תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קלז
צריך שיתירנה היתר גמור ובו ה סעיפים:
סעיף א אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני (א) או אלא לפלוני (ב) אינו גט (ג) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו ויאמר הרי את מותרת לכל אדם אבל אם אמר ע"מ הרי הוא כשאר תנאי הגט בין אמר לה ע"מ שלא תנשא לו (ד) או ע"מ שלא תבעלי לו או ע"מ שלא תהיה לו. ויש מחמירין אפי' באומר ע"מ (הר"ן בשם י"א והרשב"א בשם הרמב"ן) ויש להחמיר לכתחלה ואם חושדה מאדם יאמר לב"ד והם ימחו בידם שלא ישאו זה את זה (מרדכי ריש המגרש):
א או אלא לפלוני. כ"כ כל הפוסקים ומשמע מדבריהם דהם מפרשים המשנה דכך באמת בלשון הזה אמר ולפ"ז האבעי' בש"ס באומר לשון זה חוץ הוא או על מנת הוא ולפענ"ד הוא תמוה דלפ"ז האיך אפשר להסתפק דאלא על מנת הוא למ"ד דאפי' בעל מנת בעינן משפטי התנאים א"כ אי כך אמר הרי חסרו משפטי התנאים ובלא"ה מעשה קיים בלי תנאי ועוד דלמה לא קאמר נפ"מ בין ע"מ לחוץ כלהו הא דאמרי' לקמן דמודה ר"א בחוץ דמותרת לאחר שנתאלמנה לפלוני ובע"מ לא וברור דאי משנה בעל מנת מיירי הכוונה שאמר בפי' על מנת וכל משפטי התנאים רק הספק אי כוונת התנא שאמר חוץ או על מנת ולפ"ז יש לדחות ראיית התוס' והר"ן דרבנן מודי אפי' בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ויתבאר בסמוך:
ב אינו גט. עי' ב"ש דאינו גט כלל אפי' לפסול לכהונה ובש"ס דילן מוכח להדיא להיפוך דהא קאמר:
ורבנן איסור כהונה שאני הרי דמודים לר"א דנפסלה לכהונה ונראה דסובר דהך דלמד טעמא דר"א מויצאה והיתה לאיש אחר סובר דלא נפסלה לכהונה כלל ולית לי' הך דרשה דאפי' לא נתגרשה רק מאישה וכן נמי הנך דנחלקו בתר הכי אי מתני' רשב"א או כרבי דהך דמוקי לה כרשב"א סובר כהך מ"ד דלמד מלאיש ור"י לטעמי' דלמד מכהונה א"כ ממילא מצי אתיא כרבי וכיון דר' ינאי וחזקי' תרווייהו לית להו דר"י פסק ר"ח כוותייהו ומ"מ העיקר כדעת רוב הפוסקים דפסולה לכהונה:
ג כיצד יעשה. כן היא במשנה והקשה בספנ"י דהוי לי' להתנות בעל מנת לפום מה דמסיק בעל מנת מודי ומתוך זה ביקש לומר דלא מהני על מנת כפי סברת הר"ן דאינו מועיל הא גיטך והוא תמוה דמ"מ הוי להו לומר דיבטל בפי' דבריו הראשונים ויתנה בעל מנת דבהא ודאי מהני ומתוך זה נראה לי ראי' לדברי האומר דעל מנת שלא חנשאי דוקא מהני ולא על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי דהוי כמו חוץ ולפ"ז לא שייך לומר כיצד יעשה שיתקיימו דבריו דהא בחוץ כלל זנות ונשואין וזה בהכרח מוכרח לבטל דבריו רק להתנות תנאי אחר שלא כפי מה שאמר קודם בהא לא איירי מתני' דמי ימחה בידו להתנות תנאי שירצה אבל תנאי כפי מה שאמר קודם זה אי אפשר דהוי כמו חוץ:
ד או על מנת שלא תבעלי לו. כ"כ התוס' וראייתם מדבעי למימר אלא על מנת והאי ודאי כולל זנות ונשואין וכבר כתבתי לעיל שיש לדחות דבר זה דאין הכוונה כלל שהוא אומר בלשון הזה רק הספק בכוונת התנא. ולענין דינא נראה לפע"ד עיקר דבכהאי גוונא הוי כמו חוץ מלבד מה דיש להוכיח כן מן המשנה דלא נתנו עצה להתנות בעל מנת כמ"ש בס"ק שלפני זה. אבל בלא"ה כיון דיש מחמירין בעל מנת שלא תנשאי ג"כ והיינו מדאמרי' בש"ס דד' זקנים השיבו על דברי ר"א ויש מהם אפי' בעל מנת אבל אי נימא דרבנן לא מידי רק בלא תנשאי אתי שפיר דר"ט דפריך בעל מנת לא פריך רק בלא תנשאי ולא תבעלי דבהא שייך להק' דעוקר דבר מה"ת שהרי אי אפשר שתבעל לו כלל אבל בעל מנת שלא תנשאי דלא אמר רק נשואין א"כ ביבם דקונה אפי' במזיד דרך זנות א"כ יכול לבעל אותה ואי משום דאי נימא יבם קונה הוי כנשואין וגם בזה הי' התנאי מלבד מה דאינו נראה כלל ואדרבא כל שאמר לא תנשאי לא הי' הכוונה רק נשואין מדעתה ולא בזנות בע"כ דאל"כ הרי דקדקו התוס' דר"א מתיר לכל אדם חוץ לאותו איש אפי' לכתחילה ולא חיישינן שתנשא א"כ אכתי האיך תנשא לאחיו ניחוש שימות ותבעל ליבם בע"כ דהוי כנישואין וע"כ או דעל זה לא התנה או דכיון דהוי כנישואין ממילא בטל הגט ואינה יבמה שלו ולא הוי נישואין א"כ ה"נ לא נמצא עוקר דבר מן התורה כלל שהרי יכולה להבעל בזנות בע"כ ולגבי יבום די בזה וא"ת דחשיב כנישואין ובטל הגט א"כ לא מיקרי יבמה כלל ולא נעקר דבר מן התורה רק הקושיא בלא תנשאי ולא תבעלי ובהא באמת נחלקו רבנן ור"ע נמי דמותיב על מנת ע"כ בלא תנשאי ולא תבעלי דוקא פריך דבלא תנשאי גרידא מה ס"ד דר"ע דמ"ש מכל תנאי דעלמא וע"כ דס"ד דדוקא דר"ע דדוקא בתנאי שבידה לא חיישינן כמ"ש התוס' וכאן אין בידה שלא להבעל בע"כ וה"ה בכל תנאי דאין בידה ובש"ס דחשיב לה פירכא דלא משמע להו דכיון דאין זה כריתות יהא כל הכריתות תלוי בידה ומחמת נאמנותה יהא כריתות אבל בלא תנשאי גרידא דבידה פשיטא דמודה ר"ע ור"א ב"ע נמי דפריך כריתות דבר הכורת בינה לבינו ג"כ דוקא בלא תנשאי ולא תבעלי דאין זה כריתות דאכתי אשת איש היא אבל כל שהותרה בזנות כריתות מיקרי ועוד דר"א ב"ע נמי דוקא בחוץ קאמר אבל בעל מנת מ"ש משאר תנאי דעלמא וכ"ש בלא תנשאי דאין זה רק תנאי בעלמא והיינו דקאמר דראב"ע לית לי' פירכא משום דאיכא למימר דבחוץ קאמר או בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי והא דלא קאמר דראב"ע במאי אי בחוץ כמו לאינך ומזה דייק הרמב"ן דאפי' בעל מנת קאמר הא ליתא דאין הכרח דראב"ע יאמר בחוץ דוקא דאיכא למימר דגם בעל מנת ואי משום דמ"ש מכל תנאי דעלמא מ"מ הא לר"ע נמי קשה קושיא זו ומ"מ פריך ואולי גם ראב"ע פריק לה ואין להפריח בשביל פירכא זו דלא קאמר רק בחוץ אבל רבא דקאמר דלית לי' פירכא משום דאיכא למימר בחוץ קאמר וליכא פירכא וז"ב. ולפ"ז נראה עיקר להכריע דבעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי ודאי הוי כמו חוץ רק בע"מ שלא תנשאי גרידא בזה יש מקום לצדד להקל ואף דמה שהקשה הב"ש מהך דקאמר אי חוץ לותיב חוץ אי על מנת לותיב ע"מ לק"מ דנהי דרבנן נחלקו בע"מ ג"כ אבל פשיטא כיון דר"א פריך פירכא בעל מנת מה דלא שייך בחוץ וכן להיפוך א"כ מנין לו דפליג ר"א בתרווייהו דילמא חדא מודה לרבנן מחמת פירכא דאידך ורבנן פליגי בתרווייהו אבל בלא"ה כיון דהראי' מד' זקנים לא שייך בלא תנשאי גרידא כמו שבארנו נראה שיש לצדד להקל דיעבד אבל בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי אין להקל כלל כמו שבארנו ונידון אם יכולה להנשא מיד לחוש שמא תעבור על התנאי יתבאר במקומו בס"ד בסי' קמ"ג באריכות: סעיף ב. היה אותו פלוני שהוציא מכלל הגט בחוץ או באלו מי שאין קדושין תופסין לו בה ה"ז גט כשר (ה) אבל אם קידושין תופסין לו בה אע"פ שהוא מחייבי לאוין אינו גט (ו) וה"ה אם שייר קטן ויש מי שאומר דבשייר קטן הוי ספק מגורשת (טור בשם ר"ח):
ה אבל אם קידושין תופסין. ויש להבין לדעת הרמב"ם דכל חייבי לאוין אין אי' רק בקידושין אבל בביאה בעלמא לא א"כ תיקשי למה לי טעמא דקדושין תופסין תיפ"ל דאסר ביאה מה שהיא מותרת מכח חייבי לאוין ובש"ס מספקא להו אי שייר בביאה הוי שיור לפשוט ממתני' וליכא למימר משום דמ"מ איכא איסורא דלא תהי' קדשה להרמב"ם כמ"ש הר"ר אברהם בנו בתשובה הביאו הכ"מ א"כ תיקשי מאי מבעי' בש"ס חוץ מזנותך דהא ודאי לא הוי שיור דבלא"ה אסור מכח לא תהי' קדשה וע"כ דשאני איסור א"א מאיסור לאו [ועוד דכבר כתבתי לעיל סי' כ"ו דגם הרמב"ם מודה כל שאינה מוכנת ומופקרת כמבואר בדבריו בהלכות נערה בתולה ע"ש] א"כ למה לי תפיסת קידושין ומזה יש להוכיח כמ"ש הב"ש בשם הדרישה דחוץ מנישואין ליכא ספיקא דהוי שיור אפי' היתר זנות א"כ מתני' מיירי שהיתר ביאה ואסר קידושין לכך תליא בתפיסת קידושין ועי' בסמוך:
ו וה"ה אם שייר קטן וכו'. דין זה צריך בירור היטב דבש"ס איתא חוץ מקידושי קטן מהו ופירש"י שאמר חוץ מפלוני והוא קטן נראה מדבריו שבא לפרש לא שאמר כהאי לישנא חוץ מקידושי קטן רק שאמר חוץ מפלוני והוא קטן ובאמת יש לתמוה דהא פשיטא דבאמר חוץ מפלוני והוא בר ביאה דהיינו בן תשע ויום אחד א"כ היא נהרגת עליו א"כ שייר בביאה דידה עכ"פ ואפי' תימא דחוץ מזנותך לא מהני היינו דוקא היכי דלא שייר בנישואין אבל הכא דכל מה דאיכא לשייר שייר ודאי שיורא הוא ואפי' אי נימא דהיינו הך בעי' דחוץ מזנותך עכ"פ מוכח דהכא לא בהכי מבעי' לן דא"כ בלא"ה יש ספק מכח חוץ מזנותך והוי לי' למבעי' באת"ל:
ונראה לי ברור דאין כוונת רש"י רק לומר דלא נפרש שזכר בפי' קידושי קטן דלא אסרה עליו בגדלות הלל. לכך פי' דהוא אסרה לעולם רק הואיל ועכשיו הוא קטן מבעי' לן אבל בלא זכר קידושין כלל בלא"ה הוי שיור מכח ביאה דידה ולפ"ז אני תמה על הטור שכתב בפשיטות שייר קטן ולא זכר קידושין כלל והביא דעת ר"ח דהוי ספק מגורשת ולפי הנ"ל בהא מודה ר"ח דאינה מגורשת דשייר בביאה רק בקידושין מספקא לי' לר"ח דלא גריס מקטנה בש"ס כמ"ש ב"י ואולי סובר הטור דהאי נמי כחוץ מזנותך דמי ואכתי בספיקא עומד ובש"ס בעי לפום סברא דחוץ מזנותך לא מהני או דהוי ספק ולפי האמת הכל בספק וצ"ע בזה כי נראה לי ברור דבהא ליכא ספיקא ולא דמי לחוץ מזנותך מהאי טעמא דאמרן:
עוד יש להסתפק בענין זה באומר חוץ מקידושי קטן ולא אסרה בגדלות כלל דלפום פשטות הש"ס מקטנה אפי' בכה"ג הוי שיור ואדרבא בכה"ג שאסרה בגדלות ג"כ מהיכי תיתי לא יהא שיור דהא אסרה עליו לעולם ומאי ענין זה לקטנה המתגרשת דאין נפ"מ רק במה שהוא עכשיו משא"כ הכא וע"כ דרק בכה"ג מבעי' לן שלא אסרה רק בקטנות ולפ"ז י"ל דבהא סובר ר"ח דהוי ספק אבל באסרה לעולם מודה ר"ח דהוי שיור דבהא ליכא ספיקא ואף דמפירש"י ודאי איכא למידק דאפי' בהא מבעי' לן אבל לדידי' ודאי איפשט בעיין א"כ מנא לן לעשות פלוגתא לר"ח דיש לומר דמודה בהא רק בקידושי קטן מספקא לי' גם מדלא פשט הך בעי' מעכו"ם ועבד כמו בעי' דבתר הכי משמע דמיירי שזכר קידושי קטן בפי' ואין ענין לעכו"ם ועבד וצ"ע בזה: סעיף ג. שייר בעל אחותה או ששייר מי שעתיד עדיין להוליד או שאמר לה (ז) חוץ מזנותך (או חוץ משלא כדרכו) (טור) או חוץ משטר וביאה או חוץ מהפרת נדריך או חוץ מירושתך ה"ז ספק מגורשת:
ז חוץ מזנותך. עי' ב"ש דלהיפוך ודאי הוי שיור. ובש"ס שם דקאמר לריה"ג אי בעל מנת הרי הותרה בזנות אלא בחוץ משמע דבחוץ לא הותרה בזנות אבל אי הותרה בזנות לא הוי שיור אבל כבר הוכחתי בהכרח ממשנה גופא דבכה"ג הוי שיור אבל מסיפא חוץ משטר וביאה ליכא למידק דבעי אפי' תימא דחוץ מזנותך הוי שיור וכן להיפך. וכתב עוד הב"ש דבמי שאין תפיסת קידושין והתנה על זנות ל"ה שיור ולא ידענו מאי קאמר אי בערוה דאיכא מיתה או כרת בזנות פשיטא דל"ה שיור כגון אבא ואביך ובקטן דליכא מיתה וכרת בזנות פשיטא דהוי שיור אף שאין בו תפיסת קידושין ועכו"ם ועבד שאין מיתה וכרת וליכא תפיסת קידושין מבואר להדיא דל"ה שיור:
סעיף ד. אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה (ח) בשעה שמסר לה הגט הרי את מותרת לראובן ושמעון או שאמר הרי את מותרת לראובן או שאמר הרי את מותרת לשמעון או שאמר (ט) אף לשמעון הרי זו ספק מגורשת:
ח בשעה שמסר לה הגט. הב"י הביא תשו' הרא"ש דאין לפרש דכבר מסר לה דהאיך מצי לאסור מה דכבר שרי. והוא תמוה לכאו' דתינח לר"א אבל לרבנן דל"ה גט הרי אסורה לכל א"כ פשיטא דיכול לאסור שנית מה דכבר שרי אבל באמת דבריו נכונים דודאי יש לתמוה דמה נפשך אי חושב הבעל דהוי גט מה שנתן לה מעיקרא א"כ האיך יכול לאסור א"כ ע"כ דלהתיר הי' כוונתו וע"כ דחשב דאינו גט א"כ למה חזר ונתן לה כיון דמעיקרא ידע דלא מהני כ"ש השתא ואי הי' דעתו שלא יהא גט למה חזר ונתן הא בלא"ה אינו גט וע"כ דחשב דבאמת הוי גט כר"א א"כ האיך יכול לאסור מה שכבר גירש ומזה מוכח דע"כ בשעה שמסר קאמר:
ט אף לשמעון. עיב"ש שהעתיק דברי התוס' דה"ה אף לראובן והב"י הביא ג"כ דברי התוס' הללו ובש"ע לא הביאם וברור דטעמו דס"ל כדברי הרמב"ם דאת"ל דוקא לכך נשמרו דלא נימא דבהא ליכא ספיקא כמו לראובן גרידא וכן הביא הב"י דברי התוס' על הרמב"ם אבל לפי מה שפסק בש"ע כהר"ן דכלהו ספיקא אין נ"מ דבלא"ה הוי ספק כמו לראובן גרידא ותימה לענ"ד על הבי"ש שהעתיק דברי התוס' על דברי המחבר כי בכוונה השמיט המחבר וכמ"ש:
סעיף ה. אמר לה ה"ז גיטך והרי את מגורשת ממני היום ולמחר את אשתי (י) הרי זו ספק מגורשת:
י הר"ז ספק מגורשת. והרמב"ם פסק דאינה מגורשת מכח הסוגי' דקאמר לעולם לאפוקי מדבעי מיני' רבא מר"נ ורש"י פי' משום לעז וכן בהך לאפוקי מדר"י פי' כן אף דהלכה כר"י ולכאו' דבריו מוכרחין דאל"כ תיקשי לימא ודן לאפוקי מרבנן כמו דקאמר לאפוקי מר"י וע"כ דשאני הך דהלכה כך משא"כ ודן דהלכה דבעי' ודן אבל הרמב"ם לא מפרש הך בעי' כפירש"י רק אליבא דרבנן מבעי' לן ולכ"ע בעינן ודן כמ"ש לעיל סי' קכ"ו באריכות ע"ש [והא דקאמר אתקין רבא נראה לי דלא קאי כלל על נוסח הגט כמבואר שם בלשון רק על שטר ראי' שנתגרשה ודו"ק היטב ובזה מיושב מה שנזכר איך שאין לשין מכוון בגט ובזה מיושב ג"כ מה שיש להבין מאי ראי' איכא שאני כתב מאמר דמ"מ נכתב הגט שלא כהוגן ולפי הנ"ל ניחא וצ"ע באמת להמקילין בכתב כך מה דינו לדידהו):
והנה הטור הביא בשם הרמ"ה דעל מנת שלא תהא מותרת לפלוני וודאי הוי שיור ולא נתברר טעמו ונראה דסובר דוודאי מוכח בש"ס דבחוץ נמי כל שעברה הגט בטל דאל"כ עד דפריך בחוץ מישרי שרי הא בלא"ה אין הגט בטל כלל ועוד דהא פשיטא דהך ברייתא דסבירא לה דנחלקו בעל מנת פליגי על הך ברייתא דמודה ר"א דהא סובר דאינה מגורשת כלל והאיך תהא מותרת לזה שנאסרה עליו וא"כ יש לומר דאפילו אי בחוץ פליגי לית לן הך ברייתא ולמה לא פריך בפשיטות דהא בחוץ לא בטל הגט כלל דלא הוי תנאי וכן בסמוך שם דפריך אי הכי כל תנאי דעלמא נמי משמע דמתורת תנאי אתינן עלה והשתא יש להבין מה הפרש בין חוץ לעל מנת וברור דבחוץ התנאי שלא תהא מותרת כלל לפלוני ובעל מנת התירה לכל אדם רק תנאי מן הצד שלא תנשא לא שלא תהא מותרת להנשא ולכך סובר הרמ"ה דכל שאמר על מנת שלא תהא מותרת להנשא הוי ממש כמו חוץ ובלא"ה כבר העליתי דאפי' בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי הוי שיור ויש לי עוד דברים בסוגי' זו וקצתן יתבארו בסי' קמ"ג כי שם מקומו וקצתן לפי שאינו נוגע לדינא לא כתבתי פה: