"מ לפענ"ד דמיירי באמת דמסר הגט לשליח שיוכל הוא ליתנו בעצמו ויוכל למסור לשלוחו שעשה בעצמו ג"כ [וכ"ש לפי מה דקיימ"ל דיכול לעשות שליח שלא בפניו] והשתא עכו"ם וקטן ואינך פסלי כה"ג דבעצמם אינן יכולין דפסולי לשליחות לכך ממילא אפי' למסור לאחר שנעשה שליח מהבעל אינן יכולין דאין נאמנין בפ"נ כיון, דאין יכולין לגרש אבל אמר דיכול לגרש אפי' בהך גוונא יכול למסור כיון דיכול לגרש בעצמו כשירצה נאמן בפ"נ דהוי שליח לגירושין אמנם מדברי התוס' הנ"ל ודאי משמע לכאו' כדעת הרשב"ץ אם לא שנפרש דהוי ס"ד דתוס' דבאמת ר' ספרא שאל על עיקר הענין דאינו יכול לומר בפ"נ כלל ואפי' לר' אבא אינו יכול לעשות שליח ולפי' זה א"ש טפי כוונת התוס' דמה ס"ד התוס' דלא ידעו לחלק בזה ולפי הנ"ל ניחא דלא ס"ד דהטעם מקפידא דבעל דכמו דשליח לגירושין יכול לעשות שליח לגירושין כן שליח למסרו לפלוני יכול לעשות שליח למסרו לאותו פלוני רק הטעם התם או לפי שאינו יכול לומר בפ"נ כהרשב"ץ או שאין שליח לגירושין יכול לעשות שליח כלל ולזה תירצו דהטעם שכל שאינו לגירושין אין בו כח לשנות ממאמר הבעל ע"ש: ולפי דברי הרשב"ץ יש לפרש מה שאמרו מכי מטי' גיטא לידה איגרשה לה והנה לפי דעת הרמב"ם א"ש אבל להפוסקים דאין אשה נאמנת בגט שבידה בלי קיום א"כ מאי קושיא וע"ש ברשב"א מה שדחק בזה ולהרשב"ץ ניחא דהכוונה כיון דכבר נתגרשה הרי אינה שליח לגירושין וכל שאינו לגירושין לא האמינו בפ"נ וכן מה דמוקי התם מעיקרא באומר לא תתגרשי עד מקום פלוני פירש"י דתנאה הוי וקשה דהו"ל לישנוי' באומר בפי' דהגט יהא אז דוקא ולאו מתורת תנאי ולהרשב"ץ יש לפרש בפשיטות דמ"מ כיון דשם איגרשה תיכף א"כ אינה שליח לגירושין שתהא נאמנת בפ"נ דקודם אמירתה נהגרשה ושוב אינה לגירושין ועוד יתבאר בסמוך. עכ"פ בארנו שיש לדברי הרשב"ץ פנים בהלכה וצע"ג:
כט ב"ד פלוני. זהו איבעית אימא בש"ס ודקדקו תוס' דמאי בקשו בתי' זה טפי מקמא ומה נפ"מ והנה מפירש"י נראה לכאו' דעיקר החילוק הוא לפי דס"ל דמה שאמרו שם לא חזרה שליחות אצל הבעל צריך להיות שיהא שליח זה ראוי לחזור לשולחו קודם שיעשה הוא בעל המעשה וא"כ אף כאן כיון שהיא בעצמה מקבלת הגט צריכה להמתין שיעור שתוכל לחזור ולומר עשית שליחותי ואח"כ תקבל הגט שכן דיקדק רש"י בהדיא וז"ל שוי' שליח אחרינא להולכה כדי שתהא שליחות חוזר אצל הבעל ולאח"ז קבלי גיטך מיני' ושליח שעשה שליח אמרי' בכל הגט שהשליח הראשון עושה את השני בב"ד ואומר לפניהם בפ"נ וכו' עכ"ל משמע בהדיא דאינה יכולה לקבל הגט תיכף רק לאח"ז ולפ"ז בכה"ג ודאי דצריך השני אח"כ לומר שליח בי"ד אני ואפי' מגרשה לפני אותו בי"ד דכל שליח ב' צ"ל שליח בי"ד אני ולא פלוג בין נעשה לפני אותו בי"ד או לפני אחר וזימנין דלא דכירי בי"ד כלל שנעשה בפניהם ואהא קאמר ואב"א דמשמע במתני' דא"צ רק בפ"נ בלבד ובכה"ג צריך תרתי בפ"נ ושליח בי"ד אני לכך משני דא"ל שתעשה בי"ד שליח ותאמר לפניהם בפ"נ והם א"צ לומר שליח בי"ד אני דהם בי"ד עצמן ולכך בפ"נ בלבד סגי כן נלפע"ד אף שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב היפוך זה ולא נתבררו לי דבריו ודו"ק:
והנה הרי"ף והרא"ש לא זכרו שינוי' קמא כלל ואפ"ל דס"ל כס"ד דתוס' דשליח של"נ לגירושין לא מצי שוי' שליח והא דהי' יכול למסור לאבא בר מניומי כיון שהי' מייחד לו שליח יכול השליח לעשותו אבל לא שהשליח של"נ לגירושין יבחר שליח כרצונו ואפי' ציוה לו. רק בשנוי' קמא מחלקו כמו שתרצו תוס' לכך קאמר ואב"א דבאמת אינו יכול לעשות שליח רק שמייחד לה הבי"ד פלוני ואז יכולה כמו לאבא בר מניומי וזה שדקדק הרי"ף והרא"ש בי"ד פלוני ולפ"ז הך אוקימתא קמא אינה להלכה וצ"ע כי לא ראיתי מי שפירש כן וכל הפוסקים כתבו אוקימתא קמא להלכה: (ל) וצריכה לאמרו. עב"ש מחלוקת הת"ה והריב"ש ולפענד"נ ברור דלא פליגי מתרי טעמא חדא דנראה לפענ"ד דכל שליח שעשה שליח והראשון הוא שליח לגירושין דהוי במקום הבעל בעצמו שהרי יכול למנות אחר בלי ציווי הבעל כלל א"כ יכול לחזור בו כל שלא ניתן להאשה ויוליכנו בעצמו כמו שהבעל יכול לחזור משליחותו כ"כ השליח כיון שמכחו נעשה שליח יכול הוא לבטל דבריו אבל שליח שלא ניתן לגירושין רק למסור לאחר כל שמסר אין בו כח לבטל דאינו במקום בעל רק למסור לאחר וכל שמסר פקע שליחותו והשתא הכא באשה דאינה שליח לגירושין כל שמסרה לשליח פקע שליחותה ואינה יכולה לבטל לעשות אחר ושוב אינה יכולה לחזור קליש לו ממנו אבל שליח שניתן לגירושין יכול לחזור מאותו שליח שעשה א"כ כל שמסר לו ועדיין בידו יכול לחזור וליטלו ממנו שהרי חוזר ממה שעשאו שליח עד עתה ואח"כ עושה אותו מחדש:
אמנם מה שהקשה הב"ש מהא דיכול השליח לקבלו מהאשה שנית אף דכבר נתגרשה ועשה שליחותו ובהא הבעל ג"כ אינו יכול לחזור א"כ י"ל דה"ה שליח שלא ניתן לגירושין אבל באמת אין ראי' כלל בלא"ה דשאני שליח הניתן לגירושין כל שלא גירש לא עשה שליחות הבעל וכן שליח לגירושין שעשה שליח אחר ואותו אחר אינו יכול לגרש שלא אמר הראשון בפ"נ לא עשה שליחותו שנעשה שליח לגרש או לעשות שליח במקומו לגרש ולא שליח שאינו יכול לגרש לזה לא נעשה שליח לעשות שליח אחר שאינו יכול לגרש דהא שליח לגירושין הוא אבל שליח שלא ניתן לגירושין כל שעשה שליח עשה שליחתו דאי משום שלא עשאו לגירושין הרי הוא בעצמו ל"ה שליח לגירושין ושפיר עשה שליחותו כל שמסרו לאחר וכ"כ אין לדמות זה לגט פסול דשאני דיכול להתכשר ע"י קיום חותמיו וי"ל טפי דעשה שליחותו לכן דין זה צ"ע דלא כהב"ש שהחליט דיכול לחזור וליטלו אבל שליח לגירושין נראה ברור דלכ"ע יכול לחזור וליטלו משליח ראשון מהני טעמא דאמרן אף דבהך דינא דיכול לחזור אני מסתפק שלא מצאתיו מפורש ולהיפוך קצת שמענו דמת לא איכפת לן מ"מ בהא נראה ברור דלית מחלוקת כנ"ל:
לא ואם לא התנה עלי' הבעל וכו'. זהו מה שנחלקו הראב"ד והרמב"ם וראיית הרמב"ם מהך סוגי' אשה מכי מטי' גיטא לידה איגרשה והראב"ד יפרש סוגי' זו להיפוך דכל שכבר נתגרשה שוב אין מועיל בפ"נ דלא תקנו רק לשליח שהביא גט לגרש בו ולפ"ז נראה בשליח קבלה שהביא גט ג"כ צריך קיום להראב"ד אף שהגט בידו גם נראה דאשה בא"י שהיא שליח הולכה אף להראב"ד נאמנת בלי בפ"נ כללא דבשליח לגרש בחו"ל יכול לומר בפ"נ ובא"י א"צ ושליח שכבר נתגרשה בין הוא בין אחר אין נאמנין לומר בפ"נ רק בקיום חותמיו ובאמת קצת משמע כן בסוגי' כמ"ש לעיל לשיטת רשב"ץ דכל שליח שאינו לגירושין אין לו נאמנות לומר בפ"נ:
אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו נראה דאף דחולק על הרמב"ם מ"מ מודה דאם אומרת בפ"נ נאמנת כמו באשה שהיא שליח הולכה שהרי פי' הך סוגי' דהקו' הוא דמשמע במשנה דהגט עכשיו כשאומרת בפ"נ ובאמת כבר היא מגורשת ומדלא פי' בפשיטות דהואיל דאומרת דכבר נתגרשה צריך קיום חותמיו דוקא ש"מ דסובר דלא גרועה מכשהיא שליח הולכה בפרט דיש לה מיגו דשליח הולכה היא. והנה הר"ן דעתו ג"כ כהרמב"ם וכתב דלא תפטרה כשאומרת שהיא שליח הולכה במיגו דנתגרשתי שם ע"ש וצ"ל דהטעם דלא תחלוק בשליחות שכל שבאה בתורת שליח לא חילקו בין שליח לשליח ואין להקשות מאי מיגו איכא הא כתב הר"ן הטעם דלא חיישינן לעירעור הבעל כל שכבר גירשה א"כ בהולכה אכתי יש לחוש לעירעור לק"מ דמ"מ כיון דיש לה מיגו הרי נתברר באמת דהבעל שלחה והוי כמו אתי' בי תרי דכל שידוע ששלחם לא חיישינן שיבוא ויערער ואף כאן ע"י המיגו הוי כאילו עדים מעידין דשלחה ועוד דהרי כתב הרמב"ם, דבאשה עצמה אין לחוש לזיוף כלל דלא מקלקלה נפשה ובודאי גירשה גירושין גמורין ולא יערער וע"כ כמ"ש דהטעם להרמב"ם והר"ן שלא תחלוק בשליחות ונראה להביא ראי' ברורה לדברי הרמב"ם מהא דפריך ריש גיטין לרבה דמוקי לאחר שלמדו ומשום גזירה שיחזור דבר לקילקולו ובמילתא דל"ש לא גזור דהא אשה ל"ש ותנן בלבד שצריכה לומר בפ"נ והדבר תמוה דהא כבר אמרו שם מעיקרא ליסוד מוסד דרבה אית לי' דרבא ג"כ א"כ מאי קושיא בהך ברייתא דאיכא קיום חותמיו רק שיצטרך בפ"נ לאחר שלמדו משום גזירה שמא יחזור וכו' בהא אמרי' דבלא שכיח כגון באינו יכול לא גזרו אבל באשה דמיירי שאינו מקוים [תדע דבמקוים לרבא ודאי א"צ בפ"נ] א"כ צריך בפ"נ משום קיום כמו לרבא ואינו משום גזירה כלל דנימא בל"ש לא גזרו והוא תמוה מאוד. הן אמת כי לפי תי' קמא בתוס' ד"ה אי הכי יש ליישב קו' זו ג"כ דהקושיא דלרבה דבפ"נ עדיף ל"ש למיתני ובלבד שתהא צריכה הא בקיום דגרע מבפ"נ סגי אמנם דברי תוס' בעצמותן צ"ע לפענ"ד דלאחר שלמדו פשיטא דגם לרבה קיום חותמיו עדיף ותוס' גופא כתבו שם ישובים אחרים לקושייתם ע"ש שהרגישו ובאמת יש לתמוה בתוס' דמה יעשה בקו' הנ"ל דלא נתיישבה רק לפי תי' א': אמנם לדעת הרמב"ם והר"ן א"ש בפשיטות דע"כ אשה זו שצריכה לומר בפ"נ לאו מדינא הוא דשאני אשה שהרי יכולה לומר שנתגרשה כבר כמו שכתב הר"ן וכמ"ש הרמב"ם דליכא למיחוש באשה גופא לעירעור דבעל וע"כ דכל הטעם דגזרו אטו שליח דעלמא הילכך כל שבאה בתורת שליחות לא מהימנא במיגו אף דל"ש עירעור א"כ שפיר מקשה לרבה הא את הוא דאמרת כל לא שכיח לא גזור רבנן כל שא"צ בפ"נ מצד עצמותו רק משום גזירת חכמים אטו אחר א"כ אשה זו למה תהא צריכה לומר ואהא משני דשאני הך גזירה שלא תחלוק בשליחות דיכול וז"ב אבל לדעת הראב"ד דאשה הוי ממש כמו שליח דעלמא ומדינא צריכה לומר בפ"נ א"כ פשיטא דלק"מ לרבה כמו לרבא ובהכי ניחא ג"כ מה שיש לתמוה דמאי פריך לרבה דילמא קודם שלמדו מיירי [ועי' בחידושי הרמב"ן מה שדחה תי' תוס' דכולה מתני' בלמד] ולפי הנ"ל ניחא דודאי הך מתני' חידושי אתי לאשמעינן דאשה צריכה לומר בפ"נ מה שהי' בדין שלא תצטרך לומר כמ"ש הר"ן ואי קודם שלמדו פשיטא דלא עדיפא מאתוי' בי תרי דמשום לשמה צ"ל כ"ש אשה עצמה וע"כ לאחר שלמדו ומשום קיום וקמש"ל דלא מהימנא במיגו כמ"ש הר"ן רק גזרינן אטו שליח אחר א"כ תיקשי הא לא גזור בלא שכיח ובהכי ניחא ג"כ מה שאמרו סוף פ"ב דגיטין וממקום שבאת מה אילו צריכין שיאמרו וכו' והדבר תמוה דמה ס"ד שלא תצטרך לומר בפ"נ הא אפי' עד דעלמא דפשיטא דנאמן להעיד על אחד שמת להתיר אשתו ומ"מ בגט צריך בפ"נ ומ"ש אשה דלא ובאמת כי מתחילה הי' נראה לפרש דהכוונה בא"י דעד דעלמא אינו צריך לס"ד דגם אשה אינה צריכה קמש"ל דהוי כחמש נשים דגם בא"י צריכין לומר דאל"כ יש חשש דמכוונת לקלקלה כמבואר שם ואשה זו ג"כ דאתיא מינייהו לא עדיפא דגם בא"י צריכה לומר אך באמת מלבד מה דס"ל להרבה פוסקים שם דחמש נשים בא"י אינם נאמנות כלל אפי' באומרות בפ"נ א"כ ע"כ דבחו"ל מיירי ועוד דמשמע דכ"ע מודים דאשה בא"י לא צריכה בפ"נ כשהיא בתורת שליח הולכה ולא נחלק הראב"ד רק בבאה שלא בתורת שליח אבל בתורת שליח מודה דהוי כמו שליח דעלמא [אף דמדברי הב"ש לא נראה כן. גם יש לתמוה באמת כיון דס"ל להרבה פוסקים דחמש נשים בא"י אינן נאמנות כלל להביא גט א"כ אשה דילפינן לה מינייהו ואמרינן וממקום שבאת א"כ אף בזה נימא כשם אילו אינן נאמנות רק בח"ל אף אשה כך ולדעת הפוסקים דבא"י ג"כ נאמנות כשאומרות בפ"נ א"כ אף אשה תצטרך לומר עכ"פ גם בא"י בפ"נ וצ"ע] א"כ ע"כ דבח"ל מיירי א"כ תיקשי מאיזה צד ס"ד שלא תצטרך לומר בפ"נ בח"ל ולהרמב"ם והר"ן ניחא דס"ד דנאמנת במיגו דגרושה היא מכבר או כמו שכתב הרמב"ם למיחש בה לעירעור דבעל קמש"ל דמ"מ צריכה והיינו דלא העדיפו כחה משליח דעלמא משום גזירה כנ"ל:
והנה הרשב"א הקשה מהך דפרק אשה שנתארמלה ובאמת הוא תמוה דמנין לנו דהתם בגט בידה דכל שיש גט בידה אף שאינו מקוים הוי כמי שנחקרה בב"ד כל שאין מערער כמ"ש הרמב"ם ואדרבא לפי מה דמחלקינן שם בש"ס בין מת לנתגרשה דשאני גירושין דאמרינן לה אחזי גיטך מבואר דכל שיש גט בידה הוי כמו מת דוודאי לא שייך לומר לקיימו וכ"ש בח"ל דאינו מצוי לקיימו ומה יכולה לעשות במה שאינה יכולה לקיימו והרי הגט בידה וכמו כן לתירוץ קמא שם דגירושין יכולה להכחישו בגט בידה הוי כמו מת דהא אינה יכולה להכחישו שיברר שהוא מזוייף משא"כ באומרת שנתגרשה בלי גט בידה כלל:
ולענין עיקר הדין נלפענ"ד להכריע דודאי כל שיש בידה גט שאין אנו מכירין כלל שמות החתומים מי ומי הם באופן שיש חשש לומר שחתמה שמות כרצונה באופן שא"א להכחישה לברר השקר נראה דהוי ממש כמו הך דהתם דמחלקינן בין מת לגירושין וה"ה הכא אבל כשהוא חתום בשמות שאנו יודעין מי הם ובאיזהו מקום הם רק שאין אנו מכירין חתימתם בכה"ג נראה שיש לסמוך על הרמב"ם בצירוף כך סברא דהוי כמו מת כיון דיכול להכחישה לברר שאותן עדים מאותו מקום לא חתמו כלל על גט זה וכל שאינה יכולה להכחישו נאמנת כמו מת וצ"ע:
לב תנאה בעלמא הוי. זה מה שפירשו הא דאמרי' בש"ס סוף סוף מכי מטי' להתם איגרשה לה הכוונה דמתגרשת למפרע דאינו רק תנאי ואני לא ידעתי אי כך הכוונה הוי מצי לישנוי' שאמר בפי' שלא יתחילו הגירושין רק מאותו שעה שתבוא לשם לכן נראה לכאו' פשוט דמהא ראי' להראב"ד דהכוונה בש"ס סוף כי מטית להתם איגרשה א"כ אין אמירתה בפ"נ בתורת שליחות רק להחזיק הגירושין שנתגרשה מקודם תיכף בבואה לאותה מקום וכה"ג בעינן קיום חותמיו דוקא שלא האמינו בפ"נ רק לשליח האומר בפ"נ ומגרש בו בשעת אמירה או אח"כ ולא להחזיקה גרושה למפרע כנ"ל:
סעיף יד. ויש חולקים ואומרים שאין להתירה להנשא ע"י גט שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים בחותמיו אע"פ שאין עליו עוררים שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו:
הג"ה. בעל שמביא גט לאשתו והוא בעצמו הוליכו ממקום שכתבו אותו עד מקום הנתינה צריך למסרו לה שליח וצריך לומר בפ"נ ובפ"נ כמו השליח כדי שלא נבוא לטעות גם בשליח אחר מאחר שעכשיו (לג) אינן בני תורה (ב"י בשם א"ח):
לג אינן בני תורה. עב"ש ודבריו תמוהין דאי ס"ד דהא דקאמר השתא מינקט נקיט לי' בידי' אינו רק לטעמא דלקיימו אבל לשמה קודם שלמדו ל"ש הא"ט א"כ תקשי מה הועיל בתירוץ זה הא פשיטא דאי שני עדים מקיימין אותו בודאי ליכא למיחוש לעירעור דבעל ומ"מ גם קודם שלמדו ביכול לא סגי בקיום חותמיו רק צריך בפ"נ א"כ מאי עדיפותא דבעל במה שאינו יכול לערער משום קיום שלא יצטרך בפ"נ אף אחר שלמדו כמו יכול לאחר שלמדו היכי דמקוים בחותמיו דליכא למיחוש טפי לעירעור מבעל עצמו שהביא ועכצ"ל דהך סברא דלא אתי ומערער אפי' קודם שלמדו שייך דמה"ט גופא ליכא למיחוש כלל משום לשמה ג"כ דמשום לשמה נ"כ עיקר החשש שיבא ויערער וכל דנקט לי' בידי' לא אתי ומערער ושוב לא בעי' בפ"נ כלל בין משום לשמה בין משום לקיימו א"כ ע"כ דכוונת בעל א"ח דדוקא אז שהיו בני תורה היו יודעין דעיקר טעמא דבעל א"צ משום דבי' ל"ש שיבוא ויערער אבל האידנא אינו בקיאין כ"כ בטעמא דבפ"נ לחלק בין בעל לאחר ושפיר יש לגזור שלא תחלוק בשליחות וז"ב וכדברי הרמ"א ודו"ק: סעיף טו. נכתב מקצת הגט בפניו ונחתם כולו בפניו (לד) אם מקצתו הראשון הוא ה"ז אומר בפ"נ ובפ"נ אפי' לא נכתב בו אלא (לה) שיטה אחת בפניו ואפי' שמע קול קולמוס כותב (לו) וחתמו העדים בפניו ה"ז אומר בפ"נ ובפ"נ וכן אם יצא הסופר לשוק וחזר והשליח הגט אינו חושש (לז) שמא אחר מצאו ואמר לו ולשם אשה אחרת כתבו ואם בא להחמיר ולעמוד על כתיבת כולו אין שומעין לו שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וכל זה בכתיבתו אבל בחתימתו צריך לעמוד עליהם מתחילה ועד סוף:
לד אם מקצתו הראשון. עב"ש ודבריו צ"ע דפשיטא דצריך בפ"נ משום לשמה ג"כ מועיל בנכתב מקצתו בפניו כדמוכח להדיא בש"ס ותוס' דהטעם דמסתמא סיימוהו לשמה וכן מוכח להדיא בהר"ן שכתב דהראב"ד הביא ראי' מהך סוגי' דהלכה כרבה והוא כתב דגם לרבא יש לפרשה אבל לכ"ע א"צ רק מקצת הגט תדע דלא קאמר בש"ס ריש פ"ב דפריך בנכתב חציו מר"א הניחא לרבה דלדבריו רבה לית לי' דר"א ועוד דלא קאמר א"ב בין רבה לרבא דצריך לראות הכל לרבה ולרבא מקצתו גם מ"ש לחלק בין אומר ששמע תיקון הקלף דצריך לומר שהי' התיקון לשמה בין נכתב בפניו אמרי' מסתמא הי' כותבים לשמה והוא תמוה דפשיטא דלעולם אומר בחד לישנא בפ"נ ואינו מזכיר לשמה כלל רק רש"י פי' דממילא שיילינן לי' והתוס' דחו דבריו דהוי לי' לומר איכא בינייהו אי צריך לשאול אף דבאמת דברי התוס' צ"ע דלדעתם ג"כ יקשה דהא מ"מ באומר שאינו יודע לשמה בוודאי ל"מ א"כ אכתי הול"ל א"ב שא"י כלל אם נכתב לשמה ועכצ"ל משום דכיון דלרבא ג"כ צריך בפ"נ משום איחלופי ממילא צריך לשמה ג"כ כמ"ש ב"י א"כ גם לרבא אם א"י לשמה ל"מ משום אחלופי אך הא קשיא לי' לרבא לימא בפ"נ לשמה דהא הוא ל"ל דחיישינן דגייז וצ"ע אבל עכ"פ אין הפרש בין כששמע תיקון הקלף או שראה הכתיבה בכה"ג אומר בשוה כמ"ש הרא"ש להדיא ואי כוונת הב"ש דבתיקון הקלף צריך השליח שישמע מפי הסופר שמתקן לשמה אבל בכתיבת הגט א"צ שישמע מפיו שכותב לשמה רק כל שרואה כותב סגי הא ג"כ ליתא דמה בכך שרואה כותב הא אנו רואין שנכתב ועיקר בפ"נ הוא שהוא לשמה ואם באנו לסמוך על מן הסתם מה צורך לאמירתו כלל רק דעת ר"ת בהג"א שכל שראה שאמר הבעל לסופר כתוב ונטל הקולמס לכתוב הוי כרואה לשמה ואהא כתבו שאר פוסקים דצריך שישמע בפי' מן הסופר לשמה אבל בהא אין הפרש כלל כנ"ל. והנה דעת רש"י דשיטה ראשונה צריך דהיינו שם האיש והאשה והמקום והזמן דהוא תורף הגט אבל לפענ"ד צ"ע דהא פשטא דבהא כ"ע מודים דא"צ יותר דהא לת"ק יכול לכתוב טופס גיטין להכין עד שיבוא מגרש וא"צ להניח רק מקומות הנ"ל ולמאן דפליג הוא דגזר טופס אטו תורף א"כ האיך ס"ד דצריך בזה דהשליח ידע ויאמר בפ"נ גם נלפענ"ד דרש"י לא פי' כן רק לר"א אבל לרב אשי דקאמר קן קולמס לא בעינן הא תדע דהא לפי' ראשון הכוונה תיקון הקולמס א"כ וכי גרע התחלת כתיבת הגט מתיקון הקולמס וא"כ ממילא גם לפי' שני לא חידש רש"י רק קול קולמס אבל לא שיצטרך בזה קול כתיבת כל השיטה אך בהא אני מסתפק להך פי' קול כתיבת קולמס דאפשר צריך כתיבת כל הגט דאל"כ מנין ידע שכתב שיטה מן הגט או שמא לא כתב בגט כלל וע"כ שתיכף שפסק קול הקולמס ראה הגט כתוב ומקודם ל"ה כתוב ויודע ששמע כתיבת הגט אבל אם לא שמע רק מקצת הגט והלך מנין יודע שכתב בגט וכ"ש אי נימא דצריך שיטה ראשונה דוקא מנין ידע דשמע שיעור שיטה וצ"ע בזה: