תפארת יהונתן על תורה· רבי יהונתן אייבשיץ
שמות
פרק ו
פסוק ב
וידבר אלהים אל משה וגו' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. הא דפתח בשם אלהים וסיים בשם ה' ויאמר אליו אני ה' וגם מה שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם. נראה דהענין הוא במה שאמר משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ודאי דמשה וישראל ידעו את שמו הנכבד כי משה הרג למצרי בשם המפורש וזהו עיקר שם העצם אבל לפי בחינת התנהגות הקב"ה וטיב הנבואה כך מתגלה אל הנביא ע"י שמותיו אם הוא כמשפט מתגלה ע"י אלקים ואם הוא להנהגת העולם ומלך במשפט יעמיד ארץ מתגלה בשם אדני אדון כל הארץ ואם לשנות מערכת השמים בשם שדי ולרחמים גמורים הוא מתגלה בשם הויה שהוא שם העצם וכולו טוב ורחמים כי הוא עצם שמו יתברך זכרו ולכך ישראל ידעו כי מפאת הדין הם אינם כדאים להגאל אף כי קודם זמנו. אך ברחמים יתכן הכל וחנותי את אשר אחון ואעפ"י שאינו כדאי ולכך אמר משה הן לא יאמינו לי היותם יודעים כי מטיב הדין אינם כדאים להגאל ולכך אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כלומר באיזה שם משמותיו נתגלה לך ובזה יובחן טיב ואמיתת נבואתך מה אומר אליהם והשיב לו הקב"ה כי בעבור כך נגאלו כדכתיב למעני אעשה כי עמו אנכי בצרה כביכול וכן כתיב ואנכי ארד עמך גם עלה כי עמם יעלה אמנם יש הבדל אלו היו נגאלים ברחמים גמורים היה הגלות נסתלק לגמרי אבל כיון שנגאלו רק מפני כבוד ה' ממילא עדיין לא נמחק השטר חוב שלהם והיו צריכים להיות עוד בגלות וזהו תשובת הקדוש ברוך הוא אמור להם אהי' כי ע"י שאני אהיה עמם בגלות ממילא לא נגאלו אלא בשביל כבוד ה' ועדיין לא נמחק שטר חוב שלהם והוצרכו להיות עוד בגלות ובשביל כך נגאלו אבל אהיה עמם בגלות אחר והנה באמת אף במצרים נגאלו בשם הויה וברחמים אבל יש שתי בחי' פעמים באים חסדי ה' מגולים ופעמים נסתרים ואינו מורגש כל כך כדכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו וכן היה במצרים בהעלם דבר כי היה בעבודה בקושי ובעינוי למאוד וזה מאמר השם זה שמי לעולם כי הרחמים גמורים היה בהעלם ולא כשאני נכתב אני נקרא רק באדני אדון כל הארץ אבל לע"ל יהיה הרחמים מגולים כדכתיב ברחמים גדולים אקבצך ולכך נאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ודרשינן שיהא נקרא כמו שנכתב ולכך זה היה טענת משה כי ידע שמאת הדין ישראל ראוים לקושי השעבוד אבל חשב כי שם הויה ברחמים אי אפשר שיבא רע ודין וזהו טענתו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וזהו לא יתכן כי רחמים הם מרובים ובאמת משה לא דבר עם פרעה בשם אדני רק בשם הויה ב"ה כמבואר בפסוק דפרעה אמר לא ידעתי את ה' דמשה היה הוגה את השם באותיותיו ולזה אמר פרעה שלא נודע לי שמו וזה היה טענת משה כיון שדיבר עמו בשם הויה א"כ היו ראוים לחנינה וכן פרעה טעה בטענת הפוקרים האומרים כי לית דין ועונש כי ה' הוא מטוב ורחמים גמורים ולא יבא רע מטוב ורחמיו על כל מעשיו א"א שמגיע ממנו עונש לרשעים ולזה אמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו והיינו שקשה לו בדבר שיהיה שני הפכים בנושא אחד שאמר לו בשם הויה רחמים גמורים ואמר לו פן יפגענו בדבר וזה היה קשה לפרעה שרחמים גמורים יתהוה דין ומשפט ברשעים ולכן אמר מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שהוא תכלית הרחמים הרע לעם הזה כי חשב פרעה לית דין ולית דיין וזה שאלת משה למה הרעות לעם הזה כי צויתני להזכיר שם הויה ב"ה והשיב לו הקב"ה וידבר אלקים אני ה' הורהו כח מדת הדין ומדת הרחמים הוא אחד וזהו הרחמים שעושה דין ברשעים ולולי זאת היה העולם הפקר וזה גבורתו של הקב"ה שבטבע מי שהוא בעל הרחמים אינו יכול לעשות דין אבל הקב"ה הוא בעל יכולת ברוב רחמיו יכול לעשות דין וזה ענינו ולכך הוא אלוה כל יכול וזה אמרו אני ה' שמידי ישפע רחמים ומרחמים דין הוא ושמו ומדותיו אחד הוא ואם עושה דין באדם זה רחמים גמורים להזדככו מסיגים כמאמר דוד ממעמקים קראתיך ה' כשהייתי בתכלית עומק הצרות קראתיך ה' שהוא רחמים באמת וכן היה קושי השעבוד תכלית הטוב האמתי לישראל:
פסוק ג
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל וגו' הגם דלא מצינו שנראה ליצחק באל שדי. נראה דודאי כל הברכות שבירך יצחק ליעקב לא ענה מלבו רק ברה"ק ומחזה אלהים נראה לו ויצחק ברך ליעקב בצאתו אל לבן ואל שדי יברך וזה היה ברה"ק ומחזה אלהים נראה לו באל שדי וזה מורה אל יצחק ואל יעקב הרצון מה שהיה אצל יצחק היה אל יעקב בברכתו אשר בירך ליעקב ומה שהיה ביצחק היה בשיתוף עם יעקב:
באל שדי. נראה לבאר כי בזמן האבות לא היה הדור כדאים לרחמים שישפיע ה' על אבות העולם להודיע אלהותו בעולם לרוב חטאם אמנם ה' הגין בעם לטענות איוב אם חטא מה יפעל לך ואלו ח"ו יצויר שהקב"ה צריך למציאות א"כ הוא החוטא גדול עונו מנשוא אבל הקב"ה הוא המציאות בעצמו ואין צריך למציאות כלל וא"כ מה יתן ומה יגרע לו האדם בחטאו ולזאת נתמלא רחמים על הארץ להאיר להם בטובו ע"י אבות העולם וזה ענין השם שדי הרצון שדי בעצמותו ואינו צריך לזולתו. ועוד נראה לפרש כי שם זה כמו שדרשו חז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די כי זהו השם אינו עושה רק כשהם בתכלית הצרות ולכך אמר יעקב לבניו כשהיה בעת צרה ואל שדי יתן לכם רחמים וזה שאמר השם וארא אל האבות באל שדי היינו שלא הזמנתי להם הרווחה רק מתוך עומק הצרה ושמי ה' שהוא רחמים לא נודעתי להם ואם כן אין לך להתרעם על קושי השעבוד כי מתוך צרה יהיה הרווחה:
ועוד יש לפרש דהנה כשנצטוה אברהם על המילה נאמר אל שדי והענין הוא גם שם מטעם מי שאמר לעולמו די כי טבע הבריאה לא נגמר וצריך לפעולת אדם כמו התבואה שצריכה יגיעה רבה מן הכל עד שאמרו כמה יגיעות יגע אדם וכו' וזהו כי מתחלה היה העולם מתרחב להוציא גמר למעשה ושיהי' הדבר נגמר מבלי צורך פעולת אדם וגער ה' ואמר די דצריך לפעולת אדם לגמור והאדם שותף בזה כביכול במעשה בראשית והנה כבר טענו אם המילה הוא שלימת האדם ולא נקרא תמים עד שמל ולמה לא נברא כך ולכך אמר הקב"ה כשצוה על המילה אל שדי שאמרתי לעולמי די ולכך עליך להמול ולהיות תמים וכן הדבר בישראל שלא הגיעו למדריגת האדם להזדכך רק על ידי קושי השעבוד ועין באלשיך רק דלא תקשה היד ה' תקצר ולכך אמר וארא אל האבות באל שדי שעל הבריות לגמור מפעלות ה' ולא יעשה ה' הגמר כי אם ע"י בן אדם לגמור פעולתו כי אמר לעולמו די והבן:
פסוק ד
וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. נראה לבאר כי הגלות התחיל מלידת יצחק או מברית בין הבתרים והיינו שהיה גירות בארץ ישראל אבל אין זה מספיק לכאורה דהא היו יושבים בטוב הארץ ויכולים לקנות שדות כמו יעקב וכן אברהם קנה שדה עפרון אבל הענין הוא כי חייהם היה תלוי להם מנגד מפחד האומות כי פרסמו דת האמת והם קמו עליהם ככסלא לאוגי' עד שהוצרכו לחתת אלהים בימי יעקב ויעקב היה תמיד מפחד מעשו ויצחק מישמעאל ואברהם אמרו במדרש שיעץ לו ממרא להתחכם שאל יהרגוהו הגוים וזה היה הגלות כי היו פוחדים יומם ולילה וזהו בארץ מגוריהם שדרש בזוהר לשון מגור מסביב פחד אשר גרו בה וזהו שזכו לארץ ישראל בשביל יסורין הלכו ולכך הבטיחן לא"י בשביל פחד זה שהוא תכלית היסורין שיהיה חייהם תלוי מנגד ואם כן מה תתמה על קושי השעבוד לישראל:
פסוק ה
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. הנה יש לפרש לפי מה שאמרו במדרש כי ישראל במצרים בטלו המילה ולכך באו לקושי השעבוד וזהו ואזכור את בריתי שהפרו ולכך צריכין לקושי שעבוד או יש לפרש כי כבר אמרתי מימים ימימה כי קושי השעבוד לא היה רק על ישראל שלא היו כדאים לגאולה ומשה לא הבין זאת וה' לא רצה לגלות כי חפץ חסד מבלי לגלות כשלון ישראל אמנם רמזה לו באזכור את בריתי הוא ברית בין הבתרים שנא' וגם את הגוי וגו'. מה וגם רק לרבות. שישראל יהיו ג"כ נדונים כמו מצרים והיינו וגם וגו' וזהו ואזכור את בריתי ולכך היה קושי השעבוד:
פסוק ו
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. הענין הוא כי הראב"ע כתב כי זרוע נטויה שיהיה נגד מערכת השמים אבל באמת כבר ידעו המצרים באצטגנינות כי עבדים ימשלו ויכניעו למצרים עד שפרעה אמר הבה נתחכמה לו וגו' וכן אברהם ראה זאת באצטגנינות שעבד מצרים יתנשא ויכבוש א"י וחשב על אליעזר היותו מזרע חם שהוא מצרים ויתנשא וימלוך בא"י ולכך אמר בן משק ביתי יורש אותי ולכך הראה לו הקב"ה שהוא על בניו שיהיו עבדים והם יתנשאו וירשו את ארץ ישראל ולכן למען הראות הקב"ה כי לא מפאת המערכה נהייתה זאת ולכך לקו בכורי שבוים כי אין במערכה להגביה עבדים וזה אמרם שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם היינו מערכת השמים ונוסף על זה עשה ה' שברה"ש בטלה עבודה ממצרים והיו חפשים ולא היו בגדר עבודה כלל ואח"כ נגאלו בניסן וזהו אות שלא מפאת המערכה שהיו עבדים נגאלו וזה שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שזה היה ברה"ש ואח"כ וגאלתי אתכם בזרוע נטויה שאז יתגבר הזרוע נטויה נגד מערכת השמים:
פסוק ז
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. היינו כי תמיד הקב"ה מנהיג לישראל ע"י מלאך כדכתיב ומלאך פניו הושיעם וזה ענין העגל שעשו ישראל לא שיכפרו בה' ח"ו רק מלאך ההולך לפניהם שהוא שלוחו של מקום בקשו ע"י עגל לשור שבמרכבה וזהו אמרם אלקים אשר ילכו לפנינו אמנם במדבר לא היה מלאך רק ה' בעצמו היה הולך לפניהם ואמר משה אם אין פניך הולכים והטעם כי הערב רב היו מכשפים והיו משביעים למלאך ולכך הלך הקב"ה בעצמו וכן במצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף שלא ישביעוהו וזהו ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים שהקדוש ברוך הוא בעצמו יהיה כמו מלאך ומטעם הנ"ל ומזה תבחנו כי אני ה' המוציא לא ע"י מלאך:
פסוק ח
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. נראה לבאר דהענין הוא כשהקב"ה רואה תועבות העובדי כוכבים ומזלות וא"כ ראוי להנקם מהם וה' מאריך אפו כביכול מגביה ידו שהוא כינוי לפעולתו לבל יעשה מעשה ולכך בחורבן וגלות שראוי להנקם בעובדי כוכבים ומזלות הוא בימין כי בישראל שמאל דוחה וימין מקרבת ובעובדי כוכבים ומזלות הוא בהיפך כמבואר בזוהר. ולכך ימינך ה' תרעץ אויב כתיב נצב אחור ימינו לבל ינקם ולכך אם תשכח ירושלים תשכח ימיני ולכך בימי האבות היו עובדי כוכבים ומזלות רשעים וראוים להנקם מהם אמנם הקב"ה האריך אפו וזהו אחר נשאו ידו למעלה לבל ינקם מהם והיה זאת למען יהיה לכם היינו לישראל למורשה דאלו זכו אז אברהם ויצחק בא"י היו עשו וישמעאל ג"כ נוטלים ולמה באמת זכו ישראל בשביל הגלות וא"כ מה תצעק אלי על קושי השעבוד:
פסוק ט
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. הנה כבר אמרו כי בחינת היסורים הם שנים או לגודל מדת הדין או יסורין של אהבה את אשר יאהב ה' יוכיח כי כאשר יחלש גוף החומרי יוסיף הרוח אומץ ויתרבה הדעת ולכך קודם המיתה הרוח טהור מתרבה בהחלשת הגוף ולכך אמרו ביסורין של אהבה שצריך שלא יהיה בו ביטול תורה כי זהו תכלית להגביר הרוח ולהוסיף דעת ולכך ישראל שראו שהעבודה קשה עליהם מ"מ קצרה רוחם ולא השיגו תוספת רוח דעת ומזה שפטו שאין זה יסורין של אהבה:
פסוק יב
וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. הנה הקשו על ק"ו זה הא דלא שמעו לו ישראל היה מקוצר רוח ומה זו ראיה שלא ישמע לו פרעה ונראה כי כוונת משה היה לטובת ישראל כאשר עשה יונה בנינוה שברח מטעם כי אם ישובו עובדי עבודת כוכבים ומזלות מדרכם הרעה וישראל לא ישובו לה' יהיה ח"ו קצ על ישראל וכן הדבר בפרעה כיון שישראל לא שמעו אלי אם ישמע אלי פרעה יהיה ח"ו קצף על ישראל ולכך סירב בשליחות:
ואני ערל שפתים. נראה לבאר ישראל כשאינם שומעים לדברי הנביא נקראים טמא שפתים כי לבבם נכון תמיד וישעיה נענש על שגינה ישראל עם טמא שפתים ולכך משה תלה החסרון בעצמו וכוונתו על ישראל או יש לפרש כי לפי זכות ישראל כך נבואת הנביא אם זכות ישראל רבה יש לנביא לשון זכה וכן להיפך ולכך היה לשון ישעיה יותר בהיר מלשון ירמיה והנביא אמר ה' נתן לי לשון למודים ולכך ישראל כשראו משה ערל שפתים שפטו שאינם זכאים לגאולה הואיל ומשה הוא ערל שפתים או יש לומר כי שם יהוסף מורה על הגאולה יה"ו הוא שם ס' מורה כי ס' שנה במות יוסף נולד המושיע משה ופ' שנים אח"כ יהיה הגאולה ולכך היה סי' הגאולה בפ' פקוד יפקוד וזהו ס' דיהוסף והפ' ומשה בן שמונים שנה וזהו אם מכירין השם א"כ אותיות יה"ו מן השם אבל אם אין מכירין לא יתכן זאת ולכך אמר משה אם יאמרו מה שמו מה אומר אליהם והבן ואם היה משה ערל שפתים לא יוכל לדבר אותיות בומ"ף ואם כן לא יוכל לדבר פ' אות הגאולה ולכך לא שמעו לו:
פסוק יג
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים. נראה דלשון ויצום הוא לשון צוותא שיהיה בדביקות וחיבור כי כשהם בחיבור יגן זכותם ומשה ידבר עם ישראל ולא עם פרעה ואהרן ידבר עם פרעה כי משה קבל טוב מפרעה ולא נאות לדבר עמו קשות ועוד אם ישראל לא שמעו לו ופרעה ישמע לערל שפתים גדול עונם של ישראל ולכך ישמע לאהרן שאינו ערל שפתים ואם כן הכל מיושב ולכך דיבר אל שניהם שיהיה לישראל התנצלות. והנה אבאר עוד קושית העולם מה דמקשים על פסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הא באמת מדרך הטבע היה להם לשמוח בשמוע לאזנם שרצה לבשרם הגאולה אבל. נראה דעיקר הגאולה בא מדוד מלך ישראל ומשבט יהודה כדכתיב לא יסור שבט מיהודה וגו' עד כי יבא שילה והנה מתחלה אמר משה והיה כי יאמרו אלי מה שמו מה אומר אליהם והשיב הקב"ה כה תאמר אליהם אהיה אשר אהיה ואח"כ צעק משה הן לא יאמינו לי ולא אמר כן מתחילה אלא ודאי דמהכ"ת לא יאמינו עם קודש בישועת ה' אבל כשאמר משה די לצרה בשעתה ואמר לו הקב"ה אמור להם אהיה שלא יאמר שיהיה עוד גלות רק יחשבו כי היא הגאולה האמיתית וזה היה מקובל לישראל מצוואת יעקב כי הגואל האמיתי יהיה משורש יהודה ולכך צעק אח"כ הן לא יאמינו לי וכן היה מקובל בישראל שקודם זמן הגאולה ישפוך ה' רוחו על כל בשר כדכתיב וגם להסיר לב האבן מהם ולעורר רוח טהרה כמ"ש הרמב"ם וישראל חשבו כי אז זמן הגאולה אמיתית והם ראו קוצר רוח טהרה ועבודה קשה שקשה לפרוש מעבודת כוכבים ומזלות ונשתקעו בו ואין מתעורר מן שמים להסיר את לב האבן ולכן נכנס רוח ספק אצלם להאמין במשה ואמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי כי נשתקעו בעבודת כוכבים ומזלות ואיך ישמעני פרעה הלא אינם כדאים לגאולה וע"כ נסמך לזה ואלה ראשי בית אבותם היינו על ששמרו ברית קודש ויחוסם ולא טמאו את עצמם בבנות הארץ ולא קלקלו הברית בשביל זה נגאלו ולכך נאמר אלה ראשי בית אבותם והבן:
פסוק יד
אלה ראשי בית אבותם בני ראובן בכור ישראל וגו'. הנה נראה הטעם שלא שעבדו מצרים בשבט לוי היה כי פרעה ראה בקסם כי משבט לוי יקום המושיע ופרעה חשב מי שאינו בצרה אינו יכול להושיע כי נוצר תאנה יאכל פריה מי שסבל גלות יהיה אח"כ לראש ולכך לא שיעבד בשבט לוי כלל ולא יוצדק להקים משבט לוי מושיע וזה היה טענת ישראל ג"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה שהם בעבודה רבה ושבט לוי חפשי מכל ואיך יתכן שהוא יתנשא ויבחר ה' בו למושיע וזה טענת משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ובא התשובה למה באמת נבחר המושיע מן לוי כי המצרים ערערו ואמרו שכולם בני תערובות המה כי אם בגופם שלטו כ"ש בנשותיהם ולא היה אצלם מיוחסים רק יורדי מצרים ולכך שבט ראובן ושמעון לא נתיחסו רק באי מצרים אבל הנולדים במצרים לא נתיחסו כי ערערו עליהם והמושיע צריך להיות בלי ערעור ולא יהיה בו פגם תערובות ולכך נבחר משבט לוי דבשבט לוי לא היה טענה אם בגופם היו שולטים וכו' כי לא נשתעבדו כלל ולכך בשבט לוי מייחס ובא כל הנולדים במצרים עד פנחס כי יותר מזה לא נולד במצרים מזרע אהרן כי עליהם לא היה פקפוק ולכך נבחר המושיע משבט לוי ולמען יהיה בגדר אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תולה בו לכך נולד מיוכבד דודתו של עמרם והיה פקפוק ולכן לא נזכר בפירוש שם אמו של משה ואשתו של עמרם מקודם רק בפרשה זו ומזה תבין למה נבחר משה למושיע ולא אהרן כי על אהרן לא היה דופי שנשאה ע"פ הדבור אבל משה שכבר גירשה עמרם והחזירה היה פקפוק כי שוב פסק הצווי כמ"ש וזה לא ידעו שהיה גרושין בטעות. ועוד נראה לבאר הא דמנה הני ג' שבטים עד משה ואהרן דכלל כל המספרים הם שלשה ולכך בשם הויה ג"כ ג' אותיות אבל ה' אחרונה היא כפולה ד' פעמים ג' הוא י"ב והם י"ב צרופי הויה ב"ה וכן בשבטים שורש כולם הם שלשה ראובן שמעון לוי ויהודה הוא הכפל כמו ה' אחרונה ד' פעמים ג' הרי י"ב שבטים אשר נתהווה ממנו ולכך כתיב אלה ראשי בית אבותם ראובן שמעון ולוי כי הם שורש כל השבטים והם שלש אותיות ראשונות מהשם שהם יה"ו. במספר כ"א ולכך מונה כ"א נולדים קודם משה ואהרן והנה משה ואהרן הם דור שביעי מאברהם ולכך נתקדשו כי השביעי הוא קודש אמנם מספר ט' ט' חי וקיים כנודע כי לכך חותמו של הקב"ה אמת שהוא מספר קטן ט' שהוא שומר מספרו תמיד ופנחס היה דור ט' והיה חי וקיים ולכך פנחס זה אליהו שהוא חי וקיים. ועוד נראה לפרש הא דמנה הני שלשה שבטים עד פנחס בכלל היחוס דלכאורה יקשה דמהכ"ת לערער על זרע קודש שיש בהם ח"ו שמץ פסול הלא כולם זרע אמת הם רק נראה דאמרו אם ראית שתי משפחות מתגרות זו בזו שמץ פסול יש ביניהם והנה קרח נתגרה במשה ועמו היה און בן פלת ורוב שבט ראובן כנודע וכן שבט שמעון נתקבצו במעשה זמרי על משה כדכתיב בסודם אל תבוא נפשי וגו' וביחוד על פנחס שהיו מבזים אותו וא"כ יש כאן מקום פתחון פה ח"ו לומר שמץ פסול יש ביניהם ולכך התורה מייחס ראובן שמעון לוי זרע קרח ופנחס להודיע שאין בהם שמצה ח"ו ואם כן ממנו נקח ראיה על שאר שבטי י"ה שלא היה גירוי ביניהם מכ"ש שהם כולו קודש בלי והנה כבר נאמר בתרגום כי שם ה' אקרא כי משה לא רצה להזכיר השם עד אחר כ"א תיבות והיינו הטעם כי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן מרכבות ה' כ"ב אלפים והם באמת כ"ב מלאכים כי כל מלאך אחד כלול אלף כנודע כי אלף הוא אלף וכל דיבור נברא והוא. בחינת מלאך ולכך השם לא נזכר רק אחר כ"א תיבות שהוא בצירוף השם כ"ב והן המרכבה וכן משה ואהרן שהיו מרכבה נזכרו אחר כ"א חנוך פלוא חצרן וכרמי ימואל ימין אהד יכין וצחר ושאול בן הכנענית גרשון קהת ומררי לבני ושמעי עמרם יצהר חברון עוזיאל מחלי ומושי ואח"כ אהרן ומשה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם היינו לדבר אל בני ישראל לבטלם מעבודת כוכבים ומזלות כי כל הגוים עובדים לשרים ולמזלות כי כך צבאם לצבוא זו על אומה זו וזו על אומה זו ומדינה זו והם צבאות השמים כי לכל אחד צבא אבל ישראל הקב"ה הוא על צבאם והוא אות ברית בינו לישראל וזה צבא אות אות ה' בצבא שלו שהוא מושל בישראל וישראל במצרים היו עובדים ג"כ לצבא השמים כי חשבו היותם בגלות אף המה תחת ראש צבא מדינה זו אבל הקדוש ברוך הוא צוה להוציאם ממצרים על צבאותם להכיר ראש צבא שלהם האמיתי ה' צבאות שמו ולכך נזכר כאן אהרן תחלה כי אהרן היה ראש בזה כי אהרן נתאמת אצלם לנביא אמיתי וגם אם יאמר להם משה לפרוש מעבודת כוכבים ומזלות יאמרו לו טול קורה מבין עיניך שאתה הפרשת בנך הראשון לעבודת כוכבים ומזלות ולכך היה אהרן ראש המדבר אבל לדבר אל פרעה להוציא בני ישראל כתיב אח"כ הוא משה ואהרן הקדים משה הואיל ונתגדל בבית פרעה דמיניה וביה ניזל ביה נרגא כנודע בעובדא דדוד דאתא ממואב ועוד נראה לבאר דידוע דאיתא אכן נודע הדבר דמשה נמסר לסרדיוט ונהפך הסרדיוט לדיוקנו של משה והרג את עצמו וכמה שנים אח"כ בא משה ואמר אני הוא משה שנמסרתי לסרדיוט ומהנמנע להאמינו כזאת ומי פתי יסור הנה ויאמין כזאת ולכך הבטיחו הקב"ה והנה אחיך יוצא לקראתך להאמין לעם שכנגדו להראות להם האחוה ולכך אצל ישראל היה העיקר אהרן על כן הקדימו למשה אבל אצל פרעה היה העיקר משה כמש"ל ע"כ הקדים את משה לאהרן. ובדרך הפשוט נראה דידוע דבגדולה מתחילין מן הגדול ובפורעניות מתחילין מן הקטן ולכך בפסוק אשר אמר לישראל להוציאם והוא היה לטובתם ולכך הקדים אהרן למשה שהיה גדול ממשה בשנים אבל בפסוק שלאחריו משתעי בדברם אל פרעה דהיה לו לצרה ולתוגה ולכך הקדים משה לאהרן שהיה קטן מאהרן בשנים:
פסוק כח
ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. נראה לבאר דמשה לא היה יודע איזה הוא יום המוגבל לגאלם כי המכות יאריכו זמן רב ולא ידע אימת הדיבור לעיקר הגאולה רק הסימן היה דידוע דמצרים היה מלאה גלולים ולא היה הקב"ה יכול לדבר עם משה במצרים רק ע"י עשר מכות אשר שלח עליהם צירף אותם ונעקר הטומאה משם ולכך במכות בכורות פרש"י שדבר עמו בפלטין שלו דכבר נעקר הטומאה משם וזהו שכתב ויהי עת הגאולה ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים ואז יהיה הגאולה או יש לומר בדרך אחר דהתורה גילה לנו קץ מצרים אימת יהיה והיה הוא לבסוף הגלות יצטרך השכינה לירד למעננו אף שאנו בגלות בשערי טומאה נטבעים בעו"ה הוצרך השכינה לירד לשם ומשם יהיה העליה כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם וכן היה תמיד לא היה השכינה מדבר עם משה במצרים שהיא מלאה גלולים רק לבסוף כשאמר לו הקב"ה עוד נגע אחד נגלה לו הקב"ה בפלטרין של פרעה ואז ירדה השכינה למקום מלאה גלולים ואז היה ישועת ישראל ובלילה ההוא נגאלו וזהו אמרו ויהי ביום דבר ה' הרצון בזה אימת היה הישועה והיציאה ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים בפלטרין של פרעה אז היה הגאולה ותכלית היציאה:
פסוק כט
דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. נראה לפרש כי פרעה ראה שאי אפשר שיהיה אז גאולה שלימה כי עדיין אין ישראל מוכנים לכך וסימני הישועה ההוא עדיין לא נראה אמנם אם היה פרעה יודע כי באמת יגלו עוד ואחר כך תהיה הגאולה שלימה לא היה לו מקום לתלות טעותו והנה מתחלה אמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה בגלות זה ובגלות אחרת ואמר משה די לצרה בשעתה ואמר הקב"ה שיאמר לישראל רק אהיה לבל יודע להם שיגלו עוד ולכך צוה לו שיאמר לפרעה את כל אשר אני דובר אליך היינו שגם בגלות השני יהיה ה' עמהם וידוע כי עוד יגלו ואין זה גאולה שלימה האמיתי:
פסוק ל
ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. נראה דידוע דהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה ומה נ"מ בחיתוך לשון שלו ובוודאי דהשכינה היתה מדברת גדולות רק זהו לישראל אבל פרעה לא הבין הנבואה שהיה בלה"ק והוצרך משה לתרגמו בלשון מצרים וע"ז אמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. באופן אחר נראה שמשה היה מתיירא מטענות פרעה שיטעון דלא באת בשליחות של הקב"ה דתקיף ובעל היכולת הוא ומי שם פה לאלם ולמה אתה כבד פה וזה מורה שאין אתה שלוחו של מקום וזה שאמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה:
פרק ז
פסוק א
ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. נראה לפרש כי משה היה לוי והוא מדת הדין כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ואהרן בחסד כהן איש חסידך והקב"ה מדתו כביכול לצרף מדת הדין עם רחמים ולישראל היה הדבור חסד לגואלם ולהוציאם מעבדות לחרות ולפרעה היה דין וידוע דאהרן היה מדבר לישראל ומשה לפרעה וזה שאמר ראה נתתיך אלקים שהוא מדה"ד לפרעה ועוד יש לפרש דידוע דבמתן תורה כששמע מה' לא שמעו רק קול בלי תנועת הדברים כי מהדבור נברא תיכף מלאך והיה מ"ת מפי הגבורה בלי מלאך ולכך נאמר קול דברים אתם שומעים קול דייקא ולא דברים שהוא בתנועה שהוא מלאך ולכך נאמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול רק הדיבור היה אז למשה כדכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול וכאן היה כביכול משה בבחינת ה' והיה הוא רק מוציא קול כי קולו לא היה פגום רק היה כבד פה ולשון ולכך היה הוא רק מוציא בקול כי שכינה מדברת מתוך גרונו בקול ואהרן ידבר בפה ולכך נקרא נביא מגזירת ניב שפתים וזהו נתתיך אלהים לפרעה כמו אלהים ידבר והבן:
פסוק ג
ואני אקשה את לב פרעה. כי יהיה לפרעה התמיה למה זה דקצרה ידו לרפאות למשה שידבר כמוני ולא יהיה צריך לאהרן וזה יהיה קושי לבב שקצרה ידו לעשות טוב רק רע ח"ו ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים וגו' הטעם כדי שיכירו ישראל כח אלהים ולא יכפרו בהשגחה כאשר יראו כל האותות והמופתים האמיתים וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם כי כפרו שאיני יכול לפעול טוב ורע כאחד ובזה יראו בנטותי ידי על מצרים שהוא להם לרעה ולהוציא את בני ישראל שהוא להם לטובה יכירו שהוא פועל שני הפכים בנושא אחד כדאיתא בזוהר דשאלת פרעה מי ה' דמשה אמר לו שם הויה והוא כולו רחמים ופועל טוב הוא ומפועל טוב בודאי לא יצא פעולת רע וזה היה כוונת פרעה אבל באמת שם הויה מורה שהוא תקיף ובעל היכולת נמצא יכול לפעול כפי רצונו הן לטובה הן לרעה כי אם ישיג האדם בשלימות יכול להשיג דרעה הבא מה' טובה היא וזה שכתב וידעו כי אני ה' הויה דהצלת עמו ושלוח מכתו על מצרים והוא שני הפכים ידעו כי אני ה' תקיף ובעל היכולת:
פסוק ו
ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם כן עשו ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה וגו'. הא דכפל בפסוק ויעש וכן עשו וגם למה הזכיר דווקא כאן שנותיו של משה ואהרן נראה לבאר דלכאורה באמת היה לו להקדים אהרן למשה דהא אהרן היה גדול ממשה ג' שנים רק דהיה באמת רוצה לקיים דבורו של הקב"ה ולכך ויעש משה ואהרן והיינו שהקדים עצמו לאהרן משום כאשר צוה ה' כן עשו ולא רצו לשנות דיבורו של הקב"ה:
פסוק ט
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. היינו דהמופת שצוה הקב"ה ליתן לישראל יבקש הוא לדעת אל תתנו לו האות השני הפכת מים לדם כי זה יהיה בכלל עשר מכות רק אות הראשון מטה לנחש והענין בזה האות כי כאשר ישראל הם בתכלית הגלות ומטו עד עפרא אז הם מכניעים לעובדי כוכבים ומזלות ועוקצין אותם כי מקדם אם באים לדין לעובדי כוכבים ומזלות על רוע מעלליהם יקטרג מדת הדין גם ישראל שגו אבל כאשר הם מושפלים עד עפר מה יש להם יותר לעשות ונסתם הקטרוג מישראל ומדת הדין מתוח על עובדי כוכבים ומזלות וזה שהראהו כאשר יהיה מטה שבט ישראל מושלך ארצה אז יהיה לנחש לקוץ ולסילון ממאיר למצרים:
פסוק יא
ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן. נראה כי הנביא ירמיה הנבא על מצרים שתהיה מלכות שפלה ביותר והיה כן ומ"מ עקצו אח"כ לישראל בימי חשמונאים תלמי ואנטיוכס שהיו מלכי מצרים כנודע אבל הכנעו ע"י שורש וזרע חשמונאים שהוא זרע אהרן ולכך ויבלע מטה אהרן את מטותם שיהיו נכנעים למטה אהרן כנודע במלחמות אנטיוכס:
פרק י
פסוק א
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'. נראה כי קושי לבם ולבב פרעה היה במכות ברד שפרעה ביקש שהקולות והברד יחדלון אבל לא המטר כי זה היה מעלה למצרים כי לא יהיו צריכים דווקא לנילוס כמבואר בשבח א"י למטר השמים תשתה מים וכן הבטיח לו משה אבל באמת גם המטר חדל ולכך כאשר ראה פרעה כי גם המטר חדל אמר א"כ אין זה הענין תלוי במשה ותלהו במקרה ולכך היה משה בוש לצאת לקראתו ולכך צוה ה' שאל יתן ללבו בשביל כך לדבר אל פרעה כי זהו מהכבדת הלב פירוש כי רצוני ליתן שתי אותות ארבה וחושך שעל ידם היה מוציאם מדעת החרטומים והמכשפים שכלל הכוחות לדעתם הוא השמש כי הוא עיקר המשפיע ומנהיג העולם ולשמש מייחסים כל הקורות וטבעים ושנוים כאשר נודע בספריהם וכאשר אמר קהלת הכל מענין תחת השמש וביקש הקב"ה להראות כי אין השמש מנהיג ואין בכוחו רק כפי הנהגת עליון ולכך היה ארבה וחושך שכיסו את השמש ובזה ראיה שאין ביד השמש למחות ולהיות כי ידוע כי בזמן המטר אין כל כח השמש כמו בזמן שאין מטר ולכך חדל המטר והיה השמש בתקפו ובגבורתו ומ"מ באו המכות הללו וראו והכירו כי אין בשמש ממש ואצבע אלהים הוא ומ"מ היה כבד לבב ואמר בא אל פרעה כי תמיד היה משה הולך אל פרעה כשיצא המימה והטעם כי אם היה בביתו אולי עבדיו יהיו יועצים לו לשלוח את ישראל והוא ישמע לעצתם והקב"ה ביקש שיקבל פורעניות ועשר מכות ולכך הלך אליו אל הנהר ששם הוא לבדו כמ"ש רש"י. אבל כאן אמר ה' שיבא אל פרעה לביתו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו ג"כ ותו ליכא למיחש שיעצו לו לשלוח. ואמר הכבדה לעבדיו ולא לעמו ושריו כי השרים אפשר שלא היה בהם הכבדה רק היו חושבים אם יכבד פרעה לבבו לכסוף ה' יגפנו לו ולביתו ואליהם יגיע הממלכה והזהרו מלייעץ לפי דרכו אבל אצל עבדי פרעה היה כבד לבב כי נימוס מצרים אין עבד מלך א"כ מה להם להזהיר מליעץ לשלוח ע"כ היה הכבדה:
למען שתי אותתי אלה בקרבו. הנה לשון למען שהוא נתינת טעם וגם כתב דוקא אותותי אלה שהם עוד שלש מכות ארבה חושך מכות בכורות נראה לבאר ע"י מכות אלה נולד להם הכבדה ביותר והוא כי ידוע מה דאיתא במדרש שכל מכה שמשה חודש אחד היינו ג' שבועות להתראה ושבוע א' למכה והרמב"ן הוכיח כי באדר היה מכות ברד וא"כ בניסן כבר נאמר החודש הזה לכם וא"כ בירח אדר היו כל ג' מכות רצופים וע"כ תמהו מה זה מה נשתנה ירח זה מכל הירחים ושפטו שהוא מפאת המזלות כמ"ש הראב"ע במגילה כי לכך בחר המן באדר היותו הפך ניסן מזל צמח מישראל וידוע כי מצרים עובדים לטלה ומזלם ניסן א"כ אדר הוא ההפך ולכך קרה להם ג' מכות ואם כן שפטו שהוא מפאת המזל ולא פועל ה' והכבידו לבם למען שתי שלשה מכות אלו בחודש אדר גם יש לפרש שהגיע להם כובד לב דוקא מחמת מכות האלו כי באמת היה להם למצרים לתמוה תמיה גדולה דמה לה' להביא עליהם מכות הללו ולמה לא יצוה לישראל לצאת ולא יהיה יד פרעה חזקה למחות בהם ומה צורך שישלחם פרעה דוקא מדעתו ורצונו ומזה יש להם מקום להתפקר כי ישראל הם אסורים בכשפים ואין כח ה' להתירן עד שיסכים פרעה אך במכות הראשונות יש תירוץ פשוט כי ישראל מעינוי הגלות המה רכי לבב ואם מצרים יעמדו נגדם יחזרו תיכף אף שיהיה ידם חזקה כמבואר בקרא פן ינחם העם בראיתם מלחמה ושבו מצרימה ואם פחדו ממלחמות פלשתים מכ"ש ממצרים אבל בארבה וחשך שהיה חשך למצרים ואור לישראל א"כ מי מעכב שיצאו ומי ימחה הלא דרכם חושך ובזה מצאו מקום לפקור ומכות אלו הולידו כובד לב למצרים. או יש לפרש למען שיתי אותותי אלה כי פרעה ידע שם אלקים אבל חשבו כי סר הוא ומי מאלקים מי אלה כי א"א להשיגו מי הוא ומי בהפך ים ולכך פקרו כמו טיטוס שאמר אין כחו אלא בים ופרעה אמר מי ה' כי מי הוא ומי ישיגו ומי הבין דרכו עד שאתה אומר נגלה אליך ה' אבל אמרו כי משם אלהים אותיות אלה חלק לעבודת כוכבים ומזלות כי הם ממש מזלות ויפול בהם השגה אלה הם מורה באצבע והוא בהיפך אתוון לאה שהן מקבלין ליאות כמו שאמר אליהו וכי שיח וכי שיג לו וגם האל לשון התחלה כי הם תחילות הנהגה ולכך אמרו בעגל אלה אלקיך ישראל הרצון הוא אלה וכמו כן פקר פרעה מי ישיגנו וקראהו מי אבל במכות האלו שנתברר תשות השמש ולה' לבדו ההנהגה ולכך אמר למען שתי אותותי אלה כי עי"ז יודה כי ה' הוא אלקים ואין חילוק ופירוד ח"ו בשמו הקדוש והוא מנהיג הכל:
כי אני הכבדתי את לבו למען שתי וגו'. הנה כבר תמה במדרש שהוא ח"ו פתחון פה למינים מכחישי הבחירה אבל הענין הוא כי כל אדם רוצה מבלי ליתן דבר מה לאויבו אף שמכהו הכאה גדולה עד שמכביד בהכאה אשר א"א לסבול עוד אז הוא נותן לו אבל מי שכוחו גדול ועז ויכול לסבול כל ההכאות אינו משגיח בכל ואינו נותן וכן הענין בפרעה כי ח"ו ששינה הקב"ה רצון בע"כ דאלו היה רצון פרעה לשלח את ישראל לא היה הקב"ה משנהו ע"י הכבדת הלב רק הרצון שלו היה מבלי לשלוח אמנם מחמת מכות רבות ידע הקב"ה שיתרצה לשלח ולכך נתן לו הקב"ה כובד לב שיסבול כל המכות ולא ישים בזה אל לבו וישאר בחירתו כמקדם אם לשלוח או לאו ולא היה משנה הטבע מבחירתו כלל רק סילוק המכריח לפרעה נגד בחירתו וזה שאמר במדרש עשה לבו ככבד הרצון בזה לבל ירגיש בכל המכות כמו שנפש ההרגשה אינו בכבד רק בלב וה' עשה שאף לבבו לא היה מרגיש והיה לבבו כמו הכבד בלתי הרגשה ונשאר בבחירתו וזהו ברור וזהו שאמר כי היה הכבדה למען שתי אותותי אלה בקרבו שעל זה היה הכבדה שלא יפחד מכל המכות כמו שהיה רצונו מתחלה אבל נשאר בבחירתו:
פסוק ב
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. נראה לבאר כי באמת קשה לכאורה אם פרעה חטא עמו מה חטאו ומה היה להם לעשות וכי ימרו פי מלך עד שיגיע להם עונש כזה ואם קמי שמיא גלי שגם הם היו במרד מבלי לשלח מ"מ הבריות אין להם מופת על זה ויבואו ח"ו לדבר סרה על משפט ה' אמנם במכות ארבה וחושך נתגלה רעתם כי אילו היה לבבם נוטה לשלח את ישראל הלא היו יכולים לעשות תחבולה ולומר לישראל באנו בשליחות פרעה צאו ממצרים כאשר משה לא בקש רק וירדו כל עבדיך אלה כי שלוחו של אדם כמותו ולפרעה יאמרו הנה עם יצא ממצרים בזרוע נטויה מי מעכב נחנו ישבנו בחשך ולא אור ולהם היה אור ומי יכול למחות בידם והם לא עשו כן וזה המופת שגם לבבם היה לכך שע"י מכות חשך וארבה למען תספר לדור אחרון ולמען דעת כי אני ה' נאמן אל אמונה ואין עול ח"ו לענוש איש בלא פשע ומ"ש את אשר התעללתי במצרים נראה דהשחוק היה בזה כי במכות ארבה וחשך היו יכולים לצאת מבלי פחד וכושל ומי יעכב והיה הקב"ה רק מצחק עמהם כאלו צריך להסכמתם ומזולת זאת לא יצאו והם השוטי' שלא הרגישו וחשבו שצריך להסכמתם והקשו לבבם והגיעו למכות גדולות:
פסוק ג
ויאמרו אליו כה אמר ה' אלקי העברים וגו'. נראה לבאר מה שתארו לה' אלקי העברים שהוא מעבר הנהר אשר שם ארץ בני קדם ובלעם אמר מן ארם ינחני מהררי קדם כי שם משכן מקום שדים ושם מקטירין לאלהי נכר וטלמסאות כי שם שמות הטומאה שמסר אברהם לבני הפלגשים כדכתיב וישלחם ארץ בני קדם והמצרים חשבו כי אלקי ישראל ג"כ אחד מאלהי נכר השוכנים בהררי קדם מקום בלעם כנאמר בישעיה שניבא על מצרים איך תאמרו על ה' בן חכמים אני בן מלכי קדם ולכך להוציאם מטעותם אמר כי מי הוא אלקי העברים אותו שבעבר הנהר הוא מלך על כל ואינו ח"ו כאלילי העבודת כוכבים ומזלות כי הוא אלקים מושל על כולם. או יש לפרש כי הטעם שנקרא אברהם עברי הוא כמו שכתב החכם הכוזרי כי ענין וגזע נטמן אצל אבות לבנים ושרשם מוליד ענפים מדור לדור ושורש עבר שהיה צדיק היה נטמן עד שבא אברהם ושורש נחור עד שבא עשו וישמעאל ואם כן שורש אברהם היה עבר ולכך נקרא אברהם עברי כי שרשו היה עבר וידוע כי פרעה רצה בבנין ערים בצורות ותוכן לבנים מישראל בחשבו כי דור הפלגה נמנעו מלבנות מגדל ולעשות להם שם כי ה' בלל לשונם כי לא יתכן לבנין זה רק לשון הקודש שיש בו שימושי שמות וצרופים עד שהמלאכים צייתים לזה וכאשר בלל ה' לשונם פסקה ענינם ופרעה בראותו כי ישראל מדברים בלשון הקודש נתן לבו לענין דור הפלגה לבנות ערים בתוכו לבנים וזהו מעלת ישראל שזה הגיע להם לה"ק שנשתעבדו ע"י כך ומ"מ לא שינו לשונם וידוע כי עבר הצדיק מיחה בדור הפלגה והתנבא עליו כמ"ש רש"י שקרא לבנו פלג והוא היה מוחה על זה ולכך אמר משה אלקי העברים יחוס אחר עבר שהוא מוחה בדור הפלגה כי לא יצליחו וכן יארע לך ולכך אמר אלקי העברים ועין ברמב"ן על התורה כי בענין הפלגה לא נזכר רק שם הויה כי כל ענינם היה לשם הויה ב"ה ולכך אמר משה מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה שזה היה דעת פרעה שכך היה ענין המגדל שהיה לשם הויה וזה היה דעתם ג"כ והבן:
עד מתי מאנת לענות מפני. נראה לפרש כמ"ש ז"ל כי חשב פרעה שה' הטוב שהוא מלא רחמים מצדו לא יבא רע ולכך לא נכנע מפניו ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים אולי כוונו עבדי פרעה למה שאמרו במדרש כי כשהיה משה בקטנותו היה לוקח העטרה מראש פרעה ושפטו החרטמים כי הוא יחריב את מצרים ובקשו להרגו וקרה לו נס וזה אומרם הטרם תדע כי אבדה מצרים הלא הוא דבר ישן וטרם היינו מקדם ידעת במשפט הקוסמים ולכך עד מתי יהיה זה משה האיש לנו למוקש כי מנעוריו התנכר במעלליו ולכך שלח את האנשים רצונם לומר שלחהו עם האנשים כדי שיצא ממצרים ועוד יובן כי טענו אל פרעה הלא מראש היו דבריך הבה נתחכמה לו פן ירבה וא"כ השגת בחכמתך כי על ידו יגיע כליון למצרים רק התחכמת לענותם בסבלותם וזה כבר בטלה כי מראש השנה בטלה העבודה וא"כ שהם חפשים איה פחדך וחכמתך כי על ידו יאבד מצרים וזה אמרם הטרם ידעת היינו הלא זאת ידעת מקדם וטרם הגיע כל זאת וא"כ למה אין אתה רוצה לשלחם:
פסוק ח
ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההולכים. הנה אמרו ויושב ע"י שליח נראה דהרצון בזה כי פרעה לא צוה להשיבם רק עבדיו שלחו במצות פרעה וחשב פרעה כי באו מעצמם ולא היה יכול להשיב אמרי עבדיו ושאלם מי ומי ההולכים כי לכל דבר שבקדושה צריך מנין דבר מיוחד כמו שהיה באמת במדבר טרם אוהל מועד להקריב קרבן היו נמנים במספר צבאם והם אמרו שילכו לזבוח לה' א"כ צריך מנין ע"כ שאל מי ומי ההולכים והשיב משה שכולם צריכין לילך כי נחשדנו אם בגופם שלטו בנשותיהם לכ"ש וחשבו על בנינו שהם ממזרים ולכך כולנו נלך שאין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת:
פסוק ט
כי חג לה' לנו. רצונו בזה שהוא חג להכיר יחוד ה' ותורתו ולזה צריכין כולם לילך אפילו הטף כמו במצות הקהל שאז היה המלך מפרסם תורתו והיה אפי' הטף חייב לבא כן יהיה זה כמו חג ה' בהקהל כי זה יהיה לנו לפרסם אלקותו ותורתו וא"כ צריכים כולם להיות במעמדו:
פסוק י
ראו כי רעה נגד פניכם. נראה לפרש בפשיטות הלא אמרתם שלכך צריכין לזבוח פן יפגענו בדבר הרי לכך אתם זובחים כי רעה נגד פניכם ולכך אתם זובחים להשיב חמתו מהשחית וח"ו לא נחשד הקב"ה שיפגע בדבר על לא פשע וצריך להיות עבור חטא וטף מה חטאו מה צורך יש בהם וזה אמרו כי רעה נגד פניכם:
פסוק יא
ויגרש אותם מאת פני פרעה. נראה לבאר כי גם זאת לא דיבר פרעה בלבב שלם רק להפיק רצון עבדיו ולכך חשב אולי יתרצה משה לזה ופרעה לא היה חפץ גם בזאת ולכך בשמעו כי אינם חפצים בזה גירשם תיכף מכלי תת זמן להם ליישב להסכים לדבריו כי הכל היה אצלו באונס והבן:
פסוק יב
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה וגו'. נראה לבאר על מה ששלח עליהם דוקא מכות ארבה דפרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו ויש להבין וכי לא ידע שה' הוא בשמים ממעל אבל כוונתו היה כמבואר דמשה היה אומר לו אהיה הוא מדת הרחמים ושלח עליו כל המכות וזה היה קשה לו להאמין דמפועל הטוב תבוא פעולה רעה. ואיתא דבהמה היא כולו רע ולכך צריכה שחיטת ב' סימנין ועוף אינו רע כ"כ ודיו בשחיטת סימן אחד אבל דגים וחגבים הם כולו טוב ואינם צריכים שחיטה כלל רק באסיפה בעלמא סגי ואפ"ה אכל מה שהשאיר הברד ומפועל טוב יצא פעולה רעה ומזה מוכח שהוא תקיף ובעל היכולת לעשות כרצונו הן לטובה והן לרעה ח"ו:
איתא במדרש אין מלך לארבה ולכך שלח עליהם ארבה נראה כוונתו דהיו אומרים דהכל מעשה כשפים הוא והכישוף הוא שמשביעים השר של מעלה ובאמת אין מלך לארבה למעלה במזל וזה יורה שבודאי לא מעשה כשפים הוא עושה. ולפי פשוטו נראה לבאר דהם אמרו עד מתי יהיה זה לנו למוקש ואעפ"כ לא היו שולחים לישראל כי לא רצו למרוד במלכם בפרעה דלא רצה לשלוח אותם והראה להם בזה דלאו שפיר עבדי דהא ארבה אין לו מלך. ולפירוש הראשון שכתבתי יתורץ קושית העולם שהקשו דלמה לא עשו כן גם החרטומים להביא את הארבה ולמה שכתבתי ניחא שלא היו יכולים להשביע לשר כי אין מלך לארבה למעלה אך על מכות הערוב נמי יקשה קושיית העולם דלמה לא הביאו גם החרטומים את הערוב ונראה לבאר דבערוב כתיב וגם האדמה אשר הם עליה ובאמת יש להבין על מה עשה כל החרדה זאת להביאם עם האדמה. ונראה דחיות הארץ אם באים בארץ נכריה אשר לא הורגלו בה מימים ימימה אינם מסוכנים לחבל הבריות רק אוכלים עשב השדה אבל שא אדם בא למגוריהן אשר ידורו בהן אז משחיתים הכל כשור אוכל עשב ובאם לא היתה הארץ נעקרת עמהם לא היה המופת גדול כ"כ במה שלא הזיק את הבריות והיה כח ביד החרטומים לעשות כך כדאיתא וחובר חבר דהם מקבצים ומאספים נחשים ועקרבים רק גדול המופת היה שלא הזיקו כלל את הבריות אף שהאדמה נעקרת עמהם מה שאין כח ביד החרטומים לעשות כן ובלא אדמה ע"כ לא רצו החרטומים להביאם כי מה תועלת יש בו כי עוד גדול משה בעיני העם יותר מהם כי הוא עשה נס בתוך נס היינו להביאם עם האדמה ואעפ"כ לא הזיקו:
ויאכל את עשב הארץ את כל אשר השאיר הברד. ונראה דאיתא כתיב במדין נקמת ישראל וכתיב נקמת ה' רק אם נקמת ישראל אינו כדאי להשמידם אז נקמת ה' מועיל לכלות את הכל והברד היה בשביל ישראל שנקראו ראשית אבל הארבה היה בא בשביל נקמת ה' ולכך בברד והחטה לא נכתה כי הבכורים נוכו בשביל ישראל שנקראו ראשית אבל הארבה אכל כל אשר השאיר הברד. ועוד נראה ויאכל את כל אשר השאיר הברד דזה ידעו המצרים שהארבה יאכל הכל ועי"ז חששו שיהיה רעב דלכאורה קשה להולמו טענת המצרים הטרם תדע כי אבדה מצרים מהיכן היה ראוי לידע האבדת מצרים. אבל הענין הוא דבאמת נגזר על מצרים ז' שני רעב ובזכות יעקב לא היה רעב רק ב' שנים. אבל באמת דבר ה' לא יכזב ולא ישקר והרעב היה באמת בימי ירמיה והמצרים טעו בזה ואמרו דדבר זה נגזר עליהם להיות עוד ה' שנים רעב ולכך שלח עליהם ארבה לכלות הכל והוא אינו מופת ה' בשביל ישראל רק בא בע"ח לגבות את חובו וממנו בא וזה שדייקו הטרם תדע כלומר שמאז ידעת שדבר ה' לא יכזב ובוודאי יקיים דיבורו ובא על פקידה:
פסוק יג
הבוקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה. נראה לפרש דטבע של ארבה הוא לבוא במדינות אחרות ולכלות הכל רק באמת הולכים כדי הילוכם ממדינה למדינה ומעיר לעיר ומזה נשמע למרחקים אבל כאן היה הבוקר ובאו מיד למדינה זאת כדי שלא יאריכו בנחשים וכשפים ולומר דלא אצבע אלקים הוא רק מדרך הטבע וז"ש הנני מביא מחר ארבה דווקא בגבולך:
פסוק יד
ויעל הארבה וגו' ואחריו לא יהיה כן. והקשה רש"י הלא מצינו בימי יואל שנאמר כמוהו לא נהיה מן העולם למדנו שהיה כבד משל משה ותירץ שאותו שבימי יואל היה של מינים הרבה יחד והקשה הרמב"ן שרש"י טעה בדבר זה דדלמא הפירוש דאחריו לא יהיה כן במצרים אבל בא"י היה כבד מזה. ונראה דנאמר בקהלת אין כל חדש תחת השמש דמשמע דמעל לשמש יש למצוא לעשות חדשות אבל הוא באמת דלמעלה מהשמש כל יום ויום נעשה חדשות כי לו הממשלה לעשות כרצונו משא"כ תחת השמש דבדרך הטבע הכל ע"י כוכבים ומזלות חוזרין חלילה והגלגל סובב ומה שהיה הוא שיהיה וזה שדייק תחת השמש ולא מעל לשמש וע"י שהגלגל סובב מה שהיה הוא שיהיה אך אינו חיוב שיבא דווקא שנית על אותו מחוז ואותה מדינה ואם כן אם לא בא שנית למצרים רק למדינה אחרת עדיין יש לומר שהוא בסיבת הגלגל ואדרבה סובב והולך פעם במדינה זו פעם במדינה זו אבל אם הוא דווקא במדינה זו ולא במדינה אחרת ידעו הכל שהוא מופת מה' מעל השמש ראה זה דבר חדש הוא וא"כ צ"ל שלא היה בשום מדינה עוד ארבה כזה ויפה הקשה רש"י מן זמן של יואל הנביא ולא שייך תירוץ הרמב"ן דזה היה בא"י ולא במצרים:
פסוק טו
ויכס את עין כל הארץ וגו' ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים. נראה שכיסה את כל עין הארץ היינו השמש שכבר הקדמנו שדבר זה דבר חדש למעלה מהשמש ושפיר כיסה השמש ועוד נראה לפרש דהנה כאן היה נס דהיה הארבה רק בארץ מצרים ולא בארץ גושן. רק עדיין יש לומר דזה מדרך הטבע בארבה להיות כל מחנהו בשדה זו ובצדה אינה נראית כלום רק זה דווקא אם הולכים בהרחבה ויש להם כל טוב בפרנסתם וכאן היה תרתי לריעותא האחד שויכס את עין כל הארץ שהיו חמרים חמרים ואף על פי כן לא הלכו לארץ גושן ועוד ולא נותר כל ירק בעץ מה שאין בטבע הארבה לאכול מאכלים הרעים כאלו ובזה היה הנס מפורסם:
פסוק טז
ויאמר חטאתי לה' אלקיכם ולכם. נראה לבאר כי כך גדר השלימים דאם אדם חטא לו מחויב ביותר להתאמץ להטיב עמו ולכוף ליצרו לבל יהיה נוקם ובעל חימה כמ"ש בגמרא במצות טעינה ופריקה דהשונא קודם לאוהב כדי לכוף יצרו ופרעה מתיירא פן ואולי לא ישגיח משה להתפלל לה' עבורו ולכך אמר חטאתי גם לכם ועשיתי לכם רעה וכדי להתגבר נגד היצה"ר חובה עליכם למלט את נפשי ולהתפלל אל ה' עבורי:
פסוק יז
ויסר מעלי רק את המות. הזה מיעוט הוא. נראה דכוונת פרעה היה להשאר מעט למלוח אותם ולהעלות על שלחן מלכים כי מאכל טוב הוא רק ביקש שלא יהיה כל כך שגורם המות וזהו אומרו רק המות הזה מיעוט רק זה יסור אבל עכ"פ ישאר לאכול ואעפ"כ הקב"ה עשה היפך דבריו ולא נשאר ארבה אחד אף המלוחים כבר:
פסוק כ
ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל. היינו אחר שהתפלל משה ולא נשאר אפילו אחד מן המלוחים כבר חשב פרעה א"כ אין זה כפי המבוקש מאתו ולא נעשה זאת לבקשת משה רק מעצמם סרו כי לא כך היה שאלתו ולכך הכביד לבו:
פסוק כא
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים. הנה לכאורה קשה מפני מה שאלו המצרים כל כלי חפצם לישראל רק בטחו שלא יברחו דבשלשה ימי אפילה אם היו ברצונם ליטול ולברוח מי מוחה בידם ואעפ"כ לא נטלו כלום. ובודאי בל יברחו וע"כ לא היה התראה בחשך דאם היה נם במכה זו התראה היו מטמינים כספם וזהבם ומאין היה כא להם רכוש גדול כי מאין יבא להם האמנה אבל עכשיו שלא התרה בהם והניחו כספם וזהבם ואפ"ה לא נטלו כלום בימי החשך זה היה נשיאת חן בעיני העם שבטחו בהן שלא יברחו:
איתא במדרש הקב"ה היה נמלך בפמליא של מעלה אם ראוים הם לחושך ומיד הסכימו כולם ולהבין למה באמת הסכימו כולם. ונראה דכתיב שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו והוא לכאורה כפל לשון אבל הענין הוא ששלח הקב"ה עליהם אש של גיהנם וזה היה לטובתם שסבלו עונשין בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי ויש לשאול על מה זכו לכך רק דזה היה להם לזכות על דבר אשר אמרו שלח את האנשים וגו' והחושך היה להם לטובה וזה שכתב שלח חושך ויחשיך היינו חושך ואש של גיהנם שהוא כפול ומכופל ומפני מה זכו לכך לזה אמר ולא מרו את דברו שאמרו שלח את האנשים ואמרו במסכת סנהדרין אם כולם אמרו חייב זכאי ולכך הסכימו כולם בחושך שזה היה להם לזכות ולטובה אבל אם הסכימו כולם בשאר מכות יהיו זכאים ולא יבואו עליהם המכות כלל:
פסוק כג
ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. נראה שיש לפרש או אם נאמר שגם בגושן היה למצרים חושך ולישראל אור וזהו בכל מושבותם דאפילו בגושן לא היה אור רק לישראל והטעם שלא קמו איש מתחתיו כי הם תמיד לא האמינו כי ישראל הם נקיים מהמכה ולכך שלחו תמיד לגושן לראות אם גם המכה משמש שם. והנה במכת חשך אם יבוא לגושן גם שם לא יוכלו לראות וא"כ מאין יודע להם כי לא שלט המכה בישראל אבל כאשר ראו כי החשך מנע מהם שבתם וקימתם וישראל נכנסים ויוצאים אצלם שפטו כי אין המכה שולט בהם. או יש לומר בהיפך כי בגושן היה אור אפי' למצרים ול שלא יוכלו לקום היו בורחים לגושן כל ימי שליטת המכה ולכך לא יכלו לקום ולהבין למה דווקא שלשה ימים. נראה דאיתא דבשלשת ימי אפילה היו ישראל מעלים את עצמם דאיתא בכתבי האר"י ז"ל דבברית המילה צריך להיות אור בבה"כ וז"ש ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ולכן היה חשך שלשה ימים דאם הרגישו ביום ג' שמלו היו באים עליהם ביום השלישי להורגם כי יום שלישי של מילה הוא קשה ולכך היה שלשה ימי אפילה:
ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. נראה לבאר ע"פ מה שאמרו במדרש שהיה החשך כפול והענין הוא כי למצרים היה אפילו ביום חשך ולישראל היה אפילו בלילה אור וזהו ולכל בני ישראל היה אור היינו אפילו בלילה וזהו החשך הכפול שחושך של לילה שהיה ראוי להיות לישראל בלילה היה אצל המצרים ביום ונתקיים ע"י שניהם יום ולילה לא ישבותו שלזה הכל יום ולזה הכל לילה. ועוד נראה דבשלשה ימי אפילה מתו כל הרשעים בישראל. ואיתא במדרש ויקרא לאור יום זה מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה זה מעשיהם של רשעים וכאן מתו כל הרשעים בשלשה ימי אפילה ולזה אמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שלא היה רק יום שלא היו בהם רשעים:
פסוק כד
ויקרא פרעה אל משה לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם הא דאמר מקודם לכו נא הגברים ולא הקטנים ועתה אחר מכת חושך אמר לילך גם הקטנים. ונרתה דהענין הוא דאמר ראו כי רעה נגד פניכם והפי' נראה דאמרינן בגמ' משחרב ביהמ"ק ניתנה הנבואה לשוטים ולתינוקות דאינן בשלימתן אבל אם ישראל הם במעלה עליונה הנבואה שהיה על חשובים וגדולי' מגדלים צמחים ומתקיים הדור מכל סיג ופסולת משא"כ אם הנבואה שורה על הקטנים וודאי לא ישיגו כל כך שיהיו יכולים לפעול בגדולים. ואיתא דבהקרבת קרבנות דוברי עתידות שבאומות הם משפיעים על עצמם רוח הטומאה ולכן בבלעם מצינו שהקריב קרבנות תמיד ועי"כ רצה לקבל שפע נבואה מלמעלה וזה היה טענת פרעה דרצונכם הוא להקריב קרבנות כדי להשפיע שפע נבואה עליכם ומה לכם לקטנים הללו ובודאי רעה נגד פניכם במה שהנבואה בקטנים ע"כ אמר כאן אם צאנכם ובקרכם יוצג יהיה מזה ראיה שאין רצונכם לקבל שפע נבואה אז ראוי שגם טפכם ילך עמכם. באופן אחר נראה לבאר דפרעה ראה זאת באצטגנינות שלו דמזל מאדים נמי נגד ישראל וחשב שהוא מורה על שפיכות דמים מישראל ובאמת אין לתקן המזל רק במילה דהוא נמי מורה על מאדים כדאיתא בגמרא הנולד במזל מאדים יהיה או רוצח או מוהלא או טבחא ובאמת במילה הוא מתקן המזל ולכך בראשונה לא רצה להפיס דעתן ולהניח גם הקטנים לילך עמהם דירא פן ואולי ימולו את הקטנים בדרך אשר ילכו בו וימתיקו את המזל לבל יגיע להם שום נזק ממזל מאדים אבל אם לא ימולו יהרוגו כאשר מורה המזל אבל השתא דראה באמת דבשלשה ימי אפילה מלו את עצמם ואעפ"כ המזל מאדים עומד כנגדם ולכך אמר להם גם טפכם ילך עמכם כי לא איכפת ליה בזה:
רק צאנכם ובקרכם יוצג. נראה עוד לפרש על מה שקודם מכת חשך הסכים שילך עמהם צאנם ובקרם ואחר מכות חושך דוקא אמר רק צאנכם ובקרכם יוצג דידוע דבשלשה ימי אפילה מלו ישראל את עצמם כדאיתא בילקוט ראובני דלכך היה מכות חשך כדי שימולו ישראל. ולכאורה תמוה על משה היאך בקש להקריב קרבנות מאותן בהמות שהיו לישראל במצרים הא אמרינן בגמ' אסור להעמיד בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים ומזלות דחיישינן לרביעה והנרבע פסול לקרבן וכ"ש למה דאמרו המצרים אם בגופם היו שולטין כ"ש בנשותיהן אף שלא היה באמת כן מ"מ הא אמרינן פרק אין מעמידין דחביבין עליהם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהן (אמר המעתיק אל יקשה לקורא הא רבנן דפליגי על ר' אליעזר סברי דמותר ליקח מהם קרבן דלא חיישינן לרביעה היינו בבהמות עובד כוכבים ומזלות שהעובד כוכבים ומזלות חם על בהמתו בנקבה שלא תעקר ובזכר שלא יכחישו משא"כ בבהמות ישראל מודים רבנן דאין מעמידין בפונדקאות שלהם דחיישינן לרביעה): ועל זה יש לומר שהיה לישראל דין בני נח בעת הזאת ובני נח מותרים להקריב את הנרבע וזה דוקא קודם שמלו אבל לאחר שלשה ימי אפילה שכבר מלו שקבלו עליהם דין ישראל אסורים להקריב את הנרבע ע"כ בתחלה קודם שמלו אמר פרעה שגם צאנם ובקרם ילך עמהם שמותרים בהקרבה אבל אחר מכות חושך שכבר מלו אמר רק צאנכם ובקרכם יוצג משום חשש הרבעה:
(אמר המעתיק אין להקשות על הרב המחבר הא בפ' אין מעמידין פריך בגמרא מקרא דגם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ומשני דקודם מתן תורה היה אלמא אף שמלו היה להם אז דין בני נח דזה אינו קושיא דקושיית ותירוץ הגמ' הוא לר"א דס"ל דאין לוקחין מהם קרבן דלא ס"ל דעובד כוכבים ומזלות חס על בהמתו ולאחר שמלו היו אסורים להקריב הוצרך לשנות קודם מתן תורה שאני אבל רבנן אדרבא אמרינן שם שהקשו לר"א מהאי קרא והוכיחו מזה דנכרי חס על בהמתו דאל"כ היו אסורים להקריב לבהמתן דלאחר שמלו היה להם דין ישראל גם קודם מתן תורה כדפירש הרב המחבר):
אבל עדיין יש לתמוה האיך אמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דמשמע דבהמות של ישראל ודאי יקחו עמהם להקריב אלא דגם הוא יתן מבהמתו דבשלמא מבהמת מצרים הותר להם לקרבן דנכרי חס על בהמתו דלוקחים מהם לקרבן אבל בהמתן של ישראל איך הותר להקרבה משום הרבעה כיון שמלו כבר והיה להם דין ישראל אבל נראה דאדרבא דלכך אמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דהנה רבינו תם פסק בספק דרוסה שנתערב באחרת דמותר מכח ספק ספיקא א"כ כאן בהרבעה יש נמי היתר זה אם גם אתה תתן משלך גם בהמות שלנו יהיו מותרים מכח ס"ס אם נקח מהם ע"י תערובות ספק לא נרבעת מעובד כוכבים ומזלות ואת"ל נרבעת דלמא זו היא משל מצרים דלא נרבעת והרי זה שוה לכל הדינין כמו ספק דרוסה לר"ת:
פסוק כו
וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. נראה לבאר דמשה אמר לא תשאר פרסה דיש בכלל זה אפילו בעלי מומין ואפי' נקבות ויקשה לפרעה ממ"נ אם אתם נדונים כישראל א"כ אסור לכם להקריב בעלי מומין ואם אתם נדונים כבני נח אסורים אתם להקריב נקבות דהנקבות הם רק לשלמים ובן נח אסור להקריב שלמים רק עולות ועולה צריך להיות זכר ולכך אמר משה כמתרץ על זה ואנחנו לא נדע מה נעבוד עד בואנו שמה דשם יאמר לנו ה' אם אנו נדונין כישראל או כבני נח או יש לפרש כפשוטו ואנחנו לא נדע מה נעבוד כי הכל בספק הרבעה עד בואנו שמה וקמי שמיא גליא והוא יבחר את שנודע לו שלא נעבדה בו עבירה ולכך לא תשאר פרסה כי אנחנו לא נדע מה נעבוד איזה כשר ואיזה פסול או יש לפרש ואנחנו לא נדע מה נעבוד דאיתא בגמרא מנין היה להם במדבר עצי שטים אלא יעקב ראה בנבואה שעתידין ישראל לעשות משכן במדבר ולכך שחלם במצרים ומשה אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך ויטעון פרעה א"כ מה לכם לעצים הללו בג' ימים ולכך אמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד עד בואנו שמה ואולי רצונו בקרבן עצים:
פסוק כז
ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם. נראה דהחזקת הלב היה דראה פרעה דבשלשת ימי אפילה היו יכולים לברוח ואעפ"כ לא ברחו חשב דע"י מעשה מכשפים נתעכבו והכל תלוי ברצונו דלא יכלו לצאת בלתי ידיעתו ולכך ויחזק וגו' ויאמר פרעה לך מעלי השמר אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות ויאמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך. נראה לבאר דהנה מדרך המלכים אם נשתלחו להם משולחים ממקומות אחרות בפעם ראשון הוא בעצמו מדבר עמהם ומכאן ואילך יודיעו למלך מבוקשם ע"י שריו ועבדיו וא"כ משה לא היה צריך לדבר עם פרעה בעצמו רק ע"י שריו ועבדיו רק להיות כי כל המכות גם פרעה נלקה ואין חבין לאדם אלא בפניו לכך הוצרך משה לדבר עם פרעה בעצמו ופרעה ראה בקסם כי מכה אחרונה שהוא מכות בכורות מכה של מיתה הוא לא יקרה לו והוא יהיה ניצול אף שהיה בכור כמבואר במדרש ומ"מ ניצול א"כ א"צ משה לדבר עמו וזה אמרו לא תוסיף עוד ראות פני ואין הדבר שייך לי ודי שתדבר עם השרים וע"כ אמר לו שישלם לו מדה כנגד מדה אם יוסף עוד ראות פניו להתרות בו על מכות בכורות א"כ אתה חושב שגם לי יקרה מכות בכורות שהיא של מיתה ע"כ תמות אתה שידע בקסם שאין עליו גזירה זו ולכך השיב לו משה כן דברת כי מכה האחרונה לא יגיע לך ע"כ לא אוסיף עוד ראות פניך להתרות בעצמך עוד אחר שיצאתי מלפניך רק בעוד שאני עומד מלפניך אדבר עם שריך ועבדיך ממכה האחרונה. או יש לפרש דפרעה ידע דמכות בכורות יהיה באחרונה דזה ידע בקסם והוא מכות מיתה ובן נח בעונש מיתה אין צריך התראה ע"כ אמר אל תוסף עוד ראות פני להתרות בי שאם תוסיף עוד ראות פני להתרות אתה סובר שבני נח צריך התראה לעונש מיתה אם כן תמות על שהרגת את המצרי שלא בהתראה דידוע דמשה הרג את המצרי שהיה חייב מיתה על ששכב בלילה עם אשת שוטר ישראל:
פרק יא
פסוק א
ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים וגו'. הא דנאמר זאת למשה בפלטין של פרעה כמו שהוכיח רש"י נראה לבאר הטעם כי פרעה היה בכור ובחמלת ה' ניצל רק מה בכך דכיון דניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע וע"כ הוצרכו ישראל ליתן מדם הפסח על המזוזות והמשקוף ולכך נגלה השכינה בפלטין של מלך ואף שלאחר הדבור למשה נסתלקה השכינה מ"מ לא זזה השכינה עד שנשאר רושם ונשאר רשומי קדושה ולא היה כח למשחית לבוא לבית פרעה להשמידו והיה זה לפרעה כמו דם על המשקוף לישראל ולכך אמר משה וירדו עבדיך אלה אלי ולא פרעה בעצמו כי לא רצה משה שפרעה ילך חוץ לחדרו ופלטין שלו פן יקרה לו רע בפגעו בו המשחית:
כשלחו כלה יגרש אתכם מזה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו'. נראה לבאר המשך הפסוקים דאה"ע הוציאו קול דהמצרים גרשו את ישראל ממצרים כי עם שפל ובזוי הוא והקב"ה לא הוציאם כלל ממצרים ועיין ביוסיפון לרומים שכ' נגד אפיאנו המדקדק ימ"ש כי הוא כתב כזה אמנם בצאתם ברכוש גדול וטוב מצרים בידם א"א לומר שגירשם דא"כ איך לא נטלו מהם את שלהם וע"כ יודו כולם שהקב"ה הוציאם שלא בטובתן של מצרים וזהו אמר כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה היינו שיש לחוש שיוציאו לעז שהמצרים גורשו את ישראל משנאתם אותם על כן דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' כדי שיודו שהקב"ה הוציאם שלא בטובתם של מצרים:
פסוק ב
דבר נא באזני העם. הא דהוצרך לומר לשון בקשה דבלא בקשה נמי אין אחד ימרה את פי ה' שלא לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב אבל נראה דיש שני טעמים דהוצרך לבקשה הטעם האחד הוא דישראל לא רצו לשאול מהם שע"י כן יתעוררו לב המצרים לרדוף אחריהם ע"כ אמר לשון בקשה דאדרבה דזה היה רצון ה' שירדופו אחריהם ויקרה נס קריעת ים סוף והטעם השני הוא כי הצדיקים שבהם לא ירצו לשאול מהם דאז יהיה היציאה שלא לשם שמים רק כדי להרויח ממון ולכך לא ביקשו ממון רק יצאו לש"ש לעבוד את ה' כאשר הבטיחן משה בצאתם ממצרים יעבדו את ה' ולכך אמר הקב"ה דבר נא בל' בקשה לקיים הבטחתו שהבטיח לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול:
פסוק ג
ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. נראה לבאר שהוחזק אצלם משה לאיש גדול צדיק וישר ותמים במפעליו וא"כ שפטו כאשר אמר דרך שלשת ימים נלך לא יכזב ולא ישקר וא"כ ודאי ישובו הנה ולא נשאר אצלם ספק שימנעו להשאיל להם וע"י כן נתן ה' את חן העם בעיני מצרים ובאמת הם שבו אחור לקיים דיבורו של משה:
פרק יג
פסוק יז
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. הנה דרשו חז"ל דמשה וישראל צוחו ווי ונראה דפירשו כן משום דאמרינן כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה ונראה לבאר דהצרה היה משום ויהי בשלח פרעה את העם העם דייקא כי ידוע מ"ש כל המחברים דהערב רב נקראו עם ולא יצא שום אדם ממצרים בלתי רשות פרעה ואף לערב רב הרשה פרעה לעלות עמהם וזה שנאמר בשלח פרעה את העם וע"ז צוחו ווי כי היה צרה גדולה לישראל וטעם הצרה הוא כי מה ששילחם פרעה עמהם היה כדי להקטין כבוד ה' כי לא היה שום אדם יכול לעלות ממצרים כ"כ היה קשור בקשרי כשפים כנודע והערב רב ג"כ היה רובם מעמים אחרים ואלו יצאו ישראל לבדם היה ש"ש נתקדש על ידם בגוים כי ה' לבדו הוא המשדד מערכת שמים אבל בהיות יוצאים ג"כ משאר האומות חלקו הגוים כבוד לאלהי העמים האלה שהיה מהן הערב רב ויאמרו שהם הוציאם ואגב אלו יצאו ישראל גם כן ולא נתקדש שם שמים בגוים רק אם היה ישראל לבדם וזאת היתה הצרה:
ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. נראה לפרש כי טעם האמתי היה כי קרוב הוא שבועתו של אברהם לאבימלך ולא הגיע זמן ליכנס לא"י ולכך עכבם במדבר אבל לישראל לא אמר הטעם הזה כי אלו היו ישראל שומעים כזאת היו חרדים שתיכף לא יבואו לא"י וזהו מאמר הכתוב כי קרוב הוא זהו טעם האמתי כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה טעם זה אמר לישראל ועוד. נראה לפרש כי ודאי ראו ישראל במדבר הרבה מלחמות יותר ממלחמות פרעה בים כגון מלחמת עמלק שהיה מלחמה כבידה מאוד כמבואר בזוהר עד שהזהיר הקב"ה מבלי לשכוח וגם שאר מלחמות ראו וזה היה הכל קודם כיבוש א"י והיו מלחמות שאינם צריכין לגופו של כיבוש א"י כי זה ידוע טבע כיבוש לארץ צריך מלחמה להכניע את העם היושב בקרבם וע"כ חשב הקב"ה מחשבות אם יוליכם דרך ארץ פלשתים ויגיעו תיכף לא"י ודאי לא ישובו הערב רב לאחור דמה"ת ישובו אבל ע"י הסבתם דרך המדבר בראותם מלחמות כאלה וכאלה ודאי ינחמו הערב רב וישובו מצרימה ויהיו ישראל מסולקים מהם כאשר היה באמת כי הרבה מהם שבו תיכף למצרים כשרדף פרעה אחריהם וז"ש הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא לא"י ודאי לא ישובו הערב רב פן ינחם העם בראותם מלחמה העם היינו הערב רב ואמר פן בלשון ספק דעדיין נשאר הבחירה בידם אם לשוב או לא אבל אם יוליכם דרך ארץ פלשתים שקרוב לא"י ודאי לא ישובו לאחור. גם יש לפרש כי לעתיד לבוא ויצא ה' ונלחם בגוים ולא יהיה מלחמה ע"י אדם אבל בכיבוש יהושע היה ע"י בני אדם עד שהוצרך יהושע לתחבולות מלחמות בני אדם והטעם הוא כי לא היה אז גאולה שלימה ולכך היה ע"י בני אדם אבל לע"ל יהיה ע"י הקב"ה בעצמו ויהיה כיבוש שלם שאין אחריו גלות והטעם שהוצרכו עוד להגלות כי לא נשלם הגלות במצרים ובאמת אלו ידעו ישראל מזה במצרים לא היו יוצאים משם כי יאמרו טוב לנו לסבול עד הקץ אמיתי מבוא שנית בענין הרע הזה ולכך אמרו חז"ל כאשר אמר ה' למשה אהיה בגלות זה עמהם אשר אהיה עמהם בגלות אחר אמר משה די לצרה בשעתה כי יפוג עי"ז לבב ישראל והודה לו ה' וזה שאמר הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו אם יכנסו תיכף לא"י ויראו מלחמת א"י ע"י בני אדם ולא ע"י הקב"ה בעצמו ירגישו שאין כאן כיבוש שלם וצריכין עוד להיות בגלות א"כ ינחמו וישובו מצרימה כי טוב להם לגמור הגלות מה שכבר מורגלים בו מלילך בגלות אחר ולא כמחשבותם מחשבות המקום שהקדוש ברוך הוא רצה שלא ישקעו בטומאה חס ושלום ולכך הסיבם דרך המדבר. ובדרך אחר יש לומר כי ישראל חמדו לארץ מצרים כאשר הפליגו בשבח הארץ זכרנו את הדגה וגו' והכתוב אומר כגן ה' כארץ מצרים רק היה לישראל במצרים אליה וקוץ בה מה ששעבדו בהם וא"כ כאשר ישראל קרוב למצרים יבואו לא"י ויגרו מלחמה עם הכנענים וירומו חרב וקשת ויצליחו ויהיה ידם רמה בגבורה א"כ יאמרו מה לנו להלחם בעם ארץ נכר הלא טוב לנו לשוב למצרים ונלחם ונגרש לעם אשר ישבנו בקרבם כי ידינו רמה במלחמה ושמה נשוב כאשר באמת פחד מזה פרעה כמו שכתוב הבה נתחכמה לו כי תקראנה מלחמה וגו' והקדוש ברוך הוא רצה שלא ישובו למצרים רק ישבו בארץ ישראל הקדושה ולכך הסיבם דרך המדבר וזה שאמר הכתוב שעד עתה לא היו מלומדי מלחמה אבל בראותם מלחמה מיד בארץ כנען ויהיו מלומדי מלחמה פן ינחם ושבו מצרימה:
פסוק יט
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. נראה לפרש הא דנתאמץ דוקא משה במצוה הזאת דוקא ליקח עצמות יוסף עמו כי מכירת יוסף גרם שהלכו במצרים בגלות ולכך בצאתם הוצרכו ליקח עצמותיו משם ועיקר המכירה היה ע"י שמעון ולוי ולכך משה שהיה מלוי תיקן זה בלקיחת עצמותיו עמו וגם יש לומר בדרך אחר באופן שיהיה כי השבע השביע נתינת טעם על שנתעסק דוקא משה בעצמות יוסף דרש"י פירש השבע השביע השביע לאבות שישביעו לבנים והקשה דלמה לא השביע לבניו שישאוהו מיד אחר מותו ותירץ שבניו לא היה סיפוק בידם ולי. נראה טעם אחר דלכך לא השביע לבניו דאולי יתירו הנדר אבל בזה האופן א"א להתיר כי אצל האבות לא חל הנדר עדיין וכל זמן שלא חל הנדר א"א להתירו ואצל הבנים ג"כ א"א להתיר שבועת אביהם דאיך יתחרטו על שבועת אביהם ואף שהשבועה שהשביע לאבות שישביעו לבנים היה חל מיד והיו יכולים להתירו דמזה לא פחד יוסף שישאלו על שבועתם למנוע להשביע לבניהם והנה זכות זה שהוציא משה עצמות יוסף הגין על ישראל כי אלו הוציאו ישראל לא היה כל כך זכות בזה כי האבות השביעו קודם מותם לבנים כמו שעשה יוסף קודם מותו אבל משה נתגדל מנעוריו בבית פרעה ומשהגדיל ברח לכוש ולמדין וטרם שובו למצרים מת אביו וא"כ לא השביעו אביו ומ"מ לקח עצמות יוסף עמו ונחשב לו לצדקה וזה הגין. עוד יש לפרש דאמרו חז"ל החושד בכשרים לוקה בגופו כי משה אמר הן לא יאמינו לי והנה ידו מצורעת והיינו דמשה ראה בנבואה דישראל יסרבו במדבר למרוד בהקב"ה וז"ש הן לא יאמינו לי ובאמת עיקר המרי ע"י הערב רב וזה שגרם משה ליקח הערב רב עמו ממצרים ולכך לקה בגופו והא דלקה בצרעת כי אמרו חז"ל קשים גרים לישראל כספחת ולכך לקה בצרעת כי הערב רב היה ענין גרים והא שנדמו הגרים לצרעת הטעם הוא כי ענין הצרעת כבר כתב הרמב"ן שהוא למופת כי נסתלק ממנו הרה"ק השורה על האדם ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת ולא על גרים ולכך נדמו גרים לצרעת וכאשר נסתלק הרה"ק לא נשאר רק הבלי דגרמי ולכך נגע עמוק בבשרו כי לבד העצם נשאר וזה ענין הגרים בבחינת עצמות יבישות והערב רב שלקח משה עמו ממצרים היו מגרים שגייר יוסף וחזרו לסורם ומשה קבלן ואצלן לא נשאר רק עצמות יבישות ע"כ לתקן זאת לקח דוקא משה את עצמות יוסף שגם משה גרם לזאת וזהו מרמז ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו דייקא שגם הוא גרם:
פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. נראה לבאר שיוסף נתן להם סימן שידעו אימת הוא הקץ אמתי ולא ישעו בדברי שקר והסימן היה כאשר יעלו עצמותיו מאליהם אז הוא קץ האמתי כי עצמותיו היו קבורים בנהר נילוס ומשה צווח הגיע הזמן לצאת והיה הארון צף למעלה א"כ קודם זמן האמתי לא היה הארון צף למעלה וא"א ללקחו ולכך נתן להם סימן והעליתם את עצמותי היינו כשיעלו עצמותי מן הנילוס אז פקוד יפקוד אלהים אתכם תדעו כי הוא פקידה אמתית ולא לולי כן ולכך נקח משה עצמות יוסף להראות לישראל שהיא פקידה אמתית וזהו שאמרו במדרש הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה כי תנאי התנה הקב"ה מששת ימי בראשית שיקרע הים לישראל בצאתם ממצרים אבל הים חשב שעדיין לא הגיע זמן האמתי אבל כשראה ארונו של יוסף אז הרגיש שבא הזמן:
באופן אחר נראה לבאר כוונת המדרש כי יש להבין למה הוסיפו הנשים לומר שירה יותר מן האנשים עד שאחר גמר השירה של ישראל חזרו לשורר ונראה הטעם כי אמרו חז"ל אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק טובע בנהר והמצרים חשדו לנשיהם של ישראל שעברו על איסור א"א שאמרו אם בגופן שלטו כ"ש בנשותיהן וא"כ חייבים חנק וראוים הם לטבוע במים והם נצולו ע"כ הוסיפו שירה כי זהו לאות על צדקתם וכשרותם ולכך יוסף שלא עבר לשכוב אצל א"א אשת פוטיפר שדינו לטבוע במים אם ח"ו היה עובר. היה שכרו כי הים ראה וינוס כשראה ארונו של יוסף:
פסוק כא
וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. נראה לבאר שהמצרים עשו בכשפים שכוכבי שמים ילחמו נגד ישראל ולכך אמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם וה' היפך אותם שילחמו אח"כ נגד סיסרא ומה עשה הקב"ה כדי להצילם סיכך את פני השמש ושאר כוכבי' בעמוד ענן ולכך כתבו התוס' בשם ר"ת כי לא ראו במדבר חמה ולבנה וקדשו ע"פ חשבון הירחים והיינו מטעם הנ"ל וא"כ כדי שידעו להבחין בין יום ולילה היה הבדל בין עמוד ענן ואש:
ללכת יומם ולילה. קשה איך ילכו יומם ולילה יחד מתי ישנו וינוחו אמנם ידוע כי עמוד הענן לא קלטה את הערב רב וא"כ יקשה איך נצולו במדבר מחיות ונחשים וליסטים אבל כבוד ה' נראה בעמוד הענן ואפילו הערב רב זכו למראה הזאת כאמרם ראתה שפחה בים וגו' וידוע דלישראל נגלה הקב"ה ביום ולאה"ע בלילה וכן היה לישראל השגה ע"י עמוד הענן ביום ולערב רב ע"י עמוד אש לילה וזהו ללכת יומם ולילה כי ישראל הלכו ביום לאור עמוד ענן וערב רב לא זכו לראות והיה עיניהם אטומים עד הלילה לעמוד אש והלכו בלילה וזה ללכת יומם ולילה:
פרק יד
פסוק ב
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים. נראה הטעם שנקרא פי החירות כי אין עבד היה יכול לצאת ממצרים והיינו עד אותו מקום היה יכול ללכת ולא משם והלאה ולכך נקרא פי החירות כי הוא תחלה לחירות כי מי שהולך משם והלאה הוא ודאי בן חורין ולכך נקרא פי החירות:
לפני בעל צפון. הוא צורת מזל שור כי הוא ראש למזלות הצפונית ולכך נקרא בעל צפון והוא המושל במדבר ולכך נקרא מדבר שור ולכך עשו ישראל את העגל ואמרו במדרש ששם הצפון יוסף כסף וזהב כי מצפון זהב יאתה ובשמאלה עושר וכבוד ע"כ הרוצה להעשיר ישמאיל ולכך נקרא בעל צפון וחשב פרעה כי הוא המעכב אותם ללכת יותר בעבור שלקחו ממון מצרים:
פסוק ג
ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. הנה יש לומר שחשב פרעה הואיל וחזרו לאחוריהם אין זה רק משום שיש ביניהם מחלוקת ואינם בהסכמה אחת ולכך נבוכים הם זה הולך בכה וזה הולך בכה וע"י כן א"א להם לנסוע ולכך נתחזק לרדוף אחריהם בחשבו כי במצרים היו באגודה אחת והיה ה' עמהם אבל עכשיו סר צלם כיון שנפרד האחדות והאחוה ובמקום שאין שלום אין ברכה:
ועוד יש לפרש דהנה יש לדקדק איך אמר ואמר פרעה דמשמע לשון עבר הל"ל ויאמר פרעה ל' עתיד ועוד איך אמר לבני ישראל דמשמע שיאמר כה לישראל פה אל פה הוי ליה לכתוב על בני ישראל אבל הענין הוא כמ"ש הרמב"ם על הבחירה האיך הכביד לבב פרעה והיה מוכרח להרע להם ועל זה כתב הרמב"ם הואיל בלא"ה היה רשע וחמד תמיד להרע להם והבא לטמא פותחין לו וסייעו הקב"ה וזה פי' הפסוק ואמר פרעה לבני ישראל מקדם פה אל פה נבוכים הם בארץ במה שאמר להם מקדם ראו כי רעה נגד פניכם ולכך ואכבדה בפרעה ע"י החזקת לבו כי לולי שאמר מקדם כך לא היה הקב"ה מחזק לבבו לרעה אבל כאשר מקדם כבר אמר כך הכביד הקב"ה לבו ועבירה גוררת עבירה שיבוא לו העונש:
פסוק ה
ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. יש לפרש כי ברח העם היינו הערב רב שנקרא העם כי הם ברחו כאשר ראו כי ישראל חזרו לאחוריהם אבל ישראל כבר נאמר למעלה כי יצאו חמשים היינו מזויינים למלחמה וגם יש לפרש וחמשים כי חלק ששית היו רשעים ומתו במצרים בשלשה ימי אפילה וה' חלקים היו צדיקים ויצאו כי ידוע דראוי היה שלא יולד רשע כלל בעולם רק הקב"ה אינו משנה הטבע אבל מה שחוץ לטבע ודאי צדיק הוא ולכך הם הולידו במצרים ששה בכרס אחד ואחד מהם יכול להיות רשע ומת במצרים אבל חמשה מהם היו צדיקים ודאי כי הם חוץ לטבע ולכך יצאו והם ודאי לא ברחו רק ויוגד למלך מצרים כי ברח העם היינו הערב רב ועוד נראה לפרש כי ברח היינו ששמעו שלקחו הכסף והזהב בשאלה ועכשיו יצאו בורחים ואלו היה ה' בקרבם הלא לו הכסף והזהב ומה צורך לתחבולה זאת ע"כ חשב אין זה רק מחמת בעל צפון אלהי ממונה על כסף וזהב כמ"ש לעיל והוא המעכב אותם ופרעה חשב א"ע למטה כמדרגת השר למעלה ולכך חשב שהוא במדרגות בעל צפון וגם טעה וחשב שיוסף שהיה מלך הצפון שם הכסף והזהב כי בעל צפון במדרגת מלך לשאר אלוקות שלהם כי הם נגדו רק במדרגות שאר שרים וחורי ארץ ולכך חשב כי עבדים הם נכנעים כאשר עשה שפטים באלהי מצרים אבל הוא לא וגם טעה וחשב דלכך אמר משה וירדו עבדיך אלה אלי כי עליהם יש לו שליטה אבל לא על פרעה כי עליו בעל צפון וע"ז אין לו שליטת וא"כ נתחרט על שהוא בעצמו ירד ואמר צאו מתוך עמי כי זאת לא ביקש משה שאמר רק וירדו עבדיך וזה שנתחרט מה זאת עשינו ששלחנו את ישראל מעבדנו שאני לא היה לי לשלח אותם ובאמת מזל דלי מזל ישראל הוא מזל דלות ולכך אמרו יאה עניותא לישראל ולכך חשב פרעה כי ע"י מזל יצאו וא"כ אין להם כסף וזהב ולכך ברחו בממון של מצרים ובעל צפון הוא המעכב עליהם ובאמת דלכך הבטיח הקב"ה שיצאו ברכוש גדול שלא יתלו במזל:
ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו'. נראה כי השמש הוא כמו לב למזלות כי שבתאי צדק מאדים הם למעלה מהחמה ונוגה כוכב לבנה הם למטה מהחמה ברקיע והחמה באמצע כמו לב ואותיות לב בהפך הוא בל ר"ל עבודת כוכבים ומזלות שעבדו והוא השמש וזהו ויהפך לבב פרעה השמש שהוא לב פרעה נהפך לב לבל לעבוד לשמש ולייחס לו הממשלה:
פסוק ז
ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו. הא דבחר במנין זה של רכב בחור נראה כי פרעה ידע בקסם כי יגיע בעו"ה עת רעה לישראל שאחד ירדוף אלף מהם וחשב פרעה שבזמנו יהיה זאת ולקח שש מאות בחשבון אחד נגד אלף והוא ת"ר אלף ומחנה לוים היה כ"ב אלף ע"כ לקח שלישים לשש מאות רכב בחור היינו על כל שלשים מהם ראש אחד הרי לשש מאות איש עשרים ראשים ופרעה שהוא מלך חשוב כשנים ובפרט שהיה עמו משנהו הרי ך"ב נגד מחנה לויה אחד נגד אלף:
פסוק ח
ובני ישראל יוצאים ביד רמה. נראה לפרש היינו שהיו דצדיקים שהיו יוצאים ביד רמה כי ידיהם היו נשואות כלפי מרום בבקשה כדכתיב שאו ידיכם קודש כאמרו כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל שהרים ידו בבקשה כלפי מרום וזהו שישראל יוצאים ביד רמה:
פסוק ט
וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים וגו'. הרצון בזה כי ראו כי הפכו פניהם לצד מצרים כאלו אינם רוצים לילך למדבר וא"כ שלא כדין היו רודפים אחריהם וע"ז נגזר גזר דינם כי לולי זאת היה להם טענה שבורחים עם ממונם אבל לא כן הוא כי מצאו שפניהם הפוך לצד מצרים וזה היה החזקת לבם: