תפארת יהונתן על תורה· רבי יהונתן אייבשיץ
בראשית
פרק א
פסוק א
בראשית ברא אלקים. אמרו חז"ל דמנצפ"ך צופים אמרו היינו כי אמרו כי חותם התורה בסופי תיבות בראשי"ת בר"א אלהי"ם הוא אמת חותמו של הקב"ה. והטעם כי הוא ראשון ואמצעי ואחרון כמו אותיות אמת בכ"ב אותיות היינו כי מ' אמצעי הוא באותיות ולכאור' קשה הא אינו אמצעי הוא. אבל כשתחשוב אותיות של שם הוי"ה ב"ה כי הוא בכלל נאצלים כמש"כ כתבי האר"י זצ"ל וז"ל עד שלא נברא ונאצל העולם היה הוא ושמו בגוי' א"כ אין אלו ארבע אותיות ממנין של א"ב ואז היה מ' אמצעי. אך אם תחשוב אותיות מנצפ"ך ג"כ ממנין אותיות א"ב מ"מ לא תהא מ' אמצעי. ולכך באו לומר מנצפ"ך צופים אמרו. והנה אמרו בראשית לשון מחשבה. ונראה דאיתא במדרש כי בערב הרהר הקב"ה וביום דבר. וכתיב ויהי ערב ויהי בקר שערב קדמו לבוקר. וא"כ אלו היה בראשית דיבור וכתיב והארץ היתה תהו אז היה נדרש שהיתה כבר. היינו שקדמה לשמים וח"ו לומר דהיתה קדמון רק באמת הכונה קודם לשמים. דהיינו כי ידוע כי תחלת המחשבה סוף המעשה כי הקליפה קדמה במעשה לפרי אבל במחשבה ודאי תחילת מחשבתו על הפרי כמובן ולכן עשו קודם למעשה בלידה ויעקב במחשבה וזהו בראשית במחשבה היתה הבריאה את השמים תחילה ואח"כ ואת הארץ שהשמים קודמים ומעולים מהארץ. אבל במעשה הקליפה קודמת והארץ היתה כבר וקדמה לשמים. ועוד אמרו חז"ל והארץ היתה זו חורבן בית המקדש ונראה לפרש עפ"י מה שאמרו כי היה ראוי התורה להתחיל באלף. כי כך סידורן של אותיות ויש מקום ח"ו לומר כי היה חומר קודם ובו היה האלף. ולכך לבל יטעה בזה כתבו הזקנים לתלמי המלך אלקים ברא בראשית להיות פותח באלף במלת אלקים. ובגמרא הקשה דכתיב במלאכי מעלה אלף אלפין ישמשונה אלמא דיש מספר וכתיב אין מספר לגדודיו אלמא דאין מספר ומשני דלאחר החורבן אינו רק אלף אלפין וזהו פירוש המדרש דבשעת בריאה ראה הקב"ה חורבן בית המקדש ואז לא היה רק אלף אלפים ובזה מתחיל האלף על כן התחיל התורה בב':
פסוק ב
והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. הרצון בזה כי בתחילה נברא העולם באלקים שהוא מדת הדין. וזהו תהו ובוהו. כי אמרו חז"ל שתהו קו ירוק שהוא מדת הדין. וכן בהו אבנים מפולמות ותהום הוא ג"כ מדת הדין כמו שאמרו יורד ונוקב עד התהום. ובאמת התהום ביקש לשטוף עלמא כי בתחילה נברא באלקים שהוא מדת הדין וע"כ וחשך על פני תהום אמנם אבן שתיה בשם המפורש הוא מפסיק עליו וזהו רוח אלהים מרחפת על פני המים לבל יצוף וישטוף במדת אלקים ויאמר אלהים יהי אור היינו שראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים וזהו אור ולזה ויאמר אלקים יהי אור. ובזה תבין מה דבעי בגמרא מהיכן נברא האורה כי ידוע כנ"ל דהעולם נברא במדת הדין. והוא נותן קצה וגבול כי לרחמים אין סוף. ולכך כל הבריאה בגבול ומזה היה הכל במה"ד ולכך שם שדי שפירש רש"י תקיף ובעל יכולת אמר לעולמו די כי כך הוא מדת הדין וא"כ הקושיא שפיר מהיכן נברא אורה שהיא חסד. דממדת הדין לא יבא חסד ובמדת הדין הוא הבריאה דרחמים א"א דאין קץ וגבול לרחמים ועל זה השיב בתחילת דין קודם שבא לידי דין גמור ברא והאציל הרחמים והיה לרחמים קץ ממדת הדין. ולזה אמרו שנתעטף הקב"ה בלבושו עפ"י מה שאמרו אימת התחלת דין משיתעטפו הדיינים וכביכול קודם שבא לדין גמר אז תיכף האציל הרחמים והבן כי הדברים ברורים:
פסוק ד
וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. נראה לפרש כי הטוב לא יוכר אם אין הרע למולו ומתוך החשך שהוא רע יוכר האור שהוא טוב ולכך החשך הוא המגביל את האור ויוכר טוב וזולתו אין מכיר וזהו דוקא לנבראים אבל הקב"ה מכיר הטוב. ואעפ"י שאין דבר המנגדתו הוא רואה הטוב וזה וירא אלקים את האור כי טוב קודם שהיה ההבדלה ויבדל אח"כ בין האור והחושך ליתן הכרה גם לבריות להכיר האור וטובו מתוך החשך המגבילו. ונבין מה שדרשו יהי אור זה מעשה של צדיקים דהיינו בעלי תשובה שהיו חשך ואח"כ אור וכתיב ויהי אור דרשו אור שהיה כבר היינו צדיקים גמורים אשר מנעורם לא טעמו טעם חטא ויראי אלקים שהוא טוב מנעורם ויבדל כי במקום צדיקים גמורים אינם באים בעלי תשובה והקב"ה חותר חתירה לבעלי תשובה וזהו כי ישת חשך סתרו ששם אפי' מלאכי השרת אינם משיגים כי הוא חשך ושם יסתרו למען לא יקטרגו מלאכי השרת וזהו ויבדל בין האור והחשך ולכך ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה לא לבעלי תשובה קרא לילה רק לרשעים שעומדין ברשעם להם קרא לילה:
פסוק ה
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לכאורה קשה דלפי הסדר גם בפסוק דלעיל ה"ל להקדים חשך לאור ויקרא אלקים לחשך לילה ולאור קרא יום ונראה משום דאמרינן אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה א"כ היה צריך לכתוב ויקרא לחשך לילה ולאור קרא אלקים יום ויש לטעות דהאי ויקרא לחשך הוא אחריני ח"ו ב' רשויות. אבל עכשיו שפתח באור ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ליכא למטעי ומש"ה כתיב אחר זה יום אחד ולא יום ראשון כפי' רש"י להורות שהוא אחד ומיוחד:
פסוק ו
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. נראה שזה הרקיע היה מתחילה רק מים כטבע המים להתפשט ונגלד כגלד. וידוע הוא שמימי אוקינוס מלוחים הם רק שמתמתקים בעבים והוא כי ד' נתן כח המושך בגלד הרקיע הזה למשוך לעצמו המלח וע"כ נמתקו המים בעבים. כי העבים ממי אוקינוס הם שותים ומ"מ ניכר מטר השמים כי יש שמה מתיקה. ומזה נולד ההפרש שיש בין נהרות לשאר ימים כי בעצם כל הנהרות מקור המים הם רק ע"י מתיקת הנהר שהוא בא ע"י רקיע הנהרות מובדלים במתיקות ובמראה משאר ימים. כי ע"י מטר נתגדלו הנהרות כדאמרו מטרא במערבא סימן לפרת שנתגדלו. וזהו ויבדל בין מים למים. אין הכוונה בין מים עליונים לתחתונים. כי זהו נאמר אח"כ ויעש אלהים את הרקיע ויבדל אבל כאן מיירי במים התחתונים בעצם שיש ע"י רקיע הבדל כמ"ש ההבדל הזה נתהו' ע"י מטר ומטר לא היה רק אחר בריאת האדם כדכתיב א"כ אז לא יצא ההבדל לפועל בשעת בריאת הרקיע ולכך לא נאמר ויהי כן על ההבדלה ראשונה כי זה לא היה רק לאחר זמן:
פסוק ז
ויעש אלהים את הרקיע. כ"מ שנאמר ויעש הוא מורה חומר ונפש שקראוהו הפילוסופים צורה והאמת כי יש לרקיע נפש והם מנהיגי הרקיע שהם צורתם של רקיע כי כולם משיגים כמו שהעידו הפילוסופים קדמונים ומקובלים האמתיים והנפש הוא מאש כדכתיב ומשרתיו אש לוהט והם נקראים משרתים מנהיגי רקיע וזהו ויעש ולכן במאורות שיש להם ג"כ נפש מושכלת כמ"ש הרמב"ם נאמר ג"כ ויעש והבן:
ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע וגו'. אין הכוונה הבדלת מקום דזה ידוע אם הרקיע הפסיק ביניהם פשיטא שיש הבדלה אבל הכוונה בטבע ובאיכות כי מים של מטה מכבין אש ולמעלה בהיפוך שאש מכבה מים. דבאש שירד בימי אליהו להר הכרמל כתיב והמים לחכה. ועיין יוסיפון כי אש של מעלה שטמן ירמיה בבור ונמצא בבית שני היו מים והעלו בכפיהם למזבח ושם נתהפך לאש כן טבע מים דלמטה לירד לארץ ואש דלמטה לעלות ולמעלה הוא בהיפוך. כי נהר דינור נגיד ונפיק ומים שלמעלה עומדים באויר ואינם יורדים למטה. וזהו עושה שלום במרומיו כי גם כל היסודות שלמטה הם מורכבים מאש ומים. רק שהם מוכרחים. אבל לא ישנו טבעם ומזה נולד התנגדות והתהפכות המזגים ורע הטבעי ורע החולי. אבל למעלה הם בשלימות וזה קונה טבע שנית שהם לאחדים ולכך הם שוים בחי הפסד וגרעון. וזהו כי הגוף הוא מים והנפש אש יהיה לאחד גוף ונפש. ולא כן למטה. ולכך נאמר ויבדל בין מים עליונים ותחתונים הבדלה טבעית ואיכות. ולכך ויקרא אלקים לרקיע שמים אש ומים כי היו לעצם אחד ומקשה אחד ולא יתפרדו. ולכך קרא אותן שמים כנ"ל:
פסוק ט
ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. נראה דאין הכוונה כפשוטו כי זה יובן ממילא אם יקוו המים אל מקום אחד פשיטא דבמקום אחר יש יבשה. רק הוא עפ"י מה שאמרו חז"ל דתנאי התנה הקב"ה בשעת בריאה על קריעת ים סוף וזהו ותראה היבשה בזמן קריעת ים סוף ותנאי זה הוא בלתי מובן שנראה ח"ו שאינו יכול לשנות בברואיו עד שהוצרך להתנות בשעת הבריאה ונראה שהוצרך לתנאי דאל"כ היה קריעת ים סוף דרך נס ממש והיה בזה ניכוי לישראל מזכיותיהם ולכך מיאנו הרבה מישראל מלילך תוך הים כי היו יכולים לסבב הים כנודע אבל אם היה זה מתנאי הבריאה אין זה שינוי סדרי בראשית ועוד יש לפרש ותראה היבשה על איי הים שהם עיקר גבורות ה' שבתוך הים יהיה יבשה וזהו נקרא משברי ים שהם כשבר בתוך הים יבשה ולכך אדירים משברי ים אדיר במרום ה' וזהו ותראה היבשה הכוונה שבתוך הים יהיה נראה יבשה והם איי הים והבן:
פסוק י
ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. איתא במדרש שנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ונראה כי הארץ חשבה אם לא יחטא האדם ולא ימות ואשה תלד בכל יום כמו לעתיד לבא תקטין הארץ להכיל יושביה לכך רצתה הארץ תחילה להיות מתרחב והולך עד שגער בה הקב"ה. כי כך נימוסו להיות המועט מחזיק את המרובה ובא כמביא מופת ע"ז. ולמקוה המים מכל העולם קרא ימים והוא מועט מחזיק את המרובה כמו שדרשו במדרש. והנה רש"י פירש אין טעם דג דומה וכו' ויש להבין דהא גם בארץ הבריות משתנות לפי האקלים ונראה דודאי הגופים משתנים לפי עניני מזגי ואוירי ארץ אבל הנפשות אינם משתנים ובבריאה היה בארץ עיקר לנפשות וזהו כל אדם ולכך נקרא רץ ולא ארצות כי תחשבו ארץ עיקר הנפשות והגופות טפלים ובנפשות אין הפרש משא"כ בימים הדגים וכדומה הם משתנים. ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ויש להבין היאך כתיב ויהי כן הא דרשו חז"ל עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והארץ שינתה ותוציא עץ עושה פרי ולא עץ פרי וזה סותר גם למה שאמרו שנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וכאן שינתה. ונראה דבג"ע מקום מושב הצדיקים קודם חטא אדם הראשון הוציאה כן טעם העץ כטעם הפרי כדדרשינן בעץ הדעת שהיה לעץ טעם כטעם הפרי וזה היה ביום השלישי אבל בשאר מקומות לא יצאו חוץ לקרקע עד שהתפלל אדם הראשון. אבל בג"ע כבר היה מקדם ובזו הוציאה כרצון קונה ולכך נא' ויהי כן אבל בשאר מקומות מקום מושב רשעים הוציאה רק עץ עושה פרי ובזו לא שייך ויהי כן כי לא היו אז ביום השלישי ולכך לא נתקללה האדמה תיכף כי באמת אילו לא חטא אדם ולא היה מגורש מג"ע ולא היה חסרון עולם מפאת הארץ. אבל כשחטא אדם גורש מג"ע אז מושבו בשאר ארצות ואז מחמת ששינתה הארץ יש מניעת התועלת וגירעון בבריאה ואז נתקללה האדמה ופקד עונה עליה כי אז ניכר קלקולה והבן:
פסוק יד
ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן. ויש להבין דבראשונה כתיב מארת חסר ואח"כ והיו למאורות ברקיע השמים כתיב מלא. ונראה דידוע דלמעלה בשמים נראה כדור הלבנה חומר ומקשה כמו כדור הארץ. דאין ללבנה אור לעצמו רק מקבלת אור מחמה. רק לנו הדרים על הארץ נראה כמו שני מאורות ולכך בשמים שאינה נראה רק מאור אחד נאמר יהי מארת ברקיע השמים חסר. אבל כשאמר מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ נאמר מאורות מלא דעל הארץ נראה כשני מאורות:
ורש"י פירש דלכך חסר דביום שנתלו המאורות האסכרה שולט בילדים. והטעם נראה כי ע"י שנתמעטה הלבנה וצריכה לקבל אור מהחמה נתהווה שבלילה הוא חשך כי אילו מאירה כחמה לא היה לילה. ולכך לעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה נאמר יהיה בקר ולא לילה. וידוע כי בעון חותר מחתרת בלילה ילדים מתים כשהם קטנים כדכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו' לא במחתרת מצאתים הא במחתרת מתים. והוא מדה כנגד מדה כי הם גונבי לילה וילדים קטנים נקראו עוללים לא ראו אור. כי אור שלימות המדע לא האיר עדיין עליהם וא"כ כל הסיבה של מיתת ילדים הוא ע"י מיעוט הלבנה ולכך מארת חסר:
ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה. כי בשמים אין צריכין לאור החמה שכולו אור אבל עכ"פ גם בשמים ניכר ע"י המאורות מתי יום ומתי לילה כמ"ש חז"ל איך ידע משה למעלה אימתי יום ואימתי לילה. וקאמר כשראה חמה משתחוות למערב לשכינה ידע שהיא לילה וכשזורחת במזרח הוא יום א"כ ברקיע השמים המה להבדיל בין היום ובין הלילה ולא להאיר. אבל בארץ כתיב והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ:
והיו לאותות כי מאורות השמים. כולל הכל אפילו הכוכבים כי כולם מאירות וקאמר י"ב מזלות הם לאותות. כי מהם באים השינוים. כדכתיב מאותות השמים אל תחתו ולמועדים המה חמה ולבנה שמהם שינוי הזמנים קיץ וחורף ושבעה כוכבי לכת המה ז' ימים כי לכך הם ז' ימים בשבוע כנגד ז' כוכבי לכת וכן בשנים כי חשבון התורה הכל בשמיטה תמיד ז' שנים. וז' פעמים ז' הרי מ"ט והוא יובל הכל נגד ז' כוכבי לכת בפרטיהם וכלליהם זה כלל מזה ולכך נאמר לימים ושנים:
פסוק טז
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלקים כי טוב. אף שכבר נאמר ויאמר אלקים יהי מאורות נאמר רק להאיר אבל לא נדכר שיש להם הממשלה בארץ כאשר אמרו אין לך דבר מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה. וכאשר האריכו בעלי התולדות כי הם מנהיגי ומושלי ארץ וכל המתהווה הוא על ידיהם. ולכך נא' לא זו בלבד להאיר. אלא אף גם ויתן אותם לממשלת על הארץ וחמה תמשול ביום ולבנה בלילה כנודע לחכמי תולדות וזהו ויתן וגו' וסיים ואת הכוכבים הם י"ב וז' כוכבי לכת. ולכך נאמר ויתן אותם סובב גם על הכוכבים שלא נזכר למעלה בפרטות הוסיף ואמר שנתן אותם להאיר על הארץ כי גם אור הכוכבים מאיר וגם הם עיקר המושלים ומנהיגי עולם ולפי לימודי התולדות הכל ע"י מצב הכוכבים כפי מערכתם וסיבות ריחוקם וקיבוצם אם לרעה אם לטובה בכל יסודות ומחצבי ארץ בני אדם. והם המושלים ביום ובלילה וזה הנאמר כאן ולמשול ביום ובלילה כי החמה ולבנה הם נחלקים זה מושל ביום וזה מושל בלילה. לא כן הכוכבים שמשטרם כל כ"ד שעות גם סימני לילה לא תליה בשקיעת החמה לתחת רק בזריחת הכוכבים. וכן בעליית השחר ולכך נאמר עליהם להבדיל בין האור ובין החשך:
פסוק כ
ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה. הקדים יצירת בריית המים ליצירת בריית הארץ כי המים קדמו לארץ כדלעיל עיין פי' רש"י בפסוק בראשית ע"כ התחיל ביצירת בריית המים תחלה:
ועוף יעופף על הארץ. לפי פשוטו קאמר הכתוב דבר זה לחידוש. כי כל מה שיש ביבשה יש בים ואפי' עופות שדרכם להגביה אבר ולפרוח וא"כ איך הם בים ולא יפריחו למעלה. מ"מ קאמר התורה שהבורא חקק הטבע בעופות שבים שיהיו שם בלי עלות. אבל באמת אמרו חז"ל דהעופות נבראו מהרקק שהוא מעפר ומים. והנה כל דבר כוסף לשרשו והעופות שנבראו מן המים הזכים ואוירים וזהו רקק לשון רקות ודקות ולכך יעופפו בשמים כי שם באויר יסודי מים דקים ואוירים וקלים מאוד. והם המשתווים ליסודם וזה אמת:
פסוק כא
ויברא אלקים את התנינים הגדולים. לפי פשוטו הוא לשון נחשים כי בים הם טהורים כי כל מה שיש ביבשה טמא. בים הוא טהור. להודיע כי הכל אחד ומי יתן טהור מטמא לא אחד ולכך במרכבה אריה ונשר. דבארץ הם טמאים רק המרכבה כולל ים ויבשה ולכך יש אריה ונשר בים והם טהורים. ולכך אין כישוף שולט בים כי כל כישוף הוא מכחו של נחש ולכך נקרא נחש. ובים הנחש טהור. ולכך אין כחם בים. וחז"ל דרשו התנינים הגדולים על לויתן ובן זוגו והענין הוא שמטעם זה צורך להיות מה שביבשה טמא בים טהור. כי כל הברואים המה מתוקנים ע"י אכילת אדם שע"י כן יעלו מעלה בסוד קרבן כנודע כי אכילת צדיק בסוד קרבן. וא"צ לאכול כל המין רק אכילת מקצת המין יתוקן כל המין וא"א לתקן מין טמא דהא א"א לאכלו. ולכך מין ההוא בים ואוכלו. ובזה מתוקן כל המין ואילו היה הזמן עכשיו לאכול לויתן היה הנחש מתוקן אבל נמלח לעתיד לבא ואז באמת יתוקן הנחש ולכך חושב הנחש שיאכל אדם מזה ויהיה מתוקן. אבל כאשר ראה שמלאכי השרת צולין לו בשר ואין נותנין לו דגים מלוחים נתקנא בו כמאמר חז"ל וענין זה הוא מרמז לשני יצה"ר. יצה"ר דעכו"ם ויצה"ר דזנות שהרגו ליצה"ר דעכו"ם שדומה לנקבה היא האשה זונה הנאמרת במשלי לית בה מגרמי' כי אין לו דבר ולכך נהרג. אבל יצה"ר דעריות הוא זכר זה כר שמלא תאוות וחמדת הזמן. ולכך לא הרגו אותו כי צורך העולם בו. והנה הצדיקים מצטערים על שהרגו יצה"ר דעכו"ם כי אילו היה קיים ומ"מ לא היו שומעים בקולו היה שכרם רב. וז"ש וספדה העם וכו' על יצה"ר שנהרג. אבל הקב"ה מצרף מחשבתם למעשה. כי גלוי לפניו דאע"פ שהיה מסיתן לא היו שומעין לו ונותן להם שכר כאלו נעשה המעשה וזה שאמרו שמחה לצדיקים לעתיד לבא והיה זה ג"כ בסיבת מיעוט הלבנה כי ע"י כן גם החמה נתמעט כמו כל שחבירו נענש על ידו. ולכך הנקבה שכחה מלבנה נהרגת שלית לה מגרמיה והזכר שכחו מחמה נצטנן כי נתמעט אורה וחומה. אבל לעתיד לבא יהיה אור הלבנה כאור החמה ויחדיו המקבל והזכר יקבלו בזכותן וזהו הפירוש מלחן לצדיקים לעתיד לבא:
פסוק כב
ויברך אותם אלקים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים. הא דהוצרכו לברכה מיוחדת הוא דידוע כי מי שטבעו קר אינו עלול להוליד ומכ"ש להרבות זרע. ולכך דגים שהם בטבעם קר למאוד אין בהם בטבע הזיווג והריבוי ולכך ברכם בברכה מיוחדת שיולידו וירבו חוץ לטבע ולכך אין עין הרע שולט בדגים כי במקום שהזיווג ע"י חימום ויצה"ר יש כח לעין הרע לשלוט. אבל הם פרים ורבים בלי חימום רק מברכת ה' אין מקום לעין הרע שהוא מסטרא דיצה"ר לשלוט בהם:
פסוק כד
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. אולי רמז על חיה ידוע שנקראת אדני שדה שהיא קשורה ויונקת ממש מהארץ וזהו וחיתו ארץ:
פסוק כו
ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'. פירש"י ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם. ויש להבין מה ענוה שייך בזה שנמלך בהם הא הוא בעל העצה. וגם בטעם שלא יתקנאו בו קשה מה נ"מ לבורא עולם אם הם היו מתקנאים בו הלא הוא בעל הרצון. אבל הענין לגודל ענותנותו שאין לו חפץ שיקנאו בו ויצטרך לשמור את האדם נגד רצון המלאכים וא"כ באמת הכל חדא וזהו אמיתת הענין. אבל הפשוט הוא דכתיב ויאמר אלקים נעשה וכתיב ויברא אלקים את האדם כאמרם מתחלה ברא במדת הדין ולבסוף שיתף מדת הרחמים וכל הברואים היו בשם אלקים מדת הדין ואלקים בגמטריא הטבע כנודע כי בכולם נוהג הטבע אבל האדם נברא משתיהם והוא לפעמים הנהגתו למעלה מהטבע ולכך כתיב אח"כ וייצר ה' אלקים את האדם הרי בשני שמות מדת הדין ומדת הרחמים נוצר וזהו נעשה אדם בשני מידות דין ורחמים גם כמו שהקב"ה משפיע שפע לעומת מקבלים כך בראם הקב"ה בצירוף עולמו וזהו בצלם ודמות זכר משפיע ונקיבה מקבל וזהו בצלמינו כדמותינו ולכך נאמר עליו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם אותם דייקא. וגם ידוע דהתורה היתה כלי אומנותו של הקב"ה שהיה מעיין בתורה וברא את עולמו כמבואר במדרש שדרשו ואהיה אצלו אמון וכו'. אבל ביצירת האדם התורה היתה מסייע בבניינו ממש כדי שתהא סנגוריא על האדם כי יש בתורה רמ"ח מצות עשה והוא צלם כי נר מצוה מגין והוא צלם בהיפוך אותיות מצל ומלת דמות שהוא כעין התורה וניתן לעשה ובו כלולים ד' מיתות וזה ד' מו"ת ויש בתורה שס"ה לא תעשה ונגד זה יש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידין ולכך נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו ה' עם התורה ולהיות כי לאשה אין לה רמ"ח מצות עשה. כי היא פטורה ממצוה שהזמן גרמא ע"כ גם אין איברים שלה רמ"ח כמבואר באהלות ע"כ גבי מלת צלם כתיב תחלה בצלם אלקים ברא אותו דייקא ואח"כ כתיב זכר ונקבה ברא אותם:
וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ. הנה אחר שכתב שבבריאת אדם בצלם ובדמות אלקים ניתן לו הברכה שירדו בדגת הים וגו' דידוע דהצדיק מושל על כל הברואים בין ביבשה ובין בים ע"י צירופי שמות אבל הרשעים הגם שהם מושלים ע"י כישוף מ"מ על מה שבים אין כישוף שולט שם ע"כ אחר שאמר בצלמינו כדמותינו דהיינו שיהיו צדיקים שעליהם צלם אלקים. יהיו מושלים בין בדגת הים ובין ביבשה אבל הרשעים אינם מושלים רק בכל חיה הרומשת על הארץ דייקא:
פסוק כח
ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו. והוצרכו לברכה כי אז לא היה עדיין היצה"ר שולט באדם והוצרך לזווג ולפריה ורביה:
פסוק כט
ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ את כל ירק עשב לאכלה. והטעם כי אין ראוי לאדם ולבהמה לאכול באבוס אחד ולכך אז לא הותר לבהמה רק לאכול מעשבים ולאדם הפרי העץ. אמנם אחר המבול שפרצה היונה הגדר והנה עלה זית טרף בפיה. הותר לבני נח בשר ועוד נראה דתחילה לא הותר לאדם לאכול רק פרי עץ ולא בשר. כי ע"י עבודת האדם היו הצמחים ועצים לעשות פרי ויגיע כפיך כי תאכל. אבל בתיבה הציל נח את הבהמות ושאר בעלי חיים. ע"כ הותר לבני נח לאכול מבשרם דהוי כאילו הם שלו:
פסוק לא
ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' ויכולו מפרש בתרגום ואשתכללו ומלת ויכל מפרש ושיצי והיינו כי ידוע שקיום ותיקון שמים וארץ בקיום התורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ולכך נאמר יום הששי ה' ידועה דקאי על ששי בסיון שבו ניתנה התורה לישראל ובזאת נשתכלל עלמא ביום הששי. וידוע מה דאיתא במדרש כשנתן הקב"ה התורה לישראל היתה התורה צווחת ואומרת רבש"ע זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו תורה מה תהא עליה כי אין להם פנאי ללמוד תורה והקב"ה השיב דביום השבת שאין להם עסק כלל אז ילמדו תורה. וא"כ תכלית שמים וארץ הוא יום השבת דאז ילמדו תורה. ובשבת ע"י התורה אשתכלל ואתקיים עלמא והוי שפיר ויכולו ביום השביעי והנה קודם שהיה זה העולם היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן כדאיתא במדרש ויום קודם שנברא עולם היה שבת והיה החורבן ביום השבת כי באמת כוכב שבתאי מורה על החורבן. אבל אחר שנברא זה העולם התיקון שבת תמיד ביום ז' ומזה הטעם אותן בני נח שהם מקודם שנברא העוה"ז התיקון שאז היה עולם התהו ולכך עכו"ם ששבת חייב מיתה. וזה ויכל אלקים ביום השביעי מתרגם ושיצי כי החריב העולם ביום ז' ואחר כך כשברא העוה"ז התיקון שבת תמיד ביום השביעי:
פרק ב
פסוק ג
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. ונראה לפרש שלא תאמר שאין הקדושה מפאת היום רק מפאת המלאכות ששבת מהם וזה יתכן ג"כ בשאר ימים ולזה קאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות היינו שהיה לו עוד לעשות רק כלה מלאכתו מחמת קדושת שבת וזהו מופת על קדושת שבת וזהו קדושת המן שהיה ג"כ משנה הטבע כמו דברים שנבראו ביום ו' והבן:
פסוק ד
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים. הנה חז"ל אמרו שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי ויתהון לא הניין לי וזה שאמרו שקודם שנברא העולם היה סדר זמנים קודם וזהו היה עולם התהו שבראו במידת הדין לכך נאמר בראשית ברא אלקים ואז היה השמים קודם לארץ. אבל כאשר נשאר בגוף האדם לאחר שנרקב עצם אחד אשרי ממנו הוא נעשה לגוף חדש לתחיית המתים כן נשאר רושם מעולם התוהו והוא אבן שתיה שממנו הושתת העולם התיקון כדאיתא במדרש בראשית ברא שיתין וכן בחורבן ביה"מ דומיא דעולם התוהו נשתייר קצת לכותל המערבי ובזה העולם התיקון קדמה הארץ לשמים. לכך נאמר כאן ארץ ושמים כי מאבן שתיה הושתת הכל. לכך אמר הכל היה מעפר ואיתא במדרש דרשב"י אמר דמחשבה היה בלילה וביום אבל המעשה היה ביום והיינו עולם התהו שנקרא חשך ולילה והיה עלה במחשבה לבראו במדת הדין והיה בתשרי אבל עולם התיקון שהוא במעשה היה בסוף היום עם דמדומי חמה כדאיתא במדרש והיינו בניסן:
(אמר המעתיק עפ"י דברי הרב הגאון המחבר זצ"ל יש לי לתרץ קושיא עצומה על התוספות במסכת ר"ה שהקשו אהא דאמרינן בגמרא כמאן מצלינן האידנא בר"ה זה היום תחלת מעשיך כמאן כר"א דאמר בתשרי נברא העולם והקשו התוספות דהא קי"ל כר"י דאמר בניסן נברא העולם. ומתרצים דגם לר"י בתשרי עלה במחשבה לבראותו ולא נברא עד ניסן עכ"ל. וקשה לפי דברי התוס' איך שייך לומר על מחשבה זה היום תחלת מעשיך. ולדעת הרב שאבן שתיה נשאר רושם מעולם התהו שהוא עולם המחשבה וממנו הושתת העולם ניחא. ובאמת תירצתי קושיא זאת באופן אחר אבל מ"מ לדעת הרב נמי ניחא עכ"ל המעתיק) ולכך נאמר תחלה בראשית ברא אלקים במדת הדין. בראשית אותיות בתשרי ואח"כ נאמר אלה תולדות ארץ ושמים דבעולם התיקון ארץ קדמה לשמים. ונאמר ביום עשות ה' אלקים כי עולם התיקון שהוא ברחמים בשם הוי"ה נאמר בו עשייה שהיא על צד היותר טוב בתכלית התיקון. וגם נאמר בו ביום עשות להורות שעולם התיקון שדומה לאור של סוף היום שנעשה במעשה היה ביום:
פסוק ה
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. הצמחים כשהם מתגדלים אומרים שירה כדכתיב ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו וכשאומרים שירה הקב"ה מוריד גשמים. ולכך כשאמר משה האזינו השמים ותשמע הארץ והיו הם דוממים משירה אמר יערוף כמטר לקחי ואמר כשעירים עלי דשא כלומר כמו שהם פועלים ע"י שירתם אף אני אפעל ע"י שירתי ולכך וכל שיח השדה טרם יהיה כי לא אמרו עדיין שירה ולמה כי טרם יצמח כי לא הגיעו לגדר הצמיחה כי לא המטיר ה' אלקים כי מפתח של גשמים לא נמסר לשליח שלא יאמרו שהמלאכי' הם שותפים בבריאה. ולכך לא היה מטר על ידיהם רק מה' אלהים. ולזה נאמר אלה תולדות ארץ ושמים דיש להבין תולדת שמים מה עבידתייהו הכא. הלא כל יצורי ארץ המה מארץ ולא נמצא במעשה בראשית תולדה משמים. ולכך מפרש כי לא צמחו ולא הגיעו לתכלית הגמר עד שירד מטר מן השמים. והכל הולך אחר הגמר. ולכך נקרא תולדות שמים. וגם הקב"ה אמר על בריאות האדם בצלמינו כדמותינו שיהיה כביכול שותף במעשה בראשית. והיה זה כי לא המטיר מטר עד שבא אדם והתפלל על המטר וירדו גשמים וצמחו וא"כ הוא הגומר וכביכול שותף במעשה בראשית ותבין שלא הותר לשלוח יד בברואי יוצר הכל לאכול בעל חי רק הצמחים ופרי העץ שעל ידי תפלתו היה מטר וצמחו הותר לו לאכול וזה שהציל הבעל חי עמו בתיבה ונעשה כשלו הותר לו לאכול מהם ואד יעלה מן הארץ היינו טל שנולד ע"י אדים העולים כנודע וזהו אינו צריך לתפלת אדם שאינו נעצר לעולם היה קודם שהמטיר:
פסוק ז
ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. נתן טעם למה בראו מן האדמה. כי כבר כתבתי כי אדמה נשאר מן עולם התוהו והעפר הוא נצחי כי דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת והכל מקבל הפסד זולת העפר ולכך היה האדם לנפש חיה נצחי. ותבין כי כתיב עפר תן האדמה משמע עפר ואדמה תרין הויין וכבר עמד בזה במדרש רבה ואמר עפר זכר ואדמה נקבה והיינו כי עפר הוא נשאר מעולם התוהו שהוא אבן שתיה מקום מקדש ומשם נתפשט ונעשה כל האדמה. ונקרא אדמה לשון דמיון שהוא דמיון לעפר ולכך כל חיות ובהמות שהם כלם נבראו רק מאדמה. אבל אדם שהוא נצחי נברא מעפר שהוא נשאר מעולם מקדם והוא נצחי והוא אבן שתיה מקום מקדש ולכך אמרו אדם מן מקום כפרתו נברא. והאדמה שבא מעפר. החטיא את חוה שנתפשטה מן הצלע. כמו אבן שתיה שהיה אז ע"י חורבן כן האשה ע"י תרדמה ולכך מכנה המדרש עפר זכר ואדמה נקבה. ולפי פשוטו יש לפרש המדרש שיסוד עפר שהוא אחד מד' יסודות היה יסוד פשוט נקרא עפר וממנו נברא אדם וחומר עכור אשר בו כלל היסודות נקרא אדמה וזה עפר מן האדמה ולזה מכנה במדרש עפר לזכר ואדמה לנקבה. ואף כי ימות האדם ישאר גזעו ויחיה בתחיית המתים. ואינו מקבל הפסד. לכך נברא עפר מן אדמה כי זה נותן לו כח נצחי כי עפר שהיה בתהו ושב לתיקון ולכך עולם הראשון בדין אבל עולם השני ברחמים שיהיה בו תחיית המתים לכך אמרינן מחיה מתים ברחמים רבים. וזהו ויהי האדם לנפש חיה גם מוסב אדלעיל. ואד יעלה מן הארץ והוא הטל וקאמר כדי שאדם יהיה בו כח תחייה והוא ע"י הטל כי הוא מטל של תחייה ולזה אמר נעשה אדם. וגם בתחיית המתים יהיה טל להגבילו ולהחיותו כתחילת בריאתו כך יהיה תחייתו לעתיד:
פסוק ח
ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. הוא היה מן ארץ הנשארת מעולם התהו כמו לוז הדרים שם אינם מתים. כך היה עדן ומשם היה אבן שתיה ומשם ישיגו אורחות חיים וכל מדען ולכך כתיב מקדם. היינו מעולם שהיה קודם זה העולם. כאומרם שעדן היה קודם לעולם ומשם יכולים להשיג עד נ' שערי בינה וזה עדן. עד חמשים מגיע ההשגה ותענוג עליון. והוא נון כפול בנגלה ונסתר. ולכך הוא בכלל מאה שערים. וימצא יצחק מאה שערים. אבל אחר שקלקל אדם ונפרד נון מעד ונעשה נע ונד ועדן היה מעולם התהו לכך נאמר עדן גן אלקים הכל במדת הדין אבל אח"כ בעולם התיקון נאמר ויטע ד' אלקים גן בעדן במידת הרחמים:
ויטע וגו' ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. כי אילנות של כל העולם היו רק טוב למאכל לא נחמד למראה אבל בג"ע גם למראה היה נחמד ועץ דעת טוב ורע דקודם החטא לא היה לאדם תאוה למשגל ושום תענוג גשמי אכילה ושתיה וכדומה וא"א לעולם להתקיים כאמרם שביקשו להרוג יצה"ר של זנות ולא מצאו ביעא בת יומא כי הוא כח התאווה ולא היה עולם אפשרות להתקיים. וברא הקב"ה עץ הדעת כאשר יאכל האדם ממנו יתמלא תאוה לעניני גשמי ומשגל והוא טוב בעצמותו וטוב איכותו כי ע"י כן קיום המין וקיום ומצב אנושי ולכך הוא טוב ורע. והוא כמו אדם שהוא מקורר ויאכל דבר חם אף שיחם לו אבל לא יתמיד כי לא יתהפך הטבע רק יהיה מקרה לשעה ואח"כ ישוב לטבעו וכן היה לאדם להיות טבעו נבדל מתאות האלה רק בעת אכלו לשעה יתעורר לו כח התאוה הזה ואח"כ ישוב לטבעו. רק לאחר ששת ימי בראשית שאז הוחתם הטבע ונגמר בכל יצוריו כאמור ויכל אלקים כי שכלל כל מעשיו וחתם בכל אחד טבע הבריאה ואח"כ אי אפשר לעקור את הטבע ממקומו והוא העולה על כולם אבל קודם גמר הבריאה וטרם פנות יום הששי עדיין היה רפוי וכל אחד היה מוסיף וגורע ומשתנה כאשר קרא בששת ימי יצירה עפר למים ולא היה אז הטבע נגמר וא"כ אדם שאכל אז דבר הגורם כח התאוה קנה זה קנין בטבעי כי עדיין לא נגמר הטבע ביום הששי. ע"כ כשאכל מעץ הדעת אז הוטבע בו כח התאוה למשגל ואכילה ותענוגי גשמי. וזהו שאמרו כי ראוי היה עץ הדעת לאדם. אלא שאכלה פגה היינו שהיה ראוי לו לאכלו בלילה שאז נגמר והוחתם כבר הטבע והיה נשאר על טבעו הראשון שלא להתאות תמיד אחר תענוגי עולם רק לפי שעה בעת צרכו והוא מיהר לאכלו בששי קודם גמר הטבע ע"כ ע"י אכילה מעץ הדעת אז קנה כח התאוה לקניין חוק בל יפרד ממנו ואכילתו הוא כאוכל ערלה:
פסוק טז
ויצו ה' אלקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ויש להבין הנחש שאמר לאשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ואיך תבדה שקר כזה. ונראה עפ"י שדרשו ושמרתם את משמרתי דלכל המצות צריך סייגים וגדרים למשמרת והואיל ועץ הדעת באיסור מיתה צריכין אתם למשמרת שלא לאכול מכל עץ הגן וכונת הנחש בזה למשמרת והא דאמרה אף כי אמר אלקים על המשמרת שאנו מוסיפים על המצוה היינו כאשר שאנו מברכין על מצות דרבנן אשר צונו וחוה השיבה מפרי עץ הגן נאכל היינו שבפירוש אמר לנו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל ואין אנו יכולין לעשות משמרת לעקור דברי תורה רק אמרה שהמשמרת היא הנגיעה ולכך אמרו חז"ל שדחפה נחש לחוה עד שנגעה להראות לה דכשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה על האכילה. ומה ראיה היא זו הא הנגיעה היה רק באונס וגם האשה ידעה שלא צוה ה' על הנגיעה רק חמורה דברי סופרים יותר מד"ת ואף באונס הוא יותר חמור כאומרם אוכל קימעא ואישן קימעא והעובר על דברי סופרים חייב מיתה וכו'. אף שהוא באונס שינה:
(אמר המעתיק לפי פירוש הרב הגאון יש לתרץ עוד דקדוק אחד. האיך אמרה חוה לא תאכלו ולא תגעו בו פן תמותון. ומלת פן הוא לשון ספק ולפי פשוטן של דברים שהיא סברה שה' צוה גם על הנגיעה האיך אמרה פן והקב"ה אמר שודאי ימות אבל לפי פירוש הרב שהיא ג"כ ידעה שלא צוה ה' על הנגיעה. רק שהנגיעה היא למשמרת וגדר שלא תבא לידי אכילה ע"כ אמרה לשון ספק. ולא תגעו בו פן תמותון אם תבואו אח"כ לידי אכילה וקאי פן על ולא תגעו ע"כ) אבל באמת היה זה טעות גדול אצלה שלא היה אז עדיין צריכין למשמרת כיון שלא גבר עדיין כח יצה"ר ולכך שלמה בן בת שבע שהיתה חוה כנודע תיקן משמרת ועשה אזנים לקופה ותיקן עירובין ונטילת ידים והיינו משמרת ונגיעה דאסרה חוה. וזה מורה כי אמו היתה חוה וראויה לדוד שהוא היה אדם הראשון וזהו שע"י משמרת שתיקן שלמה נ"י ועירובין נאמר על דוד אם חכם בני ישמח לבי גם אני ואשיבה חורפי דבר כי בזו נראה כי בת שבע היתה ראויה לדוד:
פסוק יח
ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. הפשט הוא כמאמר חז"ל דנבראו דו פרצופים והיה חוה מאחוריו וזהו במידת הדין ולכך לעיל כתיב זכר ונקבה ברא אותם היינו אחור וקדם כתיב אלקים לבד מידת הדין. אבל כאן כתיב ויאמר ה' אלקים שיתף מדת הרחמים ואמר לא טוב היות כן אעשה לו עזר כנגדו היינו פנים מול פנים ולכך תיקון חוה להיות פרצוף בפני עצמו. גם יש לפרש לא טוב היות האדם לבדו. ופשיטא דצריך אשה דמאין יצאו ולדות ולא לתוהו בראו רק היה אפשר לברוא אשה מהאדמה בריה בפני עצמה כמו אדם. ולכך אמר הקב"ה כי לא טוב כן כי בלא"ה שני דעות אינם מתכונים והוא כנגדו. ואלו לא נבראת ממנו היה הנגד מתגבר בלי עזר ולכך הוציאה מאדם. שאף שהוא מנגדתה מ"מ היא עוזרו. שהיא עצם מעצמיו וגם זה לו לעזר שהיא כנגדו. וראוי היה לאדם לחטוא ועכשיו תלה הסרחון באשה ולולי כן היה חטאו יותר גובר גם היה נקנס עליו מיתה מיד ביום אכלו רק בזה שהאשה כנגדו מר ממות והוי במקום מיתה וזה לו לעזר שניצל שלא מת מיד ביום אכלו. וגם היה אפשר שנברא אדם לבדו והוא יברא לו אשה בספר יצירה שיהיה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו שמצינו באברהם ואת הנפש אשר עשו בחרן. אבל היות האשה כנגדו והוא יברא אשה בספר יצירה יאמר תוב לעפרך כדאמר בגמרא אצל האמוראים. ולכן נבראת ע"י ה' ואף שהוא כנגדו ח"ו להמית נפש:
פסוק יט
ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. לכאורה יש לתמוה מהו גודל החידוש אשר קרא שמות לכל הברואים מה ששאר בני אדם ג"כ יכולים לעשות רק הענין הוא דארי יש לו ארי בדוגמתו במרכבה עליונה וכן שור וכן שאר ברואים במערכת שמים. והוא התבונן בכל לקרוא להם שמות אשר יקרא להם במרכבה ובמערכת השמים משא"כ לעצמו קרא רק אדם לשון נבזה ושפל כי מן האדמה לוקח ונוצר וזה היה גודל ענותנותו. כדי שלא יתגאה ויזכור תמיד כי מעפר הוא וקרוץ מחומר מה יתגאה. אבל באמת איתא בזוהר דאדם הוא מלשון דמיון כמו אדמה לעליון דאמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והוא נצחי היותר נוצר מאדמה שהיא נצחי וע"כ יוחס אדם לאדמה:
פסוק כא
ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. הנה נבראה בעת תרדמה כי האשה מר ממות רצה לומר טיפה ממות. שמלת מר פירושו טיפה כדכתיב הן גוים כמר מדלי. וזה קשה ממות שיש בו עניין קשה משורש מות וזאת היה כי נבראת בעת תרדמה ושינה שיש בו חלק ס' ממיתה. וגם בזה היתה לו עזר לכפר עליו בעוה"ז לבל יקרה לו נזק בעוה"ב:
(אמר המעתיק לפירוש הרב יוצדק מה שאמרו חז"ל מי שאשתו מושלת עליו אינו רואה פני גיהנם) גם נבראת בעת תרדמת ושינת אדם כי בעת שינת אדם זוכה שנשמתו עולה למעלה וזה תרדמה של נבואה כמ"ש בזוהר ויפל ה' תרדמה זהו נבואה ואז נבנית האשה והגיעה למדרגת בינה יתירה שיש באשה כיון שנשמתו היה אז למעלה במקום גבוה רם ונשא. וזהו ויבן ה' את הצלע שדרשו חז"ל בינה יתירה ניתן לה וגם אמרו חז"ל שקלע שערותיה והיינו כי האשה עלולה יותר לתאות המותרות מאיש כי הוא נברא מעפר והיא נבראת מבשר מלא תאוה ושערות מורה על מותרות כמו בעשו שהוא איש שעיר ולכך ראוי לאשה ליתן רסן לבקשת המותרות ולעשות לה קשר מבלי ירבו המותרות לחוץ ויפרצו פרץ וזהו שקלע השערות ואגד המותרות שיהיו אסורים ומקושרים לבל יפרצו לרוב ולמה שכתבתי כיון שנבראת בעת תרדמת האדם תרדמה של נבואה ולכך ניתן לה בינה יתירה בנבואה יותר מאיש. ויובן דנבואת אברהם היה טפל לנבואת שרה. וז"ש הקב"ה לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ומעתה יובן מה שאמר במדרש כשברא הקב"ה את האדם ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפניו הפיל הקב"ה תרדמה עליו. ודבר תמוה שיטעו קדושי משרתי עליון לומר שירה לבני אדם. רק דאיתא בגמרא דאין רשות למלאכי השרת לומר שירה להקב"ה עד שאמרו ישראל תחלה. והם בקשו לומר שירה לפני אדם רצה לומר קודם לאדם שלדעתם הם יותר במעלה מאדם ע"כ הפיל הקב"ה תרדמה על אדם ועלתה נשמתו למעלה תחת כסא הכבוד דנזדככה היטב. וזוכה לנבואה במחיצה שאין למלאכי שרת ליכנס והראה למלאכי שרת ע"י זה שאדם יותר במעלה מהם ע"כ הוא קודם לומר שירה לפניו יתברך:
פסוק כג
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. אמר זאת הפעם כי מקדם היו נבראו דו פרצופים ולא היו נקראים איש ואשה רק זכר ונקבה כי כיון שהיו דבוקים אחור באחור כיצד היה הלידה רק כשהיה הזכר מהרהר היה הזרע יורד דרך חוט השדרה והיה נקב בסוף חוט השדרה שמשם ירד הזרע לנקב שיש לאשה באחורי' ג"כ לרחם שלה ושם היתה קולטת הזרע והרתה והולידה. ולכך אז היה הוא נקרא זכר מלשון זכר שהיה זוכר בה ומוליד זרע והיא נקבה שקבלה הזרע דרך נקב אבל עכשיו שהם פרצופים נפרדים אין לקרוא זכר ונקבה רק איש ואשה כי מאיש לוקחה וחסר ה' מאיש כי האב זוכה לבן ה' דברים ולא האיש:
פסוק כד
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. לכאורה אין לו פי' מה עניין אביו ואמו לאשתו וחז"ל דרשו על עריות. ונראה דהענין הוא דהרבה כופרים ואומרים כי אב ואם הם עיקר המולידין בטבע זה אחר זה. דור הולך ודור בא וא"כ עיקר הלידה נתיחס על אב ואם אבל באמת עיקר הלידה היא הנשמה וה' הוא המולידה וגוף הבא מאב ואם כלא יחשב. והמופת על זה כי אנו רואים כי איש ואשה הם בטבע ממש לבשר אחד ודומים בשווי ואם אינם דומים באמת יש ביניהם פירוד אבל על הרוב טבע איש ואשה דומין והיו לאחדים. ואיך יתכן זה הלא זה נולד מאב ואם במדינה זו וזאת נולדה במדינה ואיקלים אחרת ואיך יתדבקו ולא יהיה ניגוד ופירוד לגמרי ואיך יתכן בהם השווי והחיבור כמו שמצינו בהאי מטרוניתא שביקשה לזווג זווגים למחר זה פוצע ראשו של זה וזה של זה. אבל באמת עיקר הדבר היא הנשמה אשר הוחצב ממקור עליון והנשמות אם הם ממקור ושורש אחד ואז יתהוו ויתיחדו בדביקות אמיץ וחזק וזהו ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו שלא יהיה מיוחס כל שורש הבריאה לאביו ואמו כי אם ודבק באשתו והיו לבשר אחד ואיך יתכן זה הלא אביהם ואמם רחוקים בתכלית הריחוק ומזה יובחן כי ה' פעל כל זאת ע"י הנשמה:
(אמר המעתיק בעת כתבי נזכרתי שבימי חורפי פירשתי פסוק במשלי עפ"י הקדמה זאת דאמר שלמה בחכמתו טוב שכן קרוב מאח רחוק דיש לדקדק במה שאמר שכן קרוב הא ודאי סתם שכן קרוב הוא אצל אדם. ועוד דאמר מאח רחוק וכי יש במציאות שאח יהיה רחוק ולא קרוב. רק נראה דהעניין כך הוא דהא ראינו כמה פעמים ששני בני אדם שכל אחד מהם ממדינה אחרת ולא ראו והכירו זה את זה מעולם ונזדמנו יחד לפי שעה ומעת התחברם נעשים אוהבים זה לזה באופן שלא יתפרדו לעולם. ופעמים שהוא בהיפוך אצל אחים שאב אחד לשניהם. ונתגדלו יחד מנעוריהם ואח"כ כשיגדלו אין אהבתם זה לזה כמו לאנשים אחרים שאינן קרובים להם. ויש להתפלא על זה שהוא נגד הטבע אבל זהו מחמת שהאחוה בא להם מחמת חומר הגוף שהוא חלק אביהם ואמם. אבל נשמתם שנשרשו קודם לידה במקור עליון כפירות בענפי אילן זה לפנים מזה. ופעמים שנשמת האחים היו רחוקים זה מזה. ואין להם התחברות כלל ע"כ כשבאו לזה העולם המה רחוקים ע"כ מתנכרים זה לזה. ופעמים שאנשים שרחוקים זה מזה מצד החומר שזה מאב אחד וזה מאב אחר מ"מ קודם שבאו לעולם היו נשמותיהם קרובים זה לזה בענף אחד ע"כ מיד כשיראו זה את זה בזה העולם נולדה האהבה ביניהם ויתחברו ולא יתפרדו וזה שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק עכ"ל המעתיק) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. והטעם הוא דקודם החטא לא יתבוששו להיות ערומים. דאדרבה מצינו דוגמתו דצריך להיות ערום. כמו גבי שאול ויפשט גם הוא את בגדיו ואח"כ התנבא דמי שהוא נביא והשכינה שורה עליו צריך שלא יהיה דבר חוצץ בין הקודש ובין החול. ולכך צריך להיות ערום ועוד שכבוד ה' הוא לו למחסה. וע"כ פשטו בגדיהם וכן היו אז קודם החטא אדם וחוה במדרגת נבואה ולא יתבוששו קודם החטא להיות ערומים וזה אמרם שבא אדם על כל בהמה וחיה היינו שהפריש בגדו ואורו עליהם כדכתיב כששאלו להיות מורה הוראה ונגיד להם שמלה לך קצין תהיה לנו. וכן פרס אדם אורו על כל בהמה וחיה ובצלו יחסיון והיה להם אדם למחסה. אבל לנחש לא פרס בגדו ואורו ע"כ והנחש היה ערום מכל החיות ונתקנא באדם:
פרק ג
פסוק א
והנחש היה ערום מכל חית השדה. היינו דהיה משכיל לערום ערמימות. ובדרך הלצה נראה לומר על הא דקורין לבעל מרמה בעל ערמה על דרך סגי נהור. דמכסה את עצמו בדבר שקר. ונחש ג"כ נקרא בעל ערמה. ובאמת קודם החטא הבהמות והחיות היו בעלי מדע ומושכלים כדכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה ע"כ צריך לומר דשאר ברואים נמי היו משכילים רק דנחש היה מושכל ביותר ויש להבין למה באמת אחר החטא ניטל מבהמות ונחש דעת המושכלת ונראה לפרש עפ"י המדרש שהבאתי שאמרו שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה וזה משולל הבנה וכי יעשה אדם הראשון מעשה כזאת הא כתב הרמב"ם דגם אדם הראשון היה מצווה על שבע מצות כבני נח אבל הענין הוא דאיתא בגמרא דקידושין כיון דפירש טליתו עליה הוי כמו שקידשה וה"נ באדם הראשון קודם החטא שפירש מאור טליתו על הבהמות והיה להם למחסה הוי כמו קידושין. וכינו זאת בלשון חז"ל דבא עליהם. ואיתא במדרש שהנחש חטא בלשון הרע והוציא אדם הראשון את בגדה. ובאמת יש להבין למה הוציא את בגדה. ונראה דאמרו דעל חטא לשון הרע נגעים באים וטמא טמא יקרא. ומתירא אדם שלא תטמא בגדיו לכך הוציא את בגדה וז"ש והנחש היה ערום ולכך גם שאר בהמות וחיות ניטל מהם דעת המושכלת אחר חטא אדם שלא היה להם עוד למחסה:
פסוק ז
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. כי מי שהוא במדרגה עליונה בנבואה הוא סותם את העינים ורואה כדכתיב ויסתר משה פניו. אבל מי שהוא במדרגה תחתונה נאמר נופל וגלוי עינים. וכך היה לאחר החטא ולכך נאמר ותפקחנה וגו':
ויתפרו עלה תאנה. והנה בחזקיה צוה הנביא לשום דבלה על המכה. כי תאנים חריפין והאוכלן גופו מתחמם שמוציא שחין ונגעים. אבל אם נותנן מבחוץ הואיל והם חריפין מוציאים הנגעים לחוץ וכן היה באדם הראשון שאכל מעץ הדעת שהוליד חמימות בגוף נתן מבחוץ דברים חריפין להוציא החמימות לחוץ למען ינקה הגוף מבפנים. וגם יש לומר כי אמרו במדרש נורא עלילות כי עילה מצא הקב"ה דבלא"ה היה רצונו לגזור מיתה על אדם הראשון ולכך לקח עלה תאנה ל' כי תאנה הוא מבקש ועילה מצא:
פסוק ח
וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' בתוך עץ הגן. לרוח היום היינו לפנות היום כי בחטאו נסתלק השכינה אמנם כשבא יום שבת קודש אז חזרה השכינה ולכך לפנות היום שחזר השכינה מתהלך בגן:
פסוק ט
ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. איתא במדרש אמר הקב"ה לאדם הראשון אתמול היית עמי ועכשיו עם הנחש. והוא תמוה הא בו ביום נברא אדם. ובו ביום סרח. ואיך שייך אתמול ונראה דקאי אנשמה שנבראת כבר ביום א'. וז"ש הקב"ה איכה כלומר אי כה היינו כ"ה אלול שנברא ואז היית עמי ועכשיו עם הנחש:
פסוק י
ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ונראה דידוע כי לא ברעש ה' רק קול הקב"ה הוא קול דממה דקה והוא נמוך למאוד בגודל ענותנותו ודרך צניעות אבל כשהוא עם הפמליא שלו שלמעלה אז נשמע קולם למרחוק ונזדעזעה ארץ ומפרק הרים וסלעים. ואיתא במשה. דהמלאכים בקשו לפגוע בו וה' הצילו. וכן גבי יחזקאל דכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו לשמרהו מן המלאכים ולזה אמר את קולך שמעתי א"כ המלאכים הם ודאי עמך ע"כ ואירא או יש לומר בהיפוך כי קול ה' כקול דממה דקה. ואני שמעתי קולך וזה לאות כי לא ברעש ה' ואתה מסתלק וחשבתי דהטעם כי ערום אנכי ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וע"כ ואחבא:
פסוק יב
ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. הנה הוא למד מחוה דאכלה ואעפ"כ לא נענשה ובודאי שפיר עבדית ומה דלא נענשה מיד האמת הוא דזכות אדם הראשון היה לה למגן. אבל כשסרח גם הוא אין זכות לשניהם ובא אדם כמתנצל שאשתו הטעתו. או יש לומר כי אדם הראשון היה ראוי ליתן התורה. ובתורה יש רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח אברים שבאדם ושס"ה לא תעשה נגד שס"ה גידין שבאדם. כי המצות הם בנין הגוף. ומתחלה היה הצלע שנבראת חוה ממנו כלול בגוף אדם הראשון ועצמות וגידין שנתהוה ממנו חוה היה בתוך אדם וא"כ היה לו אבר וגיד יתירה והוצרך עוד עשה ולא תעשה אחת היינו מכל עץ הגן תאכל עשה ומעץ הגן לא תאכל לא תעשה הרי כמנין אברין וגידין. וחשב אדם הראשון כיון שהצווי נאמר לו קודם שנבראת חוה ושאז היה בו צלע וגיד יתירה היה צריך למצות עשה ולא תעשה אחת יתירה אבל בניטל הימנו הצלע ונבנית אשתו ממנו ואין לו עוד אבר וגיד יתר אין צריך תו ללא תעשה מעץ הדעת לא תאכל ע"כ אמר כמתנצל האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל:
פרק ו
פסוק ט
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. לבאר הסמיכות דמקודם במה דסיים פתח ונח מצא חן בעיני ה'. ונראה דידוע דכשנגזר גזירה על הציבור אסור בתשמיש המטה וידוע דק"כ שנה קודם המבול נודע לנח שיבוא מבול לעולם שהרי עסק בבנין התיבה ק"כ שנה קודם המבול והוי ליה לפרוש מאשה. ומצינו בפסוק דשם בן מאה שנה כשבא המבול. ויש לתרץ עפ"י מה דאיתא בפסוק והבוטח בה' חסד יסובבנהו היינו מי שבוטח בה' חסד ה' אל יראיו וחוט של חסד משוך עליו מהקב"ה וזהו הענין בנח דהבטיח את עצמו בהקב"ה ולכך ונח מצא חן בעיני ה' וא"כ אם היה בבטחון אז מותר לו התשמיש. כי בטוח ברצונו ובתפלתו כן ישלם לו הקב"ה וזה שאמר אלה תולדות נח דבלא זה היה אסור בתשמיש:
ובאופן אחר נראה עפ"י מה דאיתא במדרש דעל ידי זכות אברהם היה הצלת נח מהמבול וזה שאמר ונח מצא חן בעיני ה' על דבר אלה תולדות נח. והיינו בזכות אברהם שיצא ממנו. ונראה הטעם דלולא זכות אברהם לא היה ניצול אף שהיה צדיק בדורותיו היינו משום דאמרינן דעשר דורות מאדם עד נח. ואז בא המבול. דהקב"ה מאריך אפו לרשעים עד עשר דורות. ואם לא יחזרו מרשעתם נתמלא אז סאתם והקב"ה שולח מגפה עליהם וכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טובים לרעים. ע"כ ניצול רק בזכות אברהם ויובן בזה הפסוק הפוך רשעים ואינם דרשע בהיפוך יכונה בשם עשר. וזה שאמר הפוך רשעים היינו אותיות רשע והוא עשר ואינם כי אז נתמלא סאתם והקב"ה שולח מגפה עליהם. ובמה דכתיב רשעים היינו ים בסופו קאי על ים המבול אשר אז נתמלא סאתם בעשר דורות:
איש צדיק תמים היה בדרותיו. אמרו חז"ל יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי ואבאר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. דהנה נח היה ראוי לחשוב לו לחטא ולהענש שלא הוכיח לאנשי דורו כפי הצורך שיחזרו למוטב אך היה לו לזה תירוץ מספיק דרשאי אדם לומר מי אנכי איש כסיל ונבער מדעת לבא במזור ותרופה למכת חבירי ועדיין לא הגעתי לרואי ביקור חבירי רק זהו דוקא במקום שנמצאים שם אנשים חשובים יותר ממנו אבל במקום שאין איש השתדל להיות איש וא"כ באמת חטא במה דלא הוכיח לאנשי דורו וזהו שאמרו לשבח. כי אלו היה בדורו של אברהם באמת דיקולא מצואריה הוי נחית על אברהם הגדול ממנו בחכמה להוכיח לאנשי דורו ולא חטא כלל. אבל עכשיו חטא או איפכא דבאמת היה לו תירוץ דמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. אבל אם כבר אחרים מיחו בזה ואומרים שדבר זה הוא עבירה אין לו תירוץ זה וזה שדורשין לגנאי אלו היה בדורו של אברהם ולא היה לו באמת תירוץ זה. מוטב שיהיו שוגגין ואעפ"כ לא הוכיח לאנשי דורו כל הצורך היה נחשב לו לחטא. משא"כ עתה שהיה לו תירוץ הנ"ל:
אלה תולדות נח. ולא כאברהם שהיה לו תולדות לבד מבניו היינו שהיה מגייר גרים. אבל כאן נח. אלה מיעוט הוא שלא היה מגייר גרים כאברהם. ולא היה לו תולדות רק אלו שם חם ויפת ולפי זה מה רבותא דנח. וזה שאמר את האלקים התהלך נח. הוא בעצמו התהלך. ובזה יש לתרץ מה שמקשים על הרמב"ם דהביא בחיבורו. דעד אברהם לא היה מכיר באמונה בהקב"ה ומקשים הא באמת מצינו שת מתושלח ונח אך נראה דמכיר פירושו מכיר לאחרים דזה היה באברהם לבד דמגייר גרים:
פסוק י
ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. דידוע דאלקים הוא דין וה' הוא רחמים ובלשון התוכנים יכונה רך וקשה. וידוע דמזגו של אדם הוא מזג אמצעית. מחצה טוב ומחצה רע היינו בחילוק רך וקשה. וידוע דטבע האשה הוא קשה וטבע האיש הוא רך והוא רחמים. ע"ד כרחם אב על בנים ולזה אמרו תלה הכתוב הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים להורות שעיקר הזכר שרשו מאשה לקבל ממנה טבע הקשה. וכן איפכא. ובנח כתיב את האלקים התהלך נח והוא קשה ולכך ויולד נח שלשה בנים בלי השפעת האשה:
פסוק יא
ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס. דהנה על שלשה דברים העולם עומד והאחד מהן הוא השלום. וע"י החמס נתבטל עמוד השלום ולכך נאמר ותמלא הארץ חמס. דבלא זה לא היה הקב"ה רוצה בהשחתת העולם:
פסוק יב
וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ואמרו חז"ל דאפילו בהמות וחיות היו נזקקין לאינן מינן. דלכאורה היה לאדם תירוץ במה שחטא. כי טבע החומר הגוש עפר אשר ממנה לוקח גרם לו ההסתה אך בבהמה זה מהנמנע בהסתת החומר ע"כ נגזר גזר דינם:
פסוק יג
ויאמר אלקים אל נח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. קץ כל בשר בא לפני היינו היצה"ר יכונה קץ כל בשר שהוא עולה ונכנס ומסטין לפני הקב"ה. וכיון שניתן רשות למשחית הוא רוצה לכלות את הכל. לכך יכונה קץ כל בשר. ואל אמונה ואין עול וצדיק וישר בדין ומי יעמוד לפניו בדין. באם שהשטן יסטין. רק הקב"ה מוחל על כבודו בעבירות שבין אדם למקום ואין רשות למסטין לבוא לפני המלך. ולכך אמר כי מלאה הארץ חמס. והם עבירות שבין אדם לחבירו ואין הקב"ה מוחלו. ע"כ קץ כל בשר בא לפני. היינו שנכנס לפני המלך והסטין וניתן רשות למשחית להשחית הכל. ועוד טעם דיוכל לקטרג ולהסטין דווקא על הגזל. ולא נחתם גזר דינם רק על הגזל. דאל"כ לא ניתן רשות למשחית לקטרג דגם המלאכים שקטרגו מה אנוש כי תזכרנו כיון שהם מוטבעים לחטוא הפילם ה' לארץ ואף הם זנו בבנות הארץ. וא"כ לא היה להם רשות לקטרג על זנות אבל גזל לא עשו נפילים וא"כ על גזל קטרגו המלאכים ולכך נחתם גזר דינם על הגזל:
פסוק יד
עשה לך תיבת עצי גופר קנים תעשה את התיבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר. נראה לבאר דאיתא במדרש דאמרו דור המבול אם ייתי המבול ייתי על ביתיה דהאי גברא פירוש נח. ולהבין פירושו נראה דידוע דהחמה מיבש ולבנה מולדת לחות. ולפ"ז יותר ראוי לבוא המבול משלטון הלבנה וידוע דישראל מונין ללבנה. ובוודאי נח ג"כ מנהגו כישראל היה משא"כ דור המבול הם היו מונין לחמה וזה שאמרו אם ייתי על ביתיה דהאי גברא ייתי דהוא מונה ללבנה. וזה היה תלונתם וטענתם דאמרו דמדרך הטבע יהיה המבול והקב"ה צוה לעשות מעצי גופר ע"ש גפרית שהוריד עליהן להורות להם שהביא עליהם שני דברים מתנגדים היינו גפרית משלטון החמה ומים משלטון הלבנה הכל בהנהגת והשגחת ה' יתברך. או יש לומר כי דור המבול נחשו להיות יורד גפרית אש על נח וזה שאמרו אי ייתי מבול על ביתיה דהאי גברא ייתי וזה שאמר נח איש צדיק תמים שלא השגיח בניחושים ועוננים כדדרשינן תמים תהיה עם ה' אלקיך מבלי להשגיח על הקוסמים ולהיות כי תמיד אפס קצהו מן המנחשים מקוים כמו בחלום כנודע. ולכך צוה הקב"ה לישב בתיבת עצי גופר שממנו יוצא גפרית ובזה נתקיים מקצת נחושיהם כי בית מושב נח היה גפרית:
קנים תעשה את התיבה. מלשון קן צפור. כי זה היה כמו קן צפור שנשלח האב והבנים נלקחו כזה היה התיבה שנלקחו הבנים אפרוחים קטנים כי היה שם י"ב חודש ואח"כ כשיצאו מן התיבה יזרעו זרע וא"כ לקח לתיבה אפרוחים קטנים וגם הם לא עברו עבירה מרוב קטנותם וזה קן צפור תעשה ובהאי נמלט נח:
מבית ומחוץ בכופר. במשה לא היה כופר מבפנים שלא יריח ריח רע אבל בנח אפשר שקודם המבול לא היה ריח רע כי ע"י המבול נתקלקלה האדמה וקלטה מטר וגפרית ומלח שהיה שרופה. ועוד טעם דבנח היה גם כופר מבפנים שנח חטא שלא היה מתפלל על הצלת אנשי דורו. ולכך היה מוכרח להיות אסור בתוך התיבה לכפרת פשע דאל"כ היה ריוח והצלה במקום אחר. ובפרט אי לא ירד המבול בים אוקינוס המקיף העולם. היה יכול לעשות ספינה ולשוט על פני המים. אלא שהיה לכפרת פשע. ולכך היה ג"כ כופר מבפנים. ולכך נקרא כופר שבא לכפרה. וגם במשה היה כולו טוב ולכך לא היה בפנים דבר שיש בו ריח רע. אבל נח היה שם חם שכולו רע ג"כ בתיבה עד ששימש עם אשתו בתיבה. ולכך היה בתוכו דבר שיש בו ריח רע:
פסוק טו
וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. פירש האר"י ז"ל שהוא נגד שם הוי"ה ב"ה והיינו יוד פעמים ה' היא חמשים וזה רחבה. וא"ו פעמים חמשים הן שלש מאות וזה היה אורך התיבה. וא"ו פעמים חמשה הן שלשים. ולכך שלשים אמה קומתה וידוע כי ה' אחרונה פסיעה לבד. וזה ואל אמה תכלנה שהיה נוסף על הקומה שלשים שהוא הקוצו של ה' והוא ל"א בסוד חסד אל כל היום. או נראה דידוע דחטא נח היה שהיה מונע להתפלל עליהם בלשונו ולהוכיח אותם בלשונו. ולכך היה שיעורי תיבה לש"ן ל' אמה קומתה ש' אמות ארכה נ' אמות רחבה. ואותיות שאחר אותיות לש"ן הוא סתם שהיה נסתם ע"י לשון ואותיות שלפני אותיות לשון הם כרם ולכך ויטע נח כרם צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתים שנים ושלישים תעשה היות התיבה היה בנוי נגד ארבעה עולמות. אצילה בריאה יצירה עשיה שלשה מהם עולם החומרי מעולם הגלגלים. ועולם השכלים הנבדלים ועולם הרביעי עין לא ראתה. ואין בו מבוא רק הסתכלות. וזהו צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה. כי למעלה הדרך צר רק אמת הבנין ואין בו רק הסתכלות בצוהר כי שם השמש של עולם האורה ומכהה הראות וזה צוהר מלשון צהרים כנודע:
פסוק טז
ופתח התיבה בצידה תשים. להורות כי הקב"ה פותח פתח לתשובה אבל אמרו בהקומץ רבה כי ה' פתוח גם מן הצד פתח קטן לקבל בעלי תשובה ומקשה בגמרא ולעייל בהך ומשני לא מסתייעא מלתא דהבא לטהר מסייעין לו והקב"ה פותח לו פתח קטן בפני עצמו מן הצד וכאמרו במקום שבע"ת עומדין אפילו צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד ולכן פתח התיבה בצידה תשים כמו בה' וזה להורות לבע"ת:
פסוק יז
ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ וגו'. יש להבין הא דאמר מלת ואני. וגם למה לא אמר מבול סתם רק מבול מים. ונראה דהפסוק בא כמתרץ קושיא אחת דלמה המטיר עליהם מים ולא גפרית ואש. כי ידוע כי רוב גשמים נקראים רוב טובה עד שאמרו אפילו ברוב גשמים אין מתפללין על רוב טובה. וגם ידוע דמאתו לא תצא הרעות לכך לא היה גפרית ואש רק מבול מים כי מיד הקב"ה היו וזה שמדייק הקרא ואני הנני מביא ולכך היה צריך להיות מבול מים שהוא רוב טובה וע"כ נשחתין שאינן יכולין לקבל רוב טובה משא"כ אלו היה ע"י אחר לא היה מים רק אש והואיל והמשחית היה הולך בתוך המים כמ"ש הזוהר והוא יסודו אש תוקפא דדינא היו רותחין דכח האש מעורב בו. ולכך בצידי התיבה מסביב לה שלא היה רשות למשחית ליקרב היו המים צוננים והבן:
פסוק יח
והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך. ונראה לפרש כי ידוע דמזלות לא שמשו בשנת המבול. אמנם מ"מ היה לנח היכר באבן טוב ששם לצהר להבחין בין יום ללילה. וזה היה מנפלאות הבורא שיהא באבן וצוהר הבדל בזמן ששקטו משמשין. והטעם לפלא זאת שהקב"ה כרת ברית כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כי על זה נכרת ברית בעת הבריאה שיהיה גבול יום ולילה. וכאן ששבתו לא רצה הקב"ה לבטל הברית מכל וכל רק קיימו במקצת לנח שהוא הרגיש בצהר בחינת יום ולילה וזהו והקימותי את בריתי אתך:
אתה ובניך. אנשים לבד ונשים לבד להפריש מאשה ואעפ"י דקי"ל חשוכי בנים מותרין לשמש בעת צרה ונח לא היה ו בת ולא קיים פריה ורביה די"ל דבן נח אינו מצוה על פ"ו וא"כ אין זה דוחה להך לפרוש בעת צרה:
פסוק יט
ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו. יש להבין דבתחלה לא צוה רק על שנים ובסוף בשעת ביאתו לתיבה צוה להביא מן הטהורים שבעה ונראה כי דלהיות כי הבחירה ניתן ביד בני אדם וא"כ אולי יטמאו בני אדם עד שעת ביאת התיבה לכל בהמות חיות ועופות עד שלא ישארו בהם עופות וחיות שלא נעבדה בהם עבירה. וא"כ לא יבואו רק שנים לקיום המין לכך תחלה אמר הקב"ה דבר חלטי שנים. כי זה היה עכ"פ אבל מן השבעה לא אמר אולי יהיה נעבדה בהן עבירה. אבל לבסוף שלא נעבדה בכולן עבירה באמת אמר שבעה:
פסוק כא
ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה. ונראה לפרש דוודאי כבר אמרו כי היה התיבה קטן מהכיל כל המינים מבהמות חיות ועופות רק היה בדרך נס אבל גם בזה יכבד על נח להכין צידה לכל כי רב הוא. וגם וכי היה יודע כל המינים עד שבאו אל התיבה וגם לא ידע עדיין אם שבעה או שנים וא"כ איך יכין מזון רק לשנים ובאמת יבאו שבעה אבל הקב"ה אמר לנח שאין לו להכין רק מאכל לעצמו ולבני ביתו י"ב חדש ויהיה מספיק גם לבהמות וחיות ועופות ג"כ בדרך נס. וזה אומרו ואתה קח לך מכל מאכל שיהא מאכל רק לך. ומ"מ יהיה לך ולחית הארץ לאכלה והוא נס פלא שנתברך המזון שהספיק לכל אף שלא הכין רק לעצמו ובני ביתו:
פסוק כב
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה. או כמו שכתבתי ששם בטחונו בה' ולא הכין מזון רק לעצמו ולא חשש הלא החיות רעות יטרפו המאכל וימות ברעב ואמר אעשה כאשר צוה ה'. או יאמר כי לא תחשוב כי נח עשה התיבה למלט נפשו ועל זה חשק לעשות כי זה אינו כי נח נבחר לו מות מחיים בראותו שכל העולם יהיה חרב וישאר הוא ובניו לבדם בארץ השמם וקצה בחייו. רק עשה התיבה לקיים מצות ה' ולולי כן לא עשה התיבה. ובזה מדוייק הפסוק ככל אשר צוה ה' כן עשה. ולא לזולתו. וזה כוונת המדרש כן עשה שכיון עשיית התיבה והן הן הדברים שבעשיית התיבה נתכווין לא להצלתו רק לקיים מאמר ה' ומצותיו:
פרק ז
פסוק א
ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. נראה לפרש כי עד עתה דיבר עמו בשם אלקים מדת הדין וכאן ויאמר ה' מדת הרחמים וחישב נח אולי ירחם ה' ולכך דיבר עמו ה' מדת הרחמים. ע"כ אמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני דייקא. כי מי גבר אשר יצטדק בדין. או יאמר דהא דהוצרך נח להיות סגור בתיבה כי פגעו בו מקטריגים כמ"ש הזוהר הואיל ולא הוכיח לבני דורו אבל הקב"ה היודע מחשבות גלוי לו דבדור רע כזה לא היה מועיל תוכחה וזה אמרו בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. לפני דייקא ובדור הזה. אבל למקטריגים לא נגלה לכך חבי עד שיעבור זעם. וגם לא היה צדיק מושלם כאברהם ולכך צריך להתטמר וזהו צדיק לפני שהלך לפני השכינה מבלי להסתכל כמ"ש הזוהר וזה לאות כי לא הושלם ולכך צריך התטמרות:
פסוק ב
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. לעיל לא אמר שבעה רק שנים דלעיל אמר ויאמר אלקים במדת הדין. ומדת אלקים אינו מסכים לקרבן ולכך לא אמר לעיל רק שנים מכל מין בכלל. אבל כאן נאמר ויאמר ה' שהוא מדת הרחמים בחר בקרבן. ולכך קאמר שבעה מן הטהורים להקריב מהם קרבן:
פסוק ג
גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. יש להבין דמעופות אינם כשרים לקרבן. רק תורים ובני יונה וכיון שהיו שנה תמימה בתיבה פסלו ועבר הזמן שגבלו חז"ל. ונראה כיון דלא שמשו אז המזלות. נחשב כאלו הם רכים בימים והוכשרו לקרבן. והא דכתיב כאן בעופות דווקא לחיות זרע וגם בלשון על פני כל הארץ נראה כי כבר אמרו חז"ל כמה מיני עופות טמאים במזרח ואינם שכיחים בשאר קצוות העולם וכן פרס ועזניה בישוב לא שכיחי כלל. אבל עופות טהורים נתרבו במינם בכל ארץ. ושכיחים בכל קצוות הישוב ע"כ כתיב בהן לחיות זרע על פני כל הארץ. ועוד נראה דידוע כי העופות שהם באיקלים אחת אינם סובלים אויר איקלים אחר ושבעה איקלימים הן ולכך היה שבעה מינים להחיות זרע על פני כל הארץ. ודווקא טהורים כי נודע הטהורים טבעם רך וממוזג ביותר ולכך הוכשרו לאכול ולכך הם יותר עלולים לקבל שינוי אויר בעת הדבר. כאשר העידו הטבעים כי בעת הדבר הבא משוטי אויר ר"ל לא יראו עופות טהורים רק עופות טמאים כמו עורב וכדומה:
פסוק ד
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. אמרו חז"ל דהני ז' ימים הם שבעה ימי אבילות של מתושלח כי היה מגין וידוע דביום שביעי בבקר כלה האבילות. דמקצת היום ככולו ולכך התחיל המבול ביום השביעי בבוקר והיה היום קודם ללילה כי כך שלמה אבילות. וזהו לימים עוד שבעה. מלת עוד מורה שלא שלמו עוד שבעה. ובבוקר של יום השביעי היה המבול ותוך שבעה עדיין הנפש בעולם והיה מגין וזה היה מחסד בעל הרחמים להמתין וזהו כי לימים עוד שבעה אנכי מוסב על שם הוי"ה שהוא ימטיר וזהו מחסדו להמתין והיה ראוי להיות המבול לערך מ"ו יום. כי ימים אלו היו נגד קבלת התורה כי התורה הגינה על המבול ולכך נאמר ה' למבול ישב וגו' ה' עוז לעמו יתן וקבלת התורה מר"ח סיון הוחל. והיה לערך מ"ו יום מיציאת מצרים גם כל השנה היו טרודים במלאכתן ולא עשו כל כך מהתועבות רק הם בחרו חודש אחד מכל השנה לחגם ואז עשו כל התועבות וידוע כי הקדמונים חלקו השנה לשמונה חדשים והגיע לכל חודש ערך מ"ו יום ובחסד ה' שהרויח להם ימי אבלו של מתושלח:
פסוק ה
ויעש נח ככל אשר צוה ה'. כי לקח מהטהורים שבעה. ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ הנה התורה הודיעה מה שהיה קצת תלונה על נח שלא הוכיח את בני דורו כי הטעם של נח היה שלא הוכיח שהתבודד עצמו ולא הלך כלל עמם והרחיק עצמו מהם לבל יפתו אותו ח"ו כמאמר שלמה במשלי מנע רגלך וגו' אמנם כשהיה כבר בן ת"ר שנה א"כ שוב אינו חוטא ורגלי חסידיו ישמור והיה לו לבטוח בה' ולהוכיח:
פסוק ז
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול. ואמרו חז"ל נח מקטני אמנה היה ולא נכנס עד שדחקוהו המים נראה פירושו כי כל זמן שהיה נח חוץ לתיבה היה זכותו משותף עמם וכשנכנס לתיבה הרי נעלם מהם וכלא היה יחשב ונח חשב אולי ישוב ה' וריחם כמאמר יונה בן אמיתי ולכך לא ביקש לכנוס כי אילי עוד יש תקוה ויגן זכותו ג"כ ולכך לא נכנס עד שהיו המים דוחקין אותו וכוונתו לטובה ולשם שמים היה:
פסוק ט
שנים שנים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח. נראה לפרש מה שצוה אלהים שנים מכל הוא רק בטבע בעל חי וגם הטבע נקראת אלהים בעצמן באו אל התיבה וזהו שנים באו אל נח כאשר צוה אלהים לנח. אבל חמשה ממין הטהורים הנוספין שצוה מדת הרחמים כמ"ש ויאמר ה' אל נח מכל הבהמה הטהורה תקח ז' ז' ומדת הרחמים הוא למעלה מהטבע ולא באו מעצמן והוצרך נח להכניסם וגם לקרבן צריך הזמנה והכנה מבני אדם:
פסוק יא
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחודש וגו'. כי ידוע דעד שלשה ימים יכול אדם להחיות במים ולא יותר א"כ מתו וגם כלו בעשרים לחודש השני ואז באותו זמן הרג קין את הבל כי כל ימיו של הבל לא היה רק חמשים יום ובחודש הראשון נבראו. ולכך היה התחלת המבול בי"ז לחודש השני וזהו האמור למעלה ומחיתי את כל היקום ודרש במדרש קין כי קין חלק עם הבל וקין לקח האדמה ויקם קין על הבל כי טען קין לו תקומה בארץ ואתה פורח באויר והפירוש הוא כי קין לקח זה העולם האדמה והבל לקח העוה"ב הפורח באויר למעלה בשמים וקין קם על פני האדמה ואמר אתה בחרת העולם הבא מעתה תפרח לשם באויר. וזה משפט דור המבול ג"כ שבחרו חלק קין באדמה וזהו ומחיתי את כל היקום מעל פני האדמה והבן:
ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. הא דנבקעו מעינות תהום תחילה ואח"כ וארובות השמים נפתחו ויצא המטר ובגמרא אמרינן משיצא חתן לקראת כלה כי גשמים הם כזכר ותהום כלה נקבה ולכך גשמים יורדין תחלה ואח"כ עולה התהום אבל דור המבול שינו ונקבה רדפה אחר הזכר ולכך גם במבול נבקעו מעינות התהום ראשון ואח"כ ירדו הגשמים:
וארובות השמים נפתחו. כי גם שרי מעלה ירד עליהם המבול כמו שכתב בברית מנוחה וכאמרם אין הקב"ה נפרע מאומה אם לא נפרע ראשון מהשר וזהו וארובות השמים נפתחו למחות ג"כ שרי מעלה:
פסוק יג
בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התיבה. כי התחיל המבול ביום י"ז כי ידוע דכח החמה מיבש והלבנה תוליד לחות וריבוי מים וצדיקים מונין ללבנה כידוע וגם נח מנה ללבנה ולכך מבואר במדרש שאמרו כד אתיא מבול על ביתיה דהאי גברא אתיא היינו נח והוא הטעם כי הוא מונה ללבנה ובסיבתה התגברות המים ולכך להוציא זאת מלבן התחיל המבול ביום ובעצם היום היינו בחצי היום שאז השמש בגבורתו ומ"מ ירד מבול ובזה ידעו כי שקר נחלו ובטחו על דבר לא יושיע ועוד נראה לפרש דידוע כי בחודש הראשון בשנת תר"א מצאה יונה מנוח היינו בשבת כנודע א"כ היה החודש הראשון בשנה שלפניו היינו בשנת ת"ר ביום ג' וחודש השני ביום ה' וי"ז בו בשבת ובשבת החל המבול וליל שבת ראוי לגשם והוא גשמי ברכה לכך בזו לא ירד בלילה רק ביום שראוי להיות שמש צדקה כמאמר חז"ל והיה אז חורבן כי אז שולט שבתאי ומבול יען עולם התוהו שהיה בשבת כמו שכתבתי לעיל וזהו שכתב בעצם היום הזה ודרשינן בעצומו של יום:
פסוק טו
ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים מכל בשר אשר בו רוח חיים. מלת כל בשר תורה לנו כי כל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש וכאן אמר כל בשר אפילו שאין בו עצם כלל הכניס עמו בתיבה לקיום המין ואע"פ שהיה המבול י"ב חודש מ"מ חיו עפ"י נס וגם יש לומר הואיל ולא שמשו המזלות אינו נחשב לכלום והבן:
פסוק טז
ויסגור ד' בעדו. כי בהכנסו בתיבה בשבת לא היה אפשר לחזק הדלת במסמרים לבל יפתח משום אדם אמנם הקב"ה סגרו ע"פ נס וגם הורה לנו כי אמרו במדרש דבשביל בהמות שלא חטאו יש לאדם קיום בעולם דכתיב אדם ובהמה תושיע ד' וא"כ אף כאן תחשב כי היה לנח קיום בשביל בהמות והורה לנו הכתוב ויסגור ד' בעדו דזכותו הגין על הבהמות ובעבורו ניצולו הכל ולא להיפך:
פרק ח
פסוק טו
וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. נראה לבאר הא דהוצרך הקב"ה לומר לו שיצא מן התיבה אע"ג דכבר יבשה ארץ כי אויר העולם לאחר המבול מקולקל מאוד לרב אידי גפרית ומלח שהיה במים ונטבע לארץ וגוית פגרי אדם ובהמה שנמחו ונבלעו בארץ ולא היה מקום ללין כי כל הבתים והבנינים נהרסו והוצרך לישב באוהל ארעי ויותר טוב היה שיהיה לו התיבה למקום אוהל לצאת ולבוא ממנו אבל מקום משכנותו יהיה בתיבה כי הלא זה נבחר מאוהל אמנם האלהים שהוא מדת הדין אמר לו לצאת כי התיבה קודש ואין נח כדאי לישב בתוכה כי היה קצף עליו שלא התפלל על דורו כנודע דלכך נקרא מי מבול מי נח ואין קטיגור נעשה סניגור וגם חשב נח שיהא הוא כמו משה להנחיל על ידו התורה כאשר באמת קצת מצות ניתנו על ידו והיא תורת נח כמ"ש בעל העקרים. ובחינת נח הוא בחינת משה כאשר נאמר הרמז למשה מן התורה בשגם הוא בשר אצל דור המבול ונקרא משה מן המים משיתיהו ולכך חשב נח שהוא יקבל התורה והמקבל תורה ידע שיפרוש מן האשה כמו שבאמת פירש משה מן האשה ולכך חשב נח שיפרוש אמנם מדת הדין כעס עליו על שלא הרבה והתפלל על בני דורו ולא הגיע למדרגת משה שהרבה להתפלל על ישראל ולכך אמר לו אלהים צא אתה ואשתך לתשמיש המטה:
פסוק יז
כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו כל החיה וגו' למשפחותיהם יצאו מן התיבה. יש להבין הא הקב"ה צוה לנח צא אתה ואשתך לצוותו על תשמיש וכאן כתיב ויצא נח ובניו וגו' נפרדו מנשותיהם ונראה כיון שאמר הקב"ה על הבהמות וחיות ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ דעל הארץ בתרא הוא מיותר דה"ל למכתב ושרצו ופרו ורבו על הארץ רק ודאי הם השיגו כי הנולדים מהם יהיו רשעים כמאמר חז"ל עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו' וא"כ איך יהיה להם תקומה בארץ אמנם מבואר במדרש כשהדור אינו ראוי להתקיים מתקיימים בשביל בהמות כדכתיב אדם ובהמה תושיע ד' וזהו מאמר השם ושרצו בארץ היינו בהמות וחיות ופרו ורבו בני אדם על הארץ שיהיה להם קיום על ידם ולכך לא מיהר נח להוליד עד שיולידו הבהמות ראשון ולכך יצאו נח ובניו נפרדו מנשותיהם אמנם כל בהמות וחיות למשפחותיהם יצאו לפרות ולרבות ואח"כ התחיל נח לשמש מטתו:
פסוק כ
ויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח. הא דהקריב דווקא עולות נראה דנח הרגיש שחטא שביטל למצות עשה דתפלה בעת צרה כמ"ש הרמב"ן שזהו עיקר מצות עשה של תפלה לכך הקריב עולה שהוא מכפר על ביטול מצות עשה כדאמרינן בגמ':
פסוק כא
וירח ד' את ריח הניחוח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. הא דכתיב אל לבו היינו דלא היה רצון ד' לגלות שלא ישחית העולם עוד כדי שיהיה היראה על האדם מבלי לעשות כתועבות דור המבול פן ח"ו יבוא מבול לעולם (אמר המעתיק דברי הרב צריכין ביאור דהא בפירוש כרת הקב"ה ברית עם נח שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ונראה דפירוש הרב הגאון צודק עפ"י מש"כ בעל עקידה בפרשת נח דגלוי וידוע לפני הקב"ה היה שלא יתקלקל העולם בכלל עוד כמו שהיה בדור המבול מחמת שיראו שלא יבוא עליהם מבול וישחת העולם בכללו בשבילם וזה היה ידוע להקב"ה בלבד שא"א להשחתת העולם עוד אבל דבר זה לא ביקש לגלותו דכל אחד יאמר כיון דא"א לבוא עוד מבול אעשה מה שלבי חפץ רק כרת עמם ברית סתם דאם לא יתקלקל העולם בכללו בחטאם לא יבוא מבול אבל אם יחטאו בכללם יבא המבול וכל אחד יודע דניתן לאדם הבחירה וכל אחד יחשוב אם יש אפשרות לבוא עוד מבול למה עשה תועבות כאנשי דור המבול אולי כל אחד יעשה כמוני ויקולקל העולם בכללו ויחרב גם אני בכללו ע"י מבול) וזה היה ענין דור הפלגה ובקשו לעשות מגדל עד לשמים דיש להבין וכי היו כל כך פתאים דא"כ היה צריך בסיס בחכמת הבנין יותר רחב מכדור הארץ אבל הם שפטו כפי חכמת הטבע כי כל גשמים יורדים מהקיטורים ואדים העולים מן הארץ ויסוד המים ומזה התהוות העננים ומשם יזובו המים ואין המים באים משמים כלל וכבר שערו כפי מופת ראיה שאין שיעור העננים שהוא האדים העבים העולים מן הארץ יותר מחמשה מילין לכל היותר וא"כ ע"כ שאין אדים דקים מחלקי מים עולים יותר גבוה כי אילו היו עולים יותר אף העבים היו יותר גבוהים מארץ ולכך חשבו הם לבנות מגדל יותר גבוה משיעור עננים ההמה וא"כ תו א"א לירד עליהם גשמים ולשון וראשו בשמים לשון גוזמא הוא רק דידוע מ"ש כי בכדור לבנה ג"כ מקום ישוב כמו בכדור ארצי וכבר מצאו ע"י מלאכת מעופפות שהוא לעשות כמו תורן מונח לרוחב ארץ וא"כ מוכח דהרוח עולה מן הארץ וכן כל הרוחות עולים מהארץ מלמטה ולכך כתבתי שנח לא היה הולך בספינה לים באמצע אוקינוס כי וודאי לא ירד שם המבול כי מה צורך למבול בים וא"כ היה לו לילך בספינה ולא בתיבה ואם כי לא נודע אז מלאכת הספינה מלבד דקשה דה"ל להשם להגיד ליה מעשה הספינה במקום צווי על התיבה. אף גם אם נאמין שהאוקינוס מקיף העולם מקצה אל הקצה כמו צינור ובצד אחד שלשת חלקי עולם אסיא אפריקא אייראפא ובצד השני העולם החדש הנקרא אמירקא וא"כ איך באו בני אדם לשם קודם המבול לעולם החדש בלא ספינה ואת"ל דלא היה קודם המבול שם אנשים א"כ אף המבול לא ירד שם כיון שהוא ללא צורך וא"כ מאי רבותא דא"י שנקרא טהור על שלא ירד שם המבול הא גם העולם החדש טהור הוא דלא ירד שם המבול אבל לפי מה שכתבתי ניחא דבמבול היה הארץ כל כח שלה נתמעך עד שלא היה הרוח יוצא כלל מהארץ וא"כ לא היה אפשר לנח לשוט בספינה בים אוקינוס כיון דבמקום שהוא היה שם בשעת המבול לא יצא הרוח וא"א לשוט בלי רוח וא"כ למה שכתבתי שהרוח הולך מהארץ ממטה למעלה ראוי היה שהכלי הנעשה במלאכת עפיפה שהרוח מנשב בתורן שהרוח יגביה הכלי מעלה מעלה ולא ישוב עוד לארץ רק שובו לארץ הוא בסיבת היות האויר החזק ועב הסמוך לארץ הוא מכביד על הדבר ומגרשו לירד למטה ולכן נסעו האינשעניעהר שע"י אבק השריפה שקורין פולוויר בכח רב אבק הניתן בקנה השריפה ולחצו לכדור הנתון בתוכו שילך מעלה מעלה עד שהשגיחו במקום ההוא ולא ירד הכדור כלל למטה כי לא מצאו שום כדור על הארץ ואף כפי הטבע הוא יורד למטה בדרך קצרה למטה ומזה שפטו כי הכדור עלה תחלה למעלה מהאויר העב והעכור ע"י כח הפולווער וכשהיו למעלה ממנו הוא היה מעכבו אח"כ מלירד וא"כ אם אפשר להביא כל עופפות למעלה מהאויר העב הלזה יכול לילך ברוח מעלה מעלה עד הכדור הירחי כי הרוח יגביה אותו תמיד לילך ולמעלה הרוח הולך וחזק וכבר חברו בזה חבורים איך לעשות ספינה כזה לילך לכדור ירחי אבל העיקר שיגיע תחלה ספינה זו למעלה מאויר העכור הזה וזה היה כוונת דור הפלגה ג"כ שבקשו לקבוע מושבם בכדור ירחי ששם יהיו נצולים ממבול וחשבו לעשות ע"י ספינה הנ"ל אפס כיצד יגביהו אותה הספינה למעלה מאויר העכור ולזה חשבו לבנות מגדל גבוה כל כך עד למעלה מאויר ההוא ומשם יוכלו להשתמש בספינה הנ"ל לשוט באויר עד כדור הירחי ועוד היה לדור הפלגה כת אחרת שחשבו מטעם אחר לבנות המגדל והוא כי ידוע שמשמים עד לארץ כל האויר מלא רוחות כי לא יתכן שיהיה מן ארץ לשמים חלול וריקות ואין זה בגדר בינת חכם שיבנה כל כך ריקם מבלי שיהיה בו דבר וא"כ ע"כ יש בו רוחות והרוחות שהם קרובים לארץ הם יותר עבים וגסים ורעים והרוחות שהם יותר קרובים לשמים הם יותר בהירים וזכים וטובים וכל ענין דור המבול היה קודם המבול שהיו מקטרים לרוחות הללו והיו מתדבקים בהם ועל ידיהם פעלו כמה דברים והרוחות היו מכזבין להם שלא יטבעו במי המבול אבל בדור הפלגה ראו כבר שכזבו בם שפטו כי רוחות אלו הקרובים לארץ אין בהם כח ותבונה אבל חשבו לבנות מגדל גבוה מעל גבוה ושם הרוחות טהורים וזכים ואם יקטרו להם יפעלו בחפצם כי כחם חזק ובאמת היה בדור הפלגה כתות כתות כת אחת חושב כך וכת אחר חשבה כך כדאיתא במדרש ולכך נאמר ויהי כל הארץ שפה אחת היינו שכולם הסכימו בהסכמה אחת לבנות מגדל אבל דברים אחדים כי לזה היה טעם זה ולזה טעם זה ועכ"פ ידענו שהיו יראים מהמבול וע"כ אמרו בלעם היה הולך רכיל מגלה סוד מסתורין של הקב"ה לעכו"ם וגם להם קללה יחשב כי עכו"ם גדרו עצמן בכמה דברים כי יראו מהמבול אבל בלעם אמר להם שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם ועל ידו חזרו לרעתם ולכך אמר הקב"ה מתחלה בלבו מבלי לעשות פומבי כדי שיהיה להם מורא ממבול: