אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן קלו

על אה"ע סימן קלה

דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה והמגרש בשבת ובו ז סעיפים: סעיף א. המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט (א) ה"ז גיטך וכיוצא בזה ואם נתן בידה ולא אמר לה כלום (ב) ה"ז גט פסול:

הג"ה. ולכתחלה יאמר לה ה"ז גיטך (והתקבלי גיטך) (מרדכי פרק המגרש וב"י בשם הקונטרס) והרי את מגורשת ממני והרי את מותרת לכל אדם (שם ובטור) מעכשיו (ב"י בשם י"א) ונוהגין שהבעל כופל הגט כמו אגרת ונותנו לה כדי שתוכל לאחזו כולו בידה כשנותנו לה והבעל צריך לידע מה הוא אומר לה וכן כל מה שאומר לה יודיעו אותו בפירוש (הכל בסדר גיטין):

א) ה"ז גיטך וכיוצא בזה וכו'. משמע מדברי הרמב"ם שאין צריך שיאמר רק ה"ז גיטך בלבד כדמשמע פשט לשון המשנה פרק הזורק אינו גט עד שיאמר הא גיטך משמע דבהכי סגי (וכן בהך עובדא דס"ת משמע הכין והיינו דאזיל לשיטתו דסובר דהא דאמרי' בש"ס אמר לה היינו כפירש"י דאמר לה לכתוב הכוונה דבהא מבעי' לן דבעינן שיכתוב בגט לשון גירושין בודאי אבל מה שמזכיר בפה אין נפ"מ דכיון דאומר הר"ז גיטך סגי אף דלכתוב בגט לא סגי בזה א"כ כל הני לישני לא גרעי מה"ז גיטך ועוד כיון דבמדבר על עסקי קידושין וגירושין מהני אפי' לא אמר כלום א"כ לא גרעי הני לישנא ממדבר עמה בעסקי גירושין מקודם ולפ"ז לא הי' לו להמחבר לכתוב ס"ג על דבריו הקודמים שהם דברי הרמב"ם דהוא לא ס"ל כן כמו שבארנו ועוד יתבאר בס"ג זה:

ב ה"ז גט פסול. זהו דעת הרמב"ם ונראה שלמד כן כיון דס"ל דמדבר בעסקי גירושין סגי א"כ אי ס"ד דמעכב אמירה שלו בדוקא בגט א"כ ע"כ דאמירתו כורת א"כ ל"ה מהני הדיבור בעסקי גירושין מקודם דסוף סוף בשעת נתינה לא אמר והדיבור בעסקי גירושין אינו מועיל רק שממנו מוכיח שנתן לגירושין ובגט כיון שנותן לה הגט כתוב וחתום לידה בודאי מוכיח שהוא נותן לגירושין ואי נימא דמ"מ הגט בטל והיינו דבעינן אמירה בעת נתינה דוקא א"כ מאי מועיל הדיבור בעסק גירושין מקודם וליכא למימר משום דלא ידענו דהאשה דעתה לגירושין הא לא בעינן דעתה כלל ומזה הוכיח הרמב"ם דהוא רק מדרבנן דהואיל ואם אמר בפי' שלא לגירושין לא מהני מדאו' תקנו חכמים שיאמר לעולם הא גיטך או שידבר מקודם בעסקי גירושין אבל בקידושין דבעי' דעתה גם אין ניכר מכסף שנותן לה מהו הנתינה אי לקידושין או לא לכך כל ששתק ולא פי' ולא דיבר עמה מעסק קידושין אינו כלום משא"כ בגט ע"כ דמן התורה לא בעי' אמירה כלל רק הוכחה שמגרש והיינו נתינת הגט אם לא שיאמר בפי' כנסי שט"ח וכל שנותן לה גט סגי ודעתה לא בעינן רק מדרבנן צריך שיאמר ה"ז גיטך ובמדבר עמה סגי:

ובלחם משנה כתב דהרמב"ם למד כן מקו' הרשב"א למה לי כנסי שט"ח תיפ"ל דנותן סתם ג"כ צריך שיאמר הרי זה גיטך ומזה למד דבסתם גט פסול ולא בטל ובאמת הא ליתא דהא ודאי מוכח מדברי הרמב"ם דבכנסי שט"ח אפי' דיבר עמה מעסק גירושין לא מהני מדלא מחלק מעיקרא כשזכר דין כנסי שט"ח כמו דמחלק אח"כ בנתן סתמא א"כ ממילא שוב לא מוכח דין זה דסתמא פסול דהוצרך לומר כנסי שט"ח דאז אפי' דיבר עמה בעסק גירושין פסול ועמ"ש בסמוך:

סעיף ב:

ג במד"א כשלא היה מרבר עמה על עסקי גיטה אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום ה"ז גט:

ג בד"א בשלא הי' מדבר עמה וכו'. בקידושין (דף יוד) גרסי' הי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ולא פי' רי"א דיו רי"א צריך לפרש ואמרי' התם דהלכה כר' יוסי והוא דעסוקין באותו ענין וכן פסקו הפוסקים ולפ"ז יש לתמוה על המחבר והוא לשון הרמב"ם שלא כתבו רק מדבר עמה בעסקי גירושין ולא זכרו עסוקין באותו ענין וביותר תימה דגבי קידושין כתב הרמב"ם בהדיא עסוקין באותו ענין וביותר תימה על הב"י שכ' בפשיטות דהרמב"ם מצריך עסוקין בקידושין וגירושין ובאמת בגירושין לא זכר רק הדיבור בעסק גירושין דבהא לא סגי להו בש"ס רק עסוקין באותו ענין כמו שפירש"י התם:

לכן נראה לפענ"ד ברור דס"ל להרמב"ם כדעת הראב"ד שהביא הרז"ה דהא, דאמרי' התם עסוקין היינו בקידושין דוקא דבעי' דעתה והיינו דפרכי' התם מנא ידעה אבל בגירושין לא בעי' דעתה כלל ומדאו' אפי' נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלל הוי גט ורבנן הוא דאצרכו כדי שיהא מבורר שנותן לגירושין הלכף כל שדיבר עמה בעסק גירושין סגי בהכי אפי' לא. הוי עסיקין באותו ענין ולפי' הרז"ה דגם בגירושין צריך שיוציא בפיו דוקא א"כ מאי מנא ידעה דקאמר. ועוד אי צריך שיוציא בפיו מאי מהני עסוקין ואי מהני גם הדיבור בעסק הגירושין מהני וקו' הש"ס מנא ידעה משמע ודאי דבקידושין קאמר וכן פירש"י התם להדיא ואף דהרמב"ן ז"ל הביא תוספתא דמפורש בה דר"י סובר בגירושין בעינן עסוקין באותו ענין ואי לאו אינו גט הך תוספתא ע"כ לאו דסמכא הוא דאל"כ למה לא הקשו בקידושין מינה להך מ"ד דסובר אליבא דר"י גופא אפי' אין עסוקין ושם קאמר כתנאי רשב"א ורבי מה דלא מוכח כלל אליבא דר"י וע"כ דלאו דסמכא הוא או שיש לפרש בה שהי' מדבר עמה בעסקי גירושין כהך מתני' דמעשר שני רק מברייתא דהתם דפליג רשב"א אפי' אין עסוקין שפיר דייק דמדבר לא מהני רק עסוקין דאי עסוקין הכוונה הדיבור בעסק הגירושין הא ליכא למ"ד דבלי דיבור כלל מקודשת וע"כ דדיבר עמה רק בלי עסוקין נחלקו ועכ"פ מוכח מהך סוגיא דקידושין דמהך ברייתא שהביא הרמב"ן ז"ל ליכא למידק כלל ולפי זה ממילא יש לומר דהיינו דוקא בקידושין אבל בגירושין לכ"ע לא בעי עסוקין רק הדיבור מקודם בעסק גירושין סגי וצ"ע: סעיף ג. כשיתן לה הגט (ד) יאמר לה הרי את מגורשת ממני בגט זה ומותרת לכל אדם או הרי את משולחת ממני ואם שלוחו נותנו לה אומר הרי את מגורשת מפלוני בגט זה והרי את מותרת לכל אדם ואם אמר לה איני אישך איני בעליך יש מי שאומר שאינו גט אפי' היה מדבר עמה על עסקי גיטה דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו. ויש מי שאומר שאם היה מדבר עמה על עסקי גיטה הויא ספק מגורשת:

ד יאמר לה הרי את מגורשת ממני וכו' איני אישך איני בעליך וכו'. זהו מדברי רבינו ירוחם שהביא דעות בענין זה ולא חש המחבר לכתוב דעת שלישית ממנו שהיא מגורשת ודאי כשדיבר עמה מעסקי גירושין דודאי לא נוכל להקל לעשותה מגורשת ודאי ולא חש לכתוב רק דאינו גט וספק גט. והנה מדברי הרמב"ם ודאי מוכח דאין חילוק כלל בזה בין דיבר עמה מעסקי גירושין או לא שהרי לא זכר מקודם הך הפרש וכתב בפשיטות דאינו גט רק אח"כ גבי נתן לה בשתיקה זכר חילוק זה:

אמנם נראה לפענ"ד דסובר הרמב"ם ורש"י הרי"ף דכ' זה דוקא בכתב כך בגט ובהא ודאי לא מהני עסוקין דהא בעינן ספר כורתה שיהא נזכר בספר והאיך מהני עסוקין ולכך לא זכר הרמ"א ז"ל כלל דעסוקין לא מהני כי אין ענין עסוקין למה שצריך להזכיר תוך הגט אבל באמר כך בע"פ ובגט כתוב בדינו לא מבעי' דבעסוקין דמהני אלא אפי' בלא עסוקין כלל מה ס"ד דלא מהני דלא גרע איני אישך מעסוקין בגירושין וכי צריך שיעסקו דוקא בלשון גירושין המועיל רק כל שהי' הכונה להתגרש אף שדיבר בלשון גרוע ודאי מהני ואף כאן אף שאמר בלשון גרוע איני אישך הרי דיבר בענין הריחוק ממנה א"כ נתגלה כוונתו לגירושין ובגט נכתב כהלכתו ועיקר הגירושין בגוף הגט רק הקפידה שלא יתכוון להיפוך כגון כנסי שט"ח וכל שאומר איני אישך הרי נודע שנותן לגירושין ואף דגבי קידושין בהני בעי' חרופתי צלעתי מבואר התם דאף אי הי' שותק הוי מהני בהני לישני גרועי גרעי היינו דוקא התם דאין הכסף גורם הקידושין רק מה שמקדש בפיו ומה שעסק מקודם חשיב כדיבר בפיו ואי אמר הני לישני גרועי שיש להסתפק למלאכה בודאי גרע משתק אבל הכא דבכתיבה מתגרשת ושם כתוב כהלכתו ואי הי' שותק ג"כ מהני מדאו' להרמב"ם בלי עסוקין כלל א"כ מה בכך דאמר לשון גרוע סוף סוף לרחקה מעליו אמר ובאמת לא יהא אישה רק שצריך לומר שהיא לא תהא אשתו א"כ לא גרע ממדבר בעסק גירושין וכ"ש שלא יתבטל לגמרי דלא גרע משתק לגמרי:

ועוד כיון דסובר הרמב"ם דבשתיקה מדאו' הוי גט א"כ ע"כ דהך ושילחה דדרשינן מינה ולא שישלח את עצמו אכריתות שבתוך הגט קאי דאי אמירתו בפיו א"כ יהא אמירתו בפיו מפורש בקרא ולמה בשתק הגט גט מדאורייתא וע"כ דושלחה היינו כריתות שבתוך הגט ומינה דרשינן ולא שישלח את עצמו א"כ מנין שאם יאמר בלשונו איני אישך לא יהא גט דודאי כל המגרש הוא לא אישה והיא לאו אשתו רק שלא זכר בלשונו רק שהוא לא אישה ואין כאן רק חסרון שהיא לא תהא אשתו ולא גרע משתיקה ודוקא אכתיבה קפיד קרא: ותמהני על הב"י האך עלה על דעתו לומר דהרמב"ם והרי"ף מודי באמר רק דזכרו כתב דמשמע להו דבכתב מיירי דעל גופו של גט קאי והוא תמוה דפשיטא דלא דמי כתב לאמר להרמב"ם גופא דבכתב אי לא כתב כלל הגט בטל לכך גם איני אישך דהוא לשון גרוע לא מהני אבל אמר דסובר הרמב"ם דבלי אמירה כלל הוי גט מנין שלא יהא גט בלשון גרוע ופשיטא דאי הי' דעתו גם קאמר דהוי לי' לפרושי וכן בש"ס הוי להו להזכיר רבותא באמר דהני לישני גרועי גרעי משתק דמכתב אין ללמוד זה רק דהוי כלא כתב ולא דגרועי גרעי. ועוד תקשה במשנה גופא לכן ברמב"ם למה כתבו בכנסי שט"ח דאינה מגורשת הוי להו לומר רבותא באיני אישך דלריחוק קאמר מ"מ לא מהני ומה להו לומר בכנסי שט"ח דלא קאמר כלל לשום ריחוק ועוד דהא בעסוקין איכא למ"ד דמגורשת או ספק מגורשת והיינו משום דלא גרע משתיקה דמהני עסוקין א"כ אי ס"ד דבאמר ס"ל כן א"כ פשיטא דהי' לו להזכיר דהא ע"כ לא דמי לכתב דבכתב אפי' עסוקין לא מהני לכ"ע דהא אינו כתוב בגט ובאמר מהני עסוקין והאיך ישתוק הרמב"ם מאמר ויסמוך דנלמד מכתב מה דלא דמי להדדי כלל. לכן נראה לפענ"ד ברור להרי"ף והרמב"ם ורש"י באמירה אינו מזיק כלל ואפי' תימא דחשיב כשתיקה א"כ לא מבעי' דעסוקין מהני אלא אפי' בלי עסוקין אינו רק פסול להרמב"ם כמו בשתיקה ולפ"ז יש לצדד להקל בנשאת בעסוקין בצירוף דעת שלישית שהביא רבינו ירוחם דהוי גט גמור בעסוקין וכל זה דוקא באמר אבל בכתב כך בגט אינו גט כלל ואפי' נשאת תצא ואפי' אמר בפי' בשעת נתינה לשון טוב וכ"ש דעסיקין מקודם לא מהני הואיל ולא נכתב בגט אין זה כריתות וז"ב לפענ"ד:

סעיף ד. אמר לה הרי את לעצמך ה"ז גט אבל אם אמר לה (ה) הרי את בת חורין לא אמר כלום (ה) הרי את בת חורין. הר"ן פרק המגרש כתב דהא דמבעי' לן בש"ס באמר לעבדו אין לי עסק בך היינו דוקא בעבד. ובאשה ודאי לא מהני והביאו ב"י ותימה שלא זכרו בש"ע וכן הרמ"א לא כתבוהו גם בש"ג בשם ריא"ז כתב בפשיטות דנראה דבאשה אינה גט ולדעתי צ"ע בזה דודאי משמע דעיקר הוכחה מדבעי' לן בעבד ש"מ דבאשה פשיטא להו דאינו גט ולדידי נראה להיפך מדלא קאמר מעיקרא פשיטא דבהא אינו גט רק בת חורין ש"מ דוקא בת חורין משום דאשה לעולם היא בת חורין. אבל אין לי עסק בך כמו דפשט בהרי את לעצמך מעבד דכ"ש באשה א"כ כמו כן באין לי עסק בך כיון דגופו קנוי מהני כ"ש באשה ובודאי לשון אין לי עסק בך כורתה לגמרי ממנו מכ"ש בעבד ולכך לא מבעי' לי' רק בעבד דכיון דהוא עצמו פושט הרי את לעצמך אשה מכ"ש בעבד לכך בעי בעבד ואי בעבד מהני כ"ש באשה ופשוט לי' דמהני וכ"ש באשה וצ"ע וכל זה דוקא בכתב כך בגט אבל אם בגט כתוב כהוגן רק אמר יש לצדד אפי' בהרי את בת חורין כמ"ש לעיל:

סעיף ה. (ו) צריך שיתננו לה בתורת גירושין אבל אם נתנו צה בתורת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אא"כ יאמר אוז"ב הרי זה גיטך או שיודיע כן לעדים בתחלה:

הג"ה. ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו או שהעדים מגידים לה אח"כ (כ"כ התוס' פרק המגרש):

ו צריך שיתננו לה וכו' ובלבד שתדע וכו'. דין זה צריך ביאור קצת כמו שאבאר. גרסינן בהזורק אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך נתן בידה והיא ישינה וכו' אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וכתבו התוס' דר"י הי' מצריך לנותן גט לאשתו לומר הא גיטך וגם הרי את מותרת ומיהו קשה דבהנזקין משמע דאפי' לא אמר כשר גבי מעדותו של ריב"ג נשמע אמר לעדים ראו גט זה וי"ל דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת אעפ"י דאשה מתגרשת בע"כ מ"מ צריך שיאמר הא גיטך שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעי' שיהא משלחה ואינה חוזרת עכ"ל התוס'. והנה נראה דעיקר הכוונה בתוס' להקשות לדעת ר"י דמצריך גם בנותן גט בסתמא לומר הא גיטך א"כ לא גרע סתמא מהך דהתם כמ"ש מהרש"א אבל מ"מ יש לתמוה בתוס' טובא דהא בקידושין מפורש דבעסוקין מהני בלא פי' ובלא עסוקין לא א"כ במאי איירי ר"י אי בעסוקין תקשי לי' מהך דקידושין דודאי ליכא למימר דהתם נמי שלא פי' לשעתו קאמר אבל אח"כ הודיעה שהיא גיטה ומגרשה בגט זה דא"כ בלי עסוקין האיך ס"ד שלא תהא מגורשת דהא בכנסי שט"ח ונתן בידה והיא ישינה מהני כ"ש כשנותן לה נעורה בסתמא וע"כ דלא אמר כלל הא גיטך ומ"מ בעסוקין מהני ואי ר"י בלי עסוקין מיירי א"כ אם יש לפרש הך מימרא דרבא פרק הנזקין בעסוקין א"כ גם לר"י לא קשה מידי ואם אי אפשר לפרש בהכי (כמ"ש לקמן] א"כ מהך ברייתא דקידושין תיקשי לי' לרבא ואינו ענין לדברי ר"י. מיהו בהא אפשר לומר דמהך דקידושין לא קשיא להו דס"ל כמ"ש הראב"ד הביאו הרז"ה דהתם לענין קידושין דוקא בעי עסוקין דאל"כ מנא ידעה אבל בגירושין דלא בעי' דעתה לא לכך לר"י קשיא להו דמצריך גם בגירושין לומר הא גיטך:

אמנם הא ודאי קשיא דמשמע דר"י הי' מצריך אפי' בעסוקין ובקידושין מבואר דבעסוקין לא ואולי סובר ר"י דהתם דיעבד מהני בעסוקין אבל לכתחילה צריך שיאמר הא גיטך לעולם ומ"מ מקשה שפיר מהך דהנזקין דהתם בלי עסוקין כמו שאבאר בסמוך אבל מ"מ קשיא לי חדא דתינח הך דרבא אבל מהך דריב"ג גופא מוכח דהא בחרשת מיירי ולא שייך בה עסוקין גם לא שייך בה הודעה דאל"כ מאי פשיט רבא מיני' וע"כ כמ"ש התוס' יבמות ריש פרק חרש דאף דבשעת גירושין משלחה וחוזרת היא מ"מ כשמוציאין אותה בע"כ אח"כ מבינה א"כ מוכח דלא בעינן אמירת העדים ג"כ דהא התם ליכא אמירת עדים דאי איכא לא קא פשיט רבא מידי:

ועוד דבלא"ה יש להבין התם דקאמר פשיטא ומשני מהו דתימא ביטולי' בטלי' וכו' ויש להבין האיך למד רבא דין זה מריב"ג דלא מיירי בהכי כלל ואי דעיקר הלימוד דלא בעי' דעתה. על זה מקשה פשיטא ועוד דמאי קושיא פשיטא הא מ"מ לולא ריב"ג לא מוכח זה ואי דהכוונה פשיטא דמוכח מריב"ג א"כ על זה לא תי' כלום והך דינא דביטול אינו ענין לזה כלל ומאי קאמר מעדותו של ר"י נלמד:

לכן ברור דכך הכוונה דס"ד דהך מילתא דפשיטא טפי מריב"ג דהתם בחרשת באמת ס"ד דמקרי משלחה וחוזרת כיון דאינה מבינה רק אח"כ כשמוציאין אותה בע"כ כמ"ש התוס' הנ"ל אבל כשנותן גט לפיקחת אפי', לא יאמר כלל רק יתן סתמא יודעת היא שהוא מגרשה דהא רואה גט בידה ומשלחה ואינה חוזרת היא ואפי' ריב"נ דפליג בחרשת מודה בהא ואהא משני דס"ד כיון שאמר כנסי שט"ח בטלי' לגט ובהא פקחית דמי לחרשת דג"כ אינה יודעת אם כוונתו לגירושין כיון שאומר כנסי שט"ח תדע דלולא דאמר לעדות באמת ל"ה גט כמתני' דהכא והיא אינה יודעת דאמר לעדות מ"מ כיון דאח"כ נתברר לה דהי' כוונתו לגירושין מהני כמו בחרשת דריב"ג ועכ"פ מוכח דלולא דאמר כנסי שט"ח לא הי' דומה לחרשת כלל ועדיף מינה דמקרי שפיר דעת האשה ג"כ דהיינו דמקשה פשיטא כנ"ל ולפ"ז אין ליישב ג"כ דהך דרבא בעסוקין דמ"מ הך דחרשת לא שייך עסוקין דמ"מ אינה יודעת ולפ"ז בהכרח מוכח מסוגי' דהתם דלא בעינן דעת האשה כלל ואפי' אין עסוקין מהני לגבי אשה:

אך בהא עדיין י"ל כמ"ש הרז"ה דמ"מ בעינן שיוציא בפיו וזה באמת לא מוכח מסוגי' דהתם כלל דהא גילה דעתו לעדים והוציא בפניהם בפיו. והנה מוכח מדברי הרז"ה דאין חילוק כלל בין כנסי שט"ח וכל הני דמתני' או סתמא רק כל שהוציא בפיו סגי וצריך לומר לדעתו הא דנקט כל הני לרבותא דאפ"ה הרי גיטך מהני אבל מדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרז"ה מוכח דלא בעינן בגט כלל שיוציא בפיו ואפי' עסוקין לא בעינן והתם דוקא בקידושין רק בהני דמתני' שאני דכנסי שט"ח חשיב כביטול ולדעתו כל בסתמא אפי' בלי עסוקין לא בעינן שיאמר כלל רק בקידושין לא בגירושין והרז"ה הקשה עליו אי משום ביטול תיקשי לר"ש דסובר אינו חוזר ומגרש בו ולק"מ דהתם שאני דביטל שלא ליתנו לאשה כלל אבל הכא כיון שנתנו לה ע"כ לא ביטלו רק לענין שכל זמן שלא יאמר הר"ז גיטך יהא חשיב כשט"ח בידה וכן דקדק הראב"ד בהדיא עיי"ש. ודעת הרמב"ן והר"ן הוא דעסוקין ודאי בעינן אפי' בסתמא כדמוכח בתוספתא רק דבהני דמתני' אפי' עסוקין לא מהני ומ"מ צריך לומר דמודה הרמב"ן להרז"ה דרק שיוציא בשפתיו בעינן לא שיודיע לאשה דוקא כדמוכח פרק חרש כמו שבארנו רק במה דסובר הרז"ה דבכל גוונא תליא בעסוקין ולהרמב"ן בהני דמתני' לא דאפי' בעסוקין לא מהני וכבר בארנו מה שיש לדחות ראיית הרמב"ן מתוספתא. ודעת הרמב"ם ז"ל בזה נראה שהוא כדעת הראב"ד ז"ל דעסוקין לא בעי' רק בקידושין כמש"ל רק דבהא סובר דבלי שידבר בעסקי גירושין כלל פסול דרבנן הוי עכ"פ כנ"ל גם מוכח מדבריו דמודה בזה לדעת הרמב"ן דבכנסי שט"ח אפי' עסוקין לא מהני כמ"ש לעיל רק דבזה יש להסתפק בשלפתו מאחוריו דמדברי הר"ן ורמב"ן מוכח דבהא נמי אפי' עסוקין לא מהני ואולם ברמב"ם יש לדקדק מדלא ערבינהו כנסי שט"ח ושלפתו מאחוריו בהדדי כמו במשנה ש"מ דסובר דלא דמי להדדי דנהי דהא ודאי ע"כ מודה דגם בשלפתו אינו גט בלא אמר הרי זה גיטך דהא בהדיא קתני במתני' בתרווייהו אינו גט אבל בהא סובר לחלק דבכנסי שט"ח אפי' עסוקין לא מהני דחשיב כביטול כנ"ל אבל שלפתו מאחוריו נהי דנתינה גרועה הוא אבל למה לא יועיל עסוקין כמו הרי זה גיטך דאח"כ כיון דעסוקין חשיב בעלמא כאומר הר"ז גיטך בפי'. ובודאי ל"ש לומר דנתינה גרועה חשיב כביטול זה נ"ל בטעמו של הרמ"א ז"ל ונראה דמזה הוציא הרמ"א דינו דבסתמא פסול דנהי דבכנסי שט"ח איכא למימר דקמש"ל אפי' עסוקין לא מהני אבל שלפתו מאחוריו למה לי הא בסתמא נמי עכ"פ בעינן מדבר על עסקי גיטין ומזה דייק דבסתמא פסול הוא ולא בטל משא"כ בשלפתו מאחוריו [והנך רואה כי רוב הפוסקים דעתם דהנך דמתני' בדוקא נאמרו ולפ"ז יש לפקפק בדברי הרא"ש מה שפילפלו בדעת ר"ח כי יש לפרש דבריו בענין אחר כפי דיעות הפוסקים הנ"ל ולכך מפרש לה בנתינה גרועה אבל בקירב עצמו סובר דהוי נתינה מעלי' והוי כסתמא ויתבאר לקמן סי' קל"ח בס"ד]:

כל זה בארנו דעת הפוסקים ז"ל בענין זה ודברי ר"י בתוס' הם כנגד כולם דהא ליכא למ"ד להצריך בסתמא דעת האשה והסוגי' דפרק חרש אי אפשר להולמה כלל לדעתי בפרט דמשמע מדבריו אפי' בעסוקין ולפ"ז יש לתמוה הרמ"א שהעתיק בפשיטות דעת ר"י מדברי התוס' הנ"ל ודברי הטור לא נתברר לי דבריש דבריו משמע כדעת ר"י ולקמן סי' קל"ח לא זכר דהעדים יודיעו להאשה רק במה שמודיע לעדים סגי והיינו דלא כר"י וצ"ע ולדינא בעסוקין אפי' הוציאה בפי' לא בעי' ואפי' בלי עסוקין יש לצדד להקל בסתמא כשהוציא בפיו עכ"פ וכ"ש בנשאת בצירוף דעת הרמב"ם הנ"ל דבסתמא אינו רק פסול דרבנן ולא תצא:

סעיף ו. אם יש אחד בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו אינו יכול לגרש (ז) אלא בפני האחד:

הג"ה. ואפי' יצא גט מתחת יד אחת אינה מגורשת עד שתביא ראיה שגירשה בפני האחר או תביא עידי מסירה שזהו שגירש את אשתו (ר"י ח"ה) י"א דאם שמות המגרשי' שוות אע"פ שאין שמות הנשים שוות מ"מ יכתבו סימן במגרש או מצד כינוי שלו (בסדר גיטין) או שהאחד כהן והשני אינו כהן (פרקי מהרא"י סי' ו') ולכן נהגו לתת הגט ברבים שאם היו בעיר שנים ששמותיהם שוים (שיהיה). אצל הגט (חדושי אגודה פ' כל הגט):

ז אלא בפני האחד. עב"ש שכתב דלדעת התוס' לר"מ אין מגרשין כלל רק בסי' ואנן חיישי' לדר"מ ג"כ והנה מה שגימגם בדברי הרמ"א שכתב ולכן נהגו אינה קושיא כי הכוונה דישמעו דשם זה מגרש יודיעו שיש עוד אחר שיכתבו סי' אבל בלא"ה נראה לפענ"ד דאין לחוש לדברי התוס' הללו דפשיטא דעיקר הכוונה הא דמוקמינן פרק כל הגט בע"מ וכר"א משום דלר"מ דלא בעינן ע"מ ומתני' סתמא קתני ממילא מיירי בלי ע"מ אבל לר"א דע"כ בעי' ע"מ מוקי לה בע"מ אבל פשיטא דגם לר"מ מהני ע"מ תדע דאי ס"ד דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אפי' ידעינן בבירור מי המגרש ומי המתגרשת א"כ מה ביקש רבא במה שאמר זאת אומרת דמה בכך, מ"מ הא לא מוכח מתוכו ואפי' אי לא חיישינן לנפילה וליכא למימר דהא גופא רצה רבא למידק דלא בעי' מוכח מתוכו דלא כפרש"י שם משום חשש נפילה חדא דאפי' אי בגיטין בעי מוכח מתוכו אבל בשטר לא משמע דבעי' כל שידענו שזה המלוה וזה הלוה ועוד כיון דקיימ"ל כר"א מה ביקש רבא להוכיח דין מוכח מתוכו לר"מ וע"כ דגם לר"א מוכיח דלא חיישינן דשל אחר הוא ואהא משני בע"מ וכר"א אתיא דלדידי' אין דוחק לאוקמא בע"מ כיון דבעי ע"מ יש לפרש דבאמת צריכין להעיד בפנינו דהיא היא ונידון הקושיא שהקשו התוס' מפרק גט פשוט לפי הנ"ל לק"מ ובלא"ה כתבתי (בסי' ק"כ) ליישב בטו"ט ע"ש ודברי הרשב"א שהביא ב"י תמוהין מאד ותוכן כוונתו דנהי דהתם אפי' במכירין אין כותבין רק זה בפני זה אבל במכירין אינו רק חשש בעלמא ומדינא מגורשת ומשום עגונא גבי שליח הקילו ודו"ק:

סעיף ז. (ח) אין מגרשין בשבת (ט) ואם השעה צריכה לכך כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם אם הגט ברשותו יקנה לה אותו ותזכה בו ובגט שבתוכו ואם אי אפשר בלא טלטול כגון שאין הגט מונח ברשותו יטלנו בידו ויתננו לה (וי"א דבזמן הזה דכותבין תורה שבעל פה מותר לטלטל גם בשבת (מרדכי ריש הזורק והסמ"ג) ויכול ליתנו לה בכל ענין):

ח אין מגרשין בשבת. זהו מן התוספתא פרק משילין וכתבו התוס' בגיטין (דף ע"ז) דלכך לא נזכר במשנה פרק משילין דין זה דאין מגרשין כדקתני אין מקדשין ואין דנין משום דבשכיב מרע מותר ותמהני דהם הם כתבו פרק משילין בשם ר"ת והשיגו על פירש"י דהא דמשני התם דאיכא דעדיף מיני' הכוונה דאי ליכא דעדיף מיני' באמת מותר אלמא דנקט לא מקדשין ולא דנין אף דאיכא גוונא דמותר באין לו בנים וליכא דעדיף מיני' א"כ למה לא תני ולא מגרשין ובשכיב מרע באמת מותר ואפשר לומר דעיקר האיסור של הגירושין מכח טלטול הגט או איסור הקני' של המקום בשבת אבל קידושין ודין הם בעצמם באיסור אי אפשר דמ"מ כיון דבברי בלא"ה אסור מכח הטלטול והקני' ובשכיב מרע הכל מותר לכך לא הוצרך להשמיענו כי דין הטלטול והקני' כבר נזכר במקומות רבים בשבת שהוא אסור:

ובזה יש לפרש כוונת התוס' שזכרו פירש"י דיש בזה איסור טלטול הגט וכתבו אח"כ אע"ג וכו' לכאורה אין ענין זה לפירש"י כלל ורחוק מאד לומר דבאמת אין ענין לפירש"י דאין דרך התוס' להזכיר פירש"י מבלי שחידש בו דבר לכן נראה בכוונת התוס' כך דוודאי בלי פירש"י הוי משמע להו דהטלטול מותר בגט כדעת קצת פוסקים רק האיסור לפי שהי' דרך רשות הרבים והשתא ניחא מה שאמרו בהך תוספתא אין מגרשין בשבת היינו בברי ובשכיב מרע מותר אבל לפירש"י דיש בזה משום טלטול הגט תיקשי מה זה שאמרו אין מגרשין בשבת הא בלא"ה אסור לטלטל וע"כ דקמש"ל דאפי' בשכיב מרע אסור דגבי' יש להתיר ע"י קנין מ"מ אסור לגרש וא"כ תיקשי לרבא דהכא ועל זה תירצו דשכיב מרע מותר ובאמת לא זכרו במשנה הך דאין מגרשין מהאי טעמא גופא משום דבלא"ה אסור לטלטל והטלטול כבר נזכר במקומות רבים בשבת ובשכיב מרע הכל מותר וזה שכתבו אח"כ ולא הוי טלי גיטך מעג"ק להורות דאם הקנה קודם שבת הוי טלי גיטך מעג"ק לכן בברי לא משכחת לה רק בשכיב מרע וצ"ע ועיין לקמן (סי' קל"ח) מ"ש בענין זה: (ט) ואם השעה צריכה לכך וכו' יקנה לה. ואף דהתירו לגרשו להקנות מ"מ לא התירו הטלטול כמ"ש הב"ש ולפענ"ד נראה פשוט דהגירושין עיקר האיסור לא הי' בשכיב מרע והקנין אין הכוונה להקנות ולעשות עסק מקח וממכר רק כוונת הקנין שתתגרש אבל הטלטול שאסרו בכל מקום בלי הגירושין כלל לא התירו כדי לפטרה מיבם. עוד הקשה הב"ש דהוי מוקדם ולפי מה שהעליתי לעיל סי' קכ"ז באריכות דכל גט שנכתב כהלכתו אף שניתן אח"כ אין לו דין מוקדם דתקנת חכמים לא היתה רק על העדים והסופר שלא יכתבוהו רק כפי תקנתם וכל ששינו פסלוהו אבל כל שכתבו כהוגן ולסיבה אירע שנתעכב והם לא הי' להם לחוש שוב אין בו פסול וכן מצאתי להדיא בהרמב"ן בחידושיו ע"ש א"כ ממילא ה"נ לק"מ. ומ"מ להפוסקים לעיל סי' קכ"ז דצריך שליח ולקצתן אפי' שליח לא מהני צ"ל כמ"ש הב"ש ועוד אפשר דכמו דהקילו הקנין והגירושין בשכיב מרע בשבת כמו כן הקילו בתקנה זו בשכיב מרע בפרט דליכא חשש פרי בשבת:

והנה התוס' הקשו הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ותרצו כיון שבא מרשותו לרשותה הוי נתינה ולא נתבררו לי דברים הללו דא"כ בטלי גיטך מעל גבי קרקע נמי נימא הכי דמ"מ יצא הגט מרשותו לרשותה וכי עדיף רשותה מידה והי' אפשר לומר דהא דלא מהני בטלי גיטך מעל גבי קרקע היינו בקרקע דלאו דילי' אבל בקרקע שלו מהני והא דפריך בשלפתו מאחוריו מרבא משום דמעיקרא לא הוי נתינה ואח"כ הוא ברשותה דידה לא מקנייא לי' אבל הך סוגי' דספ"ב משמע להדיא אפי' בקרקע דידי'. לכן נראה לי דדוקא בנותן לה הגט בלבד בעינן נתינה הראוי' לנתיצת הגט אבל בנותן לה ע"י קרקע נתינת קרקע חשיב נתינה כה"ג ע"י קנין ומיקרי שפיר נתינה. או אפשר דדוקא טלי גיטך הקפידו אבל כל שבא לידה שנעשה שלה שלא ע"י נטילתה חשיב נתינה ודו"ק ועמ"ש לקמן (סי' קל"ח סק"א):

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה