תפארת יעקב אבן העזר גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
על אה"ע סימן קכד
על מה נכתב הגט ובו ט סעיפים: סעיף א. (א) גט שכתבו על איסורי הנאה כשר. (ב) מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה אם כתב עליו הגט בטל (הר"ן פ"ב דגט):
א גט שכתבו על איסורי הנאה כשר. עח"מ בשם הב"ח והוא השיג עליו וכתב דגרע משוחט מסוכנת בסכין של עכו"ם ולפעד"נ דהא ליתא דא"כ למ"ד בשוחט מסוכנת דכל הבהמה אסורה א"כ אף כאן למה יהא גט ותהא אסורה להנשא דהא התם נמי אף דמצד השחיטה לא הי' שום חסרון מ"מ אסור להנות מן הבהמה דיעבד מכח איסור הנאה של ע"ז וה"ה ונראה דמזה ראי' להב"ח דכתיבת גט לא מיקרי הנאה והיינו כיון שיכול לכתבו על כל דבר אפי' על פחות משוה פרוטה ודבר הפקר הילכך לא מיחשב הנאה:
ב מיהו בדבר הצריך ביעור. כן הוא בר"ן ודבריו תמוהין לכאורה כמו שתמה הג"פ ובאמת בלא"ה יש לתמוה בר"ן מה זה שהתחיל וכתב בכל איסורי הנאה קאמרינן דכיון שהוציא אח"כ מן הכלל דבר הצריך ביעור א"כ הרי אין כאן רק מין איסור הנאה אחד שאסור בהנאה בלבד ואינו צריך ביעור ומה בא להוסיף מקודם במ"ש בכל איסורי הנאה קאמרינן וברור דכך כוונת הר"ן דמצד כתותי' מיכתת שיעורי' ואליבא דרבנן אין קפידא ובכל איסורי הנאה מיירי הכא אפי' בדבר הצריך ביעור רק היינו לרבנן דלא ס"ל רק כתותי' מיכתת שיעורי' אבל לר"ש דסובר דהוי כמאן דליתנייהו אז בדבר הצריך ביעור הוי כמאן דליתא והגט בטל וזה ברור. שוב ראיתי להגר"א שכתב כן רק שהגיה בר"ן ולפע"ד אין צורך להגיה גם הדברים מוכרחים כמ"ש:
ובעיקר הדין תמה הח"מ דמוכח מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות. פסולי המוקדשין דלית הלכתא כר"ש והב"ש תמה עליו דאישתמיט לי' סוגי' ערוכה בכריתות פ"ק דכ"ד דאמרינן התם דאפי' לר"ש לא מהני התם דאינו עומד ליזרק כלל מאחר שנודע שלא חטא גם תמה על הכ"מ פ"ג מהלכות פסולי מוקדשין. ודבריו תמוהין וממנו נעלם סוגית הש"ס הנ"ל דמהתם גופא מוכח כדברי הח"מ כמו שאבאר דשם פריך מעיקרא אהא דתנן נזרק הדם ונודע לו שלא חטא הבשר יאכל ואמאי הא הוי לי' ידיעה ומשני רבא דכתיב קרא והוא לא ידע ונסלח לו תליא הכל בשעת סליחה דהיינו זריקה ובתר הכי פריך אר"י דקאמר אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל והא הוי לי' ידיעה קודם סליחה ומשני סבר כר"ש עומד ליזרק כזרוק דמי ופריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד ליזרק אבל האי אינו עומד ליזרק ומשני קסבר ר"י כלי שרת מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב ע"כ. והנה יש לתמוה תינח למה דאמר ר"י יזרק והא ר"י הבשר יאכל נמי אמר וא"כ תיקשי מה בכך דמקדשין ליקרב ס"ס כיון שנפסל ונזרק בפסול האיך יאכל הבשר דאטו מי איכא למ"ד דכלי שרת מקדשין את הפסול לאכול שיריו ולא מצינו קרבן שנפסל שיהא נאכל וברור דכך הכוונה דוודאי ס"ל כר"ש עומד ליזרק כזרוק דמי רק דמקשה דהכא אינו עומד ליזרק ופירש"י דהא לא חטא וסופו שיודע קודם זריקה ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק ואהא משני דכלי שרת מקדשין הפסול ליקרב א"כ בהכרח כל שנתקבל הדם בכלי שרת הי' עומד ליזרק ואפי' יודע לו יזרק א"כ הוי מעיקרא כזרוק א"כ הוי לי' בשעת סליחה בלי ידיעה דהא הוי כנזרק הדם קודם ידיעה במה שניתן לכלי שרת א"כ נזרק בהכשר ושפיר הבשר יאכל וזה ברור:
וכן מוכח להדיא ברש"י במשנה שם שפירש לר"י דאמר יזרק דעומד ליזרק כזרוק והוי ולכאורה הוא תמוה דהא בש"ס נדחה הך טעמא רק משום דכלי שרת מקדשין ליקרב וע"כ כמ"ש דמ"מ בעינן להך טעמא דעומד ליזרק דאל"כ פשיטא דלא הי' נאכל הבשר כקושית הש"ס מעיקרא אנזרק הדם דיאכל הבשר והא הוי ידיעה ומשני רבא דבשעת סליחה לא הוי ידיעה א"כ כאן דהוי ידיעה בשעת סליחה האיך יאכל הבשר וע"כ משום דעומד ליזרק כנודע לו לאחר זריקת דם כזרוק והוי כלא נודע בשעת סליחה. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה דטעמא דר"י משום דעומד ליזרק כזרוק וכלי שרת מקדשין. הרי להדיא כמ"ש ולפי זה כיון דפסק הרמב"ם להדיא כר"י דכלי שרת מקדשין כמבואר בדבריו פ"ג מהפ"מ א"כ תיקשי למה בפרק ד' פסק דרק לאחר זריקה יאכל הבשר וע"כ משום דלית לי' לדר"ש א"כ נהי דמקדשין ליזרק מ"מ הבשר אינו נאכל דהא הוי ידיעה בשעת סליחה דלא הוי כזרוק והן הן דברי הכ"מ שם פ"ג מהפ"מ דכתב אהא דכתב הרמב"ם דכלי שרת מקדשין הפסול ליקרב דהוא כר"י דאמר יזרק ותמה הב"ש דהא פסק בפ"ד דלא כר"י ולפי הנ"ל ניחא דר"י תרתי אמר יזרק והבשר יאכל והיינו דסובר כלי שרת מקדשין וסובר כר"ש דעומד ליזרק כזרוק והרמב"ם פוסק דלא כר"ש לכך פסק יזרק משום דכלי שרת מקדשין אבל הבשר אינו נאכל רק בנודע לאחר זריקה וכל זה ברור. גם מה שכתב הב"ש דסובר הרמב"ם כדברי התוס' בכריתות בד"ה קסבר מלבד מה דקשה לומר דכתב בפשיטות כלישנא דר"י ויהא כוונתו דוקא בנמצא פסיל בגופן ובפרט דהתוס' גופא כתבו שם סברא להיפוך ושני הסברות הכריחו מהש"ס פרק המזבח מקדש א"כ פשיטא דהי' לו לבאר: גם בלא"ה דברי התוס' בסברא זו תמוהין לפע"ד דהם כתבו זה דקשיא להו בהא דבעי ר"ש מר"י פרק המזבח מקדש כלי שרת מהו שיקדשו לכתחילה ולמה לא פשטו מרבנן דהכא דקאמרי ישפך והוא תמוה דהיכן נזכר בדברי רבנן שנתקבל הדם בכלי שרת דהא רבנן לא קאמרי רק אם משנשחטו נודע לו ישפך הדם והבשר יוצא לבית השריפה והא דקאמר אח"כ נזרק הדם ולא קאמר הדם בכוס דהא בא לומר הבשר יאכל וכשהדם בכוס נהי דיזרק הדם דכלי שרת מקדש אבל הבשר אינו נאכל דעומד ליזרק לאו כזרוק ור"י פליג דאפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל דעומד ליזרק כזרוק א"כ פשיטא דליכא למיפשט מרבנן דכלי שרת אינו מקדש רק להיפיך איכא למיפשט לר"י דמקדש וצריך לומר כסברא ראשונה בתוס' דאשם תלוי עדיף טפי דבא על נקיפת לב א"כ כיון דפסק הרמב"ם כלי שרת מקדשין אפי' תימא דלא פסק רק באשם תלוי האיך פסק הבשר יאכל דוקא אחר זריקה וע"כ דסובר כת"ק דעומד ליזרק לאו כזרוק וכל זה ברור:
גם בלא"ה לענין הדין נראה דאפי' לר"ש לא דמי לגט דמשמע להדיא במנחות (דק"ב) דעיקר הכוונה התם כיון דבעי שיהא אוכל לקבל טומאה וכל שעומד לישרף הרי אינו ראוי, לאכול מחמת שעומד לישרף ולא מיקרי אוכל אבל הא אין לפרש דהתם משום דבעי שיעור לטומאות וכתותי' שיעורי' דהא ליתא דתיקשי להנך דס"ל טומאת אוכלין בכל שהוא והוא דעת הרמב"ם מתורת כהנים ע"ש] אבל בגט שאין צריך שם כלל שנאמר דעכשיו אינו דהא אין צריך רק שתתגרש בכתב וכל שהגיע הגט לרשותה אפי' נשרף באויר חצרה כל שקדם גט לדליקה מגורשת א"כ מה בכך דעומד לישרף מ"מ הרי נתגרשה בכתב משא"כ התם לר"ש לא מיקרי אוכל שאינו עומד לאכילה רק לשריפה אבל עכ"פ דברי הח"מ נכונים בוודאי ותמוה לי על הב"ש בזה:
סעיף ב. כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף (ג) והוא שיתננו לה בעידי מסירה כיצד כותב (ד) על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל החרם ועל העלין ועל יד העבד ועל קרן הפרה (ה) ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים בפני עדים אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה ואם כתב (וחתך) ונתן לה אינו גט משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה: הג"ה. וכותבין על כל דבר תלוש (טור) (ו) וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה לזה פסול (הר"ן פ"ב) (ז) ולכתחלה יש לכותבו על קלף מתוקן לס"ת תפילין ומזוזות אבל לא בעינן מעובד לשמו אבל אין עיכוב בדבר זה (מ"כ בסדר גיטין) ואפי' אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר בכל כתב כשר (ג"ז שם וע"ל ר"ס קכ"ו): (ג) והוא שיתננו לה בע"מ. לשון הטור והוא שיהיו ע"מ לפנינו אבל בע"ח אפי' הם לפנינו פסול אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בע"ח לחוד. ותמה הב"י חדא במה שכתב שצריך שיתננו לה בעידי מסירה דזה תלוי במחלוקת הפוסקים היכי דלא נמסר בעידי מסירה אס הגט בטל כדלקמן סי' קל"ג וכן נמי מה שכתב דע"ח לא מהני אפי' הם לפנינו דתינח להרא"ש דבעי ע"מ דוקא א"כ נהי דבעלמא סומכין דנעשה כמצוותו כאן הורע חזקתו וחיישינן דילמא לא ניתן ג"כ בע"מ אבל לשאר פוסקים דלא בעי ע"מ כלל למה לא יועיל ע"ח לפנינו וע"ש שהאריך. ובאמת אפי' לדעת הרא"ש יש לתמוה דהיכן נזכר ברא"ש דכאן הורע חזקתו וחיישינן שלא ניתן כמצוותו ולא כתב רק דבעלמא סומכין על קיום ע"ח משום דתלינן דנעשה הכל כדין אבל כאן יש לחוש לזיוף הילכך בעינן שיתברר שלא הי' זיוף וכל שנתברר שאין כאן זיוף תלינן הכל דנעשה כדין דלמה נימא דהורע חזקתו כיון דמותר לכתוב על דבר המזדייף וזיוף אין כאן הרי נעשה כדין ולמה נחוש שלא נמסר בע"מ והוא תמוה לכאורה:
אבל באמת נראה לפע"ד דדברי הטור ברורים ואין זה ענין כלל להך דלקמן סי' קל"ג והכל מודים בזה והוא מוכרח בש"ס כמו שאבאר והוא דשם אמרו לא הכשיר ר"א רק בגיטין אבל בשטרות לא ופירש"י דשטרות נעשין לזמן מרובה ושמא ישכחו ע"מ הדבר ויבואו לסמוך על ע"ח. והקשו בתוס' על פירש"י דלמה יש לנו לטעות ולסמוך על ע"ח בדבר שיכול לזייף. ופרשו הם מה שפרשו וכן כתב הרא"ש והר"ן שם:
והנה לכאורה יש לתמוה דהא שם בד"ה מאן חכמים הביאו פירש"י דלר"א צריכה להביא ע"מ משא"כ לר"מ וכתבו דדוקא בדבר שיכול להזדייף אומר רש"י כן אבל בעלמא לא בעינן ע"מ כדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני ת"ה ויש לתמוה כמו דלר"א אף דבעלמא מהני בלי ע"מ ואפי' אין ע"ח לפנינו סמכינן דנעשה כמצוותו ומ"מ כאן בעי ע"מ כדי להסתלק מחשש זיוף א"כ כמו כן לר"מ נימא אף דבעלמא סגי לי' אפי' אין ע"ח לפנינו הכא נבעי באמת ע"ח לפנינו או עידי מסירה להוציא מחשש זיוף ונכשיר הגט ולמה לר"מ הגט פסול לגמרי בשלמא אי נימא דלעולם חיישינן דילמא יסמכו על ע"ח כמו בעלמא ולר"א בעלמא נמי בעי ע"מ לפנינו דוקא אתי שפיר. אבל לפי מה שכתבו התוס' דבעלמא גם לר"א לא בעינן א"כ מה נפקא מינה בין ר"מ לר"א. ועוד כיון דשמעיק הכא דחיישינן לר"מ שיבואו לסמוך על ע"ח אפי' אינם לפנינו כמו בעלמא א"כ מה זה שטענו על רש"י בד"ה: אבל דלמה יש לנו לטעות ולסמוך על ע"ח בדבר שיכול לזייף והרי מבואר הוא דלר"מ חיישינן דאל"כ נסמוך על ע"ח לפנינו או ע"מ וע"כ דחיישינן אפי' בשטר שיכול לזייף נסמוך. על הקיום:
הן אמת דלדברי התוס' גופא יש לומר דגם לר"מ לא חיישינן רק טעמייהו דלא אתיא כר"מ דבעינן מוכח מתוכו לדעתם אבל מ"מ למה לא הקשו בד"ה מאן תנא לפירש"י אליבא דר"מ הך קושיא שהקשו בד"ה אבל דלמה יש לנו לטעות מוכח מתוכו וע"כ צ"ל דסבירא להו לתוס' ורא"ש ור"ן דדוקא לר"א דע"מ עיקר א"כ אף ולא הקשו רק משום דבעינן דבעלמא סגי לי' בלי ע"מ לפנינו דמסתמא נעשה כדין אבל בדבר שיכול לזייף כל שאתה מצריכו ע"מ לפנינו לא יבואו להחליף מע"מ לע"ח ויכשירו אפי' על קיום ע"ח דכיון דע"מ עיקר לדעתו כל שנצטרך ע"מ דוקא לא יבואו להכשיר כלל בלי ע"מ רק בע"ח משא"כ לר"מ דע"ח עיקר בעלמא אפי' אתה מצריכו כאן שיבואו ע"מ לפנינו בלי ספק יחלופו לסמוך גם על ע"ח דהאיך יעלה על הדעת דע"מ יועילו וע"ח לא יועילו דהא אדרבא ע"ח עדיפי וממילא יבואו להכשיר אפי' בקיום חתימתן ואפי' אתה מצריכו כאן להביא ע"ח יבואו להכשיר בקיום בלבד דהוי כמו הם לפנינו משא"כ לר"א מע"מ לע"ח לא מיחלף כיון דע"מ עיקר יקפידו על ע"מ דוקא כפי הדין. ולפי זה מוכח להדיא דלר"א לא מהני כאן רק ע"מ לפנינו דוקא דאי מכשרת בע"ח לפנינו א"כ כיון דסמכינן על ע"ח מהיכי תיתי לא ניחוש שיסמכו על קיום חתימתן כמו דחיישינן לר"מ ואי לא חיישינן גם לר"מ לא ניחוש דלענין טעות מע"ח לפנינו מלסמוך על קיום אין הפרש בין ר"מ לר"א כלום. נמצא לא מיבעי' לדעת הפוסקים דלא בעינן מוכח מתוכו דע"כ דהכא בעינן דוקא ע"מ לכ"ע גם שיהיו לפנינו דוקא. ולדעת זו הדבר מוכרח בש"ס דאל"כ מאי הפרש בין ר"מ לר"א ואפי' לדעת התוס' דבעינן מוכח מתוכו מ"מ מוכח דלא מן השם הזה הוכיחו דבר זה א"כ מוכח דמודים עכ"פ דאי הוי מהני לסמוך על ע"ח לפנינו הי' מהראוי לחוש שיסמכו על ע"ח בקיום כמו שהוכחתי ודברי הטור ברורים לכ"ע:
אמנם בעיקר קושית התוס' על פירש"י נראה לפע"ד ליישב בפשיטות ודבריו מוכרחין בש"ס והוא דס"ל לרש"י דוודאי כמו דיש לגזור לר"מ דנסמוך על ע"ח כמו כן לר"א ולא ס"ל חילוק הנ"ל. ואי קשיא האיך קאמר מאן תנא ר"א הוא הא בעלמא לא בעי ע"מ וניחוש שיסמוך על ע"ח ומזה הוכיחו התוס' דלא חיישינן לר"א. ובאמת שיש לתמוה על רש"י הא בהכרח לא חיישינן לר"א דאל"כ לאלתר נמי היכי מכשיר אבל באמת נראה דסובר רש"י דבעלמא נמי כל שע"מ זוכרין הדבר וישנן כאן צריך דוקא שיבואו הם ות"ה אם ימותו או ילכו אז סמכינן על ע"ח הילכך ממילא לר"א כאן כשר לאלתר כיון דע"מ זוכרין הדבר וישנן כאן בוודאי לא יסמכו על ע"ח דהא אפי' אינו יכול לזייף אין סומכין בזה:
אבל מכאן ועד עשרה ימים דיש לחוש ששכחו א"כ באינו יכול לזייף כהאי גוונא סומכין על ע"ח כמו כן ביכול לזייף יסמכו כמו דחיישינן לר"מ והיינו דקאמר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ור"י סובר דעד עשרה ימים ג"כ דכירי ולא יסמכו על ע"ח והיינו דקאמר א"א דהוי בי' תנאה באמת היו נותנין לב לזכור דהם יודעין דע"ח בקיום אין יודעין מזה ואם באמת ישכחו בוודאי לא הי' בו שום תנאי. ואדרבא לפי פשוטו מה זה שנחלקו ר"א ור"י דהאיך יעלה על הדעת דלר"א עד י' ימים לא נאמין העדים שלא הי' תנאי ולפי הנ"ל ניחא דוודאי כ"ע מודים בהא רק דר"א חייש דישכחו המעשה א"כ יבואו לסמוך על ע"ח כמו בשטר שאינו יכול לזייף. ור"י סובר דוודאי אי הוי תנאי דכירי ולא יסמכו כלל על ע"ח ואם ישכחו באמת לא הי' בו שום תנאי. וא"כ מוכרח בש"ס דלר"א חיישינן ג"כ שיבואו לסמוך על ע"ח כמו לר"מ וא"כ ממילא בשאר שטרות בוודאי חיישינן שיבואו לסמוך דהוא לאחר זמן. והא דלא מכשרינן בשאר שטרות לאלתר עכ"פ היינו דכל שאין אנו יכולין להכשיר לאחר זמן אין להכשיר כלל שאינו ראוי לעמוד ימים רבים וזה שפירש"י בהדיא בד"ה ימים רבים וז"ל אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים. הרי דנתן טעם זה ג"כ לפסלו לאלתר אבל טעם זה בלבד אינו מספיק דהא מ"מ ראוי לעמוד ימים רבים כשלא ישכחו דר"א מודה בהא דנאמנין לעולם רק אם באמת ישכחו סובר ר"א דחיישינן שיסמכו על ע"ח ולכך פוסל עד עשרה ימים לזה הוכרח רש"י דמ"מ כיון דיש חשש דישכחו הרי יש לפסלו על לאחר זמן כמו גבי גט א"כ ממילא לאלתר נמי פסול שאינו ראוי לעמוד דלאחר זמן פסול אפי' לא ישכחו משום שמא פעמים ישכחו ויסמכו על ע"ח לכך פסלם ר"א לגמרי א"כ אינו ראוי לעמוד ור"י לטעמי' דלא חיישינן שישכחו א"כ הרי ראוי לעמוד ימים רבים. ומה שהקשו והא בעינן למען יעמדו או כמו שפירשו התוס' דמיתורא דייק או דהקושיא דמ"מ פשיטא דמודה ר"י דלאחר זמן רב יש לחוש שישכחו או ימותו ולא הכשיר רק בזמן קצר ואהא משני דימים רבים לאו דוקא דעצה טובה קמש"ל וזה ברור ונכון לפע"ד בדעת רש"י:
ד על הנייר המחוק. עב"י שהביא מחלוקת הפוסקים דדעת רש"י אפי' הוא ועדיו על המחק פסול בלי ע"מ ודעת התוס' דוקא בהוא על הנייר ועדיו על המחק והר"ן פי' בהיפוך בהוא על המחק ועדיו על הנייר ועמ"ש מהרש"א טעם בתוס' דלא פירשו כהר"ן. ובספ"י תמה עליו דבהדיא מבואר בש"ס פרק גט פשוט דהוא על המחק ועדיו על הנייר פסול ובאמת לא ירד לסוף דעת מהרש"א וכוונתו דדוקא בהוא על הנייר החשש שהוא יזייף אבל בהוא על המחק החשש שכבר זייף דהי' על הנייר ומחקו. ואף דבאמת אפי' ידוע שלא זייף פסול היינו משום דחיישינן לב"ד טוען כדאיתא פרק ג"פ במסקנא אבל לא מחשש שיזייף ע"ש. וכיון דקתני במשנה מפני שיכול להזדייף ש"מ דבהוא על הנייר ועדיו על המחק. גם בלא"ה הוכחתי בחידושי דלא מיירי בהוא על המחק ואין להאריך בזה:
אמנם מה שהבינו דעת רש"י דפוסל אפי' שניהם על המחק נלפע"ד דליתא דא"כ תיקשי מה זה שכתב ולא מוכחא מילתא דעדים נמי על המחק דכיון דהוא על המחק אי הוי העדים על הנייר טפי לא מוכח שמחק שנית כדמוכח להדיא פרק ג"פ דה"מ דניכר מחיקה שנית בעדים על המחק ולא בעדים על הנייר. ועוד מה זה שכתב דימחוק עד העדים הא לא ימחוק רק מקום התנאי בלבד ויכתבנו כרצונו וברור דהך לחזור שכתב רש"י קאי או לכתבו שכתב ושיעור דבריו כך דגט זה שנכתב פעם אחת יכתבנו שנית ע"י מחיקה מה שכתוב קודם ולפי שאינו יכול לחזור ולכתבו רק ע"י מחיקה כתב רש"י למחקו ולכתבו אבל החזרה על הכתיבה שנית קאי וזה שכתב דלא יהא ניכר לפי שהעדים על המחק יאמרו דהכל הי' על המחק דהוא לא מחק חתימת העדים אבל אי עדים על הנייר בוודאי יכירו שמחק דמהיכי תיתי יחשבו דנכתב על המחק דהא רואין דעדים על הנייר וידעו דהכל הי' על הנייר והוא מחק והעדים לא הי' יכול למחוק נשארו על הנייר:
ועוד נראה דס"ל לרש"י דוקא בין נמחק פעם אחת לב' ניכר אבל בין נמחק ד' לנמחק ה' אינו ניכר דאל"כ אין לדבר סוף דכי נימא דניכר בין מאה למאה ואחד. וכן מוכח שם פרק ג"פ להך גירסא ונשהי' דדוקא נמחק בן יומו לנמחק בשני ימים ולא יותר וה"ה מה שאמרו נמחק פעם אחת לנמחק ב' בדוקא הוא וכבר כתבתי מזה בספרי ת"י סי' מ"ה ס"ק כ"ג ע"ש ולזה ס"ל לרש"י דוודאי מה שאמרו על הנייר המחוק בוודאי לא משמע לפרש עדים על המחק או כתב לבד רק כל הנייר מחוק רק דמיירי שהי' נמחק פעמים הרבות ואז חיישינן שיחזור למחקו ולא יהא ניכר כנ"ל: (ה) ומוסר לה העבד והפרה. עח"מ סק"ד דלא מיקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד. והפרה ובזה כתב לחלק בין הך דהכא לשחיטה דהתם לא שייך ליתן כל העבד והפרה. עוד הביא בשם ב"י אי צריך ליתן כל העבד, בפי' או בסתם הכל שלה. עוד כתב שאין העבד צריך להיות כפות והוא מה שהשיג על רבינו ירוחם דכתב להדיא דהעבד צריך להיות כפות והביא דהרשב"א מחלק בנותן גט לעבד הוי חצר מהלכת ולא כאן דעבד גופא הוא הגט עיי"ש. ולפעד"נ ליישב דברי רבינו ירוחם והוא דוודאי יש להבין אי דלכך לא מיקרי מחוסר כיון שנותן לה העבד והפרה ולפי זה באמת מהאי טעמא אמרו שיתן לה כל העבד ולא להקנות לה יד העבד בלבד דא"כ הוי באמת מחובר לבעלי חיים כמו בשחיטה א"כ תיקשי האיך נשנה דין זה דעבד במשנה קודם, הך משנה דאין כותבין במחובר לקרקע דמשמע המעיקרא לאו משום מחובר כלל אתינן עלה. ועוד דלמה טעמא אמרו שיתן לה כל העבד אמרו מחובר לקרקע כיון דאפי' לב"ח הוי מחובר אבל באמת נראה דמחובר אין ענין להך דיד העבד וקרן הפרה דפסול מחובר משום ונתן בידה ומחובר אי אפשר ליתנו הילכך ממילא דוקא קרקע חשיב מחובר דאי אפשר ליתן הקרקע לידה אבל עבד ושאר ב"ח לא ואף דעבד הוי כקרקע מ"מ כיון שיכול ליתן לידה מיקרי ונתן בידה ולא מיפסל משום מחובר. אמנם אי חותך יד העבד וקרן הפרה ונותן לה פסול מטעם אחר דמחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה ועל זה אמרו ונותן לה הפרה או העבד לאפוקי שלא יחתוך הקרן והיד שיפסל משום מחוסר קציצה ולפי זה כל שאינו חותך יד העבד וקרן הפרה לא מיפסל משום מחובר כלל דאין מחובר רק לקרקע דוקא שאינו יכול ליתנו לה לידה משא"כ שחיטה הפסול משום דהמאכלת מחובר לדבר אחר ולא שייך ויקח את המאכלת שאין כל הדבר נקרא מאכלת רק דבר השוחט ומה שהוא בית יד כקתא לסכין הילכך ממילא הכא אפי' לא הי' מקנה לה כל העבד והפרה רק יד בלבד כל שלא חתכה לא נפסל משום מחובר כלל רק מה שהוצרכו להקנות כל העבד והפרה משום דבלא"ה לא מצי למיקני' ליד בלבד כל שהעבד שלו דבאיזה קנין תקנה אותו ולזה ס"ל לרבינו ירוחם כמו בהשאילה מקום לקנות בו הגט קנתה הגט מכח חצרה אע"ג דהחצר שלו כל שהשאיל לה מקום כדמוכח פרק הזורק ה"ה במוסר לה העבד אף שאינו מקנה לה גוף העבד רק ידו בלבד וכן קרן הפרה מ"מ הוי כמשאיל לה גוף העבד לקנות הגט על ידו כמו חצרה וכן הפרה ולפי זה ממילא בעינן כפות דבלא"ה הוי חצר מהלכת ולא קנתה ודוקא במקנה לה לגמרי כל העבד הוי העבד בעצמו הגט אבל כשאין העבד שלה רק ידו הקנה לה וכל העבד שלו רק השאיל לה לקנות הגט כמו חצרה א"כ פשיטא דבעינן כפות דהא גוף העבד אינו כאויר המגילה כלל דשל בעל הוא באמת הילכך בעינן כפות. ואף דבאומר משוך פרה זו וקני כלים שעלי' אפי' כפות לא מהני כדמוכח פ"ק דמציעא כבר כתבו התוס' דהיינו דוקא באומר משוך דלא הי' דעתו רק שיקנה ע"י משיכת הפרה לא מטעם חצר אבל במשאיל לו לקנות מטעם חצר קונה בכפות וה"ה הכא. כנ"ל ברור בדעת ר"י. ולפי זה נראה דלדעת רבינו ירוחם אין צריך להקנות בפי' דדוקא ליתן לה במתנה בעינן שיאמר בפי' אבל דרך שאלה כדי לקנות מטעם חצר אפשר דבסתמא אמרינן דהשאיל לה לקנות כיון דאינה יכולה לקנות הגט בלא זה והוא מסר לה כל העבד כוונתו שתקנה כפי הדין ועמ"ש לקמן:
ו וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא. כ"כ התוס' והר"ן בשם התוספתא אבל מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים משמע דאין חילוק כלל. ונראה משום דמשמע להו דהך תוספתא משבשתא היא דהא במשנה משמע להדיא דרק שיכתוב בדבר המתקיים ולא על דבר המתקיים מדנקט במשנה בכל כותבין ובכל דבר המתקיים והדר תני בפני עצמו על הכל כותבין ולא קתני ולא על דבר המתקיים כמו ברישא משמע דעל כל דבר תלוש כותבין ובאמת נראה שהתוס' דקדקו כן דאל"כ למה נקט במתניתין עלה של זית כיון דקתני על הכל כותבין דרך כלל למה פרט זו דוקא אלא ש"מ דדומיא דעלה של זית דוקא דהוי דבר המתקיים ולא על דבר אחר. אבל באמת אין זו ראי' דקמש"ל עלה של זית כמ"ש הר"ן דאל"כ הוי לי' לומר על כל דבר המתקיים כותבין או למעוטי דבר שאינו מתקיים בפי' כדממעט ברישא ואף שהקשו ברישא לאתויי מאי אלמא דבלא זה דוקא מתקיים דומיא דהנך דמעיקרא א"כ בסיפא דלית לי' לרבויי כלל נקט סתמא הא ליתא דעיקר הקושיא ברישא דאי למעוטי אינו מתקיים בהדיא נקט להו אין כותבין במי פירות במשקין אבל בסיפא דלא נזכר שום רמז מאינו מתקיים וודאי משמע דעל הכל כותבין: (ז) ולכתחילה. לאו למימרא משום דמשמע דקתני וחכמים מכשירין היינו דיעבד דוקא הא ליתא דבהדיא מוכח בש"ס דאפי' לכתחילה שרי דהא הקשו אהא דקתני על היד של עבד ותיפוק לי' דהוי כתב שיכול להזדייף ומשני ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי א"כ מבואר דאפי' לכתחילה שרי דהא מתניתין לכתחילה אלא דהך חומרא הוא על פי מה שאנו נוהגין להחמיר הכל לכתחילה כר"מ דע"ח כרתי:
סעיף ג. (ח) טוב לחתוך הנייר למדת הגט שלא יצטרך לחתוך ממנו אחר כתיבה ואם טעה הסופר לאחר שכתב קצתו ורוצה להתחיל באותו נייר עצמו יחתוך תחילה המועט שכתב:
הג"ה. אם כתבו על נייר גדול וחתכו לאחר הכתיבה קודם הנתינה פסול אבל אם חתך ממנו מעט (ט) כדי לייפותו לא מיקרי קציצה (טור בשם הרא"ש) וכל שלא חתך ממנו הרבה יותר מכתיבת הגט הוי כלייפותו (כן משמע בסה"ת) אבל לכתחילה חותכין ממנו הכל קודם הכתיבה אפי' הנקבים שעושין כדי לשרטט על ידן ושאר הדברים יחתוך הכל (י) קודם השרטוט דהשרטוט צורך כתיבה הוא (סדר גיטין) כתבו על ספר אע"פ שיש בו ענינים אחרים ונתן לה הכל כשר (טור בשם העיטור):
ח טוב לחתוך הנייר למדת הגט וכו' יחתוך תחילה המועט וכו' ואם כתבו על נייר גדול פסול וכו'. זהו מה שנחלקו הפוסקים כי דעת רבינו שמואל דדוקא בב"ח או לקרקע הוי מחוסר קציצה ור"ת ור"י חולקין וראיותיהם כתוב באורך בתוס' שם ומשמע בהדיא מדבריהם שלא נחלקו רק בחתך הגליון אתר כתיבה אבל נתנו לה כמות שהוא לא מיבעי' בנתן לה סתם דאמרינן דהכל הקנה לה דלא גרע מטס של זהב אלא אפי' אמר בפי' הרי זה גיטך והגליון שלי משמע דהיא מגורשת לכ"ע שהרי לא אמרו רק הרי זה גיטך והנייר שלי פסול משום דאותיות פורחות באויר לכ"ע מגורשת ועוד דאיזה פסול יש בדבר דאי משום מחובר פסלינן לה דהוא מחובר לנייר שלו הא וודאי ליתא דבין אי נימא דטעמא דמחובר משום ונתן בידה דבר הניתן ליד ובין לטעמו של הרשב"א מה ספר בתלוש אף כל בתלוש הכא לא שייכי הני טעמי כלל דהא ניתן ליד והוי תלוש ומה בכך דיש לו חלק בגליון ס"ס היא קנתה חלק שהגט כתוב עליו על ידי נתינה לידה ודבר תלוש הוא וליכא למימר דאינה יכולה לקנות חלקה כלל כל שהוא מחובר שלו הא וודאי ליתא דהא גבי מציאה היכי דתרווייהו בהדי הדדי אגבוה לכ"ע קנו שניהם ומ"ש הכא דלא תקנה חלק הנייר הגט כתוב עליו אף דהשאר של בעל. ולפי זה אני תמה על דעת הפוסלין בחתך הגליון דהאיך יעלה על הדעת דזה מיקרי מחוסר קציצה דהא אין הגט חסר שום דבר ודוקא במתניתין ביד העבד וקרן הפרה כיון שאינה יכולה לקנות היד רק ע"י שתקנה הפרה כולה או לדעת רבינו ירוחם להשאיל לה העבד בשאלה לקנות הגט ע"י חצרה כמ"ש לעיל הילכך כל שלא עשה כן רק קצץ מחוסר קציצה הוא דבשביל שהי' יכול להקנות לה כל העבד ולא הקנה לא חשיב בשביל זה אינו מחוסר אבל כאן שאם הי' נותן כל הנייר ולא הקנה לה הגליון היתה מגורשת וא"כ וכי בשביל שחתך ללא צורך הגט כלל נאמר דהגט חשיב מחוסר קציצה הא אינו חסר שום דבר. וכן מה שהביאו ראי' מעפר עיר הנידחת לא דמי כלל דהתם באמת מחוסר תלישה דלולא זה אינו יכול לכסות אבל כאן אין הגט מחוסר שום דבר דהא יכול לגרש בלי זה רק יחתכנו אחר הגירושין ובשביל שרצה לחתכו ללא צורך הגט כלל נאמר דהוי מחוסר קציצה. ועוד יש לחלק בכמה אנפי ואין להאריך כי נראה לי דברי המכשירים עיקר מטעם הנ"ל:
והנה הב"ש הביא בשם הב"ח דרק מדרבנן הוא דפסול והב"ש השיג עליו ובאמת מדברי התוס' שכתבו בשם ר"ת לדחות ראיית רשב"ם דנקט עציץ נקוב להודיעך כחו דאביי. ויש לתמוה מאי רבותא יש בזה כיון דס"ל דמחוסר קציצה אין נ"מ בין דבר תלוש לקוצץ מן הקרקע א"כ מאי רבותא יש בזה ולהב"ח ניחא דקמש"ל דאפי' נקוב דפסול דאורייתא לא חיישינן שמא יקטום וכ"ש באינו נקוב דאינו רק דרבנן. ואין לפרש כוונת ר"ת דנקוב ס"ד דהוי הנתינה גופא כקציצה הא זה כתבו אח"כ בשם ר"י ומשמע דהב"ח לא נחית להכי ומזה משמע כדעת הב"ח:
ט כדי לייפותו. זהו מה שהוכיחו מהך דגזי' לזמן וכן מהך דבין שיטה לשיטה והוא תמוה לפע"ד דאין זה ראי' כלל דהתם פשיטא שלא יתוודע שחתך הזמן רק שיאמר שלא הי' בו זמן כלל והוא יעשה כן כדי להצילה [ועוד אי דידעי דהי' בו זמן וחתכו ומ"מ לא נוכל לחייבה מספק א"כ פשיטא דליכא בזה משום מחוסר דהא יכול לחתכו אח"כ ויתנוהו לה ולמה יחתכנו קודם הגירושין] א"כ האיך שייך לומר שלא יעשה כן משום מחוסר קציצה. וכן ראי' השני מהך בעי' דבין שיטה לשיטה לא הבנתי כלל דהתם משמע בהדיא דאין הכוונה דיחתוך בין שיטה לשיטה רק לפי שהוא שלו והוא קונה הגט במקומות חלוקים הוי שלשה ספרים וצ"ע אבל לדינא וודאי העיקר כן דבלא"ה נראה עיקר דבכהאי גוונא לא חשיב מחוסר קציצה. גם בהך שכתב המחבר אם טעה והתחיל לכתוב יחתוך תחילה מה שטעה צ"ע לפע"ד דנראה דמודים ר"ת ור"י לזה דהא חתכו להשליכו ולא שלו הוא כלל א"כ מאיזה צד נפסלנו שאם הי' נשאר כך הי' כשר כמ"ש בעל העיטור ובכתבו על ספר אף שיש בו ענינים אחרים א"כ וכי בשביל שחתכו להשליך ולא בשביל שהוא רוצה בו יחשב מחוסר קציצה דהא אינו מחוסר שום דבר ושאני הך דר"ת ור"י דעכ"פ רוצה הוא בגליון וחשיב מחוסר קציצה משא"כ הכא:
י קודם השירטוט. זה לא ידעתי מנין להם דאפי' תימא דהוי מחוסר קציצה אפי' בקוצץ מן התלוש מ"מ לא אמרו רק שלא יהא מחוסר בין כתיבה לנתינה רק נתינה בלבד אבל כל שלא גמר עדיין הכתיבה לא איכפת לן דבלא"ה מחוסר כתיבה עדיין וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם פ"א מה"ג שכתב ושלא יהא מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד עכ"ל. וכן כתב בהלכה י' ומנין שלא יהא מחוסר מעשה אחר כתיבתו וכו' יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה עכ"ל. הרי להדיא דדוקא אחר הכתיבה קפדינן שלא יהא מחוסר רק נתינה אבל כל שנחסר עדיין כתיבה גופא פשיטא דלא מיקרי מחוסר והוי כמו קודם כתיבה דפשיטא דלא איכפת לן בשום דבר וכן ממה שכתב וכן אם כתב במחובר אף שחתמו בו העדים אחר שתלשו ונתנו לה אינו גט והשתא אי ס"ד דגם אחר השירטוט או בתחילת כתיבה הוי מחוסר הוי לי' לא שמעינן רבותא טפי דאפי' כתבו וחתמו בתלוש לא הוי גט כל שהתחיל להתעסק בעסק הכתיבה אלא ברור דרק אחר כתיבה פוסל מחוסר קציצה. ואמת דלפי דעת הרשב"א דכל שכתב בתלוש אפי' חיברו אח"כ לא איכפת לן א"כ מבואר דרק על שעת כתיבה קפדינן שלא יהא מחוסר א"כ יש לומר דהכא נמי אפי' בשירטוט או באמצע כתיבה פוסל מחיסר אבל להטור ושאר פוסקים כמו שאבאר בסמוך דהכל תלוי בין כתיבה לנתינה אין מקום לפסול באמצע כתיבה. ועוד דאפי' להרשב"א יש לומר דדוקא אם עד גמר כתיבה הי' מחוסר קציצה הוי מחוסר ולא בהתחלת הכתיבה ולא בא הרשב"א לאפוקי רק אם בשעת כל הכתיבה לא הי' מחוסר רק אח"כ חיברו הרי נכתב בהכשר ואנן בעינן שיהא נכתב באופן שיהא מחוסר אחר כתיבתו אבל מודה דבעינן שיהא נכתב כולו באופן הזה לא מקצתו או שרטוט ודו"ק: ולכאורה יש לדקדק מלשון הש"ס וכתב ונתן מי שאינו מחוסר רק כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה וקשה כתיבה מאן דכר שמי' הא קודם הכתיבה יכול לעשות מה שירצה רק אחר הכתיבה הוא דקפיד והוי לי' לומר מי שאינו מחוסר רק נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה ומזה הי' נראה דבא לומר דאפי' בעת כתיבה לא יהא מחוסר מעשה אפי' לא גמר כתיבה כולה ועדיין מחוסר כתיבה ג"כ מ"מ לא יחסר רק כתיבה ונתינה לא כתיבה קציצה ונתינה וקמש"ל אף דעדיין לא גמר הכתיבה פסול וה"ה בשירטוט דהוא עסק הכתיבה אבל מ"מ לא נהירא כלל דמוכח מדברי הרמב"ם להדיא דדוקא אחר כתיבה ועמ"ש לקמן דמהש"ס הנ"ל מוכח כדברי הרשב"א והשתא פשיטא דאתי שפיר מה שאמרו כתיבה ועמ"ש בסמוך:
סעיף ד. (יא) אין כותבין גט במחובר אפי' יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה (יב) ואפי' חתמו העדים אחר שתלשו ואח"כ נותנו לה אינו גט (יג) ואם כתבו על העלה הזרוע בעציץ (פי' כעין חצי קדרה של חרס שזורעין בה) נקוב (יד) אע"פ שנתן לה העציץ כולו פסול שמא יקטום אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שחרם דבר המזדייף הוא:
הג"ה. וה"ה בעציץ שאינו נקוב וי"א דבשאינו נקוב לא גזרינן שמא יקטום (תמצא מבואר ב' הסברות בב"י):
סעיף ה. אין כותבין במחובר אפי' טופס. כתב הטופס במחובר ותלשו ואח"כ כתב התורף וחתמו ונתנו לה כשר:
יא אין כותבין גט במחובר. עב"י שהאריך בדברי הטור בענין תלוש ולבסוף חיברו ולא ביטלו וכן במה שכתב דאם חיברו אחר כתיבה פסול והרשב"א מכשיר בזה. והנה במה שכתב דבלא ביטלו לכ"ע הוי כתלוש רק בביטלו הוי כמחובר ובאמת הוא תמוה שאם נדמה גט לשחיטה בענין זה תיקשי באמת בהא דקאמר רבא בחולין פשיטא לי תלוש ולבסוף חיברו בע"ז הוי כתלוש בזרעים פלוגתא ולמה לא בעי גבי גט או שהי' לו לומר דפשיטא לי' דהוי כתלוש או להיפוך וברור דאין ענין גט להך בעי' כלל דלענין מחובר כל שלא שייך ונתן בידה שיהא נותן לידה הוי מחובר יהא איך שיהא ואפי' לא ביטלו כלל דלכ"ע הוי בעלמא כתלוש. תדע דהא פסלינן מונתן טלי גיטך מעל גבי קרקע והתם פשיטא דהוי כתלוש גמור ומ"מ לא מיקרי ונתן בידה ופסול א"כ ה"ה במחובר אפי' אי מדינא הוי לי' תלוש מ"מ מה בכך הא לא הוי ונתן בידה ואם קצץ קודם נתינה ונתנו לידה א"כ פסול מטעם אחר שלא יהא מחוסר מעשה א"כ פשיטא דלא תליא כלל במחובר לקרקע דכל שהוא מחוסר מעשה פסול ואפי' רבינו שמואל החולק דדוקא מחובר לב"ח היינו משום דלא חשיב הקציצה מעשה חשוב רק במחובר לב"ח או לקרקע אבל כל שהוא מחובר לקרקע ותלשו מן הקרקע פשיטא דלכ"ע הוי מעשה לפסול משום מחוסר מעשה ואין זה ענין להך דהתם וכ"ש לדידן דקיי"ל כר"י ור"ת א"כ פשיטא דהוי מחוסר מעשה ומה ענין זה להך דחולין דשם מיבעי' לן בשוחט בו כמות שהוא מחובר אי חשוב תלוש או מחובר והכא כמות שהוא פשיטא דהוי כמחובר כנ"ל דהא לא הוי ונתן דלא כתיב מחובר כלל רק מכח דרשה דונתן בידה ואם קצץ דפסול מכח מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה פשיטא דאין לדמות להתם כלל דהתם בתלשו לעולם כשר והכא פסול מטעם אחר. ואמת כי לפי הלימוד של התוספתא משום מה ספר בתלוש יש לומר דכל שנקרא תלוש מדינא הוי כמו ספר אבל בש"ס דילן וודאי לא נראה כן רק ונתן בידה בעינן דהא פסלינן במונח על גבי קרקע כנ"ל:
גם נראה דהתוס' דלמדו זה הוא משום דלית להו הך דרשה דוכתב ונתן מי שאינו מחוסר ורצו ללמוד דאפי' תלשו ונתנו לה פסול לכך למדו דכתיב ספר שצריך שיכתוב על תלוש ולא שיכתוב על מחובר ויתלשנו אבל ליתן כשהוא מחובר בוודאי מונתן בידה נפקא דפסול. אך לפי התוספתא וודאי יש לומר דבכתבו על תלוש שחיברו ואח"כ תלשו ונתנו לה דכשר דבשעת כתיבה הוי ספר דמיקרי תלוש כיון שלא ביטלו ונתן בידה נמי הוי שהרי קצץ ונתן לה אבל לפי ש"ס דילן דילפינן מטעם אחר שלא יהא מחוסר מעשה ואין זה ענין לתלוש ומחובר. תדע דאפי' הקנאה ביקש הר"ן לפסול לולא דלא הוי מעשה בגופו דומיא דכתיבה אבל כל דהוי מעשה בגופו אין הפרש בין אי המעשה שקוצץ מן המחובר או מעשה אחר. גם על דברי הר"ן גופא שדיתי נרגא דמשמע מעשה דומיא דנתינה הוי מחוסר מעשה וכ"ש בקיצץ תלוש וחיברו דהוי מחוסר מעשה ולכך לא זכר רבא בחולין גט דאפי' לא ביטלו לא דמי לכל הני כלל. ועוד הא כתב הר"ן גבי עציץ דלא הוי מחוסר קציצה דלא מינכר א"כ אי בלא ביטלו לא הוי כמחובר כלל ולא הוי מחוסר קציצה ג"כ א"כ וכי בשביל שביטלו יחשב מחוסר קציצה הא הך ביטול פשיטא דלא מינכר טפי מעציץ וע"כ דבגט לא תליא בביטול כלל כמ"ש:
אמנם בכתב בתלוש וחיברו ואח"כ תלשו ונתנו לה בזה נראה לכאורה עיקר כהרשב"א דוודאי תיקשי מה זה שאמרו מי שאינו מחוסר רק כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה הך כתיבה מאי בעי הכא הא הקפידא הוא אחר הכתיבה כמ"ש הרמב"ם להדיא פ"א מה"ג. תדע דהא קודם הכתיבה יכול לעשות מה שירצה רק לאחר הכתיבה אז צריך שלא יחסר רק נתינה א"כ כך הוי להו לומר מי שאינו מחוסר רק נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה אלא ברור דהכל בכתיבה תליא מילתא שלא יכתוב בדבר שיחסר לו קציצה ונתינה רק יכתוב שלא יחסר לו רק כתיבה זו וקציצה ונתינה אבל אי הוי נקט רק קציצה ונתינה הוי ס"ד דאפי' כתב בתלוש כל שחיברו וניתוסף לו מעשה אחר קודם נתינה פסול קמש"ל דבעת כתיבה תליא מילתא שלא יכתוב על מחובר דבשעת כתיבה מיחסר לו קציצה ונתינה אבל כל שכתבו בתלוש אפי' נתחבר בחיבור גמור ותלשו ונתנו לה [דבלא תלש פסול מטעם אחר דלא הוי ונתן בידה] כשר וזה ברור לפע"ד:
וכן מוכח להדיא מדברי התוס' (ד"ד ע"א) דכתבו להדיא דהך דר"י דפוסל עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש מיירי בחיברו בין כתיבה לחתימה. וקשה הא לכ"ע פסול אפי' אי לא בעי רק כתיבה בלבד וע"כ דמ"מ אינו פסול רק מכח חתימה אבל מכח כתיבה לא נפסל דנכתב בתלוש ודוקא על שעת כתיבה קפדינן ואף שאין זה ראי' שאין דברי התוס' גופא מוכרחין לפע"ד דא"כ תיקשי לדידהו תינח לפום אוקימתא דהנך אמוראי דחתמו אתורף אבל לפום הנך אמוראי דמפרשי מתניתין ר"מ וחתמו על עדים קאי וכן ס"ל לש"ס ריש גיטין בהא דמייתי הך דר"י התם דבעי כתיבה וחתימה לשמה א"כ אכתי תיקשי מה בא ר"י להוסיף חתימתו דאי בחיברו בין כתיבה לחתימה גם לת"ק פסול מכח חתימה דהוי במחובר וע"כ דעיקר כוונת ר"י לאו להוסיף חתימה רק להוסיף כתיבה דלת"ק לא (וכן להנך דמפרשים טופס ותורף בא הוא לפסול טופס אפי' דיעבד ולטעמי' אזיל גבי כותב טופסי גיטין כמו שכתב הטור בשם הרמ"ה] ולפי דת"ק קאמר רק חתימה קפדינן קאמר הוא דעל תרווייהו קפדינן ולאפוקי חתמו בתלוש וכתבו במחובר דלת"ק כשר דלאו אכתיבת הגט קאי וכתב רק על חתימה ור"י פוסל ואיצטרך לומר וחתימתו דלא תימא רק על כתיבה מקפיד ולהיפוך מר"מ ונ"מ דאין צריך לשמה קמש"ל דעל תרווייהו מקפיד וזה ברור:
גם בלא"ה נראה דלמאן דמכשיר בכתיבה גרידא לשמה אם כתב בתלוש ונתנו לה וחיברו וחתמו העדים בוודאי כשר דהא לא הי' מחוסר כלום בין כתיבה לנתינה ולהך מ"ד אין קפידא אם חתמו עדים אח"כ דהא בלי עדים מכשיר רק בע"מ ולר"י פסול שיחתמו בתלוש דוקא דוכתב אחתימה קאי אבל אין צורך לזה דפשיטא דלק"מ אבל מ"מ מוכח מדברי התוס' הנ"ל כדעת הרשב"א גם מהש"ס הנ"ל מוכח כן כמ"ש. גם מה שכתב הטור דאפי' לא אשריש הוי מחוסר קציצה אינו נראה דמשמע להדיא מדברי התוס' דאשריש בעינן דכל שלא השריש לא חשיב מחוסר מעשה רק כמו לוקח מן השלחן וכהאי גוונא כתב הר"ן לענין דלא חשיב מחוסר קציצה מה שנותן כל העציץ ופסק יניקתו עיי"ש:
יב ואפי' חתמו הערים. עח"מ ולא הבנתי דבריו דהא המחבר בא לומר לאפוקי ממ"ד ע"ח עיקר וכתב אחתימה קאי א"כ כל שחתמו בתלוש לא איכפת לן כדמוקי לה ר"ל אליבא דר"מ קמש"ל דע"ח לא מהני דכתיבה גופא בעינן שלא יהא מחוסר קציצה ולהך טעמא דע"ח עיקר ממילא בחתך הגליון מן הגט לא נפסל רק אחר חתימה ולא לפני חתימה קמש"ל דהכל בכתיבה תליא אף דחתימה כהוגן וזה ברור. אמנם כמה רחוק מן הדעת הך דינא דשירטוט דאינו רק צורך כתיבה וכי גרע כתיבה למ"ד חתימה עיקר דפשיטא דהוי הכתיבה עכ"פ צורך חתימה דאי אפשר בלי זה דעל מה יחתמו ומ"מ לא איכפת לן למ"ד חתימה עיקר א"כ כ"ש דלא איכפת לן בשירטוט למ"ד כתיבה עיקר ודו"ק:
יג ואם כתבו על העלה וכו'. בש"ס כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל לי' ויהיב ליה ניהלי' על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום וכתבו התוס' בשם ר"ת דלאו דוקא נקט נקוב רק לרבותא נקט נקוב עיי"ש. ולפי זה יש להוכיח מדברי הרמב"ם דנקט נקוב דסובר כדעת המכשירים קציצה מן התלוש דאל"כ למה נקט נקוב ולדידי' לא שייך לומר לרבותא דאביי ואדרבא הוי לי' לאשמעינן אפי' אינו נקוב. אלא ברור דדוקא נקוב מיקרי מחוסר קציצה דהוא מן המחובר ולא באינו נקוב גם מה שכתבו עוד התוס' בשם ר"י לא שייך רק לאביי ע"ש. אמנם יש לדקדק ברמב"ם דכתב אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה ובוודאי מה שכתב על חרסו על עציץ שלם קאמר דאי בחרס שבור פשיטא הא כותבין על הנייר והחרס וע"כ דבשלם קאמר א"כ הי' לו לפרש דיכול לשברו ממנו וע"כ דסובר דאינו יכול לשבור מבואר כדעת ר"ת והדברים סותרין זה לזה:
לכן נראה דס"ל לרמב"ם דוודאי יש להבין מה שאמרו שם בחרס כתבו על עציץ נקוב דמה נ"מ בחרס נקוב או אינו] נקוב דס"ס תלוש הוא בוודאי. לכן ס"ל דוודאי יש לגזור אינו נקוב אטו נקוב רק ה"מ אם בנקוב פסול מדינא אבל אם בנקוב גופא אינו פסול רק משום גזירה ממילא באינו נקוב כשר לגמרי הילכך לקטום אפי' באינו נקוב אסור גזירה אטו נקוב אבל כשהוא שלם דוקא בנקוב גזרינן שמא יקטום אבל באינו נקוב לגזור שלם אטו שיקטום ולכשיקטום אטו נקוב כ"ה לא גזרינן לכך העתיק סוגית הש"ס כפשוטו באינו נקוב כגון חרם דדמי לאינו נקוב או באינו נקוב אפי' בעלין להכשיר בשלם ולפסול לקטום אפי' בחרס וה"ה באינו נקוב בעלין וצ"ע בזה:
יד אע"פ שנתן לה העציץ כולו. עח"מ ס"ק י"א והוא מדברי הב"י מדברי התוס' בשם ר"י ובאמת לא ידעתי למה החליטו כן בפשיטות הא מדברי הפוסקים קציצה מתלוש נראה דחולקין על זה דא"כ תיקשי לדידהו האיך קאמר גזירה שמא יקטום כיון דע"כ קודם פסיקת יניקה בלא"ה לא מהני אפי' לאביי רק לאחר פסיקת יניק' א"כ האיך חיישינן שמא יקטום הא הוי מתלוש. ומ"ש הב"ש דחיישינן שמא יקטום קודם לא נהירא דא"כ למה לי החשש שמא יקטום ה"ל לומר בפשיטות שמא יתן לה בלי פסיקת יניקה ולא הוי גט כיון דהשתא נמי. הקטימה הוא בלי פסיקת יניקה. ומ"ש הב"ש דכיון דניתן בידה מסתמא פסקה יניקה מוכח בתוס' דזה אינו וכן משמע בב"י ע"ש. ועוד דלדעת ר"י תיקשי הא דקאמר בתר הכי מכר בעל הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים ולמה לי כ"ה הא כל שנטלה בידו מסתמא פסקה יניקת זרעים והרי קנה. ורש"י פי' עד שיחזיק ניכוש ועידור וע"כ דלאו דבר קל הוא כ"כ להפסיק יניקה וא"כ תיקשי כנ"ל. ומזה נראה דס"ל להנך פוסקים דהא מילתא לא תליא כלל בפסיקת יניקה רק האשה צריכה באמת לקנות העציץ עם הזרעים בקנין דמהני בי' ואפי' לדעת הרשב"א דיליף מחובר משום מה ספר בתלוש מ"מ כל שנותן לידה הוי תלוש ודמיא לספר ולא השווהו לספר רק מה ספר דבר המיטלטל וזה נמי כיון שניתן מיד ליד דמי לספר רק האשה צריכה לקנותו בדרכי הקני' השייכים לעציץ נקוב כגון בכסף או בחזקה ובכסף אפשר דצריכה שלא לשלם בעד אותה עלה רק כל שקנתה הכל נקנה לה הכל כמו חצרה ואדרבא אפשר לומר דאפי' פסיקת היניקה לא מהני והיינו דלא קאמר בתר הכי עד שיפסיק היניקה רק עד שיחזיק בזרעים משום דמה בכך כל שהיתה היניקה מן הקרקע העפר שבעציץ וזרעים כמחובר לקרקע דמי שהעפר בעצמו הוי כקרקע ואינו נקנה רק בחזקה כמו קרקע ולא מהני מה שמפסיק היניקה לפי שעה כיון דאח"כ יחזור היניקה כשיעמידנה על הארץ ובשביל שסילקה עכשיו לא חשיב בזה תלוש. ובזה מיושב ג"כ מה שתמה הר"ן דהא בהא גופא הוי מחוסר קציצה כיון שפוסק היניקה דבזה הוי כתלוש וע"ש מה שתירץ. ולפי הנ"ל לק"מ דבזה לא הוי מחוסר קציצה דעדיין מחובר הוא וכקרקע דמי ואינו נקנה רק בחזקה או בכסף ושטר וא"כ ממילא לא הוי קציצה ולפסול משום מחובר אי אפשר דהא נותן לה הכל וניתן מיד ליד כנ"ל. לכן דין זה צ"ע לפע"ד מאחר שהרמב"ם לא הזכירו כלל גבי זרעים לחלק בין פסק היניקה או לא ומ"מ נראה בגוונא שנפסק היניקה לגמרי שנחלש הכח דאפי' מעמידין אותה שנית על הארץ שוב לא תניק מן הקרקע אז נראה דלכ"ע הוי כתלוש:
סעיף ו. היה הגט חקוק על ידו של עבד כתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה (טו) והיו העדים חקוקים עא ידו ה"ז מגורשת אע"פ שאין שם עידי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי (טז) ה"ז ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות (פי' כל דבר שמהלך בדרכים ובשוקים שיתכן לומר מעצמו נכנס) אין להם חזקה:
הג"ה. ודוקא במקום שאין להם חזקה (יז) אבל במקום שיש להם חזקה מגורשת (ב"י ועיין בח"ה בדיני חזקות):
טו והיו העדים חקוקים. זהו לשון הרמב"ם ולכאורה משמע דצריך שיהיו העדים בכתובת קרקע וכן משמע יותר בטור ועב"ש ס"ק ט"ז. ובאמת יש להוכיח מדברי התוס' דאין צריך לעדים בכתובת קעקע שהרי פלפלו שם דאף דאסור מדאורייתא הגט כשר כמו כתבו על איסורי הנאה דוודאי אסור לכתחילה ומ"מ הגט כשר ע"ש. משמע דמיירי במזיד דאי בשוגג פשיטא דכשר ואפי' אי באיסור הנאה אסור דמ"מ מיתהני מאיסור הנאה אבל במותר בהנאה מהיכי תיתי לפסול הגט וא"כ תיקשי הא העדים עכ"פ רשעים כמ"ש הב"ש ובשוגג לא מיירי. לכן נראה ברור דמה שכתב הרמב"ם והיו עדים חקוקים אין הכוונה בכתובת קעקע כלל דחקוק בלבד אינו בכתובת קעקע כלל דלכך כתב מקודם הי' הגט חקוק על ידו בכתובת קעקע רק דלא תימא דהעדים היו כתובים בפשיטות על היד באיזה דיו דהא וודאי לאו כתב הוא כלל ודמי לכותב בדבר שאינו מתקיים כלל דפסול וה"ה החתימה אינו כלום וכאילו לא חתמו כלל וצריך שיהא חקוק על היד דהוא מתקיים רק מ"מ יכול הוא להזדייף דאינו מתקיים ומזדייף תרי מילי נינהו כדמוכח בש"ס לכך על כתיבת הגט בעינן כתובת קעקע דאי אפשר לשנותו כלל משא"כ חקיקה בלי כתובת קעקע ולפי זה לק"מ קושיא א' של הב"ש. גם בטור אפשר לי לפרש כך דאין רצונו לומר רק העדים חקורים בגט שהוא בכתובת קעקע שאי אפשר לזייף דעד האידנא לא זכר דהגט בכתובת קעקע רק חקוק ביד העבד וע"כ דעל הגט קאי:
אמנם בגוף דין זה צ"ע באמת שכל הפוסקים הבינו בעי' דרמב"ח דוקא במוחזקין בו בעבד שהוא שלו ולפעד"נ להיפוך דבעבד שאינו מוחזק שהוא שלו לא מיבעי' לי' דאיכא תרתי לאיסתפיקי חדא דילמא לא ידעה לאקנויי ודידה היא ואפי' ידעה לאקנויי דילמא מנפשי' עייל ושל בעל הוא ואף דאם באו לדון על העבד תזכה היינו מיגו דשלה היא לגמרי אבל כאן דרוצה להתגרש ע"כ צריכה להודות דשל בעל הוא ודילמא מנפשי' עייל הילכך כדפשיט לי' רבא דונפשי' עייל בעי בטבלא שהוא שלה דאי בעבד אפי' ידעה לאקנויי מ"מ דילמא מנפשי' עייל ולאו הוא מסר לגירושין ואפי' את"ל דבידוע שהוא שלה מגורשת אבל באינו ידוע כלל למה לא ניחוש הוא ומנפשי' עייל וכ"ש כשהאשה מודה דשל בעל הוא ומיגו ליכא כיון דרוצה להתגרש כנ"ל:
טז הרי זו ספק מגורשת. כ"כ הרמב"ם והרמ"ה ובאמת צ"ע דהא בש"ס פשיט לה מר"ל א"כ ע"כ דעיקר הספק הואיל וגט יוצא מתחת ידו איכא לאיסתפיקי שנתגרשה א"כ מנין לנו לדמות לר"ל דהא חזינן דמהאי טעמא הוי הכא ספק מגורשת משא"כ לענין ממון דליכא למימר משום איסור דמ"מ כמו דמוקמינן בממון על חזקה ה"ה באיסור נוקמא בחזקת א"א וע"כ משום דגט לפנינו א"כ לא דמי כלל לדר"ל וצ"ע:
יז אבל במקום. דעת ב"י דפרה דמי לעבד ובאמת לפי דברי התוס' יש לחלק דשאני פרה דאיכא תרתי. אמנם דברי התוס' דחיקין ונראה עיקר דס"ד דטעמא דמתניתין לאו משום דמנפשי' עייל רק משום דעבד כקרקע ולמה אין לו שטר ותלת שנין מזדהר אבל כאן דהגט על ידו זהו שטרה לכך מביא מר"ל דכל הולך ברגליו אין לו חזקה דמנפשי' עייל א"כ ה"ה הכא ולפי זה ממילא אין חילוק בין עבד לפרה. שוב ראיתי כעין זה בספ"י ולפי זה דברי הב"י נכונים. ונידון מה שהקשה ב"י הא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ונדחקו ליישב בפרט מה שכתב ב"י דלא מקדים איניש פורענות לנפשי' הוא תמוה לפע"ד דא"כ הכא למאי ניחוש וע"כ דלא אמרינן רק דלא מקדים לגרש לאחר זמן אבל הא חיישינן דכתב לגרש מיד ונמלך שלא לגרש כלל. אבל באמת לק"מ לפע"ד דכל שהוא מצד אישות פשיטא דאם יש גט בידה דמורה להדיא דהיא לאו אשתו שוב איכא חזקה דהא החפץ סותר גוף הזכות שיש לו מכח האישות משא"כ כשהזכות מצד אחר דאפי' בעלמא נמי לא הוי חזקה מהני נמי אפי' בגט כתוב ודו"ק:
סעיף ז:
יח היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה אע"פ שהם מוחזקים בטבלא שהיא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה:
יט היה הגט חקוק על הטבלא והוא יוצא מתחת ידה. אבל גירסת רש"י ויוצא מתחת ידו ופי' דהאיבעי' הוא שרוצה לגרשה בגט זה. ובאמת יש לתמוה למה לא תקנה לו האשה, בפנינו באופן המועיל כיון דעדיין לא גירשה ומזה משמע לדעת רש"י דהספק בש"ס אפי' במגרשה לפנינו אין מועיל הקנאה שלה דלא ידעה לאקנויי וקשה למה לא בעי בפשיטות אם אשה ידעה לאקנויי או לא ואי יכולין לכתוב הגט על שלה ועמ"ש לעיל סי' ק"כ דמכאן מוכח לכאורה דהקנאה לאחר כתיבה לא מהני דהוי מחוסר הקנאה, והנה בש"ס שם פשט ממשנה דעדיות אף הוא העיד על כפר קטן ע"ש. והקשו בתוס' דמאי ראי' שם בשטרי הלואה שאני ותרצו דמסתמא היו עושין לו טובה והוא דחוק. ואני תמה דנראה מדברי התוס' דעיקר קושיתם על אביי דפשט מהך משנה ובאמת במשנה גופא קשה דקאמר לפי דרכך האשה כותבת את גיטה ומה ענין שטר הלואה לגט ונהי דהא וודאי דלא בא בעדות זה להשמיענו דזקן ידע לאקנויי דא"כ פשיטא דלא הוי קאמר זקן שאני דהא שם יליף גט מינה רק דבא לאשמעינן דלא נימא דהוא עצמו דהוא בעל דבר אינו יכול לכתוב השטר לחייב בו חבירו אבל עכ"פ האיך מדמה גט לשטר הלואה דבלי שטר גובה רק משום קלא משא"כ גט דהכתיבה גומר הענין דהוא עיקר הגט וע"כ צריך לומר או דמה שאמר וכותב בכתב ידו אין הכוונה על שטר הלואה דא"כ מאי קמש"ל פשיטא דמותר רק דקאמר דאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר ושטרי מקח הי' כותב בעצמו ובוודאי הי' קונה באותו השטר מאחר שכולם היו חייבין לו לא הי' נותן להם תשלומין רק בשטר הי' קונה או דהכוונה דוודאי הלואה גופא לא נשתעבד רק מחמת כסף שנתן והוי כמו קנין כסף א"כ כיון שתקנו חכמים דכסף לא ישתעבד רק שם בעינן ספר מקנה] דהכוונה שהי' מלוה להם מעות והי' עסק הזקן בענין זה ובוודאי לא הי' ניטל ריבית רק הי' קונה מהם השדות באופן המותר כמבואר פרק א"נ וא"כ הוי שפיר שטר מקח:
עכ"פ מוכח במשנה גופא שלא הי' שטר זה שטר ראי' דא"כ לא הי' למידון ממנו לגט וא"כ שפיר פריך והא בעינן ספר מקנה. ועי' עוד שם בתוס' בד"ה לא ידעה לאקנויי ומשמע לכאורה שבאו לחלק דרק נייר של אשה לא הקנו אבל של סופר הקנו ואין צריך להקנות הקלף ובאמת הא ליתא דא"כ לא הי' מהצורך לומר דמשמע שהוא של בעל רק כל שאינו שלה הקנו לו וע"כ דס"ל לתוס' דנייר לעולם לא הקנו רק מעות הקנו הילכך ממילא בסופר כל שהקנו לו המעות הסופר מקנה לו הנייר לבעל אבל אשה לא ידעה ורבנן לא הקנו לו נייר ועמ"ש לעיל סי' ק"כ בענין זה, ועב"ש בשם רש"ך דדעת רשב"א דרבנן הקנו לו הנייר של אשה ג"כ ואמת שכ"כ הרשב"א בחידושיו ולא הבנתי מ"ש הב"ש ס"ק כ' דמדברי הרשב"א גבי טס של זהב לא משמע כן. ולכאורה נראה כוונתו דאל"כ לק"מ דרבנן הקנו לו הטס לגרש בו אבל, הוא תמוה דהא בשעת נתינה אומר כן וכבר נתן ומה יועיל מה דרבנן אקני לי' לאחר נתינה ודו"ק. ולדינא העיקר כהפוסקים דנייר לא הקנו וכ"ש נייר דידה ודברי הרשב"א שם צ"ע:
סעיף ח. חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה (יט) הרי זה גיטך וכתובתיך ה"ז מגורשת ונתקכצה כתובתה בכדי שוה הטס:
הג"ה. אבל נתן לה סתם הרי הכל שלה מכח נתינת הגט וצריך ליתן לה כתובתה משלם וכן משמע בגמרא וכ"כ הר"ן:
יט הרי זה גיטך וכתוכתך. עב"י שהביא בשם הרשב"א טעם דלא נימא דהוי כפורח באויר דהוי כאומר שתמחול לו הכתובה ע"ש. ובאמת לשון הטור דהזהב יהא פרעון לכתובה משמע דלא כהרשב"א דלדבריו בהאי לישנא לא מהני וכמו כן להרשב"א ה"ה באומר הרי זה גיטך והתקבלי חובך הוי גט דהוי כמחלה החוב אבל לפעד"נ עיקר כהטור בזה. ונראה שכל הפוסקים חלוקין עליו בזה ועיקר קושיתו לק"מ לפע"ד דהא עיקר הטעם דבעינן ונתן בידה ולכך לא מהני בכותב על שלה רק בהקנאה לבעל משא"כ הכא חיוב הכתובה תלוי בגט זה דאי אינו גט אין כאן חיוב כתובה כלל א"כ מה שנעשה הטס שלה, הוא על ידי הגט לכך הוי שפיר ונתן בידה דע"י שנותן לה גט זה נותן לה הטס ולולא הגט הטס שלו והרי הוא נתינה ממש לידה. ולפי זה נראה פשוט דדוקא בהתקבלי כתובתך מגורשת אבל התקבלי חובך אינה מגורשת ויש להחמיר בזה כי נראה לפע"ד ברור כמ"ש ומ"ש הרב אבל נתן לה סתם הוא מבואר בש"ס ושם מבואר אפי' יש גליון של זהב בגט הכל שלה דאויר מגילה הוא ולא ידעתי למה השמיט הטור כל זה:
סעיף ט. (כ) לא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:
כ לא יתננו צה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה. במרדכי מבואר דהוי אינו של קיימא ונראה שלמד כן ממה שאמרו במשנה אין כותבין במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים וכמו דפריך מעיקרא ובכל דבר שהוא של קיימא לאתויי מאי כמו כן יש להקשות בסיפא וע"כ דקמש"ל אפי' הנך דמכשירין אם הן אינן של קיימא לא מהני והיינו בעודן לחין. ולכאורה מהש"ס דדייק לא שכיחי להחתים עדים שאינן יודעין לחתום משמע לכאורה דלח הוי של קיימא דאל"כ יחתמו בעודו לח ואפי' על כתב מעלי' כמו שיכולין לחתום על אבר ומי מילין ורוק לפי שאינן של קיימא. אך הא ליתא דשאני התם כיון שיתננו לה כשהוא יבש א"כ אז לא הוי העליון כתב דגם כתב התחתון יבש אך הא קשיא כיון דבכתבו במי מילין בלי עפיץ כשר כדאמרינן בש"ס דדוקא מי מילין על גבי מילין לא מהני ומבואר בש"ס דאפי' אינו ניכר בשעת נתינה כלל כשר הואיל ויהא ניכר אח"כ כדמוכח גבי ההוא גברא דשקל ס"ת ויהב לדביתהו א"כ פשיטא דגם לח לא איכפת לן הואיל ויתייבש אח"כ ויהא כתב דלא גרע מאינו ניכר עכשיו כלל וברור דלח אינו אלא חומרא בעלמא ואפי' פסול מדרבנן נראה דלא הוי כמ"ש: