תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קלא
צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה ובו ט סעיפים:
סעיף א. (א) צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת (ב) אם לא נכתב לשמה אינו גט כיצד סופר שכתב גט ללמר או להתלמד ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו ושם האשה כשם אשתו ושם העיר כשם עירו ונטלו וגירש בו אינו גט:
סעיף ב. יתר ע"כ כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך ונטלו ממנו וגירש בו אע"פ שנכתב לשם גירושין אינו גט:
סעיף ג. יתר על זה מי שיש לו שתי נשים ששמותיהם שוות וכתב לגרש את הגדולה ונמלך וגירש בו את הקטנה אינו גט שאע"פ שנכתב לשם האיש המגרש לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו:
א צריך שתהי' כתיבת הגט וחתימתו וכו'. בטור הביא בזה מחלוקת בענין טופס הגט אי יכול לכתוב שלא לשמה ואם כתבו בדיעבד מה דינו והוא ממשנה הכותב טופסי לת"ק יכול לכתוב טופס אפי' בגט לכתחילה ור"י פוסל ור"א מכשיר בשטרות ופוסל בגיטי נשים ופסקו הפוסקים כר"א דרב קאי כוותי' [ויש מחלוקת שם בשטרות לר"א אי מכשיר בתורף או בטופס ובסת"י סי' מ"ח הבאתי ראי' לפירש"י מסוגית הש"ס שם. גם נראה לפע"ד להביא ראי' לדעת רש"י דוודאי יש לתמוה דהא זמן ג"כ נשנה במשנה בהדי מקומות שצריך להניח וא"כ מי לא מודה ר"א דמוקדם פסול בשטרות ואפי' אי נימא דבע"מ סובר ר"א באמת דמוקדם כשר ועכ"פ האיך קאמר רב הלכה כר"א אפי' בשאר שטרות הא סובר ע"ח בשטר שטרות כדמוכח בש"ס פרק המגרש דשמואל סובר הלכה אף בשטרות ורב פליג דרק בגיטין הלכה כוותי' ולא בשאר שטרות א"כ פשיטא דצריך להניח מקום הזמן בשטרות [וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך דגם בגיטין אין פסול לשמה בזמן רק משום מוקדם] ומזה מוכח כרש"י דרק בטופס מכשיר ר"א. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' מאי מיחזי כשיקרא שייך ולפי הנ"ל ניחא דוודאי בשטר הנכתב בלשון הלוה ונמסר בע"מ דע"מ אין להם רק מה שמעידין ששטר כזה נמסר אבל למ"ד ע"ח כרתי בשטרות והשטר כתוב בלשון העדים אנו ח"מ פשיטא דאין לכתוב שום דבר בשטר קודם העדים המעידין כך שהרי כותב שמעידין כך מה שלא העידו עדותן כלל] אבל הרמב"ם פסק כת"ק דטופס יכול לכתוב משום תקנת סופר. גם הביא הטור מחלוקת אי פסול דיעבד או רק לכתחילה ונראה לפע"ד דהך מחלוקת דוודאי יש להבין דמשמע בש"ס דשמואל פוסק כת"ק דהא קאמר וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. אמנם יש לומר דנהי דלית הלכתא כת"ק דמותר לכתוב טופס מ"מ נ"מ בדברי שמואל דיעבד דהוי כשם האיש ואשה דפסול בלא הניח ה"ה הרי את מותרת אבל טופס דיעבד לא ולזה הרמב"ם דסובר דבאמת לר"א פסול דיעבד א"כ ע"כ שמואל כת"ק ומשמע בש"ס דהלכתא כוותי' מדמייתי מילתא דשמואל בריש זבחים ושאר מקומות. אבל אי נימא דר"א פוסל רק לכתחילה לא מוכח משמואל דסובר כת"ק. ולפי זה לדינא יש להכשיר דיעבד בניסת במה נפשך אי ר"א דיעבד א"כ מוכח דהלכה כת"ק ואי לכתחילה א"כ דיעבד כשר ובלא"ה דעת הרמב"ם להכשיר לכתחילה והרא"ש והטור מכשירים דיעבד עכ"פ א"כ נראה דיש להקל דיעבד וכ"ש בניסת שלא תצא והמחבר השמיט דין זה לגמרי ולא ידעתי למה השמיטו: ודע שיש להסתפק במה שאמרו שם צריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן אי עיקר הטעם משום מוקדם בלבד וא"כ בלא הניח מקום הזמן וגירש באותו יום באמת כשר או דהכוונה כיון דצריך זמן בגט מתקנת חכמים ובלי זמן פסול צריך שיהא נכתב לשמה ג"כ כמו השמות וא"כ אפי' גירש באותו זמן הכתוב בגט פסול וכ"ש בכתב זמן שבוע שנה דלית בי' משום מוקדם ומ"מ שלא לשמה נכתב. והנה לכאורה מדהשוו במשנה שמות לזמן משמע דבכל ענין פסול בזמן כמו בשמות ועוד דאי משום מוקדם בלבד נגעו בה אם ניסת לא תצא משא"כ בשמות איש ואשה (ויש לזה סיוע לדעת הפוסקים בניסת תצא] :
איברא מדברי התוס' שם שכתבו דלכך מקשה הכא בארוסה ולא לעיל בתקנת חכמים בזמן משום דעיקר הקושיא דע"כ דקמש"ל אפי' ארוסה דאי דוקא נשואה כבר שמענו דמוקדם פסול ממשנת נכתב ביום וא"כ קשה מאי קושיא שם אמרינן דמוקדם פסול והכא קמש"ל דצריך לכתבו לזמן לשמה ונ"מ חדא דמשום מוקדם לא תצא ואפי' למ"ד תצא נ"מ בכתב הזמן האמיתי שגירש בו ומ"מ פסול מכח שלא לשמה וע"כ דס"ל לתוס' דבאמת אין צריך בזמן לשמה כלל כיון דנתקן משום פירי ובת אחותו וכל שגירש ביומו כשר. ולפי זה צ"ע מ"ש התוס' דר"א מכשיר אפי' בתורף כיון דכל הטעם בזמן גם בגיטין משום מוקדם א"כ פשיטא דגם בשטרות מוקדם פסול ור"א מכשיר אכלהו מה שצריך להניח קאי אפי' בזמן וע"כ כדעת רש"י דלא מכשיר רק בטופס וצ"ע בזה. ונ"מ בהנ"ל דלפי מה שביארנו דבטופס מכשירין דיעבד א"כ אי הטעם משום מוקדם כל שגירש ביומו הוי כטופס וכשר דיעבד משא"כ אי בעינן לשמה ומדברי המחבר לעיל סי' קכ"ג דפוסל כתיבת עכו"ם בזמן משמע דלא כתוס' הנ"ל ודו"ק:
אמנם בעיקר דברי התוס' בד"ה קא פסיק נראה לפע"ד לפרש בפשיטות ואדרבא פשיטא להו לש"ס דמשום לתא דלשמה נקט ואפי' גירש בזמן הכתוב בו כיון שיש צורך בזה בגט ממילא צריך שיהא לשמה וכהאי גוונא כתב הרשב"א בחידושיו בהא דמודה ר"א במזוייף מתוכו דאף דחתימת עדים תקנת חכמים הוא כיון דפעמים הכשר הגט נעשה על ידם דסמכינן בהו דהי' ע"מ לכך צריך לשמה ואפי' מדאורייתא ע"ש] אמנם היינו דוקא בגט נשואה שיש צורך בזמן בגט אבל בגט ארוסה, שאין באותו הגט שום צורך בזמן דלית לה פירי א"כ אפי' אי נימא דלא פלוג עבדי רבנן בגט ארוסה לנשואה אבל מ"מ דיו שיהא בו זמן אבל כיון שאין צורך בו מה צורך לשמה והשתא לעיל לא הוי מצי להקשות דיש לומר לא פלוג בין ארוסה לנשואה בנוסח הגט שיהא בו זמן כמו בנשואה משא"כ כאן לענין לשמה. ולפי זה נראה פשוט שיש להחמיר בזמן אפי' גירש ביומו ואין כאן שום הקדמה כל שכתבו שלא אבל המחבר נהי דלא איצטרכא לי' משנה הנ"ל דסובר דאין לשמה רק בניסת אני חוכך אי נימא דלא גרע שלא לשמה מלא כתב זמן כלל או אפשר דגרע וכ"ש למאן דפוסל מזוייף מתוכו לר"א מדאורייתא וצ"ע מאחר שנשנו במשנה השמות והזמן בהדי הדדי משמע דדין אחד להם וכן בסי' קכ"ג פוסל לכתוב עבד לזמן ע"ש:
כתב ב"י בשם הג"א מן הירושלמי דאפי' כתב כל הגט שלא לשמה רק השמות לשמה כשר וכתב ב"י דהוא נגד הגמרא דקאמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת. ובירושלמי שם נחלקו ר"י ור"ל בזה ולפי מה דקיי"ל הלכתא כר"י לגבי ר"ל א"כ ע"כ לא קיי"ל כשמואל. ודוחק לומר דלא נתכוונו רק למחלוקת הנזכר בבבלי בלבד דהא כללא אמר הלכתא כר"י לגבי ר"ל: אמנם בר מן דין תמוה לי טובא דהא בריש פרק כל הגט משמע בהדיא דכל שכתב השמות לשמה סגי בכך דברישא קתני שמע קול סופרים מקרין פלוני מגרש פלונית וכו' זה שמי וקשה כיון דמיירי בסופרין הכותבין ללמד א"כ למה לי דקתני שכתבו גם השמות דאדרבא אין דרך שיכתבו השמות להתלמד רק הנוסח השוה בכל הגיטין ולמה לא קתני בפשיטות שכתבו להתלמד כל נוסח הגט ובא זה וצוה לכתוב שמו ושם אשתו פסול לגרש בו שכל הגט נכתב שלא לשמה. וכן בסיפא בשתי נשים למה אמר ושמותיהן שוות ומתוך כך הוצרך לאוקמא בע"מ דאל"כ אף גדולה לא מצי מגרש ולמה לא קאמר דכתב כל הגט לגרש הגדולה לא יגרש הקטנה שיכתוב שמה בגט ובאמת יש לה שם אחר ושפיר מצי לגרש גדולה וקטנה לא. ובאמת לס"ד דאתיא כר"מ לא קשיא כיון דבחתימה תליא מילתא לא משכחת לה רק בשמות שווין ודו"ק. אבל למאי דמוקי לה כר"א למה לי שמותיהן שווין דאז צריכה ע"מ לפנינו בלא"ה מצי לאשכוחי דלא כתב השם כלל רק אח"כ:
וגדולה מזו אני תמה על פירש"י שם האבעי' לאיזה שתצא בפתח תחילה דהיו שמותיהן שוות דנהי די"ל במשנה דאורחי' דמילתא נקט כיון דהי' דעתו לגרש גדולה מסתמא כתב שמה מיד אבל כשאמר לאיזה שתצא בפתח או לאיזה שארצה פשיטא דאין צריך שמותיהן שווין דבאמת הניח השם עד שיתברר לו איזה מהן לגרש ואיזה שתצא תחילה יכתוב שמה ומכל זה מוכח לכאורה להדיא דכל שכתב השם לשמה סגי בהכי ועיקר הקפידא בשמות לא בכל נוסח הגט ואפי' תורף והיינו כדעת הג"א הנ"ל (וכמו כן יש לתמוה על הטור ומחבר שדקדקו בכל פעם לכתוב בשמות ברישא ובסיפא למה צורך לזה כיון דעיקר הגט בעינן לשמה א"כ בסיפא אפי' בלי שווין וברישא בלא כתב השמות משכחת הך דינא]:
ומ"מ תמוה לי כיון דקתני זמן במתניתין וכבר ביארנו דבהא נמי בעינן לשמה לא משום מוקדם בלבד וכן מבואר להדיא לעיל סי' קכ"ג דאותן הפסולין לכתוב תורף הגט פסולין לכתוב הזמן ג"כ אלמא אף דאינו רק תקנת חכמים צריך לשמה א"כ האיך והא גרע תורף הגט דאורייתא מזמן דרבנן שלא יהא צריך לשמה ודוחק גדול לחלק בין כתיבת עבד לכתיבת ישראל רק שכתבו שלא לשמה] ומזה הי' נראה לכאורה להוכיח דזמן לא בעי לשמה כלל וכן בירושלמי דמקשה לר"ל ממתניתין דלא קתני תורף וקשה הרי קתני זמן וכ"ש תורף וע"כ דקפידא דזמן רק לענין מוקדם בלבד וצע"ג בכל זה:
ב ואם לא נכתב לשמה וכו' כיצד וכו'. בש"ס ריש זבחים דייקינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן הא סתמא כשר ובגיטין סתמא פסול ומשני לחלק דאשה לאו לגירושין עומדת. ופריך וגבי גט דסתמא פסול מנא לן ושקיל וטרי בכולה מתניתין דריש פרק כל הגט (והם הדינים שזכר המחבר] ולא סליק פרוקא רק ממשנת הכותב טופסי גיטין וא"כ יש לתמוה למה לא זכר המחבר דסתמא פסול דהא מכלהו בבי שזכר המחבר ליכא למידק מינה דסתמא פסול כדדחינן בש"מ הנ"ל ולהרמב"ם וטור שזכרו משנת הכותב טופסי גיטין ניחא חילוק בין טופס לתורף בלשמה וכר"א דמכשיר בכולן חוץ גיטי נשים אבל עכ"פ הוי לי' לאשמעינן דסתמא פסול. ואפשר משום דבמתניתין קתני כל גט שנכתב שלא לשם אשה בהא הוי ס"ד דסתמא כשר כמו במתניתין דזבחים שלא לשמן פסול הא סתמא כשר אבל המחבר שכתב ואם לא נכתב לשמה אינו גט בוודאי מוכח דסתמא פסול דבעינן שיכתוב לשמו דוקא דאל"כ הוי לי' לומר ואם נכתב שלא לשמה אינו גט רק מה שכתב על זה כיצד אינו עולה כהוגן לפי זה דהך כיצד הוא בגוונא שלא לשמה כדדחי בש"ס הנ"ל:
ואיכא למידק בענין זה לפי מה דקיי"ל שצריך הסופר שישמע מפי הבעל ואפי' ע"י אומר אמרו פסול רק שישמע מפיו דוקא א"כ תיקשי כל הני בבי דריש פרק כל הגט והוא מה שזכר המחבר כאן דלמה לי האי טעמא תיפוק לי' אפי' כתב לשמה לגמרי כיון שלא שמע מפי הבעל לא מהני וכן שנינו בהדיא בברייתא פרק מי שאחזו כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה הרי זה גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב. ונהי דהך בבא דיש לו שתי נשים יש לומר באמת דהוא עצמו כתבו לגט אבל הך בבא דנמלך תיפוק לי' שלא שמע מפי הבעל ואפי' הי' כותבו הסופר לשמו פסול. תו קשיא לי בהא דדייקינן ריש זבחים דסתמא פסול ונהי דמהך משנה דריש כל הגט דקתני בהדיא משום לשמה שפיר דייק אבל האיך דייק ממשנת הכותב טופסי גיטין הא התם לא קתני טעמא ואיכא למימר דלכך פסול שלא שמע מפי הבעל והי' אפשר לי לומר דמהך טעמא דצריך שישמע מפי הבעל הי' יכול לכתוב כל הגט ורק השמות יניח עד שיאמר לו הבעל דעיקר הקפידא שאינו יכול לכתוב שם המגרש והמתגרשת עד שישמע מפיו שמגרש לזו אבל כל שאר הגט אפי' תורף סגי בכך. והשתא שפיר דייק דהתם קאמר שמואל דצריך שיניח הרי את מותרת לכל אדם ור"א הוא דבעי כתיבה לשמה וא"כ מוכח דסתמא לא הוי לשמה דאל"כ לא הי' מהצורך להניח הרי את מותרת רק השמות בלבו והיינו דמסיק התם מימרא דשמואל והתוס' הקשו שם דמה צורך לזה הא ממשנה גופא מוכח וע"ש מה שתרצו דעיקר הכוונה מה דמסיים ור"א הוא לאפוקי ממאן דמוקי לה כר"מ ולפי דבריהם עיקר חסר דר"א הוא ולפי הנ"ל ניחא דעיקר הוכחה ממימרא דשמואל דבמשנה איכא למימר דמשום שלא שמע מפי הבעל הוא ואין צריך להניח רק השמות ולכך מביא מילתא דשמואל דמזה מוכח סתמא לאו לשמה ולכך צריך הרי את ג"כ. אך קשה הדבר מאוד לחדש דאין צריך שמיעה מפי הבעל רק לכתיבת השמות בלבד ולא משמע כן בכל הפוסקים רק כל שכתב תורף הגט בלי שמיעה פסול ואפי' כתבו לשמה:
תו קשיא לי בהך סוגיא דריש זבחים טובא לדייק ממשנה דריש כל הגט דסתמא פסול וה הא כל הני למדו בש"ס שם מקרא דכתיב ספר כריתות למדנו שיהא נכתב לשם כריתות וכתב שיהא נכתב לגירושין דידי' לא שיהא נכתב לגירושין דידה דוקא ואם כן מאי פריך מזבחים לגיטין הא שאני התם דמקרא מוכח דסתמא לא מהני כיון דקא ס"ד דהתם סתמא הוא ועוד אפי' לפי מה דדחי התם מ"מ מקרא מוכח דאפי' לשם כריתות לא מהני ולשם כריתות וודאי הוי סתמא דהא לא דחי רק דנכתב להתלמד א"כ כיון דלשם כריתות הוי סתמא א"כ מוכח מקרא דלשם כריתות לא מהני רק לשם גירושין דידי' ומה צורך לסברא דאשה לאו לגירושין עומדת. ועוד קשה דרצו לדייק מרישא ודחי דילמא כדר"פ וקשה מה סלקא דעתך דלא כר"פ הא דבריו מוכרחין מכח קושיא בש"ס ריש כל הגט והאיך קאמר דילמא כדר"פ הא אי אפשר לפרש רק כר"פ. גם תמוה מה ס"ד למידק מסיפא דהאיך ס"ד דהוי סתמא כמו שהקשו התוס' שם ועוד קשה דהאיך ס"ד למידק מרישא והיינו דנכתב לשם כריתות ומ"מ מיקרי סתמא א"כ תיקשי הא ברישא לא תני רק לאשמעינן פסול שלא נכתב לשם גירושין ובסיפא הוא דקתני יתר על כן דלא זו שלא נכתב לשם גירושין אלא אפי' נכתב לשם גירושין פסול א"כ כיון דלא בעינן כלל לשמה רק לשם גירושין א"כ אם נפרש דלא כר"פ פשיטא דאין זה סתמא כלל רק לשמה ממש ועכ"פ מאי ענין סתמא לשם:
וליישב כל הנ"ל צריך לומר דוודאי עיקר טעמא דבעינן שישמע מפי הבעל הוא מהאי טעמא גופא כיון דכתיב וכתב להורות לשם גירושין דידי' א"כ ממילא כל שלא שמע מפיו שהוא מגרש לא חשיב לשמה רק סתמא כיון שאינו שומע מפיו אינו מבורר לו הכתיבה לשם גירושין דידי' [וכן מוכרח לפי מה שפירש"י במשנה הכותב טופסי גיטין צריך שיניח היינו כשרואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב גט וקשה האיך מדמה בזבחים הך לסתמא הא בפי' כותב לשמה וע"כ כיון שלא שמע מפיו שהוא מגרש בוודאי אין הכתיבה מבוררת לשמו] ומ"ד אומר אמרו פסול סובר דאפי' באומר אמרו אין הכתיבה מבוררת לשמו עד שישמע מפיו בעצמו וכל זה לפי מה דגלי קרא וכתב אבל אי לא בעינן רק לשם כריתות פשיטא שלא הי' צריך לשמוע מפי הבעל דמה בכך דהוי סתמא היינו סתמא דלגירושין דידי' אבל לשם גירושין וודאי בפי' מיקרי לא סתמא והשתא אי לא בעינן כלל לשם גירושין דידי' בוודאי אין צריך שמיעה מפי הבעל:
אמנם בענין מדרגת לשמה דלשם גירושין ג"כ יש בו סתמא והיינו כשכותב גט שאם לא יארע לו מי שירצה לגרש בו יהא להתלמד או ללמד ואם יארע לו אחד שיצטרך לו יהא לגירושין זהו מיקרי סתמא והיינו דר"פ קאמר הכא בסופרין העשויין להתלמד ולא קאמר ולא איכתוב לשם כריתות כלל כדקאמר בזבחים משום דאפי' איכתוב נמי לשם כריתות דהיינו שאם יצטרך אחד לגרש יגרש בו מ"מ הוי לי' בענין זה סתמא וסתמא באמת לאו לשמה אבל בש"ס זבחים דרצו לדייק מהכא דסתמא לא וס"ד כדמשני ר"פ הכא דנכתב להתלמד ולכריתות ג"כ והיינו דמשני דילמא כדר"פ ולא איכתוב לשם כריתות כלל רק להתלמד בלבד ובהא אפי' סתמא לא הוי ובוודאי דאפי' סתמא כשר לא הוי מהני בהא כיון דבאמת לא סגי כלל בלשם גירושין רק לפני הרישא דבא לומר פסול מכח שלא נכתב לגירושין מהא רוצה לדייק דסתמא לא הוי כלשמה ודו"ק. והדר פשיט מסיפא והיינו דאף דבסיפא קתני נמלך מ"מ כיון דבסיפא רוצה להורות דלשם גירושין גרידא לא א"כ ע"כ דהך נמלך לא עקר לגמרי לשמה לגבי אחר דאל"כ תיקשי באמת דבהא אפי' לשם גירושין לא הוי דהא לא איכתוב לשם גירושין לבר מההוא וכל שלא גירש הוא חוץ ממנו אינו לשם גירושין כלל רק לאשפה וע"כ די' דושין הוי לגבי כ"ע דכך נכתב שאם לא יגרש הוא ק לא הוי בפי' לשם גירושין של אותו שרוצה לגרש עכשיו, א"כ מוכח דסתמא פסול דהא בגדר זה דלשם גירושין דידי' מוכח דבעינן בפי' דוקא דאל"כ הי' כשר בנמלך ואהא משני דילמא התם טעמא באמת משום דלא הוי כריתות כלל דלבר מההוא לא איכתוב לשם כריתות כלל אבל אי הי' חושב באמת שיגרש הוא או אחר הוי מהני מכח סתמא דלגירושין דידי' דמהני כמו לשמו ממש דסתמא כלשמה. או דהכוונה כך דס"ד באמת דהך יתר על כן לאו לחדש דלשם גירושין גרידא לא סגי רק להורות דלא מבעי' רישא דלא איכתוב לכריתות כלל אלא אפי' בנמלך דאיכתוב לכריתות מ"מ כיון דלא איכתוב בפי' לגבי אחר לשם כריתות רק סתמא הוא אם יארע אחר לא מהני ואהא משני דהתם וודאי הוי לשם גירושין וטעם הפסול דבעינן לשם גירושין דידי' ואינתק לי' לשם גירושין דאחר ומטעם כריתות הוי סגי בהכי רק מטעם דבעינן גירושין דידי' פסול. והדר פשיט מאותו שיש לו ב' נשים ג"כ על דרך הנ"ל והדר פשיט מהכותב טופסי גיטין והיינו דהתם וודאי נכתב לשמה בפי' כמו שפירש"י שם רק כיון דבעינן לשם גירושין דידי' לא הוי לשמה רק בשומע מפיו וכל שלא שמע מפיו הוי סתמא א"כ מוכח דסתמא לא הוי כפי' בפי' לשמה:
והשתא אתי שפיר מתניתין דהכא דריש כל הגט ג"כ דברישא קאמר פסול אפי' אי נימא דלא בעינן רק לשם גירושין והיינו מקרא דספר כריתות בלבד מ"מ פסול דלא נכתב רק להתלמד ואי סתמא פסול אפי' נכתב להתלמד ולגירושין כנ"ל ג"כ פסול כיון שלא נכתב לגירושין בלבד והשתא פשיטא דאין צריך שישמע מפי הבעל דלא בעינן כלל גירושין דידי' והדר קתני בסיפא דלא סגי בלשם גירושין רק לגירושין דידי' ואי סתמא כשר עיקר הפסול משום דנכתב בפי' לשם אחר ולפי האמת דסתמא פסול הך נמלך לא מגרע דנימא דלאחר לא נכתב לגירושין כלל רק דאמרינן דכך נכתב לולא הוא יגרש אחר והפסול הוא דלאחר הוי סתמא דכל שלא כתב בציוויו הוי סתמא ופסול דבעינן בפי' לשם גירושין של אותו שמגרש. ולא הבנתי כלל מה שתמהו התוס' בריש זבחים מה דס"ד למיפשט דסתמא פסול דהא אינתק לגירושין דאחר דהא לפי האמת דסתמא פסול ע"כ צריך לומר דאין הכוונה במשנה דאינתק לי' לאחר דמה צורך לזה הא בלא"ה פסול וע"כ דאי סתמא כשר לא הי' מזיק לנו זה דמ"מ כיון שלא גירש זה לגבי כ"ע הוי סתמא וא"כ מאי קושיא אי הש"ס הי' מפרש כמו שהוא באמת רק דמדחה לי' דילמא במה שנכתב לשם אחר תליא הקפידא מה שאין באמת כך:
ובזה הי' נראה לפע"ד ליישב דברי התוס' בהא דמודה ר"א במזוייף מתוכו שהקשו דמה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו והדבר תמוה דפשיטא דכל של חתמו לשמה אינם בדבר זה עדים כלל וכלהו גוונא דלשמה דחשיב כאן לא הוי עדים כלל שזה גירש לזו והוי ממש קרוב ופסול וגרע מינה ולפי הנ"ל יש לומר דמשום לשמה לא הוי עד שישמעו מפיו אבל עדים הוי אפי' באומר אמרו דלא הוי עד מפי עד כמ"ש התוס' בסוף האומר א"כ עדים הוי רק לשמה לא הוי ושפיר קשיא להו מאי מזוייף מתוכו שייך בזה כיון דלא בעי חתימה לשמה כלל ועדות מעלי' הוא [אבל מ"מ יש ליישב קושית התוס' דבאמת מה שצריך לומר בפני נחתם הוא על עיקר החתימה שמא לא נחתם לשמה כלל דבהא הוי לי' מזוייף מתוכו אבל בלי הנ"ל דבריהם תמוהין מאוד]. היוצא מדברינו דמה שצריך שישמע מפי הבעל הוא משום דבלא"ה אפי' כתבו לשמו הוי לי' סתמא וסתמא פסול בגט משום דאשה לאו לגירושין עומדת ולפי זה כל דבר המעכב בלשמה בגט מעכב ג"כ בשמיעת הבעל לא דוקא בשמות איש ואשה כמו שבארנו:
אך עם כל זה לא הונח לי עדיין נהי דבהך סוגי' דזבחים יש לומר דלכך לא דייק מהך משנה דלא מהני עד שיאמר לסופר כתוב ושישמע מפי הבעל דניחא להו להביא ממשנת הכותב טופסי גיטין הקודם לזה ועוד דשם אינו מבואר במשנה להדיא רק בברייתא אבל הא קשיא לי כיון ששמענו בהכרח דהך שמיעה מפי הבעל משום לתא דלשמה אתינן עלה א"כ האיך לא קתני במתניתן דריש כל הגט יתר על כן אפי' כתב לשמו ולשמה ממש כל שלא שמע מפיו לא הוי לשמה גם קשיא לי דבש"ס סוף פרק האומר מוכח להדיא לכאורה דטעמא דצריך שמיעה מפי הבעל משום מילי הוא דלא מימסרן לשליח ואפי' במתנה לא מהני מהאי טעמא א"כ משמע דלאו מכח לשמה אתינן עלה. ומזה יש להביא ראי' לדעת התוס' בעירובין (די"ג) דאף שלא שמע מפי הבעל אינו רק פסול מדרבנן דלשמה הוי כמו מגילת סוטה דמוחקין לה מן התורה ושליחות ג"כ לא בעינן בכתיבת הגט ע"ש ולפי דעתם ניחא הכא דמשום שלא לשמה הגט בטל מדאורייתא משא"כ מכח שלא שמע מפי הבעל ע"ש אבל לפי דעת רוב הפוסקים דכל שלא שמע מפי הבעל הגט בטל מדאורייתא וודאי קשה במה נפשך אי טעם הפסול מכח לשמה א"כ למה לא קתני יתר על כן דאפי' כתב סופר לשמה בטל כל שלא שמע מפיו ואי אין הטעם משום לשמה א"כ האיך קתני כל הני פסולי משום לשמה תיפוק לי' דלא שמע מפי הבעל וצ"ע ועמ"ש בזה בסי' ק"כ בסוגי' דאומר אמרו ועיין בר"ן סוף פרק האומר בשם הרמב"ן והר"א ומה שיש לדקדק עוד בסוגי' דזבחים יתבאר בסמוך:
סעיף ד. יתר ע"כ אמר לסופר (ג) כתוב ואיזה שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זה וגירש הוא אחת מהן ה"ז ספק גירושין וה"ה אם אמר לו כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה אגרשנה בו:
כתוב ולאיזה שארצה אגרש וכו'. בש"ס ריש כל הגט מבואר דתליא אי יש ברירה או לא. וקשיא לי דהא בריש זבחים מדייק מהך בבא דסתמא פסול בגט ודחי דילמא שאני התם דאין ברירה משמע בהדיא דלפום מה דרצה להוכיח דסתמא פסול אפי' אי יש ברירה פסול מכח סתמא רק דמדחה לעולם דסתמא כשר רק הטעם בהכי דאין ברירה א"כ הא מסקינן התם בזבחים דסתמא פסול ממשנת הכותב טופסי גיטין א"כ פשיטא דלא תליא הך דינא בברירה כלל ולמה פסקו בזה ספק מגורשת מכח ספק דברירה ונהי דבש"ס יש ליישב דהנך אמוראי ס"ל דהך משנת הכותב טופסי גיטין ר"מ הוא וא"כ לא מוכח מינה כלל דסתמא פסול כמ"ש התוס' ריש זבחים דלכך מייתי מימרא דשמואל משום דלמאן דמוקי לה כר"מ לא מוכח כלל אבל לדידן דקי"ל באמת דהך משנה ר"א וסתמא פסול א"כ אפי' אי יש ברירה פסול ולמה פסקו בכאן ספק מגורשת מכח ברירה:
ואמת דבש"ס גופא יש להבין דקאמר צריכותא בין גט לאחין שחלקו וא"כ קשה הא מגט ליכא למילף כלל לאחין שחלקו דשאני גט דאפי' אי יש ברירה פסול משום סתמא כדמוכח בסוגי' דזבחים הנ"ל ועוד כיון דקאמר דכתיב וכתב לה לשמה ואף דבעלמא יש ברירה הכא לא מהני מהך קרא א"כ מאי מקשה בריש זבחים מנא דסתמא פסול הא מקרא דוכתב מוכח גם למה צריך טעם לחלק בין זבחים לגיטין משום דאשה לאו לגירושין עומדת הא שאני גיטין דקרא כתיב כמו דבעלמא יש ברירה והכא לא כמו כן בעלמא סתמא כשר והכא פסול וע"כ דלולא הך סברא דאשה לאו לגירושין עומדת הוי מכשרינן אפי' בגט א"כ הוי להו לומר כאן דשאני אשה דלאו לגירושין עומדת:
וכמו כן יש להבין בדברי התוס' שכתבו בשם ר"י דאפילו מאן דסובר בעלמא יש ברירה בגט מודה דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה וקשה חדא דהא בש"ס מוכח דתליא בברירה דעלמא דאל"כ לא הוי מקשי כלל מפסחים ובוודאי ליכא למימר דמה שאמרו מה ענין פסחים אצל גיטין באמת כך הכוונה לחלק בין גט לעלמא הא וודאי ליתא מדמייתי דברי ר"י לזרזן במצות והכי איתמר בפסחים שם הך מילתא דר"י דלא נימא יש ברירה ועוד קשה מה זה שכתבו להוכיח מקרא דבריש זבחים מוכח דליכא קרא רק סברא דאשה לאו לגירושין עומדת ואפי' אי יש ברירה פסול בגט מכח הך סברא וכיון דקי"ל סתמא פסול ממילא אפי' למ"ד יש ברירה פסול מכח הך סברא ולמה חדשו טעם אחר מקרא:
אך באמת נראה לפע"ד דהא לא קשיא מידי דוודאי מה שאמרו בזבחים להוכיח מכאן דסתמא פסול ואפי' יש ברירה היינו טעמא דאע"ג כיון דיש ברירה הוברר הדבר ומאי סתמא שייך רק דוכתב לה מורה דכל מה דבעינן בגט בעינן בשעת כתיבה א"כ אי סתמא כשר דהוי כלשמה א"כ הרי נכתב לשמה דסתמא כלשמה אבל אי סתמא לאו כלשמה א"כ אף דהוברר היינו דאח"כ הוברר למעיקרא אבל בעת כתיבה הי' בגדר סתמא ופסול וזה שכתבו התוס' באמת דאפי' למ"ד יש ברירה כך הדין דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה ואפי' אי יש ברירה בשעת כתיבה הוי לי' סתמא וזהו ג"כ כוונת הש"ס לר"י. והנך דשקלי וטרי' מהך לפסחים ס"ל באמת דהך דהכותב טופסי גיטין כר"מ ולא מוכח כלל דסתמא פסול וא"כ ממילא תליא בברירה כדדחינן בריש זבחים דילמא שאני התם דאין ברירה אבל אי יש ברירה כשר כמו בעלמא דסתמא כשר ואי קשיא אפי' אי אין ברירה נימא דעכ"פ הוי סתמא הא ליתא כמו שפירש"י דכיון דאין ברירה יש לחוש שמא באמת הי' דעתו בעת כתיבה לאותה שלא נתרצה אח"כ ואפי' סתם לא הוי אבל אי יש ברירה אין כאן חשש דאח"כ הוברר דלזו נכתב רק בשעת כתיבה הי' סתם ותליא אי סתמא כשר ודוק היטב. אבל על הפוסקים שפסקו לגמרי דספיקא הוא יש לתמוה כיון דקי"ל דסתמא פסול כמסקנת הש"ס בזבחים לא תליא בברירה כלל וצ"ע לכאורה:
לכן נראה לפע"ד דסובר הרמב"ם בעל דעה זו דהא דאמרינן התם דסתמא פסול לאו אף אי אמרינן יש ברירה דבכהאי גוונא לא מיקרי סתמא כלל כיון דאמרינן הוברר רק וודאי הממוצע בין יש ברירה לאין ברירה הוא הסתם שלא הוברר לא כך ולא כך ולכך ס"ד דש"ס התם דהוי סתמא ואפי' למ"ד אין ברירה היינו דלא אמרינן דהוברר כך אבל לא הוברר בהיפוך ואי סתמא כשר הי' בדין שיהא כשר ואהא קאמר דילמא משום דאין ברירה וחיישינן שמא באמת נתרצה בהאחרת כמו שפירש"י שם דבשלומא אי יש ברירה אמרינן דהוברר דגמר בלבו לאותה שיתרצה באמת אבל למ"ד אין ברירה כיון דלא הוברר דגמר בלבו לזו שיתרצה ממילא יש לחוש דבעת כתיבה נתרצה בהיפוך ואפי' סתמא לא הוי והשתא שפיר כתב הרמב"ם דתליא בברירה דאי יש ברירה בוודאי כשר דכבר גמר בלבו לזו שיתרצה ונכתב לשמה אבל אי אין ברירה להכשירו אי אפשר חדא דסתמא פסול ועוד דיכול להיות דנתרצה להאחרת מקודם אבל לפסלו לגמרי אי אפשר דכמו דיש לחוש דנתרצה להאחרת ומשום זה אפי' סתמא לא הוי כמו כן יש לחוש דנתרצה באמת לזו וכיון דלא ידוע לן הוי ספק מגורשת:
ולפי זה נלפע"ד דמה שכתבו בדעת הרמב"ם משום דמספקא לי' בדין ברירה דעלמא דהא ליתא דמשמע בהדיא דסובר בעלמא אין ברירה כמ"ש הב"ש ועוד דא"כ למה לא הביא בעי' דר' אושעי' לאיזה שתצא בפתח תחילה דהוי נמי ספק מגורשת אלא ברור דוודאי בגוונא שאם נאמר אין ברירה נשאר הדבר באופן שלא נוכל לומר אפי' על צד הספק אולי כך הי' בוודאי או כך בהא אפי' בגט לא היתה מגורשת כיון דסתמא פסול ואין להסתפק אולי הוא וודאי משא"כ הכא אפי' אי נימא אין ברירה היינו דלא אמרינן הוברר דלה נכתב אבל פשיטא דכמו דאנו פוסלין אפי' אי סתמא כשר משום דאולי נתרצה להאחרת ה"ה דאין לפסלו לגמרי דפשיטא דיכול להיות דנתרצה לזו והיינו דלא הביא הרב ז"ל בעי' דרב אושעי' דהתם כל דאמרינן אין ברירה נשאר הדבר בספק שלא נוכל לומר אולי כך הי' רק שניהם לעולם במשקל אחד א"כ כיון דסתמא פסול אין בזה ספק דפסול וכמו כן אחין שחלקו כל דאין ברירה ממילא כל מה שירשו שייך לכולם בכלל ואין כאן אפי' צד ספק שנאמר אולי הגיע לו חלקו האמיתי אבל באומר לאיזה שארצה אגרש אי אפשר שלא תהא ספק מגורשת אפי' אי נימא בוודאי אין ברירה כמו שבארנו: ונראה לפע"ד פשוט דדוקא באומר לסופר לאיזה שארצה אגרש אבל באמר לאיזה שאני רוצה עכשיו וגמרתי בלבי תכתוב אף שלא הודיע לסופר יכול לגרש אותה שכבר גמר בלבו לגרשה או שאמר לאחרים אותה שרוצה לגרש וגמר בלבו אף שלא הודיע לסופר דכיון שהי' אצל הבעל נגמר בלבו שוב לא תליא בברירה ולכ"ע הוי לשמה גמור וכן מורה לשון המשנה לאיזה שארצה ולא לאיזה שאני רוצה עכשיו וכן רש"י פי' בהדיא בד"ה אמר אביי דעיקר טעמא לפי שהי' פוסח על שתי. הסעיפים מקודם אמנם מדברי התוס' בשם ר"י משמע לכאורה דגבי גט אפי' בכהאי גוונא לא מהני דהם כתבו דאפי' למ"ד יש ברירה הכא פסול משום דלא הוברר בעת כתיבה רק אח"כ הוברר למפרע ולפי זה ממילא יש לומר דאפי' גמר בלבו כל שלא הודיע לסופר בעת כתיבה הרי לא הוברר אז רק אח"כ הוברר לכ"ע דלזו נתכוון אז אך יקשה על התוס' לשון המשנה דמשמע בהדיא דרק לפי דלבעל גופא מספקא לי' פסול אבל אי הי' ברור לבעל אף שלא הוברר לסופר לא איכפת לן לכן נראה דלא כתבו התוס' רק באומר לאיזה שארצה דאפי' למ"ד יש ברירה לא אמרינן דהוברר דמעיקרא דעתו הי' לזו דפשיטא דהי' מסופק דהא אמר לאיזה שארצה רק למ"ד יש ברירה אמרינן דגמר בלבו לגרש אותה שיתרצה אח"כ ומ"ד אין ברירה סובר כיון דלא נתברר אז הרצון שלו אמרינן דלא גמר בלבו כלל שיכתוב לאותה שנתרצה אח"כ אבל מ"מ אפי' למ"ד יש ברירה לא הי' מבורר בעת כתיבה רק גמר בלבו לאותה שיתרצה אח"כ ולזה אומר ר"י דלא מהני בגט אבל כשהי' מבורר בעת כתיבה לבעל איזה מהן תתגרש לא איכפת לן במה שלא נתברר לסופר והיינו טעמא דרמב"ם דמשווי לי' ספק מגורשת דנהי דאין ברירה דילמא באמת כך הי' דעתו בעת כתיבה ונתרצה לזו שבאמת גירשה וכמו שבארנו:
ואע"ג דלפי הנ"ל עדיף תולה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים ובש"ס משמע להיפוך דקאמר אביי קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים לפשוט לי תולה בדעת עצמו והדר מותיב לי' תולה בדעת אחרים ופירש"י דתולה בדעת עצמו גרע [ויש בתוס' בד"ה הדר גימגום שכתבו על זה אינו תמוה דשפיר מותיב למאי דפשיט לי' ובאמת פשוט הוא דכוונת הש"ס להקשות כיון דקא פשיט לי' ממתניתן ולא קאמר לי' דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לאחרים ש"מ דסובר דאין לחלק כלל והדר מותיב לי' לר"י מפסחים וא"כ מאי קושיא לר"י הא במתניתן גופא קשה וע"כ משום דבמתניתן יש לחלק משא"כ לר"י קשה א"כ דברי ר' אושעי' סותרין זה את זה והיינו דמקשה לי', רבא דעל פשיטותי' דר"י לא מצי להקשות דמנין לו לחלק כיון דלא מצינו חילוק בזה שמא אין חילוק לכך מקשה לי' מפסחים דע"כ יש חילוק דאל"כ תיקשי מתניתן וזה ברור]. ובאמת לק"מ דוודאי לענין דנימא יש ברירה דתהא מגורשת וודאי תולה בדעת עצמו גרע דחזינן דפוסח על שתי הסעיפים א"כ לא בלבו אבל להיפוך לענין שלא תהא מגורשת כלל תולה בדעת אחרים גרע דכל דאין ברירה ממילא שניהם במשקל שוה ואין כאן בירור כלל משא"כ בתולה בדעת עצמו יש לומר דנתרצה בהתחלת כתיבה לזו שבחר לו באמת:
ובהכי ניחא מה שפירש"י כאן שהי' פוסח על שתי הסעיפים ובזבחים פי' דאין ברירה דאינתק לשם האחרת והיינו דוודאי בשעת אמירתו לאיזה שארצה הי' פוסח על שתי הסעיפים אבל בשעה שנכתב יש לומר דאינתק לשם האחרת וגרע מסתמא וכן כתב רש"י התם בהדיא וז"ל וגרע מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא הי' דעתו לזו ואינתק לשם האחרת והתם לא סגי לי' בהך סברא שהי' פוסח דא"כ הוי לי' סתמא משא"כ כאן אזלינן לפי האמת דסתמא פסול וכל זה ברור לפע"ד:
אמנם בהך דלאיזה שתצא בפתח תחילה אף דלכאורה נראה לפי הנ"ל דלא הוי מגורשת כלל כיון דקי"ל אפי' תולה בדעת אחרים אין ברירה אבל מ"מ אינו ברור לפע"ד ויש לומר דבהא נמי הוי ספק וכמו בלאיזה שארצה אמרינן אף דמעיקרא הי' פוסח על שתי הסעיפים חיישינן דבעת כתיבה אינתק לי' לאחת או אותה שגירש באמת והוי מגורשת וודאי אי להיפוך או סתמא ואינה מגורשת כלל ולכך הוי ספק מגורשת כמו כן בלאיזה שתצא בפתח יש לחוש אף דבשעת אמירתו עזב הדבר כפי מה שיהא במקרה אבל בשעת כתיבה יש לחוש שמא הי' רצונו לאחת שיצאת באמת תחילה ולזו באמת נתרצה ואף שיש לחלק דדוקא היכי שהניח על רצונו יש לומר שהתחיל הרצון בעת כתיבה אבל באמר לאיזה שתצא בפתח שלא הניח הדבר לרצונו כלל יש לומר דקודם שיצאת לא נתחלף דעתו לגמור אחת בדעתו והוי לי' סתמא ופסול לגמרי מ"מ נראה לי מדלא זכרה הרמב"ם דלא ברירא לי' לא לספק ולא לוודאי וכמו שכתבתי: ודע דאהך בעי' דר' אושעי' איתא בש"ס דפריך לי' מהך דפסחים האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה ומזכה את אחיו עמו וקאמר לי' אושעי' ברי מה ענין פסחים אצל גיטין הא איתמר עלה אמר ר"י כדי לזרזן במצות דייקא נמי וכו' דאמנוניהו מעיקרא וכו' והקשו בתוס' דבפרק אין בין המודר מוכיח מינה דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולא בעי מינוי כלל ותרצו דסוגי' דהכא אזלא אי שה לבית אבות דאורייתא ויש לתמוה דשם מוכיח מינה דלאו דאורייתא א"כ במה נפשך אי יש הכרח מהך משנה א"כ האיך אפשר דסוגי' דהכא לית לה הא הא הך דיוקא גופא דדייק התם לאו דאורייתא דייק הכא ג"כ דאמנוניהו מעיקרא וע"כ דבאמת לא מוכח מהתם לאו דאורייתא רק דאמנוניהו מעיקרא א"כ האיך דייק בנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא:
ולכאורה הי' נראה בעיקר קושית התוס' והוא דבלא"ה יש לתמוה דבנדרים קאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא ובפסחים (דפ"ח) אהא דתנן התם יתום ששחטו עליו אפוטרופסין שמעת מינה יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מ"מ והכוונה כמו שפירש"י בד"ה שה לבית דמשמע כל בעל הבית יכול ליקח לבני ביתו בלא דעתם א"כ מבואר דמקרא ילפינן דלא בעינן דעת הקטנים והתוס' בד"ה שה כתבו דבאמת כוונת ר' זירא דשה לבית לאו דאורייתא ולא יכולתי לכוון, דבריהם בלשון הש"ס פסחים דמוכח להדיא דר' זירא יליף מקרא דלא בעינן דעתם גם קשה מה שהקשו התוס' שס דמה בכך דאין שה לבית אבות דאורייתא הא אין פסח נאכל אלא למנויו והאיך יכול להאכיל הקטנים בלי מינוי עיין שם מה שדחקו ליישב הילכך נראה לפי עניית דעתי דכך הכוונה דוודאי מילתא דפשיטא הוא דאין פסח נאכל אלא למנויו הילכך בגדול דיש עליו חיוב פסח לא מיקרי למנויו רק בדעת הממנה והמתמנה אבל קטנים שאינן בני חיוב רק האב ממנה אותם על פסחו בהמנאת האב מיקרי למנויו. והשתא שם בנדרים רוצה ללמוד שיוכל אדם להפריש על חבירו בלא דעתו ומיקרי למנויו כמו בקטנים דמותר ועל זה אמר דאין ללמוד מקטנים דהא דגלי קרא בקטנים דלא בעינן דעתם משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא והיינו דעיקר שחיטה על קטנים נלמוד משה לבית אבות ומשה לבית למדו מ"מ אפי' בלי דעתם. וזהו כוונת ר' זירא דשה לבית אבות לאו חיובא הוא מדאורייתא הילכך בהמנאת האב הוי למנויו משא"כ במי שיש עליו חיוב פסח דאורייתא לא מיקרי למנויו רק בדעת המתמנה ג"כ והשתא פשיטא דמיירי דאמנוניהו מעיקרא דאי לא אמנוניהו אפי' תימא יש ברירה תינח אותו שעלה ראשון אבל אחרים מי קא אכלו הא אין פסח נאכל אלא למנויו והרי לא המנה אותם אביהם והשתא לא אפשר דכבר נשחט ובוודאי אפי' אמנוניהו אי שה לבית אבות דאורייתא לא הוי מהני כיון דהם לא המנו עצמם רק אחר שחיטה דהם היו חושבין דאביהם לא המנה רק מי שיעלה ראשון בלבד ואי הי' חיוב פסח עליהם מדאורייתא הי' צריך דעת המתמנה והשתא תרתי מוכח מהתם דאמנוניהו מעיקרא ושה לבית אבות לאו דאורייתא ודוק היטב:
אך לפי דבלא"ה יש לדקדק דקאמר התם מאי ענין פסחים אצל גיטין הא איתמר עלה וכו' ותחילת לשונו יורה שבא לחלק בין פסחים לגיטין וסוף דבריו אינו כן רק שם אמנוניהו מעיקרא. גם יש להבין דבפסחים ג"כ איתא הך סוגיא והקשו שם בתוס' קושיא זו בעצמה שהקשו כאן ותרצו דהכוונה דהוי כמו אמנוניהו דשה לבית אבות לאו דאורייתא מה שלא תרצו כך בגיטין רק דהסוגיא סוברת שה לב"א דאורייתא
לכן נראה דמה שאמרו דאמנוניהו מעיקרא אין הכוונה דהמנה אותם לגמרי ולא אמר להם שישחוט על מי שיעלה ראשון רק לזרזן דהא וודאי ליתא כמו שכתבו התוס' בפסחים שם דכיון דאמר הריני שוחט על מי שיעלה ראשון לא המנה אותם לגמרי רק דס"ד מעיקרא שלא שחט רק על אותו שיעלה ראשון בלבד רק הראשון כשעלה וזכה מזכה הוא את אחיו אח"כ ושפיר דייק דיש ברירה ועל זה משני דאמנוניהו מעיקרא והיינו דמיד בעת שחיטה כך הי' דעתו שיזכו שאר בניו מכח אותו שיעלה ועל דרך זה שחט וא"כ אותו שעלה ראשון לא תליא בברירה כלל דהא סוף סוף שחט על כולם ע"י זכיתו של אחד שיעלה והיינו דקאמר דע"כ מוכח דהי' כך דאפי' תימא יש ברירה האיך יאכלו שאר בניו והתם בנדרים דייק כך דשם פשיטא להו דאין ברירה בכל גווני ברירה דהתם אליבא דר"י קאי דסובר אין ברירה בכל גווני והשתא אפי' תימא דאמנוניהו מ"מ אכתי בדין ברירה תליא דנהי דאביהם שחט על כולם מ"מ ע"י זכותו של אחד מהם שיעלה ראשון הוא וא"כ כל כמה דלא מזכה להו אח"כ אין להם חלק בפסח זה והזיכוי הוא לאחר שחיטה א"כ צריך לומר הוברר מעיקרא דגם עליהם נשחט והי' להם חלק בפסח זה ושפיר דייק דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולא בעינן מינוי הילכך שם בגיטין אי אפשר להכריח דשה לבית אבות לאו דאורייתא דהא הכרח זה הוא לפי האמת דאין ברירה אבל עכשיו דעל זה אנו דנין אין להכריח זה רק דעכ"פ מוכרח דאמנוניהו מעיקרא דאל"כ האיך יאכלו הבנים וכיון דאמנוניהו מעיקרא נהי דאכתי איכא משום ברירה כנ"ל מ"מ לא דמי לגיטין דבגיטין זה שאמר לסופר כתוב לא אמר רק על אחת בלבד משא"כ שם בפסחים דהי' הכוונה על כולם והיינו דקאמר מאי ענין פסחים אצל גיטין דהתם אמנוניהו מעיקרא וכדי לזרזן במצות קאמר ולא דמי' ברירה דהתם לברירה דהכא כלל אבל לפי האמת דבכל גוונא אין ברירה ע"כ משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולכך בפסחים דשם לא קאמר כלל מגיטין רק בפני עצמו שמעת מינה אין ברירה קאמר ר"י דלא מוכח מהתם דכדי לזרזן הוא והכוונה שה לבית אבות לאו דאורייתא דאל"כ אכתי מוכח בכהאי גוונא יש ברירה והיינו דקאמר דבהכרח כדי לזרזן הי' הכוונה רק שיש לומר אמנוניהו אבל עכ"פ כיון דלזרזן בוודאי אמר שוב ליכא למידק מידי דיש ברירה דשה לב"א לאו דאורייתא ודו"ק:
סעיף ה. גט שכתבו שלא לשמה (ד) אע"פ שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט וי"א שחוששין לו:
ד אעפ"י שהעביר עליו קוצמוס וכו' וי"א שחוששין לו. זהו ממה שאמרו שם (ד"כ ע"א) אמר ר"ח גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן הרי שהי' נתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר"י וחכמים אומרים אין השם מן המובחר ראב"י אמר לא הוא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דבעינן זה אלי ואנוהו אבל בעלמא לא ע"כ ופסקו הפוסקים כר"ח וכחכמים ונראה טעמם משום דבפרק הבונה תנן בהדיא כתב על גבי כתב פטור ומוקמינן לה דלא כר"י ולראב"י אתיא ככ"ע. ואף דהתוס' שם כתבו ליישב מ"מ כיון דבש"ס לא זכרו רק דלא כר"י ולראב"י אתיא ככ"ע ש"מ דהעיקר כר"ח ויש עוד ראי' מהא דבעי מיני' ר"ל מר"י בעדים שאין יודעין לחתום אם לרשום להם בסיקרא ש"מ דתרווייהו כר"ח אליבא דרבנן דנהי דמה שאמרו שם דיו על גבי דיו פטור אתיא ככ"ע משום דלא מתקן מידי אבל הך בעי' דמתקן לשמה היינו ממש פלוגתייהו דר"י ורבנן כמ"ש מהרש"א שם א"כ מבואר דהעיקר כר"ח ואף דלכאורה דברי מהרש"א תמוהין דא"כ מה כל השקלא וטרי' בתוס' דגם לעיל יש לומר דהכל אליבא דר"ח אליבא דרבנן. אבל באמת נראה דלק"מ דוודאי קשה מה זה דנקטי ר"י ור"ל דיו על גבי דיו דהא משנה שלימה הוא פרק הבונה דפטור בכתב על כתב וע"כ דהם באו לומר דלית מאן דפליג בהא ואהא מקשי דהא ע"כ פליגי והוצרכו לתרץ לחלק משא"כ בהך בעי' דבתר הכי שפיר י"ל דאליבא דרבנן בעי. ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' בתר הכי דהך דכתב על גבי, כתב בשבת משמע לי' דבכל גוונא מיירי והקשה מהרש"א דא"כ בדיו על גבי דיו דר"י ור"ל ג"כ נימא דבכל גווני מיירי. ולפי הנ"ל ניחא דר"י ור"ל ע"כ באו לחדש איזה דבר מה דלא מוכח במתניתין והיינו דחדשו דבכהאי גוונא מודה ר"י ולית מאן דפליג ועכ"פ מוכח מהתם דהלכה כר"ח:
אמנם בגוף קושית התוס' בדיו על גבי דיו נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דהתם הכל כתיבת ידו הוא התחתון והעליון ואין כאן חסרון רק שלא נכתב לשמה ובזה נחלקו דבהעברת קולמס סגי בהכי כיון שעשה בגוף הכתב הנראה לפנינו מעשה לשמה וסובר ר"י שאין צריך לעשות הכל לשמה רק כל שעשה בו מעשה לשמה סגי בהכי וכתב התחתון גופא מצטרף לכתב והעליון משוהו לשמה משא"כ לענין היכי שלא כתב רק העליון בלבד להחשיבו כתב על זה אמרינן דאינו כתב כיון שלא הוסיף על התחתון משא"כ בגט שכתב התחתון בלבד מספיק להיות כתב והעליון משוהו לשמה. וכה"ג אמרו גבי סוכה דבנענוע סגי וחשיב כאילו עשה הכל לשמה ואין לך מעשה גדול מזה במה שהעביר קולמס על כל הכתב ולפי זה לא מוכח כלל מר"י ור"ל דהלכה כר"ח דשאני התם דכ"ע מודי שהכותב העליון בלבד לא חשיב כותב כיון דבלעדי העליון כבר הי' כתב משא"כ בגט אין צריכין שיהא העליון כתב דכתב התחתון מספיק והעליון פועל בו לשמה ודוק היטב. ומ"מ לענין שבת בכהאי גוונא שעל ידי העליון נתקן כתב התחתון לשמה הי' חייב מחמת התיקון ולכך מוקי לה דלא כר"י ועל דרך שכתבו התוס' ודו"ק. ועוד כיון דר"י חשיב לי' מן המובחר ש"מ דהוי כתב עליון כתב:
אמנם לענין דינא נראה לפע"ד עיקר כדעת הרמב"ם ז"ל שאין לחוש לגט זה כלל והוא דוודאי יש לתמוה דהא בירושלמי פרק הבונה פריך עלה מן המובחר הוא דלא הוי הא כתב מיהו הוי ומשני כשיטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר וצריך לומר הא דלא נחלקו בפשיטות דאינו כתב ומה נ"מ דלשיטתו אינו מן המובחר דנ"מ בדיו על גבי סיקרא דהם מודים דכתב הוא מ"מ אינו מן המובחר. ואף דמשם לא משמע לה דהוי מוחק השם נ"מ בגט] והשתא תיקשי לר"ח דהכא דקאמר דנחלקו ר"י ורבנן בעלמא אי הוי כתב דמה זה דקאמרי רבנן אינו מן המובחר דמוכח דכתב הוא וע"כ דעיקר כוונתו כמו שאמרו בירושלמי דלשיטתו השיבוהו והיינו דאל"כ הך מתניתין דשבת כמאן אתיא והשתא תיקשי מה השיב לו ראב"י הא ר"נ ידע מזה ואי אפשר לפרש כלל פי' אחר דהא אינו מן המובחר קאמרי רק הוכחת ר"ח דע"כ כשיטתו השיבוהו ועל זה לא השיב ר"א כלל. ועוד כיון דע"כ הוכחת ר"ח מהך משנה דשבת א"כ למה לי כ"ה בפשיטות הי' לו לומר דאינו גט כמו דפטור לענין שבת ופשיטא דהלכה כהך משנה דהוא סתם משנה: לכן נראה ברור דוודאי כ"ע מודי דכתב על גבי כתב פטור כרבנן דנחלקו על ר"י וכשיטתו השיבוהו דאינו מן המובחר דאל"כ מתניתין כמאן אתיא והיינו דקאמר בפשיטות כמאן דלא כר"י וא"כ תיקשי לר"א וע"כ דמודה ר"א בהא ועיקר כוונת ר"ח כאן מה שאמר דתליא במחלוקת היינו דסובר דבתרתי נחלקו חדא בדיו על גבי דיו דאינו כתב ולשיטתו דהוי כתב השיבוהו דאינו מן המובחר וא"כ אף בדיו על גבי סיקרא דחייב לענין שבת אינו מן המובחר א"כ ה"ה בגט אם העביר דיו על גבי דיו אינו גט כרבנן ודיו על גבי סיקרא אינו מן המובחר והיינו דקאמר ר"א דלא היא דהך מחלוקת דנחלקו במן המובחר אינו רק בשם משום זה אלי ואנוהו אבל בעלמא אי לא הוי כתב לא הוי כתב כלל ואי הוי כתב כשר לגמרי. ולפי זה פשיטא דבדיו על גבי דיו אינו גט לכ"ע אפי' לראב"י רק בדיו על גבי סיקרא בלא"ה קאמרינן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"כ פשיטא דאין לעשות כן לכתחילה ואפי' דיעבד אף שיש לחלק בין שלא לשמה לעדים מ"מ יש להחמיר רק בניסת נראה שיש לצדד להקל בזה כיון דלענין שבת הוי כתב מעלי': סעיף ו. אפילו נכתב לשמו אם לא חתמו העדים לשמו אם נתנו לה בלא עידי מסירה אינו גט ואם נתנו לה בעידי מסירה ה"ז פסול (ה) וי"א שגם זה אינו גט:
ה וי"א שגם זה אינו גט. עב"ש ס"ק ז' שהקשה מהך דלעיל סי' ק"ל סי"ז שלא זכר רק דעת הרמב"ם ובאמת לא הי' כוונת המחבר רק בלשמה בלבד והיינו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובא"ז הביאו בת"ה סי' רכ"ח דכיון דכתיב וכתב על כל הכשירו של גט קאי וכיון דאיכא ע"ח ופעמים סמכינן עלייהו לדברי הפוסקים דסגי בע"ח אף הם בכלל כתיבת הגט היא וזה לא שייך רק בלשמה בלבד:
ומה שהקשה הב"ש מהך דשמות מובהקין וכן הקשה בת"ה ובביאור הגר"א ולא ראו מה שכתב הרשב"א בחידושיו ליישב זה דשאני חתימת עכו"ם דהוי כמליא בדיוטא וכאילו לא חתמו כלל. ועוד נראה לפע"ד פשוט דדוקא בכתיבה שייך עכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד וכן בהדיוט החותם אבל ערכאות כיון דלשיקרא לא חיישינן א"כ בלתי ספק לא יחתמו רק שידעו מי המגרש ויקראו הכתוב בגט ויכירו זה האיש ויחתמו שזה גירש א"כ היינו הך לשמה ממש ואי באנו לחוש לשאר פסולים דלא ידעו עדים הא בלא"ה קשה וע"כ דבאמת צריך לידע שנעשה כדין ומשום חששא דאדעתי' דנפשי' עביד לא שייך לחוש בערכי החותם לעדות דעושה הכל בצדק והאיך ס"ד שיחתום בשביל אחר אבל נכרי הכותב גט יכול להיות דכתבו וחושב לאחר לגרש בו. תדע דאי ס"ד דבנכרי ליכא לשמה כלל אפי' בחתימה א"כ תיקשי בס"ד לר"מ פשיטא דשלא לשמה הגט בטל ולמה לא מקשה הא בעינן לשמה ונהי דשאר פסולים אתי שפיר דאיכא למימר דבאמת צריכין לידע שנעשה כדין אבל לשמה דאדעתי' דנפשי' עביד לא משכחת לה כלל וע"כ כמו שכתבתי:
גם נראה לפע"ד דרבינו יואל הלוי במרדכי ריש כל הגט סובר דהגט בטל דכתב שם דאם לא כתב השמות בגט כשר רק לכתחילה צריך שיכתוב אותם והדבר תמוה דהא במשנת הכותב טופסי גיטין מבואר דצריך שיניח השמות ובוודאי דבלא הניח הגט פסול כיון דגזרינן שטרות אטו גיטין ואי גיטין לכתחילה לא הוי גזרינן שטרות. ועוד דבירושלמי מוכח בהדיא שם דלר"י רק בשמות תלוי פסול לשמה ולר"ל גם בשאר התורף ולכ"ע בלא כתב השמות לשמה הגט בטל וע"כ דסובר דכל שצריך לכתחילה לכתוב השמות וכתבו שלא לשמה בטל מדאורייתא אף אי לא כתב כשר כמו בעדים החתומים והיינו שכתב דמהתם מוכח דלכתחילה צריך לכתוב כמו בזמן דע"כ אינו רק לכתחילה דדיעבד בלא כתב זמן לא תצא ומ"מ בשלא לשמה גרע ופסול לגמרי ודו"ק: אמנם נראה לפע"ד דעיקר דין זה נולד ממה שהקשו התוס' מאי ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו וכבר כתבתי בכמה מקומות שלא נתבררו לי דברי התוס' דוודאי שלא לשמה הוי ממש כמו קרוב ופסול שאינו עד בדבר הזה כלל א"כ ממילא יש להניח דברי ר"א כפשטן דקאמר מודה ר"א משמע דמודה לרבנן דפליגי עלי' במשנת ג' גיטין פסולין דהיינו מדרבנן הילכך בניסת וכ"ש ביש לה בנים יש לסמוך על דעת האומרים דאינו רק מדרבנן כמו שביארנו:
סעיף ז. לפיכך צדיך ליזהר כשהבעל מצוה לסופר לכתוב שיאמר (בפני עדים שיחתמו על הגט) כתוב גט לשם פלונית אשתי וכן יאמר הסופר (ו) בפיו כשמתחיל לכתוב שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו של פלוני: הג"ה. ויאמר כן בפני עדים החותמים על הגט ויכתבנו אח"כ בקביעות ולא בסירוגין כדי שיכתבו לשמו ולשמה כמו שהתחיל (בסדר גיטין) ומיהו בדיעבד אם כתבו בסירוגין כשר (ד"ע) י"א תיקון הקלף וחתיכת הקולמוס וכ"ש השרטוט צריך הכל להיות לשמם (מ"כ בתיקון) ומיהו אם עשה אלו הדברים שלא לשמה אינו פסול:
סעיף ח. יהיו שם שני עידי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה:
ו בפיו כשמתחיל לכתוב. דין זה הוא מדברי הרא"ש הלכות ס"ת בשם רבינו ברוך וסברתו כמו בפיגול דבעינן שיאמר בפיו ע"ש. ותמהני דאדרבא בש"ס ריש זבחים משמע בהדיא דלענין פיגול הכל במחשבה תליא מילתא ע"ש בש"ס ותוס' להדיא. גם בלא"ה לא ידעתי מה מקום פסול יש כאן דאי משום דהוי לי' סתמא ופסול בגט הא וודאי ליתא דסתמא הוא כדרך שאמרו שם אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה שלא נתברר כלל במחשבתו. ועוד דהא בס"ת סתמא לשמה כשר כדמוכח בסוטה ולמה מצריך בס"ת להוציא מפיו:
ונראה שהוציא כן מהא דאמרינן בגיטין דאדם נאמן על טהרות שנטמאו דכהן גדול ביוה"כ יוכיח דיכול לפגל ואי ס"ד דיכול לפגל במחשבה תיפוק לי' דכל כהן האיך יכול לפגל לא נאמין לו שכוון כך. אבל באמת הא ליתא דוודאי יש לומר בכהן סתם דבאמת אינו נאמן בשל אחר רק בשמענו דמפגל רק בכהן גדול דליכא אחר בהדי' דייק שפיר ואין להביא ראי' ממה שאמרו שם אפי' לא כתב בו רק שיטה אחת לשמה כשר והשתא אי ס"ד דמחשב בלבו א"כ מה נ"א אם עומד עליו עוד וכי יודע מה בלבו וע"כ דצריך להוציא בשפתיו וקמ"ל דלא צריך לידע רק שיטה ראשונה. אבל באמת הא ליתא דלפי דבריו קשה ג"כ דפשיטא שאין צריך להוציא בשפתיו בכל אות ואות רק בפעם אחת מתחילה רק הכוונה התם דלא חיישינן דילמא קודם שגמרו בא אחר לכתוב לו גט וכתבו לשם האחר קמש"ל דאין צריך שידע שלא נכתב לשם אחר רק כל שראה שיטה ראשונה נכתבה לשמו דהיינו בציוויו של זה וישב לכתבו בציוויו היינו לשמה ולא זכרו מזה שום פוסק זולתי ר"ב הנ"ל והבאים אחריו והוא עצמו נסתפק בזה גם נראה לפע"ד פשוט להוכיח דעכ"פ אינו מעכב מדלא קתני בריש כל הגט יתר על כן שאפי' כתבו לשמה לגמרי כל שלא הוציא בפיו לא חשיב לשמה. גם ברמב"ם מבואר דמפגל במחשבה א"כ דבר פשוט הוא לפע"ד שראוי לצדד דיעבד בפרט כשניסת אף דלכאורה יש להוכיח מדברי התוס' ריש גיטין בד"ה מודה שהקשו מה ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו והדבר תמוה ולשיטת ר"ב הנ"ל יש ליישב קצת אבל אינו מוכרח דבלא"ה יש ליישב על דרך זה כשלא שמעו מפי הבעל כמ"ש לעיל:
סעיף ט. כשיאמר לעדים לחתום בגט יאמר להם שיחתמוהו לשם פלונית אשתו וכן יאמר כל אחד בפיו כשחותם שהוא חתמו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו: הג"ה. ואם התחיל לחתום (ז) מקצת שמו ולא אמר לשמו ולשמה ואח"כ נזכר ואמר יש מכשירין (ת"ה סי' רכ"ח ומהרי"ו סי' כ"ז):
ז מקצת שמו. עב"ש דמשמע אפי' כוון לשמה וכבר כתבתי דאפי' בסופר דין זה צ"ע ואין לו עיקר א"כ כ"ש בעד החתום הילכך העיקר כמ"ש הב"ש דאפי' אי בסופר יש קפידא עכ"פ בעד החתום יש להקל: