אור ברסלב

תפארת יהונתן על תורה· רבי יהונתן אייבשיץ

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. פירש"י קריאה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר וקרא זה אל זה ולכאורה אין הנידון דומה לראיה כלל דשם משתעי דחד קרא לחבריה לקבל השפעתו ממה שקיבל מנוה אפריון וכאן הקדוש ב"ה קרא למשה ליתן השפעתו עליו אבל נראה דכך הוא מוכח מתרגום יונתן דמפרש וקרא זה אל זה דמקבלין דין מן דין השפעתו לכך פירש כאן לקבל השפעתו קרא לו ועוד נראה לבאר פי' רש"י דמפרש לכל דברות ולכל אמירות קדמה קריאה לשון חיבה וצריכין להבין הא באמת איתא בגמ' ויאמר משה עמדו ואשמעה אשרי ילוד אשה שהרשות והורמנא ניתן לו לבוא בהיכל המלך מלכו של עולם וכאן מוכח להדיא דמקודם היה קריאה ועוד קשה דאיתא במדרש ואל יבוא בכל עת אל הקודש אהרן בכל עת בבל יבוא אבל משה יבוא וכן איתא דקריאה היתה בכל דברות ונראה לבאר דמכאן יש הוכחה דקריאה הוא לשון חבה דבאמת א"נ לקריאה דהותר לו לבוא בכל עת רק מטעם חיבה היה הקריאה ועוד נראה לפרש דשני מיני מקדש הם האחד הוא לפני ולפנים אשר קול ה' היה מדבר מנין שני הכרובים והמקום השני הוא אוהל מועד ושם גם מלאכי השרת נמצאין בו ושם הוא קטרוג על האדם וזה הוא הענין דלפני ולפנים היה משה מהלך בלי רשות דשם לא היה קטרוג כלל אבל בהיכל דהמלאכים היו מקטרגים עליו לא היה משה רשאי ליכנס בלי קריאה להתבונן השגחת השכינה עליו וכאן כתיב מאוהל מועד והוא בהיכל החיצון דהמלאכים נמצאים שם ולכך ויקרא אל משה:

ויקרא אל משה. נכתב באלף זעירא וליתן טעם לזה נראה דהקדוש ב"ה אמר למשה לך רד היינו רד מגדולתך על שעשו את העגל ובאמת מה חטא משה בזה להוריד אותו מגדולתו רק דהוא היה גורם לדבר דעיקר חטא העגל היה בא מהערב רב כמו שמצינו בפסוק כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים היינו הערב רב כי משה קיבל הערב רב במצרים לילך אתם לחירות מבלתי חפץ ה' בם שגורמים הסתלקות השכינה ע"פ מה דאיתא קשים גרים לישראל כספחת ושפיר היה משה גרם בנזקין ולכך היה הקדוש ב"ה מענישו בזאת להורידו מגדולתו וכתיב אלופנו מסובלים אלוף זה מגזרת שור והגדול בשנים נקרא שור ולפי מעט השנים עגל יקרא וזהו אל"ף זעירא היינו עגל קטן ומשה היה גרם לדבר ולכך חטא על כן כתיב אלף זעירא או יאמר על פי דתמהו כל נבוני לב לדעת מה יעשה בו פירוש דבאשר ידוע דמ"ט פנים לתורה וגם אמר ע' פנים לתורה אבל נראה בזה לפרש דהעיקר הוא נ' פנים לתורה כנגד נ' שערי בינה אשר יוצאות ממקור הנובע מעין הקדוש ב"ה מעין חתום אשר לא יפתח ומסרחון בנים אשר סרחו בהמניעת רצונם לקבלו ולכך לא היה רק מ"ט והנון שקבלו נשארו בספק בלבם ועל זה רבו המחלוקת כאשר רבו ומן מ"ט עד ע' הוא כ"א ולכך כל מקום שנאמר אך מיעוט הוא מטעם הנ"ל דהיינו מועט הענין לבל יודע וזהו הפירוש ותחסרהו מעט מאלהים מעט היינו מ"ט ותחת הנון הוא ע' כמש"ל נמצא א' הוא נון נעלם מכל נביא וחוזה ואפי' משה לא הוי ידע ולכן כתיב א' זעירא:

פסוק ב

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. נראה לבאר דהנה ידוע דהקב"ה חפץ בנו ולהדריכנו בדרכיו ולכך בכל מצוה הוא מתחיל בה תחלה כדי שאנו נלמוד ממעשיו רק באמת היכן מצינו דהקב"ה הקריב קרבנו אבל מצינו בדוגמתו דהקב"ה היה מקריב שני בני אהרן לריח ניחוח לה' וזהו קרבנו כביכול וזה שאמרו חז"ל אמר משה סבור הייתי שיתקדש שם שמים או בי או בך דהקב"ה חפץ להקריב קרבן ובקרבן צריך ביקור שלא יהיה בו מום ח"ו וזה הטעם שהקב"ה בוחר בצדיקים דווקא לקרבן כי הם בלי מום ובזה היה משה מתבונן וקסבר שהוא או אהרן יהיה לקרבן וז"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' והיינו נשמת נדב ואביהוא שהיה בהם נשמת אדם הראשון כמו דאיתא במפרשים הוא קרבן לה' שהוא התחיל בקרבנו אבל אתם גם אתם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם קרבנכם דייקא:

ועוד יש לפרש פירוש נכון דידוע שיש באדם שני נפשות נפש אדם ונפש בהמה נפש בהמה מה שחטא נמסר לסרדיוט ואין לו תקנה אבל נפש האדם הגם שחטא מ"מ יבא עת שישיג במעלת אלהות ממה דלא ניתנה רשות לכל בריה וע"כ הם נקראים אילני סרק אף שאינם מוציאים פירות עכשיו מ"מ בא יבא עת וזמן לעתיד שיוציאו פירות לעתיד שיהיו באמת מתוקים כצפיחית בדבש כי אז יגלו כל תעלומות חכמה וזה שאמרו עתידין אילני סרק להוציא פירות לעתיד וזה שאמר כאן אדם כי יקריב מכם קרבן היינו אדם גם שיחטא יהיה קרבן לה' שימצא באמת בהם טעם פרי לימים מן הבהמה הוא קרבנכם של נפש הבהמה שבכם אין לו תקוה:

פסוק ג

אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו. והיינו לשון ביקור וזהו נ"ל מטעם דהאדם המביא קרבן צריך להיות חוקר ובודק במדות ובמעלות אלהית ורוצה להבין שבילי ה' אשר מבלתי אפשר ביד האדם לבוא אל תוכן האמת זולתם וזהו לשון ביקור ולכך אמר מן הבקר:

פסוק ד

וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. הנה המחקרים חקרו לבאר היתרון שיש לאדם מן הבהמה ואמרו דבהמה יש לה ג"כ שכל דמצינו דנרדמת מתנומת שינה וראינו כמה פעמים אשר עלתה כמה דברים בשינה בחלומה ונרדמת וצריך לומר דהוא ג"כ בעלת שכל רק יתרון האדם הוא דיש לו מוח בקדקדו להבין אמרי בינה וגם יש לו לב לחשוב והם תרי סרסורי דעבירה משא"כ הבהמה דהיא נפרדת ונבדלת מבני אדם משכל הלב אשר איננו עמה רק משכל הראש ואדם החוטא הוא על ידי הסתת היצה"ר אשר הוא טמון וצפון בלבו של אדם ולכך וסמך ידו על ראש העולה במדת ראש דהוא מדת הבהמה לבל יחטא עוד:

פסוק ה

והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם. דאדם הוא בגימטריא מ"ה דהוא מיד כבוא בן אדם אל מקום מנוחתו שאלת הקב"ה אליו מה עסקת מה למדת מה פלפלת ובזה הלשון האדם הוא משיב כהוגן אמירה נעימה מה אנו ומה חיינו כדאיתא בזוהר הקדוש וכשהיה עבודה בבכורים היה המקריב צריך להיות בכור הוא אחד וא' עם דם הוא אדם לתקן הדם כי דם הוא עיקר זוהמת הבהמה ולכך צריך מליחה לפליטת הדם לבל יטמאו ישראל בטומאת הדם אבל כשסרחו הבכורים וניתן אז העבודה לכהנים דהוא ג"כ אחד מיוחס בלי חטא כלל ולכך נקרא הכהן ראשית ומזה הטעם ראשית תבואת' יתן לכהן כי הוא ראשית והוא א' להגין על דם להיות נקרא אדם ע"כ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם:

פסוק ט

וקרבו וכרעיו ירחץ במים. נראה לבאר דבכרעיו של אדם שם הוא שליטת הסם כמו דאיתא בגמ' הנהו ברכי דשלהי מנייהו והוא כרעיו וקרבו הוא קאי על מה שבקרב האדם אשר קסם יושב שם במצפנות לבו באשר שהיצה"ר טמון בו וע"י כך הוא חוטא ולכך המביא קרבן ירחץ במים את קרבו ואת כרעיו להסיר המשטינים:

פסוק י

ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו. נראה לבאר עפ"י מה דאמר ישעיה לחזקיה על דלא היה רוצה לישא אשה מטעם דהיה רואה דהוי ליה בנין דלא מעלי וע"ז הוכיחו ישעיה הנביא אעפ"כ תישא כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך דהיינו כי בוודאי לא תענש על זאת אם כוונתך לשם שמים ואגב יתורץ מה דתמהו עליו כל עין רואה דלמה לא כיתת משה את נחש הנחושת ונטר עד שבא חזקיה וכיתת אותו כדאיתא בגמרא שלשה דברים עשה חזקיה והודו לו ואחד מהן דכיתת את נחש הנחושת ועל זה תמהו כל לב חכם על משה אדון הנביאים שהיה לו להתנכל בדבר למען לא יסורו מאחרי ה' כמ"ש הוא בעצמו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה שהיה ירא שישראל יסורו מאחרי ה' לעשות להמלאך שיוליכם לאלוה ומה ראה על ככה שלא כיתת את נחש הנחשת ומה ראה חזקיה באמת שכתת רק. נראה דמשה לא רצה לעשות דבר מלבו לשרוף ולבער דבר אשר צוה הקב"ה לעשותו בלתי הורמנא מה' ואי משום דישראל יטעו בו בהדי כבשי דרחמנא למה לך באם הקב"ה אינו מסיר המכשול מדרך עמו גם הוא לא עשה את זאת אבל חזקיה ע"כ לא סבר בהדי כבשי דרחמנא למה לך דאל"כ הוי ליה באמת לינסב איתתא ואי משום דראה דהוי ליה בנין דלא מעלי בהדי כבשי דרחמנא למה ליה אלא ע"כ מוכח דלא ס"ל הכי ולכך כיתת להסיר המכשול מדרך כי יטעו ח"ו לילך אחרי ההבל וזהו הענין כאן מן הכבשים על ידי אונס כבשי דרחמנא או מן העזים דהוא מל' עז פנים הוא בועט באביו שבשמים בלי שום טעם ואין לך עזות גדול מזה:

פסוק יא

ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'. והא דדייקא צפונה נראה לפרש דאיתא במס' תמיד דשני פשפשים היה בשער הגדול להר הבית אחת בדרום ואחת בצפון בדרום באמת כולם היו נכנסים בו ובצפון היה שער קטן וזהו במרכבה עליונה שני שערים הם שער אחד אשר בו נכנסים כל הצדיקים ושער השני הוא לבעלי חשובה אשר הקב"ה חותר חתירה תחת כסא הכבוד והוא השער הקטן לבל ישטינו המלאכים עליו אשר סרח ומהראוי הוא לבל יקבל תשובתו אבל הקב"ה ברחמיו מקבלו וזה שאמר דוד המע"ה פתחו לי שערי צדק אבא בם היינו שער התשובה שער הקטן דזה השער לה' היינו שער הגדול צדיקים יבואו בו היינו כל הצדיקים נכנסים בו אודך כי עניתני ע"י דחיקת פתח קטן ותהי לי לישועה כי אבן הוא היצה"ר שיחזקאל קראו אבן והיינו אבן שחטא מאסו הבונים הם המלאכים לבל לקבל תשובתי אבל באמת היתה לראש פינה דבמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו וכן הענין כאן דהחוטא הזה המביא קרבן ומלאכים דוחפין אותו לבל לקבלו ושחט צפונה לפני ה' הוא להקב"ה בעצמו:

פסוק יג

והקרב והכרעים ירחץ במים. לשון רבים ולעיל כתיב וקרבו וכרעיו לשון יחיד אבל נראה דלעיל מיירי בחוטא במחשבתו במדת אלהות ובמחשבה תליא מלתא ולא יכשל בזה לאחרים ולכך וקרבו וכרעיו וגו' אבל כאן מיירי דחטא במעשים ורבים ילמדו ממעשיו המכוערים ולכך הקרב והכרעים לשון רבים:

פרק יב

פסוק ב

אשה כי תזריע וילדה זכר. הנה אמרו חז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וסמך אקרא דלעיל דכתיב זאת תורת הבהמה כי אדם נא' יצירתו ותורותיו אחר כל בהמה חיה ועוף כי האחרון גובר תמיד על הכל ולכך שבת קודש שהוא אחרון בימים הוא כולל וגובר על הכל וכן אדם שהוא אחרון שביצירה גובר על הכל וכתיב ביה ורדו בדגת הים וגו' ואפילו במלאכים עיין בזוהר ותיקונים ולכך אשה מזרעת תחלה היא מזרעת בחינה דידה היינו נוקבא וא"כ אחר כך הזכר מזריע בחינה דידיה אחרון גובר וילדה זכר וכן להיפך אם היא מזרעת לבסוף היא גוברת ויולדת נקבה ולכך נכתב כאן ללמדך שלכך האדם נברא לבסוף כי הוא גובר על הכל או בא להורות כי יתרון האדם מבהמה הוא מחשבה והרהור כי בהמה אין לה מחשבה ורעותא כלל משא"כ האדם ולהורות כי העיקר הוא המחשבה והרעיון ולכך נקרא יעקב בכור היותו במחשבה בכור כי אשה תהרהר ומחשבתה בבעלה הזכר ולכך יולדת זכר כי גדול כח המחשבה והרעיון שפועל למאוד וכן להיפך הרהור הבעל בנוקבא:

וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול בשר ערלתו. מבואר במדרש תן חלק לשבעה וגם לשמונה שבעה אלו שבעה ימי נדה וגם לשמונה ימי המילה כי לכך ענין הזכר החצי מדם טוהר ומדם טמא מנקבה הוא כי המילה מכפר החצי והענין הוא במצות מילה נאמר אל שדי אני שאמרתי לעולמי די ויש לשאול למה נאמר כן במילה ומה ענין אמירת די ונראה שהוא על פי מה שאמרו בגמרא ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד ימים רק אמרינן דיו להבא מן הדין להיות כנדון ולכך תסגר רק שבעת ימים וזהו מחסד ה' דבכל דבר אם יחטא איש לחבירו עונשו כך אם כן אם יחטא לאלהים הרי ק"ו שיהיה עונשו כפלי כפלים אבל הקב"ה מתנהג ברחמיו מבלי לענוש רק כאלו חטא נגד אדם לבד ולא נגד כבודו יתעלה וזה מטובו הגדול כי לולי כן אי אפשר לעמוד בעונש רק בחסדו אומר די שיהיה כאלו חטא רק נגד אדם ודי להיות כנדון וזה שאמרתי לעולמי די שלא יהיה העונש בגדר ק"ו שיהיה הולך בכפלי כפלים רק אומר דיו וכן הוא במילה כי ראוי היה לאברהם ויצחק שיהיו קרבן לה' וכן כולם כדכתיב מה אכוף וגו' האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי רק ברוב רחמיו אמר די שדי בחתיכת ערלה שמביא הילד לסכנה וכדומה לכך נאמר שם אל שדי ובזכות מילה אמר די והנה בלידה נתעורר חטא חוה כדכתיב בעצב תלדי בנים ובאמת בעת לידה הנחש מטיל בה ארס הוא השטן המתלבש בנחש ולכך משם באים החבלים ועל זה אמרו אילה רחמה צר ומזמין לה נחש בעת לידה כי הנחש מטיל ארס ומשם החבלים ובאמת ארס שמטיל הוא גורם מקצת מיתה ולכך יריכה מצטננת והוא מיתה לשעה כמ"ש האר"י ז"ל ולכך נאמר ויום המות מיום הולדו כי גם שם מיתה ולכך נתעורר בעת לידה חטא חוה ככל אופן וצריכה נזיפה כאשר אביה ירוק בפניה שבעה ימים וגערה שלשה ימים ונידוי שלשים יום הרי מ' יום וק"ו לשכינה פ' ימים והכל כפל רק הקב"ה אומר די והיינו בזכות מילה ולכך בנקבה הכל כפל מזכר כי בזכר די ולא בנקבה ואמרו בגמרא כי לכך בנקבה כפול כי יצירת נקבה מזכר והטבעיים הסכימו בזה כי אשה תרגיש תיכף אם היא מעוברת מזכר לאחר מ"א יום משא"כ בנקבה לאחר פ"א ימים ואם כן לפירוש זה תיכף אם היא פקחית תוכל להרגיש בעת הריון אם תלד זכר או נקבה לקדימת הרגשה וזהו אשה כי תזריע וילדה זכר שתיכף אחר הזריעה תרגיש בלידת זכר ועיין בזוהר מ"ש קרוב לזה אבל אין ראיה להכחיש דברי חכמים שאמרו שיצירת זכר ונקבה שווים לארבעים יום כדאיתא במדרש כי ידוע מי שטבעו חם תנועתו יותר בקרוב ומי שטבעו קר תנועתו מאוחר וא"כ זכר שטבעו חם התנועה נרגשת מוקדם לנקיבה שטבעה קר ולח ממרה לבנה ונרגשת במאוחר אכל בשביל זה לא יחויב כי יש הבדל ביצירה ועכ"פ מה שכתבתי הוא אמת כי יורגש תיכף אם הולד זכר או נקבה אמנם לר' ישמעאל שנקבה יצירתה מאוחרת נראה הטעם כי הנשמה מסרבת לבוא בעולם השפל והטעם כמו שאמרו נמנו ורבו טוב שלא נברא משנברא ועיין מהרש"א דפירש הטעם דמצות ל"ת שהם שס"ה רבו ממצות עשה שהם רמ"ח וא"כ רחוק משכר וקרוב להפסד עיי"ש וא"כ בנקבה הרבה מצות שהזמן גרמא שפטורה ואם כן פשיטא דקרובה להפסד ולכך היא מתאחרת ביותר ועיין ילקוט ראובני אם נקבה תלד הביא בשם פסיקתא כי היא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא ולכאורה הוא תמוה וברור שכיון למה שכתבתי ולכך אמרו כי חבלי לידה של זכר מעוטים מנקיבה והוא הטעם כי גם בעת לידה מסרבת לצאת לעולם כמ"ש מי יתנני כירחי קדם וע"י כן החבלים באים ובזכר החבלים מועטים וגם לפמ"ש לעיל כי בא בשביל נחש מארס שלה ובזכר בשביל מילה מגין לומר די והבן ולכך אין לזכר כל כך ימי טוהר כי הם דם טוהר לכך הוא טהור כי אינו בא רק מחמת פרוק אברים וצער וחבלים ולכך אינו כשאר דם נדה ולכך אינו מטמא דהוי כדם מכה וחבלי זכר מעוטין ולכך דם טוהר מעוטין ואמרו חז"ל ברחם האשה יש שני דלתות ובזכר יפתח רק דלת אחד כי אינו מתאפק וממהר לצאת ודלת בלשון הקודש הוא גל דכתיב גל נעול אחותי כלה ופרש"י דלת כמאמרם טרוקי גלי ולכך דם טוהר של זכר ג"ל ימים ובנקבה תרין דלתות תרין ג"ל ס"ו ימים דם טוהר והנה בזוהר משמע כמו ביציאת נשמה צריך אבילות ז' ימים דאז הנשמה עדיין קשורה בגוף כן בעת לידה הנשמה אינה בגוף ולכך אשה טמאה ז' ימים כי עדיין ארס נחש קשור בה ובכלל ארבה עצבונך וכמו ביציאת נשמה אבילות ל' יום דקילי מאבילות ז' כי אף דנשמה מתפרדת אבל עדיין חוברה במקצת ולכך שלשים יום דם טוהר ושלשה ימים נוספים והוא צער ימי מילה והבן ולכך בנקבה הכל כפול כי היא בעצם שוהה ביותר להתדבק כמש"ל:

פסוק ו

ובמלאת ימי טהרה תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וגו'. וטהרה ממקור דמיה וגו'. ואם לא תמצא ידי די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת הנה הקרבן ג"כ בא בשביל חטא אדם וחוה וזהו וטהרה ממקור דמיה כי משם המקור שבאה לידי טומאה וכיוצא בה והיא הרהרה להיות כאלהים ולכך תביא עולה הבאה על הרהור הלב ולהיות כי חשבה להשיג סודות נעלמים ע"י עץ הדעת וכבשי דרחמנא ולכך תביא כבש לעולה כבשי דרחמנא וגם בא נחש על חוה ולכך תביא חטאת ותביא יונה לחטאת כי היונה משמרת להתדבק במינה ואם לא תשיג ידה שהיא עניה ועני חשוב כמת וע"ז מטמא כמת והיא הרהרה בעבירה כי נתנה עיניה בעכו"ם להתיר לה עריות אשר ענינו עץ הדעת ולכך תביא שתי תורים המשמרים את מינם והבן:

פרק יג

פסוק ב

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וגו'. וטעם סמיכת נגעים לפרשה זאת הוא כמ"ש כי הנגעים באים ג"כ מארס נחש ולכך נאמר כי יהיה בעור בשרו להורות כי בא מחטא אדם הראשון כי גם בתינוק יתכן שבא הנגע מכת הלידה או הם שמשו נדות כי המשמש נדה הולד טמא ולכך נאמר מי יתן טהור מטמא לא אחד כי נס נעשה לאברהם כמ"ש האר"י ז"ל כי תרח שימש אשתו נדה ומ"מ אברהם יצא טהור וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד כי א"א נקרא אחד כמ"ש אחד היה אברהם הוא היה טהור ובא מדם נדה וכדי שלא תאמר שבא מחבלי לידה או מדם נדה ולכך כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו דאם הוא מלידה או מדם נדה היה לו לכתוב בבשרו:

והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים וגו'. והנה ענין צרעת הוא כי רוח החיוני הוא משכן ומרכבה לרוח הקודש השורה בישראל וכאשר מסתלק רוח הקודש גם רוח החיוני במרכבה לא נמשך אחריו ומסתלק ולכך בא נגע בגוף כמו מת שנסתלק ממנו רוח חיוני ולכך מצורע חשוב כמת ומטמא כי במקום הזה נסתלק רוח החיוני וצרעת בהפך אתוון עצרת כי נעצר רה"ק ותרגום של מצורע סגירא כי סגר עליו מבוא רה"ק ולהיות כי רוה"ק עיקרו ע"י כהנים משרתי ה' בקרבנם ועבודתם ולכך כי תהיה צרעת והובא אל הכהן גם אמרו במדרש דצרעת בא לישראל מחטא העגל שנאמר כי פרוע העם ואם כן סד"א דאין להביאו לאהרן כי הוא היה גורם לזה לכך הזהירה התורה ההיפוך להביאו לכהן והנה עיקר נגעים באים על ע"ז ג"ע וש"ד והיינו לאו על גופי עבירות הללו כי על זה לא שייך עונש הזה רק בדומה לעבירות האלו וכמאמרם כאלו עובד כו"ם וכאלו בא על ערוה וכאלו שופך דמים והמתגאה כאלו עובד כו"ם וזהו שאת שמתנשא בדעתו ורמות רוחו ודומה לג"ע הוא התחברות והתדבקות בנשים וזהו ספחת שהוא ל' התדבקות כנאמר ספחני נא וגו'. ודומה לש"ד הוא המלבין פני חבירו ברבים דאזיל סומקא ואתי חיוורא וזהו בהרת לבינות והנה אם חטא אדם ולא נתישן הדבר אז תרופתו קל אבל אם נתיישן הדבר אצלו אז נעשה לו כהיתר וזהו אם שער לבן בנגע סי' שנתיישן הדבר וסימן לזקנה שערות לבינות זהו סימן טומאה גם יש שני ענינים בחוטא כי לפעמים בא החטא ע"י התחברות לרשעים אבל בעצמותו הוא טוב ולכך ינסה הכהן בהסגרו לבל יבוא שום אדם אצלו וכן להיפך לא זו שחוטא רק שמחטיא גם לאחרים וזה תרופתו קשה כאמרם כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ולכך יסגירנו הכהן לבל יפשה הנגע לטמא ולהסית לאחרים כי אז א"א לו לטהר אבל בזה ישוב ורפא לו:

פרק יד

פסוק לד

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. הפסוק יאמר כי אל תתמה על אשר בחטא קל יתדבק רוח רעה בקירות הבית כי כבר אמרו מי שאחזו חולי ונתרפא אז בקל יוכל החולי להתדבק בו שנית וכן הדבר בנגעי בתים דהכנענים היו דרים שם מקדם והיו כל הכותלים מלאים שדין ורוחין וכשבאו ישראל לארץ נטהרו ואם כן בחטא קל יכול אח"כ להתדבק רוח רעה בקירות הבית אם כן הכנענים שעשו בו תועבות רבות איך לא נתדבקו צרעת ממאיר בכותלים ועל זה תירץ כי היא ארץ אחוזתכם מעולם מיום הוסדה הארץ ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכך בכנען לא נתטמאו הכתלים משא"כ בכם שהיא ארץ אחוזתכם ולכך נאמר ובא אשר לו הבית כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם יאמר אם אתה תחזיק הארץ והבתים לאחוזה כאלו שלך הוא וירושה מאבותיך ולא תזכור כי הכל לה' ואתה בו רק כגר ושכיר יום ישלח ה' נגע בביתך ותהיה צריך לנוד ממקומך ולכך נאמר ובא אשר לו הבית היינו כי ע"י חטא זה שהחזקת בארץ ובבית כאלו שלך הוא קרה לך כן שהיה לו לייחס הכל לה' והוא בו רק גר לימים ואמרו רז"ל בשורה טובה נתבשרו שימצאו מטמון שהטמינו כנענים בכותלים והיינו הרוחות רעות שורים בכל מקום שיש בו מטמון כי הם בעלי תכונה רעה ואינם חפצים להתעשר איש ולכך שוכנים עליו לבל יקרב איש ובמקום שהם שורים אינו שורה שם רה"ק ולכך סימן כשיש שם מטמון שורה רוח רעה וע"י כן רוח הקדש מסתלק ממקום ההוא ונראה סימן נגע הסתלקות רוח הקודש ומקדם היו נשתקעו בדעה זרה כזה דפועל טוב אינו פועל רע ואינו פועל שני הפכים בנושא אחד והנה אין ברע יותר מנגע ועי"כ בא טובה שמצא מטמון והרי מופת שפועל רע הוא פועל טוב ולכך בשורה טובה נתבשרו בזה ולכך לא היה בא נגע רק במקום שנתחלק לשבטים ולא במקום שלא נתחלק לשבטים כי יהיה ריב וקטטה למי שייך המטמון זה יאמר שלי הוא וזה יאמר שלי הוא וכתיב דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולכך לא בא הנגע רק במקום דאין חשש קטט וריב כי הוא הוא אחוזתו ולו הבית לחלוטין וידע את אשר לו:

פסוק לה

והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. עיין פרש"י והענין הוא כי על הרוב בא נגעי בתים בשביל גסות רוח כדכתיב בית גאים יסח ה' ולכך תקנתו להשפיל עצמו ואע"פ שידע בודאי שהוא נגע יאמר לכהן כמסתפק כנגע ולחקור ממנו הדין גם ענין נגעים קרובים בטבע לאדם מפאת איכותיו וליחותיו ומזגו וגם יקרה כפי הנפש אשר בו מרבה להשפיע באדם אז יסתלק רוח חיוני במקום אחד ואז הנגע נראה אבל בבית הוא רחוק מטבע והוא דבר נסי אין בו שום טעם טבעי ובאמת לא היה ראוי לבוא אל הבית כי אם אל האדם רק מחמלת ה' בא אל הבית והחי יתן אל לבו וזהו מאמרו כנגע נראה לי הראוי מכל צד להיות לי נראה בגופי הוא בבית:

פסוק לו

וצוה הכהן ופנו את הבית וגו'. כי נגעים באים על הגזל מגיע בית בבית וזה מדייק ובא אשר לו הבית ולכך צוה הכהן לפנות לחוץ כל כלי הבית ויוכר הגניבה אשר גניבת העני בביתו כי הכלים מבחוץ וכל רואה מכירם למי המה ולכך אמרו חז"ל כי בזה אשר מוציאם לחוץ לבל יטמאו הורה לנו התורה לחוס אפילו על כלי חרס שצריך שבירה אם נטמא והיינו כאמרם יעקב אבינו היה חס על פכין קטנים להיות שצדיקים אין פושטים ידיהם בגזל אבל הפושט יד בגזל אינו חס על דברים פחותים כאלה והורה לנו התורה כי טוב לו לבל יגזול ויחוס אפי' על דברים פחותים והבן:

פסוק לז

וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראהו שפל מן הקיר. על שלשה עבירות שממנו מסתעפים כל עבירות אבות הטומאה ותולדות שקערורות הוא עבודת כו"ם לשון שקוע נשתקע הדבר ולא נאמר ירקרקות הוא ג"ע סי' לעבירה ירקון אדמדמות הוא ש"ד והנה הנגע בקירות הבית כמ"ש רש"י פ' האזינו האזינו השמים ותשמע הארץ יד העדים תהיה בו בראשונה וכשאדם חוטא קורות ביתו מעידין עליו כדכתיב אבן מקיר תזעק הוא צועק ומעיד עליו ולכך בא בו הנגע והנה סטרא דמסאבא הוא ברשות הרבים כמאמר אליהו לנביאי בעל כי אתם הרבים והם ברה"ר מקום פרוץ בשדה ובקעה ולכך עשו איש שדה והם שוכנים בצפון כי צפון אין לו מחיצה ולכך מצפון תפתח הרעה כי הם במקום פרוץ אבל הקדושה רשות היחיד יחידו של עולם אבל יעקב איש תם יושב אוהלים במקום מוצנע וצנוע ובזה שאמרו שצד צפון פתוח ילעיגו הרשעים על דברי חז"ל כי הטבע מכחישו כי השמים שבעה גלגלים מקיפין כדור הארצי מכל צד ואיך יתכן שבצפון פתוח ומלבד שהאמת שלא כוונו לגלגלים רק למעלה מגלגלים וכל דברי חז"ל הן למעלה ממה שהשיג החוקר הטבעי ודבריהם דברי קבלה מסוד ה' ליראיו אף גם שידוע כי הים אוקינוס מקיף כצנור לכל כדור ארצי ומצד מעלה שלשה חלקי עולם אסיא אפריקא אייראפא והים מקיפן לכל צד ועולם חדש שקורין אמעריקא גם כן הים מקיפו לכל צד וזהו המחיצה כדקיי"ל מחיצת הים שמה מחיצה וגם הרוחות והשדים שוכנים ביבשה אין בהם כח כאשר אמרו דכל המכשפים בים יתבטל המכשפות כי תחבולותם ע"י שדים ושוכני אוירים וכאשר יגיע למים יחלש כוחם ומזה בא תלונותם שגם בצפון יש מחיצה אמנם באמת כאשר נמצא ג"כ דעה זו לקצת חכמי האומות כי בצד צפון לשלשה חלקי העולם אין ים אוקינוס מקיף כי מצד צפון רצועה של יבשה ומקום מעבר יוצאת מחלקי עולם הישן לחלק עולם חדש אמעריקא והיו לאחדים וראיה לזה שמצינו חיות ארסיות בעולם חדש וכל היקום גוע במבול זולת מה שהיה לנח בתיבה ומי הטריח ליקח אנית משוט להעביר חיות ונחשים שרופים מחלקי אסיא אפריקא ואיירפא לעולם החדש וזולת אניה א"א לעבור בים אוקינוס לעולם החדש ומזה ראיה כי יש מעבר ביבשה לעולם החדש ומשם יצאו לעולם החדש וזהו שאמרו שבצד צפון העולם פתוח ואין לו מחיצה של ים והשדים עוברים למרחב וזה הוא יניקתם במקום שהעולם פרוץ ורחב ונקרא רה"ר ולכך בא הנגע בקירות הבית לסתור הקיר לעשותו פרוץ רה"ר משכן לרוח הטומאה וסילוק הקדושה:

פסוק לח

ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. כי ההסגר הוא שבזה יובחן אם שורה רוח הטומאה כי אם יהיה הבית מאין יושב יש לרוח טומאה מקום להתגבר משא"כ כשיש שם בני אדם ולכך להבחין אם מתגבר יסגור הבית ושאיה יוכת שער היינו רוח רעה נקרא שאיה השורה במקום שאין בית דירה והוא פותח שער לבל יהיה סגור כי אם פתוח לקלקלה ולפתח חטאת רובץ ולכך מזוזה בפתח לדחות החטאת ולכך עמד הכהן בפתח הבית:

פסוק לט

ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה הכהן וחלצו את האבנים וגו'. ואם ישוב הנגע ופרח וגו'. הגם אם באמת נטהר הבית מ"מ נשאר רושם בקיר וכן הוא בכל מקום הן ברוח קדושה והן ברוח טומאה בצאתם ממקום שהיו שורים שם נשאר רושם ולכך לא פשה הנגע אבל מ"מ נשאר רושם ולכך טהור אבל כאשר פשה וצוה הכהן וחלצו את האבנים כמבואר במדרש כאשר לעתיד לבוא יחזרו ישראל בתשובה יאמרו עדים קיימין יאמר הקב"ה שמים כעשן וגו'. ואף כאן בראותו נגע בבית חוזר בתשובה אך עדים קיימין אבן מקיר תזעק ולכך צוה הכהן לסתור האבנים ולנתוץ אותם וגם העפר כי הוא שורש נחש ונחש עפר לחמו אמנם אם אח"כ יתפשט הנגע מזו ראיה שנתעפש ונטמא האויר והיה ע"י מחשבתו הרעה שנטמא האויר ולכך אף שיהיו אבנים אחרים רוח רעה שורה בו כי נתעפש האויר ולכן טמא הוא:

פסוק מט

ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. הנה כבר העידו הטבעים כי בקלקול האויר לא יפרחו צפרים טהורות ולכך כדי לברר טהרת האויר יקח שני צפרים ושולח האחד על פני השדה לברר האויר והנה אמרו צפרים לשון פטפוט וכבר אמרו אלו הייתי במעמד הר סיני הייתי אומר לברוא תרי פומין חד למילף באורייתא וחד למילי דעלמא וכן אמרו כל פטפטיא אסורים בר ממילי דאורייתא וזהו תרין צפורים פטפוטי דאורייתא דאיהו חכמה בחוץ תרונה ולכך ושילח על פני השדה לפטפוטי דעלמא דאיהו אסור ואם יצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה כדאמרינן ודומו סלה וזהו צפור השחוטה ולקח עץ ארז שהיה נגד ע"ז וגסות הרוח ואזוב הוא נגד ג"ע שהוא שומר מינו כדאמרו הטבעים ושני תולעת הוא נגד ש"ד גם שלשה מעידין באדם כתלי ביתו וקורות ביתו ונפשו ולכך ארז נגד כתלי ביתו ואזוב נגד קורות ביתו המעיד עליו כדכתיב וכפיס מעץ יעננה ולכך אזוב דגדל בקיר כדכתיב אזוב אשר בקיר ונפשו כי הדם הוא הנפש וזהו שני תולעת וזה יהיה הכל בדם שחוטה והזה שבע פעמים על שבעה כחות שבגוף וכנגדו שבעה נקבים באדם ולכך נקרא הלב באר שבע ובזה יתטהר והבן:

פרק טז

פסוק א

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. הנה כל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג ונאמרה פרשה זו ביום שהוקם המשכן כמ"ש במסכת גיטין ובו ביום מתו ואם כן איך אחרי מופלג אבל באמת בהר סיני שנגשו להסתכל בשכינה מאז נגמר דינם למיתה והוי להו כאלו מתו רק ה' האריך מלהמיתם ממש מבלי לבטל שמחת תורה כדאית' במדרש וזהו כי באמת בקרבתם לפני ה' וימותו אז במתן תורה וא"כ יתכן שפיר אחרי מופלג וזהו אמרו אחרי מות שני בני אהרן כי אחרי מופלג:

בקרבתם לפני ה' וימותו. אם היו כאנשים דעלמא לא היה להעניש אותם עונש מיתה על שהכניסו אש זרה דהא עשו זאת בטעות שטעו בדין ומה זה משפט מות לומר הואיל והכניסו מתו אמנם סביביו נשערה מאוד ויותר שהם צדיקים יותר הם נענשים על דבר קל וזהו בקרבתם לפני ה' היותם מקורבים למקום ביותר לכך וימותו ובזוהר איתא מיתה תנינא שלא היו להם בנים והיינו כי מתו שהורו הלכה בפני רבם ואמרו חז"ל המורה הלכה בפני רבו יורד שאול בלי ולד רק דא"כ למה מתו הם די להם שימותו בלא ולד רק הם לא לקחו נשים ולא ביקשו להעמיד תולדות ואם כן לא היו בגדר עונש זה ולא שייך לומר להענישם בזה ולכך וימותו:

בקרבתם לפני ה' וימותו. ואמרינן בגמר' לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני רבם וכו' ויש להבין הא בקרא כתב הטעם בקרבתם לפני ה' וימותו אבל יובן לפי מה שאמרו בגמרא דשבת דאין מדליקין מנר לנר חד אמר משום אכחושי מצוה וחד אמר משום ביזוי מצוה ופריך מחוץ לפרוכת יערוך וגו' עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל מנר מערבי שממנו היה מדליק ובו היה מסיים ותיובתא למ"ד משום אכחושי מצוה וכו' וקשה למה מקשה מברייתא הלא מתניתין היא במסכת תמיד מצא נר מזרחי דולק ממנו מדליק והוי ליה לפרוך ממתני' וגם מה זו עדות שהשכינה שורה בישראל ואי משום דהוי נס הא ניסים טובא נעשה בבהמ"ק אבל יובן דאמרי' שם במסכת שבת חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והנה טוב הדלקה עושה מצוה היינו דעיקר המצוה הוא ההדלקה ואם אח"כ כבתה אין זקוק לה וכן מבואר בש"ע ואי הנחה עושה מצוה צריך להיות דולק בלי כיבוי והנה בגמ' דסוף מסכת מגילה נחלק המשנה עם הברייתא אי גם במנורה שייך להיות דולק תמיד כל הזמן או לא רק תמיד שיהיו מדליקין יום ביומו ואינו צריך להיות דולק כל היום אם כן נחלקו אי הדלקה עושה מצוה או הנחה גבי מנורה והנה ברור בגמר' ופוסקים דאי הדלקה עושה מצוה אם היה דולק מאתמול כשיגיע זמן הדלקה צריך לכבותה ולהדליקה מחדש דהא עיקר מצותה ההדלקה משא"כ אי הנחה עושה מצוה והנה היה הנס בנר מערבי שהיה דולק מעת לעת רצופים דממנו היה מדליק בין הערבים ובו היה מסיים בין ערבים שנית וכן כתבו המפרשים דאם היה שוהה להיות דולק יותר זמן מועט אין זה כל כך נס רק מה דהיה דולק מעת לעת ולא היה בו שמן רק לי"ב שעות ולפ"ז לדעת הרמב"ם וסייעתו דהיו מדליקין המנורה ומצותו בכך להדליק בערב ובבוקר וקשה אם כן איך היה נר מערבי דולק מעת לעת הא עברה ליה הדלקה דשחרית ואי דמכבה ומדליקה א"כ מדשן השמן ומה הוא הנס ועכצ"ל דהנחה מצוה וא"כ כיון דדולק והולך אין צריך להדליקה כלל והטעם בנרות דמנורה הוא כמ"ש הרמב"ן ומדרש באורים כבדו ה' וכבודו של מלך להדליק לפניו נרות עוד יש טעם כדי שלא יהנה הכהן מאור השכינה המבהיק מפרוכת לחוץ לתוך ההיכל ולטעם הראשון תולה הכל בהדלקה דמה בכך שמכבה אח"כ כיון דכבודו של מלך נעשה אבל מטעם שלא יהנה מאור השכינה צ"ל תמיד ואתא שפיר דבהך נר מערבי שבה היה מתחיל וכו' דמוכח דהנחה עושה מצוה מוכח הטעם שלא יהנה מאור השכינה וא"כ עדות שהשכינה שורה בישראל והשתא א"ש דממשנה לא קשה די"ל במנורה הדלקה עושה מצוה ולכך מדליקין משא"כ בחנוכה ולכך פריך מברייתא דמשם מוכח דהנחה עושה מצוה ומ"מ מדליקין מנר לנר וקשה שפיר ודוק. והנה מהרש"א כתב דנדב ואביהוא על הבאת עצים לא שייך מורה הלכה דמקרא מלא הוא רק על הבאת אש ולא מאש של מעלה ובאמת אש של מעלה יפה דנו וגם טבע כמ"ש אוכלה אש ואינו מכלה רק למה לא הדליקו מאש המערכה י"ל דהוי אכחושי מצוה שלהבת כמ"ש רש"י דגם בשלהבת שייך אכחושי רק קשה ממנורה רק י"ל במנורה הדלקה עושה מצוה משא"כ מערכה דכתיב תוקד תמיד ודאי הנחה מצוה רק קשה הא טעמו של מנורה לבלי להנות מזיו השכינה וזה צריך להיות תמיד והוי הנחה מצוה אמנם נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' שהסתכלו בשכינה כנודע דחשבו שמותר להסתכל ואין פשע ואם כן ע"כ הטעם במנורה לא משום לבל יהנה מזיו השכינה רק הטעם באורים כבדו ה' ואם כן הדלקה מצוה וא"כ באש מערכה דהנחה מצוה שפיר יש לאסור אכחושי מצוה ולכך לא לקחו אש ממערכה והורו הלכה בפני רבן וזהו סיבת מיתתם וחדא בחברתה מישך שייכי ודוק:

פסוק ב

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש. והיינו כי לא היה הדיבור אל אהרן בעצמו על היותו אונן כי מתו שני בניו ואין השכינה שורה רק מתוך שמחה ולכן נאמר אחרי מות היינו שמתו ע"כ דבר אל אהרן ולא היה הדיבור אליו כי היה אז אונן הנה רש"י הביא המדרש משל לשני רופאים וכו' עי"ש ויש להבין דהא משה לא זרזו לומר לו ולא תמות כמו שמתו בניך כדרך הרופא השני רק ולא תמות והוא ממש כדרך הרופא הראשון ונראה דהענין הוא כי הרופ' הרוצה שיקיים החולה רפואתו מאיים על החולה ואומר לו ראה פלוני עבר על צוואתי שצויתי לו ומת וא"כ גם משה היה דעתו לזרז את אהרן השמר שלא יקרה לך כמו לבניך אבל השם יתעלה לא היה חפץ בזה שיזרז לאהרן בבניו לבל יצער לאהרן בצער בניו שמתו ולכך אחרי מות שני בני אהרן אמר השם דבר אל אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות ולא תאמר לו כלל מיתת בניו שמא תצער אותו ולא תזכיר לו מופת הרופאים שמזרזים ראה פלוני עבר על צוואתי ומת רק תאמר סתם ולכך נאמר אחרי וגו' דבר אל אהרן ולא ימות ולמה לא נאמר תמות גם אתה כמו בניך אלא ודאי שהקדוש ב"ה אמר לו שיאמר סתם ואל יזרז אותו במיתת בניו כטבע הרופאים שמא יצטער ודברי רש"י ברורים:

ואל יבא בכל עת אל הקודש. כי יה"כ הוא יום עשירי לבריאת העולם והעשירי הוא קודש בו נתכפר ולמ"ד בניסן נברא העולם אלו ואלו דברי אלקים חיים א"כ עשירי בניסן ג"כ יוה"כ אף בזה היה עולה על הדעת לכנוס אל הקודש הואיל והוא ג"כ יה"כ למ"ד בניסן נברא העולם ובא הדיבור שאל יבא בכל עת אל הקודש והטעם אחרי מות שני בני אהרן כי נדב ואביהוא מתו והם מכפרים כמו יה"כ וזהו אחרי מות אל יבא כי אין צורך לכנוס בעשרה בניסן דמה ס"ד שהוא יוה"כ ובא הכתוב לומר דמיתת נדב ואביהוא מכפר כי מיתת צדיקים מכפר וכמ"ש הזוהר ולכך קורין ביה"כ פ' אחרי מות דמיתת נדב ואביהוא מכפרים כי מיתת צדיקים מכפרים גם בא להורות כי כ"ח עתים כתובים בקהלת כנגד כ"ח ימי לבנה שמסבבת העולם ונקראים כ"ח מחנות לבנה וע' בספר עשרה מאמרות מאמר עת והנה ביה"כ נאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה כי צריך להוסיף ולהתחיל בעוד יום והלא הוא כנגד עת ט' ועת עשירי שבקהלת עת לבכות ועת לשחוק כי צריך תשובה לרשעים ושעיר משתלח נושא עונם לארץ גזרה ובכי ואחר כך שוחק כי נמחל עונם ובערב ילין בכי ולבוקר רנה והוא שעת בכי לרשעים ושעיר משתלח נושא עונם לארץ גזרה ושירה לישראל שהם מכופרים וזה עתים עת לשחוק ועת לבכות היינו ב' עתים הנ"ל עת ט' ועת עשירי ולכך נאמר ואל יבוא בכל עת רק בשני עתים הללו עת לבכות ועת לשחוק וזהו מתשעה עד סוף העשירי והבן:

כי בענן אראה אל הכפורת. היינו כי הזהיר שאל יבוא בכל עת להסתכל בשכינה אבל יוקשה דהא אי אפשר לילוד אשה להסתכל דכתיב לא יראני האדם וחי כי איך אפשר עיני אדם להסתכל בשכינה רק זהו באספקלריא המאירה היינו שאינו מלובש בלבושי ענן הכבוד אז א"א לעיני בשר להסתכל כלל כדכתיב לא יראני האדם וחי אבל כשהיה באספקלריא שאינו מאירה שמלובש בענן הכבוד יש אפשר לראות ולהסתכל בדרך מסך מבדיל ולכך הזהירו שאל יבוא בכל עת להסתכל רק ביה"כ שאז הותר הדבר:

פסוק ג

בזאת יבא אהרן אל הקודש. פרש"י בזאת בגימטריא שלו ארבע מאות ועשר רמז לבית ראשון ויש להבין דהא בבית שני נמי שמשו הכהנים גדולים ביה"כ ונראה לבאר הענין כי בימי בית ראשון היו צדיקים אבל בבית שני היה בכהנים גדולים הרבה רשעים ולא חל עליהם שם אהרן כי אם היו כהנים צדיקים היה מתלבש בהם נשמת אהרן ובבית שני היו רשעים לזה לא חל עליהם שם אהרן:

בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. כי קודם חטא אדם הראשון היה פארו על ראשו ובחטא נסתלק אלף כתנות אור באלף ונשאר מן פאר פר כי אדם הראשון היה קוצץ בנטיעות ונסתלק א' דאחד ונשאר חד ובלשון ארמאי סיפר אח"כ חד ובלה"ק נקרא פר אלוף אלופנו מסובלים ולכך יהיה פר בן בקר לחטאת לכפר על חטא אדם הראשון שהכהן הגדול הוא בגדר אדה"ר והוצרך אהרן לתקן חטאו ולכך יביא פר בן בקר לתקן חטא אדה"ר ואיל לעולה דמחמת חטאו הוא. נברא בין השמשות אילו של יצחק כי חטאו היה גורם שלא היה יצחק ראוי לעלות במוקד אש רק הקריב תמורתו איל ולכך היה איל לעולה:

פרק יט

פסוק ב

איתא במדרש קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל אני ה' קדושתי למעלה והענין הוא כי כבר נאמר במדרש שני קדושות נמסרו לישראל וכמ"ש הפייט שתים בראש בני משכנם ואחד בראש מלכם מתוקנים והיינו כי קדוש ענינו הוא מובדל ויש בו שלשה בחינות מובדל מחטא וזהו ג"כ בישראל צדיקים גמורים וגם קדוש ענינו משנה הטבע וזה ג"כ בצדיקים שיכולים לשנות הטבע ולעשות ניסים אבל עיקר ענין קדושה הוא נבדל מהרכבה שאין בו הרכבה כלל וקדושה זו היא רק בהשם יתברך כי אפי' מלאכי השרת מורכבים המה וזהו שני כתרים שניתנו לישראל במתן תורה כי אז נעקר מהם היצה"ר והיו קדושים ומובדלים מחטא וגם היה בידם לעשות ניסים כשאר נביאים כי היו למעלה מטבע וזה שתי קדושות אבל קדושת הקדוש ברוך הוא נשגב מזה וז"ש יכול כמוני ת"ל אני ה' קדושתי למעלה אמנם נראה כי ודאי ישראל קדושים הם אבל צריך כנישתא שאין דבר שבקדושה פחות מי' כי כל בי עשרה שכינתא שריא וא"כ עיקר קדושתם בי' אבל הקדוש ברוך הוא קדושתו ביחיד שהוא אחד יחיד ומיוחד והיינו כי ה' אחד וישראל גוי אחד אבל ההבדל בין אחד ליוד כי הוא במספר קטן ג"כ אחד אבל זהו ברבוי וזהו אחדות גמור זהו ההבדל בין אחד לה' ואחד לישראל זה ברבוי היינו ישראל הם ברבוי כדאמרו כל בי עשרה שכינתא שריא והיינו יוד אבל הקב"ה הוא אחד אחדות גמור וזהו קדושים תהיו יכול להיות כמוני הרצון ביחיד ת"ל קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם פי' אצלי קדושתי ביחיד אבל אצלכם האחד בריבוי שהוא בעשרה וזהו מ"ש במדרש והביאו רש"י שפרשה זו נאמרה בהקהל הרצון שאין הקדושה ביחיד רק בקהל שהוא עשרה הכולל הכל כי עשרה כולל כל הרבוים כי מאה ואלף ורבוי הכל בגדר עשרה כנודע והבן והנה מגדולת העבד ניכר גדולת הרב ברואה איש קדושת ישראל לעשות ניסים ושהם מגודרים מחטא ועול ישפוט כמה שגבה קדושת ה' מעלה מעלה דאל"כ מה הבדל יש בין היצור ויוצר הכל וזהו קדושתי למעלה מקדושתכם הרצון מקדושתכם ניכר שקדושתי למעלה ולולי כן היו אומרים שקדושת ה' הוא רק לשנות הטבע וכדומה אבל ברואה שישראל עושין כן ניכר שקדושתו נשגב ונעלה ממחשבה יתברך שמו וזהו כוונת המדרש אני ה' קדושתי למעלה ודבר זה למדנו מפרעה שאמר ליוסף אני פרעה ומבלעדיך לא ירים איש את ידו היינו גדולתי למעלה כי בסתם מעלות המלך שמושל בעם נגיד ומצוה אמנם פרעה גבה רוחו עד להשחית לומר שהוא אלוה למטה לי יאורי ואני עשיתני וזה מאמר פרעה במסרו ליוסף הממשלה על העם מבלעדיך לא ירים איש את ידו ואמרו אני למעלה ממך חשב בזה להראות כי לו ממשלה נשגב יותר מטבע מושל ארץ וזה היה גבה רוחו להראות לעם גדולת מעלתו ולכך מן אותו רשע למדנו באמת מעלת ה' ויקר מעלתו והבן:

והנה הרמב"ן האריך בדרשת קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך אמנם כבר פרשתי בזה כי להחמיר יותר מחק התורה הוא אפשרות רחוק כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון בספרו לרומים שהיה בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים וממש לא אכלו רק פרי עצי יער והיו נזירים מכל עניני עולם וכדומה עד שהיו ממש נבדלים מעניני עולם אבל הפרושים לא נחו דעתם בהם כלל וכלל כי העובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לשמים ולבריות ולא להפריע נימוס ישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדיני ואלו היו כולם נזירים כהנה לא נתקיים נימוס וסדר הטבע וכמעט יכלה העולם ויאבד קשר האומה ושאריתו בארץ כפי הטבע וע"ז רמזו חז"ל יפה תורה עם דרך ארץ ולכן כל הפרישות שיעשה האדם נכון להיות על זה הסוג שיש בו אפשרות שיקיים אותו כל האומה ולא יקרה בו ביטול אבל הפרישות שא"א רק ליחיד ולא לאומה בכללה זה אינו בגדר השלימות והפרישות ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל וזהו כוונת המדרש פרשה זו נאמרה בהקהל והיינו כמ"ש כי הקדושה במותר לך יהיה מה ששייך בהקהל:

פסוק ג

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם. ירצה בזה כי כבר נאמר אם הבן ת"ח ואביו עם הארץ אינו חייב לכבדו כי כבוד התורה עדיף וזהו בכבוד אבל מורא ודאי חייב וזהו איש לשון חשוב ות"ח מכל מקום אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו הענין הוא כי יתכן הואיל ונוהג כבוד באב ואם שהם הולידו הגוף ולא הנשמה שהוא חלק ה' א"כ יראה כאלו הגוף הוא העיקר כדעת הפילוסופים הכופרים ואומרים שהחומר הוא העיקר לצורה והנה ענין שבת שבו היה צורה ונשמת עולמים כדכתיב וינפש ולכך באמרו אביו ואמו תיראו פן תטעה לומר החומר הוא עיקר לזה קאמר את שבתותי תשמרו כי הנפש הוא העיקר רק אני ה' מצוה לכבד אמו ואביו גם ידוע דבני לאו בזכותא רק במזלא תליא אמנם כבר כתבו התוספות למ"ד אין מזל לישראל לא שייך כן והנה אם האב מוכרח להוליד כפי מזלו אשר נולד בו אין הבן צריך לכבדו הואיל והביאו לעולם כי הוא מוכרח אבל אם בישראל לא שייך מזל מוכרח שייך שפיר כבוד אב ואם ולכך בן נח אינו מצווה על כבוד אב ואם כי הוא מוכרח להוליד ממזל והנה שבת מכריע כי אין מזל לישראל כי לפי המזל צריך לשבת עצבות ומלאכה כמ"ש התוכנים ושבת ההיפך להודיע כי אין הענין תולה במזל וזה אמרו איש אמו ואביו תיראו כי אין מזל מכריח והראיה על זה ואת שבתותי תשמרו והבן ושמא תאמר הלא טוב לאדם שלא נברא א"כ למה יתכן הכבוד לזה אמר אלי ה' וא"כ יהיה חסרון בחוק הבורא ח"ו כאלו ברא דבר בלתי נאות אל הבריאה וסכלות בטבע:

פסוק ד

אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם. הזהיר מלסיח דעתו בדברים בטלים כי אז נסתלק נפש רוחני והוא בגדר פה ולאו ידברו וגו' כי אין בו רוח משמים ממעל וא"כ הוא בגדר אלקי מסכה שנאמר בו כנ"ל וזה אלהי מסכה לא תעשו לכם הרצון לעצמכם כי בעסקך בדברים בטלים נשמה קדישא מסתלק' ואתה כאלהי מסכה גם העובדי כוכבים ומזלות כל ענינם לעבוד אלוה להשפיע להם כסף וזהב ואבנים טובים ולכך עשו אלהי מסכה שבכל מיני מתכות ואבנים טובות שבהם כח מושך כנודע ובזה משכו כוחות עליונים ולכך אמרו הנשים מעת חדלנו לקטר וגו' חסרנו כל אמנם לא כן עבודת השם שאין לעבדו בשביל עניני עוה"ז וחומר וקניני מתכות וזהו אל תפנו אל האלילים אלהי מסכה לא תעשה לך הכונה כי תחשוב שגם השם יהיה כאלהי מסכה להשפיע עניני חמדת עוה"ז זהו לא יהיה לך רק כל כוונתך יהיה לשם שמים גם כל הדברים וכשוף מותר לעשותו להתלמד אבל העבודת כוכבים ומזלות אפילו להתלמד לראות מה כחה ומה טיבה אסור וזהו אל תפנו אל האלילים ואפי' עשיה בעלמא לא תעשה לך:

פסוק ה

וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף. הרצון כי כל הזבחים באים לכפר ונפש תחת נפש אמנם זבח שלמים היא תמור בשר תאוה כדי למעט התאוה שלא יאכל בשר לתאוה ויהיה כח ליצה"ר ע"כ יזבח שלמים ושם יאכל קדשים בטהרה וביראה ומכניע תאותו וזהו לרצונכם תזבחהו הוא הדבר אשר אמרנו כי זובח לרצון שלהם ומכניעים לתאותם ולכך צוה מבלי להשהותו לזמן מרובה כדי שלא ירבה באכילה כי יכבד עליו לזבוח מבקר וצאן בפעם ובפעם ולולי שקצב התורה זמן היה מלחו ומשההו ימים רבים אבל בזה אין לו זמן מרובה וגם ברוך ה' יום יום ואין להכין לזמן מרובה ואמת כי שורת הדין שיהיה נאכל רק ליום אחד כשאר קדשים רק כוונת התורה למעט בשר תאוה ולאכול שלמים ומה יעשה בשבת וכי יאכל בחול בשר קודש ובשבת חולין זה אינו ראוי ולכך יהיה נאכל לשני ימים ויזבח בע"ש ויאכל עד מ"ש גם כי אמרו חכמי הטבעיים כי דבר העומד ב' ימים יקרה בו כח עפושי ולכך אמרו חז"ל אפשר בשר שוהה ג' ימים בלא מלח ולא יסרח ולכך ביום השלישי בהיותם כואבים כי כאשר יוגבר כח עפושי במכה יחלוש ויכאוב ביותר ולכך אמרו דביום שלישי לאחר מיתה כריסו של אדם נבקעת כי אז גבר כח עפושי ולכך יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו וזה מבלתי נאות בקדשים שיקרה בו כח הזה ולכך לא היה נאכל ביותר משני ימים ולילה אחד וגם קודש הוא כמו אכילת קדשים שאכל אדם הראשון קודם שחטא לאכול מעץ הדעת ולא התגבר אז כח התאוה מחלק רע מעץ הדעת עד זמן צאת השבת ומקודם היה תאוותו בקדושה שהוא שני ימים ולכך יאכל בשר קודש למעט תאוות היצה"ר שני ימים כנגד אדם הראשון שהיה ביום ו' ושבת קודש:

פסוק ט

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור וגו' אני ה' אלהיכם. הנה פתח בלשון רבים ובקצרכם וסיים בלשון יחיד לא תכלה פאת שדך כי באמת יש לעני חלק בשדה כפי שיעור הנותן לו כי לה' הארץ והוא נתן אותו לעשיר על תנאי שיהיה לעני חלקו בו כפי אשר קצב פאה ולקט וכדומה אמנם מי שאין לבבו שלם לא ידמה כן וחושב שהכל שלו הוא ויאמר בלבו מה לי להניח משדה אשר טפחתי ורביתי בו לעני אשר אין לו טורח ויגיעה בו ולא ידע שיש לעני זכות בו כמוהו וזה שאמר הכתוב ובקצרכם לשון רבים כי באמת גם העני שותף בו לא תכלה פאת שדך כי תחשוב שהוא לך לבד וא"כ מה לעני חלק וזכות בו גם ודאי שלא דיברה התורה במי שיעבור לעין כל על מצות התורה רק איירי בענין זה שרבים קוצרים שדותיהם בעת הקציר א"כ יתחכם ויאמר איך אניח פאה וכדומה הלא קצרה יד העני ללקט כי רבו השדות ויכלה הזמן טרם יגיע לשדי ובין כך יאכלוהו הנמלים וכדומה ע"כ אלקטנו ואכניסנו לביתי ואשמרנו לעני כפי הדין במקום שאין עני ואני אתנהו לעני וזהו מהערמה לגנוב דעת אדם כי אח"כ ידחה לכל עני לומר לעני אחר נתתיו והרי הוא ממון שאין לו תובעים ולכך נאמר ובקצרכם לשון רבים מכל מקום אל תכלה אני ה' יודע ובוחן לב ואין אתה תוכל לגנוב לבבי בשום אופן:

פסוק יא

לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה'. נקט לא תגנובו לשון רבים כי כך הוא הענין כשזה גונב מזה מתוך כך חבירו מורה היתר לגנוב כמו כן ממנו כמאמרם בתר גנבא גנב וגו' וזהו לא תגנובו וגם כל הפרשה נאמרה לקדש את עצמו במותר לו ואף זהו כמעשה דדור המבול לגנוב כל אחד ואחד בפחות משוה פרוטה ובשכל א' גונב ממנו פחות משוה פרוטה בין כך ובין כך הוא עשוק מכל אשר לו וזהו לא תגנובו לשון רבים ואמר לא תכחשו היינו הגם שגונב מחבירו כי לדעתו חבירו חייב לו נגד מה ששוה הגניבה אל יגנוב ויכחש בחבירו רק יאמר דברים כהווייתן אמת יש לי משלך בידי רק אתה חייב לי כנגדו וע' ברז"ה במסכת ב"מ גבי מלוה ישינה כי מתוך כך יבוא לידי שבועת שקר ואף שלדעתו הוא נשבע באמת מ"מ יש כאן חילול השם כי חבירו חושב שנשבע לשקר וזהו וחללת את שם אלהיך:

פסוק יג

לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול. ונראה דהני לאוין שייכי זה לזה שזה גורם לזה לא תעשוק את רעך לשעה היינו כובש שכר שכיר ואל תגזול כי לבסוף תבוא לידי גזל הא כיצד לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר כי בעל הבית טרוד בפועלי' ובזמנו הוא זכור כמאמר חז"ל ואם תלין תבוא לידי שכחה ותעבור על לא תגזול והשכיר ואשתו יחשבו שהוא מתכוון לגזול והם יקללו חרש ויעבור בעה"ב על לפני עור לא תתן מכשול ודוק:

פסוק טו

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך. הכונה שעושה משפט אבל מ"מ הוא עול כי הדיין יודע שהדין מרומה והעדים שקרנים הם ועל זה מזהיר הכתוב לא תעשו עול במשפט רק אם הוא יודע שהדין מרומה והעדים שקרנים יסלק עצמו ולא יעשה משפט לא תשא פני דל אם יחטא מבלי להענישו כי תאמר שהעניות גרם לו לחטוא כדאמרו דעניות מעבירו על דעת קונו על כן אין אתה רוצה להענישו לכך אמר לא תשא פני דל וכן לא תהדר פני גדול מבלי להענישו כי תאמר שהעושר גרם לו לחטוא כמ"ש וישמן ישורון ויבעט אל תעשה כן:

פסוק טז

לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעיך אני ה'. גם הני תרי לאוי שייכים זה לזה דהנה רכיל פירש"י רגל דהכף מתחלף בג' והחליף התורה כאן אצל לה"ר לכתוב רכיל במקום רגל כי כן הוא דרך הרוכלים ובעל לה"ר להחליף המלות ולהשיאם לפנים אחרות כדי להגדיל הענין וקראו רוכל לשון רוכלים מחזירין בעירות כמ"ש הרמב"ן כי ענין הרוכלים מוכרי תכשיטי נשים לצבוע פנים ולכחול עינים לכסות מום בפנים ובעינים כן בעלי לה"ר יכסו מומן ומראים עצמם ככשרים ואוהבים אמנם אף שאסור לספר לה"ר אם אתה יודע שהוא אורב ועומד על חבירו להורגו מותר אתה לגלות לו כמ"ש לגדליה בן אחיקם כי ישמעאל קשר עליו קשר להרגו והוא מיאן לקבל וחז"ל אמרו לחשושי בעי ומותר לומר לחבירו וזהו לא תעמוד על דם רעך כי כה"ג מותר לומר:

פסוק יז

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. הנה ברואה דבר ערוה אסור לו לבוא לבדו להעיד עליו כדאמרו טוביה חטא וכו' וא"כ צריך להיות השנאה כבושה בלבו כי אסור לו לאמרו לב"ד ולכך מותר לשנאותו רק שגם בזה יצא השנאה מלבו אמרה התורה הוכח תוכיח לו ויעשה תשובה ואם כן תוכל לומר אח"כ סיבת השנאה וע"י קבלת התוכחה יסיר השנאה ולא תחשוב ודאי אם עבר במזיד אז אוכיחנו אבל בשוגג אינו צריך תוכחה וקאמרה תורה לא תשא עליו חטא לשון נשיאת פנים אפילו חטא בשוגג כי לא בא לידי חטא שוגג אם לא היה דעתו קלה בשמירת המצות:

פסוק יח

לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. ואמרו חז"ל שת"ח צריך להיות נוקם ונוטר כנחש והיינו בשביל חבירו מותר לנקום ולנטור ולא בשביל עצמו וזהו כנחש שאמרינן לנחש מה הנאה יש לך וכו' וכן הדבר שהנקימה יהיה כנחש בשביל אחרים ולא להנאתו וזה שמסיים קרא ואהבת לרעך כמוך והיינו בשביל רעך מותר אתה לתבוע עלבונו ולנקום ולנטור בשבילו אבל לא בשביל עצמו וזה כנחש:

פסוק יט

את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וגו'. כי הקב"ה שם חוקות שמים לכל מין ומין של עשב וכדומה וכן בהמה וכדומה כוכב ושר מיוחד לגדלו ולהשפיע עליו כח מעלה כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואם מערב המינים מערב הכחות ואין מלאך אחד יכול להשפיע עליהם כח מעשה כי אין מלאך אחד עושה ב' שליחות ואינו נוגע בשני ולכך רוב המרכיבין מין בשאינו מינו לא יצליחו לעשות פרי כמו פרידה הבאה מסוס וחמור כי אין מלאך אחד עושה ב' שליחות וצריך להסיר כח והשפעה מלמעלה ולכך ישראל קדושים כל ענינם לכח מלמעלה אין להם לעבור חוקם שקבע יוצר הכל בחוקות השמים וזהו את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו':

פסוק כ

ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' בקורת תהיה וגו' והביא את אשמו. הוא במלקות והיא אינה במלקות ולא במיתה דאינה בגדר אשת איש כיון שאין קדושין תופסין בה אבל מכל מקום כיון שהיא מיועדת לאיש נוגע במוכן לחבירו והרי זה בגדר גזלן וזה היה ענין מוסר נתן הנביא לדוד המלך ע"ה דאף דבת שבע לא היתה בגדר אשת איש מכל מקום בגזל לקחה מאוריה וכן הדבר הזה בשפחה חרופה ולכך יביא אשם כמו אשם גזילות ואף דבאשם גזילות בעינן שבועה דהתם זולת שבועה לא נגמר הגזל ואיתא בחזרה משא"כ בזה ודו"ק:

פרק כא

פסוק א

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. הנה נראה לבאר הסמיכות הפרשה דסיים באוב וידעוני ואח"כ מתחיל אמור אל הכהנים כי מדרכי האומות לשאול עתידות אצל כהניהם וכומרי עכו"ם שלהם והם הגידו להם כי דרשו אל המתים באוב וידעוני ולכך הבדיל הקב"ה ונתן לכהן הגדול אורים ותומים שעל ידם הוא מגיד עתידות ע"י רוה"ק באורים ותומים רק יש לחוש למראית העין שיאמרו שעיקר הגדתו הוא ג"כ כדורש אל המתים לכך עשאה התורה הרחקה יתירה בכהנים לבלתי קרוב אל המתים ובכ"ג ביותר ובזה יובחן כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו וזהו סמיכת הפרשיות איתא במדרש אמור ואמרת בלחישה והטעם דבלחישה כי כבר נודע מ"ש במדרש כי משה שאל אם נטמא במה יהיה טהרתו ולא השיב לו הקב"ה ונתכרכמו פניו של משה עד שהגיע לזאת חקת התורה אשר בזה יהיה טהרתו והענין הוא דשאל על הכהנים לבד במה יתטהרו ולא על ישראל דודאי לענין טהרה כהן וישראל שוים הם נראה דידע משה מטהרת פרה אדומה רק חשב כמו שכתב רש"י דפרה מכפרת עון עגל ובזה מטהר אבל כהנים בני לוי שלא היה להם עסק בעגל וא"כ טומאתם מצד חטא אדה"ר ואם כן במה יהיה טהרתם דודאי אינו מענין פרה ולכך שאל עליהם לבד וכאשר לא השיבו ה' נתכרכמו פניו כי חשב שאהרן חטא בעגל ועון זה שמור לזרעו ולכך נטמאו וכפרתם כפרה עד שהגיע לזאת חוקת התורה שהוא חוק ואין הטעם משום עגל ובזה נח דעתו ולכך נאמר אל הכהנים בני אהרן כי לא מיבעי אהרן שיש בו צד טומאה מעגל אבל בניו שהם אינם בכלל חטא ה"א שלא יהיה בם טומאה מ"מ הזהיר אותם לבל יטמאו וי"ל ג"כ דלכך הזהירן על הטומאה כי הטומאה נסתעף מעגל והיה בסיבת אהרן לכך הם יותר עלולים להתדבק בהן רוח מסאבא ומזכרת עון משארי אנשים ואמרה התורה הכהנים בני אהרן אדרבא הם זכו לכהונה מחמת אהרן אביהם לכסות עינים שהוא מנוקה מחטא ואמנם להמוני עם יהיה זאת לפתחון פה וטעות ולכך הזהירן בלחישה גם אמרו בגמרא רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא וא"כ איך פה קדוש יאמר לנפש מת ולכך נאמר בלחישה והבן:

ונאמר אל הכהנים בני אהרן כי אף שמשה היה כהן מ"מ הואיל ולא היה מבני אהרן לא נצטווה על הטומאה ולכך נענש שנתעצל במעשה זמרי אף שהיה מוכרח לטמא עצמו וכן פנחס אף שהיה מבני אהרן הואיל ולא היה כהן כי לא נתכהן עד אחר מעשה זמרי היה יכול לטמאות לזמרי ולכך דייקא הכהנים אבל לא פנחס בני אהרן אבל לא משה שהוא לא נצטוה על הטומאה אף שהיה כהן כיון שלא היה מבני אהרן:

ונאמר אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים כי בשאר מצוה בא דיבור ואמירה במצוה אחת כמו בפרשת ציצית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכאן לא נזכר דיבור כלל כי דיבור לשון קשה ולקטנים צריך בלשון רכה ולכך נאמר דבר באמירה וגם דיבור קשה הוא שאם לא יציית מפרישין אותו בע"כ אבל קטן אין ב"ד מצווין להפרישו לכך לא נאמר רק לשון רכה אזהרה גרידא לנפש לא יטמא בעמיו כי לכך ישראל מטמאין ולא עכו"ם כי בישראל נשאר נפש קראוהו המקובלים הבלי דגרמי ובזה נתדבקו חיצונים כי סביב רשעים יתהלכון להתדבק בקדושה ולכך כחות הטומאה גורמים טומאה וזהו בישראל ולא בעכו"ם כי בעכו"ם נסע רוחו ואין שיור בגוף רק כעצמות ואין בהם התדבקות כחות הטומאה כלל ולכך דייק לנפש שישראל יש ו נפש וגם אמר בעמיו להורות אף ע"פ ששבט לוי לא חטאו בעגל וא"כ אין לכהנים משפט טומאה מ"מ הואיל בעם ישראל נעשה זאת וכל העם כאחד ולכך לא יטמא:

פסוק ב

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו'. כבר כתבנו בפרשת חיי שרה במדרש על פני מתו כי אלו הקרובים יש לנשמה עמם דביקות גדול ולכך במותם גם לו יקרה שבירה ומיתה במקצת ולכך הותר לו לטמא להם כי הוא עצם אחד כי יש לו עמם דביקות:

פסוק ג

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. כבר אמרנו מענין מעשה בראשית כי צלם ודמות האמור היינו זכר ונקיבה שהוא דו פרצופים וזהו בריאת האדם כי זכר בלי נקבה פלג בריאה ושלימות הוא ומזה תבין דברי המדרש דכתב עד שת ואנוש היה צלם ודמות אלהים כי ודאי כאן ליכא לפרש צלם ודמות כפשוטו על צלם אלהים כי זרע קין שהיו רשעים א"א לומר עליהם צלם ודמות אלהים אבל הענין הוא שעד אנוש לא נאמר ויולד בנים ובנות ולא יתכן שלא הולידו ג"כ בנות דאם כן מאין יהיה להם נשים רק דכך היה דעד אנוש כשנולד זכר נולד עמו נקבה כי הוא הצלם והדמות ולא נזכר לידת הנקבה בפרטות כי היא בכלל הזכר אבל אחר שת נפרד הצלם והדמות ונולד זכר בפני עצמו בלי נקבה וכן להיפוך נקבה בלי זכר ולכך אמר הכתוב מאז ויולד בנים ובנות וזהו ברור ומזה תבין ג"כ איך נולד ממש כל העולם מעריות האח ואחות ואם כי עולם חסד יבנה היד ה' תקצר לברוא נקבה אבל אדרבה למה שכתבתי זהו שלימות הבריאה להיות זכר ונקבה ביחד אח ואחות צלם ודמות רק אח"כ נאסר כמ"ש הרמב"ם הטעם בספר המורה לבל יהיו קשורים ככלב ולכך אסור ליקח אח את אחותו אבל מתחלה כך היה רצונו של הקב"ה למלאות פני תבל וזהו חסד ה' הוא כי לא תוהו בראה וא"כ ראוי להיות צלם ודמות כאחד ולכך נאמר אחותו הבתולה הקרובה אליו דייקא כי הוא דמות וצלם אחד בעצם אחד אתו אשר לא היתה לאיש כי אז היתה לבשר אחד עם בעלה אבל קודם לזה היא קרובה אליו בצלם ודמות ולכך יטמא לה כי היא כגופו:

פסוק ד

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. בעל ר"ל ראש כמ"ש הרמב"ן והיינו ת"ח מרביץ תורה וכל המלמד לבן חבירו תורה כאלו ילדו וא"כ ה"א דקרוי בן ויש לרבו הכהן לטמא לו ואמרה התורה דלא יטמא כי הוא חלולין לו כי האב והבן דבוקים בנפש ושם מקום טומאה וטהרה כמש"ל אבל רב ותלמיד דבוקים בנשמה ושם אין מקום טומאה והבן:

פסוק ה

לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. הטעם הוא כי כל כחות הטומאה אוחזין בשער ע"כ עשו היה איש שער ויעקב שכולו קודש היה איש חלק ולכך מצורע שנתדבקו בו חלקי טומאה צריך להעביר שער וכן לוים כשהיו נכנסים לשרת היו צריכים להעביר כל השערות ולכך גוים קדמונים במות להם מת עשו קרחה לבל יתדבקו כחות חיצונים בשערות כי אם בגופם כדי שיהיה המת בא אצלם לקסום קסם ולדרוש למתים וישראל מצווים בשביל כך שלא לקרח קרחה ובאמת יש לכחות המת אחיזה באבל ולכך שלשים יום לא ישלחו פרע שיהיה כחות המת נאחזים בשערו ולא בגופו וה"א כהן המתקדש ביותר אף בשערו לא יתאחזו ויקרחו קרחה קמ"ל דג"כ אסור וכן זקנם לא יגלחו דלא תימא לגלח לבל יאחזו כחות הטומאה והא בכהנים אשתרי כמו שהותר מתחלה בעת חינוך לוים ללוים:

וגם לא ישרטו שרטת כי העובדי כוכבים ומזלות כדי להיות מחשבתם תמיד דבוק במת ויתחזק מדי יום ביומו כח דמיונם החזק עד שיראו במחשבתם צורת המת כנודע לכת ההוא אשר יפעלו בכח המדמה דשרטו בשרטת על גופם ובידם לזכרון המת תמיד כי זהו לא יתרפא לעולם ובזה דמיונם הולך ומתחזק ולכך נאסר דבר זה לישראל אמנם הכהנים שראוי להיות תמיד לבם חלול בקרבם מבלי פגיעת המנוול היצה"ר וא"כ ה"א שישרטו בבשרם כדי שיזכרו תמיד יום המיתה וישבר לבם כאמרם אם רואה שמתגבר עליו היצה"ר יזכור לו יום המיתה לכך הזהירה התורה אף לכהנים שנית:

פסוק ו

קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש. הנה בפרשת קדושים בישראל נאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' היינו מדת הרחמים אבל בכהנים קדושה יתירה יש בהם למדת הדין שצריך שמירה וטהרה ופרישות ביותר וזהו אמרו קדושים יהיו לאלהיהם דייקא והנה דרשו במדרש אל אלהינו כי ירבה לסלוח זהו עשירית האיפה והוא תמוה אבל נראה כי בכל הקרבנות לא נאמר רק ה' מדת הרחמים כי אין מדת הדין מסכים בכפרות קרבנות אבל עני המקריב עשירית האיפה אף מדת הדין מסכים כי בלא"ה חשוב כמת ולכך נאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וזה ואל אלהינו כי ירבה לסלוח שהוא מדת הדין וזהו אינו בסתם קרבנות ולכך דרש ליה על מנחת עשירית האיפה וזה מאמר הכתוב את אשי ה' היינו שאר קרבנות שהם לשם הויה מדת הרחמים אבל לחם אלהיהם היינו מנחות שהם לחם הוא למדת הדין נקרא אלקים הם מקריבים ולכך והיו קודש צריכין להיות קודש אף למדת הדין:

פסוק ז

אשה זונה וחללה לא יקחו וגו'. (אבל) אומר גרושה מאישה כי לא מיבעי גרושה ע"פ ב"ד שנמצא בה דבר ערוה פשיטא דאין לכהן ללקחה אבל אם היא גרושה רק מאישה שלא מצאה חן בעיניו מ"מ לא יקחו והנה ידוע שראוי לכהן להיות שלם והשרוי בלא אשה פלג גופא הוא כי היא עצם מעצמיו ואמרו שר' יוסי הגלילי זן את אשתו הגרושה באמרו מבשרך אל תתעלם הורה לנו כי אף ע"פ שנתגרשה ממנו מ"מ נשארת בשר מבשרו וא"כ בלקחה כהן אין כאן גוף שלם עדיין כי היא בשר אחרת ואם כן יש כאן תערובות במטה ולכהן ראוי להיות שיהיה בכל דבר בשלימות בגדר קדושה וזה דייק הפסוק גרושה מאישה שאע"פ שהיא רק גרושה מאישה שלא היתה לו עוד לאשה אבל עדיין נשארת בשר מבשרו ולכך אין כהן ראוי ללקחה:

פסוק ח

וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב וגו'. שלא תאמר כהנים שלוחי דידן נינהו וא"כ מה יתרון יש לשליח ממשלחו ולכך אמר כי לא כן הוא כי שלוחי דרחמנא הם את לחם ה' אלהיך הוא מקריב ולכך קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם כי תאמר בלבבך הלא גם אני קדוש כי כל העדה כולם קדושים ובמה מעלת הכהן יותר ממני וזה היתה טענת קרח אבל באמת הענין הוא כי קדושת ישראל מה' הוא ע"י כהנים והם שלוחים ואמצעיים לזה ועל ידם מגיע אלינו שפע הקדושה וזהו כוונת הפסוק כי קדוש ר"ל ע"י קדושתו אני ה' מקדשכם:

פסוק ט

ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. כי אין לתלות זנותה בסיבת האם כי הלא אסרתי עליו ליקח נשים שיש לכהן בהם שמץ פסול ע"כ אין לתלות רק באביה גם אמרו כי יהושע בן יהוצדק שהיה לבוש בגדים צואים הואיל ובניו לא הוו מעליא וזנו אחרי בנות הארץ ומכ"ש נקבה כי תלה הכתוב נקבות בזכרים ולכך אביה היא מחללת כי נקבה נתלה בזכרים ואם כן לבוש בגדי צואים וכהן ראוי ללבוש בגדי יקר לכבוד ולתפארת ולכך אביה היא מחללת וגם ענין הכהן להזהיר העם להיות גדורי' בעריות בגדר קדושה ובזה יבוש כשזנתה בתו כי יאמרו לו טול קורה מבין עיניך הנסה דבר אליך תלאה ולכך אביה היא מחללת ולהיות כי כנגד ארבע יסודות הם כלל האומה הישראלי' הכהנים הם כנגד מים חיים ולוים הם כנגד אש וישראל כנגד אויר כלול משתיהם וגרים כנגד עפר ולכך אברהם שהיה ראש לגרים אמר אנכי עפר ואפר והיא חללה הכהונה ונשאר ביסוד לוי אש ולכך באש תשרף וכן היה אהרן בחינת לוי אש והשליך עגל לתוך האש אבל משה הזיר על פני המים:

פסוק י

והכהן הגדול מאחיו. רמז לנו שאחיו הכהנים יבחרו אותו לפי גדולתו מהם ולא ע"י מלך כמו שהיה בבית שני:

את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. כי גם בישראל ברגל אין אבילות כי יראה לפני ה' כל זכורן ואין לבוא לפני המלך מתוך צער של אבילות רק צריך להיות הכל בשמחה והכהן הגדול תמיד דבוק בו קדושת השכינה ולכך אצלו כל השנה כרגל דמי לכך אין לעשות אבילות כלל רק צריך להיות תמיד בשמחה:

פסוק יא

ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו לאמו לא יטמא. כי ע"י אהרן נזדרזו הלוים בעגל אשר אמרו לאביו ולאמו לא ראיתיו ולכך נאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ותומיך ואוריך הוא אהרן שעל ידו אמרו שבט לוי לאביו ולאמו לא ראיתיו ולכך שכרו שאפי' לאביו ולאמו לא יטמא וגם יש לפרש ע"פ המדרש ואעשה אותך לגוי גדול מלמד שעשאהו בריה חדשה וגם דרשו ואעשה אותך לגוי גדול לכה"ג היינו כי ע"י שמן המשחה נעשה בריה חדשה כמ"ש בדוד דשמן המשחה היה מגדלו והיה נעשה בריה חדשה שהיה יכול ללבוש בגדי שאול ולכך הוא הוא מה שדרשו באברהם בריה חדשה וכה"ג הכל חדא הוא וזהו שכהן הגדול לאביו ולאמו לא יטמא כי נעשה ע"י שמן המשחה בריה חדשה ואין לו שייכות עם אביו ואמו ולכך לא יטמא ולכך אמר ג"כ לאביו ולאמו לא ראיתיו:

פסוק יג

והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא יחלל זרעו בעמיו. כדי שלא יכשל בזונה וכדומה וגם כדי שיהיה שלם והיה לבשר אחד ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ולכך יקח בתולה כדי שתהיה שלם עמו באהבתו ויהיו לבשר אחד וגם לא יקח אלמנה ובעולה כי הרוח בה מבועלה הראשון א"כ הזרע נכלל משניהם וכמ"ש ביבם ובכהן הגדול ראוי להיות זרעו כולו משלו וזהו מה שכתוב ולא יחלל זרעו בעמיו שיהיה בו תערובות מאחרים וגם אמרו בבעילה הרבה דעות במטה וא"כ הזרע מחולל אם דעתה לאחר ולכך לא יחלל זרעו בעמיו ולכך אף הוא אסור ליקח ב' נשים כדי שלא יתן עינו בכוס זה וישתה בכוס אחר והזרע מחולל ודוק:

פרק כב

פסוק כז

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. טעם שבעת ימים הללו הוא ע"פ מה שאמרו חז"ל דאדם אית ליה מזלי ובהמה לית לה מזלי הביאו התוספות מסכתא חולין דף מ"ב ד"ה ואמר ר"י אמר שמואל וכן לטרפה עי"ש וצריך ביאור וכי יש דבר בעולם שאין לו מזלא דגדולה מזה אמרו אין לך עשב מלמטה שאין לו שר למעלה אלא הענין הוא דהבורא יתברך ברא י"ב מזלות ושבעה כוכבי לכת הי"ב מזלות נקראו בית יחיד כי הם תכופים ורצופים אין ביניהם הבדל כדכתיב ובעד כוכבים יחתום ולכך במבול הוצרך ליטול ממזל כימה שני כוכבים ושבעה כוכבי לכת נקראו סוכות לשון סוכו בהיות ששלטו בהם עינא כדרך שאמרו חז"ל למה נקרא שמה יסכה שהכל סוכין ביפיה ונקראו צופים שכל האצטגנינים משיגין אותם עד שאמרו שמדדו עומק וגובה הרים ועמקים שבכדור לבנה משא"כ י"ב מזלות עין לא ראתה בת מלך פנימה ושבתה בבית וא"כ ניחא דאדם אית ליה מזלא לשון יחיד כי האדם מקבל השפע מי"ב מזלות ג"כ משא"כ הבהמה שהיא למטה ממדריגת האדם ויניקתה רק משבעה כוכבי לכת וזהו מה שכתוב גבי יעקב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות וק"ל וידוע שכל כוכב משבעה כוכבי לכת משמש יום אחד בשבת וא"כ כל זמן שלא יעברו שבעת הימים עדיין הוא חלוש מאוד בתכלית לחותו וכאלו היה עדיין בבטן כמו נפל וכמו שכתב הרב המורה כי מרובע השלם בלא"ה אינו אלא ביום השביעי וכמ"ש הראב"ע בפ' וישב בפסוק ביום השלישי בהיותם כואבים ותחלת פרשת תזריע וא"כ מה"ט שבעת ימים יהיה תחת אמו שעדיין לא קיבל שפע בשלימות משבעה כוכבי לכת עד שיעברו ז' ימים ואז קיבל בשלימות ואז ע"י קרבן עולה ממדרגת כוכבים ומי"ב מזלות כלומר קודם שבעת ימים עדיין נדבק באם עובר ירך אמו ולא הוי מרואי שמש עדיין ולכך פסול להקרבה אבל מיום השמיני והלאה ירצה והיינו טעמא דמילה ושבעה ימי אבילות כי יום המות כיום הולדו ומתדבק הנפש בנפש אביו שמת וכדבעינן למימר לקמן וכמו במת אין הנפש מתפרד בגוף רק לאחר ז' ימים כן בלידה אינו מתישב בגוף רק לאחר ז' ימים:

פסוק כח

ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. הנה הקליר יסד בפיוט דיום שני של פסח צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו משמע שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והקשה הר"ר אלחנן הביאו התוספות במסכת מגילה דף ד"ה דהא איתא במתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ע"ש ונראה דלא קשה מידי ובזה ניחא תרגום יונתן טעם זה עמי בני ישראל היכא דאבונן רחמא בשמיא וכו' עי"ש ע"פ דאיתא בזוהר הקדוש האי עופא כד פרח מגוזליא ואשתלח מעל בנוי מצפצפא ואזלה ולא ידע לאן איהו מצפצפא וכו' האי דממנא על עופא אתער לגבי קב"ה והקב"ה אתער על בנוי כדין קלא נפיק ע"ש. וא"כ איפכא מסתברא מזה מוכח שבזה יש להם צער גדול כצפור נודדת מקינה ואין מצוה זאת משום רחמנות ובזה ניחא שמשתקין אותו משא"כ גבי אותו ואת בנו שפיר שייך הטעם משום רחמנות ודוק וגם פשוט הטעם שמשתקין אותו כי על ידו יש לחוש לכפירה בדברי חז"ל כי הם מקובלים שיש חילוק בשלוח הקן בין מזומן לאינו מזומן וכדומה ואלו היה הטעם משום רחמנות מה חילוק יש בין מזומן לשאינו מזומן אבל אם הם גזרות במצוה זאת גזר כך ובמצוה אחרת גזר כך ואין טעם בגזירה ולכך הקפידו חז"ל מבלי ליתן מקל לרדות ח"ו ואמנם להבין עיקר הטעם דאותו ואת בנו יש להבין תחלה ענין האנינות ע"פ האמור למעלה שהענין הוא דיום המות כיום הולדו ואחריתו כיום מר בהיות כשנפרד נשמת אביו גם נשמתו שיש לה חיבור עם נשמת אביו נפרד במקצת ומתחבר עמה וזה שאמרו שחרב חדה מונחת על צוארו ולכך פטור ממצות כדרך כיון שמת אדם נעשה חפשי ממצות וזהו במדרש פ' חיי שרה ויקם אברהם מעל פני מתו למדנו שאונן פטור ממצות והיינו מתו דייקא שגם נשמתו הוא בגדר המת ולכך פטור וענין זה לא לבד אצל אדם אבל גם בהמה נקשר רוחא ברוחא כדרך יום הולדו וא"כ באותו יום הוי כחצי נבילה ולכך אינו ראוי לקרבן להקב"ה וזהו טעם הנכון דאותו ואת בנו ובזה מיושב המשך שני הכתובים הללו דשבעת ימים יהיה תחת אמו ומצות אותו ואת בנו:

פסוק כט

וכי תזבחו זבח תודה לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה'. נראה לבאר ע"פ הקדמה ידוע במצות קרבנות שיש נפשות המתדבקות בבהמה וזה אדם כי יקריב מכם שמקריב לגוף האדם וזהו טעם השחיטה התיקון לבהמה עי"ז ולכך הולך העיקר אחר כוונת הלב להרהר בתשובה בשעת שחיטה וזה לרצונכם תזבחו לזבוח הרצון כמו שסוף בהמה לשחיטה כך סוף אדם למות וידוע שמדה הגדולה במדות הטובות הוא מדת הסתפקות ושלא יתאווה למותרות ולמדה זאת יגיע אדם בנקל כשיעלה במחשבתו בכל יום לזכור יום המיתה א"כ יש לו די והותר ולכך סמיך ליה ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר כמו שהענין במן דכתיב עומר לגולגולת שיעור מאכל אדם ליומו ונצטוו שלא להותר ויובן כמו כן גבי קרבן פסח איש לפי אכלו תכוסו וכתיב ולא תותירו וכן הענין במצה שאנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול שבר רעבון לבדו ועיסת המצה ג"כ שיעור העומר אם כן בשעת הקרבת הקרבן צריך להרהר בתשובה כדרך שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך כי עי"ז נמצא שהוא כל ימיו בתשובה וזהו כוונת הזוהר הקדוש על הפסוק והיו חייך תלוים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך שכתב דא רזא דפורקנא וגדולי חקרי לב רצו לחשוב חשבונות על קץ הימין בזה הפסוק כדי לפרש בזה דברי הזוהר אבל האמת הוא כנ"ל ע"פ שאמרו חז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט וכמ"ש שעיקר התשובה שיזכור יום המיתה כאלו כל יום קרב קצו ואם כן שפיר כתב הזוהר דא רזא דפורקנא כשחייך תלוים לך מנגד ולא תאמין בחייך. וק"ל:

הנה אמרו חז"ל ארבעה צריכין להודות ולכאורה יותר יש חידוש מי שלא בא לכלל חולשא ומי שניצל ולא בא לבית האסורים רק הענין הוא דע"י חולשא וע"י בית אסורין נתכפר לו עון ביסורים ודבר זה בעצמו הוא לו לניכוי זכות כי ודאי היה חייב למות מחמת עון ע"י חולי זו או ע"י בואו לבית אסורין והקב"ה הטיב עמו וכיפר עונו ועמד מהחולי ויצא מבית האסורים ואז יש לו לירא תמיד מן קטרוג כי מי שירבה המלך להטיב עמו יותר יש לו לעשות רצון המלך וכן זה שנעשה לו נס שהיה בסכנה ונמלט יותר מדקדקים עמו כשיחטא ולכך לאחר שניצל אברהם אבינו מארבעה מלכים היה ירא פן ידקדקו עמו לכך הבטיחו ה' אל תירא אברם וכן כאן גבי קרבן תודה צריך נמיכת רוחו לאחר שניצל בנס ולכך כתיב לרצונכם תזבחו וגם כיון שהיה ראוי למות וניצל א"כ בלי ספק היה קצו רק בחסד ה' הוסיפו לו וא"כ כל שעה זמנו הוא ולכך צריך דקדוק יותר:

וכי תזבחו זבח תודה לה' מזמור לתודה הוא הריעו לה' כל הארץ וגו'. דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו ויש להבין הקריא והכתיב דהכתיב הוא ולא וקרינן ולו ועוד מה זה עמו וצאן מרעיתו ויבוא על נכון עם מה דאיתא במדרש אדם ובהמה תושיע ה' אם לעונש אנו כבהמה ואם לשכר אנו כאדם וזהו פירושו דהקב"ה דן אותנו תמיד לכף זכות ואז בחטאינו לא אמר בני אדם אנחנו אך יזכור כי בשר המה והנה אנחנו כחומר ביד היוצר כי הוא רוענו כרועה עדרו ירעה ודן אותנו כפי הזמן והמקום אלו לא הגלנו מארצנו ונתערבנו בין עובדי אלילים לא למדנו ממעשיהם וכדומה אבל ביום בואנו על שכרנו מ"מ ישלם לאיש כמעשיו וכפרי מעלליו וכבני אדם חשבנו בעל בחירה כדי לקבל שכר א"כ זהו מ"ש במדרש אם לעונש אנו כבהמה ואם לשכר אנו כבני אדם וק"ל וז"ש דוד המלך ע"ה דעו כי ה' הוא עשנו ולא אנחנו הוא הכתיב היינו בחטאנו אנו אומרים כן כאילו אנו בהמות ולא בעלי בחירה ולא אנחנו היינו גרם לחטא אבל כשאנו עוסקים במצות אז אנו אומרים ולו אנחנו כלומר גם אנחנו הפועלים הטוב כי הרצון והבחירה אתנו הוא אמנם איך יתכן זה ומפרש עמו וצאן מרעיתו כמו שבא במדרש הנ"ל ודוק היטב:

פסוק לב

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'. איתא במדרש מתוך קדושה יתירה דאית בכם ונראה דענין קדושה יתירה הוא דעל מנת כן הוציאם ה' מארץ מצרים שיהיו לגיון של מלך דבשלמא שאר השבטים זכו לגאולה מתוך השעבוד של ארבע מאות שנה ולכך היה מקיים ג"כ ואחר כן יצאו משא"כ שבט לוי דלא היה להם שעבוד כלל א"כ עיקר יציאתם היה ע"מ כן להיות לגיונו של מלך וזהו המשך הכתוב לא תחללו את שם קדשי וכדאיתא במדרש מתוך קדושה יתירה דאית בכם היינו דאתם לגיונו של מלך דאם יחללו קדושתם ונתקדשתי בתוך בני ישראל כלומר אז אטיל שם קדושתי על בני ישראל וזה יהיה נגד כוונתי בהיות אני ה' מקדשכם ומפרש הטעם דהא המוציא אתכם מארץ מצרים שיהיה קדושתו עליכם להיות לגיונו גם מוסב על ישראל כי אם יעשו מצות ובכל זאת לא יהיה להם טוב עוה"ז אל יתרעמו באמרם מדוע צמנו ולא ראית וגו' ובזאת יחללו את שם קדשי לא יעשו כזאת להרהר אחר מדותיו של הקב"ה רק ונקדשתי בתוך בני ישראל כי כבר אמרו חז"ל שהבדל בין העובדי אלילים לישראל הוא שהעובדי אלילים כשיראו שלא יצליחו מיד מתחרטים על מעשה הטוב שעשו משא"כ ישראל שאין מתרעמים בהיותם יודעים שזה לטובתם שהקב"ה נפרע מהם בעוה"ז וזה שאמר יעקב והיה ה' שהוא מדת הרחמים לי לאלהים למדת הדין לייסרני בעוה"ז וזהו מאמר הפסוק כאן המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' דידעו שיהיה מדת הרחמים לדין לפרוע מהם בעוה"ז וא"כ מה יש עוד לזעוק ולהרהר דהא זה הוא טובו ורחמיו שמייסר בעולם הזה:

תוכן העניינים

תפארת יהונתן על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה