תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קלח
דין נתינת הגט בידו ובו ד' ד' סעיפים:
סעיף א. אמר לה (א) טול גיטך מע"ג קרקע (ב) אינו כלום ואפילו היה מונח ע"ג ידו (ג) והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט כיון שלא סייע בנטילתו אפי' היתה ידו סגורה והגט מתוכה ופתח הוא ידו ונטלתו מתוכה שסייע בנטילתו אפ"ה אינו גט כיון שלא קירב גופו אליה ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו קרי ביה שפיר ונתן אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו לא הוי נתינה ויש מי שאומר שאם היה קשור על ידו או על יריכו והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו ואמר לה הרי זה גיטך ה"ז גט:
א טול גיטך מעג"ק. לשון הטור אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שיהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אינה צריכה שתקבל בזה ממש אלא לרשותה וכו' [ועב"י מ"ש בזה והט"ז הקשה עליו ולק"מ ואין להאריך] והנה בהך עובדא דשכיב מרע דנתן רבא עצה להקנות המקום בשבת שהגט מונח בתוכו וגיטה וחצירה באין כאחד ולפי דברי הטור הנ"ל דכללא הוא דוקא מידו או משלוחו א"כ למה התם מהני הא לא קיבלה מידו ונהי דמצד קבלתה מהני דחצירה הוי כידו אבל נתינתו לא הי' כהוגן שלא נתן בידו ולא ע"י שלוחו והנה התוס' שם כתבו לחלק דלא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה הרי מבואר לכאו' דלא כהטור רק כשבא מרשותו הוי כבא מידו וא"כ קבלת האשה ונתינת בעל שווין ממש:
אך יש להבין בגוף דברי תוס' מ"ש מטלי גיטך מעג"ק דבא הגט מרשותו לידה לא מהני וכאן דבא מרשותו לרשותה מהני, וכי עדיף רשותה מידה וצריך לומר דדוקא בטלי מעל הקרקע מה שבא הגט מרשותו לידה לא ע"י הבעל הוא רק בלקיחת האשה מן הקרקע בא השתנות הרשות ולא הי' רק ציווי הבעל בלבד לכך לא מהני אבל כשבא השתנות הרשות ע"י הבעל דהיינו ע"י שהקנה לה הרשות נשתנה הגט מרשותו לרשותה זהו כמו נתינה מידו שהרי על ידי הקנאתו בא הגט לרשותה:
אך עדיין הדבר צריך ביאור דהא שם ג"כ לא עשה השכיב מרע שום דבר רק ציוה שתקנה מקום הגט ובטלי גיטך מעג"ק ג"כ הרי מצוה לה שתקנה הגט ולמה בציווי הקנאת הרשות מהני והגט לא ודוחק לומר דגם שם הי' מוסר לה המפתח לקנות בו והוי כעושה מעשה בידו לכן צריך לומר דהטעם הוא דדוקא במקנה לה קרקע כך דרך נתינתו שאי אפשר ליתן מיד ליד הילכך הוי ציווי הקנאה כנתינה אבל הגט בעצמו דהוא דבר הניתן ליד לא חשיב ציווי הקנאה כנתינה ויש לחקור עוד כיון דכללא היא דבעי' מידו א"כ למה בכנסי שט"ח או בתורת פקדון לפי סברת הר"ן מהני כל שאומר אח"כ הא גיטך הא מעיקרו לא הי' נתינה כלל והאיך תתגרש בגט שבידה במאמרו הא גיטך הא הוי כטלי גיטך מעג"ק ונהי דכשנתנו מיד לגירושין רק שגמר אח"כ בידה יש לומר דמועיל כמ"ש הרא"ש בסוגי' דגט בידה ומשיחה בידו אבל כשלא נתנו לגירושין כלל למה יועיל אח"כ הא גיטך הא לא נתנו הבעל אח"כ בידה וצריך לומר דהיינו טעמא כיון דלא בעינן נתינה לשמה כמבואר פרק המגרש א"כ כל שהי' נתינה נכונה פעם אחת מידו מועיל הך נתינה שתתגרש אח"כ כיון דלא בעי' נתינה לשמה כמבואר פרק המגרש כנ"ל בזה ויתבאר עוד בסמוך בדברי הרא"ש:
אמנם יש לי לומר בכל זה באופן אחר שזה שאמר טלי גיטך מעג"ק עיקר הקפידה שלא יתן הבעל במקום שיחסר עוד לקיחת האשה דזהו לא מהני אבל כל שנתן במקום שאין צריך להעתיק הגט ממקומו רק במקום הזה מתגרשת רק שצריך עוד ענין אחר לא העתקת הגט שוב לא הוי טלי מעל הקרקע שאינה נוטלת מעל הקרקע רק במקום שהוא מונח על ידי הנחת הבעל מתגרשת בו כמו שהוא ולכך שם בשכיב מרע שהקנה לה מקום שהגט מונח שם ולא הי' צריכה ליקח הגט ממקומו כלל רק כמו שהוא מונח נתגרשה בו והוא מונח על ידי הבעל או שלוחו הילכך ליכא בזה משום טלי גיטך מעג"ק כלל דהא אינה נוטלת שום דבר וכמו כן בכנסי שט"ח כיון שהיא מתגרשת במאמרו אח"כ הא גיטך בלי שום העתקה לגוף הגט רק מונח כמות שהוא הילכך מהני אלא שלשון התוס' הנ"ל גבי שכיב מרע לא משמע הכי ולפענ"ד נראה ברור כמ"ש ולפ"ז דברי הטור נכונים דהתם נמי בא הגט למקום שהיא מתגרשת בו על ידי הבעל או שלוחו ודו"ק:
ב אינו כלום. עד שיטלנה הימנה לפי שלא הי' נתינה כלל אבל היכי דהוי נתינה אף שלא הי' מועיל מ"מ בהא גיטך סגי ודלא כד"מ שכתב בשם הר"ן דבנתינה גרועה בעינן שיחזור ויטלנו הימנה והוא תמוה דבהדיא מבואר בר"ן דבהא גיטך סגי גם מה שהשיג על הב"י בניה שכתוב דלא קיימ"ל כרשב"א וכתב דמשמע מכל הפוסקים דהלכה כרשב"א הוא תמוה ונעלם ממנו כל דברי הפוסקים בהך דלעיל באומר חוץ מפלוני דיש שבקשו לומר הואיל וחזקי' מוקי לה כרשב"א לא קיי"ל כוותי' דהלכה כרבי ויש חולקין משום דהלכה כר"י לגבי חזקי' דכרבי נמי מצי אתיא אבל מדברי כולם מבואר דהלכה כרבי עיי"ש בר"ן ומ"ש דתניא נמי הכי דמייתי היינו מרשב"א הוא תמוה דפשיטא דלא סגי לדידי' עריק לה חרצי' ועיקר הראי' מדקתני שלפתו ואי דלא עריק לה חרצי' במצאתו נמי סגי דשלפתו ולא עריק הוי כמצאתו ומדקתני שלפתו ש"מ דבעי' סיוע דידי' ולרשב"א לא סגי רק שיחזור ויטלנו ואפי' סיוע לא מהני ולדינא נראה דלא נחלק הד"מ דמשמע לדעתו בעריק סגי אפי' לרשב"א ולהב"י אפי' לרבי בעינן עריק לה חרצי' א"כ אין נ"מ לדינא:
ג והיא קרובה אליו. עב"ש שכתב דלפי' הב"י בקירב ידו סגי אפי' היתה פתוחה שאין צריך לסיוע דידי' ובזה הקשה עליו מדברי הרא"ש והוא תמוה דהב"י עצמו הביא דברי הרא"ש הללו ומהם הוכיח דבאחז הוא בראש אחד ומושיט לה ראש השני מהני מדלא קאמר הרא"ש רבותא דאפי' בהכי לא מהני הרי דידע דברי הרא"ש ומ"מ כתב מה שכתב גם הב"ח הרבה לתמוה על הב"י בזה:
ובאמת דברי הב"י ברורים וכוונתו כך דוודאי בידו פתוחה וקירב אצלה לא מהני כיון דבקריבה זו בעצמה עדיין אין הגט בידה והיא צריכה ליקח אותו מידו צריך שיסייע ג"כ בלקיחתה מידו אבל אם בקריבת ידו בלבד כבר הגט בידה ואין צורך עוד ליקח אותו אין צריך סיוע עוד הילכך כשהוא אחז בראש אחד ומושיט לה ראש השני לידה א"כ במה שקירב לה הגט כבר הוא בידה אין צריך עוד סיוע משא"כ בידו פתוחה והגט מונח עלי' דבמה שקירב לה ידו עדיין אין הגט בידה רק צריכה לקחתו מעל ידו לכך חוץ הקריבה צריך שיסייע בלקיחתה וז"ב בדברי הב"י:
אבל באמת לולי דברי הב"י הי' נראה לי לפרש שהוא אוחז בראש אחד בחוזק ומושיט לה ראש השני ומרפה ידו ובזה הוי סיוע כיון דעל ידי ריפוי ידו לקחתו. אבל דברי הב"י נראין באמת ותמים מדכתב הרא"ש מקודם הך דאוחז קודם שהביא דעת ר"ח א"כ תיקשי הא לא בעינן תרתי רק לר"ח וע"כ דהא לא חשיב תרתי כלל רק אחד. רק דסובר הטור דבהא מודה ר"ח דאין צריך סיוע כסברת הב"י והיינו מדלא כתב אח"כ דלר"ח אפי' בכה"ג לא מהני: סעיף ב. נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור בו בידו אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו (ד) אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אלו לא קפצה ידה אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו (ה) לא הוי נתינה ואינה מגורשת ויש מי שאומר שהיא מגורשת:
הג"ה. (ו) וכל זה לא מיירי אלא שקפצה ידה בלא רצון הבעל אבל אם הבעל מצוה לה לקפוץ ואפי' הושיט לה הגט והיא לקחה אותו בצד הב' הוי גט כנ"ל:
ד אינה מגורשת. לשון הרמב"ם עד שתפסק המשיחה וביקש הב"י לומר דגם הרא"ש וטור דס"ל באוחז הגט בידו בראש אחד ומושיט לה ואחזתו בראש השני הוי גט ס"ל ג"כ דכל שנפסק ממנה שוב הוי כריתות ובאמת אינו מוכרח ולא ידעתי מי הגיד לו דהתם שלקחתו בחוזק עד שאינו יכול לנתקו שמא לא אחזתו בחוזק עד שהניח כל הגט בידה ואף דלא סייע בנטילתה בהא לא בעינן סיוע כמ"ש הב"י גופא כמ"ש בס"ק לפני זה ומכל הפוסקים מוכח דלא מהני פסיקת החוט והיינו לפי שכבר אחזה בחוזק ואין פסיקת החוט מעלה ומוריד שכבר קבלתו שלא כדין אבל בש"ס ב"מ משמע לכאו' דכל שנפסק החוט מהני וכמ"ש לקמן במחלוקת ר"י ור"ת:
ה לא הוי נתינה. זהו מה שכתבו בשם ר"ת וטעמו דהוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע ותמהני מאד דהא בש"ס ב"מ שם פריך אהא דאמרי' סידרא כיון דתפיס בי' שלש על שלש קנה ופריך מהא דר"ח גט בידה ומשיחה בידו. ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא ועיי"ש פירש"י והשתא מוכח להדיא דוודאי נתינה מיקרי דהא קרא כתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו. א"כ כיון דהטעם דלא מהני טלי מעל הקרקע משום דכתיב ונתן בידה א"כ ע"כ דהאי מיקרי נתינה מעלי' דאל"כ למה בקנין מהני הא התם נמי כתיב ונתן ובפי' אמרו הכא נתינה בעי' והא איכא הרי דמיקרי נתינה וע"כ דנתינה ודאי הוי רק דגזירת הכתוב דבעינן שלא יהא שום דבר המחברן וחוט זה מחברן לא הוי כריתות וכן פירש"י בב"מ להדיא וכל שנפסק החוט מרצון הבעל פשיטא דהוי גט דרק על הנתינה קפיד רבא דמעל הקרקע שלא על ידי הבעל בעצמו לא חשיב נתינה אבל כאן דהוי נתינה מעלי' כל שהי' כריתות אח"כ ברצון הבעל מהני רק בע"כ וודאי לא מהני וזה שכתב הרמב"ם בפשיטות עד שתפסוק המשיחה דעיקר הקפידא שיהא כריתות אבל מצד הנתינה הוי נתינה מעלי' [גם לשון הש"ס ואם לאו מגורשת מורה דבא לאשמעינן ג"כ דהיא מגורשת דעיקר הקפידא בכריתות דאל"כ איפכא הוי לי' למימר] ועוד אבאר בסמוך בזה:
ו וכל זה לא מיירי. כ"כ הד"מ ליישב קושית הב"י אבל הוא תמוה דהרא"ש ביקש לדחות דברי ר"י א"כ אי ס"ד דרק בע"כ פליג אבל ברצון מודה א"כ הוי לי' למדחי ראיית ר"י בפשיטות דהתם מדעתו דהא פשיטא דבלא רצה יכול לחזור כל כמה דלא גמרו הגירושין גם חילוקו של הרא"ש דמחלק בין הך דהכא להתם מורה להדיא דאפילו ברצונו חולק ומכ"ש דלא הוי לי' להרב להחליט כן דהא פשיטא דר"ת חולק בכל גוונא כמבואר בר"ן ורשב"א:
אמנם לדינא וודאי נראה עיקר כדברי הרב דוודאי בלא"ה תמהו דבתוס' מבואר בשם ר"י להיפוך ממה שכתבו הר"ן והרא"ש והרשב"א בשמו ומ"ש הב"ש בס"ק ה' בזה הוא דחוק מאוד לכן ברור שאין ענין זה לזה דמה שכתבו התוס' בשם ר"י היינו דלא ניחא לי' לפרש דכאן מיירי שרוצה לגרש גם עכשיו דא"כ למה לא עזב המשיחה להניח הכל בידה ומדלא עזב המשיחה תיכף ש"מ שהי' רוצה תיכף לחזור בו ולנתקו רק היא סגרה ידה לכך מוקי ר"י שהי' ידה סגורה אבל אח"כ מה שכתבו צריך ליזהר זהו בכל גיטין דעלמא שרוצה באמת לגרש גם עכשיו ובזה כתבו ונראה דאין קפידא וזה שהביאו ראי' מהך דעריק לה חרצי' ופשיטא דלא מוכח מהתם רק ברצונו לא כשרוצה לחזור דהתם אי הי' רוצה לחזור הי' מחזק מתניו וכיון שהוא רוצה לא איכפת לן כמ"ש מקודם אבל באינו רוצה האיך נעשה הוא כריתות בע"כ אבל ברוצה סגי דלא בעינן רק כריתות דנתינה כבר הי' ומ"ש הר"ן והרשב"א בשם ר"י הוא פי' אחר לפרש גט בידה ומשיחה בידו ג"כ שהי' רוצה בשעה שסגרה ידה ודא ודא אחת הוא דהכל תלוי ברצון הבעל ולפי זה נראה לצדד להקל בזה כיון דהר"ן והרשב"א וכן התוס' במסקנתם ומהרמב"ם מוכח כן להדיא וכבר כתבתי שכן מוכח בש"ס ב"מ כנ"ל ולפי זה מ"ש הב"ש סוף סק"ו לא נהירא כלל כמו שבארנו:
סעיף ג נתן הגט כשהיתה ישינה וננערה (ז) והרי הוא בידה ואמר לה ה"ז גיטך אין צריך לחזור וליטלו מידה וליתנו לה אבל אם לא אמר לה ה"ז גיטך אפי' אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו כלום כיון שהיא היתה ישינה (ח) וכן אם נפל מידה בעודה ישינה אע"פ שחזרה ולקחתו אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך:
הג"ה. נתן גיטה בחצרה בשעה שהיא ישינה (ט) י"א דלא הוי גט אבל ביד שלוחה לכ"ע הוי גט (ב"י בשם הר"ן והרשב"א):
ז והרי הוא בידה. לאפוקי נפל מידה כמ"ש בסמוך ויש להסתפק בנפל מידה לחצירה וננערה והוא בחצירה אי מועיל הא גיטך אי נימא דכוונת הרמ"ה לאפוקי נפל מידה שלא לרשותה כלל אבל בנפל לרשותה, לא מבעי' לדעת הראב"ד דסובר דנתן בחצירה עדיף טפי דאפילו ישינה מהני אלא אפילו להר"ן והרשב"א מ"מ פשיטא דהא גיטך מהני רק לאפוקי מהראב"ד דלענין ישינה עדיף חצירה מידה אבל וודאי דלא גרע מידה א"כ למה יזיק מה שנפל לרשותה ואפשר לומר דדוקא בנתן לחצירה הוא דמהני אבל כשנתן לא רצה שתתגרש רק על ידי ידה לא מכח חצירה וכל שנפל מידה צריך לחזור וליטלו הימנה ולא מהני אלא הא גיטך ועיין בסמוך קצת ראי' מדברי התוס' דבעינן בידה ממש:
ח וכן אם נפל מידה בעודה ישינה. כ"כ הטור והוא מהרא"ש בשם הרמ"ה והוא כתב כן אהא דנתן לה והיא ישינה ויש לחקור גם בכנסי שט"ח דמעיקרא אי בעינן ג"כ דוקא בידה אבל אי נפל מידה קודם לא מהני ובש"ס דעשו צריכותא בין הך לכנסי שט"ח משמע דחד דינא אית להו לגמרי דאל"כ פשיטא דאיצטרך תרווייהו ועוד ראי' ממה שכתב הרא"ש בסוגי' דגט בידה ומשיחה בידו להביא ראי' לר"י דכל שנתן לה לגירושין אפילו היא גומרת כשר וקשה למה לא הביא מהך משנה דסמוך לי' דמבואר דאף דנתינה דמעיקרא לא מהני מ"מ מהני אח"כ אמירת הא גיטך כשהוא בידה כבר וע"כ דעיקר הוכחת הרא"ש שם להוכיח אפילו יצא מרשותה מהני כמבואר ברא"ש דהך דגט בידה דמי לנפל מידה ומ"מ מהני כמו הנך ראיות דמייתי דמיירי ג"כ אפילו יצא מרשותה בנתיים ע"ש בהרא"ש ואי נימא דהך דכנסי שט"ח אפילו יצא מרשותה בנתיים מהני א"כ מוכח מזה אפילו לא נתן לגירושין כלל וע"כ דכל שלא נתן לגירושין או שהיתה ישינה בעינן שיהא הגט בידה מעיקרא עד עכשיו שאומר הא גיטך:
אמנם באומר כנסי שט"ח ונתנו לחצירה וודאי נראה דמהני כמו בידה וכן נתנו לפקדון אבל מדברי הר"י משמע דלפקדון בעינן דוקא בידה ולגירושין הוא דסגי בחצירה ע"ש ונראה טעמו דהא דלמדנו חצירה דוקא כשנותן לגירושין אבל כשנותן לפקדון לא מהני רק בידה ממש דאז בהכרח הוי נתינה ממש וכיון דלא בעינן נתינה לשמה מועיל אבל מה שלמדו דאפילו חצירה הוי נתינה היינו דוקא כשנותן לחצירה לא כשנותן לפקדון וכיון דמעיקרא לא הוי נתינה לא נעשית נתינה למפרע באמירתו הא גיטך [ומ"מ יש לדחות כמ"ש לקמן סי' ק"מ ס"ק י"ב] ובהכי ניחא מה שיש להבין בתוס' גבי שכיב מרע שגירש בשבת שכתבו דלכך לא קתני פרק משילין אין מגרשין דשכיב מרע מותר ויש לתמוה הא כל הני דקא חשיב פרק משילין איכא גוונא טובא דמותר לפי פי' התוס' שם גופא ובספת"י סי' ה' הוכחתי דגם דעת רש"י במסקנא כן ע"ש ולמה לא חשיב גירושין. והנה לעיל כתבתי דכוונת התוס' כיון דשכיב מרע מותר בברי לא משכחת לה דבלא"ה אסור מכח טלטול וקנין וכתבתי שם שזה שסיימו התוס' ולא הוי טלי גיטך דאם הקנה להחצר ערב שבת והגט בתוכו לא מהני דהוי כטלי גיטך דלא נשתנה מרשותו לרשותה אך לכאורה יקשה הא לא גרע מהי' אצלה פקדון דמועיל הא גיטך ולפי הנ"ל ניחא דפקדון לא מהני רק בנותן לידה לא בחצירה ואי קשי' הא משכחת לה שנתן בידה לפקדון ואח"כ אומר בשבת הא גיטך יש לומר כמ"ש לעיל להרמ"ה דכל דהי' הנתינה לידה שוב אין מתגרשת מכח חצירה רק בנותן שנית לחצירה וזו הוא ראי' למה שכתבתי לעיל להרמ"ה ומ"מ נדחה הראי' להר"ן דיש לומר כיון דעכ"פ אי אפשר שיהא בשבת בידה מכח טלטול לכך לא חשיב לה דהא ליתא דמ"מ הוי מצי לאוקמא שנתן לחצירה ערב שבת דאז יכולה להתגרש מכח חצירה וע"כ משום דבנתן לחצירה לפקדון לא מהני רק לגירושין ודו"ק:
ט י"א דלא הוי גט. אבל הראב"ד הביאו הרשב"א בחידושיו חולק בזה דבחצירה לא איכפת לן ישינה ולפי דבריו לא בעינן שיאמר הא גיטך כלל ופשוט דאפילו להר"ן והרשב"א לא גרע מנתן בידה דמהני אמירת הא גיטך עכ"פ ולא ידעתי למה כתב הרב בפשיטות לא הוי גט דהוי לי' לומר דדינו כמו נתן בידה לאפוקי מהראב"ד הנ"ל:
סעיף ד:
אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר לה בשעה שמסרו לה כנסי שטר חוב זה ה"ז גט (י) אע"פ שלא אמר ה"ז גיטך (יא) ויש מי שאומר דה"מ באומר לעדים שלא בפניה אבל אם אמר בפניה ובשעה שמסרו לה אמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז ספק מגורשת אכל אם לא אמר תחלה ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי שט"ח זה צריך לומר לה ה"ז גיטך אבל א"צ ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ויש מי שאומר דה"מ באומר כנסי שט"ח זה אבל אם אמר לה זכי בשט"ח זה אין לה תקנה עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך:
י אף שלא אמר הרי זה גיטך. לפי דעת הרמ"ה כפי מה שרצה הב"י לפרש דכל היכי דיש לחוש לביטול אפילו הא גיטך ואפילו שיחזור ויטלנו לא מהני רק גט שני א"כ מנין למדו דהתם לא בעי הא גיטך רק דס"ד ביטולי' בטלי' ואפילו הא גיטך לא מהני קמש"ל דלא הוי כמו כנסי שט"ח דעלמא ומזה מוכח דעיקר טעמא דכנסי שט"ח משום ביטול ומ"מ מהני הא גיטך א"כ שם דלא חיישינן לביטול לא בעינן הא גיטך ולפי זה מוכח דאפילו חיישינן מ"מ הא גיטך מהני דמ"מ לא ביטלו לגמרי רק שיהא עכשיו כשט"ח דאל"כ לא הי' נותן לה ומ"ש הרמ"ה צריכה גט שני היינו להורות דלא נימא דוקא כשהגט ישנו לפנינו עדיין אז לרווחא דמילתא יחזור ויתננו לה מחשש ביטול אבל דיעבד אם נשרף ונאבד לא חיישינן קמש"ל דצריכה גט אחר דחשש גמור הוא כל שאמר בפני':
יא ויש מי שאומר. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה וכן משמע מפירש"י אבל בש"ס שם לא משמע כן דוודאי יש להבין דמקשה פשיטא ומשני מהו דתימא וכו' ויש להבין אי הכוונה פשיטא דדמי להך דריב"ג א"כ מאי משני דבא לומר מה דלא שמעינן מריב"ג א"כ האיך קאמר מעדותו נלמד מה שאין ענין כלל לזה וברור או דהכוונה בקושיא דוודאי עיקר מילתא דריב"ג להשמיענו אף דבשעת גירושין משלחה וחוזרת הוא כיון דאח"כ יודעת הגירושין מהני כמ"ש התוס' ריש פרק חרש דמקשה לרבא דהא עדיף טפי מריב"ג דהא אמר לעדים ראו גט שאני נותן והיא שומעת ויודעת דגט הוא ואהא משני דהא דמי לריב"ג דאינה יודעת כיון דקאמר כנסי שט"ח חושבת דבטלי' ואי בעינן דעתה לא הוי גט קמש"ל דמעדותו של ריב"ג נלמד דהוי גט ואי הכוונה דהיא אינה יודעת אין כאן קושיא כלל לרבא רק לפי זה יש להבין באמת מנין להם דרבא מיירי בשומעת הוי לי' לומר דרבא באינה שומעת כפירש"י:
לכן נראה דעיקר הקושיא כך דוודאי לא שייך לומר דרבא יאמר דנלמד מריב"ג הך דינא ממש שאמר ריב"ג דלא בעינן דעתה וע"כ דרבא לומד מעדותו דין אחר והיינו דלולא עדות ריב"ג הי' מקום לומר דבטלי' ומעדותו של ריב"ג נלמד שיש לומר משום כיסופא בא להטעותה ואי הוי בעינן דעתה לא הי' באפשר לומר כן דאי להטעותה אינו גט רק לפי דברי ריב"ג יש לומר כן א"כ נלמד דאין לחוש לביטול ולפי זה מוכח דהי' בפני האשה דא"כ בלי ריב"ג הי' פסול בלי חשש ביטול דליכא דעתה וע"כ דמצד דעתה לית הכא לפי שאמר גט הוא רק חשש ביטול יש ותליא בדינו של ריב"ג דלפי דעתו דלא בעינן דעתה אין ראי' דביטל רק להטעותה אמר כן ועמ"ש לעיל סי' קל"ו בזה: