תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קמא
דין השליחות והחזרה ממנו ובו סט סעיפים:
סעיף א. האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה במד"א שעשתה שליח אחר לקבלו ממנו אבל אם אמרה לשליח הבעל יהיה גט זה פקדון אצלך או שאמרה לו הרי אתה שליח לקבלו לי (וי"א אפי' לא אמרה לו רק התקבל (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א) (א) הרי זו ספק מגורשת עד שיגיע גט אידה ומשיגיע לידה תתגרש ודאי:
הג"ה. אמרה האשה לשלוחה לקבל הגט מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו אבל אמרה (ב) קבל גט מבעלי יכול לקבלו מיד שלוחו (תשובת רשב"א אלף ר"ז) וי"א שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה:
א הרי זו ספק מגורשת. עב"ש מ"ש לחלק בין הך דהכא לדלקמן סי' קמ"ב סעי' י"ג דשם ל"ה בתחילה שליחות הראוי לחזור משא"כ כאן והנה כתב כן מסברא דנפשי' ובאמת כ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא חילוק זה אבל לענ"ד תמוה שהרי לא כתב שם הרשב"א רק לולי דמסתפינא הי' אומר כן אבל למעשה איני רוצה לחלוק על הרמב"ן ז"ל שכ' להדיא להיפוך דאפי' לא התחיל הוי ספק:
ועוד דעיקר מה שהוכיח הרשב"א שם דלא כרמב"ן לפענ"ד יש לתמוה על ראייתו והוא דרש"י פי' סוף פ"ב דגיטין הטעם דקודם שחזר נעשה בע"ד ותוס' פי' שם שנעשה שליח של אחר ובאמת יש לתמוה על רש"י דהא בש"ס מבואר להדיא דאפי' לא נעשה בע"ד רק שליח של אחר לא חזרה שליחות אצל הבעל וברור דכוונת רש"י דהיכי דנעשה בע"ד ליכא ספיקא ושם דנעשה שליח של האשה מספקא לן א"כ ממילא ל"ק קו' הרשב"א וכן כל מה שדיקדק שם ואדרבא מוכח מפירש"י היפוך הרשב"א:
וכן מוכח להדי' מדברי תוס' שם דהק' דלא קאמר טעמא משום לא חזרה ותי' דמספקא לן בהא והשתא תיקשי דהאיך קאמר איכא בינייהו דקדמה ושווי' הא בהא הוי ודאי ואיכא משום דלא חזרה וברור דגם בזה הוי ספק. ותמי' על הרשב"א דמה יענה על קו' תוס' דלדבריו אין לתרץ כתי' תוס':
הן אמת ראיתי לבעל העיטור שכתב דהיכי דקדמה ושווי' שליח מעיקרא משום בזיון ליכא משום חהל"מ איכא וזהו דלא כפירש"י ופוסקים ומוכח שם דמפרש לא שקדמה קודם לשלוחו רק קודם שבא הגט לידה קודם שנתוודע לה מן השליח דבהא ליכא בזיון כיון שלא ידעה ומשום חהל"מ איכא דמ"מ נעשה שלוחה אחר שנעשה שלוחו והשתא ממילא מיושב קו' תוס' דלוקמא בקדמה ושווי' הך דספ"ב דבמנ"פ אי לגמרי מעיקרא יש משום לא חזרה שליחות כהרשב"א ואי דלוקמא כפי פי' בעל העיטור אכתי יש משום חהל"מ. וכ"כ ל"ק מה שהק' תוס' דנימא נ"מ דלא קפיד בעל דמבואר שם בבעל העיטור דהיכי דמדעת הבעל הוא ל"ש חהל"מ [ודבריו צ"ע ויתבאר בסמוך] ולפ"ז יש להוכיח דס"ל לבעל העיטור כהרשב"א הנ"ל וזה שהכריחו לפרש דקדמה ושווי' דלא כפירש"י דלפירוש רש"י תיקשי כנ"ל אבל מ"מ כיון דמדברי הרשב"א בתשו' גופא נ' דמפרש בקדמה ושווי' כפשוטו. ומפירש"י ותוס' ורמב"ן מוכח היפוך מדברי הרשב"א גם מפירש"י שפי' עבדת בה עובדא דלא מפרש כהרשב"א ש"מ דלא ס"ל כן. ומה שהק' הרשב"א דהאיך שייך אי איתא דהא ר"ח ודאי דלית לי' חהל"מ י"ל דשא"ה דהוי שליח אחר משא"כ הכא באותו שליח וכ"כ הר"ן בהדיא. ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דלא קאמר משום בזיון דבהא קשה קו' הרשב"א הא ר"ח ודאי דל"ל בזיון ומ"ש מהרש"א דבהא ליכא בזיון תמוה וטפי הול"ל כמ"ש הר"ן משום דקאלישא אבל בהא ליכא מאן דפליג דהוי בזיון ועיקר בכוונת רש"י כמ"ש לכן נלפענ"ד עיקר לדינא דלא כהב"ש בזה כיון דהרשב"א בעל סברא זו בעצמו לא ברירא לי' וכבר כתבתי ראי' מכל הפוסקים דמוכח להיפוך כן נ"ל במחכ"ת:
ודע כי נמצא להבעל עיטור דין מחודש שאם אמר הבעל תן לה או לשלוחה ליכא לא משום בזיון ולא מחהל"מ דכיון דמדעת הבעל הוא ל"ש חהל"מ ולפ"ד מיושב קו' תוס' דלא קאמר היכי דלא קפיד בעל דאז ליכא מחהל"מ אבל דבריו תמוהין מאד דהא בש"ס בפ"ב אמרי' להדיא דאפי' אמר בפי' שתעשה שליח לקבלה איכא משום חהל"מ:
וליישב ד"ק נ"ל דבלא"ה הק' תוס' שם למה ל"ק טעמא דרב משום לא חזרה ותי' דמספקא לן ולפ"ז תינח שם אבל במשנה ודאי ליכא ספק ואי לא חיישינן ניפשוט דל"א חזרה והיינו דקאמר הניחא למ"ד משום בזיון דלא גזור מידי הכא ליכא בזיון אבל למאן דסובר משום חהל"מ דגזור אטו אותו שליח א"כ נהי דהכא ליכא משום הא דמדעת הבעל הוא משום לא חזרה איכא דמה נפ"מ הא יש לגזור טפי ואי דהוי ספק א"כ ניפשוט ממשנה דל"א ל"ח כדפריך מעיקרא והא ל"ח אף דהוי ספק והשתא ממילא פשיטא דלק"מ קו' תוס' דלוקמא בקדמה ושווי' דמ"מ סוף סוף איכא משום ל"ח ואי סובר כהרשב"א איכא משום ודאי ל"ח רק דיש לאוקמא בקדמה ושווי' לא לגמרי מעיקרא ומ"מ מחהל"מ ליכא כיון דנעשה מדעתה אבל מ"מ לק"מ דאפי' ספק לא חזרה לא מצינן לאוקמא משנה כנ"ל בזה לענ"ד:
ולפ"ד בעה"ע יש מקום ליישב מה שיש לתמוה לכאו' דהא ע"כ דבזיון דבעל דאו' דאי דרבנן למה ל"ק נפ"מ בין פלוגתא דאו"ר דאביי אמר משום בזיון ורב"א משום מילי דהא דאו' הוי דרבנן דהא מילי ודאי דאו' הוא וע"כ דבזיון נמי דאו' הוא א"כ אמאי לא קאמר הכא נ"מ דבזיון דאו' וחהל"מ דרבנן גם יש להבין קו' תוס' דל"ק דלא קפיד בעל ותוס' כתבו דה"ה דהומ"ל הכי ובאמת אי גם השתא הוי הנפקותא דמשום בזיון הוי גט ומשום חהל"מ לא. רק שהי' יכול לומר מציאות אחר שייך לומר ה"ה דהומ"ל באופן זה אבל השתא דעכשיו הנפקותא הוא להיפוך ובהך גוונא ל"ק נפקותא כלל א"כ פשיטא שהי' לומר נפקותא בהיפוך ג"כ כמו בריש גיטין דקאמר נפקותא בין רבה לרבא בכל חד וחד אבל לפ"ד בעה"ע ניחא דבאמת לא קאמר השתא רק דמשום בזיון הוי גט ומשום חהל"מ לא. ובאמת הומ"ל דלא קפיד ומאי נפ"מ ועוד דלדברי בעה"ע בלא קפיד ליכא משום חצירה הל"מ ג"כ וכמו כן קו' הנ"ל לק"מ דאנן אמרי' דלא פליגי כלל רק הש"ס תרי טעמא נקיט וקאמר דלכך נקיט תרווייהו דלא סגי בחד דנפ"מ בקדמה ושווי' והשתא אם יאמר הא דאו' לא הועיל מ"מ מטעם דאו' פשיטא דסגי לכך קאמר נפ"מ בקדמה ושווי' דמשום בזיון ליכא רק משום חהל"מ אבל הך טעמא דחהל"מ ודאי לא סגי דהוא דרבנן:
והנה ראיתי להרשב"א ז"ל שהקשה דהול"ל הא דאו' הא דרבנן דה"ה דהומ"ל הכי כמו דל"ק טעמא משום בזיון והוא תמוה דשאני הך קו' דהוי נמי מציאות אופן דל"ש בזיון אבל הך נפקותא דשייך לעולם ואין צורך לחדש בה שום מציאות ושביק הך וקאמר נפקותא במציאות אופן דקדמה ושווי' גם תלה תניא בדלא תניא דשם ג"כ קשה לומר ה"ה כנ"ל גם תמוה לי שכפי הנראה נסתפק הרשב"א בזה והיינו מכח קו' הנ"ל:
ובאמת אי הא קושיא א"כ מוכח מפלוגתא דאו"ר להדיא דהוי דאו' דאל"כ למה ל"ק התם נפקותא זו והתם קאמר שליח מתנה איכא בינייהו ובאמת בגט גופא יש נפקותא וע"כ דהוי דאורייתא אבל לדברי בעה"ע א"ש והנה בהנך סברא שחידש בעה"ע היכי שאמר לשליח תן לה או לשלוחה דבהא ליכא משום חהל"מ א"נ לדינא דפשטא דסוגי' דספ"ב לא משמע הכי ודאי אף שכ' ליישב דבריו אשינוי' לא סמכי' אבל בהא שחידש בעה"ע בקדמה ושווי' קודם שידעה משליח משום בזיון ליכא ומשום חהל"מ איכא בהא צ"ע כי לכאו' נראה כדבריו מכח כל הקו' הנ"ל. והנה בהא דאיכא כה"ג משום חהל"מ כ"ע מודים דאפי' לפירש"י היינו דמפרש דקדמה ושווי' לגמרי מעיקרא קודם שעשה הבעל שליח אבל בהא מודה אמנם מה דלדעתו ל"ש בהא בזיון הואיל ולא ידעה בהא לכאו' חולק רש"י דא"כ בעשתה מעיקרא לגמרי בודאי ל"ש בזיון למאי נפ"מ בקדמה ושווי' ומ"מ לפשר דרש"י מיירי שעשתה קודם אבל ידעה שהבעל שלח לה גט ע"י שליח אבל בלא ידעה בודאי מודה:
ב קבל גט מבעלי. נראה דאף דלסברא אחרונה אפי' בהא לא מהני מ"מ מדסתם הרמ"א כאן נראה דסובר דאף דיש להחמיר כמ"ד דאינה יכולה לקבל מיד שליח בעלה מ"מ כיון דרוב הפוסקים מקילין בזה א"כ בכה"ג כיון דיש צד לסמוך על הך טעמא דחהל"מ יש להקל לגמרי וכמ"ש ב"י בשם הריב"ש ובאמת דברי הריב"ש צ"ע לפענ"ד כי נלפענ"ד דהך מ"ד משום בזיון סובר נמי משום חהל"מ דאל"כ תיקשי הא דתנן ריש התקבל האומר התקבל גט לאשתי או הולך אם רצה לחזור יחזור א"כ יהא התקבל משונה מהולך דבהתקבל ליכא בזיון ומהני שימסור לשליח קבלה שלה אבל בהולך חיישי' לבזיון וע"כ דהך מ"ד סובר משום חהל"מ ג"כ ואפי' התקבל דוקא לידה ולא לשליח קבלה ובהכי ניחא דלא קאמר נפ"מ בלא קפיד דהך מ"ד סובר נמי הך אבל הך דהרמ"א בודאי ניחא דמ"ד משום חהל"מ בודאי לית לי' בזיון:
סעיף ב. נערה המאורסה אע"פ שמתגרשת בקבלת גיטה בידה כמו קבלת אביה יכול לעשות שליח קבלה (ג) אבל היא אינה יכולה לעשות שליח קבלה אא"כ אין לה אב או שנשאת:
ג אבל היא אינה יכולה לעשות שליח קבלה. יש להסתפק אי נערה יכולה לעשות שליח קבלה מדעת אבי' לא שישלחנה לעשות שליח עבורו דהא תליא אי שליח קבלה עושה שליח אפי' ברשות רק שהגירושין מדעת אבי' הם שתתגרש ע"י עצמה. ולכאו' הי' נראה דתליא בהך דלקמן אי קטנה יכולה לקבל גט מדעת אבי' דכמו שם לענין קבלת עצמה מהני דעת אבי' ה"ה כאן לענין לעשות שליח וכן להיפוך אי שם ל"מ ואף דקטנה יש לה יד בלי אבי' ביש לה אם אינה יכולה לקבל גט ול"מ דעת אבי' ה"ה נערה אף דבלי האב יכולה לעשות שליח כשיש לה אם ל"מ דעת אבי':
אבל באמת נראה דע"כ ל"ד להדדי דאפי' מאן דס"ל דקטנה מתגרשת בדעת אבי' לכ"ע מוכרח להודות דנערה בכל גוונא אינה יכולה לעשות שליח דאל"כ פשיטא דהמ"ל מדעת אבי' הך דקטנה שאמרה התקבל ומ"מ לא מצי שווי' שליח דאין קטנה עושה שליח אבל נערה שווי' שליח אבל מדעת אבי' וע"כ דבנערה אין נפ"מ בזה:
אמנם ראיתי בחידושי הרשב"א שכתב בשם הראב"ד לדחות ראיית ריב"ם דקטנה מקבלת גט דהתם מדעת אבי' וכתב ע"ז, הרשב"א, שאינו דא"כ האיך קא דייק הא נערה שא"ה דהוא מדעת אבי' ע"כ ולפ"ז מבואר הוא מדברי הרשב"א דנערה יכולה לעשות שליח מדעת אבי'. אך יש לתמוה באמת תיקשי לי' להרשב"א גופא מאי פריך באמת מהך דקטנה ודייק דנערה משווי' שליח לוקמא מדעת אבי' כמו השתא באין לה אב ואדרבא עיקר כוונת התנא להשמיענו דאין קטן עושה שליח כמבואר במשנה להדיא ונערה מצי שווי' שליח דהיא גדולה אבל שלא מדעת אפי' נערה לא ולא תיקשי מסיפא ואם אמר אבי' ואין צורך לחסורי מחסרא גם אינו מובן דברי הרשב"א שכתב ואין פירושו מחוור דמה ענין זה לפרושו של הראב"ד דפשיטא דהראב"ד דתי' כן סובר דנערה לא מצי שווי' שליח בכל גווני וא"ש פרושו רק הרשב"א יסבור דמדעת אבי' לכ"ע מצי שווי' א"כ בדינא נחלקו אבל לא שייך להקשות על פרושו מה דלדעת הראב"ד לק"מ:
לכן נ"ל דלכ"ע נערה ל"מ שווי' שליח בכל גוונא והיינו מכח הכרח הנ"ל מדלא מוקי למתני' מדעת אבי' רק דכוונת הרשב"א כך בשלומא להתרצן דלא משני כך י"ל דניחא לי' לישנוי' דתיקום מילתא דר"נ בכל גוונא אפי' במדעת אבי' ואין צד לעשות שליח רק באין לה אב דהתרצן לחזק דברי ר"נ בא בכל מה דאפשר אבל על המקשה דפריך מברייתא ורוצה לעקור דברי ר"נ לגמרי מכח קושיא זו א"כ בשלומא אי מתני' מצי מיירי שלא מדעת אבי' שפיר מקשה דלא ניחא לי' לאוקמא מתני' באוקימתא. אבל להראב"ד דע"כ מתני' בלא"ה מדעת אבי' מיירי א"כ האיך דייק המקשה להקשות על ר"נ לדחות דבריו דהא לא שמענו מהתם רק מדעת אבי' וע"כ דבאמת קטנה מתגרשת בכל גוונא ואי דיש להקשות על המתרץ דמוקי לה באין לה אב לוקמא מדעת אבי' דהמתרץ ניחא לי' לתרץ דתיקום מילתא דר"נ בכל גוונא וז"ב לפענ"ד ומדוקדקים בדברי הרשב"א ז"ל ולקמן אבאר דבהא ניחא דלא תיקשי על הרשב"א בתשו' מדברי הריב"ם ודו"ק:
סעיף ג. קטנה אפי' אין לה אב או שנשאת אינה יכולה לעשות שליח קבלה אבל אביה יכול לעשותו (ד) אם היא ארוסה:
ד אם היא ארוסה. אבל נשואה אין לאבי' רשות בה כלל אפי' לקבל בעצמו כדלקמן ס"ה ומשמע דבכל גוונא כן אפי' אינה יודעת לשמור גיטה ואיכא למ"ד דביש לה אם יכול לקבל גיטה מ"מ היינו דוקא מן האירוסין אבל בנשואין כ"ע מודים דאין האב יכול לקבל גיטה לעולם וכן מוכח מדברי התוס' קידושין (דף י') בד"ה ומקבל דנסתפקו אם האב יכול לקבל גט לבתו משנשאת והביאו בשם הר"י ראי' מירושלמי דמס' תרומות פ"ח דדחיק לאוקמא כמשנה אחרונה כגון שאמרה התקבל במקום פלוני ולא מוקי לה בשנשאת והיא קטנה ש"מ דקטנה שנשאת אין האב מקבל גט א"כ מוכח דאפי' אינה יכולה לקבל גט בעצמה מ"מ אין האב מקבל דאל"כ אכתי הומ"ל שנתגרשה ע"י האב ובהכי ניחא דלא הביאו התוס' ראי' מש"ס דילן דדחיק לאוקמא משנה דקטנה שאמרה התקבל באין לה אב לוקמא בניסת וע"כ משום דבהא נמי תיקשי סיפא ואם אמר אבי' הא האב אינו יכול לקבל משניסת וע"כ משום דמהתם לא מוכח רק ביכולה לשמור גיטה דבהכי מיירי הך דאין קטן עושה שליח אבל לא מוכח היכי שאינה יכולה לקבל בעצמה שאין האב מקבל עבורה אבל מירושלמי מוכח שפיר בכל גוונא ומה"ט נמי לא הביאו תוס' הירושלמי דפרק התקבל דשם מבואר לכאו' להדיא דנשאת היא ולא אבי' ולמה להו להוכיח מירושלמי דתרומות מדיוקא ולפי הנ"ל ניחא דבירושלמי דהתקבל קאמר אם יש בה דעת היא ולא אבי' אבל באין בה דעת שפיר י"ל דאבי' יכול לקבל ואדרבא בהכי הוי ניחא טפי מה דקאמר מעיקרא נשאת היא ואבי' ודחק הר"ן לפרש היא ואבי' שווין שאין מקבלין דבאין בה דעת מיירי. ולפי הנ"ל הי' מקים לפרש דסובר הירושלמי דכל שיש לה אב יכולה היא לשמור גיטה מיקרי כדמוכח בירושלמי פרק חרש להדיא א"כ שניהם יכולין לקבל גיטה היא ואבי' רק ביש בה דעת היא ולא אבי' לכך דקדקו התוס' מירושלמי דתרומות דבכל גוונא אין האב מקבל משנשאת [והגר"א בביאוריו הביא הירושלמי פרק התקבל ולפמ"ש לא מוכח מהתם מידי]:
והנה בעיקר ראיית התוס' נראה שיש לדחות מלבד דקטנה ליכא קרן וחומש יצטרך לומר שלא ידעה מגירושין עד שגדלה ואכלה תרומה בגדלות אבל בלא"ה נלפענ"ד דכמו למשנה אחרונה ארוסה אינה אוכלת בתרומה משום גזירה דשמא תשקה א"כ ה"ה קטנה נשואה שאינה אצל בעלה שהיא באופן שתוכל לידע מיד שנתגרשה אינה אוכלת בתרומה מה"ט שמא יגרשנה בעלה ואף דכתבו תוס' דלולא חזקה שע"ש הוי מוקמי' בחזקת שא"מ היינו דל"ח שנתגרשה אבל בזו עיקר התקנה משום גזירה א"כ בודאי שמא יגרשנה חיישינן והיא לא תדע לכך בודאי אינה אוכלת ועוד דשפיר י"ל דגבי א"כ צריך להודיע תיכף שנתגרשה ואם א"א להודיעה אסור לקבל גיטה מה"ט גופא שמא תאכל בתרומה ונראה עוד שאסור לגרש עד שיודיעה קודם שיקבל גיטה כדי שתפסיק לאכול בתרומה ולכך הוצרך לאוקמא דלא הי' לו להביא רק בי' ימים ימצא סוס רץ ובא בה' ימים דבהא ל"ה לה לחוש אבל לאוקמא בקטנה נשואה א"א רק שנתגרשה באיסור כמ"ש. ובהכי ניחא טפי הירושלמי דפרק התקבל הכל כמ"ש וניחא ג"כ הירושלמי דפרק חרש דקאמר נפ"מ בין מ"ד משום גרירה למ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה ביש לה אם ולא חילקו התם בין ארוסה לנשואה ש"מ דאף נשואה כל שאי"ל גיטה רק ע"י האב יכולה להתגרש ע"י האב ועל ידה ומ"מ לדינא משמע מכל הפוסקים דאין חילוק בין יש בה דעת לאין בה דעת ובכל גוונא משנשאת אין לאבי' יד לקבל גיטה:
סעיף ד. (ה) המקדש קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה (בעודה ארוסה ואביה חי) (טור) (ו) אביה מקבל גיטה (ז) ולא היא (ח) שלא מדעתו (ט) ויש אומרים שהיא יכולה לקבל גיטה:
סעיף ה. נשאת אין אביה יכול לקבל גיטה:
ה המקדש קטנה. הב"י הביא בשם הרשב"א בספק קטנה ספק נערה ספק בוגרת שתעשה היא לאבי' שליח קבלה או לעשות ב' גיטין לגרש לה ולאבי' ובסת"ג תמה אי הנוסח משונה האיך תעשה לאבי' שליח ואי שוה מה צורך לב' גיטין ולפעד"נ דודאי היא לא היתה רוצה להיות ספק מגורשת לקבלה עלה חומרות פנוי' וא"א רק או שתתגרש לגמרי או לא הילכך כשיתן אחד לאבי' תהא ספק מגורשת ושמא לא ירצה הבעל אח"כ ליתן לה או לאיזה סיבה ותשאר בספק לכך רצו לעשות באופן שתהא תיכף ודאי מגורשת שימסור שניהם ביחד אחד לו ואחד לה גם מ"ש דלה קודם א"א משום דלא מצי להקנות ובזה הכריח פי' המ"ל בדברי בה"ע שהביא הטור סי' קל"ב דמיירי בספק קטנה דאל"כ יכול ליתן לה קודם ג"כ והא ליתא דפשיטא דל"ד להתם דצריך להקנות לקטן האתרוג משא"כ הכא לא מקנה לה רק שתתגרש ואי קטנה היא לא הקנה לה כלום והעיקר בדברי בה"ע כמ"ש לעיל סי' קל"ב ע"ש ובעיקר דברי הרשב"א יתבאר בסמוך:
ו אבי' מקבל גיטה. בש"ס מבואר דכתיב ויצאה והיתה דהתורה זכתה לו לאב קדושי בתו קטנה ונערה וכן הגירושין ויש לי ספק אם יכול הבעל לגרש אשתו בע"כ של אב כמו בע"כ דידה אי נימא דהאב לגמרי במקום אשתו קאי או דנימא דוקא אם רוצה לזכות בגירושין אז זכתה לו התורה דרך זכות אבל לא שיהא בע"כ במקום בתו לזרוק לו גט ע"כ במה שאינו רוצה בכך תדע שהרי דעת הראב"ד דאפי' למ"ד אין קטנה מקבלת גט אם מחל האב הזכות שלו יכולה לקבל אלמא דבדעתו הדבר תלוי ואם אינו רוצה בזכות זה ממילא אינו יכול לגרש רק לה וכן בקידושין (דף מ"ג) מחלקי' בין קידושין לגירושין דגירושין דמכנסת עצמה ניחא לי' שתקבל גיטה הרי דהכל בדעתו ורצונו תלוי והאיך נימא שיוכל למסור ליד האב או לרשותו גט בע"כ של אב:
אמנם מדברי רש"י והר"ן קידושין (דף מ"ד) שפרשו שם בהא דקאמר קידושין דמדעתה אבי' ולא היא גירושין דבע"כ בין אבי' ובין היא ופירש"י והר"ן דמה לנו ולדעתו כי מקבל לי' איהו נמי ע"כ הוא עכ"ל. מבואר לכאו' להדיא דיכול לגרשה ע"י האב בע"כ של האב אלא שיש לי לפרש בענין אחר דאף שזכתה תורה לאב לקבל הגט אבל אינו יכול להפקיע זכות הבעל שלא יכול לגרש וכל שאינו רוצה לקבל הגט הרי מחל זכותו ויכול לגרש לה בע"כ והיינו דקאמר גירושין דבע"כ ג"כ לא אי נתן לידה לגמרי דאם אין האב רוצה לקבל הגט יכול לגרש ע"כ א"כ מדעתה נמי מתגרשת כיון דע"כ יש לה יד משא"כ אי נתן לידה לגמרי ויש לפרש גם דברי רש"י והר"ן על דרך זה ואין כוונתם דיכול לזרוק לו גט בע"כ רק דהאב מקבל לי' ע"כ שכל שרוצה שיזכה בגירושי בתו מוכרח לקבל הגט דאל"כ נפקע זכותו ויכול לגרש לה דא"א להפקיע זכות הבעל לגרש בע"כ ועיקר כוונתם שאין האב יכול למחות בגירושי הבעל וצ"ע ועי' בסמוך:
ז ולא היא. כן פירש"י להדיא פ' האיש מקדש אמנם מעיקרא בד"ה נערה כתב נערה המאורסה ה"ה לקטנה והא דפליגו בנערה להודיעך כחו דר"י ודבר תימה הוא שיסתור עצמו תוכ"ד ומדברי תוס' שם נראה דחזרה היא שחזר בו רש"י ובאמת בלא"ה יש להבין דשם בפ' התקבל גופא פי' וז"ל היא ואביה או היא או אביה היא יש לה יד לקבלה דהא גדולה היא ואבי' נמי זכאי לקבלו ומ"מ יד דידה כדקיימא קיימא דהא גדולה היא ואם הי' יתומה היא מהווה עצמה ומקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש עכ"ל הרי דמפרש כדבריו האחרונים פרק האיש מקדש דקטנה לא. אבל יש לתמוה דכתב אם הי' יתומה מקבלת גיטה וזה הטעם שייך גם בקטנה ובשביל דנערה מהווה עצמה לא עדיפא בשביל זה לגבי גט:
לכן נראה לפענ"ד לפרש דברי רש"י בענין אחר והוא דודאי הא דקתני מתגרשת כשהיא יתומה היינו שיכול לזרוק לה גט בע"כ דכיון דל"ב דעתה רק שלא תהא משלחה וחוזרת שתבין ענין הגט א"כ מאי איכפת לן דהיא קטנה אין דעתה שלימה מ"מ לא גריעה מחרשת דיכול לגרשה בע"כ כדמוכח פרק חרש אבל בגוונא שאינו רוצה לגרש בע"כ כלל רק שהיא תקבל גיטה מרצונה בלי שום אונס בכה"ג ודאי א"מ דאין רצון הקטנה רצון גמור וכבר אמרי' פיתוי קטנה אונס הוא וכמו שאין קדושי' כלום כ"כ אין גיטה כלום כל שתלוי בדעתה ורצונה ומה"ט אינה משוי שליח קבלה לכ"ע דאף שהיא מתרצית בשליח לפנינו חשיב חובתה שאין רצונה רצון גמור משא"כ נערה יכולה להתקדש ולקבל את גיטה מדעתה שלא בהכרח של הבעל רק ברצונה וז"ש רש"י דהא דקאמר היא ואבי' שניהם שווין ומקבלין את גיטה והיינו כמו האב מקבל לדעתו כן הבת מקבלת לדעתה (וכן מורה הלשון מקבלין את גיטה שזה ל"ש בזורק גט בע"כ וכ"ש לפמ"ש מקודם דא"י לזרוק כלל ואם בע"כ א"כ הכוונה מדעתו וכ"כ הבת] היינו דווקא נערה דכמו דיכולה להתקדש ולהתגרש כשהיא יתומה מדעתה שיש לה דעת לכ"ד כ"כ ביש לה אב בין מדעתה בין בע"כ מתגרשת אבל קטנה אינה מקבלת גיטה רק בע"כ מתגרשה ולא שתקבל מדעתה א"כ ביש לה אב פשיטא דא"מ מדעתה כמו האב שמקבל הגט מדעתו וכללא היא לרבנן יש לה אב דמי לאין לה אב רק דביש לה אב אב נמי זכי. ולפ"ז ר"י דפליג ושני' לי' בין יש לה אב לאין לה אב פליג בתרווייהו בנערה לענין לקבל גיטה מדעתה ובקטנה לענין בע"כ שכל שיש לה אב נגרע ידה לגמרי והשתא דברי רש"י בקידושין נכונים דמעיקרא פי' דה"ה דה"מ ליפלוגי בקטנה לענין גירושין בע"כ דלרבנן לא שני להו בין יש לה אב לאין לה אב ור"י שני' לי' כמו שנחלק בנערה לענין לקבל מדעתה והא דפליג בנערה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנערה פליג דבמקום אב אין לה יד כלל אבל השתא דקתני בנערה לענין גירושין מדעתה כמו האב שפיר פי' היא ואבי' דוקא נערה אבל קטנה לא דבאין לה אב נמי אין לה כח לקבל גיטה מרצונה רק מעיקרא קאמר דהוי מצי למינקט פלוגתייהו בענין אחר בקטנה לענין גירושין בע"כ ובאמת לא דמיא קטנה לאבי' רק לענין קטנה גופא אי מתגרשת בע"כ רק להודיעך כחו דר"י נקט בהך גוונא וקתני היא ואבי' דהא באמת נערה דוקא:
והשתא יש מקום ליישב מה דהק' תוס' מפרק האיש מקדש דבעי לאוקמא ביש לה אב וקתני דמתגרשת כשיגיע לידה דהתם שאני דודאי מתגרשת כשיגיע לידה כמו באין לה אב דיכולה להתגרש בע"כ משא"כ הכא להתגרש מדעתה כמו אבי' בהא אמרי' דוקא נערה ולא קטנה. והיה לפ"מ שנסתפקו לעיל אי יכול לזרוק גט לאב בע"כ נראה דלר"י ג"כ אף דסובר דבמקום אב אין לה יד כלל מ"מ אי אינו יכול לזרוק לאב בע"כ לא פליג ר"י רק ברוצה האב לקבל גירושין אבל באינו רוצה מודה דיכול לגרשה דא"א לאב להפקיע זכות הבעל בגירושין בע"כ ואי יכול לזרוק גט לאב בע"כ א"כ ע"כ דלגמרי עשתה התורה לאב כמו היא עצמה א"כ בכה"ג א"מ לר"י רק ע"י האב ודו"ק ועי' בסמוך עוד מזה:
ח שלא מדעתו. זהו מ"ש ב"י בשם הרשב"א בתשו' דמדעת אבי' לכ"ע יכולה לקבל גיטה וכ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא בשם הראב"ד ותמהני על מהרלב"ח שכתב בשם הנ"י דהסכמת הראב"ד דל"מ אפי' מדעת אבי' והרי בהדיא כתב הרשב"א בשם הראב"ד גופא להיפוך ואפשר דל"א הנ"י רק מתורת שליחות בעבורו אבל אם נותן לה רשות לקבל גיטה מצד עצמה דמוחל כל זכותו בהא מודה הנ"י דמקבלת גיטה אך יש לתמוה מאי ראי' מייתי ריב"ם מפרק האיש מקדש הא מצי מיירי בכה"ג וליכא למימר דבהא אפי' נערה יכולה לעשות שליח דא"כ תיקשי בלא"ה לוקמא בהכי והאיך דייק דנערה מצי שווי' שליח אבל באמת לק"מ כמו שדחה הרשב"א דברי הראב"ד שביקש לתרץ כן וכמו שפרשתי דבריו לעיל כן ס"ל לריב"ם ודו"ק (ודברי המ"ל פ"ב מה"ג תמוהין לפענ"ד שכתב לחלק בין הך שינוי' דמשני באין לה אב בין אי הוי משני מדעת אבי' ע"ש ודבריו תמוהין דבהדיא מבואר במשנה דאין קטן עושה שליח הרי דעיקר בא להשמיענו דאין שליחות לקטן ושפיר מצי מיירי מדעת אבי' דבהא גדולה שווי' שליח מ"מ קטנה לא וז"ב]:
אמנם מה דקשיא לי ע"ד הרשב"א ז"ל דהא בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' ס"ל לרו"ש דצריכה גט שמא נתרצה האב וא"כ ל"ל זכרו בנתגרשה שלא לדעת אבי' לחוש לגירושין דמה בקידושין דמפקעת עצמה חיישינן שמא נתרצה כ"ש בגירושין דמכנסת עצמה דיש לחוש שמא נתרצה האב בגירושין והוי ספק מגורשת וע"כ דבגירושין ל"מ דעת אבי' רק שיקבל בידו דוקא ואפי' נתרצה א"מ ואף דבקידושין מהני צאי וקבלי קידושיך היינו לפי שזכות היא לה ונעשית שליח לזכות לעצמה כמ"ש הרא"ש שם אבל בגירושין דחובתה היא ל"מ רק שיקבל האב וכ"כ י"ל דשאני קידושין דל"ג מתן לכלב דהואיל ונתרצה ונהנה בזה מקודשת משא"כ גירושין דבעי' ונתן בידה וגבי אב שיתן לידו וכל שלא נתן לידו לא מהני רק בעומד אצלה יכול להיות דמהני כמו חצירו בסמוכה לכן העיקר לפענ"ד כדברי מהרלב"ח אבל מ"מ מידי ספק לא נפקא דבלא"ה דעת הרבה פוסקים דיכולה להתגרש מצד עצמה וכ"ש כשלא רצה האב לקבל גט כלל וגירשה בע"כ דיש לצדד עפ"י מ"ש לעיל דבהא י"ל דכ"ע מודי דמתגרשת בקבלת עצמה:
ט וי"א שהיא יכולה. זה דעת הרבה פוסקים ומכללם התוס' בשם הריב"ם והביאו ראי' מהא דפרק האיש מקדש דס"ד ביש לה אב וקתני דמתגרשת כשהגיע גט לידה והרמב"ן ז"ל דחה ראי' זו דהתם באמת הא בהא תליא דלדעת רבא דנערה יכולה לעשות שליח ה"ה קטנה מתגרשת ע"י עצמה ולר"נ להיפוך ע"ש שהאריך בזה ובאמת יש לתמוה א"כ מה זה דדחינן לעיל מינה הך ספיקא אי יד אבי' או חצר אבי' משום דלא משתמר לדעתו הא חצר משום יד איתרבאי ולא גרעה משליחות כדאיתא בפ"ק דב"מ וגבי גט דחוב הוא לה ל"מ משליחות רק משום יד א"כ כיון דבהא מהני בנערה שליחות דהוי זכות לאבי' כיון שמכנסת עצמה לרשותו א"כ שפיר הוי מטעם שליחות ולא בעי' משתמר לדעתו ומ"מ אינה יכולה לעשות שליח כמ"ש הרמב"ן ואדרבא בהכי הוי ניחא טפי דאמר מטעם חצר דשליח לא נעשה שליח בע"כ רק אם מתרצה להיות שליח אבל כיון דהוא כחצירו נעשית שליח בע"כ:
ועוד קשה לי אי ס"ד דקטנה לא מתגרשה כשיש לה אב א"כ למאי דס"ד דכחצר אבי' דמיא תיקשי בלא"ה מ"ש קטנה דל"ה כחצירו. ובהא אפשר לומר דקטנה לא מיקרי חצר המשתמרת כלל ואפי' לס"ד דלא בעינן משתמר לדעתה אבל משתמרת בעינן דהא דחצירו שא"ק שלא מדעתו אוקמה בחצר המשתמרת ואף דמדברי התוס' שם משמע דהיכי דדא"מ ל"ב משתמר אפשר דלא ס"ל להרמב"ן והרי"ף כך ואדרבא מדפריך לעולא ועובדא דר"ג וזקנים והתם משתמר כמ"ש התוס' שם וע"כ דעולא באמת קאמר אפי' משתמר ל"מ כדמוכח מדבריו פרק הזורק כמ"ש התוס' שם ראי' מעולא דל"מ משתמר והיינו דמקשה מר"ג וזקנים ועלה משני דא"מ שאני וסגי במשתמר ול"ב לדעתו אבל לכ"ע משתמר בעי' ואפי' להתוס' נראה דהיינו דוקא במתנה אבל בגט אפי' אי לא נימא חוב הוא לה בעי' משתמר עכ"פ ודו"ק אבל הנ"ל קשה ואמת דהרי"ף פרק האיש מקדש נקט באמת ספיקו של רבא אי יד הוי אי חצר ותמה עליו הר"ן דאידחי' בש"ס ובאמת לפי הנ"ל י"ל כן אבל בש"ס מבואר דא"א לומר כן. גם מה שהביא הרמב"ן ראי' מהך דמאמר לפענ"ד יש להעיר דשאני מאמר דבעינן עכ"פ שיודיעה כדאיתא התם הילכך הודעת קטנה לאו כלום הוא משא"כ גט. ועוד קשה לי לפ"ד הרמב"ן הנ"ל למה לא נסתפק רבא אי קטנה מקבלת גט בחיי אבי' ועי' בלשון בעה"ע ונראה שהרגיש בזה גם בלשונו סתר ראיית הרמב"ן הנ"ל עיי"ש:
אך אמנם יש לי ראי' ברורה לסברת הרמב"ן ז"ל ופירושו דודאי יש לתמוה דמשני באין לה אב ופריך מסיפא וקאמר חסורי מחסרא והדבר תמוה דכי אנו מוכרחין לאוקמא באין לה דוקא דתיקשי לן סיפא אנן בכל גוונא מוקמינן לה דקטנה אינה עושה שליח לעולם ונערה יש חילוק בין יש לה אב לאין לה אב ואטו אי הוי נקט התנא מפורש קטנה בין יש לה אב בין אין לה אב אינה יכולה לעשות שליח קבלה פשיטא דל"ה מצינן למידק דנערה בכל גוונא יכולה רק בנערה יש חילוק ושפיר קתני סיפא ואם אמר אבי' ובשלומא אי היינו מוכרחין לאוקמא באין לה אב דוקא ניחא אבל מי מכריח לאוקמא באין לה אב דוקא בכל גווני מיירי ואדרבא תנא דמתני' הא גופא אתי לאשמעינן דבכל גוונא אינה יכולה לעשות שליח ובכה"ג עכ"פ מגורשת כשיגיע לידה ולענין ביטול השליחות הוי הרבותא באין לה אב ולענין הגירושין כשיגיע לידה הוי הרבותא אפי' יש לה אב וכללא הוא דבכל גווני מיירי וא"ש. אבל לפ"ד הרמב"ן ניחא דכל כמה דנוקמא מתני' ביש לה אב ג"כ מוכח בהכרח דנערה אפי' יש לה אב מצי שווי' שליח דכל הספק אי נערה מצד עצמה מקבלת או בתורת שליח של אבי' וכיון דקטנה ביש לה אב מתגרשת ואין קטן נעשה שליח א"כ ע"כ מצד עצמה א"כ כ"ש נערה ולמה לא תעשה שליח וע"כ דמוקמי' לה באין לה אב לגמרי ולא מיירי כלל ביש לה אב דבהא א"מ כלל ושפיר מקשה והא קתני סיפא והוצרך לומר חסורי מחסרא וז"ב [ואי קשיא אי משום שליחות למה תתגרש בע"כ וכי אדם נעשה שליח בע"כ י"ל דמשוינן לה כחצירו ומ"מ קטנה לא כנ"ל ובהכי הי' אפשר ליישב דברי הרי"ף שכתב הספק אי הוי כחצר דלס"ד ודאי ל"ה ידע בספיקו של רבא אי הוית שליח או לא לכך א"א לומר משום חצר אבל לפום מה דמקשה רבא ממתני' דקטנה מוכח דספיקו אי נערה משום שליח אבי' או לא א"כ הדרינן לספיקו דהוי משום חצר ומשום שליחות דזכות הוא לו או אפשר לפמ"ש לעיל דבע"כ לכ"ע מתגרשת מצד עצמה כמו קטנה יתומה רק כל הספק במדעתה ובהא נעשית שליח אבל קטנה אינה נעשית שליח]:
והשתא נמי לא קשיא למה לא נסתפק רבא בקטנה דודאי כדמספקא לי' לרבא ולא ידע ממתני' פשיטא לי' דקטנה לא דאי קטנה מצי מקבלת גיטה ל"ה מסתפק בנערה דודאי אפי' אי נערה מצי משוי שליח אין הכרח דקטנה מקבלת אבל להיפוך אי קטנה מקבלת מוכרח דנערה משוי שליח ולכך לא מספקא לי' רק בנערה ובתר הכי דשמיע לי' מתני' דקטנה מקבלת פשיטא לי' דנערה מקבלת ודחינן לי' דבאין לה מקבלת ולא ביש לה אב:
גם בלא"ה נלפענ"ד ליישב קו' התוס' בשם ריב"ם דאטו מי לא עסקי' שעשתה שליח כשהיא קטנה ואח"כ נעשית גדולה כשהגיע לידה ועיקר הדיוק מהא דקאמר קטנה שאמרה דבשעה שאמרה דוקא קטנה ולא נערה אבל כשהגיע לידה מצינן למימר דכבר היא גדולה וקמש"ל דלא נימא כיון דלקבלה נתן לו א"מ כלל קמש"ל כמו באומר התקבל גט לאשתי דאדם יודע כו' ה"ה הכא אדם יודע שאין שליחות לקטנה ונתן להולכה הילכך כיון דמהש"ס מוכח כהרי"ף ורמב"ן כמ"ש נלפענ"ד להכריע בענין זה כך דבע"כ יכול לגרשה אפי' יש לה אב דכבר כתבתי דבהא מודה רש"י וכן הרי"ף והרמב"ן אפשר דמודים בזה ואדרבא נראה לכאו' דהכל מדעתה מיירי דאי בע"כ האיך תתגרש מתורת שליח ואין אדם נעשה שליח בע"כ וע"כ דבע"כ טעמא אחרינא איכא לכ"ע דבהא לא בעי' דעת האב כלל ולא זכתה לו תורה רק גירושין מדעתה ואפשר לומר עוד דאפי' ר"י מודה בגירושין בע"כ והיינו לישנא אין שתי ידים זוכות דהיינו במידי דזכות והשתא אין צורך כלל למה שפירש"י דנקט נערה וה"ה קטנה דבקטנה אין מחלוקת רק בע"כ ובהא לא פליג ר"י כלל דודאי לא בעינן דעת האב רק דת"ק סובר כיון דיכול לגרש בע"כ ממילא אמרי' דלא בעי' דעת האב כלל אפי' כשמתגרשת מדעתה ור"י פליג בזה אבל בע"כ מודה הילכך לפענ"ד דקטנה מתגרשת ע"כ שלא מדעת אבי' אבל מדעתה שהוא אינו רוצה לגרשה בשום כפי' והכרח רק שתקבל היא מרצונה בזה נראה פשוט שאינה יכולה לקבל גט בחיי האב ואפי' ביתומה נלפענ"ד פשוט דכה"ג אינה יכולה לקבל גיטה דאין רצון לקטנה כמ"ש לעיל וצ"ע כי לא מצאתי לאחרונים בענין זה:
סעיף ו. קדשה אביה כשהיא קטנה ומת או שנשאת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר (י) דהיינו שנותנים לה צרור וזרקתו אגוז ונוטלתו וי"א דהיינו משתגיע לעונת הפעוטות (דהיינו בת שית או בת שבע כל חד וחד לפום חורפיה) (טור) מתגרשת על ידי עצמה ואם אינה מבחנת וגירשה ע"י עצמה אינה מגורשת אבל ע"י אביה מתגרשת אפי' אינה מבחנת (יא) ויש מי שחולק ואומר שכל שאינה מבחנת אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה:
הג"ה. ע"ל בסדר הגט סעיף צ"ו כיצד כותבין לקטנה המתגרשת על ידי אביה:
י דהיינו שנותנים לה צרור. זהו מה שנחלקו בחילופי הגירסאות וכתב הרשב"א דמסתבר דלא כהרי"ף דודאי להפקיע קידושין דאו' בעינן דעת טפי ולפעד"נ דהא ליתא דאדרבא דגירושין כיון דבע"כ הם לא בעי' דעת תדע דחרשת מתגרשת ובודאי אין בה דעת וקרוב שתהא משלחה וחוזרת דמה"ט לריב"נ א"מ א"כ קטנה בצרור וזרקו אגוז ונטלו לא גרעה מחרשת דלא בעי' דעתה ואפי' אמר לעדים ראו גט ואמר לה כנסי שט"ח מהני משא"כ בקידושין דבעי', דעתה דהיינו דעת המתקדשת א"כ בעי' דעתה טפי ועוד דהא לעיל אמרו בברייתא כל שמבחנת בין גיטה לד"א ואי ס"ד דבשנים תליא מילתא הול"ל שיעור בשנים. ועוד דפשיטא דצרור וזרקו אגוז ונטלו מבינה היא בין דבר לדבר והוי מבחנת בין גיטה לד"א ומה"ט לא זכר הרמב"ם צרור וזרקו דזהו בקטן וכנגדו בקטנה היינו להבחין בין גיטה לד"א דהיינו הך רק גבי קטן ל"ש שיעור הבחנה דגט וקאמר צרור וזרקו דהיינו לענין זכי ובקטנה לגירושין שתדע להבחין לשמור הגט ולא דבר אחר ונראה דהך דס"ל דמבחנת הוי שיעורא דפעוטות צ"ל דס"ל דודאי בידעינן דמבחנת בהכי סגי מדלא קאמר שיעורא בשנים רק הפעוטות אז אמרי' דודאי מבחנת ואין צריך בדיקה על זה. אבל קשה מאד לומר דמבחנת הכוונה בת שש או שבע: (יא) ויש מי שאומר. זהו דעת רש"י והתוס' הקשו על פרושו ולפעד"נ ליישב פירש"י ואדרבא מוכח לכאו' כדבריו כמו שאבאר. והנה מה שהקשו התוס' דהא לר' ינאי דדריש מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה לפי טעם זה מגורשת ע"י אבי' דהא אפי' פקחית אבי' מקבל את גיטה ותנא דבי ר"י לא פליג עלי' בדינא והיינו דכשיש לה יד אבי' משמרה מלחזור. ולפענד"נ דאדרבא מהא גופא ראי' דסובר רש"י דלר' ינאי ודאי א"מ דמי שיש לה יד לגרש עצמה אז יכולה להתגרש ע"י עצמה או ע"י אבי' כשהיא קטנה או נערה אבל אותה שאין לה יד כלל להתגרש מעצמה אפי' ע"י אביה א"י להתגרש וממילא לתדר"י נמי לא מתגרשה כלל דבעי' שלא תהא משלחה וחוזרת מצד עצמה כמו יד לר' ינאי ותדע דלפ"ד התוס' הו"ל לישנוי' דר"י ביש לה אב ומ"מ משום הפקר אינה מתגרשת דהא הך נפקותא נאמר באמת בירושלמי לפי פי' התוס' ולמה לא משני דר"י כן וע"כ דבאמת לר' ינאי ור"י אפי' ביש לה אב אינה מתגרשה. גם לא הבנתי לפ"ד תוס' למה לא תתגרש ע"י עצמה ג"כ כיון דאנן כל שא"י לשמור אמרי' וביש לה אב יכולה לשמור א"כ תתגרש בקבלת עצמה גם בירושלמי שהביאו מבואר אפי' בן מאת הוי יכולה לשמור גיטה וע"כ דמקבלת בעצמה א"כ ה"ה בקטנה שיש לה אח תקבל גיטה וכן ביש לה אב לדעת הפוסקים דקטנה מקבלת בחיי אבי' והוא דעת תוס' בעצמם קודם. וברור דלר' ינאי ותדביר"י אפי' יש לה אב דבעי' שתהא בעצמה ראוי לקבל גיטה ואז ביש לה אב אף אבי' מקבל או רק אבי' דהתורה זכתה לו אבל שיהא לה יד לקבל לולא אביה דבעינן:
ומה שהביאו תוס' ראי' מירושלמי לפענד"נ דלהיפוך מוכח דע"כ צ"ל דהך מ"ד דאי"ל גיטה לית לי' טעמא דמשלחה וחוזרת דאל"כ כיון דלמ"ד משום גרירה אפי' יש לה אינו יכול לשמרה מן ההפקר א"כ פשיטא שאי"ל שלא תחזור כיון דהפקר היא ממילא תחזור וע"כ דהך מ"ד ל"ל כלל הך טעמא דמשלחה וחוזרת רק אי"ל גיטה בלבד וכשיש לה אב יכול לשמור גיטה וכיון דאנן ס"ל הך טעמא דמשלחה וחוזרת ממילא מוכת בירושלמי גופא דלפום הך סברא אפי' יש לה אב אינה יכולה לשמרו א"כ לדידן אינה יכולה להתגרש אפי' יש לה אב דהא אנן הך טעמא דמשלמה וחוזרת ס"ל וז"ב:
אך אמנם הואיל ובלא"ה יש להבין בירושלמי חדא דהאיך אפשר שיסבור הך מ"ד משום גרירה דעבר וגירש מותר דהא בפי' אמרו הך טעמא דאינה יכולה לשמור גיטה גבי קטנה וא"כ ה"ה שוטה למה תהא מגורשת דיעבד נהי דמשום: גרירה ליכא מ"מ לא יכחיש שום מ"ד דכל שאינה יכולה לשמור. א"מ ועוד דר' ינאי דקאמר משום גרירה קאמר הכא משום משלחה וחוזרת דאפי' דיעבד אינו גט וקשיא דר' ינאי אדר' ינאי:
לכן כנלפענ"ד דודאי גם הך מ"ד משום גרירה מודה דבאינה יכולה לשמור אינה מגורשת אפי' דיעבד רק בהא נחלקו דר' ינאי סובר כיון דקתני במתני' נשתטית לא יוציא משמע בהדיא דכל, שהיא שוטה עפ"י הסימנין המבוארין בחגיגה שוטה היא לגבי גט ולא יוציא לזה סובר דודאי לאו כל שוטה אינה יודעת לשמור גיטה רק אם מאבד מה שנותנין לה או שוטה גמורה שזורקת אבנים ומשברת כלים. אבל שוטה שיש לת' אחד מהסימנין [דאפי' באחת. מהן הוי שוטה] לא מיקרי בשביל זה שאי"ל גיטה ובמתני' קתני סתמא נשתטית לא יוציא לכך קאמר משום גרירה ובודאי אי באמת אינה יודעת אינה מתגרשת דאורייתא רק בסתם שוטה מיירי דהיא בחזקת יודעת דמחמת שטותה לא חשבינן לה כאינה יודעת והיינו ממש הך דר"י בש"ס דילן דקאמר דבר תורה שוטה מתגרשת רק משים הפקר ופרכינן עלה אי באינה יודעת הא אמר ר' ינאי והיינו דאי בא"י א"מ ד"ת ומשני ביודעת והיינו משום דבמתני' סתמא נקט נשתטית ואפי' יודעת והא לא ס"ל דכל שוטה כא"י חשבינן לה אבל הך מ"ד דפליג אדר' ינאי בירושלמי סובר דכל שוטה כא"י לשמור חשבינן לה ואינה מגורשת מדאו':
והנה בש"ס דילן דייקינן הא דר"י ממתני' דקתני עולמית בסיפא ורישא לא ש"מ לכדר"י ולפ"ז באמת צ"ל דבאינה יודעת לשמור לא מתגרשה לעולם אפי' יש לה מי שישמור גיטה כיון שאי"ל בעצמה דאי כשיש לה בן אח ואב יצאת מכלל שאי"ל א"כ לא מוכח דר"י דשפיר י"ל דשוטה א"מ כלל אפי' דיעבד והא דלא קתני עולמית כמו בסיפא דבהא מהני יש לה אב בן ואח משא"כ בסיפא וע"כ דבאמת ל"מ כל שא"י מצד עצמה ומזה דייק דלאו כל שוטה אינה יודעת לשמור רק משום מנהג הפקר נגעו בה אמנם הך מ"ד בירושלמי דכל שוטה הוי אי"ל גיטה ע"כ דעולמית דלא קתני היינו משום דכל שגיטה נשמר ע"י אחרים מתגרשת ולכך לא קתני עולמית אבל ליכא למימר דמצד עצמה בעי' יכולה דא"כ למה לא קתני עולמית דלדידי' אפי' עבר וגירש אסור כל שאין לה אב אח ובן והיינו דקאמר בירושלמי דנפ"מ בינייהו חדא עבר וגירש והיינו בסתם שוטה דלמ"ד משום גרירה לא חשבינן לה כא"י ולמ"ד משום שאינה יכולה אסור דכל שיטה אתינן עלה מטעם שא"י ואפי' דיעבד אינו גט והדר קאמר נפ"מ ביש לה אב והיינו כשבאמת אינה יודעת לשמור גיטה דלמ"ד משום גרירה בעינן שתהא יכולה לשמור מצד עצמה דוקא ולכך דייק טעמא גרירה מדלא קתני עולמית כנ"ל אבל הך מ"ד מפני שאינה יכולה ע"כ דלדידי' כל שגיטה נשמר ע"י אחרים סגי מדלא קתני עולמית ולפ"ז הא דקאמר משום גרירה אסור לאו משום גרירה אלא דאורייתא אסור מפני שאינה יכולה לשמור בעצמה אבל גרירה ל"ש כשיש לה אב דמנהג הפקר אין מניחין לנהוג בה ולפ"ז לדידן דקיי"ל כמ"ד משום גרירה דהיינו הך דר"י בש"ס דילן ממילא בעי' שתהא יכולה לשמור מצד עצמה וכדעת רש"י ודו"ק ויתר הדברים בזה כבר יתבאר סי' קי"ט עיי"ש מה שהארכתי:
ומה שהקשו התוס' דא"כ לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב. והנה המהרש"א הקשה ע"ז דהא ע"כ לאו לכל מילי איתקש דהא קטנה בפעוטות מתגרשת ואינה מתקדשת קידושין דאו' והוא תמוה דכמו דמחלקינן בין נערה שאינה יכולה להתקדש אפי' לרבנן משא"כ להתגרש משום דגירושין בע"כ וקדושין מדעתה א"כ פשיטא דטפי יש לחלק בהכי דגירושין דבע"כ דאפי' חרשת מתגרשה דלית בה דעת כדאמרי' ביבמות וה"ה קטנה משא"כ בקידושין דבעי' דעת מתקדשת אבל מ"מ נלפענ"ד דלק"מ דשאני גירושין דקרא כתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה א"כ בקידושין ליכא למימר הכי דא"כ לעולם לא תתקדש דהא אפי' אינה מתקדשת בעצמה וקרא את בתי נתתי כתיב וע"כ דגבי קידושין ליתא להאי כללא וז"ב:
סעיף ז. כל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה (יב) יש לה תורת חצר (או ד"א) (הנהגות מיי' פ"ה) לקבלו כשם שיש לגדולה:
יב יש לה תורת חצר או ד"א. נראה פשוט דלאו כללא היא בגדולה. למ"ד דגדולה אפי' אינה עומדת בחצירה כל שאמרה יזכה לי חצירי מגורשת אבל קטנה לא משום דכשאמרה יזכה לי נעשה שליח שלה דחצר משום שליח נמי איתרבאי אבל קטנה אינה עושה שליח וכן בד"א נלפענ"ד דהיינו דוקא באין לה אב אבל ביש לה אב כיון דכל שיש לה לאב א"כ אם תקנה ד"א לאבי' הם והוי כזורק בחצר אבי' ואף שהיא עומדת שם ל"מ כיון שאין האב שם כנ"ל: סעיף ח. כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים וצריך לקבל הגט בפני שנים (יג) אפי' אם השנים המעידים על השליחות הם מעידים על הקבלת גיטה או א' מעיד על השליחות ואחד על קבלה ואחר (יד) מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה וע"ז:
הג"ה. ולכתחלה לא ימסור הבעל הגט ליד השליח עד שיברר תחלה שנעשה שליח לקבלה בעדים (מרדכי ריש התקבל בשם מוהר"ם):
יג אפי' אם השנים. עב"ש בשם התוס'. והנה יש להבין מה בכך דבסיפא אין כאן רק אחד מ"מ השני מעיד עמו שקיבל לפניהם וכיון דל"ח לשנים ששכרתן פשיטא דאין לחוש שאחד שכרה ואחד משקר בלי שכירות ועוד דא"כ גם ברישא יש לחוש כן ומזה יש להוכיח דס"ל לתוס' דעדות מיוחדת כשר בעדי קבלה ואין השני יודע מזה כלום לכך אין כאן חשש על אחד ששכרתו אלא דיש להבין למה נקיט רבותא ברישא אפי' מיוחדת והוי שמעי' דאפי' לאחד אין לחוש לשכירות דהוי רבותא טפי דאפי' במיוחדת לא אמרי' האיך איתרמי אותן השנים מיוחדין באמירה ומיוחדין בקבלה דהוי איתרמי בתרתי ודו"ק. לכן הי' נלפענ"ד דאין הכוונה לחוש ששכרה ומשקר דהא מהתם מוכח דמעשה לא עבדי ופי' רש"י להעיד שקר רק כוונת התוס' דמשום האיך איתרמי חיישינן שהאשה שוכרתם שיהא בעת קבלה שיעידו ונוטל שכר להעיד עדותו בטל ואף דהוי שכר לראות מ"מ בכה"ג דאין הראי' כלום רק להעיד הוי כלהעיד דמה"ט לא יטלו עידי הגט יותר משכר בטילה אף דקודם חתימה אינם עדים כלל והוי כמו לראות והשתא שפיר ראו שניהם המעשה רק קבלו שכר וסיפא קמש"ל דאף באחד לא חיישינן ששכרתו. ובהכי ניחא מה שיש להבין בתוס' שהקשו אי אפי' הא בהא עדיף טפי משמע דתרתי קשיא להו חדא איזהו סברא יש בזה דהוי רבותא וגם בהא הוי רבותא טפי ובאמת לא תרצו רק דהוי רבותא אבל עדיין יש להקשות דהא הוי רבותא להיפך לענין חצי דבר לכן נראה דודאי יש לפרש מתני' כפשטא דאין הכוונה דהוי רבותא בהא טפי מהא רק כך הכוונה אפי' עדי אמירה הן עידי קבלה סגי בהכי ולא בעינן דוקא עדים אחרים להעיד על קבלה חוץ עידי אמירה והיינו כדי להוציא מחשש שכרות ומ"מ כיון דעדי אמירה יודעין מקבלה ומדין תורה מהני עדותם רק דבטל מטעם קנס ובהא אינו רק חשש א"כ פשיטא דהוי כולי' דבר וכיון דהוי כולי' דבר ממילא עידי קבלה נאמנין דהם לא הוי חצי דבר כמו במרובה דכל דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה אף עידי טביחה ל"ה חצי דבר והיינו דקמש"ל דלא צריך אחרים כלל דלא חיישינן לשכירות והשתא לא קשיא הא להיפוך הוי רבותא טפי לענין חצי דבר דודאי להיפוך הוי רבותא אבל כאן אין הרבותא להיפוך רק הרבותא מאי עידי אמירה מעידין על קבלה ונצטרך עוד אחרים על קבלה ובהא הוי רבותא, דלא בעי' אחרים ודו"ק רק בס"ד דחשבו התוס' דהרבותא הוא דס"ד שלא יהיו נאמנין מן הדין א"כ פשיטא דקשיא דהוי חצי דבר דאי לא סגי בעידי אמירה לא מהני עידי קבלה דהוי חצי דבר והוי רבותא עכ"פ להיפוך טפי ואהא תרצו דהחשש הוא בשכירות א"כ משום חצי דבר ליכא כלל דלא צריכי עידי אמירה דאינהו ידעו מקבלה ג"כ. והדר הקשו מרישא דקתני צריכה ב' כיתות דתיקשי לר"ע. אבל לרבנן לא קשיא מאי אפי' כנ"ל ועי' ברשב"א שהביאו דברי תוס' ורמב"ן בתרתי ולדעתי היינו הך והא בלא הא אינו מיושב כלום כן נ"ל במת"כ:
סעיף ט. מה שצריך שני עדים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר אבל אם הוא כשר (יד) מצטרף עם עד אחד ויש מי שנראה מדבריו שחולק ע"ז (וה"ה לשליחות להולכה):
יד) מצטרף עם ע"א. עב"ש ס"ק י"א דה"ה להעיד על שליחתו שהוא שליח קבלה ויצא להם כן מדברי הטור לקמן בשם הרא"ש ולדידי תמיה מילתא טובא דתינח על הקבלה או בשליח הולכה בנתינה לאשה דבהא שייך סברת הרא"ש דהוה כבעל דבר אבל להעיד על שליחתו בין בהולכה בין בקבלה האיך ס"ד שלא יצטרף משום דהוה בע"ד דע"ז אנו דנין אם הוא בע"ד וכל שהוא בע"ד סגי בהכי שאין רצונינו לידע רק שהוא שליח ובע"ד והאיך נפסלנו בשביל שהוא בע"ד וצ"ע ויתבאר בסמוך סי"א:
סעיף י. (טו) במד"א שצריך עידי קבלה כשאבד הגט או נקרע אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד השליח קבלה (טז) א"צ עידי קבלה (וע"ל סי' זה סעיף י"ג):
טו במד"א וכו'. לשון הרמב"ם וכתב ה"ה שיצא לו מהא דקאמר מי קא נפיק גיטא מתותי' ידי' דלהימני' ובאמת יש להבין דשם בס"ד קאמר זה אבל לפי מה דמסיק כר"א משמע להיפוך דהא מוכח התם דאין חילוק כלל בעידי קבלה בין יש גט תחת ידו או לא דלר"ח לעולם מהימן ועלה משני הא מני ר"א מבואר דלר"א בכל גווני אינו נאמן ובעי עידי קבלה דאי יש לחלק גם בלי ר"א נחלק בנאמנותו של שליש ובאמת לפי מה שפירשו התוס' שם דהקושיא היתה מעיקרא ליסגי בעדים שראוהו שלם ומשני הא מני ר"א ומיירי בלי ע"ח [וה"ה רק אינו מקויים אך בהא אכתי תיקשי ליסגי בעדי קיום] ולפ"ז יש לפרש גם להרמב"ם כן אמנם דברי התוס' דחוקין מאד לפרש דמעיקרא ס"ד בע"ח ואח"כ בלי ע"ח גם לפרש הקושיא קיבל למה לי בעדים שראו שלם סגי לכן נלפענ"ד דס"ל להרמב"ם לפרש דודאי לא בעי' טעמא דהימני' רק היכי דשייך א"א אבל בלא"ה הי' מהראוי להאמינו בלי סברא דהימני' דע"כ ל"ש א"א רק כשלא נתברר שהוא שליח קבלה אבל כשנתברר ע"י עדי אמירה דהיא שליח לקבלה והקרעים בידו ג"כ למה ניחוש דנוצאם ולנפילה דיחוד לא חיישינן דשליח קבלה זה מצאם באשפה בפרט דאין הבעל מכחיש כלל במשנה ואהא משני דהא מני ר"א דבעינן עידי מסירה דוקא הילכך דוקא כשהגט בידו שלם דהימני' א"כ בהכרח לגירושין מסרו לו א"כ אנן סהדי דמסרו לו דהא רואין אותו בידו חתום בעדים ובהכרח מיד הבעל בא לו דעדים אין רשאין למסור גט לאיש בלי ידיעת הבעל אבל כשהוא בידו קרוע אף דל"ש א"א מ"מ עדים שבא לידו שלם מיד הבעל ליכא ואנן עדים דוקא בעי'. ובהכי ניחא מה שהקשה בה"ע לשיטת הרי"ף והרמב"ם מהך סוגי' דקאמר הא מני ר"א ומסתמא מיירי בע"ח והיינו דלא ניחא לי' לפרש כדברי התוס' דבלי ע"ח מיירי ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא כתבו הרי"ף ורמב"ם רק כשהגט יוצא מתחת ידה או שלוחה שלם דזהו הוי כעדים אבל קרוע מודים דבעינן עדים והימני' ל"ש בקרוע וקושית הש"ס לא הי' קש"ל למה לי משום, הימני' רק כיון דיש עדי אמירה מהיכי תיתי ניחוש דמצאו באשפה כיון דעידי חתימה כרתי והרי עדים חתומים וכיון דל"ש א"א ראוי להאמינו ולכ"ע פריך בין לר"ה בין לר"ח [ואפי' אי נימא דאפי' יש עידי אמירה שייך א"א מ"מ כשאין הבעל מכחיש כלל בודאי ל"ש א"א כיון דהוא שליח קבלה ויש גט ת"י אפי' קרוע] ואהא משני דאין גט כשר בלי עידי מסירה וכשהוא שלם אנן סהדי אבל קרוע לא והיינו דפריך קרע למה לי. למה לי' למיקרעי' דמשום זה נצטרך עידי קבלה בשלם סגי ואהא משני בשעת הגזירה שנוי. וזה שהעתיק הרי"ף הך קרע ל"ל משום דבשלם לא בעי' עידי קבלה ודו"ק [ולעיל סי' קל"ג כתבתי ליישב דברי בעה"ע ושם הדברים מגומגמין וכוונתו כמ"ש כאן] ועימ"ש בסמוך:
טז אין צריך עידי קבלה. אבל עידי אמירה צריך כ"כ ב"י שכן דעת רש"י ותוס' והוא תמוה דמבואר ברש"י להיפוך דאין צריך עידי אמירה כלל כשהגט בידו רק התוס' דחקו ליישב תינח אמרה ל"ה קשיא לן כלל ואפי' אם הי' גירסתו עידי קריעה מ"מ מפירש"י לעיל שם דפי' שליש אומר לגירושין שהייתי שלוחה לקבלה משמע דליכא עידי אמירה. ולפענ"ד עיקר כפירש"י דהאיך ס"ד שיש עידי אמירה א"כ האיך שייך א"א דכיון שבא השליח אצלו שימסור לו גט לאיזהו צורך לא ירצה ליתן לו רק לאשה רק אנו אמרי' דהאיך אפשר שיהאזה ממוצע ביניהם במקום ששניהם ביחד אבל כשנודע שהי' שליח ל"ש א"א והיינו דמקשה תינח אמרה בעי' כיון דלא שייך הימני' שמא משקר דלא נעשה שליח כלל אבל היכי דשייך הימני' לר"ח לא בעי' עידי אמירה דהימני' שימסרנו לאשה ואי דאשה משקרת תאמר דמבעלה קיבלה ואי דאינה משקרת א"כ אי לא עשתה שליח קבלה לא תקבל אבל עכשיו דלא הימני' שפיר יש לחוש דשניהם משקרין אבל כיון דיש עידי אמירה אפי' לא שייך הימני' ראוי להאמין מסברא כיון דל"ש א"א ואהא משני דאין גט כשר בלי ע"מ לכך בשלם דהיינו בודאי נמסר לפני עדים אי להרמב"ם הנ"ל הוי מה שתופס הגט בידו בעידי מסירה משא"כ קרוע. ובהכי ניחא מה שהק' תוס' לפירש"י דמה מיגו יש האשה לא תתרצה כיון שבעל אומר לפקדון ולפי הנ"ל ניחא דכיון דכל שנודע שהוא שליח קבלה של האשה לכ"ע אין לחוש לכלום ולא בעי' הימני' כלל [רק שלם בידו בעי' מכח עידי מסירה] רק החשש דלא נעשה שליח קבלה כלל א"כ בהכרח שגם האשה משקרת עם השליח דאי היא לא משקרה הא היא אומרת שעשתה אותו שליח וכיון דחשדינן לה ג"כ דמשקרת שוב יש מיגו דימסור לה ותשקר דמבעל קיבלה. ומ"ש הב"ש על המחבר דלקמן הביא פלוגתא במכחיש לק"מ דהתם מבואר בששניהם בעיר אחת דוקא אבל הכא לא מיירי בעיר אחת דבקרוע לעולם בעינן עידי קבלה אפי' אינן בעיר אחת דל"ש א"א דכיון דקרוע הוא אין כאן עידי מסירה וז"ב:
סעיף יא. (יז) אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם המשלח כופר ה"ז ספק (יח) וי"א ששליח הולכה צריך למנותו כעדים: הג"ה. (יט) מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים וא"צ עדות על כך (רבי ירוחם ח"ג) ונוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח וע"ל סעיף כ"ד:
יז אין שליח הולכה צריך עדים אם הודו וכו'. לשון הטור בשם הרמב"ם שא"צ לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתות הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח א"צ עדים ע"כ. ויש להבין דמתחילת דבריו מבוארין שעל עיקר התחלת המינוי אנו דנין שא"צ למנותו בעדים. ומ"ז שסיים לפיכך אם הודו דבהא לכ"ע א"צ עדים אפי' להחולקים ונאמנין לומר שהי' בעדים מעיקרא ומזה מבואר באמת דמיירי שהגט נקרע כמ"ש הב"ש סקי"ד. רק מ"ש דנתנו לה בפ"ע ונקרע. לדעתי א"צ דכל שישנו עם חתימת העדים אפי' קרוע שוב ל"ה דשב"ע שלא להאמין הבעל והאשה והשליח דהא חזינן דעשה שליחותו. ומאיזהו צד נימא דנתן לה קרוע כיון דבעל נאמן שנתנו לשליח שלם ואנו רואין שעשה שליחותו שהרי ישנו בידה רק באבד לגמרי הוא דאין נאמנים כולם כדאיתא בש"ס, דאל"כ למה נקט אבד הול"ל בהך גוונא גופה דמיירי מעיקרא בקרע כדקתני מתני' ומדקתני אבד ש"מ דוקא אבד ולא בישנה בידה קרוע עם חתימת העדים וז"ב אבל אם הבעל כופר כל שהוא קרוע אין השליח נאמן והיינו דקאמר אם הודו השליח והמשלח דבכופר לא כיון שנקרע רק בהודו נאמנין והשתא לדעת הפוסקים דבעי' עדים דוקא בשעת המינוי א"כ אף דנאמן השליח אח"כ שהי' בעדים היינו בגט בידו ולא בנקרע צריך עדים על המינוי וע"ז קאמר דכיון שאין צריך עדים על המינוי א"כ לכך בהודו אח"כ סגי אפי' נקרע ודו"ק:
אמנם בלא"ה נראה דמה שכתב הודו [היינו משום דכיון דמיירי בשליח הולכה והגט ביד השליח א"כ כל שהבעל כופר ל"מ אמונת השליח כלל דכפירה זו הוי ממש כביטול ואפי' למ"ד גילוי דעת בגט לאו מילתא הכא גרע דהוי מחאה ממש דס"ס פי' שאין רוצה שתתגרש וזהו ג"כ כוונת הגמ' שכתב שהרי יצא השלישית ולאו למימרא דבלא יצא שליח נאמן רק הכוונה כיון דע"כ שיצא דבלא יצא אין מקום להסתפק שלא ליתן דהוי ביטול וכיון שיצא שוב אינו נאמן והב"ש סוף סקי"ד כתב דאינו נאמן במיגו דהי' מוחה דהוי במקום עדים ולפענד"נ ברור דבהא א"צ למיגו כלל דמוחה ועומד הוא גם לפי דרכו מתורת מיגו בלא"ה ל"ה מיגו דמי סגר פיו שלא למחות אף אם אומר אמת ומה לו כל המחלוקת וע"כ שאינו יודע מזה א"כ ליכא מיגו אבל העיקר דלא בעינן מיגו וכוונת הגמ' כמ"ש וכן הוא כוונת הטור שכתב אם הודו בגירושין מה דלא נזכר ברמב"ם רק בקידושין ולפי הנ"ל ניחא דמיירי בגט ביד השליח עדיין לכך בכופר הרי הוא מוחה שלא ליתנו אמנם דברי המחבר א"א לפרש כן דאיך כתב אח"כ בכופר הוי ספק ועוד דהך דינא דכופר הוא בב"י בשם הגמ' ושם מבואר דיצא מידו ליד האשה לכן צריך לומר דמיירי בנקרע כנ"ל:
יח וי"א ששליח הולכה צריך למנותו בעדים. זהו מה שהביא הטור ירושלמי ריש השולח דצריך עדים על המינוי וכתב בשם הרא"ש דאפי' כחד לא חשיב והטור סובר דחשיב כחד וכוונת הירושלמי דכששנים ל"ה [ובאמת דחוק מאד לפרש הירושלמי כך דכיון שכתב דצריך שנים מה צורך עוד ואין השליח משם השנים דא"כ לעולם אין צריך כלום. ובאמת אפי' להרא"ש יש להבין דכיון שכתב דצריך שנים ע"כ דלא חשיב אפי' כחד וע"כ צ"ל דמעיקרא ס"ד כשהשליח פסול צריך שנים משא"כ בכשר קמש"ל דאין השליח עולה אפי' כשר ולפ"ז יש לפרש כהטור ג"כ] וכתב שכ"כ הרמב"ם. ועי' ב"י מ"ש לתמוה על הטור בזה ותמוהין מאד דבריו בעני' ודברי הטור נכונים וברורים דודאי אף שכתב הרא"ש פרק האיש מקדש הך דהן הן שלוחיו ל"כ שא"צ עדים כלל בשעת קידושין וגירושין דודאי צריך עדים שהרי בפי' כתב בפ' השולח לפרש דברי הירושלמי דצריך ליתנו בפני שנים ואין השליח משם השנים דהוי בע"ד רק דהטור למד מדברי הרא"ש דה"ה על מינוי השליחות דג"כ אמרו כך בירושלמי אבל פשיטא שא"א לומר דהרא"ש רק על מינוי השליחות אמרה מה דמבואר להדיא ברא"ש עיקר דבר זה על הגירושין וע"כ דסובר הרא"ש דמה שאמרו הן הן עידיו הכוונה שהם נאמנים לומר שנתנו הגט כדין בפני עדים וכן הקידושין אבל לא שיהיו הם עצמן עדים וכן סובר כאן במינוי השליחות דעיקר המינוי צריך עדים חוץ השליח ואח"כ נאמן השליח שהי' בעדים וה"ה התם אבל הרמב"ם כתב להדיא התם שא"צ עדים בשעת קידושין וגירושין רק הם דשליח נעשה עד א"כ נהי דכאן סובר לגמרי דל"ב עדים כלל על המינוי אבל על כל פנים מוכח מהתם דאפי' בדבר שצריך עדים דוקא השליח עכ"פ כעד ודלא כדעת הרא"ש וכ"ז ברור. אמנם בעיקר דברי הטור מה שהביא מדברי הרא"ש המעיין ברא"ש יראה להדיא שכתב דבריו רק על הך, בבא שאמרו בירושלמי דצריך ליתנו לה בפני שנים ועז"כ הא דצריך ליתנו בפני שנים היינו כר"א או כר"מ משום סברת ר"ת ואין השליח משם השנים שהרי הוא עומד במקום הבעל והיינו כמו שאין הבעל אחד מעידי נתינה כן אין השליח שהוא במקומו נעשה עד ע"ז אבל על מינוי השליחות ל"ש טעם זה כלל דהא ע"ז אנו דנין אם הוא במקום הבעל הרי סגי בהכי ואין אנו צריכין יותר רק שיהא במקומו וע"ז יכול להיות עד. ואמת דלהטור צ"ל בזה סברא אחרת דכיון שעדותו הוא שיעשה הוא בע"ד לא מקבלינן לי' דהוי כמעיד על עצמו. אבל אין זה כלל טעמו של הרא"ש דהוא כתב על נתינה והתם הטעם דכבר נעשה בע"ד והוי כמו בעל אבל על המינוי ל"ש זה כלל ותימה על הטור שכתב בפשיטות דהרא"ש מפרש הירושלמי שהוא בא במקום בע"ד ובאמת לא נזכר זה ברא"ש כלל על עידי נתינה וטעם זה ל"ש בעידי מינוי רק צריך להמציא מסברא טעם שלא נזכר ברא"ש כלל וגם אני תמה על הב"י שהעתיק מה שחילק הרשב"א בין מקום הצריך משום קיום או מקום שא"צ רק להחזיקה בגרושה ובהדיא מבואר ברשב"א חילוק זה על עידי נתינה ולא על עידי מינוי השליחות דמה ענין חילוק זה לעידי מינוי] ובאמת נלפענ"ד מדלא פי' הרא"ש כלל הך בבא או דס"ל דאין זה עיקר ובירושלמי שלפנינו ליתא כלל הך בבא וכן נראה מדברי הרשב"א דהך בבא בטעות הוא דהא כתב לחלק כנ"ל והיינו דקשיא לי' למה לא יעשה עד וא"כ מה יענה להך בבא בעידי מינוי דא"א לחלק בזה ותדע דמתחילה כתב רק הך בבא להחזיקו וכאשר כתב לחלק כתב ליתנו בפני שנים ש"מ דבטעות הועתק הך בבא להחזיקו כשנים אבל בלא"ה נראה לפענ"ד דאפי' אי גרסינן לה בירושלמי וברא"ש ורשב"א אין הכוונה כלל על עידי מינוי רק הכוונה שצריך להחזיק הגט בפני שנים כדי שידעו אח"כ שזהו הגט הנמסר לידו זהו שמסר לאשה דיש לחוש דימסור גט אחר ויחליף וכן מבואר בסדר הגט דהעדים צריכין ליתן סי' בגט וכן שליח שאבד גט חיישינן דאחר הוא אפי' נמצא גט כזה ממש כל שאין מכירין בט"ע וזהו כוונת הירושלמי דעשה שליח להוליך גט צריך להחזיקו לגט בפני שנים שיתחזק זה הגט בפני עדים שיכירוהו אח"כ כנ"ל וזהו כוונת הרא"ש והרשב"א שלא פירשו רק הך בבא דצריך ליתנו [וכמו דליתנו על הגט קאי כן להחזיקו] וע"ז נתן טעם דהוי כבע"ד כיון שהוא שליח משא"כ על מינוי השליחות ל"ש זה כלל וע"כ דמפרש כנ"ל ולפ"ז י"ל דמודה כדעת הרמב"ם מכ"ש דאין קושיא על הרמב"ם מהירושלמי דהי' מפרש כנ"ל או שלא הי' גירסתו רק כירושלמי שלפנינו ודו"ק ועי' בסמוך:
יט מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים. כ"כ ב"י בשם הרבה פוסקים ואני תמה כיון דס"ל לכל הפוסקים דבשליח הולכה ודאי שליש נאמן וכבר פירשו תוס' והרא"ש טעמא דהימני' דלא כרש"י משום מיגו רק דכך סמך עליו אפי' משקר א"כ תיקשי כיון דצריך באמת עדים האיך שייך הימני' אם באמת נתן לפקדון פשיטא שאין עדים עכ"פ דנתנו לגירושין א"כ מה יועיל הימני' כיון דליכא עדי מינוי ובשלומא לרש"י משום מיגו ניחא דנאמן במיגו דנעשה בעדים משא"כ לתוס' ורא"ש. ונראה ברור שזה טעמו של הרמב"ם שפסק דא"צ עידי מינוי והיינו דהוא מפרש בשליח הולכה כהרי"ף וטעמא דהימני' כמ"ש התוס' הנ"ל א"כ מוכרח דלא בעינן עידי מינוי ונראה שזה הוא כוונת רבינו ירוחם שכתב בשם התוס' דאין צריך עידי מינוי אף בסמ"ק מבואר בשם ר"י להיפוך וע"כ דלמד כן מדברי התוס' וגם מה שהק' הב"י על פי' הירושלמי לכתחילה מלשון צריך לא ידעתי דבהדיא מבואר פ"ק דגיטין דצריך י"ל לכתחילה דמהאי טעמא נקט משנה מותרת דאפי' דיעבד ל"מ] אמנם נראה לפענ"ד ליישב דודאי ס"ל לתוס' דל"ב עידי מינוי דהיינו שישמעו שנעשה שליח לגירושין אבל מ"מ בעינן עדים שנמסר מיד הבעל לידו של השליח וכל שראו המסירה כיון דהימני' אפי' נתני לפקדון הוי כעדים דנתנו לגירושין אם יאמר כך אפי' ישקר אבל בלא ראו המסירה כלל אז לא מהני כנ"ל ואין כאן סתירה מדברי הסמ"ק תוס' הנ"ל וצ"ע שלא ראיתי מי שפירש כן רק סתמא דבעי' עידי מינוי דוקא משמע ששמעו שנתן לגירושין דוקא ומה שגימגם הב"ש סקט"ו בדברי רמ"א נ"ל דלק"מ דעיקר המחלוקת מעיקרא בענין עיקר דין מינוי השליחות א"צ למנותו דוקא בעדים ואף דהאמת דנעשה שליח ל"מ בלא זה ולהרמב"ם ולענין אי השליח נאמן דנעשה שליח בלי עדים תליא אי גט בידו ואין בידו שניהם מודים ולזה ס"ד דלמ"ד דצריך עדים דוקא יסבור דגם עכשיו צריך עדים דוקא לפנינו וע"ז כתב דבהא כ"ע מודים דבגוונא דשליח נאמן נאמן לומר שעשאו בעדים אפי' למ"ד דמצריך עידי מינוי דוקא:
סעיף יב. במד"א שאין שליח האיש צריך עדים כשמסר לה גט שחתומים בו עדים אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים (כ) הרי זו ספק מגורשת:
סעיף יג. יש מי שאומר ששליח הולכה ושליח הובאה א"צ לעשותו בעדים ויש מי שחולק:
הג"ה. כפל הדברים הן בכאן כי בבא זו נתבאר סעיף י"א ויש מחלוקת בדין זה בדרך אחר די"א דשליח הולכה אם מסר לה הגט בינו לבינה וא"א לחזור וליתנו לה בפני שנים דמגורשת מאחר שהגט יוצא מתחת ידה בחותמיו (טור בשם הרמב"ם) וי"א דפסול (טור בשם רגאונים) מיהו אם הגט מקיים בחותמיו מתחת ידה אינה צריכה שתביא עידי מסירה בפנינו רק שאמרה שקבלה אותו בפני שנים כראוי (טור) וה"ה בשליח קבלה מן הבעל: (כ) הרי זו ספק מגורשת. עב"ש שגימגם מה בין זה לקידושי כסף ולי נ' דלק"מ דהכא שאני אי הי' הוא בעצמו רוצה לגרש עכשיו בגט זה אין בידו דכיון שאין עליו עדים לא ידעינן דנכתב בציווי הבעל לשמו דגט כזה יכול לכתוב בעצמו או אצל סופר לכך אינו נאמן לומר שעשאו שליח בזה הגט לגרש משא"כ בקידושי כסף שאין בגוף הקידושין שום ענין חסרון רק רצון הבעל בלבד וכל שאומר שנתרצה נאמן משא"כ בגט שגוף דבר הכורת לא מהני רצין הבעל רק כשנדע שהיא היא וזה לא מהני רק בעדי חתימה ודו"ק: סעיף יד. בין שליח קברה בין שליח הולכה (כא) א"צ שישמע מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר והעדים כותבים וחותמים שמינה לפלוני שליח (וע"ל סעיף ל"ה):
כא אין צריך שישמע מפיהם. אבל הסופר צריך שיכתוב ע"י שישמע מפיו דוקא כמבואר סי' ק"כ והטעם מבואר בר"ן פרק האומר בשם הרמב"ן וכבר ביארתי דבריהם אלו באריכות לעיל סי' ק"כ וסי' קל"ב עיי"ש:
סעיף טו. בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי (כב) או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו:
גט ויתנו לאשתו או לשון שמשמעו שיגרשוה כמו גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה אבל אם אמר (כג) פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה בנימוס עשו לה כראוי (כד) לא אמר כלום. אמר להם עזבוה הוציאוה התירוה הניחוה הועילו צה ה"ז ספק:
כב או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו. לשון המשנה פרק התקבל האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו איגרת ותנו לה הרי אילו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום כמו שפירש"י שם דכל אלו הלשונות יש במשמע מה שאינו לשין גירושין. והנה לכאו' משמע מדברי הפוסקים דהלשונות המעולים מהני בלשון זה בלבד. ואיכא למידק דכיון שצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתימו והם צריכין לשמוע מפיו שהוא מצוה להם לכתוב ולעדים חוץ הסופר לחתום א"כ האיך יועיל לשון גרושה שלחוה או פטרוה בלבד שיכתוב הסופר ויחתמו העדים ולשון זה לא יורה רק על הגירושין דהיינו הנתינה לאשה שיתנו לה הגט אבל לא נתבאר בדבריו מי יכתוב ומי יחתום הגט וקשה מאד לומר שכל שאמר פטרוה עשה להעומדים שמי שירצה יכתוב ומי שירצה יחתום מאחר שלא פירש. לכן נ"ל שכל אלו הלשונות אינם רק על הנתינה בלבד אבל הכתיבה והחתימה צריך שיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ובודאי שאם אמר כתוב איגרת וחתמו מהני דכיון שלשון איגרת בודאי גט הוא הרי זכר הכתיבה והחתימה אבל שאר לשונות ל"מ רק על הנתינה בלבד וה"ט דמהני אלו הלשונות מאחר שציוה לכתוב ולחתום בודאי ללשון גירושין נתכוון רק פטרוה ושאר הלשונות אינם סובלים לשון גירושין בדוקא כלל. ובזה יש מקום לקיים דברי הב"י שכ' דלדעת רש"י הוי ספק מגורשת והיינו ממ"ש דפטרוה דילמא פטור וחובה קאמר ובאמת הוא תמוה דפשיטא דמודה הרמב"ם, וכל הפוסקים לדעת רש"י דאין לשון פטרוה בודאי הכוונה פטור מחובה דהאיך יעלה על הדעת לומר כן רק כיון דצריך שישמעו מפי הבעל שיכתבו ויחתמו ואי לאו הגט בטל א"כ כל שאמר לשון סתם שיש לפרשו בשני פצים אף אם באמת נתכוון הבעל לגירושין הסופר ועדים לא שמעו ולא מהני מודה רש"י דגט בטל אבל לפי הנ"ל כל שזכר הכתיבה והחתימה רק על הנתינה אמר לשון זה כיון דבהא לא בעינן שישמע שליח להולכה מפי הבעל דוקא כמבואר סי"ד א"כ כל שבאמת נתכוון לגירושין הי' בדין שיועיל ובספק הוי ספק מגורשת אמנם מדברי הב"י לא משמע כן רק דמפרש דלשונות אלו מהני אף לכתוב ולחתום ולפ"ז פשיטא דרש"י והר"ן לא פליגו כלל גם דברי ה"ה נראה שהרגיש קצת בזה וכתב דצריך שידבר מעסקי גיטין קודם וזה ל"מ רק לנתינה אבל לא לכתיבה וחתימה כמ"ש ולפמ"ש בלא"ה ניחא כיון שאמר לכתוב ולחתום סגי בלשונות אלו על הנתינה וצ"ע בזה:
כג פטרוה. בש"ס איתא פלוגתא ומפרש רבא לחלק בין בבל לא"י והפוסקים השמיטו כתב ב"י משום דאנן בתר בני א"י לענין זה שאין בנינו לשון ארמאי וזה יספיק לשאר פוסקים לא לרמב"ם דמביא כל מה דאיתא בש"ס בפרט דנפ"מ במקום שיש לשון ארמאי לכן נראה דרי"ף ורמב"ם לא ס"ל מה שפירש"י בדברי רבא דלשון הש"ס לא משמע כן כלל גם תמוה מה שהחליט דבני א"י אינם מדברים כלל בלשון ארמאי והירושלמי לשון ארמאי הוא ולא לשון עברי לכן נלפענ"ד לפרש בפשיטות דר"נ מבני בבל דייק בין פטרוה לפיטרוה אבל תנא דא"י לא דייק כ"כ והיינו דירושלמי לישנא קלילא מדברין ולא דייקו כ"כ כמבואר להדיא בש"ס פ"ק דב"ק האי תנא ירושלמי הוא דנקט לישנא קלילא ולזה ס"ל לתנא דא"י כיון דיש בנ"א דלא דייקו שוב ל"ה כשמיעה ממש מפי הבעל אף דבבבל מדקדקים אין זה רק הוכחה דנתכוון לגרש ואנן שישמעו מפיו בעי' ובפיו לא זכר כיון דהרבה בנ"א בעולם שאינן מדקדקין בזה ואפי' בבבל ל"מ והלכה כתנא דא"י דהוא סתם מתני' דידן כנ"ל לדעת הרי"ף ורמב"ם. והנה בעיקר ההפרש לפטרוה לפיטרוה פירש"י ב' לשונות ודבריו צריכין ביאור ואין להאריך מאחר דאין נפ"מ לדינא כנ"ל
כד לא אמר כלום. עב"ש סקכ"א דמשמע מרש"י ור"ן דהוי ספק גט והוא מדברי ב"י וכבר כתבתי דד"ק ל"ע דנראה דלא מהני כל שאין במשמעות דבריו בבירור לשון גט כיון שלא שמעו מפיו רק כל שזכר הכתיבה והחתימה בפי' רק לשליח להולכה אמר לשונות אילו בזה נ' פשוט דהוי ספק גט כמו שבארנו:
סעיף טז. האומר כתבו גט לאשתי (כה) הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה ואם נתנו לה אינו גט בד"א בבריא אבל במסוכן (כו) והוא אדם שקפץ החולי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר (כז) אפי' על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה:
כה הרי אילו כותבין ונותנין. ואין נותנין משמע דהטעם משום שמא רוצה ליתן בעצמו לה ולא ע"י שליח. אמנם במשנה שם בסמוך הבריא שאומר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה משמע דאין כותבין כלל דלא רצה לגרש כלל רק לשחק בה נתכוון ולפ"ז אפשר דאין כותבין דאף על הכתיבה לא נעשו שלוחים ואפשר לומר דודאי כל שהוא כאן כותבין ונותנין דלמה נאמר לשחק היתה כוונתו אבל כשאמר כתבו והלך לו ואיננו עוד אמרי' לשחק היתה כוונתו כי אם היתה כוונתו שיתן הוא הרי הלך לו ואיננו ואי שיתנו הם הרי לא אמר תנו ולפ"ז אפשר דאם אמר כתבו והלך לו אין כותבין כלל דלשחק כוון משא"כ הכא שישנו כותבין ונותנין לו וצ"ע:
כו והוא אדם שקפץ עליו החולי. אבל רש"י ז"ל פי' במשנה מסוכן חולה משמע דכל חולה מסוכן קרי לי' ונראה שטעמו מדקתני מעיקרא המפרש והיוצא בשיירא והדר קאמר ר"ש שזורי אף המסוכן א"כ אי ס"ד דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי א"כ מה ס"ד דת"ק דמסוכן לא הא פשיטא דעדיף טפי ממפרש ויוצא בשיירא ומזה דייק רש"י דמסוכן היינו חולי סתם. אמנם בירושלמי מבואר להדיא דחולה לאו היינו מסוכן ובברייתא תני אף החולה ואמרי' עלה הלכה כר"ש שזורי במסוכן וקאמר מה בין חולה למסוכן וכו' משמע בהדיא דהלכה במסוכן דוקא ולא חולה שהוסיפו בברייתא והי' אפשר לפרש דעת רש"י בחולה אחר ג' ימים דבהא ס"ל להפוסקים דהוי כמסוכן ומ"מ לא טריד כ"כ כמו מפרש ויוצא בשיירא כיון שהוא חולה כדרך הארץ אמנם בירושלמי גופא לא משמע כלל לחלק בחולה כדרך הארץ בין תוך ג' לאחר ג' ואדרבא מדלא מוקי ברייתא דמוסיף אף התולה לאחר ג' ש"מ דאין הפרש בזה כלל רק דירושלמי דינא בעלמא קאמר ולענין ביקור חולים דלאחר ג' ימים מבקרין חולה אפי' לא קפץ עליו החולי ובקפץ מבקרין מיד אבל לענין גט אין נפ"מ כלל דכל שהוא כדרך הארץ לא טריד ור"ש שזורי מסוכן דוקא קאמר ולכך לא זכר הרמב"ם רק שקפץ עליו החולי והוא היפוך מהב"י והב"ש שכתבו בפשיטות לחלק בחולה ולפענ"ד נראה ברור שאין זאת דעת הרמב"ם וכן בירושלמי לא משמע כן כנ"ל אמנם מצוה מחמת מיתה בזה נראה שדינו כמסוכן בודאי ליתן נתכוון כמ"ש הר"ן:
כז אפי' על עסקי ממון. כ"כ הפוסקים בשם הירושלמי וגם בזה משמע מפירש"י להדיא היפוך זה שפי' היוצא בקולר ליהרג למלכות וגם בזה דבריו מוכרחין דאי ס"ד על עסקי ממון א"כ האיך יעלה על הדעת דת"ק יסבור בזה דכותבין ובמסוכן לא דודאי משמע דת"ק פליג במסוכן לגמרי אפי' קפץ עליו החולי דלא נזכר מסוכן אפי' קפץ בדברי ת"ק וא"כ האיך אפשר דיוצא בקולר על עסקי ממון טריד טפי ממסוכן ומזה דייק רש"י דיוצא בקולר היינו ליהרג וסובר ת"ק דיוצא ליהרג בידי אדם טריד משא"כ בדין שמים מחמת חולין ומן הירושלמי שהביאו ראי' יש לדחות דכוונת הירושלמי דודאי יוצא ליהרג רק דס"ד דוקא כשיוצא ליהרג על עסקי נפשות שחייבוהו מיתה על רציחה וכדומה אז טריד דודאי לא יצא תפשי ולא יחוסו עליו ולא יפדוהו משא"כ ביוצא ליהרג על עסקי ממון אינו טריד כי חושד שיפדוהו ויחוסו עליו מאחר שהוא על עסק ממון קמש"ל דמ"מ מסוכן הוא וטרוד אבל כל שאינו יוצא ליהרג על עסקי ממון בוודאי לא טריד כנ"ל: סעיף יז. בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו ונתנו לה והרג עצמו (כח) מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר ואם לא כתבוהו כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט:
סעיף יח. ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל הרי זה גט ואם לא נפל לאלתר הרי זה ספק:
כח מיד. זהו לשון הרמב"ם והנה במשנה איתא אם מעצמו נפל הר"ז גט ואם הרוח דחפתו א"ג ובתוספתא נאמר משום רשב"ג גופא לחלק בין אם לאלתר נפל אם לאח"ז. ולכאורה קשיא דרשב"ג אדרשב"ג וצ"ל דבמשנה מיירי שאנו רואין כיצד היתה נפילתו אז אין חילוק בין לאלתר לאח"ז אלא אם מעצמו נפל אפי' לאח"ז הוי גט ואם הרוח דחפתו אפי' לאלתר א"ג ובתוספתא דמחלק בין לאלתר בין לאח"ז מיירי שלא ראינו נפילתו באיזהו אופן היתה בזה מחלקינן אי לאלתר נפל מסתמא מעצמו נפל ואי לאח"ז הוי ספק גט [או א"ג דמסתמא הרוח דחפתו דאי מחמת הגט הוי נפל מיד] וזהו כוונת הירושלמי בפשיטות שהביאו ראי' דספק הוי גט מהתוספתא דאל"כ אלא שאינו גט רק כשנדע בבירור דמעצמו נפל א"כ למה מכשר רשב"ג לאלתר דליכא למימר בראו דמעצמו נפל הא בהא לא בעי' לאלתר כמבואר במשנתינו וע"כ דמספק הוי גט רק לאח"ז א"ג דמסתמא הרוח דחפתו וז"ב דלא כהמפרש שם בירושלמי ודו"ק:
אך לפ"ז משמע לכאו' דכל שראינו שנפל מעצמו אין הפרש בין לאלתר בין לאח"ז וא"כ למה כתבו הרמב"ם ומחבר והרג עצמו מיד ואפשר לי לומר דסובר הרמב"ם לחלק בין אם הי' עומד במקומו והרג עצמו דאז אפי' המית עצמו בעינן מיד כיון שלא עשה מעשה אחר שאמר כתבו גט שיהא נראה מזה שהרג עצמו מחמת זה וזה שלא כתב הרמב"ם מקודם עלה לגג והשליך עצמו כמ"ש אח"כ וע"כ דדוקא עלה לגג ונפל אז אם ראינו שהמית עצמו מהני אפי' לאח"ז ובספק אם הי' מיד הוי גט אבל בלא עלה לגג רק במקומו המית עצמו אז אם המית מיד הוכיח סופו על תחילתו אבל בלא המית עצמו מיד י"ל דאירע לו בנתיים איזהו סיבה שהמית עצמו ולא מחמת הגט. ועדיין צ"ע אף שדברי הרמב"ם נראין כן ונידון מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם בספק פשוט הוא דהראב"ד מפרש הירושלמי כמו שכתבתי ולזה הקשה לו על שכתב בפשיטות הר"ז גט ולא פי' לאלתר דוקא ובאמת י"ל דהרמב"ם סמך על מ"ש מקודם מיד דמשמע דהכל מיד מיירי ולא זכר הדין בלאח"ז משום דמספקא לי' אי אינו גט או ספק ולא זכר רק במיד הוי גט בספק: סעיף יט. וכן מי שהיה מושלך לבור ואמר (כט) כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושם אשתו שם עירו ושם עירה הרי אלו יכתבו לה (ל) ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין (לא) וי"א דה"מ שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא שדרך השדים למצא בבורות וכן בשדות:
סעיף כ. אם היה שם שלשה ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים וא"צ מעמד כולם דאע"ג דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו:
כט כל השומע. בתוס' הקשו מ"ש דבנדרים ל"ה שליחות כה"ג ותרצו חדא דהתם נמי בעי' שליחות רק הנחה ל"ה בכה"ג ועוד תרצו דהכא שאני דאמר כל השומע. והנה יש להבין בדבריהם שנראה באמת לפי תי' הב' דכל הרוצה לא מהני רק כל השומע והיינו דלא מיקרי שליחות בלשון זה והא בתי' ראשון הביאו ראי' ברורה מהש"ס דגם בתרומה בעינן שליחות א"כ ע"כ דכל הרוצה ג"כ שליחות מיקרי ולא ימלט רק בתי' ומה זה שחדשו כאן דכל השומע דוקא משא"כ באמת דע"כ כל הרוצה הוי שליחות. לכן נלפענ"ד ברור דודאי לענין נתינה מודים התוס' דכל הרוצה ליתן וודאי מהני לנתינה דחשיב שליחות רק דכוונת התוס' בתי' זה לומר דבאמת כאן אפי' תימא דחשיב שליחות בעלמא הכא לכתיבת הגט דבעינן שיאמר לסופר כתוב ושהסופר ישמע מפיו דוקא שאומר לו כתוב הילכך כל שלא ייחדו לומר כל השומע דמייחד לשומע לשליח לא חשיב כאומר לסופר כתוב ודברי תוס' כך דודאי תי' א' אמת מ"מ י"ל דהכא בלא"ה לא קשיא דכל השומע דוקא מטעם הנ"ל וכיון דהכא בדוקא קאמר כל השומע א"כ אין קושיא מנדרים דקאמר כל הרוצה ואפי' בלי תירוץ א' לק"מ ומ"מ לא הרויחו בזה רק דהכא כל השומע דוקא מחמת הכתיבה אבל לענין נתינה מודים דמהני כל הרוצה דהא תי' א' ע"כ אמת דגם כל הרוצה הוי שליחות דהא בתרומה באמת בעינן שליחות ואי כל הרוצה ל"ה שליח ל"ה תרומתו תרומה וז"ב ונ"מ דלנתינה כה"ג ודאי מהני רק לכתיבה ל"מ ולא משום דל"ה שליח רק משום דבהא בעינן שישמע מפי הבעל שיאמר לסופר כתוב ונראה לי שלזה כוון הרמב"ן שהביא הר"ן והוא ז"ל הקשה עליו דגם בתרומה בעי' שליחות ולפי דעתי שלא כוון הרמב"ן לומר דבתרומה ל"ב שליחות רק כך כוונתו דבתרומה א"צ שישמע השליח מפיו שהוא מצווה לו לעשות דבר רק לכל מי שנתברר שרצונו לתרום לו כל הרוצה לתרום אף מי שלא שמע ממנו יכול לתרום כל שנתגלה רצונו של זה שהוא רוצה בכך שיתרמו לו וכל התורם נעשה שלוחו בזה ולפ"ז זה ששמע ממנו והלך ותרם לא הי' בהכרח שזה יתרום שכל שיגלה רצונו של זה שכך אמר כל מי שירצה יוכל לתרום וא"כ ממילא לא מיקרי מהנה אבל בגט כיון שזה ששומע מוכרח לכתוב אפי' יגלה דבריו של זה שציוה כל הרוצה לכתוב לא יוכל אחר לכתוב רק זה ששומע הילכך אפי' כל הרוצה הוי שפיר שלוחו ממש ודברי הרמב"ן ז"ל הן דברי התוס' אלא דלהתוס' צריך שיאמר כל השומע לגבי כתיבה ולהרמב"ן כל הרוצה ג"כ מהני כיון שא"א שיכתוב רק השומע הוי שפיר כמי ששמע מפיו שציוה לו לכתוב משא"כ בנדרים לענין תרומה דגילוי דעת מהני אבל מ"מ שליחות בעי' רק לא שליחות שישמע מפיו כמו גבי גט לפ"ז ל"ק קו' הר"ן [ונידון מה שהקשה הב"ש על תי' א' של התוס' יש ליישב ואין להאריך כי כבר קדמנו בזה בסת"ג] ולפ"ז מ"ש הב"ש בשם התוס' בפשיטות דכל הרוצה ל"מ ליתא דודאי כ"ע מודים דכל הרוצה הוי שליח רק לכתיבה טעמא אחרינא כן נ"ל. גם מ"ש שכן דעת הרמב"ן לפענ"ד נראה דמודה הרמב"ן דכל הרוצה מהני אפי' לכתיבה כמו שבארנו גם מדברי הרשב"א בתשו' שהביא ב"י סוף סי' זה מוכח להדיא דלנתינה מהני כל הרוצה ולא בעי' כל השומע עיי"ש:
ל ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו. הרמב"ם כתב והוא שידעו אותו וכתב רש"ך שיש מפרשים שידעו שהוא אדם ולא שד. והוא תמוה דא"כ הי' לו להזכיר בבואה דבבואה שאמרו בש"ס וע"כ דהכוונה דלתנא דבי ר"י נדחה דלא חיישינן לשד כלל וכוונת הרמב"ם שידעו שזה בעלה של באמת. והנה נראה לפענ"ד דבעי' דוקא שמצאו עכ"פ שם אדם דאף דבהך דיבמות ששמעו איש פלוני מת אפי' לא מצאו שם אדם מועיל שאני התם שהעיד על אחר שמת במק"א והעד הלך לו אבל כאן שהמושלך בעצמו אמר כיון שלא מצאו שם אדם יש לחוש דאחר אמר או הוא עצמו ירצה לשוק ולא הי' מסוכן כלל דאל"כ למה לא מצאו אדם וכן נראה מדברי הפוסקים דאל"כ הול"ל רבותא או שלא נמצא כלל דדוחק לומר דקמש"ל אפי' נמצא ולא נזכר שהוא זה אמרי' שנשתנה דא"כ הו"ל לחלק בין נמצא תוך ג' לאחר ג' אף שאפשר לומר דהכא אפי' תוך ג' כיון דחזינן דנשתנה מהני מ"מ נראה פשוט דבלא נמצא שום אדם לכ"ע אינו מועיל ובזה נלפענ"ד ליישב דברי הרי"ף שלא הביא הך אוקימתא דבבואה אף דביבמות זכרה דשא"ה שנמצא אדם רק שלא הכירוהו א"כ כיון דבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין א"כ מאי נפ"מ בזה דניחוש שמא שד הי' וכמו דל"ת לאדם שמא אחר הוא כן דל"ח שמא שד הוא משא"כ התם ביבמות דלא נמצא שום אדם שפיר חיישינן שמא שד הוא ובנמצא אדם לא חיישינן לצרה אבל כאן כיון שנמצא אדם שוב לא חיישינן לשד כנ"ל: (לא) וי"א דה"מ. נ"ל דע"כ לא פליגו רק בהעלוהו ולא הכירוהו אבל הכירוהו לכ"ע לא חיישינן לשד כיון שמצאו אותו אדם שבאמת שמו כך מושלך בבור מה"ת ניחוש דשד צווח כל השומע קולו וכיון שנמצא מושלך מסתמא הוא הוא ולא נחלקו רק בלא הכירוהו ומ"מ גם בזה נ' עיקר כסברא ראשונה כיון שמצאו אדם כמ"ש לעיל שכן נ' דעת הרי"ף: