תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קכו
נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו
ובו נ' סעיפים: סעיף א. כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא (א) כתב הכותים בין שהוא כתב ישראל כגון פרובינצאל (ב) וכיוצא בו אבל אם היה (ג) מקצת הגט כתוב בלשון א' ומקצתו בלשון אחר פסול:
הג"ה. (ד) ויש מכשירין (הראב"ד) ונ"ל דאפי' למאן דפוסל מודה דמקצתו לשון הקודש ומקצתו לשון ארמי כשר דשניהם נתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקודש ורובו לשון ארמית אי נמי מאחר דרובו לשון ארמית ואין בו רק מלות לשון הקודש אין זה מקצתו בל"א א"נ דדוקא בתורף הצורך קאמר אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת לכל אדם או שאר מלות אינן צריכין ואין רק כפל הדברים שנוהגים לכתחילה כנ"ל ליישב המנהג. ונהגו לכתבו בלשון ארמית בכתב אשורי:
הב"ח. ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עגין ושעת הדחק כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשו' הרא"ש כלל מ"ה) (וע"ל סי' קכ"ה סעיף ט"ז):
א כתב א"י. עב"ש. ואינו מוכרח לפע"ד דשאני שבת דלא תליא בכתב דהא חזינן דחק תוכות לא הוי כתב בגט ובשבת חייב (לדעת ספר התרומה אבל לעיל סי' קכ"ה כתבתי שאינו מוכרח] וכמו כן להיפוך בכותב על דבר שאינו של קיימא לדעת הרמב"ם ושאר פוסקים הוי גט ובשבת פטור וכמו כן לדעת התוס' פרק הבונה משמע דאפי' לא זיין האותיות של שעטנ"ז ג"ץ פטור בשבת משא"כ בגט והיינו דתליא במלאכת מחשבת א"כ יש לומר דלא הוי מלאכת מחשבת רק בכתב אשורית בלבד ומ"מ נראה פשוט דבמדינות שישראל כותבין תדיר כתב הא"י בכתבים ובשטרותיהם הרי אצלם ככתב גמור והוי מלאכת מחשבת וחייב בשבת ואל תתמה בחילוק זה שהרי פי' בספר התרומה הך דפרק הבונה דקאמר הא דבעי זיוני היינו שהכותב רוצה לזיינם הא דלא בעי היינו שאינו רוצה אלמא דבמחשבתו תליא מילתא והואיל והוא אחשבי' חייב וה"ה בהנ"ל:
ב וכיוצא בו. עב"י מה שהאריך בענין הכתבים ודעתו לומר לדעת הרא"ש דמודה דבכל כתב כשר רק בכתב אשורית שאינו כפי האות הניתן מסיני לאו כתב הוא. ובאמת פשוט הוא דלדינא אין בית מיחוש בשום כתב דהא גבי נדרים דבכל לשון הוי נדר אמרינן דאפי' לשין משובש שאינו מעיקר הלשון רק משובש מהני כמו שכתב הר"ן ריש נדרים א"כ ה"ה הכא כיון דכשר בכל כתב ובכל לשון לא יהא אלא כתב משובש מאחר שהסכימו עליו לכתוב כך למה לא יועיל ומ"מ ח"ו להקל בכתב אחר שלא במקום עיגון כמ"ש הרב: (ג) מקצת הגט כתוב בלשון אחר. עח"מ דבב' מיני כתבים כשר והוא תמוה דבהדיא מבואר ברמב"ם דבהא נמי פוסל דהא מעיקרא כתב דבחתימת עדים שחתמו בב' כתבים כשר וכתב על זה דבכתיבת גט לא. מבואר דגם בב' כתבים פוסל דאל"כ אין הפרש בין עדים לגט. גם מהש"ס גופא מוכח כן דאי ס"ד שיש הפרש בגט בין כתב ללשון מאי מקשה עלי' דשטרי פרסאי ממתניתין גט שכתבו עברית דהא התם בכתב מיירי ומאי ראי' ללשון וע"כ דפשיטא להו דאין הפרש בזה כלל. גם מה שכתב הב"ש דהחתימה של אותו עד צריך להיות בחד לשון ג"כ לא משמע כן ברמב"ם דאדתני סיפא לחלק בגט ליפלוג וליתני בדידי' דאם הי' מקצת החתימה כך ומקצתה כך פסול וע"כ דאין קפידא בחתימה כלל רק בגט ועוד תדע שכן הוא דהא וודאי צריך טעם ברמב"ם מ"ש גט מעדים וברור משום דקיי"ל כר"א דוכתב אכתיבת גט קאי הילכך דוקא בגט קפדינן שיהא כתב אחד דוכתב משמע שיהא כתב אחד אבל חתימת עדים לא כיון דע"מ עיקר וא"כ ממילא אפי' החתימה גופא בב' לשונות או בב' כתבים כשר וזה ברור ועיין בסמוך:
ד ויש מכשירין. הראב"ד. עח"מ שתמה שאין ראוי לכתוב ויש מכשירין במקום שבעל הדעת הזה לא כתבו רק דכך אפשר ולפעד"נ ברור דלא נסתפק הראב"ד ז"ל בדבר זה כלל דהא מפורש הוא בתוספתא דוקא בחתמו בה' לשונות ומה שאמר אפשר היינו שנסתפק לו טעם ההכשר כשחתמו בלשון אחד ואמר שאפשר שהחתימה מצרפן אבל בגוף הדין לא נסתפק כלל. גם בלא"ה לא ידעתי הא דעת הרשב"א ג"כ בפשיטות דכשר לפי שהוא גורס בתוספתא כשר וכן שאר פוסקים. ובעיקר הקושיא שהקשו על הרמב"ם מתוספתא נראה לפע"ד דלק"מ והוא דוודאי יש להבין כיון דעד אחד יוני ועד אחד עברי כשר גם בגט שכתוב בה' לשונות כשר ומ"ש שאם נכתב בה' ונחתם בה' פסול מאי מקום יש לפסול זה ומנין למדו כן וברור דהתוספתא ס"ל דוכתב קאי בין אכתיבה בין אחתימה וכן מבואר בתוספתא להדיא שם דבעי תרווייהו כתיבה וחתימה ע"ש והשתא ס"ל דוכתב דוקא כתב אחד ופי' התוספתא דכתבו בה' לשונות וחתמו בה' או או קתני דבכל חדא פסול ולכך הרמב"ם דפוסק כר"א דע"מ עיקר וכתב לא קאי רק אכתיבה וכמתניתין דעד אחד עברי וע"א יוני כשר לכך פסק דוקא בכתיבה פוסל ה' לשונות ולא בחתימה:
ועוד נראה לפע"ד בעיקר מה שהבינו כוונת התוספתא שכתב הגט בה' לשונות היינו שנחלק כתובת הגט לה' לשונות רק כוונת התוספתא שכתב כל הגט חמשה פעמים ובכל פעם חתם ע"א באותו לשון וכתבו בספר אחד רק בחמשה לשונות וקמש"ל דפסול כיון שאין ב' עדים על כל לשון ולא מצטרפין ובשטרות כה"ג איכא מ"ד דב' עדים בב' שטרות מצטרפין אבל בגט אפי' הכל בספר אחד והגט כתוב לגמרי בכל לשון שבלשון הזה בלבד ראוי להנתן רק לפי שאין ב' עדים על לשון אחד פסול ומיירי שאין העדים מבינים רק כל אחד לשונו. ואפשר דגם הרמב"ם הי' מפרש התוספתא כך ודין שלו לאו מן התוספתא הוציא רק מן המשנה דקתני גט שכתבו עברית ועדיו יונית עד אחד עברי ועד אחד יוני ולא נקט בגט גופא דמחולק בב' לשונות ש"מ דלא מהני אבל התוספתא הי' מפרש כנ"ל ועכ"פ נראה לפע"ד דבלי ספק כוונת התוספתא כמ"ש:
סעיף ב. (ה) בשלישי ברביעי בחמישי מלאים יו"ד בשני ובששי חסרים: (ה) בשלישי. עב"ש דגם בימי חודש כותבין בב"ית דלא כנ"ש. ולפעד"נ עיקר כדברי הנ"ש דפשיטא דימי החודש הן מורין על ימי השבת שבא לפרש דיום השבת הוא שלשה לירח פלוני וא"כ לא שייך לומר בשלשה לירח פלוני שזהו אם הי' בא להורות על הגט שנכתב בשלשה וכיון שהתחיל בבי"ת להורות על הגט שנכתב ביום זה שהוא שלשה לחדש זה מה צורך עוד לבי"ת לימי החודש וכן מבואר בנוסח הגט של הטור בכך וכך בשבת כך וכך לירח הרי דבימי החודש אינו כותב ב'. אמנם יש בזה שינויים בנוסחי גיטין יש מהם כתוב בכולן בבי"ת אפי' בשנות השנה ויש מהן שלא כתוב רק בימי השבת וחודש לכן נראה שאין להקפיד כלל אם נכתב בבי"ת או לא דשניהם מתפרשין שפיר:
סעיף ג. יום ראשון יכתוב (ו) באחד בשבת:
ו באחד בשבת. עב"ש טעם שאין כותבין לשבת ויותר נראה לפי שיום השביעי באמת בלבד נקרא שבת ולא כל ימי השבוע רק לשון ב"א שקורין לשבוע שבת הילכך אם יכתבו לשבת יש לפרש שיש יום אחד לשבת והוא ביום הששי משא"כ בחודש שכל החודש נקרא חודש ולא שייך לפרש שיש עוד ימים כך וכך לחודש דגם עכשיו חודש הוא וע"כ דכך וכך ימים בחודש קאמר משא"כ בשבת. ונראה דאם כתב בחודש ג"כ כשר דהא ליכא למיטעי גם מצינו ביחזקאל וכן תעשה בשבעה בחודש וכו' רק לכתחילה אין כותבין כן דרוב במקרא הוא חודש:
סעיף ד. ביום ריח יכתוב (ז) ביום ראשון לירח פלוני:
הג"ה. וי"א דכותבין בא' לירח (מרדכי פ' המגרש) ומכח זה יש נמנעים לתת גט בר"ח (כך כתב בסדר גיטין) בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולם לשון זכר בה"א לבסוף:
הג"ה. ויכתוב ימים עד עשרה בשני ימים בשלשה ימים וכו' (בסדר גיטין) ומכאן ואילך יכתוב יום אחד עשר יום שנים עשר יום וכו' (מרדכי פ' המגרש) כתב ימים לא מיפסל בדיעבד אם כבר ניתן וכ"ש בשעת הדחק (ב"י) כתב שלושה או שמונה מלא בוי"ו (בסדר ר"י מינץ) (ח) או שלא כתב בשני רק שני (בסדר גיטין) (ט) או שכתב ר"ת כגון שהי' לו לכתוב שנים עשר וכתב י"ב בשם הרב מטרוני) כשר. וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים בשלשה ועשרים וכן כולם:
ז ביום אחד לירח פלוני. עח"מ הטעם דבתחילת ספר חגי כתיב ביום אחד לחודש היה דבר ד' ובאמת אין מזה ראי' דהתם יש לומר דבא הכותב להורות דנבואתו של חגי הי' ביום כדרך שאמרו במשה ביום צוותו אבל בעלמא שפיר יש לכתוב באחד לחודש ובאמת עיקר הראי' ממה שנאמר בעזרא וישבו ביום אחד לחודש לכן לא ידעתי כיון דהולכין אחר רוב הנאמר במקרא ומצינו באחד לחודש השני. בחודש השביעי באחד לחודש. באחד לחודש הוקם המשכן. באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד ולמה לא נלך בתר רוב הרי דכותבין לחודש אף דמצינו ביחזקאל בשבעה בחודש מאיש שוגה ופתי וע"כ משום דאזלינן בתר רובא ע"ש בזה. ואפשר לומר דמכל הני אין ראי' דוודאי אם הכותב הדברים אינו עומד בזמן שכותב רק להודיע איזה סיפור בזמן שנעשה יכול לכתוב בלי תיבת יום אבל אם הכותב רוצה להודיע זמן כתיבתו שהוא יום שעומד בו יותר נכון לכתוב יום. אמנם לא ידעתי למה נמנעו ליתן גט בר"ח דפשיטא דאם יכתוב יום בוודאי יצא לכל הדיעות ומאיזה צד יקפידו שלא לכתוב יום ומה יזיק זה רק דיש להסתפק דגם באחד סגי אבל למה נמנעין מליתן גט כלל. ואפשר כיון שאנו חוששין בגט שלא יהא בו שום משמעות ב' לשונות וכיון דכתיב בקרא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד הרי דלשון יום אחד יורה על מעת לעת ערב ובוקר א"כ יש לפרש ביום אחד לחודש דאחד על יום קאי כלישנא דקרא שיש יום אחד לחודש א"כ הרי באמת ב' לחודש והוי מאוחר ואף דבאמת אחד על לחודש קאי והכוונה ביום שהוא אחד לחודש אבל יש לפרשו ביום אחד חדא מילתא והוי ב' לחודש וזה אי אפשר שיכתוב באחד יום ולכך בשני ימים ושלשה לכ"ע כותבין ימים כיון שהמספר קודם לימים דלא כדכתיב בקרא ליכא למיטעי ועוד דבקרא כתיב יום שני ולא שני ימים. ולפי זה נראה פשוט לכתוב בעת הצורך באחד לחודש כיון דרוב בקרא כן וליכא למיטעי כלל ולפי זה אני מסתפק בשאר ימי החודש אם כתב ביום שני לחודש או יום שלישי אם ליתנו לכתחילה לפי שיש במשמע ב' לשונות כנ"ל
ח או שלא כתב בשני רק שני. עח"מ ס"ק י"ד דקאי ג"כ על בשני בשבת ובאמת לא ידעתי מנא לי' ואדרבא אי גם בימי השבת אין קפידא למה נקט שני הא גם ביום ראשון שכותבין באחד בשבת הי' לו לומר שאם כתב אחד דכשר וע"כ משום דוודאי בהתחלה שמתחיל לכתוב הזמן שכותב בו לא שייך לומר כלל בלא בי"ת שהוא הודעה שבזמן זה כותב אבל כשכבר כתב התחלת הזמן בבי"ת שוב אין קפידא לכתוב ב' בימי החודש דהכוונה כך ביום א' שהוא ב' לחודש וכמו שכתבתי לעיל דנראה יותר לכתוב בלא ב' בימי החודש אפי' לכתחילה וכן מוכח בנוסח גט של הטור וכמ"ש הב"ש בשם נ"ש אבל בימי השבת אין נראה להקל אם לא ניתן עדיין בפרט שהוא בתורף: (ט) או שכתב ר"ת וכו' וכתב י"כ. עח"מ שהביא בשם הש"ג שעל המרדכי ראי' לזה ובאמת הדבר מבואר באריכות בהגהות מרדכי בעצמו שהשיב הרב מטורני וצריך אני להעתיק לשון הגמ' בזה וז"ל השיב הרב מטורני על הגט שכתוב בו בי"ב ימים לירח פלוני ואין כתוב בו שנים עשר כשר הוא דידוע לכל די"ב הם שנים עשר וכו' ובפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פשיטא לי ספל מלמעלה וקפל מלמטה וכו' אלמא דגם בשטרות הי' רגילין גימטריאות וז"ל הערוך וכו' עד ורבינו שמואל מפרש וכו' ואני שמואל הקטן לכל אילו הפירושין לא הבנתי הראי' של הרב מטורני דהא אין כאן גמטריאות ונ"ל שוב דהפי' ספל סאה ופלגא קפל קב ופלגא והם כמו ר"ת וא"כ הראי' שהיו רגילין לכתוב ר"ת וטעות סופר הוא שכתב גמטריאות אלא יש להיות ר"ת עכ"ל הגהות מרדכי ועל פי דבריו כתב הרב כאן ר"ת ודלא כח"מ שהעתיק דברי הש"ג בלשון גמטריאות דבש"ג לא העתיק רק דברי הרב מטורני בלבד ובאמת ט"ס הוא וה"ה דברי הרב:
אמנם דברי הגהת מרדכי בעצמם תמוהין לפע"ד דפשיטא שלא הי' כוונת הרב מטורני ר"ת די"ב לאו ר"ת נינהו כלל רק אות יו"ד בעצמו מורה על עשר לפי שהוא האות העשירית וכן אות ב' על שנים ומה יתן ומה יוסיף במה שיכתוב הי' והב' במלוי יו"ד בי"ת יותר ממה שכותב י"ב ואדרבא עיקר מספר שנים עשר יורה כשיכתוב י"ב שצורת האות יורה על המספר לא הברתו באותיותיו ור"ת של שנים עשר הם ש"ע ולא י"ב וי"ב הוא מספר שלם: וברור דכוונת הרב מטורני לפי' ר"ת שהביאו התוס' פרק גט פשוט ספל ס' חצאין שהם שלישים קפל ק' חצאין ע"ש ומזה מוכח שנכתב בשטרות אותיות למספר כדרך שמחשיבין חושבי הגימטריאות ומזה הביא ראי' דה"ה לגט אמנם הרשב"ם כתב על פי זה שהוא הפל ור"ת גופא פי' פי' אחר ולפי זה אין ראי' להכשיר כאן:
גם בלא"ה יש לגמגם בענין זה דהא פשיטא שי"ב שיורה על ש"ע לאו לשון הקודש הוא כלל דלא נמצא בלשון הקודש שיורה אות על מספר רק שמחשבין אותם כך לפי מספר האותיות והם סימנים בעלמא והסכימו על זה א"כ לפי דעת הרמב"ם הפסל שני לשונת בגט יש לפסול כאן וכבר טרח הרב לעיל ליישב על לשון תרגום ולשון הקודש דשניהם ניתנו מסיני ולא שייך זה כאן רק מה שכתב לחלק בין רוב למקצת ופשיטא שלא הי' לנו לסמוך על זה כיון שאינו ידוע איזה התירוצים של הרב עיקר ואפשר משום שמצינו במדרש חכמים בהרבה מקומות שדרשו האותיות במספר כמו שאמרו על רדו שזה רמז לר"י שנה שישבו במצרים ונושנתם רמז לעמידת הבית וכהנה רבות א"כ יש לומר כמו שתרגום הוי בכלל לשון הקודש ה"ה זה דוודאי גם זה ניתן מסיני לדרוש האותיות במספר:
אמנם להך תירוץ שכתב דוקא בתורף צ"ע דזמן תורף הוא ותורף הצורך הוא לא נוסף וצ"ע בזה כי אפשר דסובר הרב מטורני כדעת המכשירים שני לשונות בגט ואין קפידא רק שיהא ניכר לכל הכוונה לכך הכשיר. גם אני מסתפק בענין זה אם כתב ימי החודש בבי"ת כנראה מתוך תשובת הרב מטורני וכנוסח גט של הרב והלבוש וכמו שהכריע הב"ש א"כ אם כתב המספר י"ב יש לפסול הגט שיש בו משמעות ב' ענינים דמאחר שכתב אותיות למספר א"כ יש לומר דגם ב' הראשונה למספר נכתבה והזמן י"ד ואף שאפשר דמסתבר דהי' כוונתו י"ב דאל"כ הי' לו לכתוב י"ד מ"מ קשה מאוד להכשיר בגט מהאי טעמא דפשיטא דלמהך שאנו פוסלין כשלא הפסיק מן הגג דהי' כוונתו לשחוק דוודאי מסתבר שלא הי' כוונתו כן דנדרש סמוכין לפניו ולאחריו דהאיך אפשר לפרש ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא דהוא לשחוק וע"כ דבגט לא מהני זה. וביותר יש להסתפק אם כתב מספר עשרה י' בלבד וכתב ימי החודש בב' דיש לפסול דוודאי יש לומר שנ"ע הי' הכוונה ובוודאי אין להוכיח ממה שכתב הב' קודם דאדרבא פי' של שנים עשר יש לכתוב הב' קודם דהא כותבין בימים מספר המיעוט קודם וכן כל כיוצא בזה צ"ע [ואם כתב ר"ת ממש לא מיבעי' אה כתב ר"ת של שנים עשר ש"ע דיש לומר שהוא שמונה עשר אלא אפי' כתב שנ"ע או ר"ת של אחד עשר א"ע בוודאי פסול דאף דליכא למיטעי כיון שאין דרך לכתוב כן לאו כתב הוא כלל והוי כלא כתב כלל ולשון הרב שכתב ר"ת וודאי מגומגם כמו שביארנו] ואפשר לומר שכוונת הרב מטורני שכתב י"ב במילוי יו"ד בי"ת דבזה לא שייך להקשות כנ"ל אבל לשון הרב אי אפשר לפרש כן. ואם כתב לדעת הרב מטורני יש להכשיר דהא נתן טעם דאין כאן משום בת אחותו ומשום פירי דניכר לכל דהכוונה שנים עשר א"כ ה"ה הנ"ל דהא בכל כתב ובכל לשון כשר. אבל באמת נראה פשוט דבהא מודה דפסול רק בדיעבד שכבר ניתן יש להכשיר בע"מ דהוי כתב שיכול להזדייף דבקל יכול לזייף לעשות ממנו כ"ב וכדומה. ועוד לפי מה שהכרעתי לעיל דאפי' בב' כתבים פסול בגט דלא כח"מ א"כ ה"ה הכא נהי דשני לשונות לא הוי שאינו נזכר בלשון כלל רק בכתב מ"מ פסול משום ב' כתבים ולפי זה אפי' בע"מ אין להכשיר ואין להאריך בכל זה כי נראה לפע"ד פשוט שאין להקל כלל אפי' כתב י"ב כמו שביארנו:
סעיף ה. בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם שתים שלש ארבע כולם בלא ה"א לבסוף וכן אחת עשרה שתים עשרה עד עשרים ומשם ואילך עשרים ואחת עשרים ושתים עשרים ושלש המנין המועט לשון נקבה וכן לעולם:
הג"ה. ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם אבל בימים יכתוב מנין המועט קידם וכן משמע בטור וכן היא בסדרים אחד ועשרים שנים ועשרים וכו' ואם כתב מנין המרובה קודם או להיפך שכתב בשנים מנין המועט קודם כשר (ב"י) כתב ל' זכר במקום ל' נקבה כגון שהיה לו לכתוב (י) חמש וכתב חמשה כשר (בשם מהרי"ל):
י חמש וכתב חמשה. עח"מ שנסתפק אם כתב אחת במקום אחד או להיפך אם ג"כ כשר ולא נתברר צדדי הספק בזה דמאיזה צד נימא דבזה פסול כיון שכתב הרב שאם החליף לשון זכר בלשון נקבה במספר כשר ואפשר לומר דוקא באמש וחמשה שאם תסלק האות המבדיל בין זכר לנקבה נשאר ג"כ מנין החמשה הילכך כיון דעכ"פ יש בכלל מנין החמשה כשר אבל אחת ואחד אם תסלק האות המבדיל ביניהם לא נשאר מנין הא' כלל. אך לפי זה יש להסתפק בשנים ושתים שאם תסלק האות המבדיל ביניהם לא נשאר דבר יורה על מנין הב'. ועוד אפשר לומר לפי שהתחלפות זה במנין הריבוי חוץ מנין האחד אינו נוהג בכל הלשונות ובהרבה לשונות כל שיצא המנין אל הריבוי אין הפרש בהברה לזכר ונקבה הילכך כיון שאם יבאר אותו המלה בלשון אחר יבארנו בשוה הילכך אין קפידא אבל במנין האחד בכל לשון יש הפרש בהברה בין זכר לנקבה הילכך כשכותב אחת בכל לשון שביארנו יאמר בלשון נקבה היפוך הכוונה לכך פסול ולפי זה בשני ושתי יש להכשיר וצ"ע כי הראשון נראה עיקר:
סעיף ז. אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר יכתוב (יא) ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ר"ח אייר וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים וביום שני של ר"ח יכתוב באחד לירח פלוני כי חשבונו מיום השני:
הג"ה. וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח (סדר הגיטין בשם סמ"ק
ומרדכי פ' המגרש והג"מ וכל בו) וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעינין:
יא
ביום שלשים לחדש ניסן וכו' באחד לירח וכו'. זהו מה שאמרו בנדרים פרק קונם מן חודש זה חודש להבא ומקשי בש"ם פשיטא ומשני לא צריכא וכו' רובא דאינשי ריש ירחי קרי' לי'. ויש שם חילוף גירסאות והנה אם הפי' דעומד באמצע החודש וקמש"ל דר"ח הראשון אף דבאמת הוא נמנה לשעבר מ"מ כיון דרובא דאינשי ריש ירחא קרי' לי' הוי להבא ומותר בג ולפי פי' זה מוכח דכותבין בשטר בר"ח הראשון ר"ח דלשון ב"א כך הוא ושטרות דמי לנדרים בזה. אמנם לפי פי' הב' שם דעומד בר"ח הראשון ואומר חודש זה וס"ד דיום זה לשעבר הוא ואי דאינו אסור רק בו בלבד או בכל חודש להבא קמש"ל דיום זה אסור וחודש שיבוא דיום זה בלשון ב"א להבא הולך ולפי זה נראה לפע"ד דלא מוכח כלל דין הנ"ל דוודאי יש לומר כיון דלמנין הכל יודעין דאינו נמנה להבא ממילא אין כותבין בגט רק לפי המנין ושאני התם כיון שאמר חודש זה בע"כ יש לומר דהי' כוונתו כפי לשון ב"א דאל"כ אינו אסור רק היום והי' לו לומר היום ולא חודש זה כיון שאין לו רק אותו יום ואם הי' כוונתו חודש שיבוא למה אמר חודש זה ובהכרח מוכח דנתכוון ללשון ב"א דר"ח הוא וכל החודש שיבוא ויום זה בכלל נתכוון לאסור ואף דבאומר שבת זו שבת לשעבר דהתם ליכא לפרושי כלל שבת להבא דלכ"ע שבת לשעבר משא"כ בר"ח יש לומר דנתכוון ללשון ב"א משא"כ בגט ושטר שרוצה לכתוב הזמן פשיטא שיש לכתוב בפי' המנין של מועדות דר"ח הראשין לשעבר. גם לפי' הראשון יש לחלק בהנ"ל ואף דמדמינן שטרות לנדרים היינו בקריאת שם החודש אדר ראשון או סתם אבל בענין יום ר"ח הראשון הכל יודעין דנקרא ר"ח ונמנה לשעבר וקריאת השם לפי שקורין בו הלל ומתפללין ראשי חדשים כמו ר"ח והכל יודעין דנמנה לשעבר משא"כ באדר ראשון שאם נקרא כך יש לכתוב כך:
וביותר אני תמה על מה שכתבו הר"ן והרשב"א דביום ר"ח הב' יכתוב בשני לחודש ולמחרתו ביום ג' והוא תמוה לפע"ד דרק ביום הראשון של ר"ח בעצמו הוא דיש הפרש בלשון דקורין ר"ח ואינו ר"ח אבל פשיטא דהכל קורין גם ליום ב' דר"ח ר"ח וממילא מונין מאותו יום יום א' וזה ברור. ולפי זה הי' נראה עיקר כדברי הטור לכתוב בראשון יום שלשים של ניסן שהוא ר"ח אייר דפשיטא דמודים הרשב"א והר"ן דכהאי גוונא כשר דהם לא כתבו רק דבלא זה יש להכשיר אבל כדברי הטור פשיטא דכשר כמבואר להדיא בדברי הרשב"א והר"ן רק ביום ב' של ר"ח יש להסתפק כי לדעת הרשב"א והר"ן אם כתב כפי נוסח הטור הגט פסול וכן להיפוך נוסחת הר"ן והרשב"א פסול להטור ואף שנראין דברי הטור עיקר כנ"ל מ"מ ח"ו להקל בזה ואפי' דיעבד אין להכשיר בזה. ולפי זה אני תמה על הרב ח"מ שכתב דביום ראשון אין לכתוב רק במקום עיגון וביום ב' אינו רק חששא בעלמא כמו אם ר"ח יום אחד והוא תמוה דביום ב' יש פסול גמור לזה ולזה וביום ראשון חששא בעלמא דנוסח הטור כשר לכ"ע ונראה שהי' לו לח"מ וב"ש בהעלם עין דברי הר"ן מה שכתב לכתוב ביום ב' דר"ח ולפי זה ממילא מה שכתב הב"ש דהרב לא ס"ל החילוק שכתב הב"ח ליישב דברי המחבר מה שכתב לעיל ביום אחד לחודש וכאן כתב באחד לחודש דאי ס"ל חילוק זה למה פסק שלא ליתן ביום ב' הא אין ספק כלל ולכ"ע כותבין באחד לחודש והוא תמוה דפשיטא דלא הי' כוונתו ביום ב' משום ספיקא דיום דהאיך כתב וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ת דהא לעיל לא כתב רק יש נמנעים וברור דכוונתו היכי שהוא ב' ימים אין ליתן בשום ר"ח לא בראשון ולא בשני והיינו דחוץ מספיקא דיום יש כאן חשש גמור דלהר"ן כותבין ביום של ר"ח ב' לחודש ומתרתו ביום ג' ולהטור אינו כן וביום הראשון טעמו כמו שכתב הב"ש שלא יאמרו מוקדם הוא:
אך הא קשיא לי דבכל ימי החודש שר"ח, שלו ב' ימים יש למנוע דבכל משך החודש יש הפרש בין הכתיבה להר"ן ולהטור דכנוסח הטור להר"ן פסול וכן להיפוך וצריך לומר דוודאי לא ס"ל להרב כדברי הר"ן דגם בשאר ימי החודש יש לכתוב כפי לשון ב"א דהא וודאי דלכ"ע מונין מיום ב' רק ביום ראשון יש להסתפק שיכתבו יום א' דר"ח לפי שהוא בלשון ב"א ר"ח ולהטור כותבין בפי' שהוא יום שלשים ולפי זה ממילא ביום ב' דר"ח. אם יכתבו כדברי הטור יש לחוש ויחשבו דנכתב ביום א' וביום א' כתבו כך לפי שהוא לשון ב"א לכך פסל לכתוב גט גם ביום ב' של ר"ח אבל למחרת יום ב' שפיר יכולין לכתוב דאין לטעות דיום ב' דר"ח הוא דפשיטא דעל יום ב' דר"ח אין כותבין ב' לחודש אפי' בלשון ב"א וכמו שהשגתי על הר"ן דהא וודאי ליתא ותמוה לי על האחרונים שלא העירו בזה ועכ"פ ברור דאין כותבין גם ביום ב' דר"ח רק במקום עיגון דלא כח"מ וב"ש וזה ברור:
סעיף ז. אם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח אדר ראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני. ואם כתב באדר הראשון (יב) אדר סתם כשר אבל אם כתב בשני סתם הגט פסול (ב"י בשם הרא"ש ור"ן) ומלת ראשון יכתוב מלא וי"ו (מ"כ בתיקון) ניסן מלא אייר בשני יודי"ן (הכל בסדר) ואם כתב בחד יו"ד פסול אם לא בשעת הדחק (ת"ה סי' רל"ג) ויש נמנעין ליתן גט באייר אך במקום הדחק נותנין וכותבין בב' יודי"ן סיון מלא יו"ד (ג"ז בסדר גיטין) תמוז מלא וי"ו אלול מלא וי"ו תשרי בחד יו"ד מרחשון חד וי"ו (דברי הרב) (יג) כסלו חסר יו"ד (ת"ה סי' רל"ג ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד):
יב אדר סתם כשר וכו'. הב"ח תמה על הג"ה זו דלפי דעת הרמב"ם הגט פסול דפוסק כר"מ ועח"מ וב"ש מה שכתבו ליישב ובאמת בש"ס משמע דהלכה כר"מ מדשקיל וטרי לאוקמא מתניתין כוותי' וכן ברייתא דמביא לסיוע מוכח כן כמו שכתב הכ"מ שם. ועוד אף דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ לא דחינן ספיקא דר"י מקמי וודאי דר"מ דהיכי דידע בעיבור שנה אדר שני כותבין סתם ור"י לא שמענו בפי' דפליג אפי' בידע דבאמת יש לומר משנה דלא כר"מ ובלא ידע פליגי:
אמנם בלא"ה קשיא לי טובא דמוקמינן משנה בלא ידע ופלוגתייהו בידע דמה בכך דידע מ"מ הא צריך לכתוב זמן בשטר ומאיזה צד נימא דידע ובאדר שני הוי מעשה דילמא לא ידע ובאדר ראשון הוי בשלמא בנדרים אזלינן בתר מחשבת האיש הנודר משא"כ בשטרות ורש"י פי' בהדיא התם כגון דידע אלמא דפעמים דלא ידע א"כ קשה כנ"ל:
והנה הרא"ש בפירושו שם כתב דסתם כותבי שטרות מכירין בעיבור יראה קצת שבא ליישב קושיא זו ולפי פירושו הכוונה הא דידע דלעולם כך הוא דלא כפירש"י אבל באמת הוא תמוה דכיצד יעשה באמת אם יכתוב שטר באדר ראשון ועדיין לא נתעברה שנה דהא עד סוף אדר יכולין לעבר וכיצד יכתבו לר"מ ומאין נדע אם באדר ראשון הי' או בשני ובוודאי אפשר לומר דשאני שטר דמה בכך דאין אנו יודעין ס"ס כשר הוא דאינו רק מאוחר דלעולם לא יגבה רק משני מספיקא ולפי זה יש לומר דבגט דמאוחר פסול אפי' ר"מ מודה לר"י דבראשון כותבין סתם ובשני אדר שני שלא לטעות מהאי טעמא דכתיבנא ולפי זה פשיטא דדברי הרב נכונים דאפי' להרמב"ם דפוסק כר"מ גט שאני דמודה ר"מ כיון דמאוחר פסול דאפי' ידע יכתוב אדר ראשון סתם ובשני אדר שני:
אמנם אף שדבר זה נכון הוא יש לפקפק קצת דאפשר דתינח בזמן הקודם שהיו ב"ד מעברין השנה אבל האידנא דבקיאין בעיבור לפי החשבון א"כ יש לומר כסברת הרא"ש הנ"ל דכותבי שטרות בקיאין בעיבור וחזר דינו של גיטין כמו נדרים ושטרות ולפי דעת הרמב"ם דפסק כר"מ אם כתב בראשון אדר סתם פסול:
אך המעיין היטב בש"ס שם יראה העיקר כהרמב"ם דבנדרים יש חילוק בין ידע ללא ידע לכ"ע ובשטרות נחלקו ופסק הרמב"ם בנדרים לחלק דכ"ע מודי אבל בשטרות וגיטין מודה דהלכה כר"י, כמו שאבאר דשם אמרינן לימא מתניתין כר"י ומייתי ברייתא דנחלקו ר"מ ור"י ויש להבין כיון דעיקר השקלא וטרי' אי, משנה ר"מ או לא אבל כר"י פשיטא דמצי אתיא א"כ הוי לי' לומר לימא מתניתין דלא כר"מ דעל זה סובב כל הספק ולא לומר לימא מתניתין ר"י דבזה אין ספק וכן הסוגיא בכל מקום. גם יש להבין באמת מאי ענין שטרות לנדרים בנדרים הלך אחר לשון ב"א אבל בשטרות כותבין זמן שיהא נודע בבירור טפי ומנין דכותבין בשטרות כפי לשון ב"א לכן נראה ברור דוודאי מספקא להו בש"ס דיש לומר דכר"י נמי לא מצי אתיא כלל והוא דקשה מאוד לומר דנחלקו ר"מ ורבנן במציאות לשון ב"א אי לשונם כך או כך רק המחלוקת אי הולכין בשטרות אחר לשון ב"א או לא. והשתא יש להסתפק אי לשון ב"א כר"מ ור"י פליג דאין הולכין בשטרות אחר לשון ב"א או להיפוך דלשון ב"א כר"י ור"מ פליג דשטרות שאני. והנה בלתי ספק כי אי אפשר לומר רק דלשון ב"א כר"מ ור"י פליג דאין הולכין בשטרות אחר לשון ב"א והיינו טעמא משום דבעינן זמן מבורר ואם יכתבו כלשון ב"א יש ספק שמא לא ידע בעיבור כלל וכתב באדר ראשון אדר סתם או ידע וכתב בשני לכך כותבין לעולם בראשון סתם ובשני אדר שני ושפיר ידעינן לעולם אימת נכתב משא"כ אם נכתוב כלשון ב"א אבל להיפוך אם לשון ב"א כר"י מאיזה צד יחלוק ר"מ הא פשיטא דכפי לשון ב"א הזמן מבורר טפי א"כ פשיטא דיש לכתוב כפי לשון ב"א והשתא לפי זה לא אתיא מתניתין דלא כר"מ ודלא כר"י דלכ"ע לשון ב"א כר"מ ובנדרים ליכא מחלוקת דהולכין אחר הלשון. אמנם קשה מאוד דלא אתיא מתניתין כשום תנא א"כ יותר נוח לומר דפליגי במציאות הלשון ב"א ושטרות ונדרים שוה והיינו דמספקא לי' אי מתניתין ר"י דנחלקו במציאות לשון ב"א או דכר"י נמי לא מצי אתיא והיינו דמשני אביי דמשנה ככ"ע כין דעיקר הקושיא היתה מעיקרא דלא נוכל לומר דלכ"ע הלשון כר"י רק ר"מ חולק דאין כותבין בשטרות כפי לשון ב"א דמאיזה צד יחלוק ר"מ כיון דלפי לשון ב"א הזמן מבורר טפי כנ"ל ועל זה משני אביי דיש חילוק בין ידע ללא ידע. ולפי זה בלא ידע הלשון כר"י ובידע כר"מ ולפי זה בנדרים ליכא פלוגתא דלכ"ע יש חילוק בין ידע ללא ידע דהולכין אחר לשון ב"א ומחלוקתם בשטרות בלא ידע מודה ר"מ דוודאי אין משנין מכפי הלשון דהזמן מבורר טפי אבל בידע סובר ר"מ כיון דהלשון כך יכתבו כך כיון דאין קפידא בזה דרוב יודעין העיבור ואם לא ידעי אין כאן פסול לכך אין משנין מלב"א ור"י חולק דיש לכתוב הזמן מבורר ואין הולכין בשטרות אחר לב"א הילכך בנדרים פסק הרמב"ם בפשיטות לחלק בין ידע ללא ידע וברייתא דמביא לסיוע הכל בנדרים לכ"ע ואביי נמי טרח לאוקמא ככ"ע דלא נימא דנחלקו ר"מ ור"י במציאות לשון ב"א דאל"כ אתיא דלא כחד כנ"ל אבל בשטרות וכ"ש בגיטין הדרן לכללן דר"מ ור"י הלכה כר"י ודברי הרב בהג"ה ברורים לדינא:
יג כסלו חסר יו"ד. עב"ש שכתב טעם דאין הולכין אחר לשון תרגום ולפעד"נ פשוט דבנוסח גט הנהוג בכל גיטין הוא דאין משנין מן הנוסח מכבר דאז הי' לשון תרגום יותר ידוע אבל הזמן שהוא מתחלף מעצמו בכל גט אין להקפיד לשנות הנוסח לכך בחרו בזמן לשון הידוע עכשיו יותר דהוא לשון עברי:
סעיף ח. יש נוסחי גיטין שכתוב בהם איך אנא פב"פ (יד) ואינו מכוון ויש ליזהר מלכתוב תיבת איך וכן יש נוסחאות שכתוב בהם ולאתריהון דאבהתיכו ויש ליזהר מלכתבם:
יד ואינו מיכוון. הב"י תמה על זה דבש"ס מוכח דכותבין איך ומ"מ פסק כהרא"ש שדבריו דברי טעם ע"ש ולפע"ד נראה ליישב עיקר קושית הרא"ש בפשיטות לפי מה שכתב בהגהת אלפסי סוף גיטין דנוסח הגט עד וכדו הוא מה שמגלה הבעל שגמר בלבו לגרשה כבר לאיזה סיבה ובלי אונס וכדי פטרית היינו עכשיו אני מגרשה ולפי זה כיון דמעיקרא אינו מדבר שמגרשה עכשיו רק מזכיר מה שגמר בלבו שייך לומר איך וע"ש בהגהת אלפסי ותראה דהדברים נכונים מאוד. ולולא דמיסתפינא הי' נראה לכתוב איך שלא לשנות מנוסח הגט הנזכר בש"ס ורי"ף ורמב"ם כיון דעיקר דקדוקו של, הרא"ש אינו ועכ"פ פשיטא דאם כתב איך דאפי' לכתחילה אין להקפיד לכתוב אחר כנ"ל:
סעיף ט. (טו) לא יכתוב ודין מלא אלא חסר יו"ד ולא יכתוב ואיגרת מלא יו"ד אלא ואגרת:
טו לא יכתוב ודין. רש"י פי' הטעם דמשמע אם הדין לגרשה תהא מגורשת ואי לאו לא והרמב"ם פי' משפט יהא ביני לבינך ואפשר דיש נ"מ בין רש"י לרמב"ם אם הוא מאילו שכופין להוציא דלפירש"י לא איכפת לן אם כתב ודין כיון דבאמת כך הדין לגרשה אבל להרמב"ם אפי' כהאי גוונא פסול. אמנם אי נימא דהלכה כר"י לא ידעתי מה צורך לכל זה הא בלא"ה פסול דלא נזכר בגט דבגט זה מגרשה וידים מוכיחות לא הוויין ידים גם אי בעינן ודין דוקא אפי' אי מדינא צריך לגרש הוי לי' ככותב תנאי בתוך הגט דלא מהני אפי' נתקיים התנאי לפירש"י פרק המגרש אבל אי ודין אינו מעכב כ"כ אפשר דלא איכפת לן כיון דהוי לאחר התורף ולדינא פשיטא דלכ"ע כל שכתב ודין אין ליתנו אפי' אם צריך לגרש מדינא ואינהו נמי לא בעי לפרושי רק דס"ד דע"כ יתפרש שבגט זה יגרשה דאיזה פי' אחר יש לו לכך קאמרי פי' אחר וממילא אין כאן הוכחה דבגט זה מגרשה:
סעיף י. דיתיהוייין דיתיצבייין (טז) שלש יודין רצופין ונהגו לכתכם בחמשה יודין דיתיהוייין דיתיצבייין:
הג"ה. ויש לכתוב הכל בשיטה אחת דיתיהוייין דיתיצבייין אבל אם כתב (יז) די בשיטה אחת והשאר בשיטה שניה יש פוסלין (מהרי"ו ומהרי"ל כן הוא בסדרים בשמם):
טז) שלש יודין רצופים. אמת שכ"כ כל הפוסקים אבל בש"ס נראה דעיקר הכוונה לכתוב יוד בין ת' לה' ושני יודין האחרונים הרי שלשה יודין. תדע דקאמר מ"ט דמשמע תהויין וכו' הרי דעיקר השינוי שלא כתב ב' יודין האחרונים וכן הדעת נותן דבשינוי יוד בין ת' לה' יש לפרש. על נשים דעלמא או שמדבר לשתי נשים אבל כל שכתב יוד בין ת' לה' מורה דלה בלבד הוא מדבר משא"כ שלש יודין בסוף או שנים אינו מובן ההפרש כלל. והנה אף דמודינא דח"ו שלא לפחות יוד משלש יודין אחרונים רק מה שכתב הרא"ש שאין להקפיד לכתוב יוד בין ת' לה' ומהאי טעמא כתב המחבר לקמן דאין קפידא ביוד זה ולפי מה שכתבתי יש קפידא בדבר וצ"ע:
יז די בשיטה אחת. עב"ש וח"מ דמדברי תוס' מוכח דלא כמהרי"ל ובאמת דברי מהרי"ל נכונים דפשיטא אי הי' כוונת התוס' לכותבם בשני תיבות האיך כתבו חמשה יודין והוי להו לומר מעיקרא דהם שני תיבות וארבע יודין בתהויין ומדכתבו חמשה מוכח להדיא דתיבה אחת הוא וכן מוכח להדיא בש"ס דאל"כ למה נקטו דיתהויין כיון דדי בפני עצמו הוא והוי להו לומר תיהוויין תלתא יודין אלא ברור דלכ"ע כותבין בתיבה אחת רק כוונת התוס' דאין כותבין ד' לבד ויהא פירושו תיבה אחת כמו דיתבא רק הפי' שני תיבות אשר תהויין ולפיכך צריך יוד אחר ד' אבל הכתיבה בוודאי בחד, תיבה וטעם שכותבין בחד תיבה אף דפרושו ב' תיבות כדי שיהא נקרא יפה שלא יפסיק כמו הרי את אף דשם אין כותבין רק בחד שיטה משום דאינו מלה כלל בחד תיבה משא"כ בדיתיהוויין וזה ברור:
סעיף יא. (יח) יאריך ו' דתירוכין וי"ו דשיבוקן ווי"ן שניה דובדו שמא ידמו ליו"ד:
הג"ה. נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר,. מווי"ן אחרים קצת אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו):
יח יאריך ו' דתירוכין. אפשר לומר שאם כתב יוד בין גבי פיטורין ואף דכתב הרא"ש דאין לכתוב יוד מ"מ פשיטא דאין ראי' רק דאין צריך יוד אבל לא דאסור לכתוב יוד ע"ש ואדרבא משמע ברא"ש דרק בב' יודין לא הוי מלה כלל אבל לא ביוד וא"ו ועיין בסמוך:
סעיף יב. יכתוב תרוכין שבוקין חסר י' ראשונה אבל (יט) פיטורין מלא בשני יודין:
הג"ה. וי"א דפטורין ג"כ רסי יו"ד ראשונה (בסדר גיטין דמהרי"ל ובסמ"ג) וכן נוהגין ולכן צריך להאריך ג"כ וי"ו של פטורין ונהגו לכתוב בגט בתחלה. שבוקין פטורין תרוכין ואח"כ פש"ת ואח"כ תש"פ ואם שינה בזה אין עיכוב בדבר:
סעיף יג. למהך חסר יו"ד:
(יט פיטורין מלא. אבל רש"י פי' להיפיך דפיטורין משמע פטור וחובה ולפי זה להיפיך אין לכתוב פיטורין כלל רק בלא יוד ומ"מ אפשר דאין קפידא לפירש"י דשאני הכא דכותב גט פיטורין כמ"ש הח"מ להרא"ש ולפי זה אפשר דרק פיטורין אין לכתוב ביוד דיש לחוש לפירש"י אבל תירוכין ושבוקין אפשר דיכול לכתוב ביוד ואין צריך להאריך ובש"ס אמרו יאריך דזה קל יותר להאריך הוא"ו משיכתוב עוד יוד אבל אם כתב יוד אפשר דוודאי כשר בלא האריך:
סעיף יד. יזהר יפה ברגל של ה"א של (כ) למהך שירחיקנה מגנה וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר אלא שבזה צריך ליזהר יותר:
כ למהך שירחיקנה. הרמב"ם לא זכר זה ותמהו עליו ונעלם מהם דהוא גירסת הר"ן דאין גורסין רק למהך בלא יוד דאי כותב ביוד יש לפרש לי מחך אבל בלא יוד אין לחוש לשחוק ע"ש וזהו גירסת הרמב"ם אבל מ"מ לדינא בוודאי יש ליזהר בזה כדעת רוב הפוסקים ועמ"ש לעיל לדחות דעת ת"ה דפוסל רגלי ה' וק' הנוגעין מדברי הרא"ש ובסי' זה כתב הב"י דבלא"ה אין מהרא"ש ראי' דלשון יזהר יותר אין הכוונה שיאריך יותר וכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו שלא זכר כלל דיאריך יותר:
סעיף טו. לא יכתוב לאתנסבא אלא להתנסבא (ואנש חסר יו"ד מרדכי) (כא) דילג ה' דלהתנסבא וכתב לתנסבא כשר (רשב"א אלף קס"ו):
עיף טו. עד"ז צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהא בו משמע ב' עניינות:
כא דילג ה' דאהתנסבא כשר. הרשב"א נתן טעם דאפי' לא כתב כל התיבה כשר דהא לא אמרינן והוא ששייר מקום להתנסבא ודוקא בהנך יש קפידא שיש בהם פי' אחר ולדידי צ"ע בזה דהא בנדרים אמרינן דלקרבן לא אוכל לך משמע לא קרבן בפת"ח תחת הלמ"ד כמו שפירשו שם המפרשים וכן מוכח בש"ס סוף מנחות זאת התורה לעולה אינו צריך לעולה והיינו דמפרש לעולה לא עולה ע"ש וא"כ הכא דאין הגט מנוקד יש לפרש להתנסבא בפת"ח והבעל יכול לומר דלכך נתכוון והוי כמו לא תנסבא וצ"ע:
סעיף טז. לא ימחא באל"ף:
הג"ה. ואם כתב בה"א וכבר ניתן הגט כשר (ב"י) ואם נכתב (כב) ימחי ביו"ד פסול אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון (מ"כ בתקון):
כב ימחי ביו"ד. בביאור הגר"א תמה על זה מדברי הרשב"א דלעיל ובאמת יש לומר דימחי יש ת' לר' דאין צריך להאריך כמו שכתב הרא"ש לפרש על הכאה והוי ג"כ שינוי בכוונה רק הואיל ואינו שינוי כ"כ כמו ודין וכדומה מכשיר הרב בשעת הדחק. שוב ראיתי בס' ג"פ שכתב כן ע"ש. והנה בנוסח הגט שבפירש"י כתיב ואינש ביו"ד אחר א' וכן לא ימחי ביו"ד לבסוף ע"ש:
סעיף יח. צריך (כג) שלא יהא בשיטה אחרונה לא ספר תרוכין ולא גט פטורין ולא אגרת שבוקין אלא כדת משה וישראל לבד ויעשה ממנה אותיות גדולות כדי שלא יסיים באמצע שיטה משום (כד) דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת ואין ראוי לעשות כן ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל לא נפסל בכך:
סעיף יט. אם כתב וישראל אל"ף למ"ד כאחד לא נפסל בכך ודוקא בדיעבד או במקום עיגון כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סי"ו:
סעיף כ. כיון שאנו מכירין סגנון הדבר אין לפוסלו בשביל דילוג אות אחת:
כג שלא יהא בשיטה אחרונה וכו'. לפי שיש לי לתמוה הרבה בדברי הפוסקים בענין זה ראיתי להאריך קצת בזה. והנה יסוד דין זה הוא מהא דפרק ג"פ וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מ"ט לפי שאין למדין משיטה אחרונה והאריכו התוס' שם לפלפל האי דינא דכתיב שריר וקיים וכן בגט דכותב כדת משה וישראל אם שייך דין זה והעלו שם בשמו של ר"ת דגם עכשיו אין למדין משיטה אחרונה לפיכך כתבו שאין לכתוב ודין כיון שהוא עיקר הגט לר"י דמספקא לן בש"ס אי הלכה כר"י ומסקנא משמע דבעינן ודין הילכך אין לכתוב בשיטה אחרונה רק כדת משה וישראל בלבד זהו תורף דברי הפוסקים רובם ככולם בענין זה. ותמהני מאוד על דבריהם ז"ל דפשיטא שאין ענין גט לשטר בענין זה ואדרבא כיון דודן עיקרו של גט ובלי ודן אין כאן גט כלל א"כ מאי חשש יש ללמוד משיטה אחרונה ודוקא בשטר יש לחוש שמא לא צמצמו העדים חתימתם והוא הוסיף אותה שיטה מדעתו הילכך ממילא אין כותבין שום דבר חידוש או תנאי בשיטה אחרונה לפי שלא נלמוד ממנה כמו שפירש רשב"ם שם רק חזרת השטר כותבין שאם לא נלמוד אין קפידא וא"כ פשיטא דהיינו דוקא בשטר דבלי אותה שיטה שכתוב בה החידוש והתנאי הוי שטר לכך חיישינן דהוא הוסיף ומהאי טעמא אין כותבין לפי שנקיים השטר בלי התנאי והחידוש והוא שלא כדין אבל בגט כיון דודן עיקרו של גט הוא ובלעדו אין כאן גט כלל למאי ניחוש כיון דיש כאן עדים חתומים בו פשיטא דהוא לא הוסיף ודן רק נכתב באמת לפני העדים החתומים דאל"כ אין כאן גט כלל ועל מה חתמו ובשלמא אי הי' כתוב תנאי או דבר חידוש דבלעדו הוי גט שפיר אין ללמוד ממנו כמו בשטר רק הגט הוא כמו בלי אותו תנאי ואותו חידוש וממילא אין לכתוב תנאי וחידוש בשיטה אחרונה בגט אבל דבר שאינו תנאי וחידוש רק עיקרו של גט ובלתי דבר זה אינו גט כלל למה לא נוכל לכתבו בשיטה אחרונה למה לא נלמוד ממנה והוא תמוה לפע"ד:
הן אמת כי לפי דעת הפוסקים דס"ל דאם הניח שיטה חלק ולא החזיר מענינו של שטר מ"מ פסול כמ"ש התוס' פרק גט פשוט בד"ה וצריך שיחזור במסקנא דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו והיינו דאם נלמוד בהרחיקו נלמוד ג"כ בלא הרחקו ואז יש לחוש דהם לא צמצמו והוא זייף אותה שיטה. ולפי זה יש לומר דהכא נמי גזרינן שיטה אחרונה היכי דכתיב ודן משום דאם נלמוד ג"כ היכי דיהא כתוב תנאי ודבר חידוש בשיטה אחרונה מה דבלתי תנאי זה הוי גט ואז דין הוא שאין ללמוד כמו בשטר. אמנם מה דמשמע להדיא מדברי הפוסקים דרך דינא לא תליא כלל בהך פלוגתא אי נשאר חלק שיטה אי למדין כמבואר להדיא בדברי הב"י סי' זה שאחר שהביא דברי הפוסקים בענין זה הביא אח"כ דיש מחלוקת בהנ"ל ומבואר בדבריו דלא תליא הא בהא כלל אלא אפי' לדעת הפוסקים בחלק שיטה מ"מ פשיטא דהיינו דוקא בחלק שיטה כיון שנלמוד דבר חדש ותנאי משיטה אחרונה אתי לאיחלופי ללמוד ג"כ בלא הרחיקו אבל הכא בגט בכתב ודן בשיטה אחרונה אין זה לימוד כלל רק דמשוינן לי' גט כשר כשאר גיטין לא שום חידוש ותנאי א"כ לא שייך לומר דנלמוד אפי' חידוש ותנאי:
גם בלא"ה בעיקר מה שחדשו הפוסקים הך דינא הוא לפי דחששו לדעת ר"י דודן עיקר בגט אבל לפעד"נ פשוט דוודאי אי לא כתב הרי את מותרת לר"י הוי ודן עיקר ולר"י באמת אין כותבין הרי את מותרת כלל כיון שכותב ודן דיהוי ליכי וכו' להתנסבא לכל גבר דיתיצביין הרי נכלל בזה הכל אבל אם כתב הרי את בוודאי אין ודן עיקר רק לעשותו להרי את יד מוכיח דלדידי' בלא"ה לא הוי יד מוכית והשתא כיון דחזינן לת"ק מכח סברא מבחוץ דאין אדם מגרש את אשת חבירו הוי יד מוכיח א"כ לר"י בודן הוי וודאי הרי את יד מוכיח א"כ כיון דלא חיישינן לזיוף דהא וודאי נכתב ודן א"כ ממילא לאו עיקר הגט הוא ועיקר הגירושין בהרי את וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב בדברי ר"י דאף דעיקר הגט הרי את מותרת צריך לכתוב ודן הרי דמודה ר"י דהרי את עיקר הגט הוא רק בעינן זה לעשותו יד מוכיח א"כ פשיטא דיד מוכיח הוי עכ"פ אפי' כתוב בשיטה אחרונה:
ובהכי ניחא מה שהקשו הפוסקים דבפ"ק דנדרים מוכח דשמואל כר"י ובפ"ב דגיטין קאמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודן לא קאמר ודחקו ליישב ולפי הנ"ל לק"מ דכיון דכתב הרי את מותרת אפי' כתב ודן שלא לשמה פשיטא דהרי את הוי יד מוכיח עכ"פ ועיקר הגט הרי את מותרת ונכתב לשמה ומה ענין לשמה ליד מוכיח דהא לת"ק הוי יד מוכיח בסברא דאין אדם מגרש אשת חבירו ונהי דלר"י לא מהני זה מ"מ בכותב ודן רק שלא לשמה הוי הרי את יד מוכיח ואף דמודינא דאפי' לא כתב הרי את לר"י וכתב ודן הוי הך ודן עיקר הגט וסגי בהכי דהא כולל הכל מ"מ מתניתין דנותן עצה טובה לסופר שלא יצטרך לכתוב אח"כ הרבה א"כ יותר נוח לו לעשות הרי את עיקר וודן ליד מוכיח משלא לכתוב ודן ויצטרך לכתבו אח"כ דהוא יותר מהרי את מותרת ועכ"פ ברור דמודה ר"י דכל שכתב הרי את מותרת הוי הא עיקר הגט ודן רק לישוי' להרי את ליד מוכיח ולק"מ קושית תוס' והר"ן:
גם בלא"ה מה שחששו הפוסקים לדעת ר"י הוא לפי דמיבעי' לן בש"ס אי בעינן ודן ומסקנא משמע דבעינן ודן. גם בפ"ק דנדרים משמע דרק במנאי מדחה התם משום דאין אדם מגרש אשת חבירו משמע דודן בעינן וקיי"ל כרבא דלא הויין ידים. אבל באמת נראה לפע"ד דאין מכל זה ראי' ודברי הרמב"ם ברורים דפוסק כת"ק דגופו של גט הרי את מותרת כמו שאבאר והוא דרש"י פי' בהך בעי' דהספק הוא אי הלכה כר"י או כת"ק והוא תמוה לפע"ד דבכהאי גוונא פשיטא דלא הוי להו לאיסתפוקי בפשיטות אי בעינן ודן ומי סני להו לומר הלכה כר"י או אין הלכה כדרך כל סוגית הש"ס. ועוד דלמה נטרו בהך בעי' עד אחר שזכרו מימרא דאביי דלא לכתוב ודון רק ודן [והנה התוס' הקשו שם לאביי דהא סובר דלא בעינן ודן פ"ק דנדרים ותרצו לשופרא דשטרא, והנה פשוט הוא שאי אפשר לפרש דקושייתם כיון דלא בעינן ודן אין קפידא בכותב ודון דהא ליתא דהא בכלהו שיש חילוף במשמעות יש קפידא. ועוד מה זה שתרצו לשופרא דשטרא דמשמע דמה שאמר שלא לכתוב ודון הוא רק לשופרא ובאמת נראה מדברי התוס' דיש קפידא בכל הני דאביי כמבואר שם וברור דכוונת התוס' להקשות דהכא משמע עכ"פ דבעי ודן ועל זה תרצו דלשופרא בעי לה ומ"מ כיון שכותב ודן יש קפידא כשיכתוב ודון וכתבתי זה לפי שהוא סיוע לענין הנרצה בדברינו פה]. גם לא ידעתי מאי מקום ספק יש כאן כיון דכללא הוא בעלמא הלכה כת"ק ומאיזה צד יסתפק להם פה דהלכה כר"י ואי משום דמשמע להו דקיי"ל לא הויין ידים הוי להו לפרושי צדדי הספק:
וברור דכך הכוונה דוודאי פשיטא דלא נחלקו ר"מ ור"י בנוסח הגט כיצד כותבין אותו דהא יש כמה דברים בגט דלא נזכר לא בדברי ת"ק ולא בדברי ר"י רק בגופו של גט נחלקו איזה גופו של גט הכורת והשאר טופס בעלמא והיינו דמיבעי' לן בש"ס אי ס"ל לרבנן דלא בעינן ודן כלל אף בנוסח הגט או דמודים דבעינן ודן רק עיקר הגט הרי את מותרת והיינו דמסיק דבעינן ודן דרק בגופו של גט נחלקו וזה שכתב הרמב"ם בפשיטות דגופו של גט הרי את וכו' כת"ק ומ"מ בנוסח הגט זכר ודן משום דמסקנא דש"ס דבעינן ודן אפי' לרבנן רק אינו גופו של גט רק הרי את מותרת וזה שזכרו הך בעי' בתר מימרא דאביי לפי שאמר דלא לכתוב ודון רק ודן ואביי סובר כת"ק כמבואר פ"ק דנדרים ויש להסתפק בו ג"כ אי כוונתו כשכתב ודן לא יכתוב ודון או דסובר באמת דודן נוסח הגט הוא רק גופו של גט אינו לת"ק דפסק כוותי' ומעתה ממילא הלכה כת"ק ואף דקיי"ל כרבא בידים שאינן מוכיחות מ"מ הא קאמר פ"ק דנדרים דמודה רבא דאין אדם מגרש אשת חבירו. ומה שכתב הר"ן שם דזהו במנאי דוקא הוא תמוה לפע"ד דאי בודן אכתי רבא כר"י א"כ לא הועלנו כלום דאכתי רבא כתנאי וברור דעיקר הקושיא ממנאי דמודן בלא"ה לא קשיא כלל דשאני גט דנתינת הגט לידה מורה דבגט מגרש לא באמירה כיון שנותן לה הגט ואומר הוי יד מוכיח דבגט זה מגרשה רק ממנאי קשיא להו ואהא משני דאין אדם מגרש אשת חבירו:
ובהכי ניחא מה שיש לתמוה התם דרבא גופא קאמר בתר הכי לחלק מגט לנדרים דאין אדם מגרש אשת חבירו ומעיקרא מוקי רבא מילתא דשמואל כר"י משום דמתניתין קשיתי' דקתני שאני אוכל לך וקשה מאי קושיא שאני גט דאין אדם מגרש אשת חבירו והוא תמוה לכאורה. ולפי הנ"ל ניחא דוודאי פלוגתא דאביי ורבא רק בידים שאינן מוכיחות כגון מודרני ממך בלבד או שאני אוכל לך בלבד אבל במתניתין לפי פירושו של שמואל דחדא קתני ודייק לי' ממשנה דאל"כ לך למה לי א"כ מוכח דמודרני ממך שאני אוכל תרווייהו בלא לך הוי ידים שאינם מוכיחות והשתא כמו דהכא לרבנן הוי נתינת גט יד מוכיח לסייע להרי את כמו כן הי' מהראוי להיות יד בשאני אוכל עם מודרני ממך דאף דכתב הר"ן דסובר דמ"מ יש לפרש מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני מ"מ פשיטא דאם נפרש כך דג"כ יש לפרש נתינת הגט לראי' שנתגרשה ובדיבור מגרש לה וכיון דס"ל לרבנן דנתינת גט מועיל לעשותו להרי את ליד מוכיח כ"ש דשאני אוכל הוי סגי לישווי' למודרני ממך ליד מוכיח כיון דבהדיא קאמר שאני אוכל וכיון דמוכח במשנה דאפי' כהאי גוונא לא מהני וודאי ר"י הוא אבל במודרני ממך בלבד דנחלקו אביי ורבא בוודאי לא דמי לגט מכח ודן כיון דנותן הגט לידה רק ממנאי קשיא להו ומשני רבא דאין מגרש אשת חבירו ולא בעינן ודן ולא בעינן מנאי ושמואל נמי לא סבר לה לדר"י רק מתניתין מוקי לה כר"י מכח קושיא דרבא ואף דמצינו דסובר דלא הוויין ידים היינו בהך גוונא דנחלקו אביי. ורבא לא בהך גוונא דמודרני ממך שאני אוכל ולא בגט דדמיא להך כנ"ל:
ועוד נראה לפע"ד דעיקר מה שהבינו דהנך סוגיות מתחלפות דבגיטין פליגי בודן ובנדרים פליגי במנאי ובאמת מלבד מה דקשה שלא יזכירו ליישב בנדרים דהא הוי כתנאי בודן אבל בלא"ה לא הבנתי כלל מה שאמרו אין אדם מגרש אשת חבירו דלשון זה יאמר על מנאי דהא על אדם המגרש קאי וכי חיישינן דלאחרת מגרש לכן נראה דכך הכוונה דוודאי המחלוקת בודן וטעמא דת"ק לפי שהוא נותן הגט לידה מוכיח דבגט זה מגרשה רק שיש להקשות על זה דאי על מה שהגט בידה סומכין הא מזה לא ניכר דהבעל נתן הגט וכל ההיכר מכח כתיבת הגט והרי לא נכתב בו שבגט זה מגרשה ועל זה קאמר דזה שהגט בידה הוי יד. מוכיח דהבעל מוסרו לידה ולא אחר דאין אדם מגרש אשת חברו אם כן ממילא הוי יד מוכיח דבגט זה נתגרשה ולא ס"ל לחכמים דיש לומר לראי' מוסרו לה אבל בנדרים מודי רבנן דהוי יד שאינו מוכיח לגמרי. ולפי זה מיושב ג"כ קושיא הנ"ל דזהו לרבא ואביי דנחלקו ביד שאינו מוכיח סתם אבל לשמואל דסובר אפי' במודרני ממך שאני אוכל לך הוי יד שאינו מוכיח בוודאי דלא כרבנן רק ר"י ולפי זה עכ"פ מוכח דהלכה כרבנן וכמו שפסק הרמב"ם והך ודן אינו מעיקר הגט רק לשופרא דשטרא נכתב דכך נוסח הגט כמו שאר דברים הנכתבים בגט ולפי זה פשיטא דאין כאן בית מיחוש לכתבו בשיטה אחרונה. והנה מדברי המחבר משמע דרק בכתב יותר מכדת משה וישראל לא נפסל והיינו דנכפל תירוכין שבוקין פיטורין אבל אם כתב כל ודן משמע דמעכב וכן נראה מה שכתב הדון דע"מ מהני ואי דיעבד לא נפסל כלל מה צורך לע"מ אבל לפי מה שכתבתי נראה פשוט דעכ"פ דיעבד אין כאן בית מיחוש כלל אפי' ליתנו לכתחילה בלא עיגון כנ"ל:
ודע דכל מה שטרחנו פה והארכתי לברר דלית הלכתא כר"י בודן לאו לענין לכתבו בשיטה אחרונה בלבד הוא רק לפי שתמהני מאוד על נוסח הגט הנזכר בראשונים ונוהג אצלנו שכתוב ודן וכו' פיטורין כדת משה וישראל והרי יש כאן קולא גדולה וחשש איסור א"א שהרי במשנה נאמרו דברי ר"י בלשון הזה ודן וכו' פיטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין ובודאי לא לחנם זכר ר"י הך להתנסבא בתר ודן משום דס"ל דבעינן יד מוכיח דבגט זה מגרש לה והשתא כיון דעיקר הגירושין הם הרי את מותרת שהוא מתיר אותה לכל א"כ פשיטא שצריך להזכיר בפי' שבגט זה הוא מתירה לכל ולכך אף דאפשר דבנוסח גט של ת"ק הי' כתוב למהך וכו' למעלה אבל לר"י בעינן הך למהך להתנסבא בתר ודן להורות דבגט זה מתיר אותה להנשא והשתא אי נימא דקיי"ל כר"י דבעינן ודן דוקא א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל נוסחי גיטין דכתיב למהך להתנסבא קודם וכן בנוסח שכותבין הרי את מותרת נכתב קודם ודן דהא אין כאן הוכחה דבגט זה מתירה לכל אדם תדע דהא ת"ק קאמר גופו של גט הרי את מותרת ור"י קאמר ודן ובנוסחי גיטין הרבה לא נכתב הרי את כלל וע"כ כיון דכותבין למהך להתנסבא הוי במקום הרי את א"כ כיון דזהו גופו של גט האיך לא יזכיר דבגט מתירה לא בדיבור בעלמא והדבר תמוה מאוד לפע"ד ושאלתי פי גדולים חכמי לב ולא מצאו מענה לזאת טרחתי לברר דלית הלכתא כר"י כלל רק דכותבין ודן מחמת דמסקנא אפי' לרבנן כך הוא נוסח הגט עכ"פ וא"כ ממילא אין בית מיחוש אם כתוב למהך קודם ומ"מ על הפוסקים דפסקו כר"י הדבר תמוה מאוד ומאי איכפת להו אם הי' כותבין כפי נוסח הנאמר במשנה לדברי ר"י דהא וודאי לא יזיק ומאיזה צד הכניסו עצמם באיסור גט החמור בדררא דאיסור דאורייתא וצע"ג בזה:
כד דאיכא למיחש. עב"ש ומשמע מדברי הר"ן שהביא ב"י דאם יש ריווח לפני חתימת העדים לכתוב שטר עליו כשר דאין לחוש דוודאי לא חתמו העדים בחצי שיטה דהי' להם לחוש שיעשה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ולפי זה אפשר דבכהאי גוונא לכ"ע מותר אפי' לכתחילה ולא החמירו רק בחצי שיטה דאי אפשר לכתוב שטר קודם דאז יש לחוש שחתמו בחצי שיטה ואין למדין הימנה ושורה שלפני'
סעיף כא. אם כתב (כה) ברביעי עשרים יום לירח שבט ודילג ולא כתב בשבת וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב עשרים הגט כשר וי"ח [לא] פוסלין בכה"ג (ריב"ש סי' קי"ג):
כה ברביעי כ' יום לירח שבט. זהו דעת הרא"ש ור"ת וריב"ש חולקין ומבואר טעמם דאין לומר דטעו בעיבור החודש כיון דהוא לאחר רוב אבל מ"מ נראה דכ"ע מודים דכל שהוא מוקדם וניכר הקדימה מתוכו בוודאי כשר ולא נחלקו כאן רק דס"ל שאין ידוע אם ברביעי אמת או כ' יום אמת דתרווייהו ליכא למיתלי בטעות א"כ הוי כאין בו זמן אבל בנודע בבירור מתוך הגט שהוא מוקדם כשר דאין לחוש לכלום אבל מדברי הרשב"א בתשובה חלק שלישי סי' ד' בשטר מתנה שהיתה בשנת נ"ח וטעה הסופר וכתב שנת נ"ז ובמתנה נאמר לחתנו ועדיין לא הי' חתנו אז וכתב על זה הרשב"א וז"ל ומאי דכתב מר נמי דהיכי דמוכחא מילתא דמוקדם הוא כשר וכו' עד דאין מכשירין שטר את המוקדם אע"פ שהקדמתו ניכרת ע"כ. מבואר מדבריו שם שאפי' הי' מקום לתלות בטעות היינו להכשיר העדים שלא יהיו פסולים אבל להכשיר המתנה לא מהני אף דניכר הקדימה ואפשר לחלק ולומר דשאני התם דהזמן גופא מוקדם ואינו מוכיח מתוך הזמן גופא הקדמתו רק ממה שכתבה לחתנו אבל היכא דבזמן גופא ניכר הקדימה כגון הכא דברביעי מורה על הקדימה בהא מודה הרשב"א דלאו מוקדם הוא כיון שניכר הקדמתו בזמן הוי כאינו מוקדם כלל. אמנם ממה שטרח הרשב"א שם לדחות הראי' שהביא השואל שם מהך דשטר שזמנו בשבת משמע דאפי' בכהאי גוונא פליג ועדיין יש לחלק ודו"ק. ועמ"ש בסת"י סי' מ"ג ס"ק ה' כ' כ"ג כ"ד מענינים אילו באריכות:
סעיף כב. (כו) אם לא האריך ווי"ן שאמרנו או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו או שלא כתב היוד"ן היתירות הרי זה גט פסול חוץ מב' יודי"ן הנוספות בדיתיהוייין ודיצבייין שאינו אלא מנהג. וי"א דאם לא כתב דיתהוייין רשאה רק כתב (כז) זאת תהא רשאה עדיף טפי (הר"ן פ' המגרש ובעיטור) וי"א שאם לא ערער הבעל כשר ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל אא"כ (כח) כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו:
סעיף כג.
אייר יש לכתכו לכתחילה בב' יודי"ן (וע"ל סעיף ז'):
סעיף כד. כסלו חסר יו"ד:
סעיף כח. אם הוה ציה לכתוב בשנים עשר וכתב כי"ב כשר:
סעיף כו למנין בחד יו"ד:
סעיף כז. שאנו מנין בלא וי"ו:
הג"ה. ואם כתב ו' אין לפוסלו בשעת הדחק (ריב"ש סי' שי"ד) ואם נהגו לכתוב כך אין לפוסלו וה"ה אם כתב למנין שאנו מונין במתא וכל כיוצא בזה:
סעיף כח. דיתבא על נהר פלוני בחד יו"ד:
ואם כתב די יתבא כשר (ב"י):
סעיף כט. במתא פלונית דמתקריא פלונית בלשון נקבה:
סעיף ל. נהגו לכתוב העומד במקום פלוני קודם וכל שום:
הג"ה. וי"א דיש לכתוב החניכה קודם העומד במקום פלוני וכו' (ועיין בפסקי מהרא"י סי' רמ"ז) וכן נוהגין במדינות אלו ונהגו לכתוב פלוני בן פלוני ולא בר פלוני ואם כתב בר הגט כשר (מהרי"ק שורש כ"ו): סעיף לא. נהגו לכתוב וכל שום דאית אי ולאבהתי:
סעיף לב. אם כתב בדלא אנים במקום בדלא אניסנא לא נפסל וכותבין אניסנא מלא ביו"ד אצל הנו"ן (מהרי"ו):
סעיף לג. נהגו לכתוב פטרית קודם ושבקית ונהגו לכתוב ותרוכין בוי"ו אחר הרי"ש:
סעיף לד. יתיכי בג' יודי"ן ליכי בב' יודי"ן:
סעיף לה. נהגו לכתוב דהוית תיבה אחת:
הג"ה. אם לא כתב מן קדמת דנא רק כתב דהוית אנלתתי (מ"כ בתקין) או דלג מלת אנתתי (ר"ד כהן) או מלת דהוית (הגהות אלפסי פ' המגרש) כשר: סעיף לו.
אנתתי בלא יוד אחר האל"ף:
סעיף לז. בנפשיכי נהגו לכתוב בב' יודי"ן. ואם כתבו חסר כשר (ד"ע וכ"מ במרדכי):
סעיף לח. להתנסבה נהגו לכתבו בלא שום יו"ד. ואם כתב יו"ד אחר ה"א כשר (הגמ"י פ"ד מרדכי בשם י"א סברי דלכתחילה כותבין ביו"ד): סעיף לט. בידיכי בג' יודין:
סעיף מ. נהגו לכתוב מן שמי מן יומא דנן ולעלם. וי"א דאין כותבין מן שמי (סמ"ג וסמ"ק ותשו' רשב"א) וכן נוהגין במדינות אלו:
כו אם לא האריך וכו' הרי זה פסול. זהו מה שאמרו בש"ס לא לכתוב ודין אלא ודן ולכאורה משמע דהוא רק לכתחילה אבל מ"מ מוכח דמעכב דיעבד דלכתחילה פשיטא דכל ההי"ן צריך שלא ידבקו בגגן ואפי' דיעבד מוכח מדברי התוס' דבעינן דוקא תינוק דלא חכים יקרא האות כהוגן וע"כ דבהנך אפי' תינוק דלא חכים לא מהני. איברא דקשיא לי הא אביי סובר ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים א"כ נהי דנימא דמ"מ בעינן ודן לשופרא דשטרא כמו שכתבו התוס' או כמ"ש לעיל דבנוסח הגט אף לרבנן בעינן ודן רק בגופו של גט מהו נחלקו מ"מ ס"ס אם כתב ודין ביו"ד פשיטא דעכ"פ יד שאינו מוכיח הוי דכוונתו בגט זה תתגרש א"כ למה לא יוכל לכתוב ודין וכן כלהו ואפשר דאביי גופא רק לכתחילה אמרה שיהא הגט כשר לכ"ע כמו דס"ל להפוסקים כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ אתקין רבא לאפוקי נפשי' מפלוגתא וה"ה הכא לאביי אבל לדידן דס"ל לא הויין ידים באמת מדינא פסול. ואפשר דגם כוונת התוס' שם שהקשו לאביי לא נתכוונו להקשות דמוכח מכאן דבעי ודן ותרצו דלשופרא בעי ודן רק הקושיא היתה נהי דבנוסח הגט בעי ודן מ"מ אם כתב ודון יד שאינו מוכיח הוי עכ"פ ומהני לאביי ועל זה תרצו דאביי רק לשופרא קאמר לכתוב ודן שיהא במשמע טפי דבגט זה מגרש לה אבל לדינא מודה דבכתב ודין ביו"ד ג"כ מהני ומ"מ כתבו למטה ופלפלו להכשיר בלא האריך הרבה דמשמע בקיצר כעין יו"ד מודים דפסול היינו לדידן דס"ל יד שאינו מוכיח לא מהני:
והנה הב"י הקשה על תשובת הרא"ש שהביא הטור בלא האריך הווי"ן במה נפשך אי תינוק קורא אותו כדין בוודאי כשר ואם לאו מה מהני מה שיתקנו ובאמת לק"מ דמשמע להדיא מדברי התוס' דבאותן מקומות שזכרו בש"ס להאריך לא מהני תינוק דלא חכים דאל"כ גם בשאר יודי"ן בעינן שיקרא אותם תינוק ע"ש רק דהרא"ש סמך על הפוסקים דבלי ערעור דבעל או שכתבו הבעל וסופר על פי ציוויו לא איכפת לן ולא סמך עליהם רק במקום עיגון אבל בלא האריך הרבה אפי' שלא במקום עיגון הי' מכשיר בלי תיקון כלל כמבואר בתוס' וזה ברור. איברא הא וודאי קשיא מה שכתב כי בוודאי הי' דעת הבעל להאריך אותם ב"ד והא בעינן שישמע מפי הבעל ואפי' אומר אמרו לא מהני ואפשר דרצה לסמוך בעת הדחק על סברת הרא"ה והר"ן בממנה סופר מהני וכאן הוי כאילו ציוה שב"ד יתקנו והוי כממנה סופר וצ"ע והעיקר לפע"ד דכל כי האי טוב יותר להכשיר בלי תיקון כלל מלתקן כי מזה יוכל לבוא תקלה לתקן אפי' היכי דאיכא קפידא ובהא וודאי אינו מועיל אפי' ציוה הבעל כל שלא שמעו מפיו:
כז ואת תהא רשאה. לשון זה לא נזכר בר"ן כלל דפשיטא דלא מהני רק על מה שאמרו דיתיהוייין תלתא יודי"ן והיינו דבב' יודי"ן בסוף אינו מורה דלה הוא מדבר שהיא תהא רשאה רק על נשים דעלמא ועל זה כתב בעל העיטור דלאו דג' יודי"ן דוקא רק אם כתב לשון המורה דלה מדבר עדיף טפי מג' יודי"ן והיינו דיתיהוי את רשאה דבמקום ג' יודי"ן ונ' כותב תיבת את להורות דלה הוא מדבר אבל הך לישנא ואת תהא רשאה אינו לשון כלל בגט להיות נמשך לשלמעלה ולא חידש בעל העיטור רק במקום סוף התיבה של דיתיהוייין יכתוב תיבה שלימה את ע"ש בר"ן:
כח כתבו הוא. אמת שכ"כ הרבה מן הראשונים ז"ל ועל לשון הש"ס לא משמע כן ולפי פירושם קשה מה זה שאמר לא לכתוב ודין רק ודן דבמה נפשך אם הבעל אומר לו סתם לכתוב גט הרי כשר גם ודין ואי אין הבעל אומר רק ודין האיך יכתוב ודן לעבור ציוויו ואי דהכוונה לא יכתוב הגט רק כשיאמר הבעל ודן לא כשיאמר ודין ג"כ קשה דכשיאמר ודן הרי יכול לכתוב ודין דלא יוכל לערער גם אם הבעל עצמו כותב לא שייך אזהרה זו כיון דבעירעור תליא מילתא ואפשר דמודים הנך פוסקים דלאביי גופא אין קפידא כלל דידים שאינן מוכיחות הוי עכ"פ רק דלדידן דס"ל לא הויין ידים יש קפידא בזה כשהבעל מערער דוקא אבל לכתחילה אפי' אינו מערער כלל יכתוב באופן היותר מועיל כמו לאביי דסובר דהויין ידים ומ"מ לכתחילה לא יכתוב רק ודן ה"ה לדידן בלי עירעור:
סעיף מא. (כט) צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם. ולכתחלה טוב ליזהר לכתוב הרי את בשיטה אחת אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות כשר ליתנו (מהרא"י סקמ"ג):
סעיף מב. מותרת בוי"ו:
סעיף מג. די יהוי נהגו לכתבו ב' תיבות אמנם אם כתב דיהוי תיבה אחת כשר (מר' פ' המגרש) ואף אם לא כתב רק דהוי כשר בשעת הדחק במקום עיגון (ריב"ש סי' ר"ה):
סעיף מד. מנאי נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר
המ"ם ואם כתב יו"ד אחר המ"ם לא נפסל בדיעבד (ב"י בשם הר"ן והרשב"א): סעיף מה.
נהגו לכתוב תרוכין שבוקין פטורין:
כט צריך לכתוב והרי את מותרת. בזה יש מחלוקת הפוסקים. והנה בש"ס גבי הכותב טופסי גיטין משמע דצריך לכתוב הרי את וכו' אבל באמת תמהני דאף דס"ל לרבנן גופו של גט הרי את מותרת היינו דוקא בלי ודן אבל אם כתב ודן כר"י וכמבואר במשנה ודן די יהוי לכי ס"ת וכו' למהך להתנסבא לכל גבר וכו' פשיטא דסגי בהכי דרבנן מקילין טפי מר"י דבהרי את בלבד הוי גופו של גט אבל נוסח דר"י פשיטא דמהני לרבנן וכמו כן לר"י פשיטא דלא בעינן הרי את מותרת דהא הכל נכלל בנוסח שלו והא דקאמר שמואל צריך שיניח מקום הרי את אתיא בין לר"י בין לרבנן כמ"ש לעיל ס"ק כ"ג ע"ש אבל בכותב גט לפנינו בציווי הבעל וכותב ודן וכו' מה צורך להרי את מותרת ורבנן מודי בהכי דעדיף טפי:
שוב ראיתי להגר"א שכתב כמו שכתבתי והביא דברי הנ"י ביבמות דטעמא דר"ת דלהתנסבא אינו מורה רק על נשואין ולפי זה צ"ל דמודה ר"י דצריך הרי את מותרת רק דמוסיף ודן ובזה נכונים דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב דלר"י ג"כ הרי את עיקר אלא שצריך ודן והיינו כנ"ל. ולפי זה פשיטא דקשיא למה זכר ר"י להתנסבא בתר ודן וע"כ שטעמו דבעינן שיגלה בפי' דבגט זה מתיר אותה להנשא ובזה אין מקפיד שיגלה דוקא בגט זה הוא מתירה אפי' בזנות דכיון דלא אמר חוץ מזנותך פשיטא דאינו מעכב ולפי זה התמי' הנ"ל קיימת על הפוסקים כר"י למה בחרו למהך להתנסבא קודם ודן דלא כדברי ר"י במשנה דנראה דלר"י בדוקא קאמר כמ"ש:
סעיף מו. בגט ארוסה כותבין דהוית ארוסתי ואם כתב (ל) דהוית אנתתי כשר. וי"א דה"ה להיפוך דכ' לאשתו ארוסתי כשר בדיעבד (ב"י): (ל) דהוית אנתתי כשר וי"א דה"ה להיפוך וכו'. דין זה כתבו רבינו ירוחם והביא ראי' מהא דקידושין הרי את אשתי הרי זו מקודשת ובאמת אין זו ראי' כלל דפשיטא דע"י הקידושין ג"כ נעשית אשתו כי בלתי הקידושין לא היתה נעשית אשתו וענינו בקידושין הללו תהא אשתי ובאמת תהי' ע"י זה אשתו שאי אפשר שתהא אשתו בלתי קידושין. וכן מה שהביא הב"י ראי' יש לדחות כמ"ש הט"ז הביאו הב"ש ס"ק ל"ט. גם מה שהביא ב"י בשם הרשב"א דהא אם יאמר הרי את נשואתי לא מהני בקידושין ואשתי מהני ש"מ דארוסה הוי אשתו לאו ראי' הוא לפע"ד דאשתו הוא בשיתוף הקידושין ונשואין היא נעשית אשתו אבל בקידושין בלבד הוית ארוסתו ונשואין בלבד הוא שם בפני עצמו לנשואין הילכך אם אמר הרי את נשואתי לא אמר כלום דאין הקידושין שום ענין לנשואין אבל אשתי מועיל דע"י הקידושין נעשית אשתו בהשתתפות הנשואין ובקידושין מתחילין האישות ובנשואין נגמר הילכך כיון שמסייע שתהא אשתו ואדרבא עיקרו ע"י קידושין, רק הנשואין גומרין שייך לומר הרי את אשתי אבל כאן שיאמר דהוית אנתתי דבאמת לא נשאה עדיין אינה אשתו אבל שם הוא אומר, שבזה תהא אשתו ובאמת יהא כן ולא כשיגרשה שלא תהא אשתו ולא היתה אשתו מעולם וצ"ע בזה:
סעיף מז. שי"ן ועי"ן שלא היו היודי"ן נוגעין בהם וכן היו"ד שע"ג האלף ושאחורי הצד"י שאינם נוגעין באות אם התינוק קורא אותם יפה אפי' הם בתורף יש להכשיר (לא) במקום עיגון:
סעיף מח. אם נדבקו רגלי ההי"ן אגנין אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותם
יש להכשיר במקום עיגון אפי' אם הוא בתורף ויפריד בסכין (וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו):
סעיף מט. אם חיסר תיבה א' מהטופם לא נפסל בכך וכ"ש אם חיסר וי"ו שניה של וכדו וכתב וכד (ב"י בשם תשו' הרשב"א) דמאחר שאין הענין משתנה אין פסול בחסרון זה (כ"כ הרא"ש בתשובה) וה"ה אם היו אותיות יתירות כל שאין הענין משתנה (ריב"ש סי' ר"ה) אבל אם נשתנה הענין פסול ולכן י"א דאם כתב לבריאת עלמה בה"א שהגט פסול דעלמה לשון נערה (הר"ד כהן) ויש מכשירין בשעת הדחק (בנימין זאב):
סעיף נ. אין לכתוב בגט בביטול מיני מודעי (ועיין נוסח הגט לקמן בסי' קנ"ד):
לא במקום עיגון. עב"ש ס"ק מ' בד"ה ולכאורה קשה ודבריו תמוהין לפע"ד דמה ענין נגיעת רגלי ההי"ן לעלמה דהתם לכ"ע עלמה קרינן לה משא"כ ברגלי ההי"ן הרי תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותו ה' וזה ברור: