תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קלד
צריך שיבטל הבעל כה מודעות ובו יא סעיפים:
שיבטל כא מודעה קודם שיתן
סעיף א. צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט שאם מסר מודעה בפני שנים ואמר גט שאני רוצה ליתן לאשתי (א) דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל הרי הוא בטל (ב) אע"פ שלא לקח בקנין: הג"ה. ואע"פ שלא מסר בפני ב' עדים ביחד רק בזה שלא בפני זה ובלבד שיהיו כשרים (ריב"ש סימן רל"ב):
א) דעו שאני אנוס. יש בזה מחלוקת ודעת רשב"ם דוקא כשיש אונס רק דמאמינים אבל אם אין אונס לא ודעת רוב פוסקים אינו כן ולכאורה יש ראי' מהך סוגי' דעירובין דפריך פשיטא ומשני לא צריכא דעשוה ואירצי' משמע דס"ד בגט הניתן ברצון וקשה מאי מקשה פשיטא לימא דקמש"ל אפילו בלי אונס כלל מודעתו מודעה אבל באמת לק"מ דוודאי ידע רכ"ש בגט שכופין להוציא מיירי דאמתניתי' קאי [דאל"כ הוי מצי לומר דקמש"ל אפילו לא הודיע האונס לעדים] רק דס"ד דמיירי דמסר מודעה ומחמת המודעה ממילא נתנו בטוב כי סמך על המודעה ואהא מקשה פשיטא דהא אונסו ידוע לכ"ע דמאותן שכופין להוציא הוא ואהא משני דמיירי דעשוה ואירצי' א"כ בוודאי ביטל המודעה דאי לא ביטל למה לא נתן ברצון וע"כ דביטל המודעה ולכך לא רצה ליתן וכיון דע"י כפי' אירצי הוי גט כשר קמש"ל עד שיאמר רוצה אני דבטלי' למודעה. גם בש"ס פרק חזקת דקאמר גילוי מילתא בעלמא הוא משמע דלא כרשב"ם רק במתנה וגט כל שאינו גומר בלבו ליתן ולגרש לאו כלום רק דברים שבלב אינן דברים אבל כל שמגלה דעתו קודם מועיל דברים שבלב הילכך בלי אונס כלל כיון שגילה דעתו שאינו חפץ במעשה שיעשה לאו כלום הוא ורשב"ם דחק מאד לפרש דגט ומתנה אמרינן דוודאי יש לו אונס מדמוסר מודעה דאם לא כן מי מכריחו ליתן ולשון הש"ס לא משמע הכי רק כמו שכתבתי הילכך העיקר כדעת רוב הפוסקים בזה וכמ"ש הרמב"ם ולא ידעתי למה זכר המחבר לשון זה שהוא כדעת הרשב"ם מה שכתב בסמוך דאפילו אומר שקר מהני ואולי רבותא קאמר דאפילו שאני אנוס ונמצא שקר הוי מודעה לאפוקי סברת הרמב"ן שביקש לחלק באומר בטל מהני ובאומר אנוס ונמצא שקר לא ועמ"ש סק"ג:
ב) אעפ"י שלא לקח בקנין. כ"כ כל הפוסקים ולא אוכל לידע האיך שייך קנין בשלומא במבטל מודעה שהוא עושה עסק עם חבירו שמוכר לו או נותן או מגרש א"כ הי' ס"ד שיקבל קנין על הביטול מודעה ובזה מחזק העסק שעושה משא"כ במסירת מודעה שהוא מוסר מודעה שהעסק שיעשה אינו כלום למי הוא מקבל קנין כיון שאין לו עסק עם שום אדם ואדרבא הוא מסלק עצמו ממנו ומה הוא מחייב עצמו באותו הקנין ולמי הוא מחייב ויראה שמה שזכר הרמב"ם דבר זה הוא בשביל ביטול המודעה דבזה ס"ד לומר דבעי קנין משא"כ על המסירת מודעה וצ"ע:
סעיף ב. (ג) אע"פ שאין מכירין את אונסו ואפי' אם האונס שאמר היה שקר ואע"פ שנתנו אח"כ לא אמרינן שביטל המודעה שמסר עד שיאמר בפי' שמבטל המודעה ואז היא בטלה ואינו צריך קנין:
ג) אעפ"י שאין מכירין את אונסו. בש"ס פרק חזקת כל מודעה דלא כתוב בה וידענא באונסי' לאו מודעה הוא ואקשינן בגט אילימא בגט ומתנה גילוי מילתא בעלמא היא ופי' הרשב"ם דנאמן בזה דאנוס הוא דמדמסר מודעה דמי מכריחו על זה והפוסקים חולקין עליו דאפילו שקר מהני כמ"ש בס"ק א' ומ"מ נראה דסברת רשב"ם אמת דוודאי נארן דהי' אנוס ולפי זה מוכח דמיירי בגט שאינו מן אותן שכופהן להוציא וכן מוכח בש"ס להדיא דאל"כ תיקשי הא אונסו ידוע לכ"ע גם לא מיירי שכפהו ליתן גט שלא כדין דא"כ אין צריך למודעה כלל ותלה וגירש בלי מ"מ לא הוי גט וע"כ דמיירי שנתן הגט ברצון רק שיש לו איזה סיבה וטעם שהוא מוכרת ליתן גט והוא ידוע לו בלבד וס"ד דצריך שיהא ידוע לעדים קמש"ל דלא כמ"ש רשב"ם דנאמן הות בכך מסברא ולפי זה איכא למידק לבגט כזה לא יועיל ביטול מודעה כלל ואפילו לא מסר מודעה על הביטול לא יועיל הגט אף שביטלו דכמו שאנו מאמינין אותו מצד הסברא שהוא כאונס בגט זה ליתא ליתני לאיזה סיבה הכמוס בלבו א"כ כיון שכך הוא ממטבע הגט ובטל מודעה קודם ממילא נאמין לו שהי' אונס גם בזה והוצרך ליתן גט בביטול מודעה לאותו סיבה בעצמה שהי' צריך ליתן הגט בלי כפי' כלל רק לאיזה אונס כמוס בלבו ובהדיא משמע מכל הפוסקים דביטול מודעה סגי כל שלא מסר מודעה על הביטול ועכ"פ כשביטל כל המודעות וודאי מהני ולמה לא נימא דהי' אנוס: לפיכך נראה לי דהא דאמרינן תלוה ויהיב או גורשי לא הוי גט ומתנה היינו דוקא כשכפהו ליתן הגט או המתנה אבל כשלא כפהו בזה רק נתן מרצונו אף שהי' לו איזה אונס כמום בלבו הוי גט ומתנה כל שלא מסר מודעה בפי' וכן נמי כשמסר מודעה כל שלא זכר הביטול בפי' ואח"כ ביטל המודעה אף דפי' אונס גם בביטול כיון שלא כפהו בזה כלל לא הוי תלוה וגירשא ויהיב עד שיזכיר בפי' במודעתו גם הביטול וכמו במכר דתלוה וזבין מועיל ומסירת מודעה מבטל המכירה אמרינן דאם ביטל המודעה אף דאונסו גלוי לפנינו דהוא אנוס על הביטול מ"מ כיון דלא מסר בפי' מודעה על זה מהני ואם מסר בפי' מהני באופן שיבטל כל הדברים הקודמים וכן בגט שדינו שכופין להוציא כמו כן בגט שאין דינו שכופין להוציא וכן במתנה רק דמ"מ הי' אנוס באופן הצריך למסירת מודעה דוקא [דאי הי' אונס בנתינתו בלי מ"מ כלל הגט בטל] ממילא כל שביטל המודעה ולא זכר בשעת המודעה בפי' הביטול ג"כ אף שבאמת פי' אונס בלבו לא הוי תלוה וגירש וכן כשזכר במודעתו הביטול וביטל כל הדברים הקודמים מהני ודוק היטב:
ובזה תבין דברי רבינו יונה שהביא הנ"י פרק חזקת והב"י כתב שדברי תימה הם ולפי מה שכתבתי דבריו ברורים ומיירי בגט ומתנה באונס דמיירי בש"ס דבעי מסירת מודעה דוקא ובזה שווין גט ומתנה למכר בהלוה וזבין ממש דבאופן שצריך בגט ומתנה מסירת מודעה דוקא דהא חזינן דאפילו רבים יודעין באונסו צריך מודעה רק דמקשה למה להו לידע הוא עצמו נאמן אבל עכ"פ שמענו דכל שלא היה אנוס על הביטול כל שלא מסר מודעה על הביטול הוי גט וזה ברור בכוונת הנ"י:
סעיף ג. לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר (ד) ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה (ה) וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן הדברים ביטול לגט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטא הגט מחמתו והריני פוסל כל עד או עדים שיעירו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דיבור:
הג"ה. וי"א דסגי אם אומר שמבטל מודעא (ו) ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי (טור בשם הרא"ש) וכן נוהגין אך טוב לכתחלה לחוש ולומר כסברא הראשונה:
סעיף ד נהגו להצריך ביטול מודעא אף למגרש מרצונו:
הג"ה. ומיהו אם שכח מלבטל כשר (מ"כ בשם הרא"ש) מאחר שמגרש מרצונו (מ"כ בשם מהר"ל) ונהגו עוד לבטל מודעא קודם שיצוה לכתוב קודם הנתינה (במרדכי) ואע"פ שי"א שאם בטל הגט בין כתיבה לנתינה לא היה מועיל אח"כ ביטול מודעא לגרש באותו גט ולכן אין מניחין אותו לילך עד שיתן הגט אפ"ה מחמירין ג"כ לבטל מודעא בשעת נתינה (עיין בב"י):
ד) ויאמר כן הריני מבטל כל מודעה וכו'. משמע מכל הפוסקים דלא מהני רק שיאמר כן בפי' שמבטל מודעה ואפילו אמר רוצה אני לא מהני והם מפרשים הש"ס בעירובין עד שיבטל המודעה בפי' דלא כמשמעות פשט המשנה דבאמירת רוצה אני בטל למודעה. והנה יש להבין דשם דייק מדלא קאמר עד שיתן רק עד שיאמר ש"מ עד דמבטל לי' למודעה והא בגט חוץ הנתינה צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומי א"כ הוצרך לומר עד שיאמר וצריך לומר דמלשון רוצה אני דייק דהוי לי' לומר עד שיאמר לסופר כתוב ויגרש או עד שיגרש וממילא כל דיני הגירושין בכלל ומדקאמר עד שיאמר רוצה אני משמע דבא לומר שיאמר בפי' שהוא ברצון ולא סגי במה שיצוה לכתוב וליתן רק שיאמר שרוצה בכך ולפי זה קשה מאוד לומר כיון דתנא קפיד בלישני' ואנו נימא דבהכי נמי לא סגי רק שיבטל מודעה בפי':
אמנם המדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל יראה דבגט מעושה לא זכר כלל שיבטל מודעה רק שיאמר רוצה אני כלשון המשנה ממש רק בגט הניתן ברצון שם כתב כל דיני מודעה וביטולה ודבר ברור היא שטעמו כיון דגט מעושה בלא"ה במחשבתו אינו רוצה לגרש כלל רק שדעתו הרעה שלא כדין לא חשיב דעת וכל שאומר בפה שהוא ברצון אף שאין מחשבתו לכך סגי א"כ מה צורך לביטול מודעה הא כמו שהוא אנוס, על הגירושין כך הוא אנוס על הביטול שאין משגיחין על מחשבתו רק על אמירתו עכשיו בפיו א"כ כל שאומר לפנינו שהוא ברצון סגי בכך אף שבלבו הוא שהוא אנוס לא משגיחין על דבריו שבלב בעישוי כדין אבל כשנותן גט שלא מאילו שכופין להוציא ומסר מודעה מקודם דאז משגיחין על דבריו שבלבו מאחר שגילה דעתו מקודם א"כ אי אפשר רק שיבטל באמת עכשיו כל דבריו שדיבר קודם מרצונו הטוב הילכך לא סגי באמירת רוצה אני כיון שמסר מודעה קודם על זה רק צריך שיבטל המודעה בפי' או כל הדיבורים שדיבר קודם דאז בוודאי הי' דברים שבלב אם במחשבתו אינו כן מאחר שאין לו גילוי על זה כיון שביטל בפיו בפי' כל הדברים הגילוי שגילה מתחילה וחילוק זה ברור לפע"ד בדעת הרמב"ם עד שאני תמה על הרא"ש והר"ן פרק השולח שהביאו לדברי הרמב"ם מהך סוגי' דעירובין דמועיל ביטול אף שמסר מודעה על הביטול ובאמת אין משם ראי' כלל והרמב"ם גופא סובר כן דהתם לא בעי ביטול כלל רק באמירת רוצה אני אין משגיחין על מחשבתו אף שגילה דעתו קודם במודעתו דהא אפילו עומד וצווח לפנינו כופין עד שנותן גט ואומר רוצה אני בפי' א"כ כמו כן אין משגיחין על מסירת מודעתו מקודם רק דס"ד דכל שנותן גט סגי ועל זה אמר כיון שמסר מודעה צריך שיאמר בפי' רוצה אני ובזה מבטל המודעה שאמר שהוא אנוס רק ברצון מגרש וזה כולל כל הביטולים ואף שאין מחשבתו לכך לא איכפת לן כיון שהכפי' כדין ודעתו הרעה לא חשיב דעת משא"כ בשאר גט וטעמו של הרמב"ם דמהני ביטול על כל הביטולים יתבאר בסמוך ודו"ק כי זה נראה עיקר אבל מכל הפוסקים לא משמע כן רק צריך שיבטל בפי' כל המודעות אפי' בגט מעושה כדין ולפעד"נ כמ"ש:
ה וכן אני מבטל כל דבר שגורם וכו'. כך הם דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל הקשה ע"ז שאם אתה אומר דביטול מודעה לא מהני דחיישינן שמסר מודעה על הביטול אין לדבר סוף והעלה שאין תקנה רק לפסול עדים והביא ראי' דכה"ג מהני מהך דאמרי' באומר נאמנת עלי שלא באתי אף דאי בא אינו גט מהני נאמנות שלו ה"ה כאן והר"ן דחה דבריו אם נגרוס על מנת דהוי כתנאי שכל שתאמר שלא בא יהא גט ולזה הביא ראי' מהך דהמשליש גט לאשתו דהקשו הראשונים ליחוש שמא פייס והא התם שלא הגיע הגט לידה: בודאי כל שפייס לא הוי גט ומ"מ מהני נאמנות. אבל באמת אין זה ראי' לפי מ"ש התוס' די"ח דאפי' לפיר"ת אינו רק לעז בעלמא הילכך באומר נאמנת עלי כסופי' לי' מילתא להוציא לעז משא"כ הכא דאי מסר מודעה מדאורייתא גיטא בטל וכן נראה להדיא מפירש"י (דף ע"ו) שם דאינו רק מחשש לעז וי"ל סברת הרשב"א ז"ל עד צד אחר דכל שפסל עדים אפי' מסר באמת מודעה לא מהני כמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"ץ דמדקאמר האי מאן דמסר מודעה משמע דבעי' שימסור לעדים דוקא ואי מסר לפני פסולין או לפני ע"א מפקפק הר"ן פרק חזקת אי מהני א"כ ה"ה אי פסל עדים ממילא ל"ה מודעה כלל. אמנם דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דאי אפשר שנאמר שיוכל אדם להתקשר עצמו בדיבור שלא יוכל שוב לחזור בו בשום פנים בעולם ואף כאן אם ימסור מודעה ויאמר שכל הדבורים שידבר אח"כ בקיום הגט מבטל אותם קודם שוב לא יוכל לגרש לעולם שכל דיבור שידבר בקיום הגט כבר ביטל קודם והא ודאי ליתא הילכך ע"כ דכל שמבטל הדברים שדיבר קודם מהני הילכך אם ביטל מודעה דמודעה לא מהני דשמא כבר אמר שמבטל כל הדיבורים עד סוף העולם ולא מהני רק שיבטל כל הדיבורים שדיבר קודם בביטול גט זה ובזה נתבטלו כל דבריו הראשונים:
ו מודעה דמודעה. כתב ב"י בשם הר"ן פרק הכותב דלא סגי שיכתוב כל מודעה עד עולם דשמא עד עולם לא קאי רק על מודעה ולא מהני עד שיכתוב ומודעה דמודעה עד עולם והר"ן כתב כן בשטרות וה"ה לגיטין ואמת שכך כתב הר"ן פרק הכותב אהא דמבעי' לן פירי פירות דוקא או ע"ע דוקא ואמרי' התם אי תרווייהו דוקא תרתי למה לי ואמר התם אי אמר ע"ע בלבד הו"א אפירות קאי ופירש"י שלא יאכל הפירות לא בראשונה ולא בשני' וכתב על זה הר"ן דמיהא שמעינן למודעה ולפענ"ד הוא תמוה דמה ענין זה לזה התם ודאי יש במשמע בלשון ע"ע על הפירות שלא יאכל הפירות לא בראשונה ולא בשני' או כמ"ש התוס' שם ואף דלפירש"י קשה הא בלי ע"ע בודאי אינו אוכל לעולם מ"מ כבר כתב הר"ן דאורחי דאינשי לפרושי שפיר אבל הכא מה מקום יש לדבר זה שהוא מבטל מודעה ע"ע כל שהוא מבטלה עד עכשיו גיטו גט ואיזהו פירוש יש לדבר זה שנטעה שהוא מבטל על שנה אחת או שתים. לכן ברור דכל שאמר שהוא מבטל מודעה ע"ע בהכרח כוונתו על מודעה דמודעה ע"ע וכ"ש האידנא דנוהגין לומר כדברי הרמב"ם ז"ל שמבטל כל דיבור שגורם פסול לגט זה דודאי סגי בהכי ודברי הר"ן ז"ל לא נתבררו לי בזה:
סעיף ה. אם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבות יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס:
הג"ה. (ז) וה"ה אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סי' קע"ג) אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר (ח) ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים) ויש מחמירין אפי' בכה"ג (שם בתשו' הרשב"א) וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א) י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו אבל אם אונסין לאחר, עד שיגרש חברו אפי' אב על בנו או להיפך לא מקרי אונס (תשובת הרשב"ץ) (ט) ויש מחמירין באב על בנו (ב"י וע"ל סימן קנ"ד מדינין אלו): (ז) וה"ה אם קיבל קנין. עב"ש שתמה דבפסקי מהרא"י מוכח להיפך דאין הקנין חל כלל עיי"ש וז"ל הד"מ אות ז' וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' קע"ג דאם קיבל קנין לגרש אשתו הוי אונס אבל אם שיעבד עצמו בקנס לגרש חייב בקנס אבל אם עשה הכל בקנין אחד הכל בטל הואיל ואין הקנין חל לענין גירושין אינו חל ג"כ לענין קנס ע"כ. ולכאו' יש סתירה בדבריו מני' ובי' דמעיקרא כתב בשם מהרא"י דהוי אונס הרי הקנין חל והדר כתב דאין הקנין חל:
אבל באמת דבריו נכונים וברורים דודאי כל שהי' הדין דגט הניתן באונס כשר כמו שאר גט א"כ הוי מקום לקנין לחול שיהא מוכרח לגרש מחמת הקנין אבל כיון שכל שהוא מוכרח לגרש אינו גט א"כ אי אפשר שנאמר שיחול הקנין שיהא מוכרח לגרש בעבור הקנין כיון שאין גט הבא בהכרח גט כלל ולפ"ז אם קיבל קנין לגרש דהוא חושב דמהני קנינו ובעבור זה הוא מגרש הרי הוא דומה לאונס וצריך שיודיעוהו קודם שהוא מוכרח לגרש ואם לאו ישלם הקנס ואין זה דומה לאונס כיון שאינו אנוס על הגירושין בעצמותן וחל עליו הקנס ואינו דומה לאונס אבל קנין על הגירושין בעצמותן דומה לאונס ואינו חל ואינו יכול לגרש בעבור הקנין רק שידע שאינו כלום ובלי הקנין מגרש וזה שכתב מהרא"י דאם קיבל קנין על הגירושין ועל הקנס הוי קני את וחמור כיון דאינו חל על הגירושין שיהא מוכרח לגרש עבור הקנין דא"כ הוי אונס כן אינו חל הקנין על הקנס שיהא מוכרח ליתן קנס אם לא יגרש אף דבזה ל"ה אונס וה"ה דברי הרמ"א שכתב דה"ה בקיבל קנין לגרש הוי אונס ואינו חל ואינו מוכרח לגרש כדי לקיים הקנין ואי מגרש עבור הקנין פסול וצריך שידע שאין הקנין כלום אבל השיעבוד בקנס חל וצריך ליתנו או יגרש דלא מיקרי עבור זה אונס כיון שאינו אנוס על הגירושין אבל הקנין שהוא על הגירושין אינו חל שיהא מוכרח לקיים הקנין דאי יגרש עבור זה מיקרי אנוס כיון שהקנין הוא על הגירושין וז"ב לפע"ד בכוונת הרמ"א גם בביאור הגר"א תמה על הרמ"א ולפעד"נ כמ"ש:
ח ויכול ליתן הקנסות. כ"כ ב"י בשם הר' מיימון והביא ראיות לזה וכל ראיותיו צ"ע מה שהביא ראי' מהא דאמרי' פ"ק דכתובות ואין אונס בגיטין הוא תמוה דהתם כבר נתן הגט לאשה ברצונו והתנה אם לא יבוא יהא גט ונאנס אמרי' דאין טענת אונס בגיטין דכך נתרצה דאל"כ הוי לי' לאסוקי אדעתי' תדע דמחלקינן התם בין אונסי' דמגריי' ע"ש משא"כ כשהוא אנוס על כתיבת הגט ונתינתו. ומה שהביא ראי' מהא דפרק מי שאחזו על מנת שתתני לי מאתים זיז דפסקו הפוסקים אפי' נותנה לו בע"כ ג"כ לק"מ דהתם בשעת נתינת הגט נתרצה ברצונו הטוב לגרש על מנת שתתן לו רק לאח"כ הוא חוזר בו ואינו רוצה לקבל המעות ושוב אינו יכול לחזור שכבר גירש על תנאי זה שתתן משא"כ כאן שבשעת כתיבתו ונתינתו לידה אינו רוצה בגירושין והוא תמוה לפע"ד. גם הראי' עיקרית שלו שהביא מהך דגיטין באומר יאסרו כל פירות העולם עלי אם איני מגרשך ג"כ אינה ראי' כלל לפענ"ד דודאי כל שהוא אנוס בהפסד שיוציאו ממנו ממון והוא מציל עצמו בגט זה הוי אונס אבל להיפוך אם נותנין לו ממון לגרש אף דבלי המעות ל"ה מגרש רק לאהבת הממון פשיטא דלא מיקרי אנוס וה"ה התם שאין אנו מפסידין אותו בשום דבר רק לאהבת הפירות שיוכל לאכול לא מיקרי אנוס משא"כ להציל עצמו מקנס שיפסיד מכיסו וזה ברור לפענ"ד הילכך העיקר להחמיר כדברי הרשב"א שהביא הב"י והוא היש מחמירין שזכר הרמ"א: (ט) ויש מחמירין באב על בנו. זהו מ"ש ב"י על דברי הרשב"ץ בתשו' שכתב שאפי' הוציאו בנו להריגה לא חשיב גט מעושה שלא כדין וכתב עליו הב"י וז"ל תמהני עליו האיך יעלה על הדעת שממון יהא חמור מחיי בנו והן הן דברי הרב ולפענ"ד אין כאן תימה דהא כתב מהרי"ק שורש ק"ב בשם ר"ת בתשובה דנידוי בגט המעושה שלא כדין לא חשיב גט מעושה אלמא אף דשמתא חמיר מנגידא כדמוכח בש"ס להדיא ובנגודא הוי עיקר גט המעושה ומ"מ בשמתא לא ש"מ שאין זה תלוי בזה ואף דקשה לו צער בנו טפי ממונו וכן צער השמתא מ"מ כיון שאין כופין אותו ממש לא חשיב גט מעושה ולא מיקרי גט מעושה רק שכופין אותו ממש בהכאה או בהוצאת ממנו מידו בע"כ ולא בכפות בנו או אחר אף שמצטער עליו מ"מ אין כופין אותו ממש:
סעיף ו. הא דאינו גט כשהוא אנוס ה"מ כשמסר מודעה אבל אם לא מסר מודעה (י) אם אנסוהו שלא כדין פסול ובדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו ב"ד עד שהוציא הוי גט ומצוה על כל ב"ד שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש לבטל המודעה:
סעיף ז. מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגרם להיות ממזרים שהרי הגיע הגט לידה ותנשא בו ואחר זמן יבואו עדים שביטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קודם שיכתוב הגט ונמצא הולד ממזר: הג"ה. ואפי' בטל המודעה בשעת נתינה אפ"ה משמתינן לי' דיש לחוש שמא איכא דידעי במודעא ולא ידעי בביטול (תשו' הרא"ש כלל נ"ג וכ"כ הב"י בשם התוס'):
סעיף ח. אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין ואמר רוצה אני וגם ביטל המודעא או לא מסרה פסול ואעפ"כ פסלה מן הכהונה:
י אם אנסוהו שלא כדין פסול. עב"ש ובאמת ברור דלא נתכוון הב"י בלשון זה לדברי הרמב"ם דמדכתב בס"ז בהך גופא דהוא פסול ואעפ"י כן פסלה מן הכהונה ואי פסול מדרבנן קאמר מאי אעפ"י רק פסולה מן הכהונה וע"כ דפסול גמור קאמר מדאורייתא וקמש"ל דמ"מ פסולה לכהונה וכן בכ"מ ובב"י הניח דברי הרמב"ם בצ"ע בזה:
אבל לפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם כאשר נדקדק בלשונו שכתב הר"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואי אפשר להלום לשון זה יגמור ויגרש ואם הי' כוונתו הואיל וישראל אנסוהו גמר בלבו לגרש אפי' שלא כדין כך הי' לו לומר גמר וגירש. גם יש להבין דבקצת מקומות זכר הכפי' על הגירושין וגבי עישוי העכו"ם כתב ואם העכו"ם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ולא זכר הגירושין רק הכתיבה:
לכן נראה לי דודאי אף דכללא כייל הרמ"א ז"ל דכל מקום שכתב פסול היינו מדרבנן מ"מ נראה דלאו למימרא דהגט כמות שהוא פסול מדרבנן דהא גבי מוקדם ואין בו זמן כתב פסול ובודאי שהוא מחוסר עדיין נתינה ליד האשה ואז הוא פסול מדרבנן וכן טובא פסולי הכוונה שהם פסולים לאחר שיגרש בהם כדינו ולכתחילה אין לגרש בו כלל ואם גירש דינו שהוא פסול וכן שלשה גיטין פסולין בש"ס כך ענינם ואף כאן אני אומר שסובר הרמ"א ז"ל דמה שאמרו דעכו"ם לאו עישוי נינהו היינו דוקא על גוף הנתינה שהוא הדבר הכורת ומגרש בזה אם כפו אותו על זה לאו כלום הוא דלאו בני עישוי נינהו אבל בכל דבר שהיא עדיין אינה מגורשת בזה וכפהו כדין כיון שאין דעתו הרעה חשיב דעת וכפהו עד שציוה לכתוב גט לא חשיב גט מעושה כאלו נכתב שלא ברצון הבעל ואפי' יגרש בו ברצונו לא יועיל דדוקא לגמור הגירושין בכפייתם לאו בני עישוי נינהו הילכך אם אנסוהו עכו"ם לכתוב גט והכפי' היתה כדין ואח"כ גירש כו ברצונו הוי גט וכן אם אנסוהו, על הגירושין ג"כ רק אח"כ גירש ברצונו שנית הוי גט שלא נתבטל הגט לגמרי ע"י כפייחם דמ"מ כיון שהי' כדין ודעתו הרעה לא חשיב דעת הוי כנכתב לשמה רק לעשות מעשה הגירושין על ידי כפייתם אינן יכולין אבל אנסוהו שלא כדין אפי' על הכתיבה בלבד כיון שלא הי' מדעתו הרעה דשלא כדין כפהו הרי נכתב שלא ברצונו ובטל לגמרי הוא ואינו יכול לגרש בו לעולם ואם ישראל אנסוהו כדין בני עישוי נינהו אף על הגירושין גופייהו ושלא כדין שטעו או הדיוטות מ"מ כל שהם תשבו שכך ראוי לכופו לא חשבינן דעתו בזה שיחשב הגט כאילו נכתב שלא בציוויו דכל בכפיית ישראל דעתו הרעה חשבינן לה דהם כפהו לעשות מצוה רק לענין הגירושין גופייהו לאו בני עישוי נינהו רק כדין ולא שלא כדין הילכך גט זה לא נתבטל לגמרי וכל שגירש בו ברצונו הוי גט וזה שכתב הרמב"ם דלמה אין גט זה בטל דדעתו הרעה לא חשיב דעת הילכך בין בנכרי כדין בין בישראל שלא כדין לא מקרי גט מעושה שיהא בטל שלא יוכל לגרש בו ברצונו ואם גירש ברצונו לא יהא גט. אבל לענין הגירושין גופייהו יש חילוק בין נכרי לישראל דבנכרי לעולם לאו בני עישוי ובישראל כדין בני עישוי רק שלא כדין אינם בני עישוי על הגירושין. כללו של דבר שמה שכתב הרב בזה פסול ובטל כוונתו פסול וראוי עוד לגרש בו ברצונו הטוב שלא נתבטל עדיין ובטל אינו ראוי לגרש בו כלל אפילו יגרש ברצונו והן הן דברי שמואל בש"ס בישראל כדין כשר ושלא כדין פסול ולא בטל וראוי לגרש בו רק כשיגרש סובר הרב דפסול מדרבנן דכך הכוונה פסול כשיגרש בו ברצונו פסול הוא ולא בטל ולכך פוסל לכהונה שיש בו ריח גט אין בו דנכתב שלא בציווי הבעל ופרכינן עלה במה נפשך אי בני עישוי נינהו ליתכשר ואי לאו בני עישוי מיפסל נמי לא ליפסל לכהונה וקאמר רב משרשי' דבר תורה כשר ומדרבנן פסול ופריך עלה אי הכי שלא כדין ניהוי כישראל ומהדרינן דבאמת מדאורייתא לאו בני עישוי רק כדין מיחלץ בכדין דישראל לכך פוסל לכהונה שלא כדין לא מיחלץ בכדין דישראל ופסק הרמב"ם כמסקנא לכך פסק דגט פסול הוא ושלא כדין בטל ובישראל שלא כדין פסול וכדין כשר וזה שכתב יגמור ויגרש ובזה גילה דעתו שאין הכוונה שהוא פסול ע"י הגירושין הללו ע"י עישוי שלא כדין רק שלא נתבטל ויכול לגמור ולגרש וגט זה לא נתבטל שלא יוכל לגרש ברצונו כלל מחמת שנכתב שלא בציוויו דכל שלא כפהו על הגירושין דהיינו הנתינה לידה חשיב הכתיבה כאילו נכתב בציוויו כנ"ל:
סעיף ט אנסוהו כותים לגרש אם הוא חייב לגרשה (יא) מן הדין פסול ואעפ"כ פסלה מהכהונה ואם לא היה חייב לגרשה מן הדין אפי' ריח גט אין בו ולא נפסלה מהכהונה ואפי' אם קבל מעות על נתינת הגט לא אמרינן משום זה נתרצה (הגהות אלפסי פרק המגרש):
יא מן הדין פסול. הר"ן הקשה דאם קידש אחר נחוש לקידושין וכי תימא ה"נ נגזור בישראל כדין אטו עכו"ם שלא תנשא ודברים אלו דברי תימה דהאיך אפשר באותן שכופין להוציא כדי שתפטר היא ממנו שלא יהא גט גמור לינשא ומאי הועילו חכמים בכפי' זו אם עדיין אגידא בי' ועוד א"כ אף גט לא הוי שהרי שלא כדין הוא כיון שכפי' זו לא מעלה ולא מוריד ואין כאן גט כלל והעיקר דהוי כדין הוא דהדין הוא שתפטר ממנו לכן העיקר לפע"ד דכיון דפסולה לכהונה משום גזירה ממילא חוששין לקידושין וכדין דישראל שאני כמ"ש:
סעיף י. אם דחקו אותו בית דין של ישראל על ידי כותים והיו הכותים מכין אותו ואומרים (יב) עשה מה שישראל אומרים (יג) דינו כאנסוהו ישראל:
סעיף יא. גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו ונתנו לה ואחר כך ביטל מרצונו ואמר לה תתגרשי בגט שנתתי לך כבר א"צ לחזור וליטלו ממנה: (יב) עשה מה שישראל אומרין לך. זהו מה שכתבו התוס' וכתבו שיש מפרשים דהוא פסול והביאו ראיות שהוא כשר ויש לתמוה דהא בפשיטות מוכח בש"ס דרב משרשי' סובר דמדאורייתא כשר רק כדי שלא תהא תולה עצמה בנכרי ומפקעת מיד בעלה והשתא פשיטא דבכהאי גוונא כשר וצריך לומר דוודאי לר' משרשי' דסובר נכרים בני עישוי בוודאי הפי' כך רק לדידן דקי"ל דנכרים לאו בני עישוי כמו כן י"ל דאפילו בכה"ג פסול וכן דקדקו התוס' בהדיא דלאו בני עישוי נינהו. ובהכי ניחא דבפרק חזקת הוכיחו בתוס' מסוגי' דהתם דהפי' דכשר וכאן לא זכרו ראי' זו דהתם כל הסוגי' דנכרים בני עישוי נינהו ושפיר מוכח מהתם דכשר אבל כאן דקדקו אפילו אי לאו בני עישוי נינהו לכך לא זכרו ראי' זו ויש לתמוה על הרא"ש שכתב כדברי התוס' וזכר ראי' זו מפרק חזקת דאינה ראי' כלל ואי הא ראי' מהך דרב משרשי' כאן מוכח טפי כמ"ש:
אמנם בעיקר הראי' שהביאו התוס' מירושלמי נראה לי לפרש כוונת הירושלמי בפשיטות דס"ל לירושלמי דמה דמחלקינן בש"ס בין גט המעושה בישראל לעכו"ם היינו דישראל אין כופין ע"י חבטה והכאה רק בשיתא ומילי כמ"ש בתשובת ר"ת הנ"ל אבל עכו"ם חובטין לכך עישוי דישראל לא מיקרי אונס ועישוי דעכו"ם הוי אונס וזה שאמר רב ישראל שעישוי כמעשה העכו"ם בחבטה והכאה פסול באומר איני זן ומפרנס דמעיקרא קאמר בהדיא דהא דאמרינן עד שלשים יום יעמיד פרנס יותר מכאן יוציא היינו בלי כפי' ואף דסובר רב באומר איני זן כופין היינו באומר איני זן ואיני מפרנס כדאיתא התם בהדיא אבל במפרנס הוי שלא כדין לכך אפילו בעישוי ישראל כל שעישוי כמעשה עכו"ם פסול והדר קאמר דעכו"ם שעישוי כמעשה ישראל שלא בהכאה וחבטה כשר אפילו שלא כדין דלא מיקרי עישוי ולזה הביא ראי' ממתניתי' דלאו דוקא עכו"ם וישראל דהא מפרש והעכו"ם חובטין אותו הרי דעיקר ההפרש דהעכו"ם מכה וחובט משא"כ ישראל אבל אם העכו"ם עשה כישראל לא מיקרי עישוי ואפילו שלא כדין כשר וכאשר תדקדק בירושלמי תראה דהדברים נכונים מאד ולפי זה משמע לכאורה להיפוך ועכ"פ אין ראי' אבל מ"מ לדינא וודאי העיקר דכשר בכה"ג. והנה הטור בשם הרמ"ה כתב דדוקא בלשון זה אבל תן גט לא. ונראה דמודה הרמ"ה כל שישראל יודע שעל פי ציווי הישראל הוא מעשה אותו דאז גמר ומקנה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כדמוכח פרק חזקת אבל כשהעכו"ם אומר תן גט והוא אינו יודע שעל פי הישראל אומר כן לא שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים כיון דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו לא גמר ומקנה בכפייתם ולכך נקט במשנה עשה מה שישראל אומר לך שישמע מפי העכו"ם שעל פי ישראל הוא מעשה אותו ואז גמר ומקנה גם בעישוי העכו"ם משום מצוה לשמוע דברי חכמים:
יג דינו באנסוהו ישראל. יש לי ספק בעכו"ם שאנסו שלא כדין על פי ציווי ישראל ואי הוי כשלא כדין דישראל או לא ומלשון המחבר יראה דדינו ממש כאנסוהו ישראל הן כדין הן שלא כדין אבל לפי מה שכתבו, התוס' הטעם כיון שישראל מצווין לכפותו ע"ש יש לומר דוקא בכדין אבל שלא כדין צווי ישראל לא מעלה ולא מוריד והוי כאנסוהו עכו"ם שלא כדין:
ואשר הביאני לזה הוא לשון הירושלמי שהביאו התוס' ראי' לדין זה ונדחקו המפרשים בפי' דברי התוס' ולע"ד נראה ברור דכוונת התוס' בפשיטות דגירסתם בירושלמי בדברי רב כשר ובדברי ר"ח פסול וכן הוא להדיא בתוס' פרק חזקת שהוא ממש כדברי התוס' כאן ע"ש ופי' הירושלמי בפשיטות דרב קאמר דישראל המעשה כדין באומר איני זן ואיני מפרנס כשר ור"ח קאמר דעכו"ם המעשה אפילו כדין באומר איני זן ואיני מפרנס מ"מ פסול ומביא ראי' דעכו"ם אפילו בדין פסול מדקאמר עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאנו אומרין לך ש"מ דעל פי עצמו אפילו כדין פסול וא"כ מוכח דבמשנה להכשיר נאמר וזה ברור בכוונת התוס' רק שיש לדקדק לכאורה במה נפשך אי דפשיטא להו לירושלמי דישראל שלא כדין פסול א"כ מרישא דמתני' מוכח כן דאל"כ מאי הפרש בין עכו"ם לישראל וע"כ דס"ד דגם בישראל שלא כדין כשר ג"כ ועל שניהם מביא ראי' א"כ מאי ראי' מסיפא דילמא הכל שלא כדין ואכל כדין מי שמעת לי' וע"כ כמ"ש דשלא כדין עשה מה שישראל אומר לא מהני לכ"ע והוי ממש כמו עישוי העכו"ם בעצמו ואין בזה מעלה רק כדין ושפיר מוכח מסיפא דע"כ מיירי כדין ומ"מ מה שאנו אומרין לך לא ומ"מ יש לדחות דשפיר ידע דישראל שלא כדין לא רק מרישא לא הוי מצי למידק דאיכא למימר דאורחי' דמילתא נקט דישראל מעשה כדין ועכו"ם שלא כדין רק מסיפא דייק שפיר וכן משמע קצת מלשון התוס' דעיקר הראי' רק על ר"ח דעכו"ם כדין על פי עצמן פסול אבל בישראל לא הוצרך לראי' דבעי כדין דוקא ומ"מ מסברא נראה כמ"ש וצ"ע דהפוסקים סתמו בזה: