אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן קל

על אה"ע סימן קכט

דיני עדי הגט וחתימתו ואם אינם יודעים לקרות או לחתום ובו כב סעיפים:

סעיף א. (א) צריך שיחתמו שני עדים (ב) כשרים (זה תחת זה) (במרדכי הל' גיטין) למטה משיטה אחרונה של גט ולא יניחו כדי אויר שני שיטין בין שיטה אחרונה אחתימתם:

הג"ה. ואם הניחו (ג) הגט פסול (טור) (ד) ויש חולקין ומכשירין ע"י עידי מסירה (הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן) ואם חתם העד האחרון תחלה ואח"כ חתם הראשון כשר אע"פ דמתחלה היה השני חתום שני שיטות מן הגט (סדר גיטין) ומ"מ לכתחלה לא יעשו כי"א דלכתחלה אין לחתום בגט אפי' קרוב ונתרחק או מחותנים בעלמא (בסדר הגט בשם מהרי"ל) וטוב להדר אחר הסופר שלא יהיה קרוב לאיש ולאשה אבל היכא דלא אפשר אין קפידא בדבר (מהרי"ק ק"ו) ולא יהא אחד מן העדים חשוד בעריות ויש מחמירין שלא יהי' בעל מום ושלא יהיו העדים קרובים לסופר וכולם לא יהיו קרובים לרב המסדר הגט וטוב לחוש לכל זה לכתחלה (כ"ז בסדרים) גם נוהגין ליקח עידי חתימה לעידי מסירה והם יראו שהבעל צוה לסופר לכתוב כדי שיהיה הכל נעשה בפני כת אחד של עדים (במרדכי הל' גיטין ובסמ"ג) ולא יחתמו העדים רק בדיו וקולמוס של בעל כמו הסופר (בסדרים) וכמו שנתבאר לעיל ריש סי' ק"כ:

סעיף ב. יתחיל כראש שיטה שלא ישאר חלק בגליון הגט לפני חתימתן: (א) צריך שיחתמו ב' עדים. לשון ב"י פשוט במשנה פרק המגרש (דפ"ו) וכו'. ותמהני דהא מהתם לא מוכח מידי דאליבא דר"מ הוא אבל לר"א מוכח התם דלא בעינן עידי חתימה כלל וטפי הוי לי' לומר ממשנה פרק השולח העדים חותמין על הגט מפני ת"ה ואמרינן התם לא נצרכה רק לר"א תקשי, רבנן ע"ח. ועכ"פ דברי הטור תמוהין אצלי דהא מדברי הרא"ש שם מבואר להדיא דאינו רק עצה טובה ואפי' לכתחילה אינו צריך ע"ח לר"א והביא ראי' דהא כתב שאינו יכול להזדייף כשר אפי' לכתחילה לר"א דמכשירין משמע אפי' לכתחילה וצריך לומר דכוונת הטור דראוי לחוש לדברי ר"מ לכתחילה וכמ"ש בעל ת"ה ולפי זה לא נתבאר דבר זה בש"ס כלל וצ"ע. ומ"ש הב"ש בטעמייהו דהרשב"א והר"ן דלא בעי לפרש השמות הואיל וקורעין הגט אינו נראה כלל דהא הרי"ף והרא"ש ג"כ לא זכרו הך דיפרשו וברור דהטעם דדוקא לר"מ דבעי מדינא ע"ח חששו לפרש השמות אבל לר"א דכל ע"ח רק מתקנה ולהרא"ש עצה טובה א"צ לפרש כלל השמות כי כ"ה לא חששו וזהו טעמו של הרשב"א ועמ"ש לקמן עוד בזה:

ב כשרים. ואם חתמו פסולים אפי' פסולי דאורייתא לא הוי רק פסול מדרבנן דמודה ר"א במזוייף מתוכו כן מבואר מתוך דברי הפוסקים רובם ככולם אמנם הרשב"א בחידושיו פ"ק דגיטין כתב דלדעת הרי"ף דסובר אפי' לר"א ע"ח נמי כרתי כיון דלפעמים כרתי לשמה בעי דכי כתיב לשמה אוכתב קאי ובין אכתיבת הגט בין אכתיבת עדים קאי עכ"ד ובמקום אחר כתבתי עוד שיש לומר דכל שחתמו בו עדים ע"כ אינהו כרתי ולשם כריתות נכתבו דאל"כ הוי לי' חסרון בין כתיבה לנתינה וכמו דפסלו חתך מן הגט וכן הקנאה לולא דאינו מעשה בגופו של גט ביקש הר"ן ז"ל לפסול בין כתיבה לנתינה א"כ חתימת העדים אי לאו דלשם כריתות הן הי' בדין שתפסיק שבין כתיבה לנתינה ועכ"פ יש מקום לפסול פסולים דאפי' נשאת תצא וכן מורה באמת לשון הש"ס מודה ר"א דמשמע דמודה לר"מ ואי דאינו רק דרבנן האיך שייך מודה הא אינו מודה כלום דלרבנן פסול דאורייתא ותצא ולר"א לא תצא. אמנם מדברי הרמב"ם מבואר להדיא דאינו רק דרבנן אף דסובר כדעת הרי"ף דע"ח נמי כרתי ובעיקר הקושיא שהקשה הרשב"א עד שהוצרך להנ"ל יתבאר בסמוך דלק"מ:

ג הגט פסול. ויש חולקין. דעת הרמב"ם דבע"מ כשר והראב"ד חולק. ודבר זה צריך ביאור ויסוד הדבר פ"ק דגיטין דאמרינן התם מודה ר"א במזוייף מתוכו דפסול וצריך לברר מהו פי' דבר זה ומאיזה טעם יפסל והנה אם נפרש בפשיטות כפי הנראה דחיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו יקשה במה נפשך אי דהחשש שיבואו לסמוך על ע"ח קרובים אפי' ידעו שהם קרובים א"כ תיקשי באמת למה בשטר שיכול לזייף מהני ע"מ דמה בכך דניכר מתוכו הא אנן חיישינן שידעו שהם קרובים ומ"מ יסמכו עליהם ואי דהחשש דלא ידעו שהם קרובים א"כ מה הועילו הא באמת יסמכו עליהם ואי דהכוונה דלכך פוסלין גט זה עכשיו אפי' ימסר בע"מ משום דאמ"כ לא ידעו יסמכו על ע"ח א"כ תיקשי כיון שיש כאן ע"מ מה בכך דיסמכו. ואמת דבקרובים ופסולין יש לומר בפשיטות דהחשש דימסר הבעל בפניהם ואנן לא נדע אח"כ דהם קרובים והשתא דפוסל קרובים אפי' בע"מ אחרים ממילא לא יחתמו קרובים דשמא יודע שהם קרובים ויפסל וכן פירש"י (ד"י ע"ב) אבל תינח בקרובים ופסולים אבל בלשמה לא שייך זה דהא כשרים לע"מ ובהכרח שנאמר כפי הנראה מדברי התוס' שם דמ"מ לאחר זמן כיון דאי היו יודעין שהם קרובים לא היו סומכין אין ראוי לעשות כן דמ"מ יסמכו שלא כדין אף שאין שום חשש ומעתה ניחזי בנידון דידן אם יניחו ב' שיטין חלק ומוסרין בע"מ למאי ניחוש לה הא אם יסמכו אח"כ בלי ע"מ כדין יסמכו דאפי' רואין שהוא חלק מהיכי תיתי לא יסמכו ואי דחשבינן להעדים שהתמו כך בפסולים א"כ למה במלאוהו בקרובים כשר הא מ"מ העדים פסולים וע"כ דבאמת שטר כשר ועדים כשרים רק פסול מחשש שתוכל להוסיף א"כ בבא לפנינו חלק אפי' נסמוך בלי ע"מ דמסתמא הי' ע"מ כמו בעלמא לא נעשה שלא כדין כלל לכן לא הבנתי כלל דברי הב"י בכוונת המרדכי בתירוץ א' דהואיל דאינו ניכר כ"כ הרחקה חיישינן דיסמכו בלי ע"מ וקשה מ"מ כיון דבאמת נמסר בע"מ למה לא נסמוך באמת דכיון דהעדים אינם פסולים הרי ראוי לסמוך עליהם כמו בכל גט בע"ח:

ונראה שמפני זה המציא הראב"ד ז"ל חשש אחר דהחשש הוא שתוסיף בגט ואנן נסמוך על ע"ח כמות שהוא ולא ידעו שהוסיפה בו אך לכאורה יש לתמוה דמה הועילו דפסלו מ"מ כשתוסיף בו הרי יסמכו דאז לא ידעו וצריך לומר דהכוונה דאנן אין מכשירין ליתן הגט בע"מ דאח"כ תוסיף בו ויסמכו שלא כדין וזה גרע מקרובים ופסולים דהתם כיון דנמסר בע"מ באמת כשר רק דמ"מ אין ראוי לעשות כן מחמת שאילו היו יודעין מקורבה לא היו סומכין אבל כאן יהא באמת שלא כדין דיסמכו על מה שהוסיפה ג"כ אבל באמת עדיין תמוה דמ"מ נוכל למסור לה בע"מ ולקרוע הגט או תמלאנו בקרובים תיכף ואין כאן שום חשש ומנין לו להראב"ד דבר זה מאחר דבש"ס לא מוכח חשש זה כלל כמו שבארנו:

אמנם דעת הרמב"ם ברור דאזיל לטעמי' דסובר אפי' לר"א ע"ח נמי כרתי ולפי זה הפי' בסוגי' פשוט דמודה ר"א במזוייף מתוכו דאתי למיסמך על ע"ח בלבד בלי ע"מ כלל ויחשבו דקרובים ופסולים נמי כרתי דהם לא ידעו דמחמת ע"מ הכשירוהו והשתא תינח בקרובים ופסולים דע"ח בהא מדאורייתא לא כרתי כלל הילכך אפי' בע"מ חששו דיביאו לסמוך בע"ח בלי ע"מ כלל ואז הגט בטל אבל בכתב על דבר שיכול להזדייף דאז הגט כשר מדאורייתא אפי' בע"ח בלבד וכמו כן בחלק ב' שיטין דהגט כשר מדאורייתא בלבד רק רבנן פסלו הואיל ובשטר כהאי גוונא פסול מדרבנן בגט נמי לא חשיב חתימה מעלי' לעשות כריתות או דפסלו בגט ג"כ מחשש זיוף א"כ בע"מ מאי חשש דילמא אתי למיסמך בלי ע"מ כלל. הא מ"מ יהא הגט כשר גמור מדאורייתא ואין כאן חשש לביטול הגט ורק בקרובים ופסולים דבע"מ בטל מדאורייתא חיישינן אפי' בע"מ ותמהני על הרשב"א ז"ל בחידושיו שביקש ליישב קושית התוס' בד"ה מודה על פי דעת הרי"ף הנ"ל דסובר דמזוייף מתוכו פסול מדאורייתא אפי' בע"מ מה שבאמת דעת הרמב"ם כהרי"ף ופוסק בפי' בע"מ אינו רק פסול דרבנן. ובאמת להרי"ף בלא"ה לק"מ קושית התוס' דהכוונה דיסמכו בלי ע"מ כלל דיחשבו ע"ח כרתי אפי' בקרובים כמ"ש וזה ברור בדעת הרמב"ם אבל להנך פוסקים דמפרשים כדברי התוס' שם בד"ה מודה א"כ בב' שיטין יש מקום לדברי הראב"ד הנ"ל כמו שכתבתי ועמ"ש בסמוך ס"ק ד' ליישב קושית הב"ש ס"ק ג' ואין להקשות להרמב"ם למה בשמות מובהקין כשר מ"מ יבואו לסמוך עליהם בע"ח בלבד בלי ע"מ כלל הא ליתא דנהי דהם יסמכו הב"ד שיראו אח"כ השמות מובהקין יצטרכו להביא ע"מ וכן מוכרח לפרש"י שם דאתי למימסר בפניהם וקשה מה יועיל מובהקין הא אפי' לפני עכו"ם ימסרו וע"כ נהי דהם ימסרו הב"ד יצריכו אח"כ להביא ע"מ ישראל:

ודע דלפי מה שפירש"י פ"ק דגיטין טעמא דפסול בחתימת נכרים לר"מ משום שאינם בנתינה משמע דסובר דקרובים ופסולים ישראל כרתי בגט והיינו דאין זה עדות לפסלם מטעם פסולי עדות רק כך מטבע הגט לחתום בו שנים והם כורתין ומה בכך דהם פסולים הא הם חותמין קודם הנתינה לידה ואין מעידין בשום דבר דנתגרשה וכן דעת הגאונים בתשובת מיימוני כמו שיתבאר לקמן ומיושב קושית התוס' שם דלא קאמר לאו בני עדות נינהו ולפי דעתו יש לומר אם חתמו קרובים או פסולים הגט כשר בע"מ עכ"פ כיון דאפי' נסמוך על ע"ח בלבד ג"כ כרתי מדאורייתא עכ"פ אך כל הפוסקים חולקין על דברי רש"י והגאונים הנ"ל ויתבאר לקמן בס"ד:

ד ויש חולקין. עב"ש שהקשה על הרמב"ם דבפרק ז' מהל"מ לא זכר דכשר בע"מ ובאמת לק"מ דהא הגט עיקרו ניתן שתתגרש בו וכשניתן לידה גמרו הגירושין ואינו צריך עוד לגט כלל רק ע"מ שנתגרשה הילכך בשעת הגירושין ניתן כדין וראוי לגרש בז וליטלו מידה לקרעו שלא תוכל להוסיף בו ולעשות זיוף הילכך אפי' נשאר בידה לא נתבטלו בזה הגירושין כיון שנתגרשה כדין משא"כ שם השטר ניתן ליד המלוה לגבות בו א"כ תיכף ניתן שלא כדין דהא יכול לחתוך ויכתוב מה שירצה או יוסיף מה שירצה והשטר לא ניתן לידו רק שיהא בידו לגבות בו לאחר זמן משא"כ גט ניתן להתגרש ותיכף נתגרשה ואין צורך לגט כלל ולא ניתן לה רק להתגרש וזה ברור:

עוד הביא הב"ש דברי הב"י בשם הרשב"ץ בטעה וחתם בן ראובן והוא בן שמעון וחזר וכתב בן שמעון הוי מזוייף מתוכו. ולא הבנתי דברים הללו כלל דהא מ"מ יש כאן ב' עדים כשרים בחתימות שתוכל לקיים א"כ מה בכך דאחד מזוייף מ"מ מתכשר באותן השנים ומה חשש יש ואי דהוי כנמצא קרוב ופסול דחשיבי הכל פסולים הא וודאי ליתא דהא אין קרוב ופסול פוסל השאר רק כשנצטרף עם הכשרים או בשעת הגדה א"כ כאן הרי לא נצטרף שום פסול עם אילו בחתימתם ולא חתם שום אדם עמהם רק אילו בלבד. והנה ספר הט"ז אין בידי וכמדומה שזאת הוא כוונתו כמו דשם אמרינן למילוי חתמו ולכך אינו מבטל שאר העדות א"כ הכא נמי פשיטא דחתימה זו אינו מבטל שאר העדות דהא לא חתם קרוב ופסול כאן ואי הי' חותם אחד בוודאי כשר שאינו פסול כלל רק שלא חתם שום אדם רק זה בטעות כתב כך א"כ פשיטא דלא גרע מאחד פסול שחתם למילוי שאינו פסול ולק"מ מה שהקשה עליו הב"ש ועכ"פ דין זה צ"ע לפע"ד.

ודע דבהג"א פרק ב' דגיטין כתב בשם א"ז דאם העדים עשו שליח לסופר לחתום שמם מהני לר"מ בלי ע"מ וכן לר"א בע"מ ולמ"ד דלר"א מהני ע"ח ג"כ מהני אפילו לר"א ויש מי שחולק שם עליו בזה ולדעתי כי דבר זה תלוי לפי מה שפירש"י הא דפריך בש"ס פ"ק דגיטין והא לאו בני כריתא נינהו משום דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה אלמא דסובר דרק אינו ישראל פסול דאינו בנתינה [ונראה דהלימוד הוא כיון דוכתב אחתימת עדים קאי האיך כתוב אח"כ ונתן דהא אותו שכתב אינו הנותן ומזה נלמד מי שישנו בנתינה] אבל פסולי עדות דעלמא אף דפסולין בשטרות לעדות בגט הניתן להתגרש ומגרש בו לפנינו כורתין דהא אין צריך ראי' לפנינו כלל רק מטבע הגט להחתים בו ב' שישנן בתורת גיטין וכן דעת הגאונים בתשובת מיימוני א"כ לפי זה כיון דשליח מהני לכתיבה כמו כן לחתימה [ובזה אתי שפיר טפי וכתב דהסופר יכול לחתום חתימתם] אבל לפי מה שפרשו התוס' שם משום דלאו בני עדות נינהו א"כ כמו דפסולין פסולין ה"ה בלא חתמו רק עשו שלית לחתום ומדברי המכשיר מבואר דלא כרשב"ץ הנ"ל דבהא פשיטא דכשר לדעתו:

סעיף ג. לא יהיה בין הגט לחתימת העדים כתוב דבר שאינו מענין הגט ואם כתוב כן כגון שכתוב שאלו בשלומה (ה) פסול שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום אבל אם כתב ושאלו (בשלומה) כשר שהיא מדובק עם של מעלה ועל הכל חתמו:.

ה פסול. ואי ליכא ע"מ להרמב"ם ספק מגורשת והר"ן חוכך בזה דבטל לגמרי כיון דלא מוכח בתוכו דחתמו על גט זה. ולכאורה נראה דתליא במחלוקת דלפי מה שכתבו התוס' בכמה מקומות דלר"מ בעינן מוכח מתוכו א"כ בכהאי גוונא בטל נמי הוי דלא עדיף מב' יב"ש אמנם לפי מה שהוכחתי בכמה מקומות דהעיקר כפירש"י דלא בעינן כלל מוכח מתוכו ודחתי ראיית התוס' מפרק כל הגט וכדמשמע בהמגרש בשנים ששלחו ב' גיטין ומה שפירשו התוס' במשולשין צ"ע לפע"ד דכיון דבמקום נתינה לא מוכח מתוכו דין הוא דלא מהני דהא קיי"ל מקום נתינה עיקר גבי גט כדמוכח בהשולח ולעיל סי' קכ"ט וכן מבואר בחידושי רשב"א לגיטין דלא בעינן מוכח מתוכו לר"מ כלל א"כ הכא הוו ספק מגורשת כדברי הרמב"ם:

אבל באמת נראה לפע"ד דלא דמי כלל והוא דיש לומר אפי' למאן דבעי מוכח מתוכו לר"מ היינו בטופס הגט שיהא מוכח בכתיבתו מי המגרש אבל כל שהגט מוכח מתוכו אף דלא מוכח בעיקר החתימה אם חתמו על הגט לא איכפת לן כיון דבגופו של גט מוכח מתוכו [תדע דשום חתימה אינה מוכח מתוכו קודם קיום] והעדים חתמו עליו כשר וגם יש לומר להיפוך דאפי' למ"ד דלא בעינן מוכח מתוכו היינו בנוסח הגט לא בעינן שיהא מוכיח בו מי המגרש ומי המתגרשת אבל הא בעינן לכ"ע שיהא מוכיח דעדים חתמו עליו דכיון דאינהו כרתי בעינן דיהא מוכח מתוכו דכרתי וא"כ כיון שאין דנין על חתימה זו הוי כלא חתמו כלל ואינן כורתין ומ"מ העלה הר"ן דמינקט לחומרא עדיף ולא באתי לבאר רק אפי' למ"ד דבעי מוכח מתוכו לר"מ וכן קיי"ל מ"מ בהא הוי ספק מגורשת דלא דמי להדדי כמ"ש:

עיף ד. חתמו בראש הבט (ו) או מצדו או בימינו או בשמאלו או מאחריו פסול:

סעיף ה. אף כשחותמין למטה צריך שיהיה גב החתימה כלפי הגט ואם היו רגלי החתימה כלפי הגט פסול:

ו או מצידו. מבואר בש"ס אפי' גגו כלפי הכתב ונראה דאפי' בגוונא דליכא למיחש לזיוף כלל פסול כמ"ש התוס' פרק גט פשוט (דף ק"ס ע"א) דוודאי יש להבין דפריך לרב דחתם מן הצד ומשני התם בגגו כלפי הכתב ופירש"י דמתניתין ברגליו נגד הכתב דיש לחוש דהי' כתוב עליו שטר וחתמו עליו וחתכו אבל בגגו כלפי הכתב ליכא למיחוש להכי. ובאמת פירושו תמוה דהא רב אשי מוקי למתניתין דידוע מתיחת הקלף סביב א"כ מבואר בסיפא אפי' כה"ג פסול א"כ אפי' אין גגו כלפי הכתב ליכא למיחוש דחתמו על שטר וחתכו דידוע מתיחת הקלף. גם תמוה לי דהא אכתי איכא למיחוש גם בגגו כלפי הכתב שמא תוסיף על הגט וכן בשטר וע"כ דרב מיירי דלא חיישינן שמא תוסיף כגון שכתבו שריר וקיים כמו שכתבו התוס' הנ"ל א"כ מאי קושיא לרב ממתניתין במשנה מיירי דחיישינן שמא תוסיף וכמו דביקש לחלק בגגו כלפי הכתב כן יש לחלק בחשש שמא תוסיף כיון דרב ע"כ היכי דליכא חשש מיירי. לכן נראה ברור דעיקר הטעם לאו מחשש זיוף רק מטעם שכל כי האי אינה נראית כחתימה על הגט כלל והיינו דפריך דרב חתים כך ומשני בגגו כלפי הכתב דאז הוי שפיר חתימה על הגט דכל חתימה גגה כלפי הכתב ואף מן הצד כה"ג כשר ואהא פריך מסיפא דמוכח אפי' בכהאי גוונא פסול אבל הא לא משמע לי' כלל לפרש מחשש זיוף דא"כ האיך פסק ותני פסול ולא מחלקינן בין היכי דיש חשש זיוף או לא וע"כ דאין זו חתימה על הגט כלל כנ"ל. גם אף אי נפרש דהחשש הוא דכל שרגליהם כלפי כתב וחתמו מן הצד או בראשו יש לחוש דחתמו להתלמד דהא יכול אדם לכתוב חתימתו על רישא דמגילתא כל שאין יכולין לכתוב על גביו שטר כמבואר פרק גט פשוט. אבל בגגו כלפי הכתב אין לחוש דהא נשאר חלק על גביו וע"כ דבשעה שחתם הי' כתוב זה על גביו ועל זה חתם והשתא פריך שפיר ממתניתין דהתם נמי ע"כ שהי' גט אחד כתוב על גביהן דהא חתומים באמצע וע"כ דאין זו חתימה על הגט כלל וממילא אפי' ליכא חשש זיוף פסול ועמ"ש בסת"י ריש סי' מ"ה:

סעיף ו. כר אלו שאמרנו פסול (ו) אם יש כאן עידי מסירה כשר: (ז) אם יש כאן ע"מ כשר. נראה לי דהא דמהני ע"מ לר"א בלי ע"ת היינו שנתברר להם שנכתב לשמה אבל אם נתן גט סתם בלי עדים ומסרו לפני ע"מ שלא ראו רק הגט ולא ידעו אם נכתב לשמה לא מהני אפי' לר"א דדוקא ביש בו ע"ח אז דנין דוודאי עדים שחתמו אין להם לחתום, רק שידעו שנכתב לשמה כמבואר בסדר הגט ואפי' גט שאינו מקוים במקום, דאין צריך בפ"נ דנין דמן הסתם אינו מזוייף א"כ נכתב לשמה. וכן שליח שהביא גט חתום בעדים דנאמן לומר בפ"נ לשמה ממילא יכול למסרו בפני ע"מ אבל שליח שהביא גט בלי עדים חתומים נראה פשוט דלא מהימן לומר בפ"נ למסרו בפני ע"מ דבהא לא הימנוהו רבנן כלל כיון שאין עדים חתומים בו דלא אשתמיט בשום מקים לומר דשליח שהביא גטו בלי עדים נאמן בפ"נ למסרו לאשה בע"מ שאין יודעין אם נכתב לשמה. ואין להקשות מהא דשנים ששלחו ב' גיטין דקאמר מתניתין דלא כר"א דלא ידעי ע"מ בהי מינייהו מיגרשה וקשה לדעת הרי"ף דסובר ע"ח כרתי ג"כ לר"א א"כ אי עדים חתומים מהני לף לר"א בלי ע"מ כלל וע"כ בלי עדים א"כ איך יועיל ע"מ דהא בשליח המביא מיירי אבל באמת הא ליתא דע"כ בעדים חתומים מיירי דאל"כ האיך ס"ד דאתיא כר"מ. ועוד תיקשי לוקמא בע"ח ואתיא כר"א וע"כ דלס"ד דבעינן נתינה מבוררת לשמה גם בע"ח לא מהני דעיקר מה דמהני ע"ח לר"א לשיטת הרי"ף הוא הואיל והגט יוצא מת"י האשה הרי אנו רואין דנמסר לידה מיד בעלה וכעין שכתב הר"ן שם בהמגרש א"כ אי הי' בידה ב' גיטין ג"כ לא מהני דלא נתברר באיזה מהן נתגרשה ולפי מה דמסיק דלא בעינן נתינה מבוררת לשמה א"כ בלי ע"מ ג"כ מהני דמ"מ כיון שהגיטין יוצאין מת"י האשה הרי אנו מעידין שנמסר לידה מיד בעלה גט שהוא כתוב לשמה ונתגרשה בו אבל כל שאין עדים חתומים בגט אפי' מסרו לפני עדים ולא ידעו אם נכתב לשמה לא מהני. ולפי זה יש ליישב מה שהקשה הב"ש דהכא משמע דבע"מ תנשא לכתחילה ובד"מ כתב בכתב סופר וחתם עד לא תנשא. ולפי הנ"ל יש לומר בפשיטות דהתם מיירי דלא ידעו ע"מ אם נכתב לשמה לא תנשא אבל דיעבד כיון דיש כתב סופר ועד הוי כעדים דנכתב לשמה:

סעיף ז. שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר והוא שיהיה במגילה (ח) שניכר שלא נחתך ושלבך נתכוון הסופר שישלים בדף השני אבל אם אינו ניכר אע"פ שנמסר בערים הרי זו ספק מגורשת שמא שני גיטין היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף:

הג"ה. מיהו אם יש עדים שגט אחר היה מתחלה ונמסר לה בעדים כשר (המ"מ פ"ד) (ט) דבק שני עורות ביחד ע"י דבק וכתב עליהם גט פסול מספק: (ח) שניכר שלא נחתך. כך מוקי רב אשי בש"ס ולכאורה נראה דלא פליג רב אשי אמאי דמשני מעיקרא דוודאי לא חיישינן כה"ג רק דרב אשי מוקי מתניתין ברוותא דניכר מתיחת הקלף ומ"מ מודה בלא ניכר וכתוב מלמטה הרי את ולמעלה מותרת ויש ריוח למעלה ולמטה דכשר ג"כ. ולפי זה צריך לבאר הך דמשני מעיקרא כי כמדומה לי שיש לתמוה על פירש"י ותוס' שם בענין זה:

והנה מעיקרא פריך בש"ס וליחוש דב' גיטין הוי ומהרש"א הקשה דהוי להו להקשות דלא הי' רק אחד והוא כתב אח"כ היינו לכוונו לשמאלי וחתך השמאלי למעלה ולק"מ כיון דעדים חתומים על השמאלי ע"כ שלא הי' גליון קודם חתימתם מן הצד דהא יכול לעשות שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ואפ' חתומים זה תחת זה יכול לעשות בב' שטרות למ"ד דמצטרפין ועוד אפי' אי אין מצטרפין עכ"פ לא הי' יכול לעשות קושיא מזה דאיכא לאוקמא בחתומים זה אצל זה דליכא למיחוש ולכך מקשה דהוי ב' גיטין ומהאי טעמא פירש"י אח"כ בקושיא שני' דהחשש דנמלך לגמרי ואח"כ חתך השמאלי משום דהא וודאי דהי' כתוב זה שאנו רואין כתוב דלא יחתמו העדים ויניחו חלק מימין חתימתם דיכיל לכתוב שטר בשיטה אחת עם חתימתם:

אמנם בקושיא השלישית ודילמא אימלוכי אימלך נבוכי בה המפרשים כי רש"י פי' דנמלך וביטלו או נחתם אח"כ ויש לחוש לזה מחמת דיש ריוח למטה. והדבר תמוה לפע"ד אי גם עכשיו בעינן ריוח למטה אפי' יש ריוח למעלה א"כ ע"כ דיש עוד חשש א"כ איזה ריעותא יש בדבר הא ע"כ הוצרכו להניח ריוח דאל"כ יפסל ואי אפי' לא היו הניחו ריוח ג"כ הי' כשר כיון שיש ריוח למעלה א"כ מאי קושיא באמת ליכא ריוח למטה כלל. ועוד קשה מה שהקשה מהרש"א דלמה לא משני לעיל בהרי את ומה שתירץ דהתם כיון שאין הוכחה שהם גט אחד חיישינן לנמלך קודם. והוא תמוה דהא לשיטת התוס' ע"כ השתא נמי חיישינן לנמלך קודם דהא כתבו דלר"מ ג"כ הקושיא דנמלך קודם השמות ומ"מ בהרי את לא חיישינן א"כ לעיל נמי. וביותר תימה על התוס' דכתבו להדיא אפי' בהרי את בעינן למעלה ריוח ולמטה תינח למטה כמ"ש מהרש"א בתוס' אבל למעלה למה לי ריוח. וליכא למימר משום דחיישינן לנמלך קודם דהשתא נמי חיישינן כנ"ל. גם קשה באמת מאי משני דכתבו הרי את כיון דחיישינן לנמלך קודם. גם לא הבנתי כלל הך סברא דלא חיישינן לנמלך בין הרי את למותרת דהא כל הגט דבר אחד הוא וכיון דחיישינן דנמלך באמצע מאי נפקא מינה הכא או הכא:

לכן נראה לפע"ד ברור דקושית הש"ס הוא דניחוש אף שיש ריוח למטה ולמעלה דה"מ דהוי עדיפותא במה שיש ריוח למטה דאי אפשר לומר דהי' הגט מסוים וחתך ממנו אבל אנן ניחוש דגט זה נמלך בו מלתנו וכתב הסופר למטה גט אחר מחדש וסיימו בדף השני ועכשיו חתך גט שלמטה ומכוונו לגט שנמלך והשתא אין ראי' דיש ריוח כיון שהתחיל לכתוב גט מחדש לא לסיים גט הראשון ועל זה משני דכתב הרי את ומותרת למעלה דנראה להדיא דגט שבדף השני נמשך לזה והיינו דמקשה דילמא איתרמי דגט השני נסתיים בהרי את ג"כ וחתכו ועל זה קאמר דלהא לא חיישינן כ"כ דנמלך בהרי את וסיימו הגט השני שהתחילו מחדש ג"כ בהרי את [ובהכי ניחא דקאמר הרי את דלשון זה אינו בגט רק פעם אחת לכך לא שייך דאיתרמי דבאותו תיבה שזה נמלך זה נסתיים אבל בתיבה אחרת דישנו כמה פעמים בגט יש לומר דהי' שייך להגט החדש בענין אחר וחתכו וכיוונו לגט שנמלך בענין אחר ולא איתרמי כלל דנמלך במקום שזה סיים ודו"ק] ולפי זה ממילא בעינן ריוח למטה ולמעלה דלמטה בעינן דאי ליכא ריוח יכול להיות דנכתב הגט יותר מהרי את ולא נמלך כלל בהרי את רק אח"כ נמלך וכתבו גט חדש ונסתיים בהרי את ואח"כ חתכו החדש עם קצת מהישן עד הרי את ונתכוון לזה ממש אבל באיכא ריוח ע"כ דבאמת נמלך בהרי את לא חיישינן דאיתרמי דנמלך בהרי את ונסתיים בהרי את. וכן למעלה בעינן ריוח דאל"כ חיישינן דהי' כתוב גט שלם למעלה וחתכו עד מותרת ולמטה כתב עד הרי את ונמלך קודם הרי אץ או דנמלך בהרי את וחתך הגט שלמעלה עד מותרת דהשתא לא מהני הרי את מידי וכל זה ברור:

אמנם מכל הפוסקים דלא זכרו רק דברי רב אשי משמע דס"ל דפליג על הך דמעיקרא לגמרי ומ"מ נ"מ לדינא דלפירש"י צריך לומר לרב אשי דליכא ריוח למטה כלל דאל"כ חיישינן לנמלך ולפי מה שכתבתי כל שניכר מתיחת הקלף ליכא למיחוש לנמלך כלל וזה ברור. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שלא זכר כלל הך דליכא ריוח למטה והיינו כמו שכתבתי ומהאי טעמא פוסל הרמב"ם כאן אפי' איכא ע"מ דמה בכך כיון דהחשש דנמלך ולא נכתב לשמה רק לשם אחר ומן החתומים אין ראי' דנכתב לשמה לכך לא מהני ע"מ כמו שכתבתי לעיל דכל דליכא ע"ח צריך שידעו ע"מ דנכתב לשמה וזה ברור: (ט) דבק ב' עורות. עב"ש דהקשה מתפילין דמהני דיבוק ולפע"ד לק"מ דוודאי אפי' דיבוק מיקרי ב' ספוים אבל מ"מ אות לא הוי רק אחד דהאות לפניו או לפני הרואה הוא ולפני אחר בוודאי ליכא רק אות אחד אבל בעצמותו הוי ב' ספרים הילכך בגט דקפדינן שלא יהא ב' פרים בעצמותן פסול אפי' דבק. גם בסת"ג השיג על הב"ש בזה ע"ש:

סעיף ח. כתב שני גיטין בב' דפין במגילה אחת זה אצל זה והעדים מתחת זה לתחת זה ששם העד תחת הראשון ושם אביו תחת הכ' וכן העד הב' תחתיו את ששמות העדים חתומים תחתיו כשר (י) ואם כתב ראובן בן תחת הראשון יעקב עד תחת השני פסול השני ואם כתב ראובן תחת הראשון ובן יעקב עד תחת השני אף השני כשר:

הג"ה. ואם נמסר בעדים ליד אותה שאין עליו עדים כשר בדיעבד דהא לא גרע נואלו לא הי' עליו עדים כלל (ב"י בשם הרמב"ם) וע"ל סי' קל"ג: (י) ואם כתב ראובן בן וכו'. עב"ש. ולפי שנראה לפע"ד שלא כוון יפה בכאן נאריך קצת. והנה רש"י פי' אהא דפריך וליתכשר האי בראובן בן דהיינו דחתם כדרך היוונים בן ראובן ויעקב עד איש אחר הוא וכתבו התוס' דבחנם פי' דיעקב אחר הוא. גם פירושו דחוק דחתם כחתימת היוונים לזה פירשו הם דחתם ראובן בן כישראל ולא חש לכתוב אביו דחתם על השני: ותמהני מאוד בין על פירש"י בין על פירוש התוס' דלפי פירושם ע"כ דהכתב של יעקב עד אינו אותו כתב של ראובן בן א"כ תיקשי חדא האיך מתכשר הראשון לתירוץ קמא בלא כתב עד דהא עד בעינן והך יעקב דבתרא לאו חתימתו כלל רק של אחר או אביו לפי' התוס' והאיך יצטרף חתימת אביו הפסולה להכשיר חתימת הבן בלי עד. ועוד דמשני דידעינן בהא חתימה דלאו דיעקב הוא ומה בכך וכי יעקב אחד יש בעולם ובשלמא לתוס' אפשר דאביו של זה מכירין חתימתו דאינו שלו אבל לרש"י קשה. ועוד אה זה שאמר דלאו דיעקב הוא הוי לי' לומר בפשיטות דאנו רואין דחד חתימה היא וחד כתב מאיש אחד. ועוד דהא ע"כ בחד כתב מיירי דאל"כ האיך קאמר דמתכשר בראובן אקמא ובן יעקב עד אבתרא דהא מ"מ כיון דבן יעקב עד כתב אחר הוא א"כ הך ראובן בלבד פשיטא דפסול וע"כ לא כתבו התוס' דכשר בראובן בלי עד לפי שהוא נמשך לחתימתו השני' אבל אם השני' של איש אחר האיך יתכשר בראובן בלבד והוא תמוה מאוד לפע"ד:

לכן ברור דהכוונה כך דאנו רואין דהכל כתב אחד ואיש אחד כתבו ומעיקרא מקשה דליתכשר בראובן אקמא ובן יעקב עד אבתרא ולא בעי עד בקמא כיון שהוא עצמו חתם בשנ' כמ"ש התוס' והשני כשר ג"כ בבן יעקב עד והיינו דמשני דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא והדר פריך ליתכשר קמא בראובן בן והיינו דנימא דזהו האיש אינו שמו כמו שאנו חושבין ראובן בן יעקב רק אחר הוא ששמו יעקב בן ראובן וחתם כדרך היוונים ראובן בן והכוונה בן ראובן ועל השני חתם שמו יעקב עד והך עד נמשך לבן ראובן כיון שהוא חתימתו והיינו דמשני דלא כתב עד א"כ הך חתימה יעקב פסולה היא א"כ אי נימא דיוונית חתם גם ראובן בן פסול רק אמרינן דאקמא חתם וחתם כסדר ושם האיש ראובן בן יעקב וממילא השני פסול ואהא משני עוד דידעינן דהאי חתימה לאו דיעקב הוא רק של ראובן בן יעקב דמכירין חתימתו ואי באת להכשיר שניהם ע"כ דזה האיש יעקב שמו והוא בן ראובן וחתם יוונית ואנן ידעינן דהאי חתימה אינה של יעקב בן ראובן וע"כ דישראלית חתם ושמו ראובן בן יעקב:

ואפשר דגם רש"י ז"ל נתכוון לזה ולא הי' כוונתו דאחר הוא דהא הכל כתב אחד כמו שהוכחתי רק כוונתו דאינו ראובן בן יעקב כמו שאנו חושבין עכשיו רק אחר הוא ששמו יעקב בן ראובן וחתם יוונית. ולפי זה האידנא דליכא חתימת יוונים כלל ואי אפשר לחשוב דחתם יוונית א"כ פשיטא דכל שכתב ראובן אקמא ויעקב עד אבתרא השני פסול אפי' לא ידעינן דלאו דיעקב הוא דהא השמיטו דין היוונים הואיל שאינו עכשיו א"כ כ"ש דליכא למיתלי להכשיר דחתם יוונית וכל זה ברור. גם אי הכתב של ראובן משונה מן הכתב של יעקב עד דנראה דהוא אחר פשוט דקמא דכתב ראובן פסול ובתרא כשר ולא מיירי בהכי כלל:

ומעתה מ"ש הב"ש ריש ס"ק ט' תמוה דלא הוצרכו התוס' רק אי באנו להכשיר שניהם דכל חדא חתימה בפ"ע הוצרכו לומר דלא מיפסל קמא בלי עד דמ"מ נסמוך אבתרא בזה אבל המחבר דפוסל בתרא והיינו דחד חתימה הוא א"כ הרי כתב עד ואין צורך לתוס' כלל. גם מה שכתב ולכאורה משמע ליתא דהעיקר כהמחבר דכיון דליכא למיחש ליוונית בכל גוונא בתרא פסול כנ"ל. ומ"ש ואם חתם תחת אחד ראובן הוא מבואר בדברי המחבר אף השני כשר אבל ה"מ אם הכל כתב אחר כנ"ל. ובנידון מה שנחלקו רש"י ור"ת העיקר כפירש"י דמה צורך לראי' ממשנה עד אחד עברי כיון דכלהו אקמא ודברי הר"ן תמוהין ג"כ דכתב דאיצטרך סיפא דבעברי חיישינן לגונדלית וזה מרישא מוכח דאל"כ יוונים ברישא ליתכשרי שניהם והעיקר דקמש"ל דחיישינן חד חתם גונדלית וחד לא ודוק היטב ואין להאריך:

סעיף ט. ה' שכתבוהו גט א' לחמש נשותיהם אם כתבוהו בכלל כגון שכתבוהו בכך וכך לשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית (יא) וכן אמר כל א' מהם לאשתו ליכי דיתיהויין וכל טופס הגט והב' עדים חותמים מלמטה ה"ז גט כשר (יב) וינתן לכל אחת (יג) בעידי מסירה ואם אין שם עידי מסירה כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר באותה מגילה וכתב (יד) וביום זה גירש פלוני לפלונית והשלים הגט השני וכן עד שהשלים כל הגיטין והעדים מלמטה אם נתנה מגילה זו לכל אחת מהן בעידי מסירה הרי כולם מגורשות ואם אין שם עידי מסירה והיתה מגילה זו יוצאה מתחת יד אחת מהן אם היתה זו שגיטה באחרונה שהעדים נקראים עמו הרי זו מגורשת ואם היתה המגילה יוצאה מתחת יד אחת מן הראשונות ה"ז (טו) ספק מגורשת:

הג"ה. וכל זה שכתב ופלוני לפלונית וכו' אבל אם כתב בשני וכן באחרים פלוני לפלונית אינו כשר (טז) רק האחרון (טור):

יא וכן אמר כל אחד מהם לאשתו וכו'. עב"ש ס"ק ו' שהחליט העיקר כדברי הרמ"ה וגם הרמב"ם סובר כן דלא כב"ח. ואמת שגם הב"י כתב שיש לפרש דעת הרמב"ם כהרמ"ה ואני תמה האיך נעלם מעיני הגדולים דברי הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל כלל הוא זמן אחד לכל כגון שיכתוב בשני בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וישלים שאר הדברים וטופס לכל אחד ואחד הוא שיכתוב זמן לכל אחד ואחד והוא שיאמר באחד בשבת גירש פלוני לפלונית וישלים הגט ועוד יתחיל ויאמר ובאחד בשבת גירש פלוני לפלונית וישלים הגט ג"כ בענין זה גט אחד גט והעדים מלמטה עכ"ל. הרי להדיא דכלל הוא שיכתוב גט אחד לכולן דהיינו נוסח אחד לכולן וכן מוכח ג"כ להדיא בדברי הרמב"ם בהלכות דבסיפא גבי טופס כתב דמשלים הגט על כל אחד ואחד והיינו כדבריו בפי' המשנה מבואר דכלל הוא שלא ישלים רק פעם אחת לכולן:

איברא יש לתמוה בדברי הרמב"ם דלכאורה דבריו סותרין זה את זה דברישא גבי כלל משמע דלא הוי כלל רק בנוסח אחד והשלמה אחת לכולן אבל בהשלמה לכל אחד ואחד הוי טופס אף דהזמן אחד ובסיפא מבואר להיפוך דאפי' בהשלמה לכל אחד ואחד דוקא בזמנים מחולקים ובלא"ה הוי כלל וכמו כן קשה על דבריו בהלכות שזכר גבי טופס השלמה לכל אחד ואחד מוכח דתרווייהו בעינן זמן והשלמה לכל אחד ואחד. אבל באמת דברי הרמב"ם נכונים ובש"ס מוכח כן דוודאי יש להבין דקאמר ה"ד כלל ה"ד טופס אמר ר"י זמן אחד לכולן הוי כלל זמן לכל אחד ואחד הוי טופס. ויש לתמוה הא במשנה לא זכרו רק כלל וטופס לכל אחד ואחד והאיך נאמר דהכוונה רק על הזמן וכי הזמן נקרא טופס הגט ואפי' אי נימא דלא נתכוונו בכאן במלת טופס לחלק בין טופס לתורף רק כל נוסח הגט קראו טופס אבל עכ"פ האיך נפרש שהוא הזמן בלבד וברור דכך הכוונה דוודאי הפי' במשנה כלל נוסח אחד לכולן וטופס נוסח לכל אחד ואחד רק ר"י אמר דהעיקר הטעם במשנה דהזמן מפסיקן דוודאי כל שהם בגיטין מחולקים בוודאי יש זמן לכל אחד ואחד דגט בלי זמן פסול ובמשנה לא נאמר הפסול רק מכח העדים ובאין זמן לכל אחד ואחד בלא"ה פסולין שאין בהם זמן באחרונים דהא יכול לחתוך כל הגיטין מלמעלה ואדרבא האחרונים פסולים טפי מן הראשון וע"כ דכל שהם בגיטין מחולקים יש זמן לכל אחד והוא הדבר המפסיק ביניהם ואינו כשר רק האחרון ורישא דמיירי בנוסח אחד לכולן אז כשר דאז אין זנין מפסיקן דוודאי לא נכתבו ה' זמנים בנוסח אחד כיון דהם תכופים וסמוכים זה לזה בתחילת הגט גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית והנוסח אח"כ א"כ זמן אחד סגי לכולן לכך כשר. ולפי זה מה שחילקו במשנה בין כלל לטופס הכוונה דבכלל ממילא אין זמן מפסיק ובטופס הזמן מפסיקן ור"ל פליג עליו וסובר דעיקר ההפסק מה שהשמות האיש והאשה דהיינו גירש פלוני לפלונית בטופס הם כתובים בפני עצמו כל אחד איש ואשתו ובכלל הם כתובים מעורבים כל האנשים לבד והנשים כולן בלבד בלשון גירושין אחת אבל אם הם כתובים כל אחד בפני עצמו בלשון גירושין לאשתו אפי' בנוסח אחד הוי טופס ועיקר הכוונה במשנה משום דבטופס לכל אחד אי אפשר שיכללו בלשון גירושין אחת משא"כ בכלל. ור"י סובר דעיקר הקפידא בזמן ובטופס לכל אחד ע"כ הזמן מחולקים משא"כ בכלל ממילא יש זמן אחד לכולן והן הן דברי הרמב"ם דכלל פי' זמן אחד ונוסח אחד לכולן וטופס פי' נוסח לכל או"א וזמן לכל או"א:

גם נראה לפע"ד עיקר לדינא כדעת הרמב"ם דלא כהרמ"ה חדא דבמשנה משמע להדיא דלאו בזמן בעצמו חלוק רישא מסיפא כנ"ל. ואי משום דיש זמן בעליון הא יכול לחתכו כנ"ל. ועוד קשה לי על עיקר דברי הרמ"ה אי ס"ד דכל שיש בגט לשון הכולל שתי נשים הוי ולא לה ולחברתה דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד א"כ תיקשי הא לכ"מ בוודאי ע"ח עיקר בגט ובלעדם אין כאן גט ושמעינן לי' לר"מ בברייתא דמודה בכלל דכולן מגורשות בעדים דלמטה וע"כ אחת משתי אלה או דהא דאמרינן ולא לה ולחברתה היינו שכל הגט יהא כתוב לשתיהן אבל כל שיש בו לשון אחד לכל אשה בפני עצמה אף דבשאר דברים הם נכללים לא איכפת לן א"כ כיון דכתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית לא איכפת לן במה דבשאר נוסח הגט או בחתימת העדים לר"מ הם נכללים כיון שיש לשון אחד המחלקן. או דעיקר הקפידא שלא יהא כתוב לשון רבים בפי' דהיינו אנו גרשנו דכתב בפי' לשון רבים לב' נשים אבל כל שהגט כתוב בלשון לאשה אחת אף דיכולין להתגרש כולן לא קרינן בי' ולא לה ולחברתה ועכ"פ ס"ס מוכח דלא כהרמ"ה רק כל שכתב פלוני גירש פלונית סגי בכך וזה ברור:

ועוד ראי' דהא פרכינן לר"ל מברייתא למה לי זמן הא בלא"ה הוי טופס. ומשני ה"מ היכי דלא ערבינהו מעיקרא וכו'. והדבר תמוה כיון דמעיקרא מכח קושיא דולא לה ולחברתה מוקמינן מילתא דר"ל דהדר כתב פלוני גירש פלונית והשתא לשיטת הרמ"ה בהכרח הכוונה דכתב כל נוסח הגט לכל אחד ואחד ומ"מ מודה ר"ל משום דמעיקרא ערבינהו א"כ ע"כ דידע דר"ל מחלק בין ערבינהו מעיקרא ללא ערבינהו דהא זהו דינו של ר"ל דערבינהו מעיקרא ופלגינהו אח"כ כמו שתרצו בש"ס מעיקרא וברור דהכוונה לר"ל דהדר פלגינהו רק בדבר זה בלבד לא בכל נוסח הגט רק נוסח אחד לכולן דהא ר"ל אדר"י קאי דזמן אחד לכולן דהיינו נוסח אחד לכולן כדברי הרמב"ם הנ"ל וכמו שכתבתי אבל היכי דהם בנוסח לכל או"א לא מהני מה דערבינהו מעיקרא ומלבד חלוקת הזמן פסולין מכח מה שהם מחולקין בנוסח הגט אח"כ ולזה משני דמודה ר"ל היכי דערבינהו אף דאח"כ פלגינהו לגמרי דיש גט לכל או"א בלי העירוב שלמעלה מ"מ חד הוא רק הזמן מפסיקן כמו לר"י ודוק היטב. ועכ"פ מה שהחליט הב"ש דהגט בטל מדאורייתא בנוסח אחד אינו נראה לפע"ד כלל מאחר שביארנו דהרמב"ם חולק בהדיא. גם מהש"ס מוכח כדבריו ועכ"פ הוי ספק מגורשת ואדרבא נראה לפע"ד שיש לצדד להכשירו לגמרי כנ"ל:

יב וינתן לכל או"א. כן הוא לשון המשנה ויש להבין מה בקשו בזה האיך יעלה על הדעת שתהא מגורשת בלתי נתינה לידה ונראה פשוט דס"ד דאחת תהא שליח לקבל בשביל כולם וכן הבעל יהא שליח בשביל כולם קמש"ל דהכא לא מהני זה רק בעינן ה' נתינות והטעם משום דכל אחת צריכה להקנות הנייר בחזרה דהרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט א"כ בהכרח צריך ה' נתינות ודו"ק ועמ"ש לעיל סי' ק"כ בדין הקנאת הקלף והדיו:

יג בע"מ וכו' כל מי שתצא מגילה זו. לשון הרמב"ם בפרק ד' וכתב ה"ה פשוט הוא כיון שכולן מתגרשות במגילה זו הרי הוא כשאר גיטין דעלמא ע"ש. ולפעד"נ פשוט שלא הי' זאת כוונת הרמב"ם רק דבא לומר אף דבעלמא אפי' לא נמסר בעדים כשר כמ"ש סי' קל"ג אבל הכא בדוקא בעינן ע"מ והטעם פשוט דהא עיקר טעמייהו דהרי"ף והרמב"ם דמהני ע"ח אף לר"א אפי' נמסר בינה לבינו משום דזה שהגט יוצא מתחת ידה הוי כע"מ דהא רואין שנמסר לידה מיד הבעל אבל הכא בה' נשים בגט אחד דאמרינן דכולן מתגרשות אם לא הי' ע"מ לכל או"א פסול דהאיך יתגרשו אותן ד' נשים שאין הגט בידם דהא אין מוכיח מתוך הגט כלל שנמסר להם ג"כ מיד בעליהן רק אותה שהגט תחת ידה מגורשת דלה נמסר וזה ברור לפע"ד. ומעתה מה שכתב הטור דלפי מה שכתב דתולין בכל גט דמסתמא נמסר ה"ה הכא ולפי הנ"ל שאני הכא שאין הגט בידם רק ביד אחת א"כ אין ראי' רק לזו בלבד וכמו כן בידוע דלא הי' ע"מ אפי' לרי"ף ורמב"ם דמכשירין בשאר גט הכא פסול כנ"ל. ואין להקשות הא בע"מ אפי' בזמן לכל או"א כשר כמ"ש בסיפא הא ליתא דהתם בלי ע"מ דוקא אותה שגיטה באחרונה מגורשת וברישא כל מי שתצא מת"י מגורשת:

יד וביום זה. אפי' כתב בוא"ו דבלא וא"ו אפי' ברישא פסול כדמוכח בש"ס ולכך כתבו הרמב"ם ומחבר וביום זה ולשון הטור אינו מדוקדק בזה שלא זכר וא"ו בסיפא ובאמת עיקר חידוש דין בסיפא דאפי' בוא"ו פסול: (טו) ספק מגורשת. עב"ש ס"ק ט"ו דכתב דאפי' כתב זמן לכל או"א וכתב פלוני בלא וא"ו הוי ספק מגורשת עכ"ד. והם מגומגמין כי מאי ענין וא"ו דפלוני היכי שכתב זמן לכל או"א דאז הוא"ו גבי הזמן היא וביום זה גירש פלוני ודוקא בלי זמן לכל או"א אז נכתב ופלוני לכלול אותם ואז אם כתב פלוני הוי ספק משא"כ בזמן לכל או"א. ולכאורה הי' נראה דמ"מ דינו של הב"ש אמת בלא כתב וא"ו דבכך בשבת מ"מ הוי ספק ולא וודאי אינן מגורשות אבל באמת נראה דבהא אפי' ספיקא לא הוי דהוי ממש שני גיטין על דף אחד והעדים מלמטה דאין כאן עדים כלל רק על האחרון בלבד וע"כ לא כתב ספק רק בכתב ובכך בשבת דמשמע דעל כולם חתמו מכח צירוף הוא"ו ואף דכתב ג"כ גבי שאלו בשלומו דהוי ספק היינו דהתם אין כאן ענין ראוי שנאמר עליו חתמו וללא צורך הוא הילכך אף בלא וא"ו יש להסתפק אבל כשיש גט גמור לפניהם שחתמו עליו ואין כאן שום דבר שיכלול גם גט שלמעלה אין כאן ספק כלל דרק האחרון כשר כנ"ל ועיין בסמוך: (טז) רק האחרון. עב"ש ס"ק ט"ז שהקשה כיון שהוא בפני עצמו למה יוכשר הא לית בי' זמן באחרון. ואני מוסיף להקשות דבהכרח צ"ל דאף האחרון אינו גט דאי ס"ד דהאחרון כשר דאמרינן לענין הזמן דקאי אלמעלה א"כ תיקשי בש"ס דפריך לר"י מהא דשאלו בשלומו דפסול ומאי קושיא שאני התם דאמרינן על שאלת שלום חתמו ולא אלמעלה כלל משא"כ הכא דבהכרח צריך לומר דחתמו אלמעלה א"כ כל הגיטין בינתיים כשרים דכיון דחתמו אלמעלה מהן גם על הגיטין חתמו משא"כ בשאלת שלום וע"כ צריך לומר דבאמת כוונת הש"ס להקשות דאף כאן אף האחרון לא יוכשר דלא קאי אלמעלה כלל. אמנם אפי' אי נימא כך קשה ג"כ להיפוך מנא לן להקשות דילמא שאני התם דעכ"פ יש לומר על שאלת שלום חתמו אבל כאן אי נימא דלא אלמעלה חתמו על מה חתמו לכן נראה לי דמכאן ראי' למ"ש לעיל דהעיקר כהרמב"ם דרישא מיירי דנוסח גט אחד לכולן הילכך האחרון כשר דפשיטא דזמן על נוסח הגט דלמטה ממנו קאי דאל"כ על מה קאי דאין כאן נוסח מקודם כלל הילכך העדים שחתמו על נוסח הגט על הזמן נמי קאי וקושית הש"ס הוא כך כיון דהתם אף שאין כאן רק שאלת שלום בעלמא אמרינן עליו חתמו א"כ הכא אף דע"כ על הזמן קאי מ"מ כיון שיש גט גמור הראוי לחתום עליו כל שאין כאן וא"ו ראוי שנאמר עליו חתמו ולא על האחרים. ותדע דהא ע"כ יש חילוק בין שאלת שלום לגט דהא לא שמענו לר"ל שיחלוק בשאלת שלום ובגט חולק וע"כ דסובר דגט גרע אפי' בוא"ו כיון שיש כאן דבר הראוי לחתום עליו ולכך מקשה שפיר לר"י עכ"פ בלא וא"ו ראוי לדמותו לשאלת שלום ודו"ק: סעיף י. כתב אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית והשלים הגט אע"פ שנמסר לכל אחד מהן בעירי מסירה אינו גט שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' שנאמר וכתב לה ולא לה ולחברתה חזר ופרטן בתוך הגט וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית (יז) בזמן הזה הרי אלו כשרים:

יז בזמן הזה וכו'. עב"ש דהיינו בזמן אחד לכולן אבל בזמן לכל או"א אעפ"י שכלל בתחילה כולם הוי פרט. הכי איתא בש"ס להדיא אליבא דר"ל וכתב הב"ש דאע"ג דיש לומר לר"י דמיקל טפי וס"ל זמן אחד לכולן הוי כלל א"כ בכלל ואח"כ פרט יש לומר דאפ"ה הוי כלל מיהו לא מצינו מפורש כן בש"ס ויש לומר דמודה ר"י לר"ל בזה עכ"ד:

ואני תמה הא בש"ס מבואר בהך ברייתא דמייתי סייעתא לר"ל דכל שכלל תחילה אפי' פרט אח"כ בזמן לא הוי פרט רק כשיש ריוח ביניהם ג"כ ור"מ הוא דסובר אפי' אין ריוח הזמן בלבד מפסיקן א"כ פשיטא דהלכה כת"ק א"כ כיון דלר"ל כל דערבינהו מעיקרא הוי כלל אפי' פרט בזמן אח"כ כל שאין ריוח ביניהם כ"ש לר"י דמיקל טפי דבכהאי גוונא הוי כלל רק כשהזמן מפסיקן ויש ריוח ביניהם ג"כ ואף דבש"ס מסקינן אי פליג להו זמן היינו משום דמקשה לר"ל דאפי' בזמן אחד לכולן הוי פרט ועל זה משני דהיכי דערבינהו מעיקרא בעינן דוקא חלוקין בזמן ואה"נ דלענין ריוח תליא במחלוקת ר"מ ות"ק וגם דברי הרשב"א יש לפרש כן ולא נקט זמן רק לפי דבש"ס נקטו זמן דלא נחתי בהא למחלוקת רק אליבא דכ"ע מקשי ומתרצי: ואדרבא נראה לפע"ד דגם מהרשב"א יש להוכיח כן מה שכתב להוכיח מהרי"ף דפסק כר"י דסובר דר"י פליג אר"ל דלא מהני מה דפרט אח"כ והוי שתי נשים מתגרשות בגט אחד. ותמהו עליו דכוונת רי"ף לפסוק כר"י דאפי' לא כלל מעיקרא כשר כל שיש זמן אחד לכולן וכ"ש בהך דר"ל. ולפי הנ"ל ניחא דקשיא לי' להרשב"א למה השמיט הרי"ף מה שאמרו בש"ס ה"מ היכי דלא ערבינהו מעיקרא דלר"י נמי איצטרך לת"ק דר"מ דבעי ריוח ג"כ א"כ כ"ש ר"י דמיקל דבעינן ריוח וזמן וע"כ משום דלר"י לא מהני כלל היכי דערבינהו מעיקרא משום דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד:

אמנם דברי הרשב"א תמוהין לפע"ד בלא"ה דכיון דהביא הרי"ף קושית הש"ס לר"ל דאין שתי נשים מתגרשות. ומה דמשני בש"ס דהדר קאמר פלוני גירש פלונית מוכח להדיא דמודה ר"י לר"ל בהא דכ"ש דמהני א"כ נ"מ בקושיא זו ומאי דמשני אליבא דר"י ג"כ אבל אי נימא דר"י לית לי' דר"ל למה הביא קושית הש"ס ומאי דמשני אליבא דר"ל. אבל מ"מ בהנ"ל נראה עיקר לפע"ד דלפי מה שהחליטו הפוסקים דר"י אית לי' דר"ל במכ"ש א"כ נראה דכל היכי דכתב מעיקרא פלוני ופלוני גרשנו פלונית ופלונית אף דפליג להו זמן אח"כ לא מהני רק כשיש ריוח ג"כ דוודאי הלכתא כת"ק דר"מ דמצריך בהא ריוח וזמן וכיון דלר"ל כך לר"י דמיקל טפי בוודאי בעינן ריוח וזמן וצע"ג לפע"ד בזה:

סעיף יא. כשחותם העד (יח) צריך לכתוב שמו ושם אביו כגון יוסף בן (יט) יעקב עד כתב יוסף עד או בן יעקב עד או יוסף בן יעקב ולא כתב עד כשר:

הג"ה. (כ) י"א מאחר דסגי אם כתב יוסף עד א"כ בן יעקב לא צריך למכתב ואם טעה או שינה בו אין לפסול (ת"ה סי' רכ"ח) וכמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ח בכיוצא בזה ואין לסמוך על זה רק בשעת הדחק ובמקום עיגון (וע"ל סי' קכ"ח) עד שיש לו ב' שמות כיצד יחתום עצמו ואין העד צריך לחתום עצמו בחניכתו (שם סי' רל"ד) אפי' לכתחלה גם לא יחתום עצמו או אביו בשם רב או חכם רק פלוני ב"פ עד (סדר גיטין) וכל דבר שיש בו קצת ספק כיצד כותבין אין ראוי לכתחילה לחתמו כי אין ליכנס לספיקות לכתחילה בלא צורך (ד"ע) ולכן אין חותמין לעד מי שאביו מומר כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ח וה"ה לכל כיוצא בזה (ולכתחילה נזהרין בחתימת העדים בכל דבר שנזהרין בכתיבת הגט הן דבעינן כתיבה תמה ומוקף גויל) (ב"י בשם הקונטרס) וכל כיוצא בזה:

סעיף יב. אבל כתב יוסף לבד ולא כתב עד פסול. וכ"ש אם כתב בן פלוני ולא כתב עד דפסול (ב"י):

יח צריך לכתוב שמו ושם אביו. בש"ס אין העדים חותמים על הגט אלא מפני ת"ה ופריך מפני ת"ה דאורייתא הוא וכתוב וחתום ומשני לא נצרכה רק לר"א וכו' ולר"מ הכוונה שיפרשו שמותיהם בגיטין. והנה הב"י כתב שהטור הוציא דבר זה מש"ס הנ"ל ולזה כתב דנחלק על פירש"י דפי' דמעיקרא הי' כותב אני פלוני עד והתקין ר"ג שיכתוב שמו ממש ראובן עד והטור סובר דגם מעיקרא הי' כותב שמו ממש רק לא שם אביו ותיקן ר"ג שם אביו ג"כ. אבל לפע"ד נראה דלא פליגי כלל והוא דסובר הטור דהך תקנה שיפרשו שמותיהם רק לר"מ נאמרה דלדידי' ע"ח כרתי הילכך חששו שיתוודע בקל מי הם החתומים אבל לר"א דע"מ כרתי ורק מת"ה בעינן ע"ח לא חששו כ"כ בתרתי חדא שמא ימותו ע"מ וגם לא יתוודע ע"ח מי הם דכיון דכל עיקר ע"ח מחשש מיתת ע"מ הוא שוב לא תקנו בה רבנן מידי וכל שיש ע"ח סגי בהכי רק לר"מ דמדאורייתא בעינן ע"ח בדוקא לכך חששו שיחתמו מפורש. רק כוונת הטור ממה שאמרו במשנה שם איש פלוני עד כשר משמע בהדיא דלכתחילה יחתום שם אביו ג"כ רק דיעבד כשר ולכך כתב הטור בפשיטות דאיש פלוני עד כשר ג"כ ואפי' ליתנו לכתחילה. ואי ס"ד דכוונת הטור להך תקנת ר"ג א"כ תיקשי הא הנך שני הפירושים נאמרו בש"ס בדבור אחד לר"א התקנה שיחתמו ולר"מ התקנה שיפרשו א"כ כמו דלר"א צריך ע"ח לכתחילה ואין ליתן הגט בלתי שיחתמו עדים וכמו שכתב בריש הסי' צריך שיחתמו ב' עדים כשרים א"כ ה"ה בהך דיפרשו הי' בדין בלא פרשו אין ליתן הגט כלל. אבל לפי הנ"ל ניחא דוודאי במה שתיקן ר"ג סובר הטור דתקנה ממש היתה לא עצה טובה כמ"ש התוס' אבל הך דנאמר במשנה איש פלוני עד כשר בוודאי כשר וינתן לכתחילה משמע וכך הפי' כשר בכל מקום במשנה. ועל המחבר יש לתמוה דבריש הסי' כתב כדברי הטור וכאן כתב בפשיטות דכשר דמשמע לינתן לכתחילה. ולפי פירושו בטור הי' בדין שיהא דינו כמו בלי חתומים דוודאי כמו דהדין לר"א בהך תקנה כמו כן לר"מ. ולפי זה יש לומר דמודה הטור לפירש"י בהך תקנה לר"מ אבל במשנה הכוונה שפירש שמו רק לא שם אביו דבמשנה נאמר איש פלוני עד לא אני פלוני עד א"כ ע"כ דפלוני על אדם דעלמא נאמר לא שיכתוב כך פלוני ודו"ק. ובש"ס נראין דברי רש"י דהאיך שייך התקינו שיהיו מפרשים שמותיהם מה שגם מעיקרא היו מפרשים רק שם אביהם לא פרשו:

אמנם יש להקשות על פירש"י חדא כיון דבש"ס פריך עלה ובסי' לא והא רב צייר וכו' וקשה סימנא מאן דכר שמי' הא מעיקרא נמי לא היו חותמין סי' רק פלוני בלבד. ועוד קשה מה יתן ומה יוסיף תיבת פלוני אם לא הי' מזכיר שמו מי הוא הפלוני א"כ הי' יכול לכתוב אני חתמתי עד בלבד ונקיים כתבו של מי הוא ומה יתרון יש במה שכותב פלוני כל שלא פירש שום שם:

לכן נראה לפע"ד דכך הכוונה כמו שאמרו שם בש"ס אהא דקאמר דידעינן בהא חתימה דלאו דיעקב היא ופריך ודילמא סי' שווי' דרב צייר כוורא ומשני דלא חציף איניש לשווי' שמא דאבוה סי'. מבואר דדוקא שם אביו לא יכתוב לסי' אבל שם של אחר כותב לסי' אף שאינו שמו. וזהו הכוונה שם דמעיקרא לא הי' כותב שמו האמיתי רק הי' בוחר איזה שם שהי' רוצה לסי' לחתום בו וע"י קיום יתוודע מי הוא לזה תיקן ר"ג שיפרש שמו האמיתי ועי"ז יתוודע בקל חתימתו והיינו דפריך עלה ובסי' לא והא רב צייר כוורא וכו' כנ"ל וגם פירש"י אפשר לפרש כן. ומ"מ יש ליישב דברי הב"י ג"כ דסובר דוודאי הך תקנה לר"מ דוקא ולא לר"א אבל מ"מ כיון דלר"מ תקנה גמורה הוא עכ"פ לר"א עצה טובה היא לעשות כן לכתחילה והיינו דתנן במשנה איש פלוני עד כשר דהיינו לכתחילה יכתוב שם אביו ג"כ אבל מ"מ כשר ליתנו לכתחילה דלר"א אינו תקנה גמורה רק עצה טובה אבל להחתים עדים תקנה גמורה הוא ולכך לא כתב בריש הסי' דבלא חתמו כשר כמו הכא ומשמע לי' דהטור מפרש כך דאל"כ למה לא הביא הך דינא דבאני פלוני כשר כפירש"י או בסי' כפי מה שפירשתי וע"כ דמפרש דמפרשין שם אביו ולר"מ תקנה גמורה ולר"א עצה טובה כמו שאמרו במשנה ופסק כר"א ועיין בס"ק שאחר זה:

ודע דבהך סוגיא יש לדקדק דמעיקרא פריך מפני ת"ה דאורייתא היא דכתיב וכתב בספר וחתום ומשני לא נצרכה אלא לר"א. ויש לתמוה דמ"מ אי יש להקשות מהאי קרא תיקשי לר"א גופא ואי דיש לומר עצה טובה הוא כפירש"י א"כ בלא"ה לק"מ ומאי אולמי' דר"א מתנא דמתניתין דכיון דקשה עליו מקרא ע"כ עצה טובה. ועוד כיון דמעיקרא הוי ס"ד דר"מ הוא תיקשי לי' בלא"ה הא לר"מ מוכתב לה ילפינן ופשיטא דאורייתא הוא ובאמת לפי שיטת הרי"ף ורמב"ם דגם לר"א מהני ע"ח בלי ע"מ כלל א"כ יש לומר דלר"מ קשיא לי' דע"כ בעינן ע"ח דוקא א"כ הך ת"ה אי בלי ע"מ בהכרח בעינן ע"ח ואי בע"מ ג"כ לא מהני לר"מ ועל זה משני ר"א הוא דסובר ע"מ ג"כ סגי בלי ע"ח כלל והשתא הך קרא בלי ע"מ מיירי דאז בעינן ע"ח מדאורייתא דבלא"ה אינו גט כלל ומתניתין באיכא ע"מ דבהא הוי סגי נמי מדאורייתא ותקנו חכמים אפי' בהא ע"ח אבל מ"מ הא קשיא דהוי לי' להקשות לר"מ מקרא דוכתב לה. גם תיקשי להפוסקים דס"ל לר"א לא מהני ע"ח כלל דליכא למימר כהנ"ל:

לכן נראה לי דכך הכוונה דליכא לאקשויי מקרא דוכתב לה דיש לומר בגט דוקא קמש"ל מתניתין דחכמים תקנו אפי' בשאר שטרות לזה פריך מקרא דירמי' דמוכח אפי' בשאר שטרות וכיון דלר"מ מצינו גבי גט דהקפידה על ע"ח בדוקא א"כ פשיטא דאין לנו להפקיע קרא דירמי' ממשמעותי' לומר דגבי שטרות רק עצה טובה ובוודאי יש לנו לומר דגם בשאר שטרות ע"ח דוקא ואהא משני דמשנה ר"א הוא דסובר וכתב דקרא אכתיבת גט לא חתימת עדים וכיון דלא שמענו בשום מקום ע"ח דוקא שפיר יש לומר עצה טובה כנ"ל:

והנה הרמב"ן ז"ל במנין המצות תמה על הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות עדות שכתב מדברי סופרים חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר מהך סוגיא דהכא דפריך מפני ת"ה דאורייתא הוא ועש"ך סי' כ"ח מה שהאריך לסתור דברי הרב בעל מגילת אסתר שכתב ליישב קושית הרמב"ן ובסת"י שם כתבתי ליישב דברי הרמב"ם באריכות:

אמנם עכשיו דקדקתי שאין כאן מקום קושיא כלל דעיקר הכוונה הכא דלר"מ מדאורייתא בעינן ע"ח על גט ועל שטר ואפי' נתברר לנו הדברים על פי עדים בעל פה לא מהני שאין לו דין ותוקף גט או שטר רק בעדים חתומים עליו וכך טיבו של גט ושטר אבל פשיטא דמודה ר"מ שאם לא נתברר לנו עיקר המעשה על ידי עדים מפיהם שאין אנו סומכין לדון מהחתומים על אמיתת הדבר וכל שהבעל מכחיש דהעדים בשקר חתמו ומעולם לא ציוה להם לחתום אין להם דין עדים מדאורייתא לדון על פיהם רק צריך שיתברר לנו על פי עדים בעל פה דהבעל ציוה להם לחתום בגט זה ומדעתו גירש אשה זו. וכן בשט"ח שהתחייב א"ע וציוה לכתוב ולחתום שטר ומ"מ אף שנתברר לנו שהבעל ציוה לכתוב גט זה או שטר זה כל שלא חתמו בו עדים אין לו תוקף שטר או גט ור"א סובר דגט ושטר נעשים ע"י ע"מ אבל לכ"ע אין דנין מדאורייתא לדון על עיקר המעשה על פי עדים הללו רק כשנתברר לנו אמיתת הדברים ע"י עדים כשרים על פיהם ולא על ידי כתב ידן רק מדרבנן סומכין על עדות שבשטר בדיני ממונות להאמין עיקר המעשה כל שנתברר לנו שהוא חתימתם ואינו מזוייף כאילו הם לפנינו ואינו יכול להכחישם. והשתא אין ענין מה שאמרו בעלמא קיום שטרות דרבנן להך דינו של הרמב"ם דוודאי לענין שלא נאמר דאחר זייף חתימת העדים בהא מדאורייתא כמי שנחקרה בב"ד שזאת היא חתימתם דלא חציף לזייף ונ"מ היכי שנתברר לנו מבחוץ אמיתת הדברים רק שהוא אומר שאותו השטר כבר נפרע ואחר הוא ומזוייף הוא על זה אמרינן דמן התורה לא הי' צריך קיום רק מדרבנן אצרכו לקיים אבל היכי שאין אנו יודעין כלל אמיתת הדברים רק על פי שטר זה יכול לומר דאמת שחתמו אבל אני לא צויתי לכתבו ובשקר כתבוהו ועל פי כתבם אין להם דין עדים שלא יאומן להכחישם רק מדרבנן מהני זה שלא תנעול דלת. ועל דרך זה מיושבין כל הקושיות גם תבין דברי הטור ריש סי' מ"ו התמוהין מאוד לכל מעיין. גם דברי הרמב"ם רפ"י מהלכות עדות ממה שהקשה עליו הלח"מ ואין להאריך כאן כי אין כאן מקומו ודוק היטב:

יט יעקב עד. עב"ש בשם לבוש למה צריך עד ולפעד"נ משום דלר"מ אותן החתומים לאו לעדות הם ברר אמיתת הדברים שהרי אפי' נתברר לנו על פה אמיתת הדברים לא מהני רק כך טיבו של גט להיות שני אנשים חתומים עליו אבל לר"א לא מהני זה רק עיקר הגט ע"י ע"מ ורק כדי לברר הדברים על ידי ע"ח תקנו ע"ח ולכך תקנו שיחתום עד להורות שלא לכריתות חתם רק לעדות שלא נטעה לומר דהכריתות ע"י ע"ח הוא ואפי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דאפי' לר"א כשר בע"ח היינו דיעבד אבל לכתחילה בעינן ע"מ לכריתות וע"מ רק לעדות אבל בשטרות לא שייך לחוש לזה כנ"ל:

כ י"א מאחר דסגי וכו' ואם טעה או שינה בו אין לפסול וכו'. דין זה כתבו הרב בעל ת"ה ולפע"ד דבריו צ"ע כמו שאבאר. והנה עיקר דבריו נבכין על זה היסוד כיון דסגי מדינא בפלוני עד בלבד א"כ הך בן פלוני לא צריך למיכתב א"כ דמי לשינה מקום לידה דכשר הואיל ואינו צריך לכתבו מדינא וכתב על זה אף דחתימה שלא לשמה פסול לר"א אף דלא צריכין להו כלל שאני התם נהי דלא צריך מדאורייתא אבל חכמי התלמוד הזקיקו לחתום עדים משא"כ נידון דידן חכמי התלמוד לא הזקיקו לכתוב כלל בן פלוני כדמוכח במשנה ע"ש. ולפע"ד צריך עיון דתינח לפירוש רש"י דפירש דמה שתקנו לפרש שמות בגיטין היינו לפרש שמו שלא יכתוב אני פלוני רק ראובן ולפי פירושו לא הי' התקנה כלל לפרש שם אביו אבל לפי' הטור דפי' דהתקנה היתה לפרש שם אביו א"כ הרי דמי ממש להך תקנה אליבא דר"א להחתים עדים דהא שניהם במאמר אחד נאמרו לר"א הכוונה כך ולר"מ הכוונה כך א"כ כמו לר"א פוסל שלא לשמה ושינה שמו ושאר פסולים ה"ה לר"מ בשינה שם אביו דהא חכמי התלמוד הזקיקו מפני ת"ה לפרש שמו:

גם בעיקר מה שדימה הרב בעל ת"ה דבר זה לשינה מקום לידה צ"ע דלא דמי כלל ואדרבא אני מדמה דבר זה לשינה מקום דירה דאף דבלא כתב כשר בשינוי פסול דכיון דהוא נקרא על מקים דירתו הוי כשינה שמו דיתמרו אחר הוא משא"כ בלידה דחין אדם נק על מקום לידתו אינו נראה כאחר א"כ אף כאן נהי דשם אביו אין צריך אבל כששינה בו כיון דאדם נקרא על שם אביו הרי שינה שמו בזה דמזה נראה להדיא דאחר הוא לא זה שהוא כתב ידו באמת כיון שנכתב בן פלוני ואינו בנו:

אמנם יש לחלק קצת בין שינוי מקום דירה של בעל לשינוי בעדים דגבי בעל בשינוי נראה כאחר אבל בעדים כיון שאנו צריכין לקיים חתימתו א"כ מתוך הקיום יתברר דהוא הוא וטעות הוא בשם אביו. ולפי זה יש לחלק בין שינה בשמו לשינה בשם אביו דבשם אביו יש לומר כיון שאנו מקיימין שמו הרי יתברר מתוך הקיום דטעות בשם אביו אבל כשהטעות בשמו אם אנו מקיימין שם זה ימצא מזוייף דוודאי מסתמא מהדרין לקיים שמו לא שם אביו ואולי זהו סברת הש"ך שהביא הב"ש:

אמנם בעיקר הדין נראה לפע"ד להקל מטעם אחר ואפי' בשמו דעיקר החשש בזה הוא מכח מה שאמרו מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול וכתבו שם התוס' דטעמו דגזרינן חתימה אטו כתיבה א"כ ה"ה בשאר פסולין ולזה טרח הרב בעל ת"ה לחלק בין זה לשלא לשמה והאריך בזה. והנה עיקר דברי התוס' הם על יסוד קושית ר"י שם דמאי ענין שלא לשמה למזויף מתוכו התם שייך לומר דאתי למיסמך עלייהו דאף שהדבר אמת אין לעשות רק בעדות כשר ע"כ:

ואני תמה על דברי ר"י בעל התוס' דהא פשיטא דלא קשיא ולא מידי ולא יכולתי לידע מהו הפי' שלא לשמה גבי עדים ובריש פרק כל הגט דקא חשיב כלהו גוונא שלא לשמה ולר"מ הכל בע"ח הוא ובכלהו גווני גרועי ממזוייף מתוכו שחתמו קרובים שהרי לא חתמו כלל על עיקר המעשה שזה גירש לזו וכל שחתמו על עיקר המעשה והעידו שזה כתב לגרש זו בגט זה הרי הוא לשמה גמור. ואל יקשה בעיניך הך שלא לשמה בחתימה היכי משכחת לה בשלמא לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה משכחת לה כמו בכתיבה משא"כ לר"א כיון שנכתב לשמה האיך נחתם שלא לשמה תשובתך ע"כ או שחתמו קודם הכתיבה ולא ידעו כלל מהגט או שחתמו אחר הכתיבה אבל לא ראו מי המגרש והמתגרשת רק שחתמו על גט אבל עכ"פ פשיטא שאין לסמוך על עדים הללו טפי מחתמו קרובים ופסולים ושפיר פוסל ר"א דילמא אתי למיסמך עלייהו שאף שהוא אמת אין לעשות רק כדין כמו שפירש ר"י הטעם בקרובים באופן שלא עמדתי על סוף דעת ר"י באיזה אופן יפרנס שלא לשמה ויהא ראוי לסמוך על עדותם. וביותר אני תמה שביקש לומר הטעם דחיישינן אי מכשירין כך יבוא להכשיר בחתימתן קודם לגט והקשו על זה דא"כ גם בשאר שטרות נצטרך לשמה מהאי טעמא והוא תמוה לפע"ד דפשיטא דלכ"ע גם בשאר שטרות בעינן שידעו שזה לוה מזה מנה. הרי שצריך שיכירו שניהם ושטר שנמחל שיעבודו וכן שנכתב ליב"ש זה פסיל ליב"ש אחר שהם צריכין להעיד בבירור מי הלוה ומי המלוה וזה לוה מזה ואם חתמו ולא ידעו על מה חתמו פשיטא דפסול באופן שנעלם ממנו הבנת דברי ר"י הללו. גם מה שתרצו דגזרינן חתימה אטו כתיבה לר"א הוא תמוה דהא חזינן לר"מ דלא גזרינן להיפוך כדמוכח בש"ס ופשיטא דלר"מ יש לגזור טפי דהא אף דלא בעי כתיבה לשמה אבל עכ"פ כתיבה בעי ויותר יש לטעות להכשיר בחתימה ללמוד מכתיבה דהוא עיקר הגט וכשר שלא לשמה ה"ה חתימה א"כ כ"ש לר"א דלא מצריך בעלמא ע"ח כלל שאין ללמוד כתיבה מחתימה היכי שחתמו שלא לשמה:

הילכך נראה דמ"מ במקום דחק יש לסמוך בצירוף דברי הרב בעל ת"ה בפרט שכתבתי לעיל שיש לומר דמודה הטור לדינא דהך תקנה רק לר"מ הוא אבל לדידן אינה רק עצה טובה וא"כ שפיר יש לקיים דברי הת"ה בפרט שכל היסוד מדברי התוס' הוא יסוד רעוע כמו שביארנו בפרט דבלא"ה לדעת הרי"ף ורמב"ם וסייעתם דגם לר"א כשר בע"ח בלי ע"מ כלל א"כ פשיטא דלק"מ קושית התוס' דאתי למיסמך עלייהו בלי ע"מ כלל ואפי' כשאנו לוקחין ע"מ ג"כ מ"מ אח"כ כשימותו יסמכו על ע"ח ולאו מטעמא דמסתמא הי' ע"מ דזה לא ס"ל להרי"ף דהרי ראייתו מהא דאמרינן דילמא מייתי וקשה השתא נמי האיך יסמכו על ע"ח ומזה דייק דבלי ע"מ כלל כשר אפי' לר"א אלמא דלא ס"ל דמסתמא נמסר לפני עדים ובאמת הרא"ש דחה דבריו מטעם זה א"כ כשיבואו לסמוך על ע"ח ע"כ דמצידם יהא עיקר הגט א"כ אם חתמו שלא לשמה יסמכו שלא כדין ואף דבאמת הי' ע"מ מ"מ אין לעשות רק כדין כמ"ש התוס' בקרובים הילכך מכל הלין טעמא נראה להקל אפי' בשמו דלא כהרש"ך:

סעיף יג. (כא) עידי הגט אין חותמים אלא זה בפני זה (כב) ואם חתמו זה שלא בפני זה פסול (כג) וי"מ אם חתמו ב' זב"ז והג' שלא בפניהם (טור בשם ר"ח):

כא עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה. נראה דהיינו שכל מי שרוצה לחתום לא יחתום בלתי אם יהיו לפניו אותן שרוצין לחתום ג"כ והיינו כמו שפירש"י שם דחיישינן משום כולכם דאז בהכרח צריך שיחתמו כולם ואם לא יהיו כולם ביחד שמא יחסר אחד והגט בטל אבל זה שכבר חתם בעודם כולם שוב אין צריך להיות ביחד עם הנשארים דהא הוא כבר חתם ומה יש לחוש ואותן שחותמין אחריו צריכין להיות בפני כולם והא דמכשרינן בש"ס כותי מהאי טעמא אף דהישראל הוא האחרון א"כ יש לומר דחתם בלי הראשון הא ליתא דמ"מ כיון דחתימת ראשון ע"כ היתה בפני הישראל הבא אחריו ולא הוי מחתים לי' מקמי' אי לאו דחבר הוא. ואין להקשות ניחוש דלאו חבר הוא וחתם שלא בפני חבירו הא ליתא דכיון דיודע הישראל שלא חתם לפניו והגט פסול ולא הי' חותם אח"כ אבל הא וודאי כל שחתם הכותי לפני הישראל יכול הישראל לחתום שלא בפני הכותי כיון שכבר חתם הכותי מה יש לחוש. והוצרכתי להאריך בזה לפי שנראה לכאורה מדברי התוס' היפוך דברים הללו גבי אמר לעשרה כולכם כתובי דקאמר התם נ"מ בחתים בי' תרי וכו' וכתבו התוס' שם בד"ה ואינך וז"ל ובמעמד כולם דאין עידי הגט חותמין זה בלא זה ובוודאי לא הי' כוונת התוס' לומר דאינך הנשארים יחתמו זה בפני זה לא בפני הראשונים שכבר חתמו דמה בקשו התוס' בזה מסתמא יחתמו כדין כל עדים. ואם כוונתם דלא נימא דשאני הנך שהן לתנאי ולאפוקי מדעת הראב"ד א"כ מאי ראי' הביאו מהתם דמיירי בעדים וברור דכוונתם דלא נימא כיון דחותמין לאחר מסתמא אין הראשונים בכאן לאחר זמן ועל זה כתבו דאין הכוונה דאינך בלבד יהיו לאחר זמן דוודאי בעינן במעמד כולם רק שחתמו לאחר זמן במעמד כולם. ולפי זה מוכח להיפוך מהנ"ל אבל מ"מ יש לדחות דכוונת התוס' דלא נימא דאינך לא היו אז כלל ביומא כיון שחתמו לאחר זמן ועל זה כתבו דחתימת הראשונים הי' במעמד כולם רק שהאחרונים לא חתמו אז רק אח"כ וצ"ע בזה:

ועב"ש ס"ק כ"ג דלקולא לא אמרינן אין עידי הגט חותמין זה בל"ז כגון ע"א מקוים וכו' ודבריו צ"ע דהא בש"ס מבואר להדיא דלקולא אמרו כן דמהאי טעמא מכשירין עד כותי כיון דהי' לפניו אי לאו דחבר הוא לא הוי מחתים לי' מקמי' והתוס' הקשו באמת דכל השטר מקוים ע"י אחד ותרצו דמדאורייתא כותי כשר רק מדרבנן הוא דפסול א"כ ומה התם דבהך סברא דאין חותמין לא סגי רק בצירוף הך סברא דלא הוי מחתים לי' מקמי' מ"מ סמכינן להכשיר כ"ש בקיום דג"כ אינו רק דרבנן ובהך סברא דאין חותמין זבל"ז בלבד מוכח דכשר דדין הוא לסמוך על זה להכשיר הגט ומ"מ נראין דברי הב"ש דמשמע להדיא בש"ס ופוסקים דלשליח המביא גט ממדה"י הימצוהו רבנן כתרי לקיום ואם אמר בפני נחתם אחד לא מהני. ונראה משום דמצינו בכמה דברים דהחמירו בקיום אף שהוא דרבנן שלא לקיימו בלילה ובעי ג' לקיימו אלמא דבקצת דברים עשאוהו כשל תורה אבל בשאר דבר דרבנן אפשר דסומכין על הך סברא גם לקולא כמו שהוכחתי וצ"ע ועיין בתוס' שם בסוגיא:

כב ואם חתמו זבל"ז פסול. באמת שכן משמע מכל הפוסקים דאף דיעבד פסול וכ"כ הרמב"ם להדיא. אבל לעיל סי' ק"כ מדברי הראב"ד ורמב"ן וסייעתו דס"ל דאם אמר כולכם סתם דקיי"ל כמ"ד שנים משום עדים וכולן משום תנאי דאין צריכין להיות זה בפני זה רק השנים משום עדים בלבד. מוכח דע"כ דס"ל דהך דאין העדים חותמין אין בו עיכוב דיעבד רק לכתחילה דאל"כ תיקשי להו למה לא קאמר בפשיטות דנ"מ למ"ד משום עדים צריכין להיות זה בפני זה משא"כ למ"ד משום תנאי. ומזה באמת הוכיחו התוס' דמיירי במעמד כולם דאל"כ למה לי מכאן ועד עשרה ימים אפי' ביומא יש נ"מ דלמ"ד משום עדים פסול וע"כ דס"ל להראב"ד ורמב"ן דאין קפידא רק לכתחילה והתם רצה לומר דנ"מ דיהא הגט פסול אפי' דיעבד: ובאמת לא ידעתי מנין למדו הפוסקים לפסול דיעבד דאי משום דקאמר בש"ס זאת אומרת וכו' ומשמע להו דלולא דפסול דיעבד לא הוי סמכינן על זה להכשיר עד כותי הא וודאי ליתא דהא חזינן התם דס"ד דעיקר ההכשר דלולא דכותי חבר הוא לא הוי מחתים לי' מקמי' רק דמקשינן עלה דילמא רווחא שבק אלמא דסמכינן על הך סברא אף שאין בו צד איסור רק סברא דלא הוי מחתים לי' מקמי' א"כ כ"ש דיש לנו לסמוך על הך טעמא דאין העדים חותמין זה בלא זה דעכ"פ יש בו איסור לכתחילה דוודאי לא הי' עושה כן אבל מנין לנו דאף דיעבד פסול. ואפשר דמשמע להו דקאמר גזירה משום כולכם ולשון זה משמע להו דתקנה גמורה היתה מגזירת תכמים דלא מהני הגט רק שיחתמו זה בפני זה ועיין בסמוך:

כג ויש מכשירין וכו' והשלישי שלא בפניהם. עב"י שהביא דעת הפוסקים החולקים על זה ופוסלים ודבר זה צריך ביאור. והנה התוס' סוף פרק הזורק בד"ה צא וכו' כתבו שם דמעשה בא לפני רבינו משולם והכשיר וכתב הטעם שלא אמרו אין עידי הגט וכו' רק בשנים או שזימן שלש יחד ע"ש. וכתבו עוד דר"ת הביא ראי' מכאן דכשר אף זה שלא בפני זה ועל זה הביא דרש"י מפרש שלא חתמו עדיין וא"כ בעי זה בפני זה ומתוך זה כתב הרב ב"י דרש"י חולק אר"ת ורבינו משולם:

והנה מבואר לכל מבין ומדקדק בדברי התוס' כי דברי רבינו משולם הם רחוקים מדברי ר"ת הרבה כי לפי טעמו של רבינו משולם אין ענין כלל הך עובדא דצא והשלם להך עובדא דרבינו משולם דבהך דש"ס אין הפרש בין מעיקרא לאח"כ רק או דנימא דזה דבעינן אחד להשלמה חשיב כעד ממש א"כ אף מעיקרא הי' כן דהא מעיקרא כשהי' מקושר הי' נראה להיות בג' עדים. ואי דנימא דזה שצריך להשלמה לא חשיב כעד ממש א"כ לבסוף נמי אין כאן עד רק להשלמה ואין הפרש בין תחילתו לסופו כלום אבל בהך עובדא דרבינו משולם עיקר הטעם לפי שלא זימן השלשה מעיקרא ונגמר בשנים רק אח"כ הוא שחידש זה העד הג' לכך לא בעינן זה בפני זה. ולפי זה מבואר הוא דאפי' נניח כדברי ר"ת דכוונת רש"י שהעדים לא חתמו כלל מה שאינו נראה לפע"ד כלל כמו שאבאר מ"מ לא יחלוק רש"י על דברי רבינו משולם כי אין ענין זה לזה. אמנם בטעמו של רבינו משולם מה בכך שחידש זה העד אח"כ נראה לפע"ד פשוט למעיין בדבריו דוודאי מה שאמרו אין עידי הגט חותמין וכו' אפי' לפי מה שהסכימו רוב הפוסקים דפסול אפי' דיעבד מ"מ היינו דוקא כשחתמו העדים שלא כדת שהי' בדין לחתום זה בפני זה וחתמו שלא בפניהם אז יש לומר דאפי' דיעבד פסול אבל אם העדים כדין עשו דמעיקרא לא הזמין רק להם א"כ פשיטא שאין לפסול הגט כשהזמין אח"כ עוד שלישי כיון דהעדים כדין חתמו וחיוב זה לחתום זה בפני זה הוטל על העדים וא"כ מלבד מה דכבר כתבתי דאין ראי' מהש"ס דהקפידו חכמים על זה דיעבד כלל אלא אפי' אם הקפידו דיעבד היינו כשלא עשו כפי תקנת חכמים המוטלת עליהם ולא כשעשו כדין:

אמנם ר"ת דהביא ראי' מהך דצא והשלם יראה דטעם אחר לו דסובר דאותו השלישי שחידש אח"כ לאו לקפידא הוא כלל ואין ענינו רק כמו השלמה דהכא וא"כ נידון בק"ו ומה הכא דאף מעיקרא הי' נראה להיות חתום להשלמה מ"מ לא בעי זה בפני זה כאן דמעיקרא לא הי' נראה להיות חתום כלל ואח"כ ג"כ אינו רק להשלמה כ"ש דלא בעינן זה בפני זה. ולפי זה מה דפליג הר"ר אלחנן ופוסל היינו ג"כ לפי סברת ר"ת ועל זה פליג הוא דעכשיו גילה דעתו דלא יהא גט עד שיחתום השלישי ולקפידא קאמר לא כעין השלמה. אבל לפי מה שפרשתי דברי רבינו משולם אפי' אי נימא דגילה דעתו שלא יהא גט עד שיחתום השלישי מ"מ מה בכך הא לא אמרו רק שהעדים לא יחתמו רק זה בפני זה ולא כשחתמו העדים כדין כנ"ל:

גם בלא"ה נראה לפע"ד ברור שלא הי' כוונת רש"י כמו שהבין ר"ת חדא דאם הי' כוונתו לזה מאי ענין סופר לכאן כמו שהקשה ר"ת גופא. ועוד האיך לא זכר העיקר דעדיין לא חתמו וברור דכך כוונת רש"י דבהכרח דמיירי דל מסר לה דאי כבר מסר לה לא הוי מהני מה שיחתום העבד מן השוק דאף דאינו רק להשלמה מ"מ צריך שיחתום קודם נתינה וכן פירש"י להדיא דלמ"ד כולכם משום תנאי דקרוב ופסול כשר מ"מ צריך שיחתמו קודם נתינה וה"ה הכא ואהא קשיא לי' כיון דבהכרח צריך ע"מ למסור הגט לפניהם א"כ מה צורך לעבד מן השוק הא ע"כ יש כאן עדים כשרים והם יחתמו. לזה פירש"י דהסופר והעדים החתומים עדיין הם לפנינו והם עידי מסירה ומהם אינו יכול להחתים כי העדים כבר חתמו והסופר הוי חתם סופר דלכ"ע אפי' בהרבה עדים אסור להחתימו ושפיר קאמר צא והשלם. ולפי זה יש לומר דמודה רש"י דלא בעינן זה בפני זה כלל:

אמנם יש לדון בפירש"י מטעם אחר כיון דפירש גזירה משום כולכם דחיישינן דאמר כולכם א"כ בהא פשיטא דבעינן זה בפני זה. אך אם באנו להוכיח כן יקשה בלא"ה האיך מהני מה שיקח עבד מן השוק וכי זה העבד הי' שם בשעת מעשה וא"כ הא קיי"ל בכולכם אפי' למ"ד משום תנאי אם מת אחד מהן הגט בטל ומה יתן ומה יוסיף אותו העבד שלא הי' שם והתוס' שם בד"ה גזירה הקשו לפירש"י למ"ד משום עדים הא קרוב ופסול לא מהני. ודבריהם תמוהין מכמה טעמים חדא דלמה להו להקשות למ"ד משום עדים הא למ"ד משום תנאי ג"כ קשה דהא יכול לחתום בתחילה ג"כ ואתי לאחלופי. והתוס' גופא הקשו בפ"ב קושיא זו למ"ד משום תנאי ותרצו כמו הכא. ועוד תימה במה שתרצו התוס' דפשיטא דלמ"ד משום עדים לא שייך תירוץ זה כלל כמבואר למעיין דלא שייך לחלק בזה רק למ"ד משום תנאי דהחשש משום אחלופי. ועוד הא בלא"ה קשה דזה העד לא הי' שם וא"כ לכ"ע אפי' למ"ד תנאי אם מת או הלך אחד מהן הגט בטל ואפי' למ"ד תנאי לא יספיק תירוץ התוס'. לכן ברור או דע"כ לא אמרינן דבכולכם הקפיד בדוקא שיהיו אילו וכן שיהיו עדים היינו דוקא בגט פשוט דכיון שאינו רק בב' והוא הוסיף אחד זה שהוסיף הי' כוונתו שיהא כמו אותן הב' ממש אבל במקושר כשהוסיף עוד עדים אמרינן דהוסיף שיהיו כמו השלישי שהוסיפו חכמים שיהא מי שיהא רק שיהא עוד שלישי כמו כן אותן שהוסיף הוא לא נתכוון שיהיו כמו ב' הראשונים רק כמו השלישי שהוסיפו חכמים ולפי זה לא מוכח דבעינן זה בפני זה. ועוד נראה דלא הי' כוונת רש"י כלל דבגט זה חיישינן דאמר כולכם כדמוכח מלשון רש"י בדיבור שאח"כ שם עיי"ש. ועכ"פ לדינא כיון דביארנו דעת הראב"ד ורמב"ן נראה להכשיר בכל גוונא דיעבד א"כ כיון דביארנו סברת רבינו משולם דרש"י לא פליג עליו כלל ובלא"ה ביארנו דלא הי' כוונת רש"י כמו שהבין ר"ת וגם סברת רבינו אלחנן לא שייך לפי טעמו של רבינו משולם וא"כ אין כאן רק דעת רבינו אלחנן בלבד הפוסל לפי סברת ר"ת בלבד א"כ נראה דבשעת הדחק יכולין לסמוך להקל כשכבר ניתן כשהזמין שלישי אח"כ שלא הי' מקודם כמו שביארנו. ודברי התוס' בד"ה גזירה הנ"ל לא נתבררו כלל לפע"ד ודבריהם צריכין אצלי תלמוד כמו שכתבתי:

סעיף יד. גט שנכתב בכתב מהלשונות ועדיו חתומים בכתב אחר כשר והוא שיהיו העדים מכירין (כד) לשון הכתב והכתיבה:

כד לשון הכתב והכתיבה. עב"ש שתמה על הכתיבה הא בקוראין לפניהם שפיר דמי וכתב ליישב דמיירי שהם קוראין בעצמן אז צריכין שיכירו הכתיבה ג"כ והביא ראי' מירושלמי והוא דחוק דפשיטא דאם קוראין מעצמן דצריכין לידע מה כתוב בו דאל"כ על מה יחתמו. והראי' שהביא מירושלמי לפי מה שאבאר בסמוך מוכח להיפוך דבקוראין לפניהם מיירי הירושלמי ואפ"ה לא מהני כל שאין מכירין הלשון כפי' ב"י ע"ש. לכן נראה לפע"ד דכמו שכתב הב"י בסמוך דבקוראין לפניהם לא מהני שיתרגמו להם בלשון שהם מבינים רק העדים צריכין להיות מבינים בעצמן הלשון. כמו כן צריכין להכיר הכתב שהוא כתב יוונית וכדומה רק שאין יכולין לקרותו ובזה בקורין לפניהם והם רואים בגט מה שהם קורין אף שהן בעצמן, אינן יכולין לקרותו יכולין לחתום אבל אם הם אינן יודעין כלל איזה כתיבה היא זו יוונית או עברית רק אחר אומר להם שהוא יוונית וקורא לפניהם אפי' מבינים לשון יוונית לא מהני כיון שהן בעצמן אינן מכירין כלל שהוא כתיבת יוונית ואינן יודעין אם הם קורין לפניהם אותו הכתב ולשון הכתוב בגט או שמתרגמין להם בלשון אחר שכתוב עברית והם קורין יוונית וכמו דלא מהני תרגמן כמו כן צריכין שידעו שאינן מתרגמין רק קוראין אותו הכתב הכתוב בגט. ועיין לקמן בדין תרגמן ולעיל ריש סי' קכ"ו בגט שכתבו בה' לשונות במ"ש שם:

סעיף טו. א' מהעדים חתם בכתב לשון א' (כה) והעד השני בכתב לשון אחר כשר:

כה והעד השני בכתב לשון אחר. משמע אבל עד אחד חתם מקצתו עברית ומקצתו יוונית פסול וכ"כ הב"ש לעיל סי' קכ"ו ס"ק ב' ובב' מיני כתבים בלשון אחד תליא במה שכתבתי לעיל סי' קכ"ו אי ב' מיני כתבים הוי כב' מיני לשונות ע"ש שהעליתי דלא כח"מ שם רק בעיקר הדין שדיתי נרגא בפי' התוספתא ע"ש:

סעיף טז. העדים שהותמין על הגט צריכים להיות יודעים לקרות ולחתום ואם אינם יודעים אקרות (כו) קוראים בפניהם וחותמין (כז) והוא שיכירו לשון הגט ואם אינם יודעין לחתום (כח) רושמים להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רשומו מתקיים והם כותבין על הרושם:

הג"ה. ויש אוסרין לעשות כך לכתחלה אלא (כט) מקרעין נייר חלק לפניהם והם חותמין דרך הקרע (טור בשם מהרמ"ה):

כו קוראין בפניהם. דעת ב"י בח"ה סי' מ"ה לדעת הרי"ף ורמב"ם דמחלוקת רשב"ג ות"ק בב' קוראין ולפי זה גם בגט בעינן שנים אבל מדברי הטור שם מוכח דבגט ביחיד סגי וכן מבואר דעתו כאן והיינו דנמשך אחר דברי הרא"ש שכתב דלדעת הרי"ף המחלוקת ביחיד ולכך סובר הטור דב' מהני גם בשטר אבל הב"י דחה דברי הרא"ש שם וראייתו מר"פ ופי' המחלוקת בב' גם להרי"ף ורמב"ם:

ואני תמה על הטור כיון דס"ל דהמחלוקת ביחיד א"כ מוכח בש"ס להדיא דקריאה ביחיד עדיף מחתימה וא"כ למה פסק בח"ה סי' מ"ה בקריאה ביחיד דיעבד פסול ובחתימה כשר דהוא להיפוך ממה דמבואר בש"ס בשלמא לפי' ב"י דהמחלוקת הוא בב' א"כ יש לומר דרק בב' קוראין עדיף קריאה מחתימה ולא ביחיד משא"כ להטור [ומזה יש ראי' באמת לדעת הטור דמזה הוציא הרמב"ם דבחתימה פסול כיון דבקריאה פסול כ"ש בחתימה אבל בלא"ה מנין לו לפסול דבש"ס לא קאמר רק דנגדי' ר"כ] וכבר הארכתי בענין זה בסת"י שם ליישב דברי הטור. גם העליתי שם דכ"ע מודים ביודעין לקרות אפי' קורין לפניהם בשאר שטרות מותר מטעם דכל הראוי לבילה וכו' או מטעם דבזה יראין לשקר כיון שהם יודעין לקרותו. ובזה יישבתי שם דברי הרי"ף ורמב"סו רבינו ירוחם התמוהין לכאורה ולפי זה גם כאן יש לצדד עכ"פ ביודעין לקרות בגט ואחד קרא לפניהם להכשיר דיעבד בפרט דלדעת הרא"ש קריאה ביחיד עדיף מחתימה וכיון דבחתימה יש מכשירין דיעבד אפי' בשטר ובגט מותר לכתחילה במקרעין א"כ קריאה ביחיד דעדיף פשיטא דמותר וצ"ע ועמ"ש שם:

כז והוא שיכירו לשון הגט. בזו נחלקו הב"י והטור דלהטור מהני תרגמן ולהב"י לא מהני תרגמן וראייתו מן הירושלמי והב"ש דחה ראייתו וכן הש"ך סי' מ"ה דחה כך ובסת"י שם דחיתי דברי הש"ך שם ופירושו בירושלמי גם ראיית ב"י אף דבאמת אינה ראי' כיון דדיינים חותמין אף שלא קראוהו רק חתימת העדים צריכין לראות מ"מ פשיטא דבלא"ה מוכח בירושלמי להדיא כדברי ב"י דאל"כ מאי מקשה מגט שכתבו עברית התם בתרגמו להם בלשון שיודעין. ועוד אי באין קוראין מיירי מה ס"ד שיחתמו ולא ידעו לקרותו כלל לידע מה כתוב בו ועוד הארכתי שם גם כתבתי לחלק בין גט לשטר שלא יסתרו דברי הב"י אהדדי ואין צורך לכפול הדברים כאן רק הנוגע לדינא שאין להתיר כלל ע"י תרגמן אם לא במקום דחק ועיגון גדול ועדיין צ"ע: (כח) רושמין להם. עב"ש דאם רשמו בדבר דהוי כתב לכתחילה אין מגרשין ודיעבד כשר דלא גרע מלא היו ע"ח כלל ותמה על הטור בשם הרמ"ה דפוסל דיעבד. ודבריו תמוהין לפע"ד דלכאורה פשיטא דלכל הפוסקים פסול דיעבד דמודה ר"א במזוייף מתוכו דאתי למיסמך עלייהו שלא כדין ואף שהדבר אמת אין לעשות רק בעדות כשר ומאי נפקא מינה שחתמו קרובים ופסולים או שחתמו עדים שאינו חתימתם כלל דכתב עליון אינו כתב וכשבא לפנינו חושבין דהיא חתימתם דהא חתימתם ניכרת יפה וכבר טרחו ליישב מה שהכשיר ר"א על הנייר מחוק ודיפתרא משום דניכר הפסול לפנינו משא"כ הכא אינו ניכר כלל וזה ברור. ונראה שגם דעת הרמ"ה דכתב אינו גט דסובר כדברי הגאונים החולקים על הרמב"ם דמזוייף מתוכו הגט בטל והרמב"ם חולק דפסול ולא תצא אבל פשיטא דלכ"ע אינו כשר דיעבד [ולפי מה שכתבתי בס"ק. שאחר זה יש ליישב דברי הב"ש קצת ע"ש] אמנם מה שיש לתמוה הוא דגבי שבת פסק הרמב"ם דחייב שתים ש"מ דהוי כתב ולמה כאן פסק דלא ירשמו רק ברוק שאינו כתב הא גם בסיקרא מותר. ואי משום דקאמר ר"י וכי מפני שאנו מדמין א"כ גבי שבת נמי נימא הכי ועמ"ש לעיל ליישב זה ועוד יתבאר בסמוך:

כט מקרעין להם. בירושלמי פריך והלא כתב ידן של ראשונים הוא ומשני דמרחיבין להם הקרע. ויש לתמוה שלא זכרו בעלי ש"ע דבר זה וכוונת הירושלמי דאינו יכול להתקיים כלל שאינו כתב ידן רק כפי הרושם והקרע של אחרים ועל זה משני דמרחיבין להם כדי שיהא כתב ידן. ולפי זה יש להבין למה לא יכתבו כך על גבי כתב אחר כגון על סיקרא רק דירחיבו להם הכתב דכל שלא הי' תחת חתימתם כתוב רק הנייר טוח בסיקרא או עפיץ מוכח בהדיא בש"ס דהוי כתב דמהאי טעמא מותר לרשום באפצא כשהנייר עפיץ דאין מי מילין וכו' וא"כ כתב התחתון אינו כתב והוי כתב העליון של דיו כתב א"כ כיון דמרחיבין להם הרושם למה לא יחתמו וצריך לומר משום דכל שחתימתן של ראשונים הרושמים נשאר קיים ג"כ במרחב הוי כתב על גבי כתב דמ"מ חתמו על גבי כתב שהרי נראה כתב לפנינו במרחב מחתימתם. ועל דרך זה יש ליישב מה שפסק הרמב"ם ברוק שאין רישומו ניכר וגבי שבת פסק דדיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק ולפי הנ"ל ניחא דגבי שבת מיירי שמילא כל הכתב שהי' מקודם דמהאי טעמא חייב משום מוחק ע"כ לכך הוי כתב שנמחק כתב העליון לגמרי ונכתב כתב אחר. אבל כשמרחיב הכתב באופן שכתב הישן עומד ולא נמחק כלל אף משום כותב אינו חייב דהוי ממש כתב על גבי כתב כיון שהכתב הראשון עומד ולפי זה בגט דע"כ מיירי במרחיבין דאל"כ אין כאן קיום כלל דכתב ידן של ראשונים הוא כמ"ש בירושלמי וכיון דמרחיבין כל שהתחתון כתב כתב העליון אינו כתב וגבי שבת ג"כ הדין כן רק שם ממלא כל הרושם דלכך חייב משום מוחק כנ"ל. ומה שאמרו בש"ס וכי מפני שאנו מדמין וכו' כבר פרשתי היטב לעיל על פי הירושלמי ואף אם לא כוונת הש"ס כך פסק כירושלמי ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה