אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן קלט

על אה"ע סימן קלח

דין קבלה מידו ואם זרק לה ולחצרה ובו יח סעיפים:

סעיף א. זרק לה הגט (א) בחצרה בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר הרי זו מגורשת בד"א כשהיא עומדת בחצרה והוא (ב) משתמר לדעתה אבל אם (ג) אינה עומדת שם אע"פ שהוא משתמר לדעתה (ד) אינה מגורשת: (א) בחצירה. בש"ס פרק הזורק אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין וכו' ויש להבין שזכרו רשויות חלוקות גג וחצר וקרפוף ולכאורה הוי סגי להו לומר רשותה מנין ולכאורה הי' נראה דרשויות הללו כל אחד גדול מחבירו וא"כ כיון דבעינן סמוכה כידה דהיינו שתהא עומדת שם א"כ הוי ס"ד דרשות קטן כגג ועומדת שם הוי דומי' דידה בסמוכה אבל בחצר הוי ס"ד דלא מיקרי סמוכה וכן קרפוף לא נלמד מחצר קמש"ל דאפילו רשות גדול מאוד כל שעומדת שם חשיב סמוכה כידה אמנם עדיין יקשה להך מ"ד דסובר אפילו עומדת בציפורי וחצירה בעכו מהני למה חשיב תנא רשויות חלוקות ואפשר דבא להשמיענו דלא נימא דרשות אחד הוא וכל שזרק לה ברשותה אפילו נח ברשות אחר הוי גט מרשות הראשון קמש"ל דלא רק רשות חלוק הוא וכל שלא נח באותו הרשות לא נתגרשה רק ברשות הב' לא למפרע משעה שעבר ברשות הראשון וכ"כ הב"ש לקמן סוף ס"ק ז' בגג וחצר וזרק הגט מחצר לגג ונח בגג אפי' גג וחצר דידה לא נתגרשה רק משנה בגג או שבא לאויר גג ולא מאויר חצר ועמ"ש שם ועמ"ש סוף ס"ק ג':

ועל מה שלמדו דחצירה מהני פירש"י ז"ל דהלימוד היא מדקאמר ונתן בידה הא בידה יתננו מזה מוכח דונתן מ"מ ובידה לענין חצר המשתמרת (ולא ידעתי למה נקט רש"י ז"ל כר' אושעי' כהך מ"ד דסובר מה ידה בסמוכה דהלכה כוותי'] ואיכא למידק הא במרובה למדו גבי גנב מהמצא תמצא דמודה בקנס פטור ופריך והאי להכי הוא דאתי הא מיבעי לי' לגגו חצירו וקרפיפו ומשני דהוי לי' לומר המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש"מ תרתי והשתא לפירש"י ז"ל לק"מ דשפיר נלמד רשותו מדלא קאמר ואם בידו תמצא מדקאמר המצא תמצא בידו ש"מ רשותו כמו כאן בגט ומכפל הדברים נלמוד למודה בקנס ואולי כוונת רש"י דוודאי עיקר הלימוד מדכתיב ב', פעמים ונתן בידה רק דס"ד לומר דקרא קפיד בידה דוקא דלא נימא דומיא דידה משתמר וסמוך קמש"ל בידה דוקא וכך יש לנו לומר טפי ממה שנאמר דבידה לאו דוקא וקרא בידה כתיב לזה אמר דאי ס"ד כך הוי לי' לומר ובידה יתננו ואז וודאי הוי אמרינן בידה דוקא ומה צורך ונתן בידה שנית וע"כ דכפל הדברים להורות דנתינה מ"מ סגי ובידה למשתמר וסמוך או אפשר דלא דמי להך דגנב דהתם לא שייך לומר כ"כ בידה ברישא כמו הכא בגט ודו"ק:

והנה הר"ן ז"ל כתב לפרש דהלימוד הוא מדכפל קרא ונתן בידה אין מיעוט אחר מיעוט רק לרבות ובזה יש ליישב דברי הטור ריש סי' קל"ח שכתב דהלימוד דחצירה מהני מדלא כתיב ונתן לה רק ונתן בידה ש"מ אפילו לרשותה ותמה הב"י מסוגי' הנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דסובר כפירוש הר"ן הנ"ל ועיקר הלימוד כיון דכתיב ונתן בידה ברישא כבר נשמע בידה דוקא ולמה נקט בתר הכי בידה ש"מ דהאי נמי למעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט רק לרבות ש"מ רשותה ג"כ וזה ברור:

ב משתמר לדעתה. ואף דבש"ס משמע דרק מ"ד דלא בעינן עומדת מוקי קרא להכי אבל מ"ד דבעינן עומדת סובר דידה לסמוכה מ"מ יש לומר דכ"ש דסובר דמשתמר בעינן וכן משמע לקמן בהך דהיתה עומדת על הגג דלכ"ע בעינן משתמר דאל"כ למה לי התם עומדת אך יש להבין תינח למ"ד דלא בעינן עומדת צריך לאשמעינן משתמר כמו שפירש"י על פי ציווי' כיון דהיא אינה שם אבל למ"ד דבעינן עומדת א"כ פשיטא דחשיב משתמר א"כ מה צורך לטור ומחבר לומר משתמר לזה פי' הב"י דפעמים יש חצר גדול ואף שהיא עומדת לא חשיב משתמר מצד עמידתה קמש"ל דבעינן משתמר דוקא וא"כ בכהאי גוונא נהי דמצד סמיכות מהני אבל מצד משתמר לא מהני עד שיהא משתמר בצד הב' על פי ציווי האשה וקושית הט"ז על הב"י לק"מ כמ"ש:

ג אינה עומדת. התוס' בעירובין ורש"י כתבו דבעינן דוקא בתוך החצר ותמה ת"ג מהא דפריך אי בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר גג ומאי קושי' הא בעינן אויר גג כיון שאינה בתוך החצר והתם המעקה חשיב רשות בפני עצמו כמו הגג אבל למעלה מן המעקה דלא משתמר לא חשיב רשות בפני עצמו וכיון דמחיצות החצר עודפות הוי כרשות החצר א"כ כיון שהגיע למעלה מאויר מעקה הכל רשות אחד ונתגרשה ובוודאי לא מיירי דוקא שהיא עומדת כולה בתוך אויר מעקה שהמעקה גבוה יותר מן האשה במתניתין סתמא קתני היתה עומדת וכ"ש בלי מחיצות ולא שייך לומר דדוקא במעקה מיירי הא לא"ה מגורשת בלי אויר גג דלא אוקמה במעקה רק משום דלולא זה אינה מגורשת כלל וכ"ש למאן דמוקי לה בלי מעקה דקשה. ובזה מיושב טפי לשון הברייתא גגה חצירה וקרפיפה מנין להורות דרשויות חלוקות הן וכל שעומדת ברשות זה לא מתגרשה ברשות השני דאינה עומדת בתוכו ולא חשבינן הכל לרשות אחד גבי גט כנ"ל:

ד אינה מגורשת. הרמב"ם מסיים בזה עד שתעמוד בחצירה משמע מדבריו אפילו בשעת נתינה לא היתה בחצירה ואח"כ באה לחצירה מגורשת דלא כהרמ"ה שהביא הטור גם מוכח דכהאי גוונא מיקרי נתינה ולא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע דכל שאינה עומדת חשיב כנותן לידה והיא ישינה דבננערה אח"כ הוי גט ואפשר דעדיף מינה דהתם בעינן שיאמר הא גיטך אבל הכא משמע כרמב"ם דאפילו הא גיטך לא בעינן רק שתעמוד אח"כ בחצר מגורשת וצ"ע ועיין בסמוך:

סעיף ב. (ה) אם נתן בחצרה ואח"כ בא שם ואמר לה הרי זה גיטך יש מי שכתב שאעפ"י שהגט עדיין שם אינה מגורשת עד שתטאנו משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו דבעינן שתהא סמוכה להצר בשעת נתינת הגט לתוכו (ובשעה שאומר לה הא גיטך) וכן בגיטה וחצרה באים כאחד בעינן שעומדת בצר החצר בשעת נתינה ויש חולקין:

סעיף ג. נתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד חצרה הרי זו ספק מגורשת:

ה אם נתן בחצירה וכו'. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה וכתב הב"י שהר"ן והרשב"א חלוקין עליו בזה ע"ש שהאריך ואני תמה דפשיטא דאין ענין זה לזה כלל דוודאי עיקר טעמייהו דהרשב"א והר"ן דס"ל דוקא בע"כ הוא דלא מהני בגט מטעם שליחות דאין חבין לאדם רק בפניו אבל מדעתה מהני מטעם שליחות רק כל שהיתה מחזרת להתגרש לא מהני שמא חזרה בה אבל באמרה בפי' תזכה לי חצירי מהני כל שלא בטלה השליחות דהא רצית בפי' בכך ולא גרע חצר משליח ולפי זה מטעם שליחות פשיטא דלא בעינן עומדת בתוכו כדמוכח בש"ס להדיא ומהאי טעמא לא זכרו הר"ן והרשב"א כלל דאח"כ בשעה שאמרה תזכה לי היתה בחצירה רק אפילו לא היתה כלל בחצירה לעולם מגורשת כל שעשתה החצר בפי' לשליח דלא שייך לומר חוב הוא לה אבל הרמ"ה מיירי מטעם ידה דבעינן סמוכה לחצר לכ"ע ובזה כתב דלא מהני רק סמוכה תחילה וסוף אבל בסמוכה בסוף ולא בתחילה וכן להיפוך לא מהני ובהא מודים הרשב"א והר"ן ולא נזכר בדבריהם מזה דבר וכן לא נזכר בדברי הרמ"ה דמטעם שליחות לא מהני כלל בגט אם עשתה החצר בפי' לשליח: ואפשר לומר בכוונת הב"י דכמו דס"ל להרשב"א והר"ן בגט הבא מתורת שליחות דאף דמעיקרא עדיין לא נתגלה השליחות רק אח"כ אמרה תזכה לי חצירי מהני עכ"פ בהא גיטך לכ"ע ולא בעינן שליחות מתחילה ועד סוף וסמוך לא בעינן כל היכי דהוי אבל לא משמע כן בב"י רק דהרמ"ה חולק על הר"ן והרשב"א דלא הוי רק בסמוכה תחילה וסוף ולפע"ד נראה ברור כמ"ש: ועוד אפילו בגוונא קמא שאמרה תזכה לי חצירי אח"כ אין הכרח כלל שיחלוק הרמ"ה ז"ל עליהם ולא הם ז"ל עליו דשאני גט הבא מכח ידה דבעינן סמוך משום דקרא דבידה מורה כידה מה ידה בסמוכה א"כ הכל כידה דוקא בעינן דבשעת נתינה ובסוף סמוכה וכל שלא הי' סמוכה תחילה וסוף לא הוי כידה אבל מטעם שליחות דלא גמרינן מידה כלל שפיר יש לומר דכל שגילתה דעתה דניחא לה ממילא הוי שליח למפרע (ואני מסתפק להר"ן והרשב"א אי גם בנתן גט לאיש בשבילה עשאתו שליח לקבלה אי מהני והיינו בלא עשהו הבעל שליח הולכה כלל רק לזכות עבורה אבל בעשהו שליח הולכה מבואר בש"ס דאם עשתה לשליח לקבלה אח"כ מהני רק משום לא חזרה שליחות אצל הבעל ואי בהא לא מהני ע"כ משום דהתם לא שייך לומר דנעשה שליח למפרע אבל חצר הוא שליח לכל דבר מצד עצמו רק לחוב אינו יכול בע"כ וכל שנתן לחצר מיתלי תלוי וקאי אי רוצית ממילא נתן לשלוחה ואם לאו אינה מגורשת ודו"ק]:

ואדרבא נראה לפע"ד דבע"כ יודה הרמ"ה ז"ל דמטעם שליחות מהני דמהאי טעמא כתב עד שתטולנו משם ולכאורה הוא תמוה דכיון דסובר דלא הוי גט כשהוא מונח בחצר האיך יהא גט בנטילתה הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ממש וכן תמה הפרישה ולפי הנ"ל ניחא דכל שהיא נוטלת הגט בעצמה נעשה החצר שלוחה ומטעם שליחות לא בעינן סמוכה כלל והא דלא קאמר תזכה לי חצירי אפשר דסובר כמו שאמרו בירושלמי במחזרת להתגרש שמא תזכה בה כמו כן באומרת תזכה לי חצירי חיישינן שמא חזרה בה קודם שאמר לה הא גיטך ובלי הא גיטך לא מהני כמ"ש הר"ן רק הרשב"א והר"ן סוברים דכל שעשתה בפי' לא חיישינן כל שלא ביטלה והרמ"ה סובר דבחצר לא שייך זה רק כל דחייב הוא לה אינו שלוחה לכך כל שנוטלת אותו בידה ואומר לה הא גיטך מהני מטעם שליחות דאז בוודאי היא עושית אותו שליח שהרי נוטלת הגט שיאמר הא גיטך וכל שהגט בידה לא חזרה ועכ"פ ברור דלכך מהני נטילתה מכח שליחות דלא בעינן סמוכות דאל"כ פשיטא דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע וגם בהך עובדא בש"ס דאמרו לא חזרה שליחות אצל הבעל מבואר דבשליחות מהני כה"ג דהא התם נמי עשתה לשליח שלו שליח אח"כ כשהי' הגט בידו כבר ומ"מ מהני לולא דלא חזרה שליחות אצל הבעל ודוחק לחלק דהתם השליח הוא שליח של בעל קודם משא"כ בחצר דאינו שליח של בעל כלל ולפי זה התם אם לא עשהו הבעל לשליח כלל רק לזכות עבורה לא הוי מהני והוא דחוק לכן העיקר כנ"ל ודו"ק]:

אמנם עיקר דברי הרשב"א והר"ן צ"ע לפע"ד כי נראה לי ברור דמה דקאמר רב אשי גבי גט חוב הוא לה ואין חבין לאדם רק בפניו הכוונה דבגט לא הוי החצר שליח כלל אפילו נתרצית האשה בחובתה וטעמא שאין החצר בגדר לעשותו שליח רק דרבי קרא שהוא מצד עצמו שלוחו של אדם לזכות לו אבל כל דבר שהוא בעצמותו חוב שוב אינו שליח ולשווי' עכשיו שליח לחצר זה אי אפשר שאין החצר בגדר לעשותו שליח לומר לו הוי שלוחי והירושלמי שאמר הגע עצמך שהיתה מחזרת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה משמע דלולא חשש זה נעשה שליח לחובתה כיון שהיא מתרצה בכך התם בנתן הגט לאיש שהוא יכול להיעשות שליח אבל בחצר שאינו בגדר לעשותו שליח כל שהוא חוב לה אף שמתרצית ואומרת הוי שלוחי לא נעשה שליח שאין האמירה לחצר מעלה ומוריד רק אם הענין בעצמותו זכות רבי קרא שיהא שליח מצד עצמו שלא מדעת שולחו ואם הוא חוב אינו שליח ואם רוצה אדם בחובתו צריך לעשות שליח ממש לזה ולא חצירו שאין חצר רק לזכות ולא לחוב ואפילו תימא שיועיל כל רגע שתחזור שוב אינו שליח דאי אפשר דבאמירתה נעשה שליח שלא תוכל לחזור עד שתבטל ולא בחצר ודו"ק]. ויש סיוע לזה מהש"ס ריש הזורק דעביד צריכותא בין גנב לאשה ודו"ק:

והראי' שהביאו הרשב"א והר"ן מן הירושלמי פ"ק דגיטין נתן לה גיטה ואמרה תזכה לי חצירי שבעכו נעשה כמי שהיתה ידה ארוכה. תמהני מאוד דהא פשיטא דלא מוכח מידי ואדרבא מוכח להדיא להיפוך והנה הרשב"א כתב בראי' זו וז"ל אלא א"כ תדחה דר"ח כר"א והראשון נראה עיקר עכ"ל ובאמת שכפי מה שהביאו הם הירושלמי אי אפשר לדחות כן בלא"ה דא"כ למה לי שתאמר תזכה לו חצירי הא משום ידה אפילו בע"כ מיגרשא ולמה לי אמירתה אמנם יש להקשות להיפוך מה זה שאמר נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה והרי זה ממש כר"א דלעולא ידה בסמוכה דוקא וידה ארוכה לא מהני רק משום שליחות א"כ למה לי ידה ארוכה הא אינו מטעם ידה כלל אמנם בירושלמי יראה דמוכח להדיא דלא כהרשב"א והר"ן:

וזה לשון הירושלמי שם נתן לה את גיטה ואמר לה תזכה לך חצירי שבעכו (ויש גורסין ואח"כ אמרה תזכה לי חצירי שבעכו] אמר ר' חיננא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אולי מי שהיתה ידה ארוכה והושיטה את ידה ונטלתו שמא אינו צריך לומר בפני נכתב ונחתם ע"כ ומבואר הוא דהשאלה היתה לענין בפני נכתב דעכו כחז"ל. ומוליך ג"כ צריך לומר בפ"נ ונתן לה גיטה בחצירו בעכו ואח"כ אמר לה בא"י תזכה לך חצירי שבעכו אי חשבינן כמגרש כאן בא"י דהיא זכתה בגט בא"י ואין צריך לומר בפ"נ או דחשיב כמגרש בחו"ל דשם מונח הגט וצריך לומר בפ"נ וע"ז השיב דנעשה כמי שהיתה ידה ארוכה והושיטה ידה לחוץ לארץ דאף דגופה בא"י הקבלה בחו"ל וצריך בפ"נ והשתא אי ס"ד דר"ח כעולא ומטעם שליחות אתינן עלה א"כ מה ס"ד שלא יצטרך בפ"נ הא אינה מקבלת הגט כלל רק החצר מטעם שליחות ואי שלחה שליח לקבל הגט בחו"ל פשיטא דצריך בפ"ל דשם מקבלת הגט ומה נפ"מ היא או שלוחה וחצר נמי שלוחה הוא. גם מה זה שאמר נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה הא לאו מתורת יד אתינן עלה וברור דלר"א קאי דלא בעי' סמוך ולאו מתורת שליחות הוא ולכך שפיר מספקא לי' כיון דחצר ידה הוא בתר גופה אזלינן ופשוט דהגע עצמך ידה ארוכה והושיטה וקיבלה בחו"ל בודאי בתר ידה אזלינן דהיינו מקום הקבלה לא בתר גופה וה"נ דכוותי' ואפי' אם נגרוס ואמרה תזכה לי חצירי אין להקשות למה לי אמירתה הא משום ידה הוי גט בע"כ ג"כ לק"מ דבנתן לה גט שתתגרש בע"כ מיד לא מבעי' לי' כיון דלא בעינן לה כלל בודאי בתר ידה אזלינן אבל כאן שנתן לה הגט ולא גירשה תיכף רק כשתרצה והיא אמרה תזכה לי חצירי הרי עיקר הדבר הי' תלוי בגופה באמירתה א"כ בהא ס"ד דאזלינן בתר גופה וע"ז השיב דהגע עצמך הושיטה ידה דוודאי היתה ההושטה בגופה ומ"מ אזלינן בתר ידה וה"ה הכא ועכ"פ מוכח מן הירושלמי להיפוך שאין שליחות לחצר בגט כלל ודו"ק:

ולפ"ז הי' נ"ל לכאו' העיקר כהרמ"ה ז"ל כיון שבארנו דהרשב"א והר"ן לא נחלקו עליו כלל רק מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דלא כהרמ"ה דכל שעמדה אח"כ מהני שהרי לעיל גבי גט ומשיחה דקדקו מדברי הרמב"ם שכתב עד שתפסק המשיחה דכל שנפסקה אח"כ מהני וה"ה הכא שכתב עד שתעמוד בחצירה ומ"מ בודאי יש להחמיר כדברי הרמ"ה ז"ל מאחר שבארנו שאין בדברי הרשב"א והר"ן דבר הסותר להרמ"ה אבל דינם של הרשב"א והר"ן אף שאין מדברי הרמ"ה סתירה לדעתם ואדרבא משמע לכאו' כדבריהם כנ"ל מ"מ דבר קשה הוא מאד מאחר שכל עיקר ראיית הרשב"א והר"ן מירושלמי וכבר בארנו דלא מוכח לכאו' וכמעט מוכח להיפוך וכ"ש דהרשב"א גופא העלה כל דבריו בצ"ע א"כ פשיטא שאין לסמוך ע"ז כלל אפי' דיעבד (ומה שיש לדון בדברי הרמ"ה ז"ל במה שאמר וכן בגיטה וחצירה וכן מה שיש לדון בדברי הר"ן והרשב"א בענין טלי גיטך מעג"ק כבר קדמני בת"ג בכל זה עיין עליו]:

ועי' ב"ש סק"ב דמדברי הטור מבואר דאם נתן לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר הא גיטך מהני ולכאו' נראה דמדברי הטור אפי' נתן לה לחצירה לפקדון מהני אח"כ הא גיטך אבל מדברי הר"ן שם לא נראה כן רק לחצירה בעי' לגירושין דלא רבי קרא חצירה בגט רק לגירושין לא לפקדון וכל שלא נתן לגירושין ל"ה נתינה אבל נתן בידה לפקדון כיון דלא בעי' נתינה לשמה מהני וכן מדברי הטור כאן לא מוכח רק לגירושין אבל כל שאמר בפי' לפקדון ל"ה נתינה וצ"ע בזה ועמ"ש לעיל סי' קל"ח סק"ז ולקמן סי' ק"מ ס"ק י"ב שיש לדחות הראי' מכאן ע"ש:

סעיף ד. היתה עומרת על גגה וזרקו לה לראש הגג (ו) אם יש לה מעקה כיון שהגיע לאויר תוך מחיצות המעקה או אפי' אין לו מעקה (ז) והגיע לתוך ג"ט סמוך לקרקעות הגג הרי זו מגורשת אפי' נשרף קודם שנח (ח) והוא שקדם גט לדליקה שהרי היה ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו אבל אם קדם האש לא שהרי לא היה ראוי לנוח ברשותה:

ו אם יש לה מעקה. בש"ס פריך והא לא מינטר ומשני בגג שיש לה מעקה ופירש"י דהקושיא דבעי' אויר שסופו לנוח ולכאו' לפ"ז אפי' בלי מעקה הוי ספק מגורשת דהא לא איפשטא אבעי' דרבא לדעת הי"א שהביא המחבר ס"ח אבל באמת הא ליתא דודאי הא דבעינן סופו לנוח בגט מתרי טעמא דאי אין סופו לנוח ל"ה חצר המשתמרת גם לענין קנין כל שאין סופו לנוח מבעי' לי' לרבא אי קנה ולפ"ז גבי אבעי' דרבא פשיטא דמשתמר לא בעינן כמ"ש התוס' להדיא בב"מ שם דהיכי דדעת אחרת מקנה לא בעי' משתמר רק בגט דאל"כ רק בכל קנין בעי משתמר למה לי קרא ידה גבי גט לאתויי משתמר למ"ד דרק משתמר בלבד בעינן וע"כ משום דבעלמא היכי דדעת אחרת מקנה לא בעי' משתמר קמש"ל ידה דבגט בעינן ופשיטא דכל שאין סופו לנוח ל"ה משתמר ובזה ליכא ספק. רק ספיקו של רבא כיון דלא בעינן משתמר קנה או דלא קנה רק בסופו לנוח ומ"מ גבי גט בעינן וזה דאפי' נח כל שאינו משתמר לא מהני משא"כ בעלמא בנח אפי' אינו משתמר קנה והשתא הכא בלי מחיצות ליכא ספיקא כלל דודאי אינה מגורשת והיינו דפריך והא לא מינטר דהוי חצר שאינה משתמרת דלא מהני בגט ותדע דהרי לפי מה דמשני בג' טפחים סמוך לגג פירש"י להדיא משום דמשתמר הרי דעיקר הקושיא מכח משתמר ופשיטא דספיקו של רבא לאו מכח משתמר דבעלמא בדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר ובע"כ דלא דמי כלל להך דרבא וזה שלא כתבו התוס' דלא דמי להך דרבא רק בדרך עלי' ולמה לא כתבו מקודם אי תליא בהך דרבא או לא וברור מקודם מטעם שאינו משתמר לא מהני רק בדרך עלי' דלולא הדליקה הי' נח ויורד א"כ הוי משתמר דמחמת מקרה הדליקה לא חשיב אינו משתמר דאל"כ כל חצר אינו משתמר [ועמ"ש בסמוך עוד. בזה] ולזה כתבו דמ"מ לא דמי להך בעי' דרבא וז"ב:

ז והגיע לתוך ג' טפחים. עב"ש מ"ש במחלוקת פי' הרשב"א ומהרש"ל בזה ותמה על מהרש"א שדחה דברי מהרש"ל בלי ראי' ולדעתי העיקר כמהרש"א ופי' הרשב"א דאל"כ תיקשי הא דפשיט בב"י בעי' דרבא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי מהך דצבי שבור ומשני מתגלגל שאני ולמה לא משני דהא פחות מג' טפחים הוי כלבוד והוי כמונח על הארץ וע"כ דמ"מ כיון דלא נח הוי אויר שאין סופו לנוח לולא דמתגלגל שאני וע"כ דמה דמשני הכא דפחות מג' טפחים מהני היינו דהוי סופו לנוח דמקום רחב הוא כמ"ש הרשב"א א"כ התם דמ"מ אין סופו לנוח לא מהני פחות מג' רק מתגלגל שאני. ואפי' לפמ"ש לעיל דהך בעי' דהתם לאו לענין משתמר הוא והכא לענין משתמר מסיק מ"מ כמו דחשבינן אינו משומר כמשומר בפחות מג' דהוי כמונח על הארץ ה"ה לענין קנין דהוי כמונח על הארץ וע"כ דהכא הכוונה דהוי באמת משומר משא"כ התם דודאי אינו משומר [לענין קנין לא מהני משומר] ודו"ק:

וכתב עוד הב"ש שיש לדייק ברש"י שפי' דאירע סיבה תיפוק לי' בפשיטות דאפי' בלי סיבה אינה מגורשת משהגיע לאויר גג דאינו משתמר וכתב דאפשר דסובר דכל שהוא מינטר לבני אדם אף דלענין רוח לא מינטר חשוב משתמר לכך פי' דאירע סיבה. ולא ידעתי הבנה בד"ק דא"כ מאי איכפת לן דאירע סיבה דמ"מ קודם הסיבה הי' חשיב משתמר וכבר נתגרשה וכיון דלענין רות ל"ה אינו משתמר כ"ש לענין סיבה דלא חשיב אינו משתמר וליכא למימר דמ"מ הוי שאין סופו לנוח מחמת הדליקה הא ליתא דא"כ מה יועיל מחיצות מ"מ ל"ה סופו לנוח מחמת הדליקה וע"כ כיון דקדם גט לדליקה לא מיקרי אין סופו לנוח דמצד עצמו הוא דהוי אין סופו לנוח ולא מחמת דליקה ואפשר לומר דודאי כל שנח באמת הוי אויר שסופו לנוח אף שלא נתברר מעיקרא אי סופו לנוח גם משתמר מיקרי לבני אדם אבל בדליקה נהי דמשתמר הוי מ"מ אויר שאין סופו לנוח מחמת רוח הוי דבלי הדליקה ג"כ לא הי' נח ורק לענין משתמר לא אזלינן בתר רוח אבל לענין אויר שאין סופו לנוח מחמת רוח ג"כ לאו כמונח דמי אבל לפ"ז בלבד מה דכבר בארנו דעיקר הקושיא כאן מכח משתמר לא מחמת אין סופו לנוח [ועוד אבאר בסמוך] אבל בלא"ה כיון דכל שנח הוי אויר שסופו לנוח בלי הדליקה אבל כוונת רש"י פשוט דמשמע לי' דמתני' איירי ודאי דאירע סיבה דאי בנח ס"ס מגורשת משעת הנחה תדע דהקשו באמת להרמב"ם מאי נפ"מ ומה שתירץ ה"ה דקיבלה קידושין ביני וביני לא ניחא לי' ולפרש דלא אירע סיבה אחרת כלל א"כ מה הועיל מחיצות הא נפל חוץ למחיצות לזה פי' דאפי' אירע דליקה מ"מ כיון דלולא הדליקה ל"ה נח אינה מגורשת ומשני במחיצות לכך כיון דליכא הסיבה הי' נח מגורשת ודו"ק:

ח והוא שקדם גט לדליקה וכו' אחר שזרקו. מלשון זה משמע דכל שבא האש אחר הזריקה מיקרי קדם גט לדליקה אבל באמת כיון דדרך עלי' אינה מגורשת רק דרך ירידה א"כ אם קדם הדליקה לירידה אפי' אחר שזרקו נראה דל"ה גט ומזה נראה דס"ל להטור ומחבר דלדעה קמייתא דהוא פירש"י דמפרש דהך לא שנא דמחלק בין דרך ירידה לעלי' קאי אסיפא בלבד א"כ י"ל דברישא בכל גוונא מגורשת דמה שפירש"י דכל דרך עלי' לא מיקרי נתינה רק דרך הנחתו היינו דוקא בהאשה מלמטה והוא מלמעלה דהגט יורד למטה לאשה אז הירידה הוא עיקר הנתינה אבל להיפוך כשהאשה מלמעלה והאיש מלמטה כך הוא הנתינה ההעלאה למעלה וגם בנשרף דרך עלי' מגורשת ולכך כתבו בפשיטות ואם נשרף קודם שנח וכל שבא האש אחר הזריקה מגורשת ולא כב"ש סק"ו שכתב דדוקא בנשרף דרך ירידה דא"כ תיקשי כנ"ל וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך דהעיקר כהב"ח בכוונת רש"י א"כ פשיטא דבעינן קדם ירידה לדליקה דוקא:

סעיף ה. (ט) ויש מי שאומר שאם נמחק או נשרף קודם שיגיע אפי' נמחק או נשרף אחר שהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג אינה מגורשת:

ט ויש מי שאומר. המחבר לא זכר רק פי' ה"ה בכוונת הרמב"ם דברישא אפי' דרך ירידה אינה מגורשת אבל פירושו תמוה שהרי כתב הרמב"ם בהדיא כגון שבא הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף ותיפ"ל בפשיטות הא דרך ירידה ג"כ אינה מגורשת מאחר שהתחלת הזריקה היתה שלא כדרך תנועתו הטבעית וליכא למימר דכיון דפחות מג' טפחים סמוך לגג כלבוד אפי' נשרף מגורשת לכך כתב נשבה הרוח והעלתהו הא ליתא דא"כ תיקשי באמת אפי' העלה אותו הרוח מאי איכפת לן הא הוי כלבוד וכבר נח וע"כ או דבאמת אין הכוונה כלל דהוי כלבוד רק כמו שפירש הרשב"א דחשיב משומר וכל שבא הרוח והעלתהו לא חשיב משומר או דלא מרי' דהוי כלבוד רק בנח הוי למפרע כלבוד אבל בנשרף ל"ה כלבוד אבל עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דדרך ירידה באויר מחיצות או פחות משלשה הוי הגט אפי' נשרף קודם שנח' ואינו גט רק בהעלתהו הרוח וצ"ע אם לא שנדחוק דמחלק ה"ה בין פחות מג' לאויר מחיצות דפחות מג' דהוי כלבוד הוא דמצריך הרמב"ם בא הרוח והעלתהו אבל באויר מחיצות אפי' דרך ירידה ל"ה גט ואין להאריך בחילוקים דקים בפרט דדברי המחבר בלא"ה צ"ע דעכ"פ הי' להזכיר בפחות מג' טפחים נשבה הרוח והעלתהו דבהא ודאי מבואר ברמב"ם דדרך ירידה הוי גט:

ולכאו' יש להקשות גם לשיטת הר"ן בפי' דברי הרמב"ם דמ"מ כמו דמשכחת ברישא בא הרוח והעלתהו כמו כן משכחת בסיפא דלאחר שהתחיל לירד בא הרוח והעלתהו ולמה בסיפא קתני נמחק ונשרף וברישא לא אבל באמת לק"מ דברישא אורחי' דמילתא כיון שהוא זרקו למעלה אף שפסק כחו ומתחיל לירד בא הרוח והעלתהו אבל בסיפא שזרקו למטה והתנועה מצד עצמה ג"כ למטה קשה שיבוא הרוח ויעלהו. ואורחי' דמילתא להשרף דרך ירידה כמ"ש הר"ן: ועב"ש מה שנחלק על הב"ח בכוונת רש"י והעיקר כהב"ח ונראה מה שהכריחו לרש"י לפרש כן כדי לסלק קושיית התוס' דדרך עלי' מ"ש מבעי' דרבא והתוס' דחקו חלק ולפירש"י לק"מ דהתם דנשרף קודם שהגיע לפתח כלל בודאי לא קנה וה"נ כיון דהנחה היא הנתינה לא ההעלאה א"כ אם נשרף קודם ההנחה אינה מגורשת ומה בכך דלולא הדליקה הי' הנחה מ"מ לא הי' נתינה כשנשרף דהנחה היא הנתינה וכשכבר התחיל לנוח ובסוף לא נייח אז דמי להך דרבא:

והנה לפירש"י לפי הבנת הב"ח פשיטא דכל שקדם לירידה ל"ה גט אפי' נשרף דרך ירידה אלא אפי' לפי הבנת הב"ש ג"כ נראה כיון דבנשרף בעלי' אינה מגורשת כל שקדמה דליקה בשעת עלי' ג"כ אינה מגורשת. אבל צ"ע ברמב"ם בפי' המשנה שכתב שבא האיש קודם שזרק הגט מידו משמע אפי' בשעת עלי' ומזה נראה דמפרש דבסיפא אין שם רק דרך ירידה בלבד וכפי' ה"ה ודלא כהרש"ך שכתב דבסיפא ג"כ כשזרקו בכח להעביר המחיצה הוי שלא כדרך תנועתו אלא כל שהאשה למטה הוי כדרך תנועתו ולעולם מגורשת לכך בעינן שתקדים דליקה קודם שיצא מידו וכן מוכח באמת מדברי הרמב"ם ס"ו כמ"ש הב"ש ואפשר דמזה באמת למד הרמב"ם לפרש דלא כפירש"י דלדבריו תקשי בהא דמחלק בין קדם דליקה לגט הול"ל קדם דליקה לירידה או שקדמה ירידה לדליקה וע"כ דהך דמחלק בין ירידה לעלי' היינו רישא וסיפא אבל סיפא בלבד דרך ירידה היא לעולם ואין כאן רק קדמה דליקה לגט כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו קודם שיצא מידו:

ודע דלפירש"י מיושב עוד קושיא אחת שהקשה הרשב"א בחידושיו דמאי פריך אי בגג דידה וחצר דידה למה לי הגיע לאויר הגג וקשה הא הוי דרך עלי' ולפי הנ"ל ניחא דרק בסיפא מחלקינן בהכי ולא ברישא דכיון דהיא למעלה משעה שזרקו מידו חשיב נתינה:

סעיף ו. היה הוא בגגו וזרק לה לחצרה (י) אם מחיצות החצר גבוהות מהגג בענין שמיד כשזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר מחיצות החצר מגורשת אפי' נמחק קודם שהגיע לאר"ץ וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד:

י אם מחיצות החצר גבוהות. בתוס' שם הקשו אהא דאמר במרובה זרוק גניבתיך לחצירי דמיתה וממון באין כאחד וקשה הא לענין שבת לא בעינן מחיצות כלל ולמעלה חייב ולענין קנין בעינן מחיצות ותמהני דלא בעי' הכא מחיצות רק משום אויר שאין סופו לנוח והתם פשיטא בשור ושה דד' וה' נוהגת בו דהוי אויר שסופו לנוח ובהא פשיטא דלענין קנין כמונח דמי:

ועוד דהא עיקר מה דמוקמינן הכא במחיצות הוא. משום דאל"ה לא מינטר ובעינן חצר המשתמרת וא"כ התם דדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר כלל כמ"ש התוס' בפרק א"מ להדיא וכמ"ש לעיל סק"ו:

ובהכי ניחא דקאמר כמאן כרבי אפי' תימא רבנן ויש להבין מה ענין זה להתם דעבר הרשות משא"כ הכא דלא עבר חוץ למחיצות וכמו כן קשה דהך בעי' דרבא יהא במחלוקת רבי ורבנן לכן ברור דגט ושבת והך בעי' דרבא כלהו לא דמי להדדי דודאי בגט בעי' משתמר מה דלא בעי' בקנין במקום אחר היכי דדעת אחרת מקנה וכן גבי שבת לא בעינן משתמר כלל וכן לא בעינן גבי שבת שתקנה לו לגמרי דרך קנין והיינו דקאמר כמאן כרבי דאי לרבנן כיון דחזינן דגבי שבת דלא בעי' משתמר ולא קנין לא מהני באויר א"כ גבי גט אפי' לא עבר דמה בכך דמשתמר הא בשבת לא בעינן משתמר ואי בגט מהני בלא עבר הי' מהראוי שיועיל גבי שבת גם בעבר דלא בעינן התם משתמר וע"כ דבלי משתמר אויר לאו כלום הוא וע"ז משני דשאני שבת דבעינן הנחה וגזירות הכתוב הוא דאויר לא משא"כ בגט כל משתמר מהני וכן בהך דרבא אינו ענין לשבת דמ"מ אפי' אינו משתמר כיון דדעת אחרת לא בעי משתמר והנחה בקנין לא בעינן רק בשבת:

ולפ"ז מ"ש התוס' דכר"ע לא מצי אתיא מדמצריך מחיצות עודפות צ"ע דשאני הכא דבעי מחיצות דבעינן משתמר אבל בשבת בלי מחיצות מהני רק קושית התוס' בלא"ה נראה דלק"מ דהא דמוקי לה רב ושמואל הך דרבי במקורה משום דמהכא אין ראי' דמשום אינטורי הוא כדמשני הכא אבל לולא זה כיון דמהכא מוכח בלי מקורה בוודאי הוי מוקמינן מילתא דרבי בלי מקורה כהך מתני' דהכא רק לפי המסקנא מוקמי לה רב ושמואל במקורה הילכך לס"ד ל"ה מצי למימר כמאן כר"ע דכרבי נמי מצי אתיא ואפי' בלי מקורה אמר דלא נזכר בדברי רבי מקורה ועמ"ש בסמוך (ס"ק י"ב):

סעיף ז. היה לה קנה נעוץ בחצרה והיא עולה למעלה ממחיצות החצר וזרק הגט עליה אינה מגורשת (יא) שאינו משתמר שם:

יא שאינו משתמר שם. עב"ש מ"ש דבש"ס איתא גירסא טרסקל ועי' מהרש"א ומהרש"ל מ"ש בזה ולפי עניית דעתי נראה פשוט לפי מה דאיתא בעירובין (דף צ"ב:) גט בקטנה ואשה בגדולה מתגרשת דקטנה בטל לגבי גדולה וע"ש בפירש"י דבעינן עומדת בתוך החצר ולכך בהא מגורשת דרשות הקטן כמאן דליתא אבל להיפוך לא ולפ"ז פשוט הוא דהיכי דאי אפשר שתתגרש מכח רשות החצר רק מכח הקטן פשיטא דלא בטל גדול לגבי קטן דאפי' להיפוך אשה בקטנה לא בטל אשה לגבי גט כ"ש דלא בטל אשה וגדולה לגבי קטנה א"כ הכא אפי' יש טרסקל מ"מ במנ"פ אי משום קטנה תתגרש הא עומדת בגדולה וע"כ דבטל קטנה כמאן דליתא א"כ הא מכח גדולה לא מינטר ודו"ק כי ז"ב לפענ"ד:

סעיף ח. זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה (יב) אינה מגורשת אע"פ שהיה בתוך ג' טפחים סמוך לקרקע בתוך רשותה כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה וי"א שהיא ספק מגורשת:

יב אינה מגורשת. זהו דעת הרמב"ם וכתב הב"ש דסובר דאיפשטא האבעי' מהך דזבחים והוא תמוה דהא שם מבעי' לי' אפי' סופו לנוח ובהא מבואר דהגיע לאויר הגג מהני וע"כ דשאני התם דלא הגיע לאויר הכלי כלל רק למעלה לכך לא הוי כמונח משא"כ הכא דהגיע לאויר הרשות ועוד דהתם אין הדבר תלוי בקנין רק דצריך קבלה בכלי וכל כי האי ל"ה קבלה בכלי אבל הכא דלענין קנין הוא כיון דאויר דידי' הוא דרשות היחיד עולה עד לרקיע וכ"ש במחיצות שפיר יש לומר דקנה באויר:

אבל דברי הרמב"ם פשוטים ומבוארים דהא עיקר הקו' הכא והא לא מינטר ובודאי דכל שאין סופו לנוח וכ"ש אם באמת לא נח לא מיקרי משתמר כלל ואנן חצר המשתמרת בעינן בודאי רק ספיקו של רבא התם דדעת אחרת מקנה דלא בעינן משתמר (כמ"ש התוס' שם] בהא מספקא לי' אי קנה באויר או לא כיון שאין סופו לנוח אבל משתמר לא בעינן אבל בגט נהי דמצד קנין מהני מ"מ הא גזה"כ הוא אפי' דעת אחרת מקנה בעי' בגט משתמר דוקא א"כ כיון דבהא ליכא ספיקא דודאי לא משתמר אינה מגורשת כלל וז"ב וכן נראה לי עיקר לדינא כהרמב"ם דלדידהו תיקשי באמת בלי מעקה תהא ספק מגורשת מכח אויר שאין סופו לנוח וע"כ דאין ענין גט להך דרבא. והנה הב"י הביא דברי ה"ה וכתב שכ"כ הר"ן ובאמת אין ענין זה לזה דה"ה מחלק בין גט לממון ולהר"ן אפי' בממון איפשטא:

סעיף ט. ב' חצרות זו לפנים מזו הפנימי שלה והחיצונה שלו וכותלי החיצונה גבוהות על הפנימית כיון שזרק הגט (יג) לתוך אויר החיצונה נתגרשת שהפנימית בכותלי החיצונה משתמרת משא"כ בקופות כיצד שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה והחיצונה שלו וזרק לה בתוכם גיטה אפי' הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת (יד) עד שינוח על צד הקופה הפנימי בד"א כשהיתה מוטה על צדה ואין לה שוליים אבל אם יש לה שוליים אפי' נח בקרקעיתה אינה מגורשת שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה גט אא"כ אינו מקפיד על מקומו:

יג לתוך אויר החיבצונה. היינו כנגד הפנימית רק לא בחלל פנימית אבל שלא כנגד הפנימית אינה מגורשת כך מבואר בכל הפוסקים ואף דלפי טעמו של רש"י דמשועבדת הן לה וקנו לה הי' אפשר לומר דאפי' שלא כנגד הפנימית מתגרשת. ובזה הי' מקום ליישב פירש"י ממה שהקשו התוס' דבע"ז מוכח דאויר כלי קונה ולפי זה יש לומר דרש"י מיירי שלא נכנס באויר חלל הפנימית כלל רק מה שאמר אח"כ אפי' הגיע לאויר פנימית היינו כנגד הפנימית ומעיקרא כנגד החיצונה וע"ז נתן רש"י טעם כיון שאין עשויות לשמור אוירן לא קני' מחמת דמינטר במחיצות חיצונות דלא לכך עשויין משא"כ מחיצות חצר:

וכן יש להוכיח מדברי מהרש"א דיש לפרש כן לדעת רש"י דכתב על מה שכתבו התוס' דיש ספרים דגרסי גבי חצירות לתוך אויר החיצונה ולפי גירסא זו מוכח דאפי' בחלל פנימית אינה מגורשת וכתב מהרש"א וז"ל דדומיא דגבי חצירות לאויר החיצונה דהיינו תוך חללה אית לן לפרש גבי קופות לאויר פנימית דהיינו ולא כנגד כמ"ש לעיל התוס' עכ"ד. ולכאו' יש לתמוה דמה צורך לו לומר משום דומיא הא בלא"ה כיון דבחצירות לאויר החיצונה הכוונה כנגד הפנימית א"כ אי גבי קופות הכוונה כנגד הפנימית מ"ש דמעיקרא בחצירות קרי לה אויר חיצונה ובקופות קרי להו אויר פנימית הא תרווייהו בחלל חיצונית וכנגד פנימית וכך נראה באמת פשוט כוונת התוס' גם מאי אפי' דקאמר הא היינו הך גוונא דמעיקרא מגורשת הכא לא ומזה מוכח דע"כ אויר פנימית דהכא היינו בחלל פנימית:

וברור דקשיא לי' למהרש"א די"ל דרש"י מפרש אויר חיצונה אפי' שלא כנגד הפנימית כלל משום דמשועבדות הן לה והשתא שפיר נקיט בסיפא דאפי' כנגד הפנימית לא אבל לא מיירי בחלל פנימית ולזה כתב מהרש"א דמ"מ יש להוכיח דכמו אויר חיצונה דרישא מיירי בחלל מחיצות חיצונה כמו כן אויר פנימית דסיפא הכוונה בחלל מחיצות פנימית דיש לפרש אויר פנימית דסיפא דומיא דאויר חיצונה דרישא. אך מ"מ לא נראה כן דעת רש"י תדע דהא בפ"ק דע"ז מפרש דלכך קנה עד דמטי' לארעא בהגבהה הרי דנתכוון לסלק קושית התוס' דהתם לאו מכח אויר כלי קנה ואי מפרש כאן כך בלא"ה לק"מ אף שיש לדחות דסובר באמת הוכחת מהרש"א דמ"מ מוכח דבחלל פנימית אינה מתגרשת אבל בלא"ה כיון דכל הפוסקים הסכימו דשלא כנגד הפנימית לא למה נדרש דברי רש"י היפוך דעתם:

איברא קשה לי טובא כיון דבמחיצות החיצונות גופייהו לא מיגרשה א"כ למה תתגרש כנגד הפנימית הא לא מינטר דילמא אתי. זיקא ושדי לי' חוץ לכנגד הפנימית בתוך החיצונית והוי אויר שאין סופו להניח ואפי' לא אתי זיקא ואירע סיבה אחרת מ"מ לא מיגרשה כמו פירש"י בהך דעומדת על הגג בשלומא לפי מ"ש התוס' דמיירי במחיצות החיצונות מספיקות דליהוי משתמר מבני החיצונה א"כ מזיקא נמי משתמר מחיצונה אבל לפמ"ש התוס' בעומדת בחצירה קשה הא בעומדת על הגג ג"כ פריך בש"ס והא לא מינטר כמו שפירש"י ואפילו אם נוכל לפרש כמי שעומדת מ"מ הוי לישנוי' בעומדת ממש אי בהכי מהני ובודאי דתירוץ ב' של התוס' עיקר דהא בלא"ה מיירי בעומדת בחצירה דקי"ל כמ"ד והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצירה: הן אמת ראיתי להרב מהרש"א בתוס' בד"ה היתה עומדת דכתב ליישב קושית התוס' דקתני עומדת למ"ד דלא בעינן עומדת רק אפילו היא בציפורי וחצירה בעכו דלפי מה דמוקמינן סיפא במחיצות עודפות רישא נמי בהכי מיירי ולא מיירי כלל במעקה ולא הוי משתמר מפני בני החיצונה לכך בעי עומדת ואפילו אי מוקמינן במעקה מצד החצר ליכא מעקה. ומחמת זה בעינן עומדות מבואר מדבריו דאם עומדת שם ויש מחיצות עודפות לא בעינן מעקה כלל ואפילו למעלה מן המעקה הוי משתמר מכח מחיצות העודפות ומפני בני החיצונה הוי משתמר מכח עמידתה אבל הוא תמוה דהא ר"י אמר שמואל גופא מוקי רישא במעקה וסיפא במחיצות עודפות וקשה הא וודאי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי דמהכי דייק שם דרשויות חלוקות לגיטין רק דדחי מידי אירי' הא כדאיתא והיינו בחצר וגג למי הם שייכים ולא באיכות החצר והגג וכ"ש דלא הוי לי לישנוי' רק במחיצות עודפות כמו בסיפא ולדידן בלא"ה בעינן עומדת דקי"ל כעולא לא כרב אושעי':

גם בגוף דבריו ליישב קושית התוס' לא הועיל כלום דוודאי ידעו התוס' דיש לפרש עומדת שתהא משתמר לדעתה רק זהו באמת התירוץ כמי שעומדת משום דלעולא עומדת ממש בעינן לא על פי ציווי' אבל לרב אושעי' לא בעינן שתעמוד בעצמה דוקא רק על פי ציווי' א"כ ג"כ לפי' מהרש"א עומדת לאו דוקא רק כמי שעומדת דהיינו שמשתמר ע"י שלוחה וציווי' כמו שפירש"י במילתא דר' אושעי' ע"ש גם מכל הפוסקים משמע דלעולם בעינן בתוך מחיצות המעקה דוקא:

ולכאורה הי' נראה ליישב דגבי חצירות שפיר מהני כיון דהוא עומד מחוץ לחצירות וזורק כל שהגיע לאויר חיצונה הוי דרך ירידה ומתגרשת אבל הכא דעומד למטה בחצר יזרוק למעלה אי נפרש בלי מעקה תיקשי האיך קתני סתמא כיון שהגיע לאויר הגג דבהתחלת הגעה לאויר הגג הרי דרך עלי' הוא ואינה מתגרשת עדיין כשנשרף ולדברי ה"ה אפילו נשרף דרך ירידה אינה מתגרשת משעת דרך עלי' קתני משהגיע לאויר הגג דאז דרך עלי' והמקשה דמקשה והא לא מינטר ולא מקשה הא דרך עלי' הוא משום דלא ידע כלל מאוקימתא דמחיצות עודפות דהא בסיפא ג"כ פריך והא לא מינטר ומשני לי' במחיצות עודפות ור"י אמר שמואל דמשני לי' לא משני במחיצות עודפות דהכא לא סגי בהכי דדרך עלי' הוא כנ"ל והוצרך לישנוי' במעקה והא דקתני לאויר הגג היינו באויר מעקה ואז ע"כ דרך ירידה הוא. איברא עדיין אין דעתי נוחה בזה דלפי זה כל שהי' דרך ירידה באמת חוץ למעקה מתגרשת במחיצות עודפות וכל כי האי לא הוי שתקו הפוסקים לבאר ברישא דלא בעינן מעקה רק מכח דרך עלי' ולא בדרך ירידה. [וראיתי להרב בת"ג שכתב לחלק בין אם הגג שאול או שלה לגמרי דבשאול לא הוי שלה רק עד מחיצות המעקה לא האויר למעלה ובשלה הוי הכל שלה אפילו האויר וע"ש שהאריך ואינו נראה כלל דמוכח בש"ס להדיא ובתוספות דבגג דידה ממש מיירי דהמקשה מכריח דאושלי' מקום אבל מעיקרא בגג דידה ממש וכן לפי המסקנא מידי אירי' הא כדאיתא ממילא בגג דידה ממש מיירי]:

לכן נראה לפע"ד בהתר קושי' זו דהנה בב"ש בס"ק ה' כתב שיש לדקדק ברש"י שפירש בקושי' הש"ס והא לא מינטר דאירע סיבה וע"ש מ"ש לפרש דבריו ונראה לי ביאור דבריו דודאי שני מיני שמירה בגט האחד מפני רוח והשני מבני אדם רק מפני רוח לא בעינן שישתמר מדעתה רק כל שהי' משומר מעצמו ולא דחהו הרוח מהני אבל מבני אדם בעינן שיהא משומר לדעתה וכל שלא הי' משומר לדעתה ומחמתה לא מהני ולפי זה שפיר מקשה בש"ס והא לא מינטר דמבני אדם הוי משומר כיון שהיא עומדת אפי' למעלה מג' טפחים רק מרוח אינו משתמר ואי הי' נח הרי דהי' משומר מן הרוח הוי מגורשת אף דלא הי' משתמר לדעתה דברוח לא בעינן זה אבל עכשיו דנשרף הרי לא הי' משומר כלל דאף דהי' על ידי סיבה מ"מ בלי הסיבה, הי' ג"כ הרוח דחהו ואהא משני דיש לו מעקה ובלי סיבה אף מרוח הי' מינטר (כן צריך לפרש דברי הב"ש דאל"כ דבריו מגומגמים] ולפי זה נראה פשוט דהא דמהני מחיצות החיצונות עודפות היינו לענין שיהא משומר מבני אדם אבל לענין רוח כיון דבתוך החיצונות לא מתגרשה א"כ אי נשרף קודם שהגיע לאויר חלל פנימית לא הוי גט דבלי סיבה הי' הרוח דחהו חוץ לפנימית והוי אויר שאין סופו לנוח כמו שפירש"י רק הך דאביי מיירי בנח באמת בפנימית וקמש"ל דמתגרשה משהגיע לאויר חיצונה כנגד פנימית דכיון דנח הרי הי' משומר מרוח ובהא לא בעינן משתמר לדעתה ומבני אדם הי' משומר לדעתה אבל הכא דאירע סיבה לולא דמינטר מרוח מחמת מחיצות המעקה לא הוי מגורשת דלולא הסיבה הי' הרוח דחהו למחיצות החצר ושם אינה מתגרשת והשתא ניחא שלא זכרו הפוסקים לחלק בין מחיצות עודפות דלא בעינן בתוך מחיצות המעקה דכיון דכתבו בנשרף ואז לא מהני מחיצות החיצונות עודפות כנ"ל ואין להקשות מאי פריך והא לא מינטר לישני במחיצות עודפות ונח הא ליתא דלא ניחא לי' לפרש מתניתין בתרי אוקימתא בנח למחיצות עודפות רק במעקה ואפילו נשרף כמו בסיפא כנ"ל:

לכן נראה לפע"ד עיקר לדינא דהך מימרא דאביי דוקא בנח דאל"כ לא ידעתי מקום שתתגרש דהא הוי ממש אויר שאין סופו לנוח דאתי דוקא ושדי לי' למחיצות חיצונות ושם לאו בת גירושין היא דלאו חצר דידה הוא ואפילו הוי חצר דידה נראה לי דלא מתגרשה כדמוכח בעירובין ומ"ש שם אי בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר גג אין הכוונה דמתגרשת מעיקרא באויר חצר דהא אין סופו לנוח בחצר כמ"ש הב"ש סוף ס"ק ז' רק הכוונה דבמתניתין משמע דמגורשת מכח דחשבינן לאויר כגג וקשה אי בחצר שלה אפילו תימא דלא חשיב כגג פשיטא דמתגרשת מכח החצר דעומדת באויר החצר והכל אחד ועמ"ש לעיל סק"ג ותוכן כוונתו שם כמ"ש כאן] וצ"ע בזה:

יד עד שינוח על צד הקופה. זהו דעת הרמב"ם והראב"ד תמה עליו ע"ש וברור דיצא לו להרמב"ם כן דהי' גירסתו אויר חיצונה וא"כ מוכח כמ"ש התוס' דבקופות אפילו באויר לא מיתגרשה ובאמת בע"ד דאויר כלי קונה ומה שפירש"י בע"ע דקני' בהגבהה לא ידעתי דמ"מ בתר דמשני במנח על ארעא מוכח דאויר כלי קונה ע"ש ולזה סובר לחלק ה"מ דקונה ביש לה שולים משא"כ הכא דאין לה שולים אין האויר שלה כלל רק של חיצונה [או אויר הקרקע אי גם החיצונה אין לה שולים] ומעיקרא דפריך כליו של לוקח וכו' לא הוי מצי להקשות דתתגרש מאויר דהא אפילו נח קשיא לי' דלא תתגרש דהוי כליו של לוקח ברשות מוכר ובתר דמשני באין לה שוליים ממילא ניחא דבאויר לא רק על צידה ולפי זה מפרשה הרמב"ם ברשות הבעל דאי ברשותה רק מחמת דמונח בקופה של בעל כל דקופה החיצונה ג"כ אין לה שולים לא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר ובנח מגורשת וכן פי' ה"ה דהרמב"ם מיירי ברשות הבעל ולפ"ז נראה דאין חולק על הרמב"ם בדבר זה דבאמת ברשות הבעל מה יועיל חיצונה אין לה שולים רק פנימית אין לה שולים ואז מודים דאינו מקפיד על מקומו רק דהתוס' לפי גירסתם היו מפרשים ברשות האשה ואתי שפיר בחיצונה אין לה שולים אבל לפי גירסת הרמב"ם אי אפשר לפרש כן דאי בפנימית יש לה שולים אכתי תיקשי הא אויר כלי קונה ולפי גירסתו דהוא גירסת רש"י מבואר דאויר כלי לא והוכרח לפרש כצ"ל וכל ז"ב:

והנה הטור כתב דעת הרמב"ם דוקא בנח על שולי' ותמהו' הכ"מ והלח"מ דנהפוך מבואר ברמב"ם דכל שיש שולים אפי' נח על שולי' אינה מגורשת גם פירושו אינו ענין לדברי הטור כלל אבל באמת ברור דהטור סובר דהרמב"ם ורש"י תרווייהו ס"ל אויר כלי אינו קונה לכך לפי פירושו דהי' ברשות הבעל כל שיש שולים אינה מגורשת כלל דהוי כליו של לוקח ברשות מוכר רק באין שולים בנח על צידה מגורשת אבל עכ"פ מוכח מדבריו דבלי הך דכליו של לוקח ברשות מוכר כגון ברשות האשה ואין לחיצונה שולים הוי' מגורשת בנח על שולים אק באויר לא לכך בהא דמיירי הטור דאין לחיצונה שולים ועומדת ברשותה אין כאן מחלוקת רק להרא"ש ותוס' מגורשת באויר ולהרמב"ם עד שיניח על שולי' וז"ב בכוונת הטור ולפ"ז מוכח מדבריו דלא כהב"ש ס"ק י"ב דכתב דכלי דאין לה שולים לכ"ע לא קני דמהטור מבואר דאין חילוק בזה כלל דאל"כ לא מוכח מדברי הרמב"ם דחולק בהא דמיירי הטור כשיש שולים דלא קנה באויר דהרמב"ם לא קאמר רק בלי שולים. ומ"מ לדינא העיקר דלא נחלק הרמב"ם בזה כלל והיפוך ממ"ש הטור. רק דהוכרח לפרש כן משום דלפי גירסתו מוכח דאויר לא קנה ובאמת אויר קונה והוכרח לפרש בלי שולים וברשות הבעל דאז בשולים לא קנה כלל דהוי כליו של לוקח ברשות מוכר ואפי' אין לחיצונה שולים ודו"ק:

סעיף י. היתה בחצרו וזרקו לה שם אינה מגורשת אפי' היא יושבת במטה ונפל הגט במטה אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או לחיקה או לכלי מהכלים שאין הבעל מקפיד על מקומו וכן אם הגיע למטה שלה שהיא יושבת עליה והיתה גבוה י' טפחים הרי זו מגורשת (טו) שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה ואם לא היתה גבוה י' טפחים (טז) הרי זו ספק מגורשת:

טו שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד וכו'. לשון רש"י דהוי רשות לנפשי' ולא חשיב אויר רשות מוכר לבטל רשות הכלי ובתר הכי פי' אמקום כרעי לא קפדי אינשי הואיל וגבוה מן הארץ עשרה שנוחה להשתמש תחתי'. והנה יש להבין דמעיקרא משמע דלא תליא בהקפדה כלל רק דלא חשיב אויר רשות מוכר וכו' ובתר הכי קאמר דאינו מקפיד לפי שנוחה להשתמש א"כ האי טעמא סגי ול"ל דהוי רשות לנפשיה תיפ"ל דאינו מקפיד לכן נראה דוודאי מקפיד הוא במה, שהוא למעלה באויר המטה רק שם אינו מועיל הקפידה דלא חשיב לבטל רק קושיות הש"ס דמ"מ כרעי המטה הם על הארץ ולא באויר ובזה מקפיד ומועיל הקפדתו דהם על הארץ ומשני דבהא לא מקפיד דכיון דגבוה עשרה ונוח להשתמש אותו מקום כרעי לא מקפיד ולמעלה במקום מטה גופא דגבוה עשרה לא חשיב לבטל ולפ"ז י"ל דאפי' תימא דוקא בעל אינו מקפיד אבל אחר מקפיד אבל במטה תלוי' באויר דלאו מתורת קפידא אתינן עלה אפי' באחר מהני דל"ח לבטל וזהו דלא כב"ש בשם רש"ך והוא הוציא כן מדברי התוס' דכתבו לכל הפחות באשתו וכן באויר מטה מפרש רש"ך דכוונה במטה תלוי באויר ולפי פירושו צ"ל דהתוס' מפרשים מ"ש דגבוה עשרה ולמעלה מזה לא קפדי דלא כפירש"י אבל אין מדברי התוס' כ"כ הכרע ולפירש"י ודאי נראה דלא כהרש"ך לכן דין זה צ"ע כיון דמהטור ומחבר משמע דמפרשים כפירש"י שכתבו שהרי חילקו הרשות לעצמם: (טז) הר"ז ספק מגורשת. זה מ"ש ב"י כיון דלא איפשטא בעי' בב"ב הוי ספק מגורשת וד"ז צ"ע דהתוס' שם ד"ה כגון הקשה דנפשוט איפכא מהני אמוראי דמוקי לה באוקימתא דל"ה כליו של לוקח ברשות מוכר והתם בעי ליפשוט מכמה אמוראי ואינו יכול ותרצו חדא דהנך אמוראי מספקא להו נמי ורק כד נפשוט ממתני' אמרו כן ועוד תרצו דאפי' אי בעלמא קנה בגט לא דלרחוקה קאתי עיי"ש וזהו ראי' להב"ש סוף סקי"ד והוא כתב דאין לחלק מסברא בין גט לקנין וה"ל להביא מדברי התוס' דאדרבה גט גרע מקנין [אך צ"ע דלפום מה שחילקו התוס' בין אשה לאחר א"כ לפמ"ש התוס' בב"ב האבעי' משמע דהספק אי מקפיד המוכר על מקומו או מקנה, לי' מקומו וא"כ י"ל דאשה עדיף דבעל אינו מקפיד משא"כ אחר גם בש"ס הו"ל לדחוי' כן דבעל שאני וצ"ע] ולפ"ז לפי תירוץ הב' בגט איפשוט בעיין רק לפי תי' ראשון י"ל דבגט נמי מספקא להו:

ולפענ"ד עיקר כתי' הב' דאי לתי' א' תיקשי תינח הנך אמוראי אבל שם מייתי סייעתא מברייתא דקתני חיקה וקלתה וכל דבר שהוא כקלתה דהיינו כר"י דמקפיד תליא מילתא א"כ מוכח דבכלים אחרינא דאינם כקלתה לא מיגרשה משום כליו של לוקח ברשות מוכר ופשיטא דליכא למידחי דברייתא נמי מספקא לה ובכ"ד שהוא כקלתה ודאי מגורשת ובאחריני ספק דא"כ בטלת כל פשיטת הש"ס ממשנה וברייתא כה"ג וע"כ דבאמת בגט לא קנתה והוא תמוה לענ"ד:

ובהכי ניחא מה שיש להבין דמעיקרא במילתא דרבא דמחלק בין מטה שלה לשלו קאמר שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ומשני בגבוה עשרה ובתר הכי על מה דקתני במתני' לתוך חיקה ולתוך קלתה פריך אמאי כליו שלב"מ הוא. וי"ל מה זה דמקשה בלשון קושיא הא כיון דאבעי' הוא אין קושיא והול"ל שמעת מינה כהך דמעיקרא וברור דהכא ממתני' מוכח להדיא דכליו של לוקח ל"ק דאל"כ כיון דקנה ממילא במטה שלה מגורשת אפי' אינה גבוה עשרה א"כ מאי אירי' דקתני לתוך חיקה וקלתה הו"ל לאפלוגי בדידה בד"א מטה שלו אבל שלה מגורשת וכ"ש חיקה וקלתה וע"כ דבאמת במטה שלה ג"כ אינה מגורשת רק בגבוה עשרה ובהא הוי חיקה רבותא טפי דהא ידע טעמא ובחיקה אכתי לא ידע טעמא. אבל עכ"פ מוכח דבמטה שלה א"מ ואהא מקשה למה בחיקה וקלתה מגורשת הא הו"ל כליו ש"ל. והיינו דבב"ב דרוצה ליפשט האבעי' מהך דלתוך חיקה קאמר מ"ט פשטת מהא דכבר מחי לה מאה עוכלא בעוכלא והיינו דבהכרח אוקמה להך בהנך אוקימתא דאי אפשר כלל לומר דטעמא משום כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאל"כ במטה נמי תהא מגורשת ואפי' אג"ע ועכ"פ הל"ל לתוך כלי' וכז"ב:

לכן נראה דבמקום עיגון וקיבלה קידושין מאחר יש לצדד להקל היכי שיש בלא"ה צדדים להקל אבל בלא זה ח"ו להקל נגד הפוסקים הנ"ל כי אין לזוז זיז כל שהוא חלילה נגד דברי קדשם:

סעיף יא. השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה ונפל על גבי קורה או ע"ג סלעים אם המקום שנפל אין בו ד' אמות על ד' אמות ואין גבוה י' ואין לו שם לווי הרי זו מגורשת ואם יש שם אחר מג' דברים אלו חלק רשות לעצמו ומקום א' השאיל לה ולא שני מקומות ואינה מגורשת (יז) ויש מי שכתב שאע"פ שאין שם שום אחד מג' דברים אלו אינה מגורשת עד שיהיה בתוך ארבע אמותיה:

יז ויש מי שכתב. זהו דעת הרמב"ם ונחלקו בפירושו ה"ה והר"ן ודברי המחבר הם כפי פי' ה"ה. ובאמת הוא תמוה כיון דכבר נח ואפי' אם נפרש לא דנח ממש רק הי' על הארץ בתוך ד"א רק כיון דל"נ בהפסק רק מתגלגל ל"מ כדלקמן סט"ו מ"מ קשה דכה"ג הוי כל"נ כלל גם פי' הר"ן תמוה דכיון דסובר הרמב"ם תוך ד"א מגורשת לעולם למה בתחילת דבריו תוך ד"א: ולפענד"נ לפרש דברי הרמב"ם באופן שכ"ד כראי מוצק וצריך להעתיק לשון רבינו בפ"ה מה"ג ה"ט השאיל לה הבעל מקום בחצירו ולא יחדו לה וזרק לה גט והגיע לתוך ד"א שהיא עומדת בהן הר"ז מגורשת נתגלגל ונפל ע"ג קורה או ע"ג סלע רחוק ממנה אם המקום שנפל עליו שאין בו ד"א על ד"א וא"ג עשרה ואין לו שם לווי ה"ז לא חלק רשות לעצמו וכאלו הוא והיא במק"א ואם יש שם אחד מג"ד אלו חלק רשות לעצמו ומק"א השאיל לה ב' מקומות לא השאיל לה ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה:

והנה בריש דבריו מבואר מדבריו דדעתו שכל שנפל חוץ לד"א בלי שום סלע וקורה א"מ אח"כ מבואר מדבריו דבנפל על סלע וקורה בתוך ד"א שלה מגורשת בכל גווני שהרי כתב רחוק ממנה וא"כ דבריו סותרין זא"ז דהך נפל על סלע דמחלקינן בה בין יש בה דע"ד או לא ה"ד אי חוץ לד"א שלה בלא"ה א"מ אי בתוך ד"א לעולם מגורשת:

אמנם דברי הרמב"ם ברורים דמיירי שהשאיל לה מקום ולא ייחד לה המקום ולפ"ז בנפל תוך ד"א אפי' נפל על סלע וקורה שהם דע"ד מ"מ כיון דלא ייחד מקום אמרי' דאותו מקום שנפל הגט הוא המקום המושאל לה וכיון דעומדת תד"א חשיב עומדת בצד חצירה כדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם דלא ס"ל דבעינן דוקא תוך ביתה רק בצד ביתה ודלא כמ"ש תוס' בעירובין בחד תי' דבצד ביתה לאו דוקא. שהרי בריש פרק הנ"ל כתב מעיקרא תוך ביתה. ואח"כ צד חצירה ש"מ דדוקא הוא ומהני בצד ביתה וסוגי' דעירובין מפרשי' כפיר"י שהובא בתוס' הנ"ל דהכוונה דאם השאילה גדולה הוי שמה על הקטנה ג"כ ואם השאילה קטנה ל"ה שמה על הגדולה. ולפ"ז תרתי שמעת מינה א' דבצד ביתה מהני וא"כ בעומדת תד"א לסלע וקורה בצד ביתה עומדת ואפי' אם בעי' תוך ביתה דוקא היכי דיש מחיצה אבל בלא מחיצה כל שהיא סמוכה תד"א הוי ממש בצד ביתה כמו תוך:

ועוד אחרת מוכח דעכצ"ל שלא השאיל כל החצר רק ד"א בחצר דאל"כ הוי ממש כהך דעירובין אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת ופיר"י דאם השאילה גדולה הוי שמה על הקטנה ובטל לגבי גדולה וא"כ מוכח דל"א ב' מקומות לא מושלי רק בהשאילה מקום ד"א אבל בהשאילה כל החצר אף שיש רשות קטן בחצר בפ"ע בטל לגבי גדולה:

והשתא דברי הרמב"ם מבוארין דכל שנפל לד"א על הארץ ל"מ דאי מקום שעומדת השאילה הרי לא נפל הגט שם ואי מקום שנפל השאילה הרי א"ע בצד ביתה שהיא חוץ לד"א וליכא למימר דכל החצר השאילה דא"כ הוי ממש כהך דעירובין דאפי' נפל על רשות קטן בתוך גדול מתגרשת דכה"ג ל"א תרי מקומות לא מושלי רק בהשאיל לה מקום לקבלת הגט בלבד דהיינו ד"א. אמנם אם נפל חוץ לד"א על סלע וקורה בה"א דאם אין בו מקום חשוב דע"ד או עשרה אינו בכלל ב' מקומות לא מושלי ובודאי דחשבי' לי' מקום בפ"ע לא בכלל שער החצר שאילו הי' בכלל שאר החצר פשיטא דא"מ דכל ד"א בחצר חוץ ד"א שעומדת לא השאילה דהוי ב' מקומות רק זה בפ"ע הוא כיון שהוא גבוה מהחצר ולא נכלל בחצר וכיון שאין בו מקום חשוב ל"א דלא השאילו חוץ ד"א דרק עוד מקום חשוב לא השאיל הילכך אפי' רחוק חוץ ד"א מתגרשת דגם זה שלה והכל אחד. [אמנם ביש ד"א המפסיקין בין זה לד"א שעומדת א"א שנכלל עם ד"א וכן מבואר ברמב"ם דאמרי' אחת הוא וזה חוץ לד"א. אבל אין שיעור ד' המפסיק חוץ לד"א] אבל ביש מקום חשוב דאותו קורה כמו שלא השאיל שאר החצר כן לא השאיל הקורה דב' מקומות לא מושלי אבל בתד"א אמרי' דמקום הקורה הוא המושאל דחד מקום השאיל ובתוך ד"א הרי עומדת בצידו כנ"ל וכל ז"ב:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה שלא זכר הרמב"ם כלל הך מילתא דגט בקטנה ואשה בגדולה דמתגרשת ולפי הנ"ל ניחא דמפרשה כפיר"י בתוס' וזה מבואר מדבריו כאן דרק בהשאיל לה מקום בחצירו ולא ייחדו אז יש חילוק בין תוך ד"א לחוץ מד"א ובין נפל לארץ או על קורה חשובה או אינה חשובה אבל בהשאיל לה כל החצר אפי' נפל על קורה חשובה מגורשת דהוי אשה בגדולה וגט בקטנה ממש כפר"י שם. גם מוכח מפיר"י שם דכל שהיא עומדת ברשותה הוי כעומדת בצד הקטנה או להיפוך דכל רשותה כחד חשובה דאל"כ ל"ה מצריך לפרש בשאול רק דעמידתה בקטנה ל"ה כעומדת בצד ביתה וע"כ כיון דכל רשות הקטנה שלה כל מקום שעומדת בקטנה הוי אצל גדולה וה"ה הכא כל שהקורה תד"א אף דהקורה רשות בפ"ע חשובה עומדת בצד ביתה וכן כשהקנה לה כל החצר דאמרי' גם הקטנה על שמה הוי כעומדת אצל הקטנה דכיון דכל גדולה שלה בכל מקום הוי כעומדת אצל הקטנה ואף שהתוס' לא הקשו רק מסיפא מ"מ פשיטא דה"ה רישא דמה נפ"מ דאיזה שיעור נאמר בזה דבכך מיקרי קטנה והוי עומדת בצד ביתה ובכך מיקרי גדולה רק לפי דברישא באמת מגורשת הקשו התוס' מסיפא למה אינה מגורשת ולכך פיר"י גם רישא בשאול דוקא דכל גדולה הוי ג"כ כעומדת בצד ביתה אבל בייחד לה מקום בחצירו הא פשיטא דרק במקום זה מתגרשת ובאו דברי הרמב"ם ע"נ כמו שבארנו:

כללו של דבר לדעת הרמב"ם דאם זרק חוץ לד"א ונפל לארץ א"מ דלא הושאל רק ד"א בחצר ובתוך ד"א אפי' נפל על קורה שיש בו דע"ד מגורשת דאמרינן הוא המקום המושאל ובתד"א הוי עומדת בצד חצירה ובנפל לאחר ד"א על קורה אז יש חילוק בין יש בו ד' או לא. או אחד משאר השלשה דמשוי לו דבר חשוב דלא מושלי חוץ מקום שהשאיל אבל אי אינו מקום חשוב אמרי' דלא הקפיד ע"ז ואף זה המקום הושאלה חוץ מקום ד"א דאינו בכלל ב' מקומות וא"כ כל ד"א שעומדת השובה כעומדת בסופם וכל שאין מסוף ד' אמותי' לקורה ד"א חשובה עומדת בצד ביתה דקורה ג"כ מושאל לה לפי שאינו חשוב ודו"ק:

לפ"ז נלענ"ד ליישב מה שהקשו התוס' מהך סוגי' דשבת דקאמר אביי אבל פוסלא לא דהא בגיטין מוכח דפוסלא היינו כרמלית דאי בגבוה עשרה הוי רה"י ממש דודאי רחב ד"ט ואי א"ג א"כ רחב ד"א דאל"כ ל"ה רשות לגט א"כ היינו כרמלית כך פי' בת"ג כוונת התוס'] ולפי הנ"ל י"ל דפוסלא דהתם שא"ג עשרה ואינו דע"ד ומ"מ מוכח הכא דלא נכלל בשאר החצר דאל"כ ל"ה מגורשת חוץ לד"א כמו בנפל לארץ וע"כ דחשבינן לי' למקום בפ"ע רק לא חשיב לקפדו עלי' א"כ כ"כ לענין שבת הוי רשות המפסיק ואביי סובר דאף דלגיטין חשבי' לי' בפ"ע אפי' אג"ע ואינו דע"ד היינו משום דאינו, ראוי לשימוש עם שאר החצר רק בפ"ע כיון דגבוה מן הארץ אבל ל"ח רשות לענין שבת שיפסיק אבל לא מיירי התם מפוסלא דהוי מקום חשוב דקפדי עלי' דאז ודאי הוי ככרמלית ודו"ק ולענין דינא נ"ל שכל היוצא מדברינו ראוי להחמיר אבל לא להקל מאחר שרוב הפוסקים לא פירשו כן אף שיש לומר דמודים לדינא וגם יש ראי' להנ"ל מכח קו' התוס' הנ"ל מ"מ קשה להקל במה שלא נזכר בפוסקים אחרונים אבל דברי הרמב"ם ברורים כמ"ש. ודע דעכ"ז א"א לזוז זיז כל שהוא ח"ו מדברי פוסקים אחרונים להקל במה שאינו מפורש בד"ק:

סעיף יב. השאיל לה גגו ונפל הגט על גג אחר שיש לו אצלו מגורשת כיון שאין דיורים קבועים בגג אינו מקפיד עליו (ית) ויש מי שכתב שאפי' נפל הגט על גג של כל אדם והיא יכולה לפשוט ידה וליטלו משם הרי זו מגורשת:

יח ויש מי שכתב וכו' לפשוט ידה וכו'. ג"ז מדברי הרמב"ם ונתחבטו לידע מאין הוציא דבריו ובאמת דבריו ברורים דקשיא לי' אי ס"ד דגג לא קפדי אינשי תיקשי מה שאמרו בחצר דידי' וגג דידי' כי הגיע לאויר הגג מאי הוי וקשה הא בגג לא קפדי ומה שחילק הב"ש בין אויר לנח לא ידעתי מקום לחלק ומזה הוכיח דרק בגגין סמוכין מה שיכול לפשוט ידו בלי שיצטרך לילך לגג חבירו בהא לא קפדי אינשי אבל כל שיצטרך לילך לגג חבירו וליטול בהא קפדי ולכך שם בעומדת על הגג שפיר מקשה גם מדקאמר שמואל בגג חבירו ועלה אמרי' דבגיטין אינו כן ש"מ דגם באחר חלוק גט משבת ולפ"ז מ"ש המחבר דעת הרמב"ם דמשמע דרק להקל בא ובאמת להחמיר דאפי' בגג של בעל לאשה לא אמרי' לא קפיד רק שיכולה לפשוט ידה וליטול ולא יותר:

סעיף יג. זרקו לה (יט) בר"ה או ברשות שאינו של שניהם קרוב לו אינה מגורשת (כ) היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה הרי זו ספק מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו (כא) ה"ז פסול עד שיגיע אידה ואח"כ תנשא בו לכתחלה כיצד הוא קרוב לו היה הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זה הוא קרוב לו שניהם יכולים לשומרו או (כב) שניהם אינם יכולים לשומרו זהו מחצה למחצה:

יט בר"ה או ברשות שאינו של שניהם. וכתב ה"ה דהוציא כן משום דבעלמא השוו חצר שאינה של שניהם לר"ה והכ"מ פ"ד מה"א והב"י סי' זה כתב עליו אבל הר"ן תמה על רבינו ע"ש ותמה הלח"מ שאין ענין דברי הר"ן לה"ה עיי"ש ובאמת דברי הב"י ברורים דוודאי אי הך ר"ה המוזכר בהזורק הוא ר"ה ממש א"כ ממילא יש ללמוד חצר שאינה של שניהם אבל לפי תמיהת הר"ן דר"ה היינו סימטא א"כ ממילא אין ללמוד מזה חצר שאינה של שניהם ואדרבא כיון שהשוו ר"ה לחצר שאינה של שניהם כמו דבר"ה לא מהני ד' אמות כמו כן בחצר שאינה של שניהם וכמו כן אין ללמוד גבי קידושין בענין השמירה כיון דלא הוזכר ר"ה שם ושפיר י"ל דבר"ה ממש וחצר שאינה של שניהם לא מהני. אמנם עיקר קושיות הר"ן אינה קושיא כלל וכבר כתב הרשב"א דבגט שאני משום עגונא ולא ניחא לי' להרמב"ם לפרש דרב סובר כמ"ד ד' אמות קונות אפי' בר"ה דלא כהילכתא דאפקא רב אשי בב"מ דבר"ה לא גם לא ניחא לי' לפרש ר"ה לאו דוקא רק צידי ר"ה או סימטא ולזה סובר דבגט אפי' בר"ה תקנו ד' אמות ולקמן יתבאר ישוב נכון לקושית הר"ן וייתיישבו דברי הרמב"ם בסמוך התמוהין]. והנה רבינו ירוחם הביאו הב"י כתב בשם הרמ"ה דבר"ה מהני ד' אמות ובחצר שאינה של שניהם לא וכתב רק פשוט פרק ד"א [ונראה לי שהוא טעות דשם לא נזכר כלל מענין זה רק הכוונה לפרק הזורק רק לפי דשם פרק ד' אחין נזכרה הך משנה דהזורק גם שם גבי קידושין קתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה נתחלף פרק הזורק בפרק ד' אחין] ונראה שטעמו דוודאי לא ניחא לי' לפרש מילתא דשמואל לפרושי מתניתין דהוי לי' לומר קרוב לו וקרוב לה כמו שכתב הר"ן לכן סובר דשמואל מילתא בפני עצמה קאמר בחצר שאינה של שניהם דבהא השיעור כדי שתשוח ותטלנו דבהא לא מהני ד' אמות ואף דבעלמא השוו חצר שאינה של שניהם לר"ה. הכא דבר"ה גופא בעלמא לא מהני רק בגט משום עיגונא ובחצר שאינה של שניהם מילתא דלא שכיח הוא לזרוק שם גט ולא תקנו בו ד' אמות רק כדי שתשוח הוי כידה וגם בזה החמיר רק בידה ממש כנ"ל לדעת רבינו ירוחם:

כ הי' הגט מחצה וכו' עד סוף סי"ד. כל זה הוא לשון הרמב"ם ונתחבטו בפירושו גדולי הראשונים ז"ל וראיתי לברר לנכון לענ"ד כי דברי קדשו של ב"ש בזה תמוהים מאוד מ"ש בסקכ"ב כ"ג. ומתחילה נבאר דברי ה"ה בזה: והנה ה"ה כתב ב' פרושים הפי' הראשון דהרמב"ם פוסק כשמואל דלא כר"י ור' יונתן וכל שאינו כדי שתשוח אפילו היא יכולה לשמור ולא הוא הוי ספק מגורשת ורק בגט סובר שמואל דהחמירו שלא לדונה כוודאי רק בכדי שתשוח לא בקידושין ובכדי שתשוח פסול עד שיגיע לידה. ובפי' הב' דשמואל לא פליג אדר"י רק דין חדש קאמר היכי דשניהם יכולין לשמרו דהוי ספק מגורשת לר"י וחידש הוא דאם הי' קרוב כ"כ בכדי שתשוח הוי וודאי גט רק פסול מדרבנן עד שיגיע לידה ולשני הפרושים מפרש מה שאמר אח"כ עמדה היא תחילה אין הכוונה דיפה כחו של בעל במה שנכנס לד' אמות דהא ליתא דכל שקדם אחד זכה בד' אמות רק מכח החומרא פסול עד שיגיע לידה לאפוקי מהרשב"א שכתב דלא פליג שמואל רק לפי שנכנס הבעל ד' אמות שלה אבל בלא נכנס אפי' פסול לא הוי:

והנה ב' פרושים הללו יש לתמוה עליהם חדא דמ"מ האיך כתב בהלכה ט"ו בעמדה היא תחילה וזרקו לתוך ד' שלה אינו רק גט פסול ומבואר מדבריו דאפי' אינו בכדי שתשוח. דתוך ד' וכדי שתשוח וודאי תרי שיעורי נינהו כמ"ש הר"ן וא"כ תיקשי הא קודם מכדי שתשוח ספק מגורשת הוי כדמוכח מדבריו בהלכה י"ג כמו שכתב ה"ה גופא לדחות דברי הרשב"א שכתב דבלא נכנס אפי' פסול לא הוי דמדברי הרמב"ם סוף הלכה י"ג מבואר דאפי' בלא נכנס פסול הוא הרי דמפרש התם בתוך ד' שלה ודוקא בכדי שתשוח פסול וקודם הוי ספק מגורשת וכ"ש בנכנס שאין דינו להיות פסול קודם כדי שתשוח ואפי' לפי' הב' של ה"ה דמה שאמר כדי שתשוח היינו בששניהם יכולין לשמרו עכ"פ האיך כתב אפי' מחצה למחצה דהיינו שניהם יכולים לשמרו פסול תוך ד' והא קודם כדי שתשוח ספק מגורשת הוי:

גם אני תמה על מה שכתב שהוצרך לומר פי' הב' שקשה לו מה שלא כתב בקידושין רק כר"י ור' יונתן וא"כ מה הועיל בפי' זה ס"ס תקשי למה לא כתב בקידושין חידוש זה שחידש שמואל כששניהם יכולין לשמרו מ"מ בכדי שתשוח מקודשת וודאי ואי דאף שאמרו במשנה וכן לקידושין מ"מ לא לגמרי מדמינן לה אף דכתיב ויצאה והיתה א"כ גם לפי' הראשון נאמר כן. גם על פי' הרשב"א יש לתמוה חוץ מה שהקשה ה"ה דמ"מ כיון דשמואל סובר היכי דנכנס הוא בתוך ד' שיעורו בכדי שתשוח א"כ האיך לא כתב דקודם כדי שתשוח אפי' בתוך ד' שלה הוי ספק מגורשת והוא כתב בהיפוך דכל תוך ד' אפי' נכנס פסול הוא דהוי:

והנה הלח"מ תמה על ה"ה שלא הקשה על הרשב"א ממה שאמר וממחצה למחצה עד שיהא קרוב לה הרי זו ספק מגורשת דלהרשב"א בהא מגורשת גמורה היא. ודבריו תמוהין דאי הא קושי' תקשי לי' לה"ה גופא לפי' הב' דהך שיעורא כדי שתשוח הוא רק בשניהם יכולין לשמרו אבל בקרוב לה דהיא יכולה לשמור ולא הוא מגורשת וודאי רק פסול מדרבנן א"כ תקשי לי' קושי' זו דהא כתב בקרוב לה הוי ספק מגורשת וע"כ משום דבעינן כדי שתשוח וצ"ל דהא לא קשי' דמה שאומר עד שיהא קרוב לה עד ולא עד בכלל הוא דכיון דהקורבה הוא בשמירה א"כ כל שצריך להצטרף שמירתו הוי ספק מגורשת עד שתוכל לשמור בלעדו לבדה ואין זה שיעור משהו כמו בקירוב וריחוק מקום דפעמים צריכה סיוע גדול ולפעמים סיוע קטן ועד שלא תוכל לשמור בלעדו לגמרי הוי מחצה למחצה [וחידוש גדול השמיענו הרב ז"ל בזה כי באמת יש לפרש דכל שכחה עדיף מכחו לא מחצה למחצה כמו שאבאר לקמן בס"ד בכוונת התוס'] אבל בקרוב לה לגמרי הוי וודאי מגורשת וזה ברור לכן לא הקשה ה"ה רק על הרשב"א דלפי דעתו הוי מגורשת גמורה ואפילו פסול מדרבנן לא הוי והאיך לא זכר הרמב"ם בקרוב לה מגורשת גמורה בלי פסול דרבנן כלל: והרא"ש פי' בדעת הרמב"ם בענין דברי הרשב"א אלא שהוא חלוק עליו בדברי אחד אשר יסתלק בזה קושיא אחת של ה"ה דסובר דשמואל קאי בין אנכנס הוא בתוך ד' אמות שלה בין אהך מילתא דר"י בענין השמירה דאפי' קרוב לה בעינן כדי שתשוח ופסול מדרבנן עד שיגיע לידה והיינו כפי' א' של ה"ה ולא נחלק הרא"ש רק בהך מילתא בלא נכנס כלל ונפל בד' אמות שלה דמגורשת גמורה הוי להרא"ש ולה"ה אין הפרש בזה ובין נכנס ובין לא נכנס פסול מדרבנן עד שיגיע לידה:

נמצא דבין להרשב"א בין להרא"ש בין לה"ה לב' הפרושים יקשה כיון דשמואל תרתי קאמר חדא כדי שתשוח ומעיקרא לא הוי וודאי מגורשת ומכדי שתשוח עד שיגיע לידה הוי פסול מדרבנן ולמה כתב הרמב"ם ז"ל דכל שהגיע תוך ד' אמות פסול מדרבנן הא לדברי כולם קודם בכדי שתשוח אפי' תוך ד' אינה מגורשת ועכ"פ ספק מגורשת ולא פסול מדרבנן:

ולפי הנ"ל נתבאר דמ"ש הב"ש (ס"ק כ"ב) לדעת הרמב"ם דקרוב לה הוי ספק מגורשת. ולהמבואר נמצא דלפי' הב' של ה"ה מגורשת ודאי וכן לפי' הרשב"א. ואפי' פסול דרבנן ל"ה ואפי' תימא דהרשב"א כתב כן לפי גירסא שלו אבל לפי גירסת המחבר לא ס"ל להרמב"ם כן מכח קו' ה"ה אבל עכ"פ מגורשת ודאי הוי אפי' לגירסא דידן לפי' ב' של ה"ה גם מ"ש בסקכ"ג לדחות דברי ה"ה מה שהוכיח מדברי הרמב"ם דלא כהרשב"א [והוא כתב ראי' זו לעצמו והם דברי ה"ה] דהתם איירי שאין לה ד"א דקדם אחר והוא תמוה דאחר אינו מפקיע הד"א לגבי גט זה שאין לו שייכות בו דאל"כ משכחת לה שזכו שניהם ביחד דקדם אחד ועמדו שניהם והלך לו אותו אחר גם מ"ש נמצא יש כאן ג' שיטות הרא"ש והרשב"א וכו' משמע דדעת אחת להם והא ליתא דהפרש גדול ביניהם בקרוב לה דיכולה לשמרו ולא הוא להרא"ש א"מ רק בכדי שתשוח ופסול מדרבנן עד שיגיע לידה ולהרשב"א בהא מגורשת הוי ואפי' פסול דרבנן ליכא כמו שבארנו:

ומה שנ"ל בביאור דברי הרמב"ם על שלשה פנים. ואף דהאחרון הוא העיקר לפענ"ד וברור בדעתו ז"ל ומיושב בו גם דבריו בהל' אישות שנשתנו מדבריו בהלכות גירושין בכמה דברים. מ"מ הוצרכתי לכתוב גם שני פנים הראשונים שהם נוטין לפי דרכן של ראשונים ז"ל. [ובמקום שיש לומר אופני דרך סלולה ולא לנטות מדברי ראשונים גם אם נשאר מעט מוקשה עכ"ז הוא דרך היפה] רק יתיישבו הדברים שנשארו בקושיא לפי פירושם. אבל האחרון הוא דבר חדש לא עמדו עליו הראשונים לכן כתבתי באחרונה. ולחלוק כבוד לשני אופנים הראשונים. ומ"מ האחרון עיקר לפענ"ד כמו שבארנו:

ומתחילה נאמר כי מה שהסכימו הרשב"א והרא"ש וה"ה דמילתא דשמואל נאמר גם על ד"א דבעינן כדי שתשוח ואהא קשיא לן דהא ד"א וכדי שתשוח תרי מילי נינהו והאיך כתב הרמב"ם דתד"א פסול. אינה מגורשת או ספק מגורשת הול"ל עד בכדי שתשוח דאז הוא פסול כמ"ש לעיל. לפיכך נ"ל להיפוך דתוך ד"א מהני אפי' אינה בכדי שתשוח ומ"ש הרמ"א מקודם דממחצה למחצה עד קרוב לה הוי ספק מגורשת היינו הכל חוץ לד"א דלא אתינן עלה רק מכח קורבה דשמירה אבל תוך ד"א שלה ביאר בהלכה ט"ו דאפי' מחצה על מחצה פסול מדרבנן ולא ספק מגורשת ומה שאמר בהלכה י"ג הי' קרוב לה בכדי שתשוח פסול הא קודם שיעור זה פסול הוא דבא להשמיענו דאפי' בכדי שתשוח פסול הוא וכ"ש קודם ומ"מ ספק מגורשת מעיקרא נמי ל"ה כמ"ש בהלכה ט"ו להדיא. ואי קשיא תינח ברמב"ם אבל מה נעשה במילתא דשמואל דקאמר בכדי שתשוח ולמה לי כ"ה הא תוך ד"א סגי ואי בעמד הוא תחילה ל"מ כדי שתשוח בד' אמותיו הא לאו קושיא הוא דשמואל באמת סובר דד"א ל"מ בר"ה כלל כרב אשי שהביאו התוס' שם רק רב דמפרש מתני' בד"א סובר דבגט מהני ד"א גם בר"ה ולפ"ז לשמואל ל"מ רק בכדי שתשוח אבל הרמב"ם פוסק בזה כרב דבגט גם בר"ה מהני ד"א הילכך בד"א אפי' קודם שיעור זה מגורשת רק פסול מדרבנן. ונראה לי שגם הר"ן ז"ל הבין כך דעת הרמב"ם ז"ל שהרי הקשה עליו על מ"ש תוך ד"א מגורשת דהא בר"ה עסקינן הכא ובר"ה אין ד"א מועיל כמ"ש בהל' גזילה וא"כ שיעורו בכדי שתשוח והביא ראי' דכדי שתשוח וד"א תרי מילי נינהו עיי"ש והשתא תיקשי ל"ל האי טעמא אפי' אי הי' בדין דד"א קונות בר"ה מ"מ כיון דכדי שתשוח וד"א תרי מילי נינהו קשיין דברי רמב"ם מדידי' אדידי' דבהלכה י"ג כתב דבכדי שתשוח פסול הוא משמע דקודם הוי ספק מגורשת. ובתר הכי כתב דתוד"א דהוא קודם שיעורא דכדי שתשוח פסול הוא דהוי ולא ספק וע"כ דס"ל דלולא דד"א בר"ה אינן קונות ל"ה ק"מ דלעיל ביקש לומר דבכדי שתשוח פסול הוא ולא כשר לגמרי ובתר הכי דמיירי מדין ד"א קמש"ל דאפי' בתוך ד"א פסול הוא ולא ספק רק דקשיא לי' להר"ן ז"ל הא גופא למה תתגרש בד"א מדאורייתא כיון דבר"ה הוא ובאמת לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דשאני גט דאפי' בר"ה קונה. ממילא גם קו' הר"ן מיושב מה שהק' על הרמב"ם ושמואל דקאמר כדי שתשוח סובר באמת ד"א בר"ה ל"מ אפי' בגט: ובאמת יש לתמוה על הר"ן וכן על התוס' שהקשו קושיא זו דד"א בר"ה ל"מ עד שהוצרכו לומר דהכא בצידי ר"ה או ביכולה לשמרו והא בלא"ה לק"מ דהא ר"י נמי מוקי לה בקרוב לה אפי' מאה אמה ופשיטא דל"מ ד"ז בשום מקום ובפי' אמר ר"י גופא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא"כ כיון דלא מצינו פלוגתא בש"ס אר"י בזה א"כ פשיטא דלכ"ע לגיטין אמרו ולא לדבר אחר א"כ לרב נמי דמוקי בד"א בודאי רק בגיטין כן ולא בדבר אחר וא"כ ע"כ דמיירי בר"ה ממש דבסימטא בכל מקום מהני ודוקא בגיטין ולא בדבר אחר ושפיר קאמר רב אשי דד"א בעלמא בר"ה לא קני דמ"ש ד"א לרב ממאה אמה לר"י ודו"ק:

ועוד שנית י"ל דחשכ"ל כדי שתשוח וד"א ליכא שבשעה שבא הגט לאויר המקום שנפל שם ל"ה היא עדיין בתוך ד"א וקודם שהגיע לארץ רצתה כנגדו עד שהגיע לד"א והשתא כיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי א"כ הגע עצמך שזרק לה גט לחצר כשהגיע לאויר החצר קנתה היא החצר בודאי ל"ה גט דהוי חצירה הבא לאחר מכן דכשהי' באויר הוי כמונח בחצר ואף כשהגיע לאויר הרי הוא כמונח שלא בחצירה ואף שבאה וזכתה בד"א אותה זכי' ל"מ שתתגרש מטעם חצירה דהוי חצירה הבא לאחר מכן אבל מטעם כדי שתשוח מתגרשה דאטו אם זרק לה גט ורצתה כנגדו וקבלתו בידה דודאי מהני וה"ה בכדי שתשוח שאין הקנין מטעם חצר רק דבזה קנתה כמו שהגיע לידה ובהכי איירי שמואל דקאמר בכדי שתשוח דקאי על דברי ר"י דלא איירי כלל בד"א וכן הרמב"ם מעיקרא דלא (מיירי בד"א נקט כדי שתשוח דבהכי מהני בלא ד"א בגוונא הנ"ל אבל היכי דמהני לה ד"א כל שהגיע בד"א ל"ה רק פסול מדרבנן ודו"ק כ"ז כתבתי לפום דרכן של ראשונים ז"ל בכוונת רבינו הרמב"ם:

אבל לפענד"נ לפרש דברי הרמב"ם ולא יקשה עד"ק כלל גם יתבאר למה בקידושין ל"ז רק הקירבה בשמירה ולא זכר כדי שתשוח ולא ד"א רק כאן בהל' גירושין כמו שאבאר. דהנה י"ל בסוגי' דקאמר ר"י קרוב לה שנינו אפי' מ"א. דהא ודאי לא פליג ר"י דד"א קונות בגט כמ"ש תוס' ראי' מפ"ק דב"מ ועוד אס"ד דלס"ל לר"י ד"א בגט כלל תיקשי הד"ק התם בש"ס דרי"א לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ופריך עלה מהא דקתני וכן לקידושין ומשני שאני התם ויצאה והיתה והשתא תיקשי כיון דמילתא דר"י אהך דקרוב לה דקתני במתני' איתמר דקתני להדיא וכן לקידושין והאיך יאמר לגיטין אמרו ולא לד"א והול"ל לגו"ק אמרו ולא לד"א ולי"ל דסמיך אהא דקתני במתני' להדיא וכן לקידושין דהא וכן לחוב נמי קתני ובע"כ ממעט לה א"כ פשיטא דאיכא למימר דה"ה קידושין ממעט כמו חוב וכלהו נשנו במשנה קידושין וגיטין וחוב. והאיך יאמר לגיטין אמרו וממעט חוב ושביק קידושין. וע"ק דקאמר לגיטין אמרו משמע דתקנת חכמים הוא והאיך שייך בזה ויצאה והיתה בתקנתא דרבנן. וע"ק א"נ דר"י באמת אהך מתני' דהכא קאי א"כ מס"ד להקשות ממשנה גופא דר"י קאי בה ועלה אמר דבריו ובהך משנה נאמר וכן לקידושין וחוב. ועוד דמשני שא"ה והאיך שייך לשון התם דמאי התם והכא איכא. הא הכא הוא הכל רק הול"ל שאני קידושין דכתיב ויצאה כיון דהך וכן לקידושין נאמר במקומו עם גיטין. גם האיך שייך לומר איתבי' ר"א בזה ל"ש רק כי מקשינן קושיא ממק"א אבל בהא הו"ל לסתמא דש"ס לפרושי מילתא וכן לקידושין שאני קידושין כדפריך לעיל לר' אושעי' דקאמר אפי' היא בצפורי וחצירה בעכו והא היא בתוך ביתה קתני וכן כה"ג דאמורא מחדש במשנה דבר מה דמפורש באותה משנה להיפוך ממש והוא תמוה לכאו':

גם יש להבין כיון דבש"ס קאמר ויצאה והיתה דכל מה שיש בגיטין יש בקידושין א"כ כיון שכתב הרמב"ם ז"ל בגיטין דין ד"א כ"כ הו"ל להזכיר בקידושין ד"ז דהא ויצאה והיתה כתיב ושם אין זכר לד"א ועוד אי שמואל ליפרושי מתני' בא הו"ל לפרושי קרוב לו וקרוב לה ומע"מ גם בש"ס הול"ל ושמואל אמר כמו בכ"מ כה"ג:

לכן נראה לענ"ד ברור דהנה תוס' הקשו דבפ"ק דב"מ מוכח דר"י אי"ל רק ד"א. ותרצו דד"א אפי' יכול לשמור כמוה וחוץ לד"א בעי' יכולה לשמור עיי"ש ולפ"ז נלפענ"ד פשוט כיון דבש"ס מוכח דמילתא דר"י בשמירה הוא קנין מה"ת בגט. מדמשני עלה קרא דויצאה והיתה ובדרבנן ל"ש זה א"כ נראה דאף דמודה ר"י דיש תוקף לד"א אפי' שניהם יכולין לשמרו. היינו דוקא כשבאה היא תחילה לקבל הגט ואח"כ עמד הוא כנגדה דאז זכתה היא בד"א שלה קודם בואו. אבל כל שבא הוא מתחילה ואח"כ באה האשה ועמדה נגדו לקבל גיטה אפי' הוא רחוק ממנה מאה אמה מ"מ לא זכתה היא בד"א שלה כל שהוא יכול לשמור ג"כ כמוה דכיון דסובר ר"י דכל שיכול לשמור קונה אפי' מאה אמה ויותר א"כ כל שעמד הוא קודם הרי קנה כל שיעור שיכול לשמור וא"כ אם עמדה היא בתוך שיעור זה אפי' מאה אמה רחוק לא זכתה בד"א שלה שכבר קדם הוא וזכה בהן עד שתכלה שמירתו משא"כ לרב דלא ס"ל מאה אמה כלל א"כ כל שנפל הגט לד' אמותי' והוא רחוק ממנה הרבה מועיל ד"א שלה ולא אמרו וליחזי הי מינייהו קדים רק אם שניהם עומדין בד"א אבל ברחוקים הרבה זמ"ז שוב אין הדבר תלוי בקדימה רק אם נפל בשלו הוי קרוב לו ובשלה הוי קרוב לה אבל לר"י דמחדש קנין השמירה ואפי' מאה אמה שוב לא מהני ד"א ואפי' רחוקים הרבה רק שיקדים האחד לחבירו דאם קדם חבירו אפי' נפל בד"א שכנגדו אינו מועיל להיות קרוב לה דהוא שקדם כבר זכה ע"י השמירה מאה אמה עד שתכלה שמירתו ולא מהני ד"א רק כשקדם אותו שנפל בד"א שלו אבל בלא קדם אותו שנפל בד"א שלו רק חבירו קדם עדיין הדבר בשמירה תליא ואין מועיל לו ד"א כלל וז"ב לפענ"ד בפרט דקנין ד"א בר"ה דרבנן הוא גבי גט כמ"ש הרשב"א וקנין השמירה קנין דאו' הוא כנ"ל וכבר זכה ע"י, קנין השמירה כל המקום עד מאה אמה עד כלות שמירה והאיך יזכה חבירו בד"א השייכים לשיעור שמירתו של זה שקדם רק כל שחבירו ג"כ יכול לשמרו אז שניהם שווין במאה שביניהם דבזה לא מהני קדם כיון שגם חבירו יכול לשמרו כמו הוא וזכות ד"א בשמירה תלוי ודו"ק:

ולפ"ז שמואל שחידש דכדי שתשוח לא פליג אדר"י כלל הן בקנין השמירה הן בקנין ד"א רק דבר חדש הוא שחידש דכדי שתשוח הוי ג"כ קורבה והוי קרוב לה ונפ"מ כששניהם שוין בשמירה אז בכוי שתשוח הוי קרוב לה כמו שפי' ה"ה באופן ב' ואי קשיא ל"ל בכדי שתשוח הא ד"א מהני לר"י אפי' שניהם יכולין לשמרו כמ"ש התוס' הא ליתא דכבר נתבאר דלר"י היינו דוקא כשעמדה היא תחילה אבל בעמד הוא תחילה אפי' נפל בתוך ד"א שלה רחוק הרבה מן הבעל לא זכתה בד"א שלה ונהי דגם הוא לא זכה דהא רחוק הוא ממנו ומצד השמירה שניהם יכולין לשמרו מ"מ גם היא לא זכתה בהן ששמירתו כבר נמשכה גם לגבול שלה ושוב אינה יכולה לזכות בד"א לבטל הקנין דשמירה ובזה חידש שמואל כששניהם יכולין לשמרו דבכדי שתשוח הוי כהגיע לידה וככה עדיף מכחו אבל אין זה כוונת המשנה [כי נראה דאין בזה רק קרוב לה בלבד אבל קרוב לו ל"ה בזה רק אצלה שייך זה שהיא המקבלת והוא זורק לה וכל שיכולה ליטלו בכדי שתשוח הוי כשלה] רק בפ"ע מחדש דין זה ומדרבנן הוא כמו ד"א בר"ה בגט אבל פי' המשנה כר"י: והא דאמר ר"י לגיטין אמרו ולא לד"א לאו אהך משנה אמרה ר"י כמו שהוכחתי בראיות ברורות שא"א לפרש רק בעלמא אמרה ר"י דקל הקנינים חדשים דיש בגט [חוץ ידה וחצירה דנזכר מפורש בתורה גם בדבר אחר] רק בגיטין אמרו ולא לד"א ובודאי מאמר זה כולל גם קידושין שהרי אמר לגיטין אמרו ובכלל יש קרוב לו מצד השמירה הנזכר במשנתנו לפי פרושו של ר"י גם ד"א הנזכר בכמה מקומות בגט דלא פליג ר"י בזה וכן למטה במימרא דרי"א בפשיטות והא נפל בד"א ורחוק לומר דמיירי בסימטא דוקא וכן בהך דפ"ק דב"מ שזכרו התוס' וכן הך דשמואל כדי שתשוח שלא נמצא רק בגט על הכל קאמר ר"י רק בגיטין והטעם כמו שפירש"י ותוס' וע"ז מקשה לי' דמצינו קנין קרוב לה בגט שנאמר להדיא וכן לקידושין וע"ז משני שא"ה דקנין זה אינו בכלל זה כלל דזהו קנין דאורייתא ובהכרת גם בקידושין כן ויצאה והיתה כתיב אבל ר"י על מה שאמרו חכמים אמר שכך הוא לשונו לגיטין אמרו דבזה ל"ש ויצאה והיתה ורק בגט סמכו חכמים דנתינה בע"כ הוי נתינה ולא בד"א כמו שפירש"י והיינו דמקשה והא וכן לענין החוב קתני דלית בי' ויצאה והיתה אלמא דאין לחלק בזה דאי יש לחלק ממילא גם במתני' יש לחלק דלית בי' ויצאה והיתה ואהא משני דהכוונה זרוק לי חובי בתורת גיטין ולפ"ז הך קנין השמירה שייך גם בקידושין אבל קנין ד"א בר"ה וכדי שתשוח אינם בקידושין כלל דכללא הוא לגיטין אמרו ולא לד"א רק שאני הך מתני' שאינה בכלל דברי ר"י ולכך לא קאמר שאני קידושין דגם קידושין בכלל דבריו רק אותו הקנין בכלל דבריו ודו"ק:

ומעתה באו כל דברי הרמב"ם על מכונם ואין בהם נפתל בין לגירסת הרשב"א בין לגירסת ה"ה דמעיקרא זכר דברי ר"י בקנין השמירה היכי דליכא ד"א כלל או דלא נפל כלל בד"א ואי נפל בד"א של אחד מיירי שלא קדם אותו שנפל בד"א שלו רק חבירו דאז אינו מועיל כלל אפי' עומדין רחוקין מאה אמה זמ"ז כמו שבארנו וע"ז אמר קרוב לו אינה מגורשת והיינו כמו שמפרש אח"כ ביכול לשמור ולא היא. מחצה למחצה וממחצה עד קרוב לה ולא עד בכלל והיינו לומר דאפי' גדלה שמירתה משמירתו כל שצריכה לסיוע שלו הוי מחצה למחצה עד שיהי' קרוב לה ממש הוי ספק מגורשת וממילא נלמוד דקרוב לה דהיא יכולה לשמור בלעדו כלל ודאי מגורשת ולגירסת הרשב"א נזכר ברמב"ם בפי' כמו קרוב לו והדר מייתי מילתא דשמואל מה דמחדש כפי פי' ה"ה בפי' ב' והדר מפרש כיצד מהו הפי' קרוב לו כפי דברי ר"י ולגירסת הרשב"א, מפרש גם קרוב לה ולגירסתנו אינו מפרש קרוב לה דממילא נשמע גם לא חש להזכיר המגורשת ודאי כי י"ל לגירסתנו גם בזה עכ"פ פסול כמו בכדי שתשוח רק האינה מגורשת והספק זכר כמ"ש הראב"ד דנפ"מ לידע האינה מגורשת והוי ספק אבל לגירסת רשב"א י"ל דבזה מודה שמואל דאפי' פסול ל"ה ודוקא בדבר התלוי בריחוק מקום חש שמואל כמו שפירש"י לא במה שתלוי בשמירה ודו"ק ואח"כ זכר קנין ד"א דמודה בי' ר"י כמו שכתבו התוס' דזה מהני אפי' שניהם יכולים לשמרו דהוי מחצה למחצה ולא משכחת לה רק בעמדה היא תחילה ונפל בד"א שלה או עמד הוא תחילה ונפל בשלו אבל להיפוך אפי' רחוק הרבה ל"מ ד"א כמו שבארנו ובזה עדיין תלוי בשמירה ובכדי שתשוח וזהו דוקא בגיטין אבל בקידושין ליכא רק קנין השמירה ולא קנין ד"א בר"ה ולא בכדי שתשוח כמו שבארנו ויצאו כל דברי הרמב"ם נכונים וברורים ועוד יתבאר קצת פרטי דבריו אבל לפי שאינו נוגע לענין שבו נתקשו דברי הרמב"ם לכן לא כתבתי פה ויתבאר בסמוך בס"ד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה