אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן קמ

על אה"ע סימן קלט

דין שליח להולכה וקבלה והובאה ובו יא סעיפים:

סעיף א האיש עושה שליח (א) להוליך גט לאשתו (ב) וזה נקרא שליח הולכה ואינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה: (א) להוליך גט לאשתו. כתב הטור בשם בעל העיטור שאם נאבד הגט מן השליח והוא ציוה לו שאם יאבד יכתוב גט אחר אסור לו לומר לסופר לכתוב אחר דמילי לא מימסרן לשליח ואם כתבו בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר וכתב ב"י שדבריו אינם ענין לסי' זה אלא גבי דין אומר אמרו לסופר אלא משום דתחילת דבריו באומר הולך גט זה כתבו רבינו כאן עכ"ל ובאמת דבדברי בעל העיטור גופא יש להבין מאי ענין דין זה לאומר לשליח הולך גט זה:

לכן נראה דחידוש, גדול השמיענו הרב בעל העיטור בדין זה כאן והוא דוודאי ענין מילי לא מימסרן לשליח הכוונה שזה שמסר לו מילי לא נעשה שלוחו של אדם כמותו כל שלא מסר לו דבר ממש או שעשה מה שנצטוה לעשות מעשה אבל כל שלא עשה השליח דבר ולא נמסר לו דבר רק מילי לא נעשה שלוחו כמותו בזה והיינו טעמא שאינו יכול לומר לסופר כתוב כל שלא שמע מפי הבעל דבגט בעינן שישמע מפי הבעל ממש לא שיתגלה רצונו בלבד וכיון שזה האיש האומר לסופר בשליחות הבעל אין בידו שום דבר שיחשב עליו שלוחו רק מילי אינו כמות משלחו וא"כ לא שמע מפיו משא"כ אי הי' נחשב שליח במילי הי' חשיב כשומע מפי הבעל ועיין ר"ן ס"פ התקבל במה שכתב ליישב קושית הרא"ה שם על הרמב"ן והיא כמ"ש] ולפי זה יש לומר דאם מסר בידו גט להוליך לאשתו ע"י שקיבל ממנו הגט נעשה שלוחו ממש בגט זה וכשאומר לסופר לכתוב אחר הוי כשומע מפי הבעל דשלוחו כמותו קמש"ל דכיון שהגט שמסר לו נאבד בטל שליחותו ושוב אינו רק מילי ואינו כמות הבעל ולא שמע הסופר מפי הבעל:

ולכאורה נראה להביא ראי' דלא כבעל העיטור דבעי בש"ס מאי איכא בין אביי דקאמר טעמא משום בזיון דבעל לרבא דקאמר משום מילי קאמר שליח מתנה איכא בינייהו והשתא תיקשי הא בגט גופא איכא בינייהו דנהי דבהך גוונא דבעל העיטור אין נ"מ דאיכא נמי משום בזיון דבעל אבל משכחת לה בהך גוונא דמתניתן שם דשליח זה עשה שליא אחר ונאבד הגט ממנו דאותו אחר יכול לכתוב על פי ציווי הראשון לאביי דליכא בהא משום בזיון דבעל כיון שנמסר לאחר גט רק שנאבד ממנו אין כאן בזיון דהא הבעל כתבו והוא אבדו אבל משום מילי אסור דכל שנאבד הגט בטל השליחות ואין כאן רק מילי והרי השני לא שמע מפי הבעל רק מראשון ולא נעשה שלוחו כמותו במילי. ואין להקשות הא בלא"ה איכא נפקותא באומר אמרו הא ליתא דיש לומר דהסוגי' התם בעי לומר נפקותא אפי' לשמואל דלית לי' דר"י באומר אמרו ועמ"ש לעיל סי' ק"כ] אבל הנ"ל קשה ומזה מוכח לכאורה דכל שנעשה הראשון שליח ע"י מעשה שקיבל ממנו גט ממש אף דאח"כ נאבד כבר נעשה קודם שלוחו כמותו והשומע מפיו כשומע מפי הבעל שע"י שקיבל הגט בשליחותו נעשה שלוחו לגירושין אלו גם על הכתיבה כשיאבד ויכול לצוות לאחר לכתוב וצ"ע ועכ"פ דברי הטור נכונים שהביא דברי בעל העיטור כאן דאפי' בהא הוי מילי:

ב וזה נקרא שליח הולכה. אבל אין יכול לעשות שליח קבלה כמבואר במשנה ריש התקבל וגרסינן בירושלמי הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה והביאו הר"ן ולכאורה אפשר לומר כיון דמטעם ספק אתינן עלה הוי ספק מגורשת בכה"ג דשמא לא חזרה בה אבל באמת הא ליתא דהא בירושלמי אמרו דבר זה על המשנה דקתני אם רצה לחזור יחזור הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש והאיך קתני סתמא ואהא משני שמא חזרה בה א"כ כיון דהך רצה לחזור הכוונה דאינה מגורשת כלל א"כ בצווחת נמי אינה מגורשת כלל וכן מבואר להדיא בר"ן שפי' מתניתן לפיכך אם אמר אי אפשי שתקבל לה דלא כפירש"י רק דקמש"ל אפי' אמר הולך שהיא כזכי או הילך דג"כ דעתו שתתגרש מיד כל שביטל שליחותה אף דנתגלה דעתה שהיא רוצה בכך אני אומר שמא חזרה בה והשתא תיקשי הא במתניתן קתני אם רצה לחזור יחזור ואפי' ספק לא הוי והאיך נאמר דקמש"ל כהנ"ל דהוי ספק מגורשת וע"כ דאפי' ספק נמי לא הוי והטעם דאינו יכול ליעשות שליח לחבירו רק כשהזכות מבורר בשעת מעשה אבל כל שלא הי' הזכות מבורר אף שהיא רוצה באמת לא נעשה שלוחה והענין מצד עצמותו חוב הוא לה ועכ"פ אינה מגורשת כלל כמו שבארנו:

והנה הטור הביא בשם בעל העוטור שאם מתרצית בכך אינו יכול לחזור כשאמר זכי לה וכתב הב"י דהוא נגד הירושלמי הנ"ל וכתב עוד דאם נתברר בשעת גירושין ממש שהיא רוצה אפשר דהיא מגורשת דלא שייך שמא חזרה בה ואני תמה כי לפי דעתו מה מקום ספק יש בזה הא בשעת גירושין ממש רצתה גם יש לתמוה מא קשיא לי' להטור בזה הא לא נזכר בדברי בעל העיטור כלל דכשנתגלה רצונה קודם גירושין מהני אדרבא משמע בהדיא דבשעת גירושין או כשהוא ביד השליח רצתה בכך ותיכף נתגרשה דכל שאומר זכי לה כל אימת שהוא מזכה לה זכתה וכל שרצתה והוא ביד השליח נתגרשה ואינו יכול לחזור. ובוודאי ליכא למימר דכה"ג הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שלא נתגרשה תיכף בשעת נתינתו לשליח הא ליתא דלא גרע מנתן בידה והיא ישינה ואח"כ נעורה סגי באמרו הא גיטך וא"כ ה"ה הכא ואף אם נחלק ביניהם עכ"פ בשעת גירושין ממש אם רצתה בוודאי מגורשת ובהכי מיירי בעל העיטור:

לכן נראה לי דלדעת הירושלמי ודעת הטור אינה מגורשת כלל עד שיגיע הגט לידה והיינו טעמא כיון דהענין בעצמותו חוב הוא לה רק שהיא רוצה בכך ברצונה בלבד אין זכין לה רק שתעשה שליח ממש דכל שחזרה אח"כ הרי נתגלה דחוב לה ובטעות רצתה שחשבה מקודם שהיא זכות א"כ כל שחזרה קודם שבא לידה בטל הזכי' למפרע וממולא אינה מגורשת שמא חזרה בה והיינו דקתני בירושלמי בפשיטות שמא. חזרה בה ולכאורה אכתי תיקשי הגע עצמך שצווחת להתגרש עד אחר הנתינה לשליח וע"כ דבהא נמי לעולם חיישינן לחזרה ומהאי טעמא נמי אתי שפיר טפי דלא הוי ספק מגורשת דלעולם לא נתבררו הגירושין רגע אחד שמא תחזור בה ולעולם מיקרי חוב דרצונה אינו מעלה ומוריד כיון שיכולה לחזור בה וזה ברור לפע"ד:

אמנם בגוף הדין אף שבירושלמי אמרו כן אבל בש"ס דילן ממשמע כדעת בעל העיטור דאל"כ כשאמרו התקבל איצטרך לי' הוי לי' לומר דקמש"ל אפי' רצתה בכך לא מהני דאף שכתבו התוס' דס"ד דלא איצטרך התקבל רק לגלות אהולך מ"מ פשיטא דהוי רבותא טפי ממה דקאמר השתא דקמש"ל דכשהגיע גט לידה מגורשת מה דבמשנה משמע להדיא דעיקר חידוש דין בענין החזרה לא הדיוק בהגיע לידה דלא נזכר במשנה כלל ואינו רבותא כ"כ כמו בצווחת להתגרש מתחילה ועד סוף ומזה מוכח דבאמת כה"ג מגורשת

אך לכאורה יש לדון מטעם אחר דכיון דקתני במתניתן דאשה יכולה לעשות שליח קבלה ולא האיש א"כ ע"כ דבהך גוונא גופא דאשה יכולה לעשות שליח קבלה איש אינו יכול א"כ כיון דעשיית האשה אינו רק ברצון הבעל דאם אמר אי אפשי לא מהני א"כ מבואר דלהיפוך האיש אינו יכול לעשות אפי' ברצון האשה דאל"כ תרווייהו שווין ואפשר דהיינו דמקשה בירושלמי הגע עצמך שצוחת להתגרש ואי דבאמת כה"ג מהני א"כ איש ואשה שווין כנ"ל ומזה הוכיחו דחיישינן שמא חזרה בה

לכן נראה לפע"ד לדעת בעל העיטור כך והוא דהר"ן כתב דמתניתן דקתני לפיכך אם אמר אי אפשי הכוונה לאשמעינן כדברי הירושלמי הנ"ל ובאמת עדיין יש להבין, מהו פי' לפיכך שאמרו ומה ענין זה להך דמעיקרא והוי לי' למיתני ואם אמר אי אפשי ודוחק לומר דהכוונה כיון דקתני האשה שאמרה התקבל ולא קתני שהיתה מחזרת להתגרש ש"מ דלא מהני שמא חזרה: ומהאי טעמא ס"ל לבעל העיטור דבמתניתן כך הכוונה כפי דרכו של הר"ן ולאו מטעמי' והיינו דכל שאומר אי אפשי שיהא שלוחה אף שאומר זכי לה או הולך דהוי כזכי או הילך אינה מגורשת עד שיגיע לידה דשליח קבלה אי אפשר שיהא רק מכחה וכיון שאינו רוצה בשליחות דידה מצידו אי אפשר שיהא שליח קבלה אף שהיא מסכמת לזה לא מהני ולאו מטעמו של הר"ן שמא חזרה דלהא לא חיישינן כדברי בעל העיטור רק מטעם שאין שליח קבלה בא מכחו של בעל ואי דנימא כיון דזכות היא לה יהא שליח מכחה הא ליתא דבעל אינו רוצה בכך וזהו ההפרש שבין אשה לאיש דאשה יכולה לעשות שליח קבלה כל שהבעל מסכים נעשה שליח מכחה אבל מכחו של בעל אינו יכול להיעשות שליח קבלה אף דהאשה מסכמת ולפי זה דינו של בעל העיטור אינו רק כשהאיש מסכים שיהא שליח שלה ולא באינו רוצה רק שיהא מכחו אף דהוי זכות לא מהני [ולפי זה לפי דעת ב"י דברוצה בשעת גירושין מהני אפי' להירושלמי א"כ פעמים דמחמיר בעל העיטור טפי מהר"ן דלהר"ן מהני זה אפי' באומר אי אפשי שיהא שליח מכחה ולבעל העיטור לא מהני זה דמצידו אין שליח קבלה כלל אבל כבר כתבתי שלא נתבררו דברי הב"י בזה] ואי קשיא למה לא דייקינן מסיפא דהולך כזכי כפי דרכו של בעל העיטור כיון דקמש"ל דהולך לא מהני כיון שהוא מכחו א"כ מוכח עכ"פ דהולך כזכי הא ליתא דלדברי הר"ן נמי תיקשי כן וע"כ דניחא לי' טפי להקשות בפשיטות דמוכח דבלי אי אפשי מהני ועכ"פ דין זה צ"ע כי מהש"ס מוכח כדעת בעל העיטור. גם נראה לפע"ד עיקר כמו שהעליתי דבעל אינו יכול לעשות ש"ק בלי טעמא דאין חבין כמו שהוכחתי:

סעיף ב. כל דין האיש עם האשה בענין נתינת הגט וקריאתו ודיבורו (ג) כן הדין שלוחו עמה:

הג"ה. והחכם המסדר הנתינה עם שנים שעמו כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"א סעיף י"ד ידקדק בגט תתילה שכתוב כהוגן וכמו שיתבאר (לקמן בסדר הגט סעיף צ"א):

ג כן הדין שלוחו עמה. עב"ש ס"ק א' בשם הד"מ דא"צ ליתן לו הקלף והדיו אלא שלוחו של אדם כמותו ע"כ. והנה לכאורה נראה דהכוונה דבעלמא צריך הסופר להקנות לבעל קלף ודיו וס"ד דכאן צריך להקנות לשליח קמש"ל דשליח כמותו ובהקנאה לבעל סגי אבל הוא תמוה דפשיטא דאם הקנה לשליח קלף ודיו שאינו גט דמה בכך דעשאו שליח מ"מ פשיטא שאינו יכול לגרש רק בקלף של בעל ואי גירש בקלף שלו לא מהני והאיך יאמר שאין צריך ליתן לו הקלף והדיו ואי כוונתו דבעלמא צריך שיתן הבעל לסופר קלף ודיו משלו ואי לאו צריך שיקנה לו הסופר והדר יהיב לי' בעל לכתוב וכאן קאמר שאין צריך שיתן הבעל לשליח קלף ודיו משלו רק השליח יתן לסופר משלו והיינו דבשעה שנותן הגט לאשה הוא מקנה לבעל קלף ודיו ע"י האשה והאשה זוכה בו תיכף וקניית הבעל ואשה באין כאחד וכמו שכתב הטור בשם הרמ"ה לעיל סי' ק"כ אבל אין ענין שלוחו כמותו לכאן רק הטעם כמ"ש [גס בגוף דינו של הרמ"ה לעיל סי' ק"כ צ"ע כמ"ש שם] וצ"ל דכוונתו דא"צ שיתן הסופר לשליח קלף ודיו שיזכה בו בשביל הבעל רק בהקנאה לבעל סגי וממילא השליח מגרש בו כמות הבעל והוא דחוק ג"כ דאם מקנה הסופר להבעל קלף ודיו מה ס"ד דצריך יותר הא לא גרע מנותן לשליח קלף ודיו לגרש בו לכן דבריו צ"ע בזה:

סעיף ג האשה עושה שליח לקבלה והיא מגורשת בקבלתו מיד כשיגיע הגט לידו ודינו כדין האשה לכל דבר לענין (ד) אם זרק גט לחצרו או לתוך ארבע אמותיו:

הג"ה. וכותב בגט הרי את מותרת וכו' אבל כשנותן הגט אומר לו התקבל גט זה לאשתי (הר"ן פ"ק דקידושין):

ד אם זרק גט לחצירו. לשון הטור מספקא לי וכו' וכתב עליו הב"י דאינו יודע מה מקום ספק יש בזה ותמה הרב במ"ל דבהדיא מבואר בירושלמי פרק התקבל דמבעי' לי' לר"א אי חצירו של שליח קונה והטעם מפרש במ"ל שם דהוי תרי ריבויי ע"ש ולפי דבריהם לא על הב"י תלונה זו רק על כל הפוסקים הראשונים שלא זכרו דין זה דבירושלמי הניחו הדבר בספק וביותר קשה על הטור דפשוט לי' מנפשי' מה דנשאר בירושלמי בספק גם לפי דעתם יש עוד ספק בהא דאמרינן דבעינן שתעמוד בצד חצירה אם עשתה שליח לעמוד בצד חצירה אי מהני שיזכה בחצירה בשבילה דהוי נמי תרי ריבויי שליח וחצר והאיך לא זכרו הפוסקים מכל זה דבר לכן נראה לפע"ד ברור שאין ענין הירושלמי לדין זה כלל:

והנה הם העתיקו לשון הירושלמי חצירו של שליח מהו שתעשה כידו ובאמת לא נזכר כך שם רק חצירו שליח מהו שתעשה כידו וכפי הנראה שפטו הם דהירושלמי לישנא קלילא נקט והכוונה של שליח אבל בלא"ה אי איפשר לפרש הירושלמי כך דמה ענין בעי' זו להך דמיירי שם בענין קטנה אי יש לה חצר בפלוגתא דר"י ור"ל ובתר איבעי' זו ג"כ בקטנה מיירי התם ומה ענין זה באמצע שם אי חצירו של שליח קונה כידו:

אמנם הדברים ברורים דכך הכוונה דידוע מה שאמרו ריש הזורק בפלוגתא דעולא ור"א דס"ד לומר דמר סבר חצר משום ידה איתרבאי לכך בעינן שתעמוד שם דוקא ולמר משום שליחות ולא בעינן שתעמוד שם כמו כל שליח ודחי התם דכ"ע משום יד רק המחלוקת אי סמוכה כידה או משתמר לדעתה כידה והנה בב"מ שקלינן וטרינן התם אי בעינן ג"כ שיעמוד בצד חצירו ומסיק רב אשי דאף דחצר משום יד איתרבאי מ"מ שליח נמי הוי הילכך גבי מידי דזכות אפילו אינו עומד שם שליח הוא עכ"פ ובמידי דחוב דלא הוי שליח לחוב בעינן סמוך לחצירו מכח יד וזהו ספיקו של ר"א דלא ברירא לי' מילתא כמסקנת רב אשי רק כדס"ד שם והיינו דשאל לפי דעת ר"י דחצר יש לקטנה והיינו דסובר חצר משום יד איתרבאי ויש יד לקטנה ואהא מבעי' לי' אם החצר הוא שליח ולא יד אי מהני לר"י אי נימא דלר"י דוקא משום יד הוא וכל שאינו יד לא או דלא גרע משליח ג"כ רק גבי קטנה בעינן יד דוקא אבל כל היכי דיכול להיות מטעם שליח מועיל ג"כ ונ"מ אם אינו עומד בצד חצירו דאינו יד רק שליח אי מהני לר"י ולפיכך השמיטו הפוסקים בעי' זו דכבר אסקא רב אשי בש"ס דילן דבמידי דזכות לא בעינן עומד רק מהני מטעם שליח ובחוב לא מהני כנ"ל ברור כוונת הירושלמי ואינו ענין לדברי הטור כלל:

אמנם מה שאני חוכך בגוף דברי הטור דמאיזה צד יועיל חצירו של שליח דוואי ליכא למימר אפילו אינו מקנה לה חצירו רק מצד חצירו של שליח מהני כיון שעומד בצידו הוי כמו ידו דהאיך אפשר דאם האשה בעצמה היתה עומדת במקום זה לא היתה מתגרשת וע"י שליח מתגרשת דהא שליח מהני מטעם שלוחו של אדם כמותו והוי כאילו משלחו בעצמו עושה דבר זה אבל היא לא עשתה החצר שליח שיהא כמותה דהא אין החצר שלה א"כ האיך יוכל השליח שהוא במקום משלחו שיקנה באופן דמשלחו לא הי' קונה ואפילו נימא שאין השליח צריך לעמוד בחצירו כלל דאצל השליח זוכה החצר מטעם שליחות דאצלו אינו חוב ולא גרע משליחות מ"מ האיך אפשר שיועיל שליח בכהאי גוונא שאין השליח עושה כלום והוי החצר של שליח שליח האשה ולא השליח שהחצר הוא שזוכה ועוד שאין שליח קבלה עושה שליח וא"כ מטעם שליחות אינו מועיל רק שיעמוד בחצירו ומכח ידו א"כ האיך נעשה שליח האשה שהאשה עצמה אם היתה עומדת שם לא הוי מהני והאיך יועיל עמידת השליח שהוא כמותה ואי שמקנה לה חצירו ונעשה שליח לעמוד אצל החצר במקום, האשה מ"מ היא לא עשתה שליח להקנות לה החצר, ואולי אינה רוצה ונהי דמן השליחות אינה יכולה נחזור אבל בזיכוי החצר ניחוש שמא חזרה בה ואינה זוכה בע"כ ועוד שצריך לזכות לה ע"י אחר חצירו וזה לא נזכר בטור כלל וליכא למימר דמהני מטעם יד השליח וכמו אם קיבל בידו ממש מהני אף שאינו יד האשה כמו כן בחצירו הא ליתא דיד השליח ג"כ נעשה שליח האשה דכל גוף השליח נעשה שליח האשה אבל חצר השליח לא נעשה שליח האשה ונהי דאם עומד שם הוי כידו מ"מ יד זה לא נעשה שלוחה ורחוק מאוד לומר שאם עשתה אחד לשליח נעשה גוף השליח שלוחה וכל רשותו באופן שיהא כידו אף שעכשיו אינו כידו שאינו עומד שם כלל בשעה שנעשה שליח הכל נעשה שלוחה. ועוד שאין לחצר של חבירו דין שליחות רק לבעל החצר מצד גזה"כ אבל לא לאיש אחר שאינו בעל החצר וכי בשביל דבעל החצר נעשה שלותה יוכל החצר ג"כ להיות שלוחה כל זה רחוק מאוד בעיני גם בד' אמות של השליח אני חוכך מאוד אם יכול לזכות בהם כשהוא שליח לחבירו. והנה אם נפרש ספיקו של הירושלמי כמו שפרשו הם יותר נכון לפרשו מכח ספק הנ"ל לא מכח תרי ריבויי דמה נפקא מינה כיון דתרווייהו נלמד מקרא וצ"ע בזה:

סעיף ד. אמרה לו התקבל לי גיטי או טול לי או יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן וי"א דה"ה שא לי (ב"י. בשם רש"י והמ"מ) (ה) או קח לי (ר"י): (ה) או קח לי. ר"י. לשון הב"י ובמקום יהא לי בידך והנה פשוט הוא דיהא לי בידך המוזכר במשנה בדוקא אמרו שאם לא אמרה בידך בוודאי לא מהני דלא על חנם זכרו בזה חובת בידך משא"כ באינך ולפי זה נראה דה"ה קח לי בידך שכתב ר"י בדוקא הוא ולפי זה לא הי' לו להרב להשמיט תיבת בידך כיון דבדוקא אמרו ואפשר דסובר דדוקא גבי יהא לי בעינן בידך דאל"כ לא משתמע כנל שהוא יהא שלוחה דבלשון יהא לי לא זכרה אצל מי כלל ולכך באינך דאומרת לנוכח שא לי טול לי לא בעינן בידך ולפי זה ה"ה קח לי ומ"מ אפשר לומר דשאני קח לי דמצינו בקרא שהוא לשון הבאה קח לי שני גדיי עזים לכך בעינן בידך דוקא וכיון שר"י והב"י זכרו בזה בידך בוודאי יש לנו לומר דבדוקא הוא כנ"ל:

סעיף ה. (ו) יכולה לעשות שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי ודינו כדין שליח הולכה של בעל שאינו גט עד שיגיע לידה (ז) אבל האיש אינו יכול לעשות שליח קבלה שאינו יכול לעשות שליח לחובתה שלא מדעתה ואפי' הי' אשת מוכה שחין (ח) או שהיתה קטטה ביניהם ותובעה להתגרש ויש מי שאומר בזו שהיא ספק מגורשת:

הג"ה. (ט) ואם בעלה מומר וידעינן שהיא מהדרת אחר גט י"א דהמומר יכול לזכות לה גט (ת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ג) (י) וי"מ גם בזה (הר"ן בתשו') וכן אם היה היבם (עי' בב"י) מומר והבעל מזכה לה גט כדי שלא תפול לפני היבם (יא) ואם אשתו מומרת וזוכה לה גט ע"י אחר (עיין בת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ז) כמו שנתבאר לעיל סעיף א' אע"פ שחזרה בה אח"כ אינה צריכה גט אחר (שם בת"ה) וה"ה לאשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר (יב) ויש מחמירין בזה (מהרי"ק שורש קמ"א):

ו) יכולה ג"כ לעשות שליח להבאה. הטעם כתב הר"ן דהכוונה שהיא עושה שליח קבלה תיכף רק בתנאי שלא תתגרש עד שיגיע לידה אבל מדברי הרשב"ץ שהביא ב"י משמע דמהני מטעם דנעשה שלוחו של בעל כל שמסר לו סתם ולפי דעתו אם אמר בפי' שאיני רוצה שיהא שלוחו כלל רק שלוחה לכ"ע לא מהני משא"כ להר"ן אפילו כה"ג מהני דנעשה שלוחה לקבלה והנה מהראי' שהביאו ה"ה והר"ן מהך דהבא לי גיטי ממקום פלוני מוכח כהר"ן דלא כרשב"ץ דאי כדברי הרשב"ץ אכתי תיקשי מאי קמש"ל כיון דהוא שליח דידי' אך עיקר הראי' יש לדחות דהא וודאי פשיטא דמיירי שלא ציוה לגרש בע"כ רק מדעתה א"כ כשנתן לה הגט מדעתה ונתברר דלא קיבלו במקום זה ס"ד דלא מהני דלא נתרצית רק שיקבלו במקום זה ובעל לא ציוה לגרשה בע"כ רק מרצונה קמש"ל דלא קפדה על מקום זה דוקא אך הא קשיא כתב ר"י בחלק ג' קח לי בידך והכל אחד עכ"ל מהך משנה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה והשתא אי שליח של בעל הוא פשיטא דהא אין כאן התחלת גירושין כלל ואטו אם יהא הגט ביד הבעל תפסל מתרומה ומ"ש שלוחו של בעל ומזה מוכח כסברת הר"ן דכבר נעשה שליח קבלה דידה וס"ד דפסולה לתרומה דכבר קיבלה גיטה קמש"ל כיון שהי' בתנאי שלא תתגרש עד שיגיע לידה אוכלת בתרומה אך הא גופא קשיא מאיזה צד נימא דהי' הכוונה שלא תתגרש כלל עד שיגיע לידה כיון דעשאתו שליח קבלה תיכף נתגרשה רק בתנאי שיגיע לידה. ואז תתגרש למפרע ותפסל מתרומה משעת קבלה. לכן נראה דעיקר מה דקמש"ל דס"ד כיון שמחזרת להתגרש שהרי אמרה הבא לי גיטי ניחוש שמא נתן לחצירה וקנתה מכח שליחות דאינו חוב כיון שמחזרת להתגרש קמש"ל כיין דאמרה הבא לי גיטי הכוונה בידיעתה דוקא או דקמש"ל דמחזרת להתגרש לא מהני כמ"ש בירושלמי שמא חזרה בה ואינו גט עד שיגיע לידה. אך לשון המשנה והביאו לי ממקום אחר משמע אפילו מיד כשהביא הגט אמר שהביאו ממקום אחר ומ"מ ס"ד דלא מהני א"כ מוכח כדעת הר"ן דאי לרשב"ץ דהוא שלוחו אפילו ציוה לגרש מדעתה כיון שהודיע שבא ממקום אחר וקבלה הגט למה לא יהא גט ולהר"ן ניחא דס"ד כיון דאז לא נעשה שליח על מקום אחר ובעל לא עשאו שליח לא מהני מה שמתרצית עכשיו דלא נעשה שליח לקבלה מעיקרא על זה וכשקבלו לא הי' כמותה אז ובעל לא עשאו שליח קמש"ל דאינה מקפדת ומעיקרא נעשה שליח על כל המקומות ומ"מ לדינא כיון דמדברי המחבר אין הכרע דס"ל כהר"ן דיש לומר דמיירי בסתמא גם מדברי הרמב"ם ובה"ג אין ראי' כשאמר בפי' שאינו עושה שליח כלל מצידו א"כ נראה דבסתמא וודאי מהני כדעת רוב הפוסקים אבל באומר בפי' שאינו עושה שליח צ"ע כיון שיש לדחות ראיות הנ"ל כמו שבארנו גם יש לומר דמיירי שנתן לה סתמא ואח"כ נתברר דהביאו ממקום אחר לכן בזה הוי ספק מגורשת כנ"ל:

ד אבל האיש אינו יכול וכו' שליח לחובתה. כבר בארנו לדעת בעל העיטור ושכן מוכח במשנה דאפילו בגוונא דהוי זכות לה כל שאמר בפי' שאינו רוצה שיהא שליח שלה רק שלו אינה מגורשת דמלבד דחוב לה אין הבעל יכול לעשות שליח קבלה רק לולא החוב הי' נעשה מעצמו שליח האשה אבל כשאין הבעל רוצה שיהא שליח שלה אפילו בזכות אינה מגורשת שאין הבעל עושה שליח קבלה מצידו כן הוכחתי לעיל ס"ק ב' ופרשתי כך מה שאמרו במשנה לפיכך אם אמר אי אפשי לשיטת בעל העיטור אף שמדברי הר"ן לא נראה כן:

ח או שהיתה קטטה וכו'. זהו מה דמבעי' לן פרק האשה שאם מזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו ופשיט מר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי משמע דפשיטא דאינה מגורשת כלל אבל הר"ן כתב דיש לומר דלא פשיט רק דהוי ספק מגורשת ובאמת דמשמע לכאורה בש"ס כך דכיון דפשיט ביבם כך ובתר הכי בעי בקטטה א"כ לא שייך לומר דנסתפק מן הקצה אל הקצה אי עדיף מיבם או גרע מיבם רק הספק אי דמיא ליבם והוי ספק או לא דמי והוי וודאי ויש לפרש וודאי זה או דוודאי אינה מגורשת או וודאי מגורשת וע"כ הכוונה וודאי מגורשת דהא מעיקרא קאמר כיון דאית לה קטטה זכות הוא לה א"כ לפי צד זה וודאי מגורשת ועדיף מיבם דמאיזה צד יהא ספק דהא לא נעשה צד השני כלל וצד השני דהוי ספק כמו יבם דלא שייך לומר דהי' ספק מן הקצה לקצה והשתא ממילא מה דפשיט מר"ל לא פשיט טפי ממה ששאל רק דלא אמרינן כיון דהי' לה קטטה הוי זכות רק שיש צד חוב ג"כ וממילא דמיא ליבם דאיכא תרתי וחולצת ולא מתייבמת והיינו דלא בעי צד שלישי אי הוי כמו יבם וע"כ דהספק אי דמיא ליבם והוי ספק או וודאי כנ"ל:

גם נראה לפע"ד דבקטנה שקיבל בה אבי' קידושין וגירשה בעלה בגדלות בהא לכ"ע אינה רק ספק מגורשת דהא בריש האיש מקדש קאמר דבה איסורא ליכא להתקדש עד שתראה אותו משום טב למיתב טן דו ובתר הכי קאמר דאסור לקדש בת קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה והקשו התוס' והר"ן דהא טב למיתיב טן דו ותרצו דהיינו דוקא במתקדשת מדעתה מסתמא לא תחזור בה משא"כ קטנה דמתקדשת אינו ברור סברת ר"ל ויש לחוש דתחזור בה ותמאס בו וא"כ ממילא הכא נמי בכה"ג לכ"ע הוי ספק דיש לחוש דהוי זכות כיון דאית לה קטטה וטב למיתב אינו מבורר בזה:

אמנם מה דקשיא לי בענין זה גם בהך בעי' דמקום יבם דהא בירושלמי גרסינן על המשנה ריש התקבל הגע עצמך שהיתה מחזרת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה וכבר היכחתי לעיל דמהאי טעמא אינה מגורשת כלל ומה דפשיט גבי יבם חולצת ולא מתייבמת אין הכוונה דכך הדין בגט דגט שאני דכל שאין זכות ברור אינה מגורשת כלל רק דפשיט כיון דביבם ספק א"כ אין זה זכות ברור. תדע דבעי כיון דסני' לי' זכות הוא לה או דילמא זימנין דרחמא לי' מבואר דזה הצד דסני' לי' הי' ברור רק דמספקא לי' משום זימנין דרחמא לי' ובוודאי משמע דהספק הי' אי מגורשת או אינה מגורשת לא אי מגורשת או ספק מגורשת וכן מבואר בב"י בסי' זה ובסי' קמ"ה שכתב דהך דינא דמזכה גט במקום יבם איבעי' דלא איפשטא היא בפרק האשה שלום והיא תמוה לכאורה דהתם איפשט בעיין ממתניתין וע"כ דכוונתו לפי דבעל האבעי' שאל אי מגורשת או אינה מגורשת ולא איפשט בשום צד משני הצדדים רק ספק הוא ולכך קאמר ולא איפשט דהיינו שלא נפשט לא מגורשת ולא אינה מגורשת עכ"פ משמע מדבריו דהאבעי' וודאי היתה אי מגורשת או לא דאי האבעי' היתה אי מגורשת או ספק הרי איפשט צד אחד דספק הוא והשתא תיקשי כיון דזמנין דרחמא לי' האיך לא תהא מגורשת כלל הך דסני' לי' פשיטא לי' רק מספקא לי' זימנין דרחמא לי' וע"כ דכל שאין הזכות מבורר אפילו ספק מגורשת לא הוי כירושלמי הנ"ל א"כ מבואר דהפשיטות הי' דאינה מגורשת כלל ועמ"ש לקמן סי' קמ"ה בזה ושם הארכתי:

ט ואם בעלה מומר וידעינן שהיא מהדרת וכו'. הרב קיצר בדברי הת"ה ושם מבואר דוקא שאמרה לכמה אנשים וביקשה מהם שאם ישתדלו לה גט מבעלה יעשו לה טובה גדולה ואותן אנשים בעצמם קבלו גיטה דאז אפשר דכ"ע מודים דהוי כמינתה אותם שלוחים ממש ולא אמרינן שמא חזרה בה ולא דמי לאם היתה מחזרת להתגרש שאמרו בירושלמי ובהא אפשר דגם הר"ן מודה שלא נחלק בזה רק מכח הירושלמי הנ"ל:

והנה הרב מהרי"ק שורש קמ"א דעתו דאפילו אם נחליט דגבי מומר זכות הוא לה מ"מ אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה לפי דעת הרי"ף פ"ב דגיטין דדוקא לענין שלא יחזור זכין לה אבל לא שתהא מגורשת תיכף שהרי גבי עבד דזכות הוא לו כתב שם דדוקא למיהדר הוא דזכין אבל אינו גט עד שיגיע לידו דמהאי טעמא לא יתנו לאחר מיתה. ואמת שגם מדברי הר"ן שם מוכח שהבין דעת הרי"ף כך:

אבל לפע"ד דבריהם תמוהין שלא אמר הרי"ף דבר זה רק באומר תנו גט זה לאשתי דמדקא מפיק לה בלשון תנו בוודאי הקפיד שלא יהא גט עד שיגיע לידה ומ"מ לא יוכל לחזור וכתב על זה דמצינו כה"ג שיהא לשונו מתחלק לחצאין גבי הולך מנה לפלוני דאף דשם וודאי לא נפטר ממנו עד שיגיע לידו מ"מ אמרינן שאינו יכול לחזור וה"ה כאן אבל באומר זכה לה מודה הרי"ף דהוי גט מיד ובזה נסתלקו כל הקושיות שהקשה הר"ן על הרי"ף [וכ"ש אי נימא דסובר הרי"ף דגבי עבד טלי גיטך מעל גבי קרקע לא מהני א"כ כיון דגורס תנו דמשמע שלא מסר השטר לידם אי ס"ד דהי' כוונתו שיזכו הם תיכף שיהא משוחרר א"כ הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ממש אך צ"ע דלא נזכר גבי עבד בשום פוסק דלא מהני זה ואולי משום דפשיטא להו כיון דמונתן ילפינן ה"ה בעבד דכתיב או חפשה לא ניתן לה דכה"ג לא הוי נתינה]:

שוב מצאתי להדיא ברמב"ם פ"י מהלכות עבדים וז"ל הכותב גט שיחרור לעבדו וזיכה לו בו ע"י אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחרות אעפ"י שלא הגיע גט לידו שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא לחרות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל. הרי הדברים מבוארים כמ"ש וע"ש בכ"מ שהביא שהרא"ש תמה על הרי"ף דהחזרה והחרות דברים אחדים הם וגם הר"ן חולק על הרי"ף ורבינו תפס דברי הרי"ף עיקר ופסק כמותו עכ"ל ואף שדבריו מגומגמין דמשמע דהרמב"ם והר"ן הי' להם כוונה אחת בדברי הרי"ף והא ליתא דלדברי הרמב"ם בטלו כל קושיותיו של הר"ן ולא נחלק הר"ן רק לפי שהבין דלהרי"ף בכל גוונא לא נשתחרר עד שיגיע לידו ולכך הקשה מה שהקשה אבל לפי דברי הרמב"ם דמחלק בין תנו לזכה לו נפלו כל קושיות הר"ן דוק ותשכח. אבל מ"מ מבואר הוא מדברי הכ"מ שדעת הרמב"ם כהרי"ף וא"כ מודה הרי"ף דבזכה לו נשתחרר מיד א"כ בטלו כל דברי מהרי"ק שורש קמ"א דוודאי יכולין לזכות גט ע"י זכה לי שתהא מגורשת תיכף וכ"כ בעל לח"מ שם דלפי הרמב"ם בטלו כל קושיות הר"ן גם הקושיא שהקשה הרא"ש לא הוקשה לו להר"ן כלל דהוא עצמו פי' הך משנה דהתקבל לי גיטי ממקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע לאותו מקום דדנין דעת בעל דהוי שליח קבלה תיכף רק שלא תתגרש עד אותו מקום אלמא דאין זה תלוי בזה דשליח קבלה הוי שלא יוכל לחזור ומ"מ אינה מגורשת רק באותו מקום לא תיכף וכן ראיית הרי"ף מהך דהולך מנה מוכח דלאו הא בהא תליא ועכ"פ לא ידעתי ליתן מקום לדברי מהרי"ק בזה כלל:

וגדולה מזו כתב שם מהרי"ק וז"ל וגם רבינו משה מיימון כתב ברפ"ק דהלכות עבדים דאם אומר בהדיא זכי בגט שיחרור זה לעבדי שמיד שזכו בו יצא לחרות וכו' מ"מ כדאי הוא רב אלפס לחוש לדבריו באיסור קל וכ"ש באיסור חמור וכו' עכ"ל והוא תמוה דהיכן נזכר בדברי רב אלפס שיחלוק על דברי הרמב"ם בזה והלא דברי רב אלפס מפורשים שם ברמב"ם ג"כ דאם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור ואינו גט עד שיגיע לידו א"כ מאיזה צד נימא דרב אלפס יחלוק אפילו באומר זכה לי מה דלא נזכר בדבריו כלל והרמב"ם מחלק בהם בהדיא:

גם מה שכתב מהרי"ק שם דמדהביא הרי"ף הך בעי' דמקום יבם ומקום קטטה דפרק האשה שלום שם בגיטין מוכח דבהא נמי ס"ל דלא הוי גט עד דמטי' לידה תמהני דלפי דעתו למה הביא הך בעי' דמקום קטטה דהא איפשטא דאינו גט כלל ונהי דהך בעי' דמקום יבם יש לומר דנ"מ שאם לא הגיע לידה אפילו ספק מגורשת לא הוי אבל הך בעי' שני' למה לי וברור דעיקר כוונת הרי"ף לפי שהחליטו כאן דגט אשה חוב הוא לה זכר הנך בעי' דמקום יבם ספק זכות הוא ומקום קטטה אפילו ספק לא הוי דלא תימא דבהא הוי כעבד ולפי דעתו למה בפרק האשה שלום לא זכר הרי"ף כלל הגיע לידה וברור דוודאי שם דמיירי דמזכה לה אפילו לא הגיע לידה מבעי' לן ולא הביא הרי"ף כאן רק להורות דכמו כן הנך אבעי' שייכות הכא באומר תנו גט לאשתי במקום יבם וקטטה לענין חזרה כמו דמבעי' לן התם לעניו שתהא מגורשת מיד וכמו דאיפשטא התם לענין אי מגורשת מיד כמו כן הכא לענין חזרה באומר תנו וזה ברור:

לכן נראה דוודאי הכא יפה כתב הרב דיש מחמירים דהוא הר"ן דסובר דכל כי האי גוונא לא הוי זכות כלל אבל בסמוך גבי מומרים שהביא הרב היש מחמירים דהוא מהרי"ק הנ"ל נראה לפע"ד פשוט שאין לחוש לזה כלל כיון שכל דבריו בנויין לחוש לדעת הרי"ף וכבר בארנו דבאומר זכה לה מודה הרי"ף א"כ ליכא למיחוש למידי כמו שאבאר בסמוך:

י ויש מחמירין גם כזה. הוא דעת הר"ן בתשובה והרשב"א בחידושיו דסובר דאפילו אשת מוכה שחין ותובעת להתגרש לא מהני דטב למיתיב טן דו כדפשיט ביבמות ודעתם דלא הוי גט כלל. ובאמת יש לתמוה האיך ס"ד דבמקום יבם לא אמרינן טב למיתיב טן דו משום דסני' לי' רק אמרינן זמנין דרחמא לי' ובמוכה שחין ומקום קטטה ותובעת להתגרש נימא דוודאי חוב היא לה ולא תתגרש כלל משום טב למיתיב טן דו ואי נימא דהך סברא דטב למיתיב וכו' אלים כ"כ עד שאין שום גוונא שיהא זכות לה להתגרש א"כ במקום יבם נמי למה לא נימא דוודאי חוב הוא לה וע"כ דוודאי איכא כמה גווני דהוי זכות לה רק במקום קטטה שפיר קאמר משום דחושבת שיתפייס או דבאמת לאו לגמרי אמרו דהוי חוב רק דהוי ספק כמו יבם אבל היכי דידוע לכל העולם דהוא זכות לה האיך נימא דמכח טב למיתיב הוא חוב לה וניחא לה בבעל מומר ומן הירושלמי דפרק התקבל נמי משמע דרק מחשש שחזרה הוא דחיישינן דכמו שהיתה מחזרת להתגרש בלי טעם כן יש לומר דחזרה אבל בדבר הגלוי וידוע שאין טעם לומר דעכשיו חזרה ממה שהי' קודם בוודאי הוי זכות ומן הירושלמי נמי דפרק קמא דקאמר הגע עצמך שהיתה אשת מוכה שחין ג"כ לא מוכח מידי והוא דבלא"ה אינו מובן כלל מה דמשני אלו רצה למכור עבדו שלא מדעתו יכול ואינו יכול לגרש אשתו שלא מדעתה והדבר תמוה מ"מ כיון דזכות הוא לה למה לא יזכו לה כמו מזכה גט לאשתו במקום יבם דאי סני' לי' הוי גט דהיא מסכמת לזה: לכן נראה לפע"ד דלא הי' כוונת הירושלמי בקושיא דכיון שהוא מוכה שחין וודאי לא ניחא לה ורצונה בגט דאין זה ברור כלל דאי נשאה כשהוא מוכה שחין א"כ כמו דנתקדשה לו אז כן יש לומר עכשיו ואי נעשה מוכה שחין אצלה היא חושבת דמזלה גרים ורוצה להמתין עכ"פ אולי יתרפא רק כוונת. הירושלמי דגבי עבד למה אין משגיחין עליו כלל על רצונו דאפילו עבדו של קצין שאין הוא רוצה מ"מ הוי גט ולהיפוך באשה הכל תלוי ברצונה דמוכה שחין לדעתנו וודאי זכות היא ומ"מ מחשש דהוא רוצה לא מהני ועל זה שאלו הא פעמים בעבד הוי חוב ובאשה זכות ואהא משני דבעבד לא בעינן דעתו הילכך כל שלפי דעתנו הוי זכות אין משגיחין על העבד כלל דאפילו עבדו של קצין זכות הוא לעבד שיוצא לחרות ונעשה ישראל רק שיכול להיות שהעבד בעצמו חושב הדבר לחוב לו בזה אין משגיחין על דעתו אבל באשה דרק דעתה בעינן ואינו יכול להפקיע אותה מרשותו ע"י אחר בלי דעתה א"כ כל שדעתה שלא להתגרש אין משגיחין מה שלפי האמת הוא זכות כיון שהיא חושבת לחוב וא"כ במוכה שחין נמי כיון דוודאי יכול להיות שהיא רוצה להיות עמו כך אף שלפי דעתנו זכות היא לה שתתגרש לא מהני בלי דעתה כנ"ל ברור בפי' הירושלמי אבל היכי שאי אפשר בשום פנים שתתרצה להיות עמו כגון במומר בוודאי לכ"ע זכות הוא לה ואף דבמוכה שחין. אפילו רוצה נמי לא מהני היינו משום דיכול להיות לפעמים שתתרצה כנ"ל אני אומר שמא חזרה בה ואף שהיא טועה בזה דבאמת לא טוב לה להיות עמו מ"מ בתר דעתה אזלינן בגט כדברי הירושלמי הנ"ל אבל לא במומר דאי אפשר כלל שתרצה להיות עמו. ובהכי ניחא דלכאורה לפי תירוץ הירושלמי בטל הטעם לפי שזכין לאדם וכו' דלאו בהא תליא ולפי הנ"ל ניחא דוודאי בהא תליא רק גבי גט הזכות בתר רצונה נמשך וכל שרצונה כך אף שהיא טועה בתר רצונה אזלינן לכך אפילו ממוכה שחין לא מהני משא"כ היכי דוודאי אינה רוצה בו כלל דבהא לא שייך כלל תירוץ הירושלמי לכן נראה לפע"ד דעכ"פ בכה"ג שאמרה לבני אדם שאם ישתדלו לה גט יעשו לה טובה גדולה והם בעצמם קבלו לה גט יש לסמוך על דברי ת"ה בצירוף סברת הת"ה דהוי כאילו מינתה שלוחים בפי':

יא ואם אשתו מומרת וכו'. הגר"א בביאוריו לעיל סי' א' ס"ק ל"ג בד"ה מזכה דלא אמרינן דחוב היא לה משום מים גנובים כמ"ש בסיף נדרים ובאמת אי משום הא לא אירי' דהתם יש לומר הטעם דניחא לי' טפי דתהא שכיח לו כמו שפירש"י פרק זה בורר וכן משמע קצת מדברי התוס' והרא"ש סוף נדרים אבל כל היכי שאין סברא הסותר שפיר יש לומר דהוי זכות. ואמת כי לשון התוס' סוף נדרים קשה להולמו דפתחו לומר דקמש"ל דהוא אינו יודע מזה וסיימו דניחא לי' שתהא מצוי' לו אבל מ"מ כאן יש להסתפק בזה אבל נראה דלא אמרו כך רק היכי שהוא צריך לשמור עצמו מבני אדם אז הוי מים גנובים אבל כל שאין צריך לשמור עצמו לא איכפת לי' וה"ה הכא כיון שהיא מומרית ואינה משגחת כלל בדת ישראל וסרה מסוה הבושה ממנה לא שייך אצלה מים גנובים כלל:

יב ויש מחמירין. עב"ש מה שכתב ליישב דברי הרב דכאן פסק כהיש מחמירין ובסי' א' פסק בפשיטות לזכות גט למומרית ודבריו תמוהין דמה ענין זה לזה דבסי' א' מיירי בתקנתא דידי' להנצל מתקנת ר"ג כתב שיעשה עצהי"ט לזכות גט דאולי מהני כדעת רוב הפוסקים ואי לא מהני ג"כ לא הפסיד שהרי במקום שאין מנהג מתירין לו בלי גט כלל רק לחוש לסברת רוב הפוסקים כי אולי מהני ויצא מכלל התקנה לגמרי אבל כאן מיירי לענין אי חזרה לדת ישראל או מועיל לה הזיכוי להנשא ועל זה כתב דיש מחמירין דהוא מהרי"ק דאינו גט עד שיגיע לידה כדעת הרי"ף לכך מעיקרא גבי אשתו מומרת כתב וזיכה לה כמו שנתבאר לעיל ס"א אעפ"י שחזרה בה אינה צריכה גט אחר הרי דעל הזיכוי בעצמו אינו מסתפק כלל כדלעיל ס"א רק אם חזרה הוא דנחלקו ויש מחמירין אבל באשה הנאסרת כתב מזכה לה דמשמע דעל הזיכוי בעצמו יש מחלוקת והיינו דשם אפי' לא תוכל להנשא כשתחזור מחמת החומרא דהרי"ף מ"מ זכות הוא לה דבלי זה הוי אשת איש בשעה שהיא מומרת משא"כ בנאסרת דאי לא תוכל להנשא אינו זכות לה כלל ולכך על הזיכוי גופא דנין משא"כ במומרת אין דנין רק על החזרה אבל על הזיכוי מאי איכפת לן לחוש לתקנת הגאון במה דאפשר ובמקום שאין מנהג אין להחמיר אבל ברוצה להחמיר הרשות בידו ומכ"ש שצריך לחקור אחר המנהג לחוש לתקנת הגאון כנ"ל ברור בכוונת הרב ועיין בתשובת ח"ש חלק אה"ע שי' ד' ולפעד"נ ברור כמ"ש דלא החמיר הרב רק ביצאה מן דתה וחזרה לדת ישראל אי מועיל הזיכוי בפרט דבלא"ה כל דברי הרב בנויין על פי דברי מהרי"ק וכבר בארנו שכל דברי מהרי"ק תמוהין ומודה הרי"ף באומר זכה לה ובכאן גם הר"ן והרשב"א מודים דהיא אסורה לו ואי אפשר שתהא מותרת לו לעולם א"כ לכ"ע הוי זכות ואפי' באשה הנאסרת הי' מקום להקל ובמומרת אפי' חזרה רק מי יבוא אחרי מה שהחמיר הרב כדעת מהרי"ק אבל עכ"פ לענין להנצל מתקנת הגאון לישא אחרת לכ"ע צריך לזכות גט ולחקור אחר המנהג אם לא במקום שאין מנהג אין להחמיר כי סומכין על הך דעה דבכה"ג לא גזר הגאון כנ"ל וכן מבואר להדיא בדברי הרב לעיל דכתב במקום שאין מנהג אין להחמיר ולמה לא כתב דאסור לזכות לפי דעת הב"ש דרק מחמת המנהג כתב בסי' א' לזכות גט א"כ במקום שאין מנהג חזר הדין לדעת היש מחמירין וע"כ כמ"ש דאין שום נידנוד איסור לזכות גט למומרת ולא נחלקו רק בעיקר הדין אי חזרה אי סגי לה בגט זה או לחוש לדעת הרי"ף כנ"ל: ועב"ש ס"ק ה' מה שהאריך בדינים אלו ודבריו צריכין ביאור ראשונה דאם אמרה יזכה לי לא גרע מאם אמרה זרוק לחצירי דס"ל להר"ן וכו' וכוונתו אפי' לא עשאה שליח לזה בפי' ולא שמע הוא משליחותה כלל מ"מ כל שנתברר שאמרה יזכה לי כל מי שירצה או יזכה לי זה וקיבל הוא וזיכה לה מגורשת דאי באומרת בפי' לזה זכה לי פשיטא דמהני וכן כשאומרת כל השומע והלך אותו ששמע וקיבל הוי שליח ממש רק קמש"ל דגבי אשה מהני אפי' לא שמע השליח כלל דדוקא בשליחות הבעל לכתוב צריך שישמעו מפי הבעל ולא בשליחות האשה לקבל הגט כמו דמהני כשאומרת תזכה לי חצירי אף דאין החצר מטעם יד כגון שאינה עומדת אצלו רק שליח מ"מ מהני כל שאמרה יזכה לי אפי' לא אמרה לו זכה לי [ואפי' להחולקים בחצר כמ"ש לעיל מודים בשליח ודו"ק]:

עוד נסתפק הב"ש אם נתן לאחד לשם פקדון ואח"כ אמרה יזכה לי אי מהני ולדעת הרמ"ה לעיל סי' קל"ט דלא מהני בחצירה ועומדת אח"כ ה"ה הכא רק להר"ן יש לומר דמהני ויש לומר דלא מהני דשאני התם דנתן מיהת לחצר משא"כ הכא ובאמת מדברי הר"ן גבי כנסי שט"ח מבואר להדיא דבחצירה לפקדון וודאי לא מהני אפי' עמדה אצלו ואף שיש לפרש דברי הר"ן דדוקא בעמדה אצלו אח"כ הוא דמצריך הר"ן בחצירה שנתן לגירושין אבל בעומדת בחצירה אפשר דמודה והוי כנותן בידה לפקדון דמהני כמבואר התם בר"ן אבל מ"מ מוכח עכ"פ בלא עמדה דוודאי לא מהני לפקדון א"כ ה"ה דלא מהני לשלוחה לפקדון כל שלא הי' שלוחה אז דלא עדיף איש שאינו שלוחה מחצירה שאינה עומדת בו דאיכא מ"ד דאפ"ה הוי כידה ומ"מ לא מהני וכ"ש שליח ומ"מ יש להסתפק כיון דבחצירה לגירושין מהני אף שאינה עומדת א"כ אינו חשיב כלל לא ידה ולא שלוחה א"כ הוי כמו לפקדון דאיזה גירושין יש בזה וצריך לומר דכל שהגט יוצא מתחת ידו לגירושין שוב לא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע דונתן קרינן בי' וכנתינה אריכתא דמי ולא הוי טלי גיטך מעל הקרקע רק כשלא יצא מתחת ידו לגירושין כלל הילכך כל שיצא מתחת ידו לפקדון לא מהני ומ"מ בנתן לידה לפקדון כיון דהוי' נתינה מעלי' לידה ממש והוא לא ביטל הגט רק שיהא לפקדון עד שיאמר הא גיטך מהני אבל כשלא נתן לידה כלל ויצא מתחת ידו לפקדון הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ממש רק בנותן לחצירה לפקדון והיא עומדת אצלו אני מסתפק כי אולי לא אמרו חצירה כידה רק לגירושין ולא כשהוא לפקדון ומדברי הר"ן הנ"ל אין ראי' דיש לומר שלא עמדה שם אז אבל עכ"פ ספיקו של הב"ש נפשט מדברי הר"ן בוודאי כנ"ל:

עוד כתב הב"ש דאם נתן ליד אחד ואמר זכה לה ואח"כ אמרה היא יזכה לי לכ"ע מהני כיון שנתן בתחילה לזכות לה מגורשת מיהת אח"כ כשאמרה יזכה לי ואף דאמרינן פרק התקבל דאדם יודע שאינו עושה שליח קבלה ונתן להולכה היינו אם היא לא עשתה ש"ק כלל לא אמרינן דאינו שליח כלל רק אמרינן דכוונתו הי' אם תרצה יהא שליח קבלה כי הוא אינו מעכב ואם לא תרצה יהא שליח הולכה הילכך כל שרצתה מאותה שעה הוי שליח קבלה כיון שהוא אינו מעכב:

אמנם יש לתמוה על הב"י שכתב דאפי' מחזרת להתגרש ורצתה אח"כ לא מהני דשמא בשעת קבלה לא רצתה וקשה מ"מ למה יוכל לחזור בו כל שרצתה אח"כ דהא מעיקרא לא הי' חוב לה דהי' בידה שלא תרצה ואדרבא זכות הי' לה דהיא יכולה לעשות כחפצה והוא אינו יכול וכמו כן לפי הבנת הב"ש בטור דלא נחלק על רמ"ה כשעשתה לשליח קבלה אח"כ א"כ גם מעיקרא למה יוכל לחזור וצריך לומר דהטור וב"י ס"ל כסברת הרא"ש פ"ק דגיטין דהחזרה והגירושין ענין אחד אבל לדעת הרי"ף כמ"ש בסמוך לכאורה יש לדון בזה ובס"ק י"ד אבאר דרך אחר דאפי' להרי"ף בגט מודה ע"ש מילתא בטעמא ועמ"ש בסמוך ס"ק זה:

ולפי דברי הב"ש הנ"ל מיושב מה דיש להבין בש"ס דרוצה ליפשט הולך כזכי מהך בבא האשה שאמרה התקבל לי גיטי אינו יכול לחזור ויש להבין מה ענין זה לזה הא לא נזכר במשנה כלל שהוא אומר דבר והכוונה שאם עשתה שליח קבלה והוא נתרצה אינו יכול לחזור ומאיזה צד נימא דאמר הולך ואי משום דברישא תני התקבל והולך הא מיירי משליח שעשה הוא אבל בסיפא דלא מיירי כלל שעשה הוא שליח רק האשה מאיזה צד נימא דהוא אמר שום דבר רק נתרצה לדברי השליח שאמר התקבל. גם מה זה שאמר מאי לאו בין אקבלה בין אהולכה והוי לי' לומר מאי לאו בין בקבלה בין בהולכה דכי הך בבא ארישא קאי הא ענין בפני עצמו הוא לכאורה דברישא קאמר דאיש שאמר התקבל יכול לחזור ואשה שאמרה התקבל אינו יכול לחזור:

לכן נראה דמשמע להו דהך סיפא ארישא קאי מדקתני סתמא אינו יכול לחזור והא אכתי צריך דעתו ורצונו של בעל שימסור ליד השליח ועכ"פ הוי לי' למיתני משהגיע ליד השליח אינו יכול לחזור בו ולזה דייק המקשה דכך הכוונה דברישא קאמר דאם אמר התקבל והולך יכול לחזור ועל זה אמר דאם אמרה לו האשה התקבל והיינו לאותו השליח שאמר לו הבעל התקבל שוב אינו יכול לחזור בו דבעל וודאי אינו יכול לעשות שליח קבלה אבל כל שאמר לו התקבל והיא אמרה אח"כ התקבל שוב איני יכול לחזור והיינו כדברי הב"ש הנ"ל אבל בלא אמרה התקבל אדם יודע שאינו יכול לעשות שליח קבלה ונתן להולכה עכ"פ והיינו דמקשה בפשיטות מאי לאו ל"ש אקבלה ל"ש אהולכה דאתרווייהו קאי בין שאמר הבעל הולך בין שאמר התקבל כל שאמרה היא התקבל אינו יכול לחזור בו וע"כ דהולך כזכי ואהא משני דרק אהתקבל קאי אבל בהולך לא מהני אמירתה התקבל כיון שהוא אמר הולך לא נתרצה בשליחות קבלה דידה כלל. ובהכי ניחא מה דיש להבין האיך דייק ממשנה דהולך כזכי דהא כתבו התוס' דלא דמי הולך בלי ש"ק שלה להולך עם ש"ק שלה ואמת דיש לומר דדייק דבמשנה מוכח אפי' לא גילה השליח לבעל מש"ק שלה דהולך כמו התקבל דכל שעשתה ש"ק וודאי מהני אבל מה שהקשו מסיפא וודאי הי' מקום לומר דמיירי באמת שגילה ואהולכה נמי קאי ולפי הנ"ל ניחא דהכל מיירי שהאשה עשתה שליח קבלה אח"כ כמו שבארנו:

גם נראה לפע"ד דזהו פי' הברייתא שהביאו שם לפשוט דר"נ מודה בהילך דקתני בה הולך גט זה לאשתי יכול לחזור בו הילך גט זה לאשתי אינו יכול לחזור בו ויש להבין דלא נזכר כלל משליחות שלה דבלי שליחות שלה לכ"ע יכול לחזור ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הברייתא דהוא אין בידו לחזור רק כל שאמרה שהיא מסכמת לזה מהני ובדידה הדבר תלוי לא בדידי' ובמתניתן דקתני יכול לחזור היינו כשאין היא מסכמת לדבריו אז יכול לחזור שלא תתגרש אפי' יגיע לידה אבל אם היא מסכמת ואמרה יזכה לי אינו יכול לחזור בו כלל:

אך מה שיש להסתפק אי נימא כמו בהולך מנה לפלוני למ"ד הולך כזכי אינו יכול לחזור בו ומ"מ חייב באחריות והיינו דלענין מה שהוא זכות כבר זכה הלה בשבילו ולענין מה שהוא תוב כגון בנאנס אין חבין לאדם שלא מדעתו ולפי זה ה"ה הכא באיש שאמר התקבל שיכול לחזור בו היינו דוקא כשאין האשה באמת מסכמת אז יכול לחזור שאפי' יגיע לידה לא יהא גט אבל כשהאשה מסכמת לא מהני חזרתו אף מעיקרא דלענין זה זכה לה שהוא לא יוכל לחזור בו עכ"פ דבזה אין שום חוב לה מאחר שהיא יכולה לחזור ושפיר הוי זכות לענין אם ייטב הדבר לפני' ותאמר חזכי לי תהא מגורשת מאותה שעה עכ"פ אם לא דנימא דלא כהב"ש הנ"ל דכל שלא אמרה היא קודם לא מהני אמירתה אח"כ ולעולם לא הוי רק שליח הולכה:

ונראה לי שדבר זה תלוי במחלוקת הרי"ף וסייעתו פ"ק דגיטין גבי האומר תנו גט זה לעבדי דדעת הרי"ף דרק חזרה אמרו ולא שיהא משוחרר מיד רק שיגיע לידו דוקא דמהאי טעמא לא יתנו לאחר מיתה והביא ראי' מהולך מנה לפלוני והרא"ש חולק עליו דהגירושין והחזרה דבר אחד וזה תלוי בזה שכל שעדיין אינה מגורשת יכול לחזור בו דאי אפשר שנאמר בגט שלא יוכל לחזור בו ולא תהא מגורשת עדיין ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף ולפי זה לדעת הרי"ף ורמב"ם אף כאן יכול להיות שאף שאינה מגורשת עד שתאמר זכה לי מ"מ הוא אינו יכול לחזור בו דלענין חזרתו זכות הוא לה וכבר זכה בשבילה רק בדידה הדבר תלוי ומה שאמרו במשנה יכול לחזור בו היינו כשלא הסכימה היא כלל לשליחות קבלה זה או ששמעה ולא עשתה אותו לשליח הרי בטל שליחות הקבלה אבל כל שאמרה יזכה לי אח"כ לא מהני חזרתו ונתגרשה מאותה שעה והיינו דתנן בתר הכי האשה שאמרה התקבל אינו יכול לחזור וארישא קאי כדאמר בש"ס והיינו דכל שאמרה היא התקבל אח"כ אינו יכול לחזור בו אבל לדעת הרא"ש דהחזרה והגירושין דבר אחד הוא ואי אפשר שלא יוכל לחזור ולא תהא מגורשת א"כ ה"ה כאן כיון שאינה מגורשת רק משעה שאמרה יזכה לי א"כ ממילא יכול לחזור מעיקרא כל שלא נתגרשה דהחזרה והגירושין דבר אחד הוא ואי אפשר לזה בלא זה. ואם נפשך לומר דבמתניתין באמח משמע ריכול לחזור בו קודם אפי' אמרה אח"כ התקבל א"כ יהא מוכח באמת כדעת הרא"ש לא כהרי"ף וכבר הקשה הרא"ש בלא"ה על דברי הרי"ף או דלא ס"ל להרי"ף כהב"ש דמועיל אמירתה התקבל אח"כ אבל באמת נראה לי שאין מזה סתירה להרי"ף כנ"ל ואדרבא לשון הברייתא הנ"ל מורה באמת דכל שאמר הילך שהוא כזכי שוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא עשאתו שליח קבלה כלל רק החזרה בדידה תלוי אם לא תעשה שליח קבלה ולא בדידי' שכל שמתרצית בכך ואומרת תזכי לי לא מהני חזרתו כנ"ל ולפי מה שכתבתי לדעת הרי"ף יהא הדין באומר תנו גט זה לאשתי דיכול לחזור היינו דוקא בלא עשאתו שליח קבלה אח"כ ולא אמרה חזכי לי אבל באמרה חזכי לי אף באשה אינו יכול לחזור בו דלענין חזרתו זכות הוא לה כמו בהולך מנה לפלוני אבל בעבד דזכות הוא באמת אפי' לא עשה כלל שליח אח"כ ולא אמר תזכו לי אינו יכול לחזור דבמידי דזכות מעצמם הן שלוחיו ודו"ק ועמ"ש לקמן ס"ק י"ד באריכות עוד בזה:

סעיף ו. האשה שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה אלא הרי זו גיטה הולך אותו לה הרשות ביד הבעל ונעשה זה (יג) שליח להולכה אבל אם אמר לו התקבל לה גיטה או הא לך או זכה לה לא עקר שליחות הקבלה אבל אם אמר לו הולך לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל וכן אם אמר לי' (יד) הולך ותן לה עקר השליחות הקבלה ובזה ובזה לא נתגרשה עד שיגיע גט לידה (טו) (וי"א דבתן לה הויא ספק מגורשת הר"נ פ' התקבל בשי"א):

יג שליח להולכה. עב"ש ס"ק ח' אפי' אמר הולך לה לא נעשה שליח קבלה כיון שאמר אין רצוני שתקבל לה ומ"מ לא ביאר הב"ש כי לפי מה שפירש הר"ן דהכוונה באמת במשנה שהוא אומר הולך או הילך רק לפי שאמר שאינו רוצה שיהא שליח קבלה מצידה נתבטל שליחותה ואפי' אמר זכי שמא חזרה בה כדברי הירושלמי א"כ נ"מ אי אמר הולך או הילך דבהולך אפי' עשתה אח"כ שנית השליח לקבלה לא מהני דהולך לאו כזכי אבל בהילך דהוי כזכי רק מחשש דחזרה כל שעשתה השליח שנית לקבלה מהני כפי דעת הב"ש דמהני שליח קבלה אחר מאמרו זכי כמ"ש לעיל סוף ס"ק ה' וכמו כן לפי מה שכתבתי לעיל דלפי דעת הרי"ף דהחזרה והגירושין הם שני ענינים א"כ אינו יכול לחזיר כלל בהילך רק היא יכולה לחזור ואז יכול הוא לחזור אבל אם לא חזרה היא יש לומר דאין חזרתו מועיל כלל אפי' קודם שעשתה שנית שליח קבלה אבל באמת נראה דאין הטעם כמ"ש הר"ן רק כמו שכתבתי לעיל לדעת בעל העיטור דכל שאינו רוצה בשליח קבלה אף דרוצה שיהא ש"ק מכחו לא מהני דאין כח בבעל לעשות ש"ק כמ"ש לעיל באריכות. גם מה שכתב הב"ש ונראה נעלם ממנו דברי הר"ן הנ"ל גם לפי הטעם שכתבתי הדין כן ודו"ק: (יד) הולך ותן לה. עב"ש מה שתמה על הרמב"ם דפסק תן במתנה כזכי וכ"ש בגט ומכח זה כתב דהרמב"ם בתרווייהו קאמר ולא בתן לחוד ועדיין לא הועיל דמ"מ למה לא זכר מעיקרא תן לחוד כשזכר התקבל וזכי והא לך וע"כ דתן לחוד ג"כ אינו מועיל ואדרבא רבותא קאמר דאפי' תרווייהו לא מהני דנימא זכי קאמר:

והנה לכאורה נראה ליישב דע"כ לא פליג ר"נ רק בגט לפי שאין הנתינה לידה הוא העיקר הזכי' רק הגירושין וגוף הגט אינה רוצה בו כלל רק שתתגרש הילכך כל שאמר תן ע"כ להולכה נתכוון דלקבלה הוי לי' לומר זכי אבל במתנה דעיקר הזכי' בגוף המתנה שיקבל המתנה לעצמו הילכך שפיר מודה ר"נ דהוי כזכי ומ"מ אמר תן דמה הנאה יש לו בזכי' כל שלא יקבלם ושפיר שייך לומר תן ומ"מ יזכה מיד שלא יוכל לחזור אבל כאן אי לזכות מיד למה יתן לה ומה צורך לה אותו הנייר כיון שכבר נתגרשה וחילוק זה ברור ונכון אלא לפי דבלא"ה יש להבין כיון דהלכתא כר"נ והוא חולק בתן ג"כ למה בעבד אמרינן כל האומר תנו כאומר זכי ומה שתירץ הר"ן הואיל והרבה פעמים נותן דמי עצמו [אבל הא לא קשיא למה בגט נתנו טעם דאין חבין הא תן בגט אינו כזכי דיש לומר דקמש"ל אין חבין דמהאי טעמא לכ"ע יכול לחזור אפי' לרבי רק מגט שיחרור קשיא להו דלא אתיא רק כרבי דלא כהלכתא ועל זה תרצו דהוי כמו חוב] היא תמוה לפע"ד דכי משנה דוקא בנותן מיירי וכשאינו נותן דמי עצמו אינו כחוב רק מתנה:

לכן נראה דהרי"ף כתב בעבד דיכול לחזור ואינו גט עד שיגיע לידו וכבר כתבתי דהיינו באומר תנו דלא הוי כזכי ממש דיהא משוחרר רק שלא יוכל לחזור ולפי זה נראה פשוט דהיינו דוקא בשיחרור דלא מצינו בשיחרור שלא יועיל טלי גיטך מעל גבי קרקע וכבר מנה הרמב"ם ז"ל והטור ומחבר בי"ד בה"ע דברים ששוו גיטי נשים במספר ולא זכרו זה וגם לא נכלל בשום אחד מהדברים הנזכרים וכן בכל הדברים ששנו במשנה והא דמקשינן עלה בש"ס ומתרצינן הכל אינו עולה יפה על זה וברור דבשיחרור לא בעינן זה אבל אי הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע פסול בשיחרור לא הי' אפשר לזה בשום פנים דכיון שאין הבעל יכול לחזור ע"כ שאינו שליח של המשחרר כלל וא"כ זה שצריך לקבל השיחרור הרי לא קיבלו לא מיד הבעל ולא משלוחו וכבר הקשה הר"ן כה"ג פרק האומר ואף דבנתן לחצירה ואמרה תזכי לי איכא מ"ד דמהני היינו דוקא במקום שאינה צריכה ליטלו בשעת גירושין רק בנתינה הראשונה מיגרשה רק שתעמוד בחצירה אבל כל היכי דלא מתגרשה עד שתטלנו והיא לא נטלה לא מיד הבעל ולא משלוחו בכה"ג וודאי הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע רק בשיחרור לא בעינן זה לכך מהני ולפי זה נראה דהא דפליג ר"נ ארבי היינו דלא משמע לי' הולך ותן כזכי לגמרי שתתגרש מיד דמהאי טעמא גבי עבד לא יתנו לאחר מיתה כדעת הרי"ף הנ"ל ולפי זה כיון שאי אפשר שתתגרש מיד בהכרח אי אפשר רק שיהא שליח הולכה של בעל דאי לקבלה שלא יוכל לחזור הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע כנ"ל ובשיחרור יש לומר דלא יוכל לחזור משא"כ בגט [והא דנתנו בגט טעם שאין חבין דאפי' לרבי יוכל לחזור מהאי טעמא וכן צ"ל לתירוץ הרמב"ן] ובזה מיושב כמה קושיות שהקשו על הרי"ף בזה דבגט מודה דבתן אינה מגורשת כלל עד שיגיע לידה ויכול לחזור ג"כ ותליא בפלוגתא דרבי ור"ה רק בשיחרור כתב דהחזרה והגירושין הם ב' ענינים ורבי סובר דתן והולך כזכי לגמרי דמיד הוי מגורשת וקיי"ל כר"נ הילכך בגט יכול לחזור ובעבד לא וזה ברור והשתא דברי הרמב"ם נכונים דוודאי כל היכי דטלי מעל גבי קרקע לא איכפת לן ממילא אן כזכי [וגבי מתנה ממילא הוי לגמרי כזכי כיון שאינו יכול לחזור בו משא"כ בשיחרור נ"מ אם נאבד אבל במתנה לא שייך זה ודו"ק] אבל בגט דטלי מעל הקרקע פסול ותן לאו כזכי לגמרי ממילא ע"כ יכול לחזור בו דאל"כ אינה מגורשת אפי' הגיע לידה [ולפי זה מ"ש לעיל לדעת הב"ש דלהרי"ף לא יוכל לחזור כל שאמר זכי אפי' עשאתו שליח קבלה אח"כ ליתא דבגט מודה הרי"ף דהחזרה והגירושין דבר אחד ולא מיתגרשה רק אח"כ והוא יכול לחזור בו עד אותו שעה אף שאפשר לחלק דהכא שאני כיון שאינה צריכה ליטלו כלל רק ביד השליח מתגרשה באמירתה יזכה לי מ"מ אפשר דבכה"ג נמי ס"ל להרי"ף דהוי טלי מעל הקרקע כדס"ל להרמ"ה בחצירה] וזה שלא זכר הרמב"ם במתנה רק אינו יכול לחזור ואולם לעיל גבי מזכה לחבירו מתנה ע"י אחר כתב זכה אף לא הגיע לידו ואינו יכיל לחזור והיינו משום דבתן אינו רק שאינו יכול לחזור כמו בשיחרור: (טו) וי"א דבתן לה הוי ספק מגורשת. וה"ה הולך ודעה קמייתא הוא דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש ואיכא למידק למה זכר הרי"ף הך מימרא דרב דחולצת כיון דפסק כר"נ לגמרי ואולי לומר דטלי הי' דעת רב לגמרי הולך כזכי ותניא נמי כוותי' הוי מפרשינן דברי אביי בהכרח כפי דעת הר"ן וכן פירשו התוס' ריש השולח והיינו לפי שדעתם דלא כהרי"ף [ונראה שלתוס' זה כוון רבינו ירוחם שהביא ב"י] והיינו דלא נצטרך לומר שיחלוק אביי על רב ותניא כוותי' אבל השתא דרב לא תפס ברייתא דמסייע לי' לעיקר שהרי ספוקי מספקא לו' א"כ לא שבקינן פשטא דמילתא דאביי מפני ספיקו של רב כנ"ל אבל מ"מ בעיקר הראי' מהך דאביי נראה לפע"ד רלא מוכח מידי והוא דהם הבינו דכוונת אביי לומר דשליח מתנה כשליח גט ועל זה שאלו לאיזה ענין דינם שוה וקאמר להולך לא כזכי ומזה שפטו דבין בגט בין במתנה הולך לאו כזכי:

אבל באמת נראה לפע"ד דאי אפשר לפרש כלל בפירושם דמה ענין דברי אביי שבא להשוות מתנה לגט וענין הולך כזכי להך דהתם ובמקום דמיירי בהולך כזכי הי' להם להשוותם ועוד כיון דבין במתנה בין בגט איכא פלוגתא ומאי עדיפותא דגט דידעינן בי' דהולך לאו כזכי טפי ממתנה עד שהוצרך להשוות מתנה לגט ואדרבא גט דמי לפקדון דעדיפא ממתנה לדעת הרבה פוסקים וגה לשון נ"מ להולך לאו כזכי לא אתי שפיר. וברור דכך הכוונה דשם קאמר מעיקרא בדין ביטול השליח באיזה לשונות הוא ופריך שם ממקבל מתנה ומשני שם אביי דמקבל מתנה לא דמי לביטול שליחות הגט ועל זה קאמר דשליח מתנה דינו כשליח הגט דבאיזה אופן ובאיזה לשון שמתבטל שליח הגט מתבטל שליח מתנה ואהא קשיא להו הא במתנה לא שייך ביטול השליח כלל דכבר זכה בשלומא גט חוב הוא אבל מתנה זכות הוא ולא מצי לבטל לה כלל ועל זה קאמר דנ"מ גם במתנה כשאמר הולך דאז לאו כזכי ויכול לבטל השליחות בהא קאמר אביי שדינו בדין הביטול כשליח הגט אבל בהולך דגט לא מיירי כלל וזה ברור לפע"ד ולפי זה נראה פשוט כדעת הפוסקים כרב דהוי ספק מגורשת:

סעיף ז. לא עשאתו שליח לקבלה והבעל אומר התקבל לה לכשיגיע לידה מגורשת (טז) שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה והתקכל והולך לה קאמר:

ע שאדם יודע. כבר נתבאר דלאו לגמרי שליח הולכה שווי' רק כוונתו הי' אם יוכל להיות שליח קבלה יהא ואם לא תתרצה עכ"פ יהא להולכה ונ"מ אם עשאתה אותו אח"כ ש"ק מגורשת מאותה שעה כמ"ש הב"ש סוף ס"ק ה' וכבר בארתי לעיל ס"ק י"ב דמן הסוגי' מוכח כדבריו אבל מ"מ כל שלא עשאתה יכול לחזור בו לא מבעי' להרא"ש דהחזרה והגירושין ענין אחד אלא אפי' להרי"ף לא נעשה שליח קבלה שלה עד שעשאתו דאי מעיקרא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע כיון דבשעת גירושין אינה מקבלת לא מיד הבעל ולא משלוחו כנ"ל ודו"ק:

סעיף ח. עשאתו שליח להביא לה גיטה ובא ואמר לבעל אשתך עשאתני שליח לקבל לה גיטה והוא אמר הולך כמו שאמרה היא אפי' הגיע גט לידה (יז) אינה מגורשת (יח) ואם הבעל אמר לו (יט) הולך לה או זכה לה ולא אמר כמו שאמרה היא כשיגיע לידה מתגרשת:

יז אינה מגורשת. בש"ס הקשו על זה ממתניתין דקתני באומר התקבל אם רצה לחזור אבל גיטא הוי ולמה כאן אינה מגורשת כלל ומשני לחלק התם אדם יודע הכא טעי (ויתבאר בסמוך] והנה יש להבין דבקושיא קאמר אמאי הא בעל לאו בר שווי' שליח קבלה הוא ומה ענין זה לשליח קבלה הא לא שמענו ממשנה רק דמגורשת כשיגיע גט לידה ואין זה לקבלה כלל רק להולכה והכי הוי לי' לומר הא בעל לא שווי' שליח הולכה כדפריך בתר הכי מקטנה שאמרה התקבל ומזה הי' נראה להוכיח דכל שבשעה שקיבל הגט מיד הבעל הי' בש"ק מן הבעל לא מהני אפי' עשאתו האשה שליח קבלה אח"כ ודלא כב"ש לעיל סוף ס"ק ה' והשתא הוי ניחא דוודאי ידע מדקתני במתניתין אם רצה לחזור ולא קתני אינה מגורשת ש"מ שיש צד גירושין כשאינו חוזר ויש לפרשו על ב' פנים חדא דאם עשאתו האשה שליח קבלה אח"כ קודם שחזר הוי גט גם יש לפרש דהוי גט כשיגיע לידה בתורת שליח הולכה ואם נפרש כפי' הראשון לא קשיא לר"נ מידי דהכא באמת שליח קבלה הוא אם לא חזר עד שעשאתו האשה אבל לעולם שליח הולכה אינו כלל והיינו דקאמר דזה אי אפשר כיון דמעיקרא קיבל בשליחות קבלה מן הבעל לא מן האשה לא נעשה שליח ואפי' עשאתו האשה ש"ק אח"כ לא מהני דאז אינו מקבל מן הבעל ומעיקרא קיבל שלא כדין דלא כדעת הב"ש הנ"ל וע"כ דהכוונה במשנה דהוי גט כשיגיע לידה א"כ מוכח דאפי' אמר התקבל דעתו להולכה ג"כ וקשיא לר"נ למה אינה מגורשת כלל:

ואפשר לי לומר דוודאי בעשאתו אותו קודם שחזר לש"ק בפי' מהני רק דבמתניתין לא מיירי כלל ברישא שהיא עשתה שליח קבלה דבסיפא קתני לה רק דס"ד כשהיא מתרצית אח"כ באותן הגירושין מהני אפי' לא עשתה לש"ק אח"כ [כדדייקינן בירושלמי הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש] ועל זה קאמר הא בעל לאו בר שווי' ש"ק הוא א"כ כל שלא עשתה לש"ק אח"כ לא נעשה ש"ק מצד הבעל וע"כ דשליח הולכה הוי וקשיא לר"נ:

ומזה ראי' למ"ש לעיל במקצת מקומות דהא דתנן דבעל אינו עושה ש"ק לאו מטעם דאין חבין רק שאין ביד הבעל לעשות שליח קבלה אפי' היא מתרצית ודוקא כשאומר לו שיעשה שלוחה לקבלה אז תלוי אם הוא זכות או חוב אבל כשהוא עושה ש"ק מצידו בלא"ה לא מהני אפי' הוי זכות דאל"כ לא הוי לי' להקשות רק שמא חזרה בה אבל לא דבעל לאו בר שווי' ש"ק דהא כיון דרוצה זכות הוא לה ולפי הנ"ל ניחא דכשהוא עושה ש"ק מצידו בלא"ה לא מהני אפי' הוי זכות גמור ועל דרך זה פרשתי לשון המשנה לפיכך אם אמר ע"ש: (יח) ואם הבעל אמר וכו'. הנה בהתקבל נחלקו הפוסקים ודעת בעל העיטור דמגורשת דהתקבל והולך קאמר ודעת הפוסקים דאינה מגורשת דעקרי' לשליחותי'. והנה הפוסקים תמהו על בעל העיטור מסוגית הש"ס כמ"ש הב"ש ס"ק י"ב גם תמוה לי דהא לעיל דאמרינן התקבל והולך קאמר פשיטא דאין הכוונה דרק הולך קאמר דהא אם האשה עשאתו ש"ק והוא לא ידע ואמר התקבל ליכא למ"ד שלא תהא מגורשת מיד רק הכי קאמרינן דאדם יודע שאין עושה ש"ק והתקבל והולך קאמר תרווייהו דאי מתרצית האשה להתגרש מיד גם הוא רוצה ואינו מעכב ואם לאו יהא הולך ולאפוקי דלא נימא דהי' כוונתו התקבל דוקא וכל שלא עשאתו האשה לא תתגרש כלל דאדם יודע דאין התקבל רק ברצון האשה וכ"ש להב"ש הנ"ל נ"מ בהתקבל שתוכל לעשותו ש"ק אח"כ לומר יזכה לי א"כ כאן ג"כ כל שהי' כוונתו לקבלה ג"כ א"כ עקרי' שליח לשליחותי' ואינו רוצה רק שיהא לקבלה וליכא למימר גבי שליח אדם יודע שאין ש"ק מהבעל וקיבל להלכה דא"כ לעולם לא נימא עקרי' וע"כ דאמרינן דטועה בזה (וכמו שאבאר לקמן] א"כ ה"ה בהתקבל:

ונראה דמהאי טעמא לא זכר המחבר בהתקבל מחלוקת זו כי סובר דנדחו דברי בעל העיטור לגמרי. ועוד בלא"ה אני תמה דהמעיין בעיטור גופא יראה שלא זכר התקבל כלל רק דסובר דוקא כשאמר הולך כמו שאמרה בזה אינה מגורשת דעקרי' שליח לשליחותי' אבל באומר לשון הולכה בפי' הרי קיבל על הולכה דהא בפי' להולכה אמר וזה מוכח בש"ס להדיא דהולכה אקבלה מהני דלא שייך עקרי' אבל באומר התקבל גרע טפי מהילך כמו שאמרה דבהא יש במשמע טפי לשון הולכה ג"כ דהא מספקינן אי אדידה סמיך אי אדידי' סמיך ומ"מ עקרי' שליח לשליחותי' לפי שיש מקום לומר דלקבלה קיבלו א"כ כ"ש באומר בפי' התקבל רק לאפוקי הולכה היא דקאמר בעל העיטור. ולא ידעתי מאיזה צד בא להם דבר זה לפרש דברי בעל העיטור בהתקבל מה שלא נזכר בדבריו שום רמז מהתקבל ע"ש ולפי זה הי' נראה לומר דבהתקבל וודאי אינה מגורשת:

אמנם יש לי ללמוד עד זה מצד אחר דמדינא דש"ס הוי ספק מגורשת בהתקבל כמו שאבאר לפי שיש להסתפק בהא דקאמר בש"ס הכי השתא הכא עקרי' שליח לשליחותי' אי הכוונה רק לדחות מה שרצה לפשוט מר"נ דאדיבורי' דידי' סמיך דאין ראי' דיש לומר דעקרי' ובעלמא אדיבורי' דידה סמיך אבל מ"מ לא נוכל להחליט הך סברא דעקרי' שליח לשליחותי' דיש לומר להיפוך טעמא דר"נ משום דאדיבורי' דידי' סמיך ולא משום דעקרי' או דנימא דפשיטא לי' הך סברא דעקרי' רק אי בדידי' או בדידה מספקא לן ונ"מ בזה בגוונא דלא שייך רק עקרי' בלבד אי נימא דהוי וודאי אינה מגורשת או דוקא בהך דר"נ הוי וודאי במה נפשך או משום דעקרי' או משום דאדיבורי' דידי' סמיך אבל היכי דלא שייך רק עקרי' בלבד לא הוי רק ספק דדילמא לא הוי טעמא דר"נ משום דעקרי' רק משום אדיבורי' דידי' סמיך:

ולברר דבר זה הנה לפי מה שפירש"י הא דמשני הש"ס הכא טעי היינו לפי הך טעמא דאדיבורי' דידי' משמע דלא פשיט רב אשי סברא דעקרי' לבירור רק ספק דאל"כ למה לי הך סברא הכא טעי הא בלא"ה אין כאן התחלת קושיא דשאני הכא דעקרי' שליח לשליחותי' משא"כ במשנה ומדקאמר הכא טעי ש"מ דבא ליישב בלי סברא דאקרי' רק והא הטעם משום אדיבורי' דידי' סמיך א"כ מוכח דהך סברא דעקרי' בספיקא קאי כמו הך סברא דאדיבורי' דידי' סמוך:

איברא אי משום הא לא אירי' ופרש"י תמוה לפע"ד דהאיך אפשר דהשתא סליק מהך סברא דעקרי' ומקשה ממתניתין מה דלפום הך סברא לק"מ וברור דקושית הש"ס בכל גווני הוא והוא כיון דס"ד דטעמא דמתניתין כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכי דמיגרשה א"כ ה"ה הכא הי' כוונתו של הבעל שתתגרש כל הוכי דמיגרשה וליכא למימר דהשליח לא רצה דכיון דהבעל כך הי' כוונתו והשליח קיבל ממנו הרי נתרצה לקבל וכמו באומר הולכה כ"ע מודי דלא אמרינן עקרי' ה"ה בהא ואהא משני דהא ליתא דדוקא במשנה אדם יודע שאין שליחות לקבלה דהאשה לא עשתה ש"ק כלל וגמר ונתן להולכה אבל הכא הבעל חשב דהאשה אמרה התקבל וכן השליח חשב כך דהתקבל קאמר ועל דעת זה קיבלו אבל לולא הך סברא דטעי אי הי' הבעל נותן להולכה באמת לא אמרינן עקרי' כלל דהשליח קיבלו על פי מאמר הבעל רק דאמרינן דטעי דבעל טעה דהאשה התקבל אמרה והשליח ג"כ על דעת זה קיבלו ואפי' א' נימא דאדיבורי' דידה סמיך מ"מ מסופק הי' שמא התקבל אמרה וכלל בדבריו התקבל ג"כ והשליח על דעת של התקבל קיבלו ולא הולכה אבל אי הי' יודע הבעל דהאשה הולך אמרה ע"כ להולכה נתן דאדם יודע וכו' א"כ השליח נתרצה להולכה ולפי זה יש לומר דהך סברא דעקרי' נשאר במסקנא לדבר ברור לא ספק כלל:

אמנם מדברי התוס' שם דהקשו למה קאמר איברא הא בהך גופא אי הוי קתני מגורשת נפשט דאדיבורי' דידה סמיך ותרצו דרוצה לומר תרי גווני והדבר תמוה דמה זו קושיא בשלומא איפכא דלא שייך עקרי' כמו שפירש"י שפיר קאמר אי הוי קתני בהא כך או כך הוי נפשט בעיין אבל האיך יאמר אי הוי קתני בהך גוונא גופא מגורשת מה שאי אפשר לאמרו כלל בין אי נימא אדיבורי' דידי' בין אי נימא אדיבורי' דידה מטעם אחר דעקרי' והאיך יאמר אי הוי קתני דבר שאי אפשר לאמרו כלל מצד אחר משא"כ איפכא הוא דבר הראוי לאמרו וע"כ דס"ל לתוס' דהך סברא דעקרי' עומד בספק כמו הך דאדיבורי' דידה ודידי' והשתא כמו דקאמר עכשיו דאי הוי קתני איפכא הוי פשטינן מה דהשתא מספקא לן א"כ כך יש לומר בהך גוונא גופא דאי הוי קתני מגורשת הוי פשטינן תרווייהו להתירא מה דהשתא מספקא לן. ואמת דיש לומר דס"ל דלא כפירש"י דטעמא דעקרי' משום דלא ניחא לי' בטירחא דא"כ להיפוך למה שינה השליח משליחותו הראשון לומר הולכה כיון דקבלה עדיף לי' ואשה לקבלה אמרה לו ומדשינה ע"כ דניחא לי' הולכה טפי ושייך עקרי' גם בזה ולפי זה צ"ל ע"כ דמה דקאמר אי איתמר איפכא הכוונה דוודאי השתא איפכא ליכא למימר כלל רק בחד גוונא אדיבורי' דידי' אבל אדיבורי' דידה ליכא למימר שתהא מגורשת תיכף דהא עקרי' ואינה מגורשת כלל רק דאי הוי נקט איפכא ע"כ הוי שמעינן דלא אמרינן עקרי' וגם אדיבור דידה סמיך ושפיר קשיא להו לתוס' דנימא אי הוי נקט הך גוונא גופא מגורשת ועל כרחך לא הוי אמרינן עקרי' ושמעינן אדיבור דידה סמיך:

ובהכי ניחא טפי מה שיש לתמוה דלפירש"י מאי קשיא להו לתוס' דהא יש לומר דהש"ס לא ביקש לומר גוונא שאם הי' אומר כך הי' נפשט דמה צורך לאשמעינן זה ואין דרך הש"ס כלל בזה רק דכוונת הש"ס לומר דלא נימא דלא דמי כלל הך גט דפועלים משום דעקרי' רק איפכא שפיר הוי מצי למימר ודמיא לפועלים דבהא לא שייך עקרי' וממילא כיון דלא קתני הוי ספק כמו בפועלים וכן פסקו הפוסקים דהוי ספק אבל לולא זה הוי ס"ד דאפילו איפכא נמי לא דמי לפועלים קמש"ל דאיפכא לא אמרינן עקרי' אבל לומר בהך גוונא דר"נ דאי הוי אמר מגורשת הוי נפשט דמה צורך לומר אופן שהי' נפשט פשיטא ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לתוס' דאין הפרש כלל בהך סברא דעקרי' בין איפכא או השתא א"כ שפיר הוי לי' לומר טפי בגוונא דהשתא: איברא שיש לתמוה בתוס' אי סיר דס"ל לתוס' דאיפכא נמי אמרינן עקרי' לפי ששינה שליחותו א"כ מה זה שתרצו דביקש לומר בהך גוונא עכ"פ תיקשי למה לי' לומר אי הוי קתני כך דהיינו באופן שיהא מוכח דלא אמרינן עקרי' להיפוך ממה שהוא באמת דהא מצי לומר תרי גוונא אפילו נימא סברא דעקרי' והיינו אי הוי קתני איפכא אינה מגורשת כדקתני השתא הוי שמעינן אדיבור דודה סמיך ומשום דעקרי' אינה מגורשת דאי אדיבור דידי' למה אינה מגורשת כלל ואי הוי קתני מגורשת כשיגיע לידה הוי שמעינן אדיבור דידי' דאי אדידה למה מגורשת הא עקרי' (ואי לא אמרינן עקרי' תהא מגורשת מעיקרא] ולמה לו לחדש תרי גוונא אחריתי דהוא סותר סברא דעקרי' גם לא נזכר בדברי ר"נ השתא ודו"ק:

לא דהיכי דעדיף לי

ועוד דהא כתבו התוס' פרק האומנין דהיכי דעדיף לי' לדידי' מלדידה וודאי דלדידי' סמיך א"כ האיך קאמר דאי הוי נקט הגיע לידה מגורשת הוי שמעינן אדידי' סמיך הא איכא למימר בעלמא אדידה ושאני הכא דאי אדידה הוי אמרינן עקרי' ואינה מגורשת כלל ועדיף לי' אדידי' משא"כ בעלמא וכמו דמדחה השתא משום דעקרי' כמו כן יש לדחות אי הוי קתני איפכא. ועוד אי ס"ד דס"ל דגם מעיקרא אמרינן עקרי' הרי נסתר כל ההכרח שהכריחו פרק האומנין דאל"כ נסתר הפשיטות דמעיקרא א"כ גם כאן תיקשי הרי נסתר סברא דעקרי' וע"כ או דעקרי' גופא אינו פשיט או דמעיקרא לא שייך עקרי' וא"כ מוכח ממילא דעקרי' אינו פשוט ודו"ק היטב:

ועוד נראה לפע"ד דממקומו הוא מוכרע בש"ס גופא דהך סברא דעקרי' בספיקא קאי דאל"כ אלא דהא פשיטא דכל היכי שיש לומר דעקרי' אינה מגורשת א"כ תפשוט מהא גופא דאדיבורא דידה סמיך דאי ס"ד דסובר אדיבורי' דידי' סמיך א"כ תיקשי במה נפשך מה ביקש ר"נ להשמיענו בדין זה אי דבא לומר הך סברא דעקרי' מה נ"מ הא איפכא לא שייך עקרי' ובהך גוונא בלא"ה אינה מגורשת משום דאדיבור דידי' סמיך ואי דבא להשמיענו הא גופא דאדיבור דידי' סמיך תיקשי דהוי לי' לאשמועינן זה איפכא היכי דלא שייך עקרי' אבל השתא לא שמענו דעקרי' וע"כ דוודאי ר"נ לא ס"ל רק חד מהנך או אדיבורי' דידי' או דעקרי' אבל תרווייהו לא ואנן לא מצינן למיפשט דאיכא למידחי לאידך אבל בהך גוונא אינה מגורשת במה נפשך: ומעתה נראה לפע"ד פשוט דבאומר התקבל וודאי דשייך עקרי' מכ"ש מהילך כמו שאמרה כנ"ל וכדמוכח בש"ס אבל בהא נראה דלא שייך בזה הך טעמא דאדיבור דידי' סמיך דכמו באומר התקבל במתניתין אמרינן התקבל והולך קאמר כמו כן בהך ודוקא באומר הילך כמו שאמרה אז יש לפרש דהימני' דכך אמרה אבל לא באומר התקבל סתם מאיזה צד נאמר דבעבורו אמר כן הוא אמר דרצונו לקבלה וממילא אם לא אמרה דאינו יכול לעשות לקבלה הוי להולכה כמו במתניתין וע"כ לא אמרינן הכא טעי רק באומר כמו שאמרה דמשמע דהאמין דכך אמרה ולא באומר התקבל סתם מנין דטעו ואדרבא אי אדבריו סמיך לא הי' לו לומר כלל רק למסור סתם ומדקאמר התקבל ש"מ דמצד עצמו אמר כן ולאו התקבל דוקא רק כמו התקבל דמתניתין והשתא ניחא דפריך שפיר מברייתא מאי לאו קבלה אקבלה דמ"מ מוכת דלא אמרינן סברא דעקרי' וא"כ הדר יהא מוכח מר"נ דאדיבורי' דידי' סמיך דאי עקרי' גם בקבלה אקבלה קשה אבל הך סברא דאדיבור דידי' סמיך לא שייך רק בהולך כמו שאמרה ולפי זה בכה"ג בהתקבל הוי ספק מגורשת מדין הש"ס דדוקא בר"נ דאיכא תרתי וודאי אינה מגורשת אבל כל היכי דליכא רק חדא הרי, ספק הוא שמא דעתו של ר"נ לאידך והא לא אמרינן כלל ודו"ק:

והנה הרב בעל פ"י הקשה לדעת בעל העיטור דאם מתרצית הוי זכות ומהני קבלה שלו א"כ כאן למה באומר כמו שאמרה אינה מגורשת נימא דהוי שליח קבלה באמת דזכות הוא לה אפילו אי נימא אדיבורי' דידי' וע"ש מה שתירץ והוא תמוה דתיקשי לי' הא דקאמר אי הוי אמר איפכא אדידי' סמיך והא כיון שאמר שקר לא נעשה שליח כפי דעתו ועיקר קושיתו תמוה דפשיטא דמודה בעל העיטור דדוקא ברצתה בפי' לזכות לה שתתגרש בקבלתו רק לא עשתה שליח מ"מ מגורשת לבעל העיטור דהוי זכות אבל היכי דאמרה בפי' הבא לי חוב לה לקבל עבורה דאל"כ תיקשי לבעל העיטור מתניתין דהבא לי גיטי אוכלת בתרומה שמא יאמר הבעל התקבל והשליח יקבלנו ותהא מגורשת מיד וכן במשנה ריש פירקן קאמר האשה שאמרה התקבל וע"כ דהוא ג"כ אמר התקבל א"כ אפילו אמרה הבא לי וע"כ דכל שלא אמרה התקבל וכ"ש כשאמרה בפי' הבא לי לכ"ע הוי לקבלה חוב אף דמתרצית להתגרש וזה ברור לפע"ד: (יט) הולך לה. עב"ש שתמה כיון דהולך הוי ספק אף כאן הוי ספק וכן הקשה על הרשב"א מברייתא ואפשר דהולך דהוי ספק היינו בלא הודיע השליח דהיא אמרה התקבל, אבל כאן מדאמר לו השליח אשתך אמרה התקבל והוא אמר הולך ולא אמר סתם או כמו שאמרה ע"כ דעקר שליחות הקבלה של האשה. אמנם בתוס' שם משמע איפכא דבהא יש לומר טפי דהוי כזכי ע"ש אבל מ"מ נראה לפע"ד לפי מה שכתב הפרישה דבזכי דמהני בעלמא הכא הוי כהולכה כיון שהיא אמרה הולכה א"כ בהולך נמי דהוי כזכי לא עדיף מזכי אבל היכי דאמרה התקבל שפיר יש לומר דהוי ספק אי מגורשת מיד:

אמנם באמת בעיקר דין דזכי לה מדברי ה"ה לא מוכח התם דבהכי מהני ולא קאמר רק בהולך ותן לה שהרי כתב דכן מוכח בסוגי' והיינו מדמהני הולכה אקבלה אבל זכי והתקבל יש לומר דתרווייהו שווין ע"ש וצ"ע לכן העיקר כהב"ש דכלהו ספק:

סעיף ט. עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה ואמר לו הילך כמו שאמרה היא כיון שהגיע הגט לידה (כ) ה"ז מגורשת ואם נשרף הגט או אבד קודם שהגיע הגט לידה הויא ספק מגורשת:

כ ה"ז מגורשת. היינו על פי פירש"י דאיפכא לא אמרינן עקרי' אבל אי נימא דגם בזה אמרינן עקרי' אלא אפילו הגיע לידה הוי ספק דילמא אדיבור דידה סמיך ועקרי' ואינה מגורשת כלל וכבר כתבתי דמדברי התוס' מוכח דאיפכא נמי אמרינן עקרי' ומ"ש מהרש"א ראי' דאיפכא לא מדלא נקט ר"נ איפכא אינה ראי' כלל דהשתא הוי רבותא טפי דס"ד דבהא וודאי לא עקרי' דאל"כ למה קיבל עליו לילך לבעל כיון שאינו רוצה להולכה והאשה אמרה לו הולכה אבל איפכא אף דאשה אמרה לו לקבלה הוא הלך שיהא שליח הבעל להולכה ובהא וודאי עקרי' אך מ"מ כבר הוכחתי מסוגית הש"ס גופא דבהא לא אמרינן עקרי' דאל"כ האיך מוכח איפכא דאדיבור דידי' סמיך דילמא טעמא משום דאי אדידה אינה מגורשת דעקרי' כסברת התוס' בהאומנין ומ"מ לא ידעתי טעם כיון ששינה השליח משליחותו ע"כ שאינו רוצה רק להולכה וצ"ע:

סעיף י. עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה ואמר לו הבעל התקבל ולא אמר כמו שאמרה היא משהגיע לידה ה"ז מגורשת: הג"ה. עשאתו שליח לקבלה וכן אמר השליח לבעל והבעל נתן לשליח שטר הולכה ואח"כ נתן לו שטר קבלה אם נתן לו הגט כשנתן לו שטר הולכה הרי בטל שליחות האשה ואח"כ כשחזר ונתן לו לקבלה הרי בטל שליחות הולכה ואין הבעל עושה שליח לקבלה ואין כאן שליחות כלל ואינה מגורשת בשליחות זו אלא (כא) יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה אבל אם לא נתן לו הגט רק בשעה שמסר לו שטר שליחות הקבלה מגורשת מיד שנתן הגט לידו דמאחר שלא נתן לו הגט בראשונה לא נתבטל שליחות האשה (ב"י בשם ריב"ש סי' שכ"ט):

סעיף יא. מומר השולח גט לאשתו מלבד שישביעוהו ויקבל חרם וכל האלות התורה שלא יבטל לא את הגט ולא את השליחות יעשו תיקון אחר והוא שכשימסור הגט לשליח יאמר לו זכה בגט זה לאשתי פלונית בת פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם אח"כ יאמר החכם למומר כבר אשתך מותרת לכל אדם ולרווחא דמלתא תקח הגט מיד השליח ותחזוד למסרו לו ואמור או הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם (ועיין לקמן סימן קמ"ח סעיף ל"ט):

כא יחזור ויתננו לה. זהו מדברי הריב"ש ודבריו צ"ע ולכאורה הוא סותר עצמו דמעיקרא משמע דכל שחוזר ונתנו לה מהני ובתר הכי משמע דהעיקר הוא שתעשה שליח קבלה מחדש משום דכבר נתבטל וברור דכוונתו כך דסובר כדעת הב"ש לעיל סוף ס"ק ה' דאם עושה שליח קבלה אחר שמסר לו ואומרת יזכה לי מהני וזהו כוונתו דאי לא הי' נתבטל שליחות הקבלה דמעיקרא לא הי' מהצורך לחזור וליתנו לה אבל עכשיו דשליחות הראשון נתבטל נהי דבעלמא מהני שליחות קבלה ואין צורך לחזור וליתנו היינו היכי שמסר לשליחות קבלה אבל היכי שמסירתו לא הי' לקבלה כלל צריך לחזור ולמסור אפילו שתעשה שליח קבלה בפי' אח"כ וזהו כוונת הרב יחזור ויתננו לה לשם קבלת שליחות האשה ואז מהני כשתתרצה ותאמר יזכה לי דפשיטא כשלא תרצה לא מהני דהא כבר נתבטל כמו שכתב הרב גופא ואין כאן שליחות כלל וכן מעיקרא הרי בטל שליחות האשה רק לפי שהאשה רוצית עדיין ואומרת. יזכה לי קמש"ל דלא מהני רק שיחזור ויתננו. ובסת"ג הקשה על הריב"ש דלמה נתבטל כמו מי קאמר. אנחי בכיסייכי ולק"מ דמה ענין הבעל לאשה אטו להולכה לאו גט הוא והיא עושית לקבלה לכשיתרצה ואי אינו רוצה בטל משא"כ התם דבדידי' תלוי וכל שביקש לגרש כוונתו הי' שתתגרש משא"כ אשה אין בידה שתתגרש לקבלה דוקא ומה שהקשה בגוף הסברא למה בטל לא ראה מה שפי' הר"ן במשנה גבי לפיכך אם אמר אי אפשי דהוא ממש כהריב"ש והטעם כיון דאין חבין שלא בפניו רק על פי שליחותה א"כ כל שלא נזכר בפי' בשליחות אין כאן רק גילוי דעת וחיישינן שחזרה ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה