תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קכה
במה נכתב הגט ותיקון הכתיבה והקלף ובו כג סעיפים:
סעיף א. אין כותבין את הגט אלא בדבר (א) שרישומו עומד כגון דיו וסיקרא וקומם וקנקנתום (פי' מיני צבעים) וכיוצא בהם אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט: (א) שרישומו עומד. בטור כתב רישומו ניכר ודעת הב"ח דלדעתו לא בעינן עומד כלל והוא תמוה דפשיטא דכל הני דקא חשיב לפסול רישומם ניכר וכ"ש בשחור דכתב הטור דוקא שנשחקו במים ופשיטא דפחמין תיכף לכתיבתן רישומן ניכר. אלא ברור דכוונת הטור שיהא רישומן ניכר לעולם וכן דרך הדיו אפי' לאחר זמן שנתיישן והדיו נופל מ"מ רישומו ניכר וזה ברור: סעיף ב. (ב) כתבו בדיעבד באבר בשחור בשיחור כשר (פי' אבר עופרת ושחור הוא כלי של ברזל שרושמין בו ושיחור הוא הפחם. ערוך): הג"ה. (ג) י"א הא דבאבר כשר היינו חתוכי אבר מעורבים במים (הטור והרא"ש) אבל אם כ' באבר עצמו פסול ויש לחוש לזה ולכתחילה נוהגין לכתבו בדיו טובה כמו שכותבין ספרים (סדר גיטין) ואין לשנות ויש מחמירין עוד לומר דהסופר יקרא כל אות תחלה קודם שיכתוב כמו בספרים (ג"ז שם):
ב כתבו כדיעבד באבר וכו'. זהו דעת הרמב"ם וכתבו הר"ן וה"ה שלמד כן מהא דקאמר מעיקרא לאתויי דר"ח ולא קאמר הא דרח"י ש"מ דהך דרח"י דיעבד דוקא ובמשנה לכתחילה קתני. ולפי זה לפירש"י דשיחור היינו הך דמתניתין קנקנתום א"כ אין ראי' מזה דוודאי כיון דרח"י חשיב שיחור לבסוף ש"מ דגרע שיחור מהני דחשיב מעיקרא א"כ במתניתין דקתני שיחור בהדיא האיך נימא דבא לאתויי הנך דעדיפי משיחור וע"כ דגרועי בעי לאתויי הילכך הוכרח לומר דבא לאתויי דר"ח אבל שפיר יש לומר דאפי' לכתחילה. ועוד כיון דלפירש"י שיחור היינו קנקנתום א"כ ע"כ דהכל לכתחילה דאי דיעבד הא שיחור ע"כ לכתחילה והאיך קא חשיב להו בהדי הדדי וזה ברור ולא ידעתי למה לא זכרו דעת רש"י דחולק בזה אפי' לכתחילה:
ג י"א הא דבאבר כשר וכו' הב"י כתב דהרי"ף והרמב"ם לא מחלקו בזה והיינו דס"ל דאליבא דרב לא מחלקינן בהכי והוא תמוה חדא דהרמב"ם פוסק דעל כל דבר שאין מתקיים כשרין לחתום דלא כרב דסובר דוקא מקרעין ועוד דאפי' למאן דפ סק כרב מ"מ הא מילתא דפשיטא דטעמי' דרב לאו משום דסובר דאין לחלק בין אבר למי אבר והכל הוי כתב דא"כ למה לא סגי במי מילין או ברוק דאטו יחלוק אהא דאמרינן אן מי מילין על גבי חי מילין וכ"ע מודי בזה וכן רוק מי איכא למ"ד דהוי כתב וע"כ דלאו משום דהוי כתב של מטה כתב סובר מקרעין דוקא א"כ כמו דמחלק בין עפץ ללא עפץ למה לא נחלק כן באבר כיון דפל גתא דרב לאו בהא תליא וברור דהרי"ף ורמב"ם מפרשי דאבר עדיף טפי וכשר ומעיקרא נמי באבר גופא מפרשינן לה דהא חזינן דר"ח בא לחדש מי עפצא קאמר בהדיא מי טרי' ועפצא א"כ רח"י נמי מדלא קאמר מי אבר רק אבר באבר גופא קא משתעי רק ס"ד דשמואל נמי באבר קאמר לכך מקשי עלי' דשמואל במי אבר קאמר ולפיכך השמיט הרי"ף כך משום דפוסק כרב לגמרי וממילא מילתא דר"ח באבר גופא קא משתעי וכ"כ הלח"מ והב"ח ולפי שיטה זו יש להחמיר באבר ובמי אבר לפסל הגט אפי' דיעבד כיון שהפוסקים מחולקין יש מכשיר בזה ופוסל בזה ויש פוסקין להיפך. וכמו כן לפי זה יש לפסול זה גט הנכתב בשחור בין בשחור גרידא בין במי שחור דכמו דלהטור דמפרש באבר במי אבר סובר דשחור מי שחור דוקא ה"ה להרי"ף ורמב"ם הוי להיפוך וכמו דאבר דוקא ה"ה שחור דוקא ולא מי שחור ולדידן יש לפסול שניהם אמנם בש"ס בהא דמשני בתר הכי לר' אבוה הא דאפיץ הא דלא אפיץ משמע כפירש"י דהתם פשיטא דהכוונה הך דר' אבוה דאפיץ והך דר"ח בלא אפיץ א"כ ה"ה מעיקרא הא באברא כך הכוונה דשמואל באברא ור"ח במי אברא:
סעיף ג. כותבין אותו במי עפצים (ד) והוא שלא יהיה הקלף מעופץ מפני שאין מי עפצים ניכר בו ואם כתב אינו גט וכן כל כיוצא בו:
ד והוא שלא יהא הקלף מעופץ וכו'. הטעם משום אין מילין על גבי מי מילין משמע דבשאר דיו כשר לכתוב על מי מילין אמנם היינו דוקא אם אין מילין שתחתיו כתב רק הקלף מעובד בעפצין אבל אם תחתיו נכתב גט שלא לשמה במי מילין והוא כותב למעלה בדיו יש להסתפק אי אמרינן כיון דגבי שבת חייב שתים א"כ הוי כתב וכשר או כיון דחזינן דעדים שאין יודעין לחתים לכ"ע לא מהני רק מקרעין או שיכתבו להם בדבר שאינו כתב אבל במי מילין בלא עפיץ או בסיקרא לכ"ע אין כותבין ש"מ דלא הוי כתב: ודברי הרמב"ם ז"ל בענין זה הם תמוהין לכאורה דגבי שבת פסק בפשיטות דחייב שתים ש"מ דהוי כתב וגבי גט פסק דיחתמו דוקא על דבר שאינו כתב כגון רוק וכיוצא בו והוא תמוה מאוד. [וראיתי להרב מהר"י ברלין בהגהותיו להרמב"ם הקשה על הרמב"ם גבי שבת דהא בש"ס אמרו דר"י גופא קאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה ופירש"י דלא הי' מיקל להביא חולין לעזרה ואם כן האיך כתב הרמב"ם בפשיטות דחייב שתים ומכח זה כתב דהרמב"ם כר"ל סובר דאיהו פשיטא לי' ולא דחינן ספיקא דר"י מפני וודאי דר"ל ע"ש ודבריו תמוהין ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בה"ג דפסק להדיא גבי גט דרושמין להם ברוק דוקא ולר"ל אפי' בסיקרא מותר כמבואר בש"ס] לכן נראה דסובר הרמב"ם דוודאי אין לדמות גט כשאין יודעין לחתום לגבי שבת דהתם כל דהוי כתב חייב אבל בגט דבעינן קיום החתימות וכל שרושמין להם קודם אין כאן קיום כדפריך בירושלמי עלה דרב דקאמר מקרעין ולאו כתב ידן של ראשונים הוא והיינו דלא מהני קיום ומשני דמרחיב להם הקרע וזה שייך דוקא בקרע או בדבר שאינו מתקיים דלאחר זמן יעמוד חתימת העדים בלבד אבל בסיקרא ובדבר המתקיים דנהי דאם יחתמו בדיו דיחשב כתב עליון כתב מ"מ אין כאן קיום ובזה לא שייך דירחיבו להם הכתב דא"כ יהא נשאר כתב אחרים קיים גם כן כיון דהם לא יחתמו על הרושם ממש ובוודאי מיירי דהרושמים אין יכולין לחתום בעצמן וע"כ דהם יכתבו על הרושם ממש וא"כ כתב ידן של ראשונים הוא והאיך יתקיים כתב ידן כיון שחתמו ממש על רושם הראשונים. ובירושלמי אמרו להדיא דקאמר ר"י לר"ל הואיל ואנו עסוקין בהלכות שבת נתיר אשת איש והיינו כמו שכתבתי דכתב הוי אבל קיים לא הוי ואם נתיר כך נתיר אשת איש דהא יכול לזייף חתימות כאילו ולא נוכל לקיים וכבר נפסק הדין לסמוך על ע"ח לכ"ע ולזה ס"ל לרמב"ם כהך דירושלמי ופוסק גבי שבת דחייב דהוי כתב וגבי חתימת העדים בגט פסק דוקא ברוק וכיוצא בו דבסיקרא וכיוצא בו נהי דהוי כתב מ"מ אין כאן חתימה כיון שאין כאן קיום. ובאמת בירושלמי מוכח דסובר רבא אפי' ברוק וכיוצא בו אסור דיוכל הבעל לערער קודם שיסתלק כתב הראשון ע"ש אבל בש"ס דילן מוכח דברוק מותר ולא חיישינן שיערער תיכף כשהכתב הראשון עומד משא"כ בדבר המתקיים פשיטא דאין כאן קיום לעולם כלל כנ"ל. ובש"ס דילן נמי אפשר לפרש כן דמה שאמרו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כך הכוונה דכי בשביל שמדמין גט לשבת לענין אי הוי כתב נעשה מעשה להחתים עדים בכתב זה דדוקא דיעבד סמכינן על ע"מ אבל לעשות מעשה לכתחילה הא אין כאן חתימה ואנן עדים חתומין בעינן ועכ"פ ברור דכך הוא דעת הרמב"ם ולפי זה היינו דוקא בחתימת עדים אבל לענין כתיבה לשמה כל שכתב בדיו על גבי סיקרא או על גבי מי מילין כשר ואף דאם כתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דעת הרמב"ם דאינו גט היינו דוקא בדיו על גבי דיו ופוסק כחכמים דר"י אבל בדיו על גבי סיקרא הוי ממש כמו גבי שבת והוי כתב מעלי' וכשר כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם בזה: והנה התוס' שם הקשו אהא דגט שהעביר עליו קולמוס לשמה דהא גבי שבת מוכח דאינו כתב לכ"ע ותרצו דהיכי דמתקן לשמה עדיף טפי ולפי דבריהם ע"כ דלמ"ד דכ"ע מודי גבי גט דלא שייך זה אלי ואנוהו א"כ אפי' בדיו על גבי דיו הוי כתב בגט ודברי תימא הם דבש"ס מוכח להדיא דלכ"ע אין כותבין על רשימה במי מילין בלא אפיץ דאל"כ מאי פריך לר' אבוהו דילמא סובר דגט שאני דמתקן בכתב שני לשמה. גם לא הבנתי כלל דברי התוס' דהאיך שייך דמתקן לשמה דהא לא שייך לומר דהוי תיקון רק אי הוי גט ועכשיו על זה אנו דנין דלא הוי גט רק אי הוי כתב א"כ האיך שייך לומר דהוי כתב משום דמתקן:
אמנם עיקר קושית התוס' לא הבנתי דהא בהדיא איתא בשבת דהך דכתב על גבי כתב תליא במחלוקת ר"י ורבנן א"כ פשיטא דה"ה הכא תליא במחלוקת ואין כאן מקום להקשות רק לראב"י דקאמר דכ"ע מודים בגט ולא פליגי רק בשם משום זה אלי ואנוהו וכן הקשו התוס' באמת בשבת שם אבל באמת לק"מ לפע"ד דסובר ראב"י דדוקא לענין כתב כיון דלא כתב כתב התחתון רק העליון לא מיחשב כתב לחייבו כיון דבעינן דוקא כתב משא"כ לענין לשמה דבאמת הוא כתב את הגט או השם רק מעיקרא לא כתבו לשמה ומה שהעביר עליו קולמוס לשמה סגי דבלי לשמה כל דעביד מעשה כל דהו לשמה סגי דמהאי טעמא איכא מאן דמכשיר בכתיבת חש"ו במה שגדול עע"ג וכמו כן גבי סוכה סגי במחדש בה דבר ואף דבש"ס דילן משמע דב"ה לית להו לשמה בסוכה כלל היינו משום דלא משמע (להו לפרש דב"ה מצרכו לחדש דבר בה אבל בירושלמי לא ס"ל לפרש דנחלקו בחג הסוכות לד' דשקלינן וטרינן בה טובא ולזה אמרו בירושלמי דב"ה ס"ל דבחידוש דבר סגי לשמה וב"ש סברי דלגמרי בעינן לשמה ואפי' אי נימא דהתם לא סגי בחידוש דבר אי בעינן לשמה רק ב"ה לחומרא בעלמא מצרכו מ"מ היינו דוקא התם דאינו מחדש בכולה אבל הכא דעושה מעשה בכל הגט ס"ל לראב"י דבהכי סגי לענין לשמה משא"כ לענין אי הוי כתב ור"ח מדמה להו בשבת להדדי לכך קאמר דתליא במחלוקת ר"י ורבנן וזה ברור לפע"ד:
סעיף ד. (ה) חקק גט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם הפר יריכי האותיות כשר וכן אם חקק יריכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן או שהכה על פני הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דיגר זהב (ו) אינו גט:
הג"ה. י"א דלכתחלה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא לבא לידי חקיקה (סדר גיטין) וע"ל סי' זה סעיף כ"ב ולא מיקרי חק תוכות (ז) אלא כשכל האות נעשה כך אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות כשר (ת"ה סי' רכ"ח):
סעיף ה. הקורע על העור תבנית כתב כשר אבל הרושם על העור תבנית כתב פסול וי"א בהיפוך ויש מי שמכשיר בשניהם:
ה חקק גט. בש"ס תנו רבנן וכתב ולא וחקק ומקשו עלה דמצינו דחקיקה כשר דעבד יוצא בגט על הטבלא [ובתוס' שם הקשו למה לא פריך מלוחית דכתיב חרות ולק"מ דהיכי דליכא למיטעי שאני כמ"ש התוס' פ"ק דחולין מ"מ מקשה שפיר בתר הכי מציץ דכיון דמחלק בין חק תוכות ליריכות שפיר איכא למיטעי] ומשני לחלק בין חק תוכות ליריכות וע"ש פירש"י ומבואר מדבריו דעיקר הקפידא שיהא האות כתוב על ידי האיש הכותב ולא שיהא נעשה מאליו ע"י חקיקת תוכו ע"ש.. וקשיא לי דלמה קאמר וכתב ולא וחקק כיון דעיקר בא שלא יהא האות מאליו א"כ הך מיעוטא איכא בכתיבה גופא שיכתוב תוכו וסביביו בדיו והאות נעשה מעצמו מאליו ולמה נקט הברייתא חקיקה ובוודאי ליכא למימר דבעינן שיהא דיו דוקא על מקום האות וכאן נמי בכותב אח"כ על האותיות בדיו וכדומה הא וודאי ליתא שאת"ל דבלי דיו לא הוי כתב א"כ ממילא כשכותב אח"כ בדיו הוי כתב ולא הוי חק תוכות כלל וברור דחקיקה גופא הוי כתב וה"ה בכהאי גוונא כל דלא בעינן חק תוכות הוי כתב ולא בעינן דיו רק בספר תורה כמ"ש התוס' להדיא וכל הפוסקים א"כ פשיטא דלולא חק תוכות הוי כהאי גוונא כשר א"כ הוי לי' לאשמעינן מיעוטא בכתיבה גופא:
לכן נראה לי ברור דמזה מוכח דהא דפסלינן חקיקה לאו דוקא שכל האות נעשית ע"י חקיקת תוכו אלא אפי' מקצת תוכו ומקצת יריכו פסול ג"כ דבעינן כולה בכתיבה דוקא ולא בחקיקה כלל והיינו דקאמר וכתב ולא וחקק שלא יהא בחקיקה דאי בכתיבה לא מצי לאשמעינן הא מילתא שלא תמצא רק או כולו בכתיבה או כולו מאליו אבל מקצת אותיות לבינות ומקצתן שחורות לא משכחת לה שאינו אות כלל. ונראה לי ברור דהך רושמא דמיבעי' לן בש"ס מיחרץ חריץ או כנופי מיכנף לאו למימרא דלא מיכנף כלל רק או הא או הא דפשיטא דיש לומר דתרווייהו עושין החריצה והכניפה אלא ברור משום כל שיש סיוע מן החריצה שוב לא מהני אפי' מיכנף נמי והיינו דמיבעי' לן מהו העיקר הגורם לצורת הדינר או הכניפה או החריצה ג"כ וכל זה הוא דלא כנראה בב"י בשם ת"ה כמו שאבאר בסמוך ועיין מ"ש לקמן ס"ק ו' עוד בענין זה. ואם כתב על האותיות בדיו לא מיבעי' אם כתב קודם החקיקה ואח"כ חקק תוכו וסביביו דוודאי כשר כיון דבלי חקיקה כבר נעשה בכתיבה ומאי איכפת לן במה שחקק אלא אפי' כתב על גט שחקק תוכו וסביביו בדיו המתקיים עליו אף דגט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה פסול היינו דוקא בדיו על גבי דיו דכתב העליון אינו כתב אבל כהאי גוונא פשיטא דכתב העליון כתב ולא מיבעי' לפי מה שכתבתי לעיל דבכתב סיפר אפי' בדיו על גבי סיקרא הוי כתב עליון כתב להרמב"ם ורק בחתימת עדים לא מהני א"כ ה"ה הכא אלא אפי' לפירש"י דר"י ספוקי מספקא לי' גם לענין שבת אי הוי כתב מ"מ נראה פשוט דהכא לכ"ע הוי כתב דבשלמא לענין לשמה דכתב התחתון כתב מעלי' הוא רק חסרון לשמה יש כאן הילכך ממילא לא מהני עליו כתב עליון אבל הכא כיון דכתיב וכתב ופסלינן חקיקה דלא מיקרי וכתב א"כ פשיטא דכל שכתב למעלה בקולמס בדיו ודבר המתקיים דכשר דבהא וודאי כתב עליון כתב הוא כיון דפסולא דכתב התחתון שאינו כתב משא"כ בלשמה שאין פסול התחתון שאינו כתב רק מצד לשמה וכ"כ הרמב"ם להדיא דטעם הפסול בחקיקה שאינו כתב ומדברי ספר התרומה לא נראה כן ועמ"ש בס"ק י':
ו אינו גט. עב"ש מה שכתב לחלק בין זה לגבי שבת ובאמת לפי דעה התוס' פרק הבונה דגבי שבת ג"כ לא הוי כתב רק בתגין א"כ ע"כ צריך לפרש הך דנטל גובה של ח' שכתב תגין על הזיינין דאל"כ למה יתחייב א"כ לפי מה שכתב בת"ה והביאו הרב בסמוך דכל שצריך עדיין לתקן שיהא אות לא מיקרי חק תוכות א"כ התם נמי כיון שצריך לעשות התגין דאל"כ לא הוי אות לא מיקרי חק תוכות שע"י עשיית התגין נגמר האות דהוי חק יריכות ועיין בסמוך שהעליתי דמודה בעל ת"ה דבכהאי גוונא ג"כ הוי חק תוכות כיון שיש לפנינו חלק אות ע"י תוכות:
ז אלא כשכל האות נעשה כך. הנה לכאורה נראה פשוט דס"ל להרב בעל ת"ה והב"י והרב דהא דאמרינן חק תוכות פסול היינו דוקא דכל האות ע"י חקיקת תוכו אבל אם גם החקיקת יריכות מסייע לישווי' אות כשר וכן נראה מדברי הב"י מה שכתב לפרש דברי הכל בו. אבל מדברי הרב בעל ת"ה שהביא ב"י לא מוכח זה כלל שהוא לא כתב רק לענין נפילת טיפת דיו שכל האות העומד לפנינו עכשיו כולו ע"י יריכות נעשה רק שניתוסף בו דבר שיקלקל האות שעשה מן מ"ם פתחה סתומה וכיוצא בזה ואנן אמרינן שאם יגרוד הדבק ישאר האות מעצמו עומד הוי כחק תוכות אף שהאות באמת נכתב כהלכתו מ"מ עכשיו מסייע החקיקה דתוכות לישווי' אות כשר על זה קאמר בעל ת"ה דהיינו דוקא אם בחקיקת תוכו נעשה אות עומד מעצמו בלי תיקון אבל אם עדיין אינו אות כלל אפי' לאחר המחיקה מאיזה צד יחשב חק תוכות הא כל האות העומד לפנינו נעשה ע"י יריכות שכולו נכתב ממש ואף גמרו ועמידתו של האות לא הי' ע"י תוכות כלל הרי אין כאן שום סיוע מחקיקת תוכות באותו האות שכולו נכתב אבל פשיטא דכל שיש בגוף האות מקום שאותו מקום נעשה ע"י חקיקת תוכו אף שכל הנשאר ע"י יריכות נעשה בוודאי פסול כמו שהוכחתי לעיל מן הש"ס דחקיקה פוסל אפי' במקצת האות ושאני הך דת"ה דכל האות אין בו שום מקום שנעשה ע"י תוכות דכולו נכתב כהלכתו רק מה שהי' חשש על גמרו של אות מחמת המחיקה וכיון שלא נגמר בזה אין כאן משום תוכות כלל:
אמנם מדברי הב"ש סק"ה בשם הב"י בפי' דברי הכל בו משמע דאפי' יש לפנינו חלק מהאות שנעשה ע"י חקיקת תוכו כל שנגמר ע"י יריכות כשר. ובאמת לא ידעתי מנין למדו כן מלשון הכל בו וכוונת הכל בו ממש כדברי ת"ה דמתחילה הי' כתוב כמו יו"ד ורצה לעשות ממנה ו' ונפל טיפת דיו על היו"ד ומשך הט פה עד שעשה וא"ו כשר והיינו דכל הוא"ו העומד לפנינו ע"י יריכות נעשה והטיפה שנפלה משך לעשות ו' א"כ הרי הוא עשה בגוף האות לגמרי אבל אם נפלה טיפה ומשך הטיפה לעשות וא"ו א"כ הרי מקום הטיפה נעשה מעצמה בהא מודה הכל בו דלא מהני דהוי חק תוכות ואפשר לומר דגם הב"י מודה בהא רק כוונתו דסובר דנפילת הטיפה הוי ככתיבה רק המחיקה איכפת לן עכ"פ דברי הרב צ"ע ועי' בסמוך:
סעיף ו. (ח) נהגו לחהמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל ואם יש בו אותיות דבוקות יגרור ביניהם להפרידם:
הג"ה. וי"א דאין להפריד האותיות אם נוגעין (כן הוא בסדר גיטין) וכן נוהגין ויש מקילין בשעת הדחק (תשובת הרא"ש) לתקן קודם שיחתמו העדים (מהרא"י פאדווה) כשהבעל מצוה לתקן (ב"י לדעת הרא"ש):
ח נהגו להחמיר וכו' יגרור ביניהם להפרידם. מלשון הרא"ש משמע דאפי' תימא דזהו הוי כחק תוכות מ"מ כיון דמדינא אין צריך הקפת גויל כלל וכשר בלי גרירה כלל א"כ בהא וודאי לאו חק תוכות נינהו כיון דבלי חקיקה הי' אות כשר מדינא. ומ"מ קשיא לי לפי מה שכתב הר"ן פ"ב בטעמא דהקנאה לא הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה משום דלא הוי בגופו של גט כמו קציצה וכתיבה א"כ הכא נמי למה לא נימא דהגרירה הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דמהאי טעמא מצריך הרב לשרטט הכל קודם הכתיבה ופירשו הטעם שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה א"כ הכא נמי בגרירה דמ"ש ואפי' אי נימא דמדינא לא בעינן לה כלל מ"מ משמע מדברי הפוסקים הפוסלים קציצה מדבר תלוש דאפי' לא בעינן להקציצה כלל הוי מחוסר מעשה כל שקוצץ ועמ"ש שם ויותר יש לומר כיון דבעינן גרירה דאי לאו הכי לא הוי אות מצורך הכתיבה הוא והוי כתיבה אבל קשה דהא שרטוט נמי מצורך הכתיבה הוא כדפסק הרב לעיל סי' קכ"ד דמהאי טעמא יחתוך הקלף קודם השירטוט דאל"כ יחסר קציצה אחר השירטוט ומ"מ כתב הרב לקמן דישרטט קודם הכל ולא בין שיטה לשיטה דהוי מחוסר שירטוט:
ואפשר לומר דבאמת מהאי טעמא נהגו שלא להפריד האותיות ואף דבתפילין גוררין ומ"ש הח"מ משום כדי שלא להצריך גניזה הוי כדיעבד אינו נראה כלל דהא כל הטעם דצריך גניזה משום דילמא יברך עליהן בפיסולן משא"כ כאן עכ"פ הי' בדין לכתחילה לצאת בתפילין אחרים ולא יגנז כלל כי אם ישכח ויניחם דיעבד יצא ועכ"פ למה יצא לכתחילה בהם. ולפי הנ"ל ניחא דשאני גט דהוי מחוסר גרירה אחר הכתיבה ומ"מ מדכתב הרב דבמקום עיגון גוררין ומתקנין משמע דלא ס"ל טעם הנ"ל דאל"כ טפי הוי טוב שלא להפריד כלל כיון דמדינא אין צריך מלגרור דהוי מחוסר גרירה וצריך לומר דמודה הרב שכל שהוא מצורך הכתיבה לא מיקרי מחוסר וגבי שירטוט לזהירות בעלמא כתב כן ואין קפידא בזה ועיין לקמן:
ועב"ש דכתב דמדברי הרא"ש וטור משמע אפי' אין האות ניכר יכול לתקן וליתא דפשיטא כיון דאינו ניכר מה הפרש בין זה לנפלה טיפה בתוך האות כל שנתקלקל האות וע"י מחיקה נעשה אות הוי חק תוכות רק לפי דמחמת נפילת טיפה דרך שיתקלקל האות משא"כ בדיבוק קשה שלא יהא האות ניכר מחמת דיבוק לכך כתבו בסיפא בנפלה טיפה אבל פשיטא דה"ה בדיבוק: סעיף ז.
אם יש מי שרוצה (ט) לזיין האותיות מוחין בידו:
סעיף ח. אם נפלה טפת דין (בתוך האות) (טור) ואינה ניכרת אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוה לי' חק תוכות, ויש מחמירין אפי' האות ניכר (מהרי"ק שורש צ"ח) וכן נוהגין:
ט לזיין האותיות. ומדברי התוס' פרק הבונה משמע דגבי שבת באמת בלי זיון לא הוי אות והם מפרשים בפשיטות הך דנתכוון לכתוב אות ח' וכתב שני זיינין דפטור משום דבעי זיון ואין אות בלא תגין. אמנם באמת דברי התוס' קשין להולמן דנפרש המשנה דהעיקר בא לומר דבלי זיון אפי' נתכוון לכתוב אות אחת חייב דהוי לי' למתניתין לאשמעינן חיובא דלפטור אפי' נתכוון לב' פטור כיון דליכא זיון ומזה נראה דעיקר בכוונה תליא מילתא והיינו דתנן נתכוון דכל שנתכוון לזיינין וכתב בלא תגין חייב דגבי שבת תליא במלאכת מחשבת כל שחשבם במחשבתו לאות וכהאי גוונא כתבו התוס' בחולין גבי שוחט בסכין של עכו"ם לחלק בין שבת לע"ז ע"ש וה"ה הכא גבי שבת כל שלא נתכוון לכתוב בלי זיון שפיר אמרינן דלא מיחשב אות משא"כ בנתכוון לכתוב בלי זיון הוי אות ולפי זה אתי שפיר הגירסא והא תניא ע"ש:
אמנם אפי' לפי דעת התוס' לא ידעתי מאי ענין תגין לגט דמ"מ כיון דגט שכתבו בכל כתב ובכל לשון כשר א"כ כיון דהכתב הנהוג בבני אדם הוי בלא תגין א"כ פשיטא דלא גרע מכתב דעלמא וכהאי גוונא כתב הר"ן בנדרים למ"ד לשון נכרים ולשון חכמים דאפי' הוא לשון משובש כיון שקוראין כן מהני וה"ה כתב זה כיון דבכל כתב כשר אפי' הוא כתב משובש מהני כמו בנדרים כיון דמהני בכל לשון מהני לשון משובש וזה ברור:
סעיף ט. אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה ונמשכה ידו ונסתמה (י) אינו יכול לגרור הדביקות דהוה לי' חק תוכות (ועי' בא"ח סי' ל"ב):
סעיף י. נוהגין לשרטטו ויש ליזהר מלשרטט באבר מפני שהוא צובע והוי ככתב על כתב:
סעיף יא. נוהגין לעשותו שנים עשר שיטין:
אינו יכול לגרור הדביקות. יש בזה מחלוקת גדולה אם יכול לגרור עד שיקלקל צורת המ"ם ויחזור וישלימה או שצריך לגרור כל המ"ם כולה. והנה מדברי הת"ה הנ"ל משמע דאין צריך לגרור את כולה ואפי' לפי מה שכתבתי דחק תוכות פוסל אפי' במקצת האות היינו כשיש חלק מן האות העומד לפנינו שנעשה ע"י תוכות אבל כאן הרי כל הנעשה ע"י יריכות נעשה ואין בו שום סיוע מן חקיקת תוכו רק שנמשך האות ונתקלקל ונתקן מחמת חקיקה א"כ היינו דוקא שנתקן ע"י זה אבל לא כשמחק כל החלק עד שנשחת צורת המ"ם ואותו שנשאר הרי מעיקרא ע"י יריכות נעשה ועכשיו גומר ע"י יריכות מאיזה צד נפסול. גם נראה לפע"ד דבגט יש צד אחר להכשיר דהא במקיף גויל כתבו כל הפוסקים דלא בעינן בגט מדינא משום דלא בעינן כתיבה תמה א"כ פתוחות וסתומות ג"כ מבואר בפרק הבונה ופרק הקומץ רבה דטעמא משום כתיבה תמה א"כ בגט אין קפידא וא"כ פשיטא דלא הוי חק תוכות כיון דבלא"ה הוי אות. ובאמת לא ידעתי למה בהיקף גויל הקילו ובפתוחות וסתומות לא הא חד טעמא הוא לחלק בין גט לס"ת כנ"ל ועכ"פ בגט וודאי יש לסמוך על דעת המכשירים למחוק כל החרטום ולא כל המ"ם בפרט לפי מה שאבאר בסמוך דעיקר דין זה צ"ע לפע"ד:
והנה עיקר דין זה הוציאו הפוסקים מהא דוכתב ולא וחקק ומחלקינן בין חק תוכות ליריכות והטעם שהאות נעשית מעצמה וא"כ ה"ה בנפלה טיפה לתוך האות או מ"ם פתוחה שנסתמה כ"כ בספר התרומה בשם מורו וכן הסמ"ק והרא"ש ויתר פוסקים ובאמת אף שאין אני כדאי לדבר דבר נגד כל הפוסקים הנ"ל מ"מ לא אוכל להתעלם מה שיש לפקפק על דבריהם ז"ל והוא. כי דבר פשוט הוא לפע"ד דפסול זה של חקיקה הוא לפי שהאותיות העומדין לפנינו ע"י חקיקה לאו כתב הן והתורה אמרה וכתב שלא תתגרש רק בכתב וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם שאין זה כתב וכן מוכח בש"ס גופא דקאמר וכתב ולא וחקק. ואי משום דעיקר הטעם שהאות העומד נעשה מאליו אף אי הוי כתיב וחקק הי' בדין לפסול חקיקת תוכו דלאו איהו חקק גוף האות רק ממילא נעשה אות וכן מוכח מפירש"י דפי' על הקושיא מציץ דכתיב מכתב פתוחי חותם ואם עיקר הטעם שנכתב מאליו אין מזה קישיא כלל והוי לי' לאתויי מקרא ויכתבו עליו. אלא ברור דעיקר הכוונה דלאו כתב הוא כדאמר מעיקרא למימרא דחקיקה לאו כתיבה ומשני לחלק בין תוכות ליריכות אלמא דטעמא דתוכות דלאו כתיבה היא ואף דמודינא בוודאי שאם הוא לא כתב רק נכתב מעצמו פסול דוודאי בעינן שיכתוב אבל מ"מ חקיקה לאו מהאי טעמא הוא דפשיטא כיון שנעשה ע"י חקיקתו הוי לי' מכחו והוא עשאם רק הטעם דזהו לאו כתיבה הוא כמבואר ברמב"ם להדיא ומה שפירש"י שהאות נעשה מאליו לאו לפרושי הטעם דמשום הכין הוא רק דמפרש כיצד חקיקת תוכו דלא מיקרי כתיבה הוא כשהאות בעצמותו לא נעשה בידו רק ע"י חקיקתו נעשה מאליו וזה ברור לפע"ד:
ומעתה לא ידעתי מנין למדו כל אותן הפוסקים לפסול מ"ם פתוחה שנסתמה וגררה וכן טיפת דיו שנפלה על האות ומחקה דפשיטא שלא יכחיש שום אדם שזה האות העומד לפנינו כתב הוא ולא נעשה מאליו רק נכתב ע"י כתיבה מכל צדדיו לשמה א"כ מאיזה צד נפסלו אי משום ולא וחקק הרי כתב הוא לפנינו ואי משום דנעשה מאליו הרי הוכחנו דלא מן השם הזה פוסל חקיקה רק לפי שאינו כתב והרי כתב הוא ומכחו נעשה כל האות בידו ונגמר ג"כ מכחו ומה בכך דנגמר ע"י חקיקה מכחו מ"מ כתב הוא בוודאי ולמה יפסל ובוודאי מודינא שאם לקח נייר שהושחר כולו בדיו ומחק תוכו וסביביו עד שנמצאו אותיות הגט כתובות אף דוודאי כתב הוא מ"מ פשיטא דפסול דוודאי פשיטא דבעינן שהוא יעשה האות ואם אמרה תורה וחקק הי' כשר שע"י חקיקתו נעשה אבל עכשיו דכתיב וכתב א"כ מאיזה צד יוכשר אם בשביל חקיקתו הרי כתיב וכתב ולא וחקק. ואי משום הכתב העומד לפנינו הוא לא כתבו כלל אבל בענין שדברי הפוסקים הנ"ל הכתב העומד לפנינו הוא כתבו וע"י כתיבה נעשה ואי משום שחקק והסיר המניעה לישווי' אות ע"י חקיקה מ"מ היינו דוקא אם אינו כתב באמת רק בולט כדינרי זהב אבל כאן דהוי כתב למה יפסל. ועכ"פ לא ידעתי מנין למדו כל הנך פוסקים בפשיטות לפסול גט הנעשה כך דהא פשיטא דלא דמי. לכן נראה דליתא למה שכתב הב"ש דהגט בטל מדאורייתא דהנך פוסקים לא לקולא אמרו רק לחומרא אולי יש לדמותו לחק תוכות אבל מודי דהוי ספק מגורשת כנלפע"ד:
סעיף יב. נוהגין לעשות שיטה י"ג וחולקים אותה לשתים שבה חותמים העדים זה תחת זה:
הג"ה. ומשרטטין אותו ב' שורות קטנות ג"כ (יא) וישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט גם ישרטט מן הצדדין ויהיו שורות הגט שוות לא אחת ארוכה ואחת קצרה ואם לא שירטט כלל כשר וה"ה אם הוסיף או פיחת מי"ב שיטין (כ"ז בסדר גיטין גם במרדכי ריש
גיטין) י"א דאין להכשירן כי אם (יב) במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות ונ"ל דה"ה לענין שרטוט וצריך לשרטט מבחין שלא במקום הכתב (ב"י בשם הקונטרס ובסדר גיטין) ויכתוב לצד הבשר ולא לצד שער ואם כתב (יג) במקום שער יש פוסלין אותו (מהרי"ל) ול"נ דבמקום עיגון אין להחמיר וכשהסופר כותב לכתחילה יזהר שלא יגע בשרטוט שבצדדין ונוהגין לכתחילה להניח גליון מן הצדדין כחצי אצבע ולמעלה כאצבע (סדר גיטין) ולמטה כדי תפיסת יד ויותר (מהרי"ל ד"ע): סעיף יג. נוהגין לעשותו שיהיה ארכו (עם
הגליון של מטה) (ב"י בשם הקונטרס) יתר על רחבו:
סעיף יד. נוהגין שלא יהיו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל: הג"ה. ואם כתב חוץ לשיטין י"א דאפי' אות אחת שיצא לחוץ פסול (ב"י בשם הגהות מיי') ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל (סברת הרב): סעיף טו. לא יהא בו שום טשטוש ולא יכתבו על המחק:
הג"ה. ואם בא זבוב ומשך הדיו לא ימחוק (בסדר גיטין) ולא יכתוב על שום נקב שאין הדיו עובר עליו (שם):
יא ישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט. הטעם עב"ש וח"מ וכבר כתבתי כי דברי הרב צ"ע כיון דהשירטוט מצורך הכתיבה הוא כמ"ש הרב לעיל סי' קכ"ד דמהאי טעמא יחתוך קודם השירטוט א"כ למה לא יוכל לשרטט כל שיטה בפני עצמה דהא הכל כתיבה הוא והאיך נקרא הפסק. וצריך לומר דלא ברירא לי' להרב אי שירטוט מכלל הכתיבה או לא כיון דאיכא מ"ד דלא בעי שירטוט כלל לכך אזיל הכא והכא לחומרא ומ"מ לפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי מדברי הרמב"ם דאין קפידא במחוסר קציצה רק לאחר הכתיבה לגמרי א"כ בוודאי הכא אין קפידא בזה כלל:
אמנם מדברי ר"י דפוסל עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וקשה כיון דלר"י וכתב קאי על הכתיבה ועל חתימת עדים א"כ תיקשי מה בכך דהי' מחובר בעת כתיבה כמו דלת"ק באמצע כתיבה לא איכפת לן בתלשו ולא הוי מחוסר כיון שלא נגמר הכתיבה א"כ ה"ה לר"י כל שלא גמר החתימה ותלשו לא יהא מחוסר קציצה דלדידי' וכתב כתיבה וחתימה הוא והאיך קאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו הא חתימה בלבד בתלוש בעינן דקודם חתימה הוי באמצע כתיבה ואינו פוסל מחוסר קציצה ומזה מוכח לכאורה דפוסל מחוסר קציצה אפי' באמצע לאו אחר כתיבה כדברי הרמב"ם. ואפשר ליישב דבלא"ה כתבו התוס' דר"י מיירי בחיברו בין כתיבה לחתימה והשתא למ"ד דכתיבה עיקר ולא חתימה הי' כשר כיון דבעת כתיבה הי' תלוש כדעת הרשב"א החולק על הטור לעיל סי' כ"ד קמש"ל ר"י דפסול מכח חתימה במחובר אבל בתלשו בין כתיבה לחתימה לא הוי מחוסר קציצה לר"י ועיקר כוונתו דלא סגי בכתיבה בתלוש רק חתימה נמי אבל כתיבה במחובר וחתימה בתלוש כשר לדעתו וצ"ע. אך בלא"ה הוכחתי לעיל סי' קכ"ד דלא מיקרי מחוסר קציצה רק בדבר שאי אפשר בלעדי הקציצה אבל כל שיכול ליתן בלי קציצה אף שקיצץ לא הוי מחוסר קציצה א"כ הכא במה נפשך כשר אי מעכב כתיבה הוא ולא הוי הפסק ואי אינו מעכב לא הוי מחוסר כיון דלא בעינן לי' כלל ומ"מ יש להחמיר לכתחילה ועמ"ש לעיל שצריך טעם לחלק בין זה למחוסר גרירה בתוך הכתיבה וכ"ש אחר הכתיבה:
יב במקום עיגון. כ"כ הב"י בשם הרא"ש בתשובה ובאמת יש לתמוה על הטור שלא זכר מקום עיגון כלל אבל המעיין בטור יראה דמעיקרא על השירטוט לא זכר דדיעבד מותר רק על י"ב שיטין כתב דאם פיחת והוסיף כשר וברור דכוונתו משום דשירטוט הטעם משום ספר להמחמירים ולדעתם הוא' מדינא וכן פירש רש"י להדיא במנחות דבעי שירטוט דאורייתא אבל י"ב שיטין לכ"ע אינו רק מנהג וכל הטעמים, שנתנו הם רק רמז למנהג ולא דין וכ"כ הב"י בשם הרשב"א שלא מצא שום סמך בב' תלמודים לי"ב שיטין ולפי דעתי יש להוכיח מירושלמי להיפוך דלא בעי י"ב שיטין דהקשו על עלה של זית לאו כמקורע הוא והיינו שאינו מספיק לכתיבת הגט וצריך שנים והוי שני ספרים ועוד שיש בו בקעים שנראה כמקורע ומשני דאם כתב אני פלוני מגרש אשתי דיו ע"ש והתם על עלה של זית לכתחילה קאמר ש"מ דליכא קפידא בי"ב שיטין כלל. וזה שכתב הרא"ש בתשובה שהי' פוסל גט שאינו משורטט בי"ב שיטין לאו מכח תרתי קאמר רק עיקר הכוונה השירטוט רק דקמש"ל דאפי' על שיטה אחת שאינה משורטטת הי' מקפיד שהי' מצריך כל הגט משורטט ולפי שבאמת כותבין י"ב זכר י"ב ואה"נ אם כתבו בי"א היה מקפיד שכל הי"א שורות יהיו משורטטין אבל העיקר על השירטוט קפיד דיעבד לפסלו ולא הכשיר רק במקום עיגון לפי דהרבה פוסקים מצריכין שירטוט מדינא אבל לא בחסרון י"ב שיטין וזה ברור:
יג במקום שער יש פוסלין ול"ג דבמקום עיגון וכו'. משמע דלכתחילה לא יכתוב על מקום שער ולפי זה פשוט הוא דעל נייר שקורין פפיר לא יכתוב לכתחילה דגבי ס"ת לכ"ע פסול ולפי זה לדידן שנהגו לכתוב לכתחילה על נייר אלמא דאין משגיחין על סברת מהרי"ל כלל א"כ גם על מקום שער לא הי' מהראוי לחוש אפי' לכתחילה. והנה לעיל סי' קכ"ד תמה הח"מ על מה שכתב הרב ואפי' נכתב על נייר שקורין פפיר דמאי אפי' הא לא גרע מעלה של זית ובאמת כיון דבמקום שער פוסל לכתחילה כ"ש בנייר דמקום שער איכא מאן דמכשיר אפי' בס"ת. גם צריך לומר דעלה של זית לשיטת מהרי"ל דיעבד הוא וכן משמע מירושלמי הנ"ל:
סעיף טז. לא יהא הכתב מעוקם ולא מבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה:
הג"ה. רגלי ה"א וקו"ף שנוגעין (יד) יש לפסול אפי' בדיעבד (ת"ה סי' רל"ו ובפסקיו סי' מ"ה) מיהו אם תינוק יכול לקרותו יש מכשירין במקום עיגון (מהרי"ק שורש ע"א) ולכתחילה אסור להפריד בסכין אלא יכתוב גט אחר (שם שורש צ"ח) ושלא במקום עיגון אבל במקום הדחק שיש לחוש לעיגון יתקן כסברת הרב (ועיין בא"ח סי' ל"ב כיצד יתקן ועיין סי' קנ"ד סעיף מ"ח) ואם צריך לתקן אותיות כגון שלא נוגעין במקום שראוי ליגע או שהיו קצרים וצריך להאריכן (טו) יתקנן קודם שיכתוב כדת משה וישראל (בהגהות סדר גיטין בקבלה משם מהרי"ו כן מ"כ בשם מהר"ם מאור עינים) או לכל הפחות קודם החתימה (תשו' מהר"ם פאדואה) וצריך ליזהר שיגע כל מה שראוי ליגע ושלא יגע מה שראוי שלא ליגע כס"ת ותפילין ומזוזות (בסדר גיטין וכן משמע בהגהות מרדכי דגיטין) ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע כגון באחורי הצד"י ויו"ד שבאל"ף וכיוצא בזה י"א דאפי' תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותו פסול אפי' בדיעבד (בת"ה ובפסקיו סי' מ"ג) וי"א דבמקום עיגון יש להכשיר בכה"ג ואס הוא בטופס הגט אפי' בלא עיגון יש להקל (ב"י) כתב למ"ד אל"ף של ישראל ביחד י"א דכשר אם הוא בטופס (תשו' הרא"ש) ובמקום עיגון יש להקל. היה קוצו של יו"ד שעל האל"ף נוגע גם מלפניו כזה כשר (מ"כ בשם מהר"י מרפורק) נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאס"ן עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר (מ"כ בשם מהר"י ברי"ן):
סעיף יז.
היה בו משמעות שני ענינים או שהיה בכתבו עיקום או בלבול או שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול:
יד יש לפסול. ובתוס' פרק המגרש גבי הא דירחיק רגל ה' דלמהך משמע בהדיא דכשר אפי' לכתחילה שהרי פירשו דאין הכוונה רק להרחיק שלא תיגע בגגה מבואר דבשאר ה' אין צריך להרחיק כלל רק בת"ה הביא ראי' מדברי הרא"ש לפסול דהביא שם דעת הרמב"ם שאם לא הרחיק פסול ומ"מ כתב דכל ה' צריך להרחיק רק זה ירחיק יותר ולמה לא קאמר דשאר ה' לכתחילה וזה דיעבד וע"כ דכל ה' דיעבד פסול בלא הרחיק כלל ובאמת לאו ראי' הוא כלל דפשיטא כיון דקאמר לא לכתוב לישנא דלכתחילה אי אפשר לפרש דבריו באופן שלא יהא נ"מ רק דיעבד ולא לכתחילה כלל וע"כ דגם לכתחילה יש נ"מ והיינו דבזה ירחיק יותר. ועוד דבאמת פסק דלא כהרמב"ם רק מחלק בין הבעל מערער א"כ פשיטא דדברי אביי לכתחילה נאמרו דהא פסק וקאמר בכל גט ולכתחילה בכל ה' צריך להרחיק והוצרך לומר דזה ירחיק יותר וזה ברור ומ"מ שלא במקום עיגון ראוי לחוש לדברי ת"ה:
טו יתקנן קודם שיכתוב כדת משה וישראל עב"ש הטעם בשם הט"ז שלא יהא מחוסר מעשה והוא תמוה לפע"ד דא"כ אפי' קודם לא יתקן דהא אפי' באמצע הכתיבה ס"ל להרב שלא יהא מחוסר שום דבר דמהאי טעמא מצריכין לעיל לחתוך הקלף ולשרטט הכל קודם התחלת הכתיבה ומ"מ לדינא כבר הוכחתי לעיל דאין משום מחוסר קציצה רק לאחר הכתיבה וכמו כן לפי מה שהוכחתי דאין משום מחוסר מעשה רק בצריך למעשה דוקא א"כ הכא במה נפשך יכול לתקן אפי' אחר כדת משה וישראל דאי נגמר הכתיבה בזה לא הוי מחוסר מעשה במה שמתקן דבלי התיקון כשר ואי לא נגמר הכתיבה הרי הא גופא כתיבה הוא ועדיין לא נכתב לגמרי ופשיטא דכתיבה לא הוי מחוסר מעשה דכתיבה ונתינה כתיב בקרא רק מעשה אחר הוי מחוסר מעשה:
סעיף יח. (טז) צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טפש ויש מי שאומר ושאף במקום כתיבתו צריך שיהיה נקרא כן:
הג"ה. וא"צ לכסות מן הצדדין של האות שיש בו ספק אלא מראין לו כך ואם יוכל לקרותו כשר (מ"כ בתקון ישן) ונוהגין לערות השיטות דהיינו שימשוך ן' או ך' שבשיטה עליונה עד שיטה שלמטה ממנה או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה שלמעלה ממנה (יז) ואם לא עירה י"א שהוא פסול ול"נ דבמקום עיגון אין להחמיר ויזהר שלא ימשוך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה או להיפוך (הר"ן פ"ב דגיטין בשי"א) ואם עשה כך ונשתנה צורת האות כגון שמשך ראש למ"ד לחלל ד' שאז נראה כה"א פסול (סברת הרב דוקא בכי האי גוונא וכן משמע בהגהות. סמ"ק):
סעיף יט. גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטין אם מטופס הגט ה"ז
כשר ואם מן התורף אינו גט ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על המחק אפי' מתורף הגט כשר כשאר שטרות והקיום יכתבנו קודם כדת משה וישראל ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים מחק הגט:
טז צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו וכו' שאף במקום כתיבתו וכו'. והנה מדברי התוס' פרק המגרש משמע דכל היכי שיש שינוי בגט עד שיש במשמע ענין אחר לא מהני ינוקא דלא חכים ולא טיפש שהרי אחר שכתבו שאין לפסול גט שלא האריך הווי"ן יותר מדאי הביאו דמעשה בא לפני רבינו אליהו בגט שלא הי' ניכר היטב בין וא"ו ליו"ד והביא תינוק דלא חכים. והנה וודאי אין לפרש דבאו להוכיח לראי' דאין לפסול גט שלא האריך דהא מזה מוכח דאפי' קיצר משאר וא"ו הכשיר ועוד דעיקר חסר דבהנך ווי"ן דמיירי בהו אביי הוי עובדא ואדרבא משמע בהגהת מיימוני דבכדת משה וישראל הוי עובדא ע"ש וברור דכוונת התוס' כך כיון דחזינן דבכל הגט סגי אפי' קיצר הוא"ו שנראית יו"ד להראות לתינוק א"כ דיו שנימא באילו הווי"ן אם יש במשמע ב' ענינים החמירו שלא יקצר אותה אבל לא לפסול אפי' לא האריך יותר מדאי ולפי זה מבואר דבהנך שיש במשמע ענין אחר לא מהני ינוקא. ולפי זה תמוה לי על תשובת הרא"ש דכלל שמות הגט עם שאר הגט ומשמע דגם בשמות מהני ינוקא דלא חכים ובאמת כיון שיש שינוי בשם הוי כמו וא"ו דתירוכין וגרע מיני' ולא מהני ינוקא דלא חכים בהא:
אמנם גוף דברי הרא"ש ג"כ צ"ע דמה שהביא ראי' מהך דהיו לו ב' שמות להנך דמפרשי דמיירי באיתחזק במקום אחד וכותב ונותן במקום אחד לא מוכח כלל דהקפידא על מקום נתינה [ועמ"ש לקמן סי' קכ"ט] גם מה ענין זה לשמות שאני שאר הגט דבמקום כתיבה הוי כתב גמור והתורה לא הקפידה רק שתתגרש בכתב א"כ כיון שכתב לה גט גמור במקום כתיבה למה לא יועיל ומה ענין זה לשמות דבעינן שידעו שנתגרשה ממנו כמ"ש הרא"ש גופא לכן נראה ברור כגירסת הטור ועיקר השאלה היתה על שאר אותיות הגט ועל זה השיב דצריך לקרות לינוקא דלא חכים והביא ראי' מהך דשני שמות דצריך לכתוב שניהם וכ"ש בשם אחד דצריך לכתבו כהוגן וה"ה לשאר הגט דבעינן במקום כתיבה אבל לענין ינוקא יש לחלק ביניהם וזה שכתב הטור בפשיטות כתב הגט לא מן השמות כנ"ל:
יז ואם לא עירה י"א שהוא פסול ול"ג דבמקום עיגון אין להחמיר. בביאור הגר"א תמה דבש"ס קאמר לא צריכה דמעורה מכלל דאינו מעורה כשר. ולא ידעתי מאי זו קושיא דהא כתב הר"ן שם דיש מוכיחין מכאן דלא בעינן היקף גויל ואחרים פירשו לערות ל' תוך ח' או ך' דלמעלה ודחה זה דהאי גרע דנשתנה צורת האות וכמ"ש רמ"א גופא בסמוך והשתא תיקשי למה לא פי' מעורה כמ"ש הרב כאן דלא נשתנה האות וע"כ או דסובר דכהאי גוונא צ"ל כל גט כמ"ש הרב ולא שייך לומר לא צריכה דמעורה או דבכהאי גוונא עדיין הוי שני ספרים דמה בכך דראש למ"ד נכנס בשורה למעלה כיון שלא נכנס לתוך אות שלמעלה הוי ב' ספרים כשאמר והנייר שלי שבין שיטה לשיטה ותיבה לתיבה א"כ עכ"פ אין כאן קושיא על הרב דע"כ אין הפי' מעורה כך דנידוק מינה דכל גט אין צריך להיות כך. אמנם הא קשיא לי כיון דפסק לעיל דבעינן י"ב שיטין דוקא שלא במקום עיגון א"כ מה צורך להיות מעורה הא לא יוכל להוסיף שיטה ובמקום עיגון אפי' אינו מעורה כשר א"כ ממילא אפי' שלא במקום עיגון כשר כיון דצריך להיות י"ב שיטין ודו"ק:
סעיף כ. גט שנמצא (יח) קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין ה"ז גט בטל כשאר שטרות אבל אם נתקרע ואינו קרע של ב"ד כשר. נמוק או שהרקיב או שנעשה בכברה כשר. נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימא אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט:
סעיף כא. בד"א כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אכל אם יש ערים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר ה"ז כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם ויש מי שפוסל בקרוע שתי וערב (וה"ה כשנטשטש עד שאין יכולין לקרותו) (כ"כ המ"מ):
סעיף כב. יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט
בקואמוס של כנף אלא בשל קנה (וע"ל סי' זה ס"ד):
סעיף כג. אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט אותיות הגט י"א דלאו כתב הוא:
יח קרוע שתי וערב. זהו דעת הרמב"ם דפוסל גט הבא לפנינו קרוע שתי וערב וכתבו הטעם דשמא לא בא לידה שלם ולפי זה בכתוב בו הנפק מודה דכשר דוודאי בא לידה. והנה המ"ע הביא ראי' לרמב"ם מש"ס פרק הכותב דקאמר דכותבין על הגט דנקרע לא משים פסול רק נפרע. מבואר דבלא"ה אינה יכולה להנשא ולפי דבריו מבואר דאפי' הנפק אינו מועיל דאל"כ יכתבו הנפק או שבא לידה שלם. לכן ברור דאין משם ראי' כלל דוודאי התם לאו משום שמא לא בא לידה חיישינן רק דהאשה אינה רוצה לקרוע שיאמרו בוודאי נמצא בו פסול אח"כ לכך נקרע ומה בכך דבא לידה שלם אח"כ נתברר דהי' בו פסול מענין לשמה וכדומה ועל זה אמרינן דכותבין דקרע זה אינו מכח פסול רק פרעון אבל הכא דאין מסופקין בגט זה אם יש בו פסול רק שלא בא לידה ובהא וודאי קיום מהני ואדרבא נראה דדעת הראב"ד דבעי קיום היינו דלא ניחיש שמא נכתב הגט ונקרע ולא חתמו כלל עדים והיא מצאתו והחתימה עדים לכך בעי קיום וכיון דנתקיים והעדים חתמו עליו לא חיישינן שלא ניתן כיון שאין בו פסול ולפי זה אפי' מקיימת עכשיו סגי בכך:
והנה מן התוספתא לא מוכח כלל הך דינא דהתם מוכח בהדיא דבנקרע לפנינו קודם נתינה קאמר דאסור לגרש בו שהרי שם נאמר מיד נימוק והרקיב ונטשטש דוודאי על שעת נתינה קאי וכן מוכח להדיא בתוספתא שם ריש פ"ב ע"ש. ומה שהביאו ראי' מירושלמי בעלה של ז"ת תמוה לי דמשם מוכח להיפוך דמקשה והא לאו כמקורע הוא והיינו לפי שיש בו בקעים ומשני אפי' לא כתב רק אני פלוני מגרש אשתי פלונית כשר והיינו דדברים הללו יכול לכתוב על העלה שלא יהא מקורע אבל עכ"פ מוכח דמקורע פסול, ולפי זה העיקר כדברי היש מי שפוסל שהביא המחבר וכן ממילא העיקר כאן כהראב"ד כיון דהתוספתא לאו בהכי איירי: