תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קלב
שצריך להזכיר שם האיש ואשתו והמביא גט ונפל ממנו ובו ד סעיפים: סעיף א. אמר לסופר כתב גט לארוסתי אבשאכניסה אגרשנה וכנסה וגירשה בו (א) הוי גט כיון שבידו לגרשה עתה (ב) בד"א שכתב בו זמן הנתינה אבל אם כתב בו זמן הכתיבה פסול:
א הוי גט כיון שבידו לגרשה עתה. והקשו הפוסקים דבגיטין מבואר דאינו גט וכתבו לחלק בין כתב בו זמן הנתינה לכתב בו זמן של כתיבה אבל ברמב"ם מבואר בפשיטות הרי זה גט משמע דלא מחלק כלל. והנה הכ"מ שם כתב דסובר הרמב"ם אינו גט הכוונה לגרש בו לכתחילה והוא תמוה לפע"ד דהא בש"ס נתנו טעם זה על מה שצריך להניח זמן בגט ארוסה וקא פסיק ותני ל"ש ארוסה ול"ש נשואה א"כ כמו דבנשואה פשיטא דהגט פסול כשהניח או בטל א"כ ה"ה ארוסה. ועוד דהא כלל זמן בהדי שמות איש ואשה ובשמות וודאי הגט בטל. ועוד אי כדברי הכ"מ למה לי בש"ס כ"ה תיפוק לי' בפשיטות מכח גט ישן צריך להניח זמן ולמה הביא ברייתא והך דעולא ודו"ק:
לכן נראה ברור דס"ל לרמב"ם ורש"י דשם בגט ישן איכא תרי לישנא חדא דאם ניסת לא תצא ועוד דאם נתגרשה תנשא לכתחילה. והשתא מהך דגט ישן לא הוי מצי למידק שצריך להניח זמן דאיכא למימר דהתם לכתחילה קפדינן ובמתניתין משמע להדיא דדיעבד איכא קפידא דקא פסיק ותני ארוסה דמי לנשואה בכל אופן והיינו דמביא הך דעולא וברייתא דמחשש גיטה קודם לבנה אינו גט כלל הילכך צריך שיניח זמן ולפי דברי עולא בברייתא באמת בגט ישן אינו גט כלישנא קמא בפרק המגרש אבל אנן קיי"ל כלישנא בתרא ור"ל דסובר זמן משום פירי ע"כ סובר כלישנא קמא אבל אנן דקיי"ל כר"י שפיר קיי"ל כלישנא בתרא בהמגרש דמחשש גיטה קודם לבנה אין חשש רק לכתחילה וזה שכתב רש"י בפשיטות משום גט ישן והיינו כלישנא קמא דגט ישן אפי' דיעבד פסול וביבמות קאמר רמב"ח אליבא דלישנא בתרא דמשום גיטה קודם לבנה הרי זה גט דיעבד וזה ברור לפע"ד:
והנה התוס' והרא"ש כתבו ליישב לחלק דשם כתוב זמן הכתיבה וביבמות מיירי שכתב זמן של אחר הנשואין ומשמע לי מפירש"י מדלא פי' ביבמות דמיירי בכה"ג דאפי' לכתחילה יכול לגרש דלמה לו לרמב"ח לומר דבריו בכה"ג דלכתחילה לא יגרש לכן נראה דסובר דבכהאי גוונא הוי גט מאוחר וכדמשמע מדברי התוס' שהביא הב"ש וסובר דגט מאוחר אין לגרש בו דהא וודאי מודה שכל שכתב זמן של נתינה ליכא משום גט ישן. עוד הקשו התוס' לפי דעתם דלמה בגט ישן לא תתגרש לכתחילה ודיעבד כשר ובהא אפי' דיעבד ותרצו דשאני התם דליכא רק יחוד משא"כ הכא שבעל. ובאמת לא ידעתי מה זו קושיא הא מבואר התם בירושלמי טעמא דב"ש דאזיל לטעמי' דאין מגרש רק בערות דבר לכך לא חיישינן שיבעול דמאיסה לי' וב"ה לטעמייהו אפי' הקדיחה תבשילו. ולפי זה פשיטא דע"כ דמיירי בגיונא דהשתא ליכא חששא דגיטה קודם לבנה דידוע שלא נתעברה ולא ילדה רק דמחלקתם לחוש לפעם אחרת שמא יהא לה ולד וכן פירש"י התם להדיא אבל בגוונא דנתעברה וילדה מודים ב"ש ג"כ רק התם לא נתעברה ולא ילדה משא"כ הכא דבהאי גיטא גופא איכא משום גיטה קודם לבנה כ"ע מודים דאפי' דיעבד לא תנשא. ועוד דשאני התם דהגט נכתב כהלכתו אבל הכא דנכתב ליתן אחר מכן נכתב בפסול. אמנם לפי מה שכתבתי לפירש"י ורמב"ם בלא"ה לק"מ מגט ישן דסוגי' דהכא כלישנא קמא דגט ישן פסול:
ב בד"א שכתב זמן הנתינה. עב"ש שהקשה למה לי הטעם דגיטה קודם לבנה תיפוק לי' דהוי לי' מוקדם ולפי זה ביותר יש לתמוה ברמב"ם דלא מחלק כלל ובכל גוונא הרי זה גט דיעבד ולמה לא יפסל מטעם מוקדם וכן קשה לפירש"י. אבל באמת לק"מ דמשום בת אחותו וודאי ליכא דאף דר"י חייש לזנות דלא שכיח מ"מ היינו דוקא במילתא דשכיח דהיינו שאם יארע זנות יחפה עלי' אבל לזה לא חיישינן שיקדים איניש פורענות לנפשי' כדי לחפות אם יארע זנות כדמוכח בש"ס שם להדיא כתבי' ואותבי' בכיסי' מא"ל א"כ ה"ה לכתוב גט שיגרש אחר נשואין בוודאי לא חיישינן ואם אירע כן כשר כמו אם אירע דכתבי' ואותבי' בכיסתי' דכשר כמו שכתב הרמב"ן בחידושיו שם להדיא [וכבר השגתי לעיל סי' כ"ז על הפוסקים דפסלו גט שלא ניתן ביומו מדברי הרמב"ן הנ"ל] ומשום חשש שתטרוף פירות שלא כדין ג"כ פשיטא דליכא דהא לכ"ע צריכה להביא ראי' אימת מטי' גיטה לידה דהא נכתב בגט ארוסתי והלקוחות יבררו שנשאת כמו שכתבו התוס' להדיא שם דזה לא תוכל להכחישם לומר שלא נשאת כלל א"כ כיון דע"כ לא נתגרשה בזמן הכתוב בגט תצטרך להביא ראי' אימת נתגרשה:
רק הא קשיא לכאורה לר"ל דסובר זמן משום הפסד פירי דידה א"כ מכח שלא נכתב זמן הנתינה תפסיד הפירות דבזמן היתה נוטלת עכ"פ פירי דמשעת נתינה בלי ראי' רק מזמן הכתוב בגט משא"כ בזמן כתיבה תצטרך להביא ראי' אימת מטי' גיטה לידה אבל באמת הא נמי ליתא דלכ"ע כיון דמשעת כתיבה וודאי לית לה דהא נכתב ארוסתי ונשאת אח"כ רק עד שעת נתינה א"כ בין לפירש"י בין לפי' התוס' שם שוב ליכא משום פירי דלפי' התוס' שם דכל שיכולה להציל הפירות בראי' לא תקנו זמן א"כ ה"ה הכא ולפירש"י כמו דלר"י צריכה ראי' ה"ה לר"ל כיון דמודה ר"ל בהא דאין לה פירות משעת כתיבה. ומה שהקשו התוס' בסוף ד"ה הכי נמי דלמה לי טעמא דגיטה קודם לבנה למ"ד משום פירי תיפוק לי' דהוי כאין בו זמן אין הכוונה בהך דהכא שכתב גט שלם לגרש אחר נשואין דבהא פשיטא דלק"מ כנ"ל. רק בכותב טופסי גיטין קשיא להו דכותב תורף בשעת גירושין א"כ פשיטא דלר"ל יש לה פירות משעת כתיבת התורף דטופס הנכתב תחילה כמאן דליתא ולא צוה לכתבו רק התורף הנכתב אח"כ הוא העיקר ויש לה פירות מאז א"כ בזמן נתינה לא תצטרך לראי' רק חטרוף פירות מזמן הכתוב בגט אבל בזמן של אירוסין כיון דכתיב ארוסתי חצטרך לראי' דוקא ועוד דפעמים ניתן באמת אחר כתיבת התורף זמן מה ואם תצטרך ראי' לא תטרוף רק משעת נתינה וזה ברור בכוונת התוס'. אבל מ"מ נראה לפע"ד ליישב קושית התוס' ג"כ דמ"מ כיון דיכול לכתוב גט לארוסתו לגרש אח"כ אפי' יכתוב זמן כתיבת התורף לא יועיל לה ותצטרך ראי' כי לא תהא נאמנת שנכתב התורף אח"כ כיון דכתוב בגט ארוסתי יאמרו דהכל כתבו בעודה ארוסה לגרש אח"כ ואז אין לה פירות רק משעת נתינה דגם הזמן הכתוב בגט נכתב קודם ודו"ק היטב:
סעיף ב. צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכניסנה (ג) אינו גט ואם היא יבמתו ואחר שיבמה גירשה בו הרי זו ספק מגורשת:
ג אינו גט וכו' הרי זו ספק מגורשת. כן הוא לשון הרמב"ם והטור הביא דין זה בשמו וכתב דהרא"ש כתב דלמ"ד אדם מקנה לדבר שלב"ל אפי' לאשה דעלמא הוי גט ותמהו עליו חדא למה הביא בשם הרמב"ם דהוא ש"ס ערוכה ביבמות דבאשה דעלמא אינו גט וביבמתו ספק ועוד מה זה שהביא דברי הרא"ש כנראה שהוא חולק הא באמת קיימ"ל אין אדם מקנה דבשלב"ל. והנה הב"ח כתב ליישב ומלבד הדוחק שיש בדבריו קשה תינח אשה דעלמא אבל יבמתו כיון דהוי ספק מגורשת גרע מריח הגט ולמה הביא דברי הרמב"ם ביבמתו וא"א כתב דאפילו באשה דעלמא משמע דכ"ש ביבמתו דחולק הרא"ש והא ליתא דביבמתו אין נ"מ מריח הגט דהוי ספק מגורשת ובאמת גם ברא"ש גופא יש לתמוה שהעתיק דברי התוס' מה דאין נ"מ לדינא והנה בלימוד הישיבה אמרתי ליישב דברי הרא"ש וטור בפנים שונים:
אמנם העיקר אצלי לפי מ"ש בכל נוסחאות הטור אדם מקנה לדבר שלב"ל והיינו דסובר דודאי הכא מה שהוא מקנה לה שתהא רשאה בנפשה להתנסבה לכל גבר הוא בעולם עכשיו דהא עכשיו מותרת היא ג"כ לכל אדם רק שהוא מקנה דבר זה לאשתו והיא אינה עדיין אשתו וא"כ הוי כמו לדשלב"ל ואף דבאמת אין הפרש בין זל"ז כלל מ"מ מבואר בחו"מ סי' ר"ט דלדבר שלב"ל לכשתב"ל איכא פלוגתא אי הלכה כר"י או כר"נ ע"ש דדעת הרא"ש דקנה בזה א"כ הכא דאמר לכשאכנסנה אגרשנה הרי הוא אומר לכשתהא בעולם א"כ לר"נ קנה וזהו כוונת הרא"ש וטור ואין להאריך כי ראיתי להט"ז שכתב ג"כ כעין זה אלא דהוא דעתו דאף בדבר שלא בא לעולם מהני לכשיהא בעולם אף שאין דבר הנקנה בעולם ולפעד"נ כמ"ש. ולפ"ז תמה אני על הט"ז שכתב בס"ק שאח"ז בדוחק ליישב דברי הטור ביבמתו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבאשה דעלמא הוי גט כ"ש ביבמתו לא ספק והרא"ש חולק בתרווייהו ובש"ס בעי למ"ד אין אדם מקנה בכל גוונא אפי' לכשיהא בעולם:
אך בעיקר דברי התוס' והרא"ש יש לתמוה דלענ"ד פשוט כמ"ש תוס' ריש כל הגט דאפי' למ"ד יש ברירה בגט מודה דבעינן שיהא מבורר בעת כתיבה הה"ד בזה נהי דאדם מקנה דבשלב"ל גט שאני דבעי' דבשעת כתיבה יהא לשמה וכל שאינה בת גירושין לא מיקרי לשמה כלל ועוד דבעי' שישמע הבעל והאי לאו בעל הוא וכן מבואר בלשון הרמב"ם להדיא דמהאי טעמא פסול ואף שהתוס' כתבו ראי' משיחרור וילפי' לה לה מאשה מלבד מה דמשמע ברמב"ם מהל' עבדים דלאו מגז"ש ילפי' רק דיש קרא בשיחרור כמו באשה ומהתימא על הט"ז ביו"ד הל' עבדים שכתב דמחובר יליף הרמב"ם מגז"ש. ונעלם ממנו במחכ"ת דברי הרמב"ם במקומם ע"ש. ואפי' אם נימא דהי' לו גירסא אחרת מ"מ לא הי' לו להקשות על המחבר דכתב להדיא בספרו כסף משנה דכך הם דברי הרמב"ם ע"ש] אבל בלא"ה שאני עבד דעומד לדבר זה ובר שיחרור הוא עכ"פ משא"כ אשה דעכשיו אינה בת גירושין כלל. ולפים הך טעמא אתי שפיר טפי האבעי' ביבמתו דכיון דאגיד' בי' בת גירושין מיקרי גם הוא בעל מיקרי. גם בלא"ה ע"כ לא לכל מילי ילפי' עבד מאשה תדע דבעבד אמרי' עדיו בחתימיו זכין לו כמו בשט"ח כדמוכח בש"ס בפ"ק דמציעא גבי מצא שטר שיחרור ובאשה פשיטא שאין כאן התחלת גירושין רק בנתינה לידה ולא ילפי' לה לה מאשה שלא ישתחרר רק בהגעת שיחרור לידו ואף שיש לדחות מ"מ נראה כן עיקר למעיין ברמב"ם בהל' עבדים דלא לכל מילי איתקש וכן לא זכר גבי עבד דלא מהני טלי מעל גבי קרקע היפוך הט"ז הנ"ל וכן משמע בש"ס בסוגי' דבג' דברים שוה גיטי נשים ע"ש:
סעיף ג. שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ושלחו ב' גיטין ונתערבו זה בזה נותן שניהם לזו ושניהם לזו (ד) בעדי מסירה ואם נאבד א' מהם לא ינתן הגט הנשאר לא לזו ולא לזו ואם ניתן לאחת מהם או לשתיהן (ה) ה"ז ספק גירושין:
ד בע"מ. עב"ש ובאמת ע"כ צריך לומר דהכא כ"ע מודים דבעינן ע"מ דוקא דאל"כ תיקשי לדעת הרי"ף מה מקשה בש"ס הא לא ידעי ע"מ בהי מינייהו מיגרשה ולר"מ לא קשיא כמו שפירשו דע"ח לעולם אין יודעין המסירה א"כ כיון דמודה ר"א דע"ח נמי כרתי א"כ מאי קושיא מתני' בע"ח ומגורשת לר"א כמו לר"מ תדע דהא בעי לאוקמא כר"מ דוקא א"כ ע"כ בע"ח. א"כ כר"א נמי מצי אתיא וע"כ דבהא כ"ע מודים דלר"א בעינן ע"מ דוקא והיינו דטעמייהו דרי"ף ורמב"ם דסגי בע"ח הוא לפי שהגט יוצא מתח"י כמ"ש הרמב"ם להדיא דזהו הוי כמו ע"מ משא"כ כאן דאין מהגט שום הוכחה דנמסר לידה הגט שלה ואם יש בידה שניהם אין לחברתה א"כ בהכרח צריך ע"מ ודו"ק ועמ"ש לקמן סי' קל"ג עוד בזה:
ה הר"ז ספק גירושין. דין זה הוא מדברי הר"ן שכתב על מה שאמרו במשנה לפיכך אם אבד אחד השני בטל דלא בטל לגמרי אלא אם נתן השני הוי ספק מגורשת וכ"כ ה"ה להדיא:
ואני תמה נהי דבמשנה יש מקום לפרש כן אבל ברמב"ם אי אפשר לומר כן דהא כללא כייל בפ"י מה"ג שכל מקום שנאמר בחיבור הזה בטל אין בו אפי' ריח הגט והאיך נימא דיצא כאן חוץ מהכלל לומר בטל מה שהוא ספק מגורשת ובודאי ליכא למימר דבטל קודם שנתנו קאמר אבל אחר נתינה הוי ספק הא ליתא דכל גט אין כלום קודם נתינה וכל כי האי כתב בעלמא ספק מגורשת כמו שכתב שם באותו פרק מקודם בגט הנאבד ונמצא שאם נתנו הוי ספק מגורשת והאיך יאמר בכאן בטל מה שאינו רק ספק:
אמנם תמוה לי מאד על ה"ה והר"ן דמאיזהו צד פשיטא להו לאפוקי לישנא דמתני' מפשטי' דקתני לפיכך אם אבד אחד הרי השני בטל לומר דהכוונה ספק וטעמא רבה איכא בהא מילתא דבטל לגמרי דהא שליח זה נעשה שליח לגרש גירושי ודאי והוא שנתערבו לו הגיטין ונאבד אחד ממנו וידוע לכל שאין לגרש בו גירושי ודאי א"כ בטל שליחותו כי מי עשאו שליח לגרש גירושי ספק ומאיזהו צד נימא דניחא לי' לבעל שיגרש גירושי ספק כמו ודאי ואדרבא יש לנו לומר דבעל גופא אי הי' נולד בגיטו ספק בוודאי לא הי' מגרש בו בפרט דאסור לגרש גירושי ספק ומאיזהו צד נימא דבעל חפץ בזה. וברור דכל שנולד ספק ביד השליח בגט זה הידוע ספיקו לכל דבעל גופא בוודאי לא הי' נותנו מחמת ספק שנולד בו אף הוא בטל שליחותו ויפה כתב הרמב"ם בפשיטות דגט זה בטל הוא דנתבטל שליחותו לגמרי כל שנאבד אחד והנשאר הוא ספק גמור לכל. אך יש לדקדק לכאו' דמעיקרא בגט הנאבד כתב הרמב"ם שאם מצאו ואינו באופן דכשר דלא יגרש בו ואם גירש הוי ספק מגורשת וא"כ תיקשי הא בטל שליחותו. אבל באמת לק"מ ואדרבא הא ראי' מדכתב מעיקרא ספק כשנתנו ולמה כתב כאן בטל וברור דלא דמי לא מבעי' כפי הנראה מדברי המ"ני שם דלא מיירי כלל בשליח רק בבעל גופא עיי"ש אלא אפי' בשליח לא דמי להכא כמו שאבאר והוא שאינו מחליט לומר דכל גט הניתן ע"י שליח לא יפול. בו צד ספק מגורשת כל שלא נעשה בפי' שליח על הספק ג"כ דוודאי בזרק גט ספק קרוב לה וכן כל הספיקות נוהגין בגט הניתן ע"י שליח כמו בבעל גופא והטעם דשליח זה במקום הבעל הוא וכל מה שהי' אירע לבעל בנתינתו. השליח במקומו וכמו כן בגט הנאבד כיון דנמצא והשמות מכוונין כי הוא הוא. רק אנן הוא דחיישי' [ומתמרי' מחמת חומר עריות כמבואר בירושלמי] א"כ אי הי' הבעל בעצמו האובד הגט מצאו הי' נותנו ג"כ לאשה כמ"ש תוס' להדיא בסוגי' דהמביא גט ואבד דהבעל אינו חושש דגט אחר נמצא ע"ש הילכך שליח זה במקומם ממש הוא אבל כאן בגט זה שהי' לו שנים שווין ונאבד אחדו ונתערבו בידו הרי ידוע הוא ביד השליח בעצמו שאי אפשר לגרש בגט זה גירושי ודאי שהרי נתערבו ואינו יודע כלל מי הוא הנאבד ומי הוא הנמצא ובאמת בגט הנאבד ג"כ אי כבר אמרו בי"ד לשליח שאין לגרש בגט זה כי לא תהא מגורשת ודאי והלך השליח ונתנו. ג"כ נראה לי שאין גט כלל כי כל שנודע ביד השליח שא"א לו לגרש בגט זה גירושי ודאי בוודאי בטל שליחותו כי מאיזהו צד נימא דהבעל הי' מגרש בו ובלי ספק צריך על זה שליחות מחדש ולא נעשה שליח על הספק ולא מעייל אינש נפשי' לספיקא וז"ב לפענ"ד:
ולפי שהי' דבר זה חדש בעיני ולא מצאתי גילוי לסברא זו חפשתי ומצאתי במל"מ פ"ז מהל' אישות נסתפק בקידושין כה"ג אם שלח שליח לקדש אשה וקידש קידושי ספק אי הוי שינוי בשליחות דמצי המשלח לומר לא עשיתיך שליח רק לקידושי ודאי של תורה עיי"ש שהאריך ודבר ברור הוא לפענ"ד דאפי' תמצא לומר דהתם הוי קידושין היינו דעכו"ם ניחא לי' דתהא אגידא בי' ויקדשנה שנית בודאי כיון שאינה יכולה לחזור בה אבל בשליח של גירושין גירושי ספק למה הן לו ובלתי ספק לא הי' דעתו לזה כלל ואפי' תמצא לומר דשווין הן גירושין לקידושין אף אני אימר דנפשוט ספיקו של המל"מ הנ"ל ג"כ ותליא במחלוקת הר"ן והרמב"ם כמ"ש ועכ"פ האיך פסק המחבר בפשיטות דהוי ספק ולא שם לבו לפקפק בענין השליחות בפרט מדברי הרמב"ם מוכח כן בודאי כמו שבארנו:
גם יש לי מקום עיון דאפי' גירשה הבעל בעצמו יש לדון דל"ה מגורשת כלל דהא בס"ד בעי למימר דאפי' נותן ב' הגיטין לשניהם אינה מגורשת דלא ידעו עידי מסירה בהי מינייהו מיגרשה א"כ נהי דמשני דאין צריך לזה והיינו דאין צריך שיהא מבורר בעת נתינה בהי מינייהו מיגרשה אבל עכ"פ צריכין לידע בבירור שבא גט שנכתב לשמה ליד אשה זו אף שאין יודעין איזהו מהן הוא אבל באבד אחד מהן אין כאן ע"מ כלל דלא ידעו כלל אם נמסר הגט לידה דגט אחר חספא בעלמא הוא לאשה זו והגע עצמך אם ימסור לה נייר והעדים לא ידעו מהו פשיטא דלא מיקרי ע"מ ואף כאן הרי אינן יודעין אם נמסר גיטה לידה ואפי' הי' באמת גיטה הע"מ לא ידעו מזה והרי נמסר בלא ע"מ וכבר הוכחתי דבהא לכ"ע בעינן ע"מ דוקא אבל מ"מ הא מילתא לא ברירא לי ויתבאר עוד במקצת מקומות בענין זה אבל הנ"ל נראה לפענ"ד עיקר ועכ"פ דברי המחבר בשם הר"ן וה"ה צריכין אצלי תלמוד: והנה הטור הביא בשם בעל העיטור דמהא שמעי' ספק נערה ספק בוגרת ונותן גט לאביה ואח"כ נותן לה מגורשת במה נפשך ותמהו עליו דהא נערה מתגרשת ע"י עצמה לכ"ע ועוד דבעל העיטור גופא פסק דאפי' קטנה מתגרשת ע"י עצמה א"כ וכי בשביל שנתן גט לאביה ג"כ לא תתגרש:
ואני תמה דפשיטא דדברי בעל העיטור נכונים דודאי לס"ד בש"ס דאפי' נותן שניהם לזו ולזו אינן מגורשות דלא ידעו ע"מ בהי מינייהו מיגרשה והיינו דבגט ראשון אינן יודעין אם זהו ובשני ג"כ אינן יודעין ואף דאם השני אינו זה הרי הגט ראשון גט ואין צורך לשני כלל מ"מ כיון דלא הוברר לעדים באיזהו מהן מיגרשה לא מהני א"כ פשיטא דהכא נמי אם נתן גט לאבי' ואח"כ נתן גט לה אינה מגורשת ודאי ואף דאם נתן לה גט ודאי מגורשת מ"מ כיון שנתן לאבי' קודם א"כ בגט ראשון הוי ספק מגורשת ובשני ג"כ אין יודעין דשמא נערה היא וכבר נתגרשה בגט אבי' וגט זה חספא בעלמא הוא ואינה מתגרשת בו כלל ואף דא"כ הרי נתגרשה בגט אב"י מ"מ לא הוברר שנתגרשה בו ואנן בעינן שיהא ידוע לעדים בהי מינייהו מיגרשה אבל לפי מה דמסיק דמתגרשת במה נפשך א"כ בהא נמי מגורשת במה נפשך או בגיטה או בגט אבי' כנ"ל ברור בכוונת העיטור ואין להאריך דאינו נוגע לדינא:
ודע דמשמע לכאו' מהך סוגיא דאין ליתן ב' גיטין בבת אחת והיינו מדפריך בש"ס הא לא ידעו ע"מ בהי מינייהו מיגרשה ופירש"י דס"ד דבעינן נתינה מבוררת לשמה א"כ אם נותן שניהם בב"א לא ידעתי למה לא מיקרי נתינה מבוררת לשמה דהא מבורר הוא דבנתינה זו מיגרשה וע"כ שאין ליתן ב' גיטין רק בזה אחר זה א"כ בכל גט שנותן אין נתינה מבוררת לשמה אמנם כבר כתבתי בסי' קכ"ט לדחות כל הטעמים שכתבו שם. גם הרב בד"מ כתב דמכאן משמע להיפוך והיינו דלישנא משמע נותן בב"א ומ"מ ס"ד דלא הוי מבורר לשמה באיזהו גט מיגרשה אף דהנתינה אחת היא:
סעיף ד. (ו) המביא גט ונפל ממנו במקום ששיירות (פי' חבורות של אנשים הולכי אורח) מצויות או אפי' במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהם ושמות נשותיהם שוים אם מצאו לאלתר (ז) שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו או אפי' לא מצאו לאלתר (ח) ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בגט או אפי' אין לו סימן וטביעות עין בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי (ט) ויודע שלא השאילו לאחר או שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת שחזקת כלים אלו שאינו משאילם לאחרים או שמצאו בביתו בין כליו כשר ולא חיישינן שמא אחר הוא אבל אם אינו יודע אם עבר אדם שם ואין לו טביעת עין וסימן בכלי ולא בגט (י) חיישינן שמא לא זה הוא הגט שנאבד לזה ואפי' אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק בשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב (יא) וכן אם ראה שעבר אדם שם אפי' לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן (יב) אפי' היה כותי שעבר שם אא"כ עידי הגט אומרים מעולם לא חתמנו על גט אחר (יג) ששמו בשם האיש הזה אפי' אינן מעידים בפירוש שזה היא חתימת ידם כגון שאין הגט עתה בפנינו כשר (יד) וכגון דאיכא עדים דלא איתחזק אנשים ששמם כשמם של אלו (העדים) אבל יש עדים אחדים ששמם כשם אלו חיישינן עד שיעידו שזה היא חתימת ידם או שיאמרו העדים אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מובהק שיש בו נקב בצד אות פלוני ואפי' אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו (טו) ואם התובעו אומר הסימן אינו מועיל אא"כ יאמר אותו קודם שיראה הגט אבל בטביעת עין אין מחזירין אותו לתובעו שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו ואם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירתא מחזירין אותו כלא סימן אפי' שהה כדי שיעבור אדם שם ויש שפסקו שאם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפי' מצאו לאחר זמן מרובה לא חיישינן שמא אחר הוא אפי' הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ואם אבר במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה אדם שם מהעוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ואם הוחזקו באותו המקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אם אבד במקום שהשיירות מצויות חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הואיל ועבר אדם שם אע"פ שלא שהה אכל אם לא עבר אדם שם הרי הוא בחזקתו:
הג"ה. (טז) י"א שאם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דאין חוששין לשני עיירות ששמם שוה (תשו' הרא"ש כלל מ"ה):
ו המביא גט וכו'. ראיתי להעתיק פה מ"ש בחידושי בסוגי' זו כי מזה יתבררו כל דברי הפוסקים ואח"כ נשיב לבאר דברי המחבר והרמ"א והב"ש ומה שיש להעיר עליהם [במשנה גיטין (כ"ז.)] מצאו לאלתר כשר הא דלא חיישינן כאן לנמלך כמו בהך דמצא גיטי נשים דפריך מינה בש"ס אהא דואם לאו פסול ולכאו' יש להקשות להיפוך למה לאלתר לא ניחוש לנמלך ולפמ"ש התוס' בד"ה בבי דינא דבשליח לא חיישי' לנמלך יש לומר דהכא נמי בשליח מיירי אבל לפירש"י לקמן בד"ה כגון שפי' דהשליח אמר כך ש"מ דסובר חיישינן בשליח לנמלך גם לא נתברר לי באמת דברי התוס' הנ"ל דמה שכתבו דאינו יכול לבטל שלא בפני השליח חדא דהא קיימ"ל בטלו מבוטל ואפי' אם נימא דכיון דאסור לבטל עכ"פ שלא בפניו לא חיישינן דעבד איסורא מ"מ פשיטא דאנן לאו לביטול שלא בפניו חיישינן דמאיזהו צד ניחוש דביטלו כשנאבד מלא נאבד וע"כ דהחשש הואיל דנפל אמרי' דביטל בידיעת שליח לכך נאבד א"כ מה בכך דאינו יכול לבטל שלא בפניו אנן לביטול בפניו חיישינן ואפשר דלא חיישינן בשליח לנמלך וביטלו דצריך לבטלו בפני ב' עדים וא"כ קול יוצא לדבר שביטלו רק לנמלך ביד בעל חיישינן ומה שפירש"י לקמן דשליח אומר נקב יש ש"מ דחיישינן בו לנמלך היינו דכל כמה דלא אמר תנו חיישינן דנמלך מלעשותו שליח והסי' יודע שהי' באמת שם בעת כתיבתו אבל נמלך מלמסרו לו ונאבד מבעל לכך יודע השליח הסי' לכך בעי' תנו דוקא ולפ"ז יש לומר דהכא מיירי דידוע דנאבד מן השליח ולכך לא חיישינן לנמלך. ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' בד"ה בבי דינא על מה שפירש"י שנפל משליח גם מקויים בב"ד דמה נפשך אם עדיין יש לחוש לנמלך אפי' נפל מן השליח מה מועיל קיום בב"ד דלא ניחוש לנמלך הא לא הגיע ליד האשה ולפי הנ"ל ניחא דודאי בידעי' דנפל מן השליח אין צורך לקיום דלא חיישי' לנמלך רק אנן מנא ידעינן דנפל מן השליח דילמא נמלך ומבעל נפל וכשהוא מקוים ע"כ דמיד הבעל כבר יצא הוא לא מקיים גיטו אבל השליח בודאי י"ל דמקיים גיטו לטובת האשה וא"כ כל שיצא מתחת יד הבעל שוב לא חיישינן לנמלך ובטלו כנ"ל. גם י"ל בפשיטות דכך משנה מיירי דאומר הבעל תנו אך לישנא דמתני' משמע דאין כאן רק המביא גט בלבד ועליו דנין תדע דבהך דמצא גיטי נשים קתני לא יחזיר ולמה כאן סתם כשר הו"ל לפרש באומר תנו. ואפשר לומר עוד דהך משנה דהכא מיירי שהוא מצאו בעצמו כפשטא דלישנא ואבד ממנו מצאו לאלתר משמע דהאובד מצאו וא"כ נאמן דלא ביטל הבעל הגט במיגו דלא נאבד ממנו ומה שפירש"י בד"ה מצאו בחפיסה דיש סי' לאו למימרא דאחר מצא:
והוא נותן סי' דהא ע"כ מיירי דבעצמו מצאו רק דלטעמי' אזיל דע"ה לא ידע בט"ע לכך קאמר דהכוונה שיש סי' אבל הוא עצמו מכירו ע"י הסי' ונאמן בזה בעצמו ולפ"ז מה פי' אח"כ אם מכירו דמכיר הגט היינו ג"כ בסי' ולא בט"ע והתוס' דקדקו דמצאו בעצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ולא דקדקו מדלא חיישינן לנמלך משום דלטעמייהו אזלי דלא חיישינן כלל בשליח לנמלך ולא הבנתי דברי התוס' לקמן בד"ה כגון דקאמר שכתבו דיש ספרים דגרסי דקאמרי עדים וכתבו לחלק בין עדים לשליח דעדים מהימני' אח"כ ושליח לא. והוי להו להקשות בפשיטות דהא ע"כ בעדים דאי שליח ליכא למיחוש לנמלך לפי דעתם ובמתני' קתני שמא כתובים ונמלך ועכ"פ חשש זה דנמלך במחלוקת הוא ולא ידעתי למה לא זכרו מזה הפוסקים ואפשר דעתם לפרש הך משנה בנאבד מבעל עצמו א"כ פשיטא דאומר תנו ולא מיירי כלל בשליח:
ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב ג"כ דעדים אומרים הסי' ותמה הראב"ד דה"ה שליח ולפי הנ"ל ניחא דבנפל משליח יש חשש אחר דנמלך ובמשנה דב"מ קתני באמת נמלך אבל הרמב"ם לא הביא רק משנה דגיטין ולא מיירי מנמלך כלל רק מחשש של אחר הוא לכך מיירי בבעל כמ"ש בעל מ"ע שם והא דמשמע בש"ס דהחזירו לרבב"ח גט ולא חששו לנמלך צריך לומר או דצורבא מרבנן נאמן דלא ביטל הבעל הגט בלי מיגו דרבב"ח ל"ה מיגו דלא מצאו בעצמו או דאבד גט שלו ול"ה שליח כלל ולדינא צ"ע דלכאורה משמע בפוסקים דלא חיישינן לנמלך כל שהשליח אומר שלא ביטלו ונאמן בזה אפי' בלי מיגו לא מבעי' לפי טעמו של הרשב"א דלכך אינו נאמן בט"ע דלא ליהוי תרעומות עלי' א"כ לענין ביטול פשיטא דנאמן דליכא תרעומות דבעל גופא ביטלו ואדרבא כשיכחיש שלא ביטלו יהא לו תרעומות וכן לטעם השני שלא להפסיד שכרו ג"כ לא שייך רק כשנאבד ממנו אבל כשביטל הבעל בוודאי יפסיד שכרו דאי יתבע ממנו יאמר שביטלו ועוד דכיון דלאו בגרמא דשליח נתבטל לא הפסיד שכרו דמאי הוי לי' למיעבד באופן שנראה פשוט דלכ"ע אפי' אינו צורבא מרבנן נאמן בזה שלא נתבטל הגט אפי' נאבד דע"א נאמן באיסורין כל דליכא חשש נגיעה ולקמן יתבאר עוד אי אמרי' בגט ע"א נאמן באיסורין כיון דאיתחזק איסורא או כיון דידוע דנכתב גט כשר למסרו לאשה לענין ביטול או לענין חשש דשל אחר הוא לא אמרי' איתחזק איסורא ע"ש: שם ואם לאו פסול. הנה אם נפרש מתני' דבעל בעצמו אבדו ומצאו בודאי הכוונה ואי לאו פסול מספק ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת ואף שיש לדון לכאו' לפמ"ש לעיל סי' זה דדעת הרמב"ם בגיטין שנתערבו דאפי' ספק מגורשת ל"ה מ"מ לא מבעי' לפי טעם הראשון שם דלא נעשה שליח על הספק דלא שייך בבעל גופא אלא אפי' לטעם הב' שם דצריך שידעו ע"מ שנמסר גט לשמה בודאי לאשה זו מ"מ נראה לפענ"ד דהאי טטמא ליתא הכא דל"ה ספק גמור דקרוב לוודאי דהנאבד הוא הנמצא רק משום חומר עריות משוינן לספק אבל לא שיהא כנותן בלא ע"מ כיון דבודאי אותו הגט הוא שנאבד ודו"ק: גם נלפענ"ד עיקר דאפי' בנתערבו כל שראו המסירה כל ספק שיסתפק בגט הוי ספק מגורשת ומה שכתב הרמב"ם בנתערבו בטל היינו מטעם דמיירי בשליח ומטעמא קמא דלא נעשה שליח על הספק דאי משום ע"מ תיקשי בלא"ה הא מסתמא מיירי דאיכא ע"ח א"כ מכח ע"ח ליהוי ספק מגורשת כמ"ש בגט שלא נקרא ונפל לאור. ועוד דהתם נמי ע"כ לאו משום ע"ח הוא דתינח בגט בידה אבל באין בידה הגט לא מהני ע"ח כלל דטעמא דגט בידה מהני משום דאנן סהדי דהגיע גט לידה משום דע"ח מעידין דהגט הי' בידו ומה שהוא בידה הוי כע"מ א"כ אי נימא דע"מ צריכין להיות יודעין בבירור דהגט שנכתב לשמה בא לידה ואפי' ספק ל"ה בלעדי זה א"כ הי' בדין בלא קראו הגט תשרף דאפי' ספיקא נא הוי ולא מהני ע"ח מידי דמ"מ לא נתברר דהגיע לידה וע"כ דכל שראו העדים המסירה והי' באמת גט מגורשת אף דהם לא ראו הילכך בספק הוי ספק מגורשת תדע דלא אמרו רק דע"מ צריכין לקרות הגט ולמה לא אמרו דצריכין לראות, בעצמן שנכתב לשמה ושליח המביא גט ומוסר לאשה בע"מ אינן יודעין כלל אם נכתב לשמה רק על פי השליח א"כ אין יודעין המסירה וע"כ דעיקר קפידא שיראו המסירה וכל שראו המסירה מגורשת אם הי' גט ובספק ספק לכך צריכין לקרות שיהא ודאי גט רק לפי תירוץ תוס' הב' דמשמע בלא קראו ל"ה גט כלל צ"ע אם נימא דוקא בקריאה אבל כל שהי' גט אף בלא ידעו אם נכתב לשמה אם באמת נכתב לשמה מגורשת ודאי ובספק ספק ויותר נראה דלפי תי' זה אין חילוק כלל דשלא לשמה הוי כחספא והוי כלא קראו כלל ולשיטה זו צריך באמת שיהא נודע להם הכשירו של הגט כמו שצריכין לקרותו וצ"ע ועמ"ש עוד לקמן סי' קל"ה בזה בארוכה:
אמנם אי נפרש בשליח שאבד גט יש לדון לכאו' דאפי' ספק מגורשת לא הוי דלא נעשה שליח על הספק כמו ב' גיטין שנתערבו ונאבד אחד דאמרי' השני בטל כמ"ש לעיל סק"ה ומ"ש הרמב"ם דהוי ספק מגורשת יש לומר דלאו בשליח מיירי דמהאי טעמא לא כתב אח"כ דשליח נותן סי' רק בבעל מיירי כמ"ש בעל מ"ע שם או דעיקר כוונתו לומר דהוי ספק ונ"מ בנתגרשה ע"י ציווי הבעל אבל בנתערבו לא שייך הך נפקותא כלל דכל שיש בעל אי אפשר שיתערבו דהא באמת ע"כ ניכרין כמ"ש התוס' שם דאל"כ ל"ה מוכח מתוכו לר"מ רק כאן אינן ניכרין א"כ בעל יודע איזהו גט שלי רק אנן הוא דמספקינן דשליח אינו יודע א"כ הגט בטל לגמרי ודו"ק. ולפ"ז יש לדון במ"ש הפוסקים בעבר עכו"ם הוי לזמן מרובה ובירושלמי מבעי' להו ולא איפשטא וע"כ משום דלזמן מרובה הוי ספק מגורשת א"כ אין נפ"מ בספיקו של עבר עכו"ם דס"ס הוי ספק וס"ס ליה דהכל סיבב על הספק אם הוא אותו הגט או לא אבל לפי הנ"ל איכא נפקותא לדינא אי הוי עבר עכו"ם לזמן מרובה אפי' ספק ל"ה ע"י שליח אבל אי הוי ספק אפי' בשליח הוי ספק דהספק בדינא דילמא לא הוי ספיקא כלל דהוא הוא. אך באמת כבר כתבתי לעיל סק"ה דבלא"ה הך דהכא אפי' בשליח הוי ספק דכיון דלכ"ע נראה אותו הגט דהוא הוא רק אנן מחמרי' ומספקינן בי' א"כ אי הי' מצאו הבעל בעצמו אפשר שהי' נותנו ג"כ לאשתו ולא הי' חושש דאחר הוא הילכך שליח זה במקומו ודוקא בנאבד אחד משנים שנתערבו דידוע לכל דהנשאר ספק הוא ובעל עצמו לא הי' נותנו אבל כאן אף הבעל יכול להיות שהי' נתנו לאשתו כמ"ש התוס' להדיא שאינו חושש לאחר כך אם כבר אמרו ב"ד לשליח דגט זה ספק הוא ואין ליתנו לאשה ועבר ונתנו בוודאי נראה דדמי להתם דמאיזה צד נימא דבעל עצמו הי' נתנו כשאירע לו דבר זה ואף הוא לא נעשה שליח אבל כל שלא בא לב"ד רק אבד ומצאו וגירש בו בהא וודאי לאו כ"ע ידעי דחיישינן בהא שמא אחר הוא כיון דכתב בו שמו ושמה הילכך בעל נמי הוי יהיב לה ונעשה זה שליח במקומו כנ"ל בזה:
שם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר. כתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל ה"ה למכירו לגט עצמו בט"ע דכשר דהא איהו ידע בנפשי' וט"ע עדיפא בפי' בע"ה טפי מסימנא דהא קים לי' בי' וכדאמרינן פרק ג"ה אלא מתניתין אורחי' דמילתא קתני דלא שכיח טביעותא בגט וקמש"ל דפירות בכלי מהדרינן וסמכינן אסי' דכלי והא דאמר רבב"ח ולא ידענא אי משום סי' הדרוה ניהלי' אי משום ט"ע וש"מ דמהדרינן בי' אבידתא ודוקא לצ"מ דלא משקר ולא משני בדיבירי' אבל איניש בעלמא לא מהדרינן בי' אבידתא דילמא משקר אבל גיטא מה לי רבנן מה לי שאר אינשי וכן דעת הר"מ ז"ל אבל רש"י ז"ל ומכירו לכלי בסי' אבל בט"ע לא סמכינן אלא אצ"מ וטעמא משום דשאר אינשי לא דייקי טפי דהא וודאי לענין הימנו באיסורין ליכא לאיפלוגא בין ל"מ לאיניש אחרינא ומ"מ לא מחוור כלל כדפרישית עכ"ל. מבואר מדבריו שסובר בין לפירש"י בין לדעתו אין הפרש בגט לענין אמונה בין צ"מ לע"ה כלל דאי ע"א נאמן גם ע"ה נאמן דנא מצינו הפרש טז בע"א היכי דנאמן בין ת"ח לע"ה כלל רק לדעת רש"י יש הפרש ביניהם שאינו נאמן מחשש דאינו יודע בט"ע לא מחשש שקר והרמב"ן דעתו דע"ה נמי ידע בט"ע אבל לענין שקר אין הפרש בגט דאיסורא הוא בין ת"ח לע"ה. ואף דמדברי רש"י שלפנינו משמע דתרתי חיישינן בע"ה חדא דמשקר גם לא ידע בט"ע צריך לומר דמפרש דאין כוונתו דמשקר דלא הוי לי' לומר דלא משני בדיבורי' אלא הכוונה דמדקדק לומר דבר ברור שלא יצטרך לשנות דבריו אבל ע"ה לא דייק ומשמע לי' לפרש כן משום דמחשש דמשקר אי אפשר לחלק בדבר איסור בין ת"ח לע"ה כנ"ל:
ששב
ובר זה הוא היפך דעת הרשב"א והר"ן והתוס' דנראה להדיא דגם בדבר איסור מחלקינן בין ע"ה לת"ח לענין חשש דמשקר ולכך ס"ל דע"ה צריך מיגו דוקא ות"ח נאמן בלי מיגו ולפי זה לפי דעתם דאין ע"ה נאמן מחשש שקר א"כ ע"כ דאין זה בגדר ע"א שיהא נאמן באיסור והיינו משום דאתחזק איסורא א"כ לשיטת הרמב"ן הי' בדין שאפי' ת"ח לא יהא נאמן ואפשר דס"ל דוודאי דין הוא שיהא נאמן רק מחשש נגיעה הוא משקר ומפסיד שכרו או משום תרעומות ות"ח לא חשדילן לי' בהכי חזר דינו כע"א שהוא נאמן באיסור אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן כ"ע בגט מהימנא מכח ע"א דנאמן באיסורין:
אלא יש לתמוה במה שכתב וכן דעת הר"מ ז"ל דהא להיפוך שמענו מדבריו דט"ע בלבד לא מהני רק במצאו בכלי שהניחו בו וכן מבואר בר"ן להדיא דהרמב"ם ז"ל תרתי מצריך דסובר דאין ט"ע לע"ה וכן פי' ה"ה ז"ל להדיא: אבל באמת נראין לי דברי הרמב"ן ז"ל ברורים ופשיטא שלא הי' כוונת הרמב"ם ז"ל כמו שהבינו הם דאי ס"ד. שטעמו לפי שאין ע"ה ידע בט"ע למה לא זכר עכ"פ דת"ח נאמן ומ"ש ה"ה משום דלא שכיח ת"ח האידנא הוא תמוה דהרמב"ם מביא כל הדינים אפי' הנוהגים לימות המשיח גם אין דרכו של הרמב"ם לומר סברא מצד עצמו סתם והי' לו לומר יראה לי כדרכו וכ"ש כאן שלא זכר שום טעם שלא יבא הדבר לידי מחלוקת. ודבר ברור דכוונת הרמב"ם ז"ל דוודאי לא מחלק בין ת"ח לע"ה כלל ודעתו דודאי ע"כ דרבב"ח מספקא לי' דא"כ איזהו תועלת יצא לו מהך עובדא כיון דידוע דמשום ט"ע בלא סי' הי' ראוי להחזיר לו בודאי א"כ כמו דמספקא לי' מעיקרא קודם ששאל אי סי' דאורייתא או דרבנן כן השתא וברור דגם ט"ע מספקא לי' דאף דעל שאר איסור סומכין על ט"ע היכי דע"א נאמן באיסורין כמ"ש ה"ה ראי' מבשר שנתעלם מן העין אבל משום חומרא דגט לא סמכו בזה רק על סי' מובהק ולכך סיפר רבב"ח דנתברר לו בבהמ"ד הזה דחד מהני תרתי ספוקי דמספקא לי' בוודאי מהני דהא אהדרוה נהלי' אבל לא נתבאר לו איזה מהן או הא או הא או אפשר דתרתי מהני אבל עכ"פ כשיש תרתי מהדרינן בוודאי והיינו דאמרי' בש"ס דהא דמוכח מרבב"ח דסובר ט"ע מהני בלבד רק בגט מספקא לי' היינו דוקא צ"מ אבל ע"ה באבידה נמי לא מהימן דמשקר אבל בגט דהוא איסור דע"א נאמן אין הפרש בין ת"ח לע"ה בשום דבר [וכמו שפי' הרמב"ן דלענין אבידה איתמר] ולפ"ז נראה דרבב"ק מספקא לי' נמי בפירושו דמתני' מצאו בחפיסה אם מכירו כשר דסובר דמה שמצאו בחפיסה ויודע שבחפיסה איבדו הוי סי' בגט רק לא סי' מובהק כמ"ש תוס' בד"ה מצאו לחד תי' והשתא מספקא לי' אי תרווייהו בעינן אי חדא מינייהו סגי ואו או קתני או דמכירו בלבד סגי ורבותא קאמר אף שמצאו בחפיסה ואם לאו פסול או אפשר דחפיסה אפי' סי' שאינו מובהק ל"ה רק בעינן מכירו אבל סי' שאינו מובהק מהני בי':
והן הן דברי הרמב"ם שכ' דאם מצאו בכלי שהניחו בו דזהו הוי כמו סי' ומכירו ג"כ בט"ע כשר דתרווייהו ודאי מהני כפי פשיטות רבב"ח ולצד האחרון יהא הפי' מצאו בחפיסה ומכירו דתרווייהו בעינן סי' ע"י שמצאו בכלי שהניח בו וט"ע ג"כ אבל חד מנהון לא מהני מספיקא דרבב"ח אבל אין הפרש בגט בין ת"ח לע"ה בשום דבר דאי סמכינן על ט"ע בגט כ"ע נאמנין ואי לא סמכינן אפי' ת"ח אינו נאמן וזה שכתב הרמב"ן ז"ל דכך הוא דעת ר"מ ז"ל דאין הפרש בין ת"ח לע"ה כלל גבי גט רק באבידה דכיון דע"א נאמן לכ"ע נאמינן להו רק דמטעמא אחרינא לא סגי להו בט"ע לחודא משום ספיקו דרבב"ח דט"ע לחוד או סי' שאינו מובהק לא מהני לכך מצריך תרתי אבל מ"מ בהא חולק הרמב"ן ז"ל דבט"ע לא מספקא לי' לרבב"ח כלל רק סי' בלבד מספקא לי' ובאמת יקשה על הרמב"ן מה שהוכחתי דבש"ס משמע דט"ע נמי מספקא לי' אבל מ"מ בהא שווים הם הרמב"ן והרמב"ם דאין הפרש בט"ע בין ת"ח לע"ה. כללו של דבר לדעת הרמב"ם ז"ל מה שמצאו בכלי שהניח בו הוי סי' שאינו מובהק כחד תי' בתוס' וכיון דמספקינן בש"ס אי סי' שאינו מובהק מהני בגט גם מספקינן אי ט"ע מהני בגט ותרווייהו מוכח בהדיא דמהני לכך כתב בפשיטות דבעינן תרתי וכך הפי' באמת במשנה לשיטה זו מצאו בחפיסה ומכירו כשר דהוי סי' שאינו מובהק וט"ע וכל זה ברור ונכון:
ומעתה פשיטא דמה שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ם מיושב שפיר דמה שהקשה דסי' בלבד מהני דחמור בסי' אוכף מהדרינן הוא תמוה מאד דהא לא זכר הרמב"ם ז"ל שנותן סי' בכלי רק שמצאו בכלי שהניח בו דהיינו שהניח בתפיסה ומצאו בחפיסה וכבר כתבו תוס' בהדיא דזו סי' שאינו מובהק א"כ אפי' אי במציאה מהדרינן בהא אבל בגט מבואר בשמעתין דסי' שאינו מובהק לא מהני. ומה שהקשה הא ט"ע בלבד מהני ג"כ לק"מ דהא ע"כ לא דמי להך דפרק גיה"נ דא"כ מאי מספקא לי' לרבב"ח בט"ע דליכא למימר דפשיטא לי' דט"ע מהני כמו שהוכחתי לעיל וע"כ דשאני התם חדא דט"ע דאדם הוי הכרה גמורה שאין צורת בני אדם שווין כלל והכרה גמורה וכן אין קולות בני אדם שווין אבל בגט הכרה דקה הוא ואחד מכיר ורוב בנ"א חזינן דאין מכירין אותו כלל הילכך אף שאחד אומר דמכיר הכרה דקה היא ואין סומכין עליו בגט ועוד דשאני התם דכל שראו זה הרג זה דקדקו בו בשעת ראי' לידע מי הוא להכירו להעיד עליו אבל גט זה לאיזהו צורך דיקדק בו כ"כ כשהי' בידו להכירו בט"ע ומילתא דלא רמי' עליו הוא הילכך אף שאומר אח"כ דמכיר אין סומכין עליו והיינו ספיקו דרבב"ח. ועוד יש לחלק בין ט"ע דחד לשנים. הילכך לדינא לפענ"ד כדעת הרמב"ם ז"ל הוא העיקר דכל שנותן סי' שאינו מובהק וט"ע ודאי מהני ואין הפרש בין ע"ה לת"ח דלשיקרא באיסורא אין לחלק בין ת"ח לע"ה וכיון דע"א נאמן כ"ע נאמנין ובחד מהני תרתי אפי' ת"ח אינו נאמן ואפי' מיגו לא מהני דלאו לשיקרא חיישינן רק דמספקא לן אם נסמוך על סי' שאינו מובהק או ט"ע בגט דל"ה עדות ברורה ומה בכך דע"א נאמן באיסור זה אינו עדות כלל אבל תרווייהו דהוי עדות ברורה דהא אהדרוה לרבב"ח כ"ע נאמנין אפי' ע"ה בלי מיגו והרמב"ן ז"ל סובר דט"ע בלבד בודאי מהני וכ"ע נאמנין בה בלי מיגו וכבר כתבתי דמהש"ס מוכח כהרמב"ם כמו שבארנו וכן עיקר:
והנך רואה כי מ"ש הרב ב"י בסי' קל"ב דיעות הפוסקים בענין זה ומבואר מדבריו דלכ"ע יש הפרש בגט בין ה"ח לע"ה אלא לרש"י ורמב"ם אפי' במיגו יש חילוק ביניהם ולהר"ן והרשב"א ותוס' דוקא בלי מיגו אבל במיגו כ"ע מהימני ולפי מה שבארנו דעת הרמב"ם ז"ל דבין במיגו ובין בלי מיגו אין הפרש בין ת"ח לע"ה בגט כלל וכן דעת הרמב"ן ז"ל רק בהא נחלקו דלהרמב"ם בכל גוונא בסי' שאינו מובהק לחוד או לחוד לא מיהמני' בין ע"ה ובין ת"ח בין במיגו ובין בלי מיגו ולהרמב"ן בט"ע לחוד מהימני כ"ע אפי' בלי מיגו והיכי דאיכא סי' שאינו מובהק וט"ע ג"כ שניהם שווין דכ"ע נאמנין אפי' בלי מיגו דאין הפרש בין ת"ח לע"ה כלל. כל שהעדות ברורה ע"א נאמן באיסורין:
וראיתי להרב בעל לח"מ שכ' על מ"ש ה"ה ז"ל בצ"מ דלא ידע מי הזקיקו לזה ובש"ס על צד הספק נאמר לפום סברא דצ"מ מהני אבל באמת ספיקא הוא וכתב דמשמע לי' לה"ה דפשיטא דסוגי' לא על דרך הספק נאמר ועוד דא"כ אכתי למה לא כתב דהוי ספק מגורשת והנה מ"ש דפשטא שלא על דרך הספק. זה ודאי אמת דכיון דספיקא הוא לאיזה צורך אמרו בש"ס דבר זה ומה נפ"מ דאי לענין ספק מגורשת הא ודאי ליתא דבכל גוונא מידי ספיקא לא נפקא וספק מגורשת הוי אפי' מצאו אחר זמן מרובה בלי שום סי' וט"ע כלל ובהכי נדחו דבריו מ"ש דאכתי הו"ל להרמב"ם להזכיר ספק דמה ענין ספק לכאן ספיקא בלא"ה הוי אפי' בע"ה וליכא סי' וט"ע כלל אבל כוונת הרמב"ם כמ"ש הרמב"ן ז"ל דלענין אבידה דעלמא איתמר דבהא מחלקינן בין ת"ח לע"ה אבל בגט ליכא נפקיתא כלל ודלא כמו שהבין ה"ה והב"י בדעתו ותמוה על ה"ה שהרי ראה בודאי דברי הרמב"ן ז"ל והאיך פי' כוונת הרמב"ם היפך ממה שפירשו הוא כמו שבארנו:
ודע דיש עוד גימגום בדברי הרב ב"י ז"ל שכתב בסי' קל"ב דלדברי התוס' והרשב"א כל שיש עדים שאבד דאיכא מיגו לא מהימן רק ת"ח ולה"ה שתלה הטעם דע"א נאמן באיסורין אפילו ראו שנאבד מהימן כל שמצאו בעצמו ודבריו תמוהין דפשיטא דמה שחילק ה"ה בין מצאו עצמו לאחר ע"כ משום דבמצאו עצמו איכא מיגו משא"כ במצאו אחר דאל"כ אלא סובר דבלי מיגו מהימן כיון דע"א נאמן באיסורין א"כ מצאו אחר נמי ובש"ס מוכח להדיא דמצאו אחר לא כמו שכתב ה"ה ז"ל בעצמו ובהכרח דלא הי' כוונת ה"ה דע"א נאמן בכאן כמו בעלמא כמו שכתבו הרשב"א והר"ן דחיישינן דשלא להפסיד שכרו אומר כן ועוד דלא ליהוי למרי גיטא תערומות עליו רק דה"ה בא לומר דס"ד נהי דאית לי' מיגו ולא משקר מנא לן דהוי עדות ברורה לסמוך עלה ודילמא ט"ע דע"א לא מהני כלל אפילו בעלמא דלא בעינן מיגו וה"ה הכא אפילו במיגו ועל זה הביא מהלכות מאכלות אסורות דע"א נאמן באיסורין לא בעדות ברורה דוקא אלא אפילו בט"ע סמכינן עלי' הלכך הכא במיגו נאמן בט"ע כמו באיסורין בעלמא בלי מיגו וזה ברור בכוונת ה"ה ומה שלא כתב ה"ה רק דמצאו עצמו ולא כתב דאין עדים שנאבד הלא גם התוס' והרשב"א לא זכרו רק מצאו עצמו ובהא וודאי דאית לי' מיגו דהאיך אפשר דעדים ראו שאבד גט ממש א"כ היאך נאבד כיון שראוהו נפל לארץ והוא הלך לו ובמציאות רחוק לא מיירי כלל ודברי הב"י תמוהין לפע"ד בזה:
אמנם בעיקר הדבר מה דפשיטא להו להפוסקים דע"א נאמן בהא רק משום חשש דמשקר משום הפסד שכרו או דלא להוי תערומות עלי' אבל בלא"ה נאמן כמו בעלמא דע"א נאמן באיסורין. ולכאו' יש לדון בדבר זה דהא ברפ"ק דגיטין בשליח האומר בפ"נ דלולא דסתם ספרא דדיינא בקיאין לשמה אין ע"א נאמן כלל דאיתחזק איסורא דאשת איש רק התם מדינא אפי' אחד לא בעי וא"כ ה"נ דאיסתפק לן שאין זה הגט שלה הרי אינו לשמה ולמה ע"א נאמן ודוחק לומר דהכא נמי הי' מהראוי להחזיר רק מדרבנן אין מחזירין דהא כספק משוינן לה ואין סברא לומר דהכל מדרבנן אף דבירושלמי משמע לכאו' דחומר הוא שהחמירו בגט ע"ש מ"מ מדברי הפוסקים משמע דהוי ספק מגורשת גמורה וצריך לומר דשאני התם דמסתפק לי' אם נכתב גט כלל לאשה זו מעולם רק לאחרת נכתב וכדומה אבל כאן הא ידעינן דעכ"פ נכתב גט לשם זו ונותן לשליח לגרשה איתרע חזקת איסור דילה ועוד יש לחלק קצת ואין להאריך: והנה התוס' ד"ה מצאו בחפיסה הקשו דניחיש לשאלה ותרצו חדא דיודע שלא השאילה לשום אדם או שיודע שבחפיסה איבדו [וצריך לומר בכוונתם דלתי' א' אף שיודע שהתפיסה נאבד ממנו לא סגי רק שיהא ידוע לו שלא השאילה מעולם שכל שהשאילה מעולם אפי' הוחזר לו יש לחוש ששכח חבירו גט בתוכו אבל כשיודע שנאבד הגט בתפיסה אפי' השאילה פעם אחת לא איכפת לן כיון שהגט שלו הי' מונח בו בוודאי ולא נמצא רק אחר שוב אין לחוש] ונראה דס"ל דוקא כשמצא בעצמו דנאמן במיגו. סמכי' עליו נמי בהא שלא השאיל מעולם או שמצאו בחפיסה אבל במצאו אחר אפי' נותן סי' מובהק בכלי קודם שראהו חיישי' לשאלה ואינו נאמן שלא השאיל רק צ"מ נאמן שלא משקר. אבל לפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ן ורמב"ם דאין הפרש בגט בין צ"מ לע"ה כלל א"כ בסי' מובהק בלבד או בט"ע בלבד להרמב"ן או סי' שאינו מובהק וט"ע להרמב"ם ורמב"ן מהימנין לי' שלא השאיל או שאבדו בכלי זה אפי' בלא מיגו כמו שבארתי לעיל [קרוב בעיני דלאו דוקא לשליח האמינו כה"ג מכח ע"א נאמן באיסורין רק אפי' לבעל עצמו דהא אפי' על ניקור הגיד וחלב שהוא שלו ממש האמינו מכח ע"א נאמן באיסורין וה"ה כאן]:
גם בעיקר קו' תוס' דניחוש לשאלה נלענ"ד ליישב בפשיטות לפי דעתם דיש הפרש בגט בין ת"ח לע"ה ובין אית לי' מיגו ללית לי' מיגו א"כ י"ל התם שפיר קאמר דחיישי' לשאלה לפום סברא דלכ"ע סימנין דאורייתא דלפום סברא זו ס"ד דבמצאו אחר מיירי דלית לי' מיגו כמ"ש התוס' ביבמות להדיא א"כ שפיר חיישי' דהוא לא אבד כלל גט רק אותו אחר שהשאיל לו אבד גט בתוכו אבל הכא דמיירי שמצאו בעצמו כמ"ש התוס' בהדיא דלכך סמכינן אהכרתו א"כ נאמן שאבד גט כזה בשמות אלו א"כ לא חיישי' לשאלה דהשאיל לאיש שהי' לו גט כזה בשמות אלו ממש כמו שהי' לו אמנם זהו לפי דעת תוס' וסייעתם אבל להרמב"ן ורמב"ם דלא נוחלקו בזה וע"ה נאמן כמו ת"ח בעדות ברורה א"כ שפיר מוכח מהתם דאפי' בהא חיישינן לשאלה דהשאיל לאחד שהי' לו ג"כ גט כזה דהא הוא נאמן שהי' לו גט ומ"מ חיישינן דגם האחר הי' לו גט כזה ביב"ש ואבדו בכלי זו:
אולם יש להקשות באמת בש"ס גופא ביבמות מאי מקשה מהך דמצאו קשור בכיס אמתני' דלא סמכי' על סי' דכליו דשאני התם דאנן אמרי' דהשאיל לאחר הבגדים ואותו אחר נהרג והוא הלך לעלמא ואין כאן רק חשש שאלת הבגדים מזה לנהרג אבל כאן לחוש ששאל לו כליו והשואל הי' לו ג"כ גט בשמות הללו ממש כמו המשאיל להא לא חיישינן ומזה הי' ראי' לכאו' להפוסקים דע"ה לא מהימן מחשש דמשקר וכיון דס"ד במצאו אחר כמ"ש התוס' לא מהמנינן לי' כלל דהי' לו גט כזה רק של אותו השואל בלבד הוא אבל להרמב"ם ורמב"ן הנ"ל קשה וצ"ל דסבירא לי' לרמב"ם דהקושיא דמשמע במתני' אפי' סי' בגופו ובכליו בתרתי אין מתירין האשה אלמא דחיישי' לשאלה לאיש שהי' לו סי' בגופו כמו זה ואף דסי' בגופו מוקמינן לה בארוך וגוץ מ"מ גט בשמות בלבד לא בט"ע הוי כמו ארוך וגוץ בלבד א"כ שפיר מוכח דאפי' בכה"ג חיישינן לשאלה ומ"מ כבר נתבאר דאפי' להרמב"ם נאמן הוא בעצמו שלא השאיל מעולם או שאבדו בכלי זו ולהתוס' דאינו נאמן בעצמו בלא"ה לק"מ כנ"ל. הכלל בזה דאפי' למ"ד דחיישינן לשאלה באיסור כס"ד בש"ס יבמות כל שיש לו סי' שאינו מובהק וט"ע לא חיישינן אפי' בע"ה. גם נתבאר דהוא עצמו נאמן שלא השאיל או שאבדו בכלי זה וסגי בהכי כמו שבארנו ובאומר שלא השאיל צריך לידע שלא השאיל מעולם כל שאינו יודע שאבד בכלי זו ואפי' יודע שלא השאיל ליב"ש חיישינן דאותו שהשאיל לו נעשה שליח מיב"ש וקיבל ממנו גט [אבל להא לא חיישינן ששאל השואל לאחר ששמו יב"ש דאינו רשאי להשאיל] גם מוכח כל שיודע שלא השאיל מעולם לא חיישינן דכלי זו כבר מצאה אחד והניח גט בתוכה ואבד ממנו שנית דרק לשאלה חיישינן ולא לאבידה שנית ודו"ק:
ודע דהרב ב"י בסי' קל"ב כתב דמרש"י שלפנינו משמע כדעת הרשב"א והר"ן ולפענ"ד ז"א דנהי דלא פי' דתרתי קתני היינו דמפרש מצאו בחפיסה ויש לו בה סי' מובהק ומה שפי' אח"כ דמכיר הגט היינו ג"כ בסי' מובהק דבט"ע כתב בפי' בש"ס דע"ה לא דייק ובנוסח פירש"י דתרתי קתני היינו סי' שאינו מובהק בחפיסה וט"ע דתרוייהו ודאי מהני אפי' בע"ה ומ"ש בש"ס דע"ה לא דייק היינו לסמוך עליו בט"ע בלבד כנ"ל דהני תרתי נוסחי ברש"י לא פליגו כלל:
בגמרא הא אמר תנו נותנין קשיא להו לרבותינו בעלי התוס' ז"ל מנ"ל למידק וכו' כיון דאינה צריכה אלא לראי' כמבואר בתוס' ואיכא למידק טובא חדא דלמה לא הקשו בפשיטות דבאמת באמר תנו נאמן דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן כמו שהקשו לקמן בד"ה בזמן ומיהו בהא אפשר לומר דניחא להו להקשות אף לפי מה שתרצו לקמן דאינו נאמן למפרע מ"מ הכא יש לפרש דבאמת אינו נאמן משא"כ לקמן קתני בהדיא דנאמן. איברא הא קשיא לי מאי האי דפשיטא להו לתוס' דכל דליכא למיחוש לנמלך מחזירין דהא אינהו גופייהו ס"ל דבשליח ליכא למיחוש לנמלך ומ"מ פשיטא דאין מחזירין דחיישינן דאחר הוא תדע דבמתני' קתני לאלתר יחזיר ולזמן מרובה לא. וע"כ בגוונא דליכא למיחוש לנמלך ומ"מ פשיטא דאין מחזירין דחיישינן דאחר הוא א"כ תיקשי למה בהך משנה תלה הטעם דנמלך הא בלא, נמלך ג"כ אין מחזירין לזמן מרובה ומה זה שכתבו תוס' דלולא חשש נמלך הי' מחזירין אפי' לזמן מרובה ואפשר לומר דס"ל לתוס' דבשליח לא חיישינן באמת לנמלך ומתני' בשליח מיירי רק שמא אחר הוא חיישינן אבל כאן ס"ל דבבעל מיירי ולאו בשליח ובבעל גופא ודאי הכל בנמלך תליא מילתא דלולא נמלך באמת הי' מחזירין דודאי גירש משא"כ בשליח בלי נמלך עדיין גירש: אלא דקשיא לי מה זה שתרצו התוס' דהו"ל לומר לא נתנו דהא בלי נמלך לא חיישינן כלל דלא נתנו רק בשליח חיישינן הכי ולא בבעל ואי נימא דבאמת כוונת התוס' לתרץ דבלי נמלך חיישינן דבאמת לא נתנו שמסרו לשליח ונאבד ממנו או דמבעל נאבד קודם נתינה ולא מחמת נמלך א"כ מאי האי שכתבו לתרץ דדייק לזמן מרובה מדאיצטרך נמלך דהא ליתא דלגופא איצטריך דלולא נמלך רק לא נתנו הי' מחזירין לאלתר עכ"פ אבל מחמת נמלך אפי' לאלתר אין מחזירין וע"כ דס"ל דבלא"ה הוי ידעינן דאין מחזירין דלולא נמלך אין חשש לחוש דלא נתנו וכיון דחיישינן דלא נתנו ממילא ע"כ משום נמלך וא"כ ממילא אין מחזירין אפי' לאלתר ונמלך למה לי והשתא תיקשי כיון דליכא למיחוש כלל שלא נתן רק בנמלך א"כ הדרא קושיא לדוכתא דילמא אמר תנו נמי ונמלך קתני משום דבלא"ה לא חיישינן דלא נתנו. ואמת דיש לומר בכוונת התוס' דוודאי בשליח חיישינן לולא נמלך שמא אחר הוא. אבל גבי בעל כל שלא נמלך אין מקום לחוש דלמה יאבד גיטו שהכין לגרש בו ומדאבד ודאי כבר גירש רק לנמלך יש לחוש ואהא תרצו התוס' דדייק נמלך למה לי. הו"ל לומר לא נתנן ואנן ידעי' דע"כ משום דנמלך הוא ואף דעיקר משום נמלך הוא מ"מ לא הו"ל למיתני דממילא ידעי' וע"כ להורות דאמר תנו נותנין אבל אכתי קשה מ"ש אח"כ לר' זירא דסובר דהא דקתני אורחא דמילתא נקט דלפי שנמלך לא נתנו משמע דס"ל דוודאי יש לחוש בלי נמלך ללא נתנו רק דנקט אורחא דמילתא ע"י נמלך וכפי הנ"ל באמת דעתם דבלי נמלך אין מקום כלל ללא נתנו ואפי' אי לא הוי קתני נמלך ליכא למיטעי כלל דחיישינן בלי נמלך ללא נתנו והכי הו"ל לומר דלר' זירא לא קשיא לי' הך דכיון דבאמת לא חיישינן ללא נתנו רק מכח נמלך נקט האמת נמלך דהא מתני' טעמא בא לאשמעי' דאל"כ הו"ל לומר לא יחזיר וכיון דקתני טעמא למה לא יחזיר שאני אומר. הוצרך לומר הטעם לפי שנמלך דלולא זה אכתי ליכא טעמא כלל למה נחוש שלא נתנו וברור דס"ל לתוס' דבלי נמלך ג"כ יש לחוש שלא נתנו עדיין ונאבד ממנו או שמסרו לשליח ליתן ושליח אבדו וא"כ אכתי תיקשי מנא לן למידק לזמן מרובה דנמלך לגופה איצטרך דמשו"ה אין מחזירין אפי' לאלתר אבל משום חשש לא נתנו לאלתר הי' מהראוי עכ"פ להחזיר כיון דהגט יהוא הוא ולא חזר בו כלל:
ואפשר לי לומר בכוונת התוס' דס"ל דוודאי כל שיש חשש שלא נתנו עדיין אפי' לא חזר בו כלל אין ראוי להחזיר אפי' לאלתר כל שלא אמר תנו בפי' דמאן שווי' שליח ליתן דהא לאו בנפל משליח עסקינן דבהא ס"ל לתוס' דלא חיישי' לנמלך וכיון דלא נפל משליח בלי אמירתו תנו אי אפשר ליתן הגט אפי' הוי ידעינן בבירור שלא חזר בו כלל דאין כאן שליחות דבעל כלל והשתא שפיר הוכיחו התוס' דע"כ דנמלך אתי לאורויי דאמר תנו דלגופה לא איצטרך דבלי נמלך אי אפשר להחזיר כל שלא אמר תנו כנ"ל. אלא דאכתי קשה לי כיון דמ"מ הך דינא דמתני' דלא יחזיר באמת אפי' בלי נמלך לא יחזיר ואפי' לאלתר כיון דליכא שליחות דבעל כלל א"כ האיך אפשר דמתני' קתני בשביל שנמלך לא יחזיר מה דבלי נמלך לא יחזור רק משום דיוקא דאמר תנו למידק דיחזיר אפי' לזמן מרובה יאמר מה שאינו באמת וצ"ע בזה אבל מ"מ כוונת התוס' נראה כן:
אמנם בעיקר קושית תוס' איכא למידק טובא דלכאו' לק"מ מכמה טעמים חדא דהאיך אפשר דבאמת אפי', אמר תנו אין מחזירין דשמא של אחר הוא א"כ למה לי טעמא דשאני אומר כתובין היו ונמלך אפי' אי לא חיישינן מלך כלל אין מחזירין דשמא לא כתב ליתן גט כלל וגט זה של אחר הוא ומדקתני כתובין ונמלך מבואר דזה סמכינן דוודאי כתב ליתן גט רק שמא נמלך ולא נתנו ואפי' אי הוי קאני לא נתנו שפיר דייק דלמה לי דכתב ולא נתן שמא לא כתב כלל וליכא למימר דמשום חשש זה באמר תנו הי' מאמינין לו דכתב ליתן גט אפי' משום חשש כתובין ונמלך אפי' אמר תנו לא מהני דשמא זה של אחר הוא הא ליתא כיון דמאמינין לו באמר תנו דכתב ליתן גט נאמין לו שכתבו ונתנו וכיון דאין אתה מאמין לו זה כן לא נאמין לו דכתב ליתן גט:
ואפשר לומר דכוונת התוס' דודאי הא דאינו נאמן אפי' אמר תנו לפום סברת התוס' בקושי' משום דסמכו על מ"ש לקמן בד"ה בזמן שהבעל מודה דבעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן והיינו דוקא באומר כתבתי ונתתי לה הגט. אבל באומר שכתב ליתן גט בלבד ולא נתנו ורוצה ליתנו עכשיו נאמן שכתבו ליתן אף למפרע א"כ שפיר קתני טעמא דכתובין ונמלך דאז אפי' אמר תנו לא מהני דאינו נאמן למפרע לומר שנתן אבל לולא חשש נמלך רק לא כתב ליתן גט הי' נאמן לומר שכתב ליתן גט ובאמר תנו הי' נותנין אמש"ל דאפי' נאמין לו שכתב ליתן גט חיישינן שמא עדיין לא נתנו ואחר ג"כ כתב ליתן גט ואבדו והנמצא של אחר הוא וליכא למידק הא מ"מ אי לא חיישי' לנמלך א"כ ודאי נתן א"כ ממילא אינו נאמן דכתב ליתן גט דכל שכתב ודאי נתן והוי למפרע הא ליתא דמ"מ לולא דקתני כתובין ונמלך רק לא כתב ס"ד דבאמר תנו נאמן דכתב וכל שכתב ליתן גט שוב לא חיישינן דאחר ג"כ כתב ליתן גט ובודאי גט הנמצא של זה הוא קמש"ל דאפי' אמר תנו דודאי כתב חיישינן שמא אחר ג"כ כתב ליתן גט ושל אחר הוא וגט שלו עדיין
ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בתוס' דלקמן בד"ה בזמן הקשו בפשיטות דילמא לכך מחזירין משום דבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן ותרצו דא"נ למפרע ולמה לא הקשו כאן בפשיטות ג"כ דבאמר תנו נותנין דנאמן שכבר נתנו לה דבעל שאמר גרשתי נאמן ומה זה שדקדקו להקשות כאן דאפי' אמר תנו אינו נאמן ולפי הנ"ל ניחא דלקמן הקשו שפיר דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר ושפיר י"ל דיחזיר דנאמן לומר גרשתי אבל כאן לא מצי התוס' להקשות דבאמת בלא אמר תנו דוקא מיירי אבל באמר תנו נותנין דבעל נאמן דנותן לה כבר הגט דא"כ תיקשי למה לי טעמא דכתובין ונמלך כיון דלא אמר תנו תיפוק לי' דלא כתב כלל. ולזה הוצרכו תוס' להקשות לפום מה שתרצו לקמן באמת דאינו נאמן למפרע ואפי' אמר תנו אין מחזירין מחשש נמלך והשתא לא קשיא תיפ"ל דלא כתב דבהא אי אמר תנו נאמן דכתב ולא הוי למפרע קמש"ל דאפי' אמר תנו דנאמן דכתב חיישינן דלא נתן וגם אחר כתב והוא אינו נאמן לומר שנתן ג"כ דהוי למפרע ודו"ק כי לענ"ד ברור כמ"ש. ואין להקשות תינח לר"י דסובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אבל לר"ל דס"ל יש לה פירות משעת כתיבה א"כ אכתי תיקשי אפי' בלי חשש כתובין ונמלך חיישינן דלא כתב לה גט ואפי' אמר תנו אינו נאמן דכתב להפסיד לקוחות פירות מזמן הגט א"כ י"ל דקושית הש"ס לר"ל הא ליתא דא"כ מאי פריך לקמן ר"ז מ"ט לא אמר כרבה הא לק"מ דקושית רבה רק לר"ל ואיהו כר"י ס"ל ועכ"פ אלימא לי' ברייתא לאקשוי' לכ"ע ודו"ק:
איברא הא קשיא לכאו' דלקמן פירש"י בד"ה לא לזה ולא לזה דלבעל לא יחזיר שמא יאמר פרעתיך שהוצאת הגט בלי כתובה ויאומן זה ע"י ע"מ שגירשה ע"ש והשתא תיקשי ה"נ אפי' אי לא חיישינן לנמלך האיך נחזיר לה הגט שמא של אחר הוא וגט שלה כבר נפרעה כתובתה ותבוא לגבות בגט זה כדין הוציאה גט בלי כתובה דגובה כתובה וליכא למימר דיכתוב על הגט דאינו רק לראי' ולא לגבות הא ליתא כדמוכח פ"ק דמציעא דפריך התם ג"כ כי האי גוונא ומשני אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך וזהו לענין חשש פירות לא לענין גביית כתובה אדרבא בראי' תגבה שלא כדין:
הן אמת דבלא"ה קשיא לי לפירש"י לקמן דלמה בזמן שבעל מודה יחזיר נהי דלשמא כתב ליתן בניסן לא חיישי' כדאמרי' התם אייתי ראי' מ"מ ניחוש שמא באמת מיד הבעל נפל דכבר גבתה כתובה בגט זה ועכשיו עושה קנוניא על לקוחות שתגבה בגט זה שנית כתובתה ע"י ראי' שנתגרשה בגט זה וליכא למימר דלא חיישי' לפרעון כלל דהא קיי"ל בשט"ח דחיישינן לפרעון ולא אמרי' א"א דפרעו הוי קרע לי' וצריך לומר דאף דבשטר חיישינן לפרעון והוחזר ללוה ומן הלוה נפל משום דשטר לפרעון עומד ולהחזירו ללוה דשלו הוא דנותן שכר הסופר ופעמים מניחו אצלו בלי קריעה אבל הגט של האשה הוא לגמרי דאפי' אם הוא נותן השכר צריך להקנות לה הגט לגמרי שיהא שלה א"כ כשרוצה לגבות כתובתה אף אם פעמים גובה בגיטה הכתובה מ"מ אינה צריכה להחזיר לו הגט שיהא שלו רק לקרוע והקרעים בידה שלא תגבה שנית ולא ליתן לבעלה דאף אחר פרעון אין הגט שלו הילכך לא חיישינן דהוחזר לבעל וממנו נפל משא"כ באינו מודה אין מחזירין, לבעל דכל שיהא הגט בידו ויביא עידי גירושין בהכרח שבא מידה לידו אחר הפרעון דאל"כ גיטא מאי בעי גבי' אבל בנמצא לחוש דהוחזר לידו לא חיישינן והשתא זהו כל שאין חשש דגט של אחר הוא אבל אם באנו לחוש דגט של אחר הוא א"כ פשיטא דיש לחוש דאותו הגט שיגרש בו נפרע כבר ונקרע באמת ונאבד ממנה או שהוא בידה קרוע ובגט זה תגבה כתובתה שנית ושפיר מקשה דלמה לי נמלך תיפוק לי' דאפי' כבר נתן לה הגט אין ראוי להחזיר דשמא של אחר הוא ותגבה בו שלא כדין:
והשתא נמי לא קשיא מה שהקשה התוס' לקמן בד"ה בזמן שהבעל מודה דבעל שאמר גרשתי נאמן והתוס' תרצו דאינו נאמן למפרע ובאמת הוא תמוה לפע"ד שלא אמרו למפרע אינו נאמן רק באין כאן שום ראי' דכתב לה גט אבל בהך ברייתא דמיירי דראו גט בידו תדע דהתוס' הוכיחו דלא מיירי בראו בידה דא"כ פשיטא דשלה אבל מ"מ מנא לן דלא ראו בידו עכ"פ א"כ למה לא יאומן דגירש בו ואדרבא לא מקדים איניש פרענותא לנפשי' וכיון שכתבו לגרש בו בוודאי גירש דאל"כ לא הי' כותבין לו גט שמא יאחר לגרש וע"כ משום דלאותבי בכיסתו לא חיישינן כדאמרינן ועי"ל (די"ח) א"כ ה"ה הכא ובזה י"ל דמהאי טעמא הקשו התוס' לעיל בפשיטות לפום סברתם דלמפרע אינו נאמן והיינו דבמה נפשך קשי' להו אי בראו גט בידו א"כ בוודאי הוצרך לומר טעמא דכותבין ונמלך. דללא כתב ליכא למיחש דהא ראו דכתבו ואי בלא ראו א"כ הא פשיטא דאינו נאמן למפרע וע"כ לא נסתפקו התוס' לקמן בראו גט בידו משא"כ בלא ראו פשיטא דאינו נאמן א"כ שפיר קתני במתני' כתובין ונמלך דמשום הא אפי' אמר תנו אינו נאמן משא"כ ללא כתב הי' נאמן באמר תנו דכבר כתב כנ"ל. והשתא ניחא מה שתרצו תוס' דמנמלך דייקינן והיינו בלא ראו מיירי א"כ ע"כ דנימא דאפי' אמר תנו אינו נאמן ושפיר יש לומר דמנמלך מוכח דאמר תנו נאמן אבל בראו אכתי לק"מ דשפיר קמש"ל דבאמר תנו נאמן דגירש למפרע משא"כ בלא אמר תנו רק דכוונת התוס' ליישב דמקשה סובר בלא ראו מדקתני שאני אומר כתובים היו והלא בודאי כתובים היו וע"כ דלא ראו א"כ אינו נאמן כלל אפי' בתנו כל שיש לחוש לאחר א"כ האיך קתני נמלך דמשמע דבתנו נאמן וע"כ דלא חיישינן לאחר אבל בראו לפום סברא דהשתא בעל נאמן למפרע כפי קושייתם לקמן בד"ה בזמן וזהו שהקשו אח"כ מנא לן לזמן מרובה דילמא לאלתר דוקא. ולכאו' הוי להו לתרץ כיון דבלא ראו מיירי לאלתר הוי כלזמן מרובה דמשמע לקמן בתוס' דהא פשיטא להו לתוס' דליכא ליפלוגי בין לאלתר לזמן מרובה רק בראו ובאמת לק"מ דאף דלא ראו בהא נאמן בעל דנאבד ממנו לאלתר כל שאינו אומר דכבר גירש א"כ באמר תנו נאמן דלאלתר נאבד ממנו אבל לזמן מרובה אפי' אמר תנו לא ולזה תרצו דמדקתני נמלך להשמיענו דתנו מחזירין ע"כ בלזמן מרובה דלאלתר פשיטא והיינו דכתב אח"כ לר' זירא דסובר נמלך אין דייק דאורחא דמילתא נקט ומ"מ אמרו לקמן לר"ז הא אמר תנו לאלתר דמשמע דדיוקא דלאלתר איכא ולכאו' כיון דנמלך לית לי' ליכא דיוקא כלל דאמר תנו נותנין ולפי הנ"ל ניחא דודאי ע"כ לאו באמר תנו מיירי דהא סתמא קתני לא יחזיר בכל גוונא ובאמר תנו בלאלתר מחזירין דהא ודאי בעל נאמן דלאלתר נאבד ממנו. רק דקאמר כיון דדיוקא דנמלך לית לי' ממילא אמר תנו בלאלתר דוקא מחזירין. ואי קשיא מה זה שהקשו התוס' מתחילה לפרש אפי' אמר תנו אין נותנין הא בלאלתר ע"כ נותנין הא ליתא דאי עיקר הקושיא משום דבלאלתר באמר תנו נאמן א"כ ל"ה מקשה מלזמן מרובה כיון דע"כ דידע דמשנה בלאלתר דאי לזמן מרובה מיירי א"כ יש לפרש אפי' תנו אין נותנין וע"ז הוצרכו התוס' לתרץ דנמלך דייקינן דתנו אין נותנין וע"ז הקשו דילמא באמת דוקא לאלתר ותרצו דלאלתר פשיטא אבל הא ודאי לכ"ע מתני' לאו באומר תנו מיירי רק באמר תנו מחזירין לאלתר עכ"פ ובלא אמר לעולם אין מחזירין ודו"ק כי המהרש"א דחק מאד בדברי ר"ז:
גם לא ידעתי האיך יפרנס סוגי' דב"מ דשם דקאמר דילמא הא אמר תנו מוכח בהדיא דמודה לדיוקא. ובספנ"י תמה עליו ודבריו תמוהין דוודאי בפשיטות א"א לפרש, דברי התוס' כלל דבראו אין כאן דיוקא כלל. ובלא ראו א"א לפרש דברי ר"ז דאין הפרש בין לאלתר לזמן מרובה כמ"ש התוס' לקמן גם קשה מה זה דקשיא להו לתוס' מתחילה וע"כ דבראו מיירי א"כ ליכא דיוקא רק מנמלך ועוד דבלא ראו ג"כ ליכא דיוקא כמ"ש לעיל אבל לפמ"ש אתי שפיר הכל ודו"ק] אבל לפי הנ"ל ניחא דמה בכך דמודה דגירשה אנן חיישינן דנפרע כתובתה ותגבה בגט זה שנית שלא כדין. ואפי' מודה בעל דלא נפרע אינו נאמן מחשש קנוניא. ולפ"ז י"ל דבאמת כל שראו גט בידו נאמן לומר שגירשה למפרע רק גט שנמצא אין מחזורין מטעם הנ"ל:. ואפשר לומר בכוונת התוס' דעיקר הקושיא דמשני ר"א לקמן נקב בצד אות פלוני דהיינו סי' מובהק אי משום חשש הפסד לקוחות בודאי סגי בסי' שאינו מובהק כמו באבידה ולזה הוכרחו לתרץ דמשום חשש א"א איכא דבעל אינו נאמן וכן לעיל הוצרכו לומר דמנמלך דייק ובהכי ניחא ג"כ לר"ז דלא דייק נמלך מ"מ כיון דלא מוקי לה כלל בסי' בלא נמלך מוכח רק לר"א צריך נמלך דמצריך סי' מובהק דוקא רק כל דלא מוכח מנמלך לא מוכח רק לאלתר ולק"מ קו' מהרש"א:
ובהכי ניחא ג"כ מה שיש להקשות בתוס' דהא רפ"ק בד"ה מודה ר"א כתבו דלכך בקרובים ופסולים פוסל ר"א דאף דהעדות אמת אין לעשות רק בעדות כשר דמ"מ מה שנסמוך עלייהו יהא שלא כדין. והשתא מאי קשיא להו לתוס' דהא מ"מ לא גרע גט של אשה אחרת מגט שחתמו בו קרובים דפשיטא דנסמוך על גט זה שלא כדין דיחשבו דהוא כשר ושלה ממש הוא. ואמת דיש מקום לומר דהכא שאני דהיא תודה באמת לא נתגרשה בגט זה רק באחר וזה נותן לה לראי' ונאמנת במיגו דהי' אומרת בגט זה נתגרשה והשתא כדין יתירו לה בי"ד לינשא בגט זה לא מחמת דשלה הוא ודאי רק לראי'. אבל שם בקרובים ופסולים אם תודה דהם קרובים לא יסמכו עליהם דהי' ע"מ ובמיגו אינה נאמנת דיתברר דהם קרובים משא"כ כאן אף שיתברר דהוחזר לה הגט מה בכך הרי ידעו דכדין הוחזר אבל מ"מ לפי הנ"ל אתי שפיר טפי דהך פסול דמזוייף מתוכו מדרבנן הוא ומדאורייתא לא איכפת לן א"כ מדרבנן לא גרע מאבידה דסמכינן על סי' שאינו מובהק ולמה מצריך ר"א סי' מובהק דוקא ודוקא באיסור א"א דאורייתא מחמרי' בסי' מובהק ולא בדרבנן:
אמנם כל זה אינו נוח לי דמשמע בתוס' בקושייתם דאפי' ידעינן דשל אחר הוא הי' מחזירין לה לראי' ובהא ודאי קשה כנ"ל ואפשר דאפי' אינה שלה שכתבו לאו דוקא רק כוונתם אפי' אינו ידוע שהוא שלה. גם בעיקר הקושיא כיון דרב אשי הוצרך לחדש דיש סי' קאמר בפשיטות סי' מובהק ולענין גירושין גופייהו וממילא משנה בפשטא דבתנו מחזירין כיון דבלא"ה ע"כ בסי' מיירי:
תו איכא למידק במה שתרצו התוס' דלאלתר פשיטא דכיון דנחלקו תנאי לקמן בשיעורא דלאלתר א"כ מנא לן לזמן מרובה דלמא לאלתר בהך שיעורא דאיכא דס"ל דלא מהני אבל מנא לן לזמן מרוב' מה דלכ"ע הוי לזמן מרובה. לכן נראה לי דהמקשה סובר כיון דקתני שאני אומר כתובים היו משמע דלא ראו שום גט עד עכשיו וכיון דלא ראו אין הפרש בין לאלתר לזמן מרובה כמ"ש התוס' לקמן ור"ז סובר דמ"מ באומר תנו נאמן דנאבד ממנו לאלתר דנאמן למפרע שכתב ליתן גט והי' בידו כיון דאינו מגרש רק עכשיו אבל מברייתא דייק שפיר דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר משמע בכל גוונא. אבל הכא לא קתני בפי' דתנו נותנין וכן פירש"י להדיא בפ"ק דמציעא ולא ידעתי למה פי' כאן בע"א:
תו איכא למידק במה שתרצו התוס' דומיא דשטרי חליצה ומאונין ולא ידעתי למה לא מקשה באמת משטרי חליצה ומאונין גופא. גם לא ידעתי למה פשיטא להו כ"כ הא איכא של אחרת היא שיש לה סי' מובהק ואין לה ראי' על חליצתה רק שטר זה. וזה קשה גם בדברי התוס' בתחילת הדיבור תדע דר"א מוקי לה בסי' מובהק א"כ כשאין הוא נותן סי' האיך נחזיר לו שמא אחר יתן. גם דבריהם צריכין ביאור דלמה לא כתבו בפשיטות דבין ידוע ובין אינו ידוע אין חילוק בין לאלתר בין זמן מרובה. וזה יש לפרש בקל אבל הנ"ל קשה.
עוד הקשו בתוס' בדיבור הב' הא אמר תנו דלמה, לא מקשה אהך משנה כדמקשה על הך ברייתא דמצא גט אשה ותמהני דהא פשיטא דלק"מ דוודאי מברייתא מקשה שפיר דלכא לאוקמא דכתב זמנו בו ביום דיחזיר קתני ואפי' נמצא אחר זמן שנכתב אבל כאן לא יחזיר קתני ומדיוקא יש לדייק דלנמלך חיישינן אפי' בו ביום אבל אמר תנו בו ביום מחזירין ולא קשיא פשיטא דקמש"ל בו ביום אפי' לזמן מרובה. גם לא ידעתי אי לרבה מקשה הא יש לומר דלדידי' לא קשיא כלל דידע דיכולין לומר אייתי ראי' ואי על המקשה בברייתא קשיא להו למה לא הקשה כאן לק"מ דאלימא להו ברייתא לאקשויי כמו לר' זירא בסמוך:
תו מ"ש באותו דיבור דדילמא ביום שנכתב איירי וכו' דבריהם צריכין ביאור וכוונתם דכל דלא נימא דברייתא אשמעינן לזמן מרובה ואין לדחות דהכוונה לאלתר ואשמעינן אפי' אינו בו ביום לא חיישינן דנתן בתשרי דידע תנא דברייתא דמסתמא נפרש יחזיר לעולם ואפי' אחר ימים רבים אבל אם באמת נפרש לאלתר דוקא רק דקמש"ל אפי' אינו בו ביום ע"ז אמרי' האיך אפשר דהתנא בא לאשמעינן זה כיון דהשתא נמי דוקא לאלתר מיירי אף אנן נאמר בו ביום ואפי' לזמן מרובה קמש"ל ואין משמעות מברייתא וע"כ דברייתא אשמעינן אפי' לזמן מרובה וזה שמענו דסתמא יחזיר אפי' אחר ימים רבים ודו"ק:
שם כאן במקום שהשיירות מצויות. הקשו בתוס' דאמאי לא משני איפכא דומיא דמ"ב ולפעד"נ דוודאי לא פסיקא לי' לרבה דהך וכל מעשה בי"ד בש"מ רק כך דייק לי' דפשיטא דהך משנה וכל מ"ב לאו להורות דלא חיישינן לנמלך במ"ב דפשיטא בפרט דהתם חליצה ומאונין תנן. וכן מוכח בש"ס ב"מ דהעיקר משטרי חליצה ומאונין מקשה וע"כ דהעיקר קמש"ל דלא חיישינן לאחר אפי' לזמן מרובה [דלאלתר פשיטא כמ"ש התוס' לעיל ומהך משנה דמצא גיטי נשים דקתני נמלך ג"כ מוכת דקמש"ל אפי' לזמן מרובה והשתא מאד מהני מוכח דרק בלא שכיח ולא הוחזק מחזירין דבהא לא קשיא פשיטא ומאידך מוכח דאפי' חדא מהנך או ש"מ או הוחזקו מחזירין דאי בדליכא כלל כבר מוכח מאידך הילכך על הך קושיא איצטרך לשנוי' באין ש"מ ובודאי לא מוכח רק בלא הוחזקו ג"כ רק מאידך מוכח דאפי' איכא חדא מינייהו מחזירין וחדא מגלה אחברתה. ולכך ר"ז דלא קשיא לי' כלל הך משנה דמצא גיטי נשים מהך משנה דוכל מ"ב לא קשיא לי' כלל דקמש"ל בלא הוחזק ולא שכיח דלא פסיקא לן הך בש"ס רק מכח אידך משנה דבלי ש"מ כבר שמענו משם ומיושב גם קושית התוס' בד"ה וכל. ולפ"ז מה שאמרו לקמן בשלמא רבה וכו' היינו לפום לישנא בתרא דנחלקו בדינא למר קשיא לי' מתני' דמצא גיטי נשים ולמר לא. ומזה נובע מחלוקתם. ובהכי ניחא דקאמר בשלומא רבה הא לר"ז לא מקשה רק לפי דמתני' אלינוא לאקשוי' אבל בלא"ה לא קשיא א"כ אין צריך טעם כלל דלא אמר כר"ז. גם מה לנו בזה דלא נ"מ לדינא כלל ולפי הנ"ל ניחא דנפ"מ לדינא דאי ממשנה קשיא ע"כ מוכח דחד מהני מחזירין אבל אי מברייתא קשיא וממשנה לא מוכח כלל ויש לומר כלישנא בתרא והיינו דקאמר בשלומא רבה לא קאמר כר"ז דבחד אין מחזירין דמתני' אלים לאקשוי' א"כ מוכח ע"כ דבחד מחזירין ור"ז מתני' לא אלים לי' ולא מוכח כלל רק בלא הוחזק ולא שכיח מחזירין וכמו כן להנך דסברי דהוחזקו ולא שכיח לכ"ע מחזירין ולא נחלקו רק בשכיח ולא הוחזקו ג"כ יש לומר דהכוונה דמהך משנה דמצא גיטי נשים שמעינן דהוחזקו ולא שכיח מחזירין מדיוקא דנמלך [אבל בלא שכיח ולא הוחזק פשיטא] אבל להיפוך לא שמענו דמ"מ לא קשיא פשיטא אפי' אי נימא דקמש"ל הוחזק ולא שכיח רק מהך משנה דוכל מעשה בי"ד מוכח אפי' להיפוך דאי בהוחזק ולא שכיח מהתם מוכח אבל לר"ז דלא דייק לי' משנה דמצא גיטי נשים כלל ממילא לא מוכח מהך דוכל מעשה בי"ד רק בהוחזק ולא שכיח והיינו דקאמר כאן להוכיח דשכיח והוחזק דאל"כ קשיא דרבה אדרבה וקשה בלא"ה מוכח מהך משנה דוכל מעשה בי"ד דשכיח ולא הוחזק לא וע"כ דמהתם לא מוכח מידי רק לרבה מוכח דקשיא לי' משנה דמצא גיטי נשים ודו"ק:
עוד קשיא להו בתוס' הנ"ל הוחזק ולא שכיח היכי מהדרינן ניחוש דשל יב"ש אחר הוא ותרצו דידעינן דמזה נפל וכיון דאין שיירות מצויות לא חיישינן דשל אחר הוא וכתב מהרש"א דלא ס"ל לתוס' השתא דלא חשוד לקלקלה ובספנ"י תמה עליהם ודבריו תמוהין דודאי לפי פשטות דברי התוס' לעיל ידעו דהכא ע"כ בראו גט בידו פעם אחת דאל"כ ל"ה מקשי לעיל מידי בד"ה הא אמר תנו ואפי' לפי מה שפרשתי שם דמ"מ מקשי התוס' שפיר אבל עכ"פ מבואר מדברי התוס' שם דזה הי' פשוט להם דיש לפרש דראו גט בידו וכ"ש בהך דמצא גט אשה בשוק דהוי ס"ד דראו בידה לולא דקשיא פשיטא דממנה נפל אבל בראו בידו דלא קשיא מידי ודאי יש לפרש כן וע"כ דעיקר קושייתם כאן דניחוש דהגט שלו ישנו בידו ואומר שזה שלו כדי לקלקלה ושפיר כתב מהרש"א דלא ס"ד השתא דלא חיישינן לזה ולכך תירצו דידעינן דממנו נפל ולא סגי להו לתרץ בראו בידו גט:
איברא הא קשיא לי למה להו דראו נפל מיב"ש אם לא ראו רק לזה עובר ואחר לא ראו עובר וכל דאין ש"מ לא חיישינן דעבר יב"ש אחר. גם לא הבנתי אי ממנו נפל הרי בודאי לא גירש ולמה לי נמלך ושאני אומר הא לא גירש ואי אפשר לגרש בלעדי הבעל ואי ממנה נפל הרי בודאי גירש ובזה אפשר לומר דנפל משניהם ולא ידעו אי ממנו או ממנה אבל הנ"ל קשה: שם חוששין לשני שווירי. לכאו' קשה מאי ראי' מהתם דילמא שאני התם דהי' כתוב שם העיר ולכך אין חוששין בתרתי חדא לעיר אחרת ויב"ש אבל בלי שם העיר מנא לן דלא חיישינן ליב"ש בלבד. לכן נראה לי דאפי' לרבה דוקא ביש בו שם העיר הוא דלא חיישינן לעיר אחרת כיון דלא הוחזק עוד עיר בשם זה ולשמא יש עיר במקום אחר רחוק כ"כ שאין אנו יודעין מסתמא אין שיירות מצויות משם דאל"כ היינו יודעין משם העיר ההוא אבל בלא כתוב שם העיר ממה שלא הוחזקו ב' יב"ש אין שום הוכחה דמאיזהו צד יתחזק לנו עוד יב"ש שהוא בעיר אחרת ומחמת שיירות אין ראי' שאין שם יב"ש רק בכתוב שם העיר דבעיר זה באמת לא הוחזק ושפיר מוכרח דשם אין יב"ש עוד ולחיש לעיר אחרת אין לחוש כיון דלא הוחזק לנו עיר אחרת: ובזה תבין מ"ש בתשו' הרא"ש (כלל מ"ה) דהיכי דכתוב שם העיר ולא הוחזק ולא שכיח לא חיישינן וקשה הא בלא הוחזק ולא שכיח בלא"ה לא חיישינן ולפי הנ"ל ניחא דבלי שם, העיר לכ"ע בחד מינייהו אין מחזירין דהיינו בש"מ דמה שלא הוחזקו אין ראי' כלל בלי שם העיר והשתא למאן דסובר דבחד אין מחזירין א"כ אפי' בלא הוחזק ולא שכיח דוקא בשם העיר דאז הוי תרתי לא הוחזק ולא שכיח אבל בלו שם העיר אין, כאן רק חד דאין ש"מ אבל לא הוחזקו ל"ה מעלה כלל דמאין יתחזקו כיון דאין כאן שם העיר לידע באיזה מקום לא הוחזקו. ונראה שזהו כוונת הרמ"א בסי' זה שכתב וי"א דבשם העיר אין חוששין אפי' בשיירות מצויות כל שלא הוחזקו והיינו דנתכוון להך דעה דבחד מחזירין בעובדא דרבה והובאו דבריהם בר"ן בשם ר"ח וה"ג רק דהרמ"א קאמר דדוקא בשם העיר וכן מוכח באמת בתשו' הרא"ש דכל המחלוקת בכתוב שם העיר אבל בלא"ה לא הוחזקו הוי כהוחזקו דודאי יש אחד בעולם:
שם ר' ירמי' אמר וכו'. נראה דר' ירמי' ורב אשי נמי כל כוונתם ליישב הקושיא מהך דמצא גיטי נשים כדי שלא יהא מוכח לפי תירוץ רבה דחד מהני מחזירין רק תרתי בעינן לכך תרצו דמשם אין ראי' א"כ ממילא מהך דוכל מעשה בי"ד בלא הוחזק ולא שכיח מוכח כנ"ל [או בהוחזק ולא שכיח למ"ד דבהא כ"ע מודי] ולפ"ז מוכח דהלכתא כלישנא בתרא דר"ז כיון דר' ירמי' ורב אשי הכי סברו. והנה הרמב"ן והטור בשם הרמ"ה כתבו דהכא ע"כ דעדים לא הוחזקו דאל"כ למה לא ניחוש לעדים כעדים ומזה הוכיח הרמב"ן ג"כ דלית להו דרבה כיון דבלא הוחזקו מיירי ע"כ מוכח דאפי' בחד חיישי' ואין מחזירין רק בעדים אומרים לא חתמנו או בנקב בצד פלוני ואין זהו הוכחה כלל דפשיטא דכוונת ר' ירמי' אפי' הוחזקו עדים בשמות אלו לא חיישינן דאיתרמי יב"ש עם אלו השמות של עדים גם זה יב"ש עם אלו השמות של עדים והכי אמרו בש"ס שמא כשמא ועדים כעדים הרי דהעיקר הוא דרחוק שיתכוונו שני יב"ש ליקח על גט אחד שמות של עדים שיהיו שווין ועוד דשפיר י"ל דלא הוחזקו עדים אבל יב"ש הוחזק ושכיח שיירות וקמש"ל כיון דעדים לא הוחזקו והם אומרים דלא חתמו רק אחד לא חיישינן אבל לעולם דמודי דבעינן תרתי והם רוצים ליישב דאפי' איכא תרתי מחזירין: ובפי' דברי ר' ירמי' רש"י פירש דמעידין דחתמו רק לזה התובעו וצריך לפרש לפי פירושו דלא ראו החתימה דאי ראו החתימה האיך ניחוש לאחר אבל פירושו תמוה דהוי לי' לומר של זה ובאומר של זה אין צורך לומר השם יב"ש רק דלא חתם רק לזה וא"כ זכר ר' ירמי' מה שאין צורך וחסר בדבריו העיקר והתוס' פרשו דחתמו ליב"ש סתם ולא חשדינן לי' לקלקלה אבל בלא"ה חוששין דסבר שהוא שלו ועי' מהרש"ל ומהרש"א מ"ש בדברי תוס' ודברי מהרש"א תמוהין מאד וכוונת רש"ל פשוט ודאי ממנו נפל לא יספיק כאן דשמא אחר נמצא לכך משני ר' ירמי' דעדים מעידין דלא חתמו רק על אחד ולק"מ קו' התוס' וע"כ דלא ס"ל לתוס' השתא דמיירי בהכי גם מה שתי' דבברייתא קשה א"כ תיקשי בתוס' לעיל כמו דקשה במשנה תיקשי ברייתא לר"ז בלישנא קמא וברור דברייתא נמי בהכי מיירי דמשניהם נפל ולא ידעי' ממי ואפשר ליישב דברי מהרש"א בתי' א' דסובר כפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו דהיכי דהוחזק ראוי לחוש לשמא כשמא ועדים כעדים וסובר מהרש"א דה"ה בשכיח שיירות לא מהני רק בצירוף הוכחה דבעל אבל לא ידעתי כיון שכתבו התוס' דהכרה דילי' ל"מ א"כ אף בעדים לא יועיל דניחוש לעדים כעדים כיון דשכיח שיירות וצריך לומר דבהכרה בלבד אין סומכין וכן עדים בלבד רק בצירוף סומכין וצ"ע אבל מ"ש בתי' ב' בוודאי תמוה וראי' דלקמן דרב אשי דפירש"י שליח לא הקשו התוס' כלל אף דבברייתא קתני בעל מודה דממנה נפל:
אמנם בעיקר הפי' בסיגי' נראה לפענ"ד פשוט דהכא מיירי דראו גט בידו או דידוע דכתב לו גם בשמות אלו ועדים אלו ועדים מעידין דלא חתמו רק על יב"ש אחד ואינן יודעין איזהו וכיון דראוהו בידו ע"כ דהוא הוא והיינו דקאמר דס"ד לחוש דזה שראו קודם אחר הי' דאיתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמש"ל דלא חיישינן ושפיר מיירי דמכירין החתימה עכשיו רק אז לא ראו החתימה לקיימה עכשיו רק השמות ואפי' ראו כיון שאינו לפניהם אי אפשר לקיים על ידי דימוי וז"ב לפענ"ד:
ודע דכל קושיית התוס' לפי שיטתם שיש הפרש בין ת"ח לע"ה מחשש דמשקר וס"ל דמתני' ומכירו במצאו הוא עצמו ומכח מיגו ואהא קשיא להולמה יאומן כאן דכתב ליתן גט אבל לפי סברת הרמב"ן כפי מה שהבאתי דבריו לעיל דע"א נאמן באיסורין בט"ע ואפי' ע"ה רק באבידה חילקו בין ד"א לע"ה ומפרש גם דעת רש"י כן דלענין שקר מודה רש"י רק דהוא סובר דהוא לא ידע בט"ע א"כ פשיטא דנאמן שהוא כתב גט בעדים אלו דלא שייך לא ידע בזה וע"א נאמן באיסורין ואפי' להרמב"ם דסובר דלא סגי בט"ע היינו משום ספיקו דרבב"ח דט"ע ל"ה עדות ברורה לסמוך עלה בגט רק בצירוף סי' שאינו מובהק וא"כ בהא דכתב גט בשמות עדים אלו פשיטא דנאמן וכמו כן להרשב"א והר"ן גבי בעל ליכא משום הפסד שכרו ותערומות ודו"ק רק התוס' לשיטתם דט"ע לא מהני בע"ה הוצרכו לחלק דלא חשוד לקלקלה. ולכאו' הי' נראה דלשיטת התוס' בנמצא לאלתר אין הבעל נאמן דנאבד ממנו לאלתר וכן השליח אינו נאמן כמו שאינו נאמן בט"ע דיש לחוש דאומר כן לפי שאינו חושש דאחר ג"כ אבד גט אמנם מדברי התוס' לעיל בד"ה הא אמר תנו משמע שכל שנודע לנו שהי' גט בידו יש חילוק בין לאלתר לזמן מרובה רק בלא נודע כלל אם הי' לו גט מעולם אז אין לחלק וצ"ל או דלא דמי שקר דט"ע דיש לומר דאומר בדדמי לפי שאינו חושש לאחר אבל לומר שקר מבורר לא חיישינן כיון דבעל שאמר גרשתי נאמן או דכוונת התוס' דכל שנודע דהי' לו גט משכחת לאלתר דאמר שנאבד ממנו גט ותיכף נמצא דמוכח דבזה הרגע אבדו אבל בלא נודע שהי' לו מעולם לא משכחת לאלתר אפי' אמר מקודם שנאבד לא מהימן ולפ"ז בבעל דפשיטא דנאמן שהי' לו גט הא חשוד לקלקלה ממילא משכחת לאלתר וכתבתי זה שלא יקשה לפמ"ש לעיל בכוונת התוס' בלא ראו ומ"מ הקשו דילמא לאלתר וע"כ דס"ל כיון דנאמן דהי' לו גט משכחת לה לאלתר אפי' לא ראו ולא דמי לט"ע דאף דאינו חשוד אינו נאמן ולפיכך לא מצינו מחלוקת בפוסקים דלאלתר אי ע"ה נאמן כמו דמצינו בט"ע דבהא כ"ע מודים דנאמן דלא חשדינן לי' לשקר כל שאינו אומר שגירש למפרע: שם כגון דקאמר נקב יש פירש"י האי שליח והתוס' פרשו דיש גירסא דקאמרי עדים ולכאו' יש לתמוה לפי מ"ש לקמן דאפי' בע"ה אין לחוש רק לשקר לא דלא בקי בט"ע א"כ בבי תרי דודאי לא משקרי למה להו סי' מובהק בט"ע סגי ואולי קמש"ל דאפי' סי' מובהק מהני דט"ע עדיף מסי' מובהק לפי סברת התוס' לקמן מפרק גיה"נ אך הא קשיא מ"ש וי"ל דעדים מהימני' דהא לפי דעתם דאין לחוש בשליח לנמלך א"כ מתני' דנמלך דקתני ליכא ליפרושי בשליח ובבעל אין לפרש דא"כ הרי אומר תנו וע"כ בעדים: